צרור הערות ‏22.1.23

* קלונה של החברה הישראלית – פסיקת בג"ץ שפסלה את מינויו של הפושע הסדרתי דרעי לשר, מובנת מאליה.

הבעיה היא בעצם העובדה שנושא מובן מאליו כל כך נדרש לבג"ץ. עובדה זו היא קלונה של המערכת הפוליטית וקלונה של החברה הישראלית.

* 5 הערות בעקבות בג"ץ דרעי – א. מול הטענה על ההחלטה האקטיביסטית של השופטים האקטיביסטים ניצבת העובדה שגם השופטים השמרנים שבשמרנים פסלו את המינוי.

ב. גם דעת המיעוט של השופט אלרון לא קבעה שהמינוי כשר. השופט קבע שהמינוי מותנה בפסיקת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם בעבירה שעבר דרעי יש קלון. חוק יסוד הממשלה שונה בהחלטה פרסונלית רטרואקטיבית כדי להימנע מן ההחלטה של יו"ר ועדת הבחירות. כנראה שגם דרעי יודע שיש קלון בעבירה.

ג. כל העניין של פסיקת בית המשפט אם יש או אין קלון בעבירה זו או אחרת של איש ציבור מוזר ומיותר. ברור שאיש ציבור עבריין – זה קלון. הקלון צריך להיות אוטומטי בכל עבירה פלילית של נבחר ציבור.

ד. איזה עסקנונצ'יק מתלהם של ש"ס נאם, או ליתר דיוק נהם, מול האספסוף ליד ביתו של העבריין הסדרתי, ואיך לא? ניגן על השד הגלותי. "עשרה שופטים אשכנזים…". גזענים אחרים צווחו "לבנבנים". אגב, האם כבוד השופט חאלד כבוב הוא אשכנזי?

ה. בביטוי "השתק משפטי" נתקלתי לראשונה בבג"ץ דרעי. אבל היה ברור לי שמצג השווא של העבריין הסדרתי, שהונה את בית המשפט במצח נחושה כדי לזכות בהסדר טיעון מפנק, יהיה אחד הגורמים המרכזיים לפסילת המינוי מחוסר סבירות קיצוני. כעת, גם אם במסגרת המהפכה המשטרית ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה עילת סבירות, לא יהיה בכך די, כדי להחזיר את העבריין הסדרתי לממשלה. אבל אולי יבטלו גם את עילת ה"השתק המשפטי"?

* השתק משפטי בעברית – הביטוי "השתק משפטי", אולי כיוון שלא התרגלנו אליו, נשמע מרוחק, אקדמי, אליטיסטי, לא מובן לאוזן העברית של רובנו. לי הוא נשמע מכובס.

אהוד מנור כתב שאין מילה בעברית ל"טאקט", אבל יש בעברית מילים למכביר שניתן לתאר בהן בצורה המובנת לכל אוזן את ה"השתק המשפטי". מדובר בשקר, ברמאות, בנוכלות. במשלב לשוני נמוך יותר אפשר לדבר על בלוף. במשלב לשוני גבוה יותר אפשר לדבר על הונאה, מצג שווא, הולכת שולל, ביזיון בית המשפט.

כי מהו ההשתק המשפטי שעשה דרעי? הוא רימה את נשיא בית המשפט השלום, ובאמצעות שקר והונאה שהוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, השיג הסכמה של בית המשפט לעסקת טיעון מפנקת, שבה המאסר הוא על תנאי. זו הייתה הונאה בזמן אמת. כאשר דרעי התחייב, הוא ידע שהוא משקר לבית המשפט, שאין לו שום כוונה לעמוד במילתו, שהוא יפר ברגל גסה את הבטחתו לבית המשפט.  

ולכן גם השופטים השמרניים ביותר, שממעטים ככל האפשר להשתמש בעילת הסבירות, לא יכלו לקבל את הטיעון ההוטנטוטי, ש-400,000 מצביעים יכולים להכשיר שקר גס לבית המשפט וביזיון בית המשפט כמו במעשהו הבזוי של דרעי, העבריין הסדרתי.

* מינוי חברי מרכז לשופטים – לנוכח העובדה שמחצית ההרכב שפסל את מינוי דרעי הם שופטים שמרנים, שמונו בדחיפת איילת שקד, אמר עמית סגל שזו הוכחה שאין למתנגדי המהפכה מה לדאוג. הנה, גם השופטים השמרנים פוסקים על פי דין ולא על פי רצון הפוליטיקאים.

יש הבדל גדול בין המקרים. השופטים השמרנים נבחרו בהסכמה בין הפוליטיקאים והשופטים בוועדה בהרכבה הנוכחי ובמבנה הנוכחי שלה, המחייב הסכמות כי יש צורך בתמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה, במינוי שופט לבית המשפט העליון. יש הבדל של יום ולילה בין הבחירה הזאת, לבחירה למעשה בידי הממשלה, על פי המהפכה של לוין. והגרסה של ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, אף רדיקלית ממנה. ובוודאי כאשר השופטים יודעים שהממשלה תבחר מתוכם את הנשיא הבא, שלבטח יהיה זה השופט הנוח לה ביותר, ואם לא יהיה מספיק נאמן, יביאו מיקור חוץ.

אבל לשיטתו של סגל – אם אין הבדל, למה לשנות? למה לגרום לקרע בעם? למה לגרום לשופטים שימונו להיות חשודים כמינויים פוליטיים? ואם שופטים שמרנים פוסקים כפי שפסקו אתמול, מה דוחף את נתניהו ולוין במהפכה שלהם? האם הם באמת רוצים שופטים שמרנים? לא. האינטרס של נתניהו ולוין אינו שופטים שמרנים, שלבטח נאמנותם היא לדין ולאינטרס הציבורי, אלא בעושי דבריהם.

אם המהפכה תבוצע, אין זה מן הנמנע ששרים ידחפו חברי מרכז לתפקיד שופטים, כדי לקושש קולות בפריימריז. וכך עוד נגיע למינויי שופטים ברמת המינויים של אקוניס ורגב למנכ"לי משרדיהם.

* ייקוב הדין את ההר – סגירת תיק מפאת חוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון – אלו שלוש זכויות שיש לשלול מנבחרי ציבור.

הפרקליטות שחתמה על עסקת טיעון עם העבריין הסדרתי דרעי והשופט שהאמין לשקרן הזה ואישר את עסקת הטיעון, יצרו את המשבר.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור – ייקוב הדין את ההר.

לתשומת לבו של מי שמהרהר ברעיון העוועים של עסקת טיעון עם נתניהו.

* הטיל דופי – לא אהבתי את תגובתו של לפיד על פסק הדין. הוא הטיל דופי מראש בנתניהו, והזהיר מפני אי כיבוד פסק הדין. והרי לא נשמע מכיוון נתניהו שום רמז לכוונתו להפר את פסק הדין.

איני חשוד באהדה לנתניהו, אבל אני מאמין שיש לו קווים אדומים, והוא לא יפר את פסק הדין.

אם דרעי היה בן-אדם, הוא היה חוסך מנתניהו את הצורך לפטרו והיה מתפטר בעצמו.

* למחוק מספר החוקים – באחת מהבטחות הבחירות של הליכוד תמכתי ואני תומך מאוד – ביטול ממשלת החילופים הקיימת בחוק יסוד הממשלה.

מלכתחילה כל רעיון ממשלת החילופים אינו ראוי. הרי הייתה בישראל ממשלת אחדות רוטציונית בלי ממשלת חילופים ובלי ראש ממשלה חלופי וכל ההמצאות המוזרות הללו. אמנם פרס לא היה סמל האמינות, בלשון המעטה, ובכל זאת, כאשר פרס ושמיר חתמו על הסכם ולחצו יד, די היה בכך כדי להבטיח שההסכם יכובד.

הפעם הבעיה הייתה שאחד הפרטנרים הוא נתניהו, הידוע כנוכל, שרלטן, רמאי ומפר הסכמים סדרתי. כחול לבן לא סמכה עליו שיכבד את ההסכם ולכן בנתה את המפלצת המסובכת של ממשלת החילופים, והסכם מסועף שיסנדל את נתניהו ויבטיח שההסכם יכובד. והנה, זה לא עזר. הנוכל הונה אותם מלכתחילה, חתם על ההסכם כדי שימשיך להיות ראש הממשלה, ועל יסוד הלקונה שהותיר בהסכם, גנב את הרוטציה באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב.

וכך, גם חוק ממשלת החילופין העקום נכנס לספר החוקים, וגם המטרה שלשמה נכתב לא יצאה לפועל.

ואז קמה ממשלת בנט לפיד. שני מנהיגים נורמטיביים שיכלו לחתום על הסכם רוטציה בלי כל הבלי החילופים. וגם הם, משום מה, חתמו על הסכם חילופים מיותר לגמרי.

וכעת יש המנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות מינוי דרעי לראש ממשלת חילופים, אף שאין רוטציה בין נתניהו לבינו, בניסיון עקום לאנוס את החוק כדי להשאיר את העבריין הסדרתי בממשלה. להערכתי, זה לא יקרה, אבל עצם העובדה שרעיון העוועים הזה עולה, מעידה על נכלוליותו של השלטון הרע הזה.

* כי הוא אשכנזי – למה אולמרט הורשע וישב בכלא? בגלל שהוא אשכנזי.

* הרע מכל העולמות – מציעי חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (שממתינים אתו עד שיחוקקו את חוק ההתגברות האוטומטית) מיתממים: מה, צרפת היא לא מדינה דמוקרטית? היא לא מדינת חוק?

אז קודם כל, גם החוק הנהוג בצרפת הוא מגה-שחיתות. אבל בצרפת יש הגבלת קדנציות. כלומר, חקירות הנשיא מושעות עד אחרי הקדנציה השניה, לכל היותר. מציעי ההצעה כאן, מתנגדים בכל כוחם להגבלת קדנציות של ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לשלוט עשרות שנים, ואם יש חשדות נגדו הן תידחנה ותתיישנה עשרות שנים. כלומר, הם רוצים לקחת צד אחד של החוק הצרפתי, אך ללא האיזונים והבלמים עליו.

זו השיטה של כל נימוקיהם. "בכל הדמוקרטיות בעולם". באיזו מדינה "השופטים בוחרים את עצמם"? הם מיתממים. קודם כל, גם אצלנו השופטים אינם בוחרים את עצמם. השופטים הם שלושה מתוך ועדה של תשעה. יש עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין וארבעה נציגי הממשלה והכנסת. ולמינוי שופט בעליון נדרשת הסכמה של שבעה. ועיני כל מערכות המשפט בעולם נושאים עיניהם בהערצה אל השיטה הישראלית ובהדרגה מתקרבים אליה.

אומרים תומכי המהפכה: בארה"ב הנשיא בוחר את השופטים בבית המשפט הפדרלי העליון והם עוברים שימוע בבתי הנבחרים. מה, ארה"ב לא דמוקרטיה? ובכן, השיטה האמריקאית לבחירת שופטים אכן קלוקלת. אך בארה"ב יש חוקה מסודרת המגינה על האזרח והמיעוט. בארה"ב יש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת והמחוקקת. ויש שני בתי נבחרים עם איזונים ובלמים ביניהם. הנשיא ממנה את השופטים, אך באישור הסנט. וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד הסנט נשלט בידי המפלגה של הנשיא ובאופן כללי בתי הנבחרים עצמאיים ועל הנשיא לנהל מו"מ אתם. אצלנו, לעומת זאת, הכנסת נשלטת לחלוטין בידי הממשלה. בארה"ב השופטים הפדרליים הם מינוי לכל החיים, וכך ההשפעה של נשיא ספציפי על ההרכב – מינורית לטווח רחוק. בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אין כל נגיעה של פוליטיקאים בבחירת שופטים.

אנשי "בכל הדמוקרטיות" אינם מזכירים שבכל הדמוקרטיות בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית על החקיקה, אך מתוכן – קנדה היא היחידה שיש בה פסקת התגברות. אני, אגב, תומך בפסקת התגברות, אם כי ברוב גדול, אבל איני טוען ש"בכל הדמוקרטיות", כי זה פשוט לא נכון.

בכל הדמוקרטיות יש עילת סבירות. אם היא תבוטל בישראל, היא תהיה הדמוקרטיה היחידה שחונקת, למעשה, את הביקורת השיפוטית על תקינות פעילות הרשות המבצעת.

לא, המהפכה המשטרית ממש אינה "כמו כל הדמוקרטיות". להיפך, יש בה הרע מכל השיטות. כאילו ישב יריב לוין על חוקות המשטרים השונים ובחר בפינצטה את החוקים הגרועים ביותר, ללא האיזונים שלהם, וכך הוא מציג מצג שווא של "בכל הדמוקרטיות".

* חשיבותם של הבלמים – מינויו של יובל שטייניץ, שאין עוררין על כישוריו וניסיונו, ליו"ר "רפאל", מעיד על כך שמינויים פוליטיים אינם בהכרח שליליים ומושחתים. לעתים הם טובים ומקצועיים. האם פירוש הדבר שאין בעיה במינויים פוליטיים? אם שר היה ממנה לתפקיד יו"ר "רפאל" קבלן קולות במפלגתו, שאין לו כל רקע, או קרוב משפחה, שכל כישוריו הם קרבתו המשפחתית לשר או את אסנת מארק, ברור שמדובר בדבר רע.

אז יש לשלול לחלוטין כל מינוי פוליטי? או לאשר מראש כל מינוי פוליטי? אלו גישות של שחור לבן. יש מרחב בין השחור והלבן והוא מרחב הסבירות. יש מינוי פוליטי שסובל מאי סבירות קיצוני. יש מינוי פוליטי שאין בו כל פגם. ובתווך – הסבירות והמידתיות.

ומי אמר שהשופט כשיר יותר מהשר לקבוע את מידת הסבירות של המינוי? התשובה היא שלשר יש אינטרס לקדם את קבלן הקולות או את בנו ולשופט אין. את המינוי המושחת ניתן לעצור עוד לפני שמגיעים לבג"ץ. יש לשם כך שומרי סף, כמו היועצים המשפטיים של המשרד. ביטול עילת הסבירות והחלפת היועמ"שים בקונסיליירים נועדה לאפשר את מינויה של מארק ליו"ר "רפאל" ומינויים מסוג זה.

האינטרס הציבורי המובהק, הוא לשמור על הבלמים הללו, גם אם מישהו מספר לנו שכל החלטה של השר מבטאת את "רצון הציבור".

* בין מהפכנות ושמרנות – שמרנות מנוגדת במהותה וגם בשמה למהפכנות. היא דוגלת באבולוציה, ברפורמות קונסטרוקטיביות, בצעדים קטנים ואחראים, צעד אחר צעד. שמרנות אינה אוהבת רבולוציות, אינה אוהבת רדיקליות, כלומר עקירת הסדר הקיים מן השורש. שמרנות אינה מתכתבת עם "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", עם "אתמול לא כלום, מחר הכל". שמרנות, מעצם טבעה, אוהבת רשות שופטת חזקה ואיזונים ובלמים, כדי לשמור על הקיים מפני מהפכנים ורדיקלים למיניהם.

מהפכת הבזק הרדיקלית שמובילים נתניהו ולוין מתהדרת בשמרנות, אך אין בינה ובין שמרנות ולא כלום, אפילו לא מראית עין.

* תחרות הדי-9 הקטלני – שני נהגי די-9 נוהגים בפראות ומתחרים ביניהם מי קטלני יותר במלחמה נגד מדינת החוק. האחד לוין, השני רוטמן. לוין מנסה לבטל את עילת הסבירות, כדי להפוך לבלתי אפקטיבית את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת. רוטמן מכריז: שלי יותר גדול. והוא מציע דוגרי – לבטל בגלוי ובמוצהר את הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה, ראש הממשלה והשרים.

ובינתיים, עוכר התקשורת החופשית קרעי, נוהג על די-9 בחזית התקשורת. הוא מנסה לרמוס את התקשורת החופשית בישראל, לסגור את השידור הציבורי על כל אגפיו, בניסיון להפוך את התקשורת הישראלית לערוץ 14, כלומר לערוץ תעמולה ביביסטי בנוסח "קול הרעם מקהיר" הזכור לרע.

קרעי ממשיך את המהלך שנתניהו החל כשר התקשורת וכעת מעשיו נדונים בבתי המשפט. ההסתערות שלו על התקשורת החופשית היא ערוץ נוסף במהפכה המשטרית. כפי שמהפכת לוין נועדה להכפיף את הרשות השופטת לנתניהו, מהפכת קרעי נועדה להכפיף את התקשורת הישראלית לנתניהו.

קרעי, הביריון שמטיף לראש הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, יושב על הדי-9. מי המטורלל שנתן לו רישיון?

* להגן על התינוק – בן דרור ימיני הוא מהעקביים והמנומקים במבקרי מערכת המשפט והאקטיביזם המשפטי לאורך עשרות שנים. לא היה מבקר חריף יותר למערכת בעיתונות הישראלית. הוא דבק בעמדתו, אך הוא יוצא בתוקף נגד המהפכה המשטרית.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים – אף הוא מבקר חריף של המערכת. הוא הציע בעבר רפורמות משמעותיות (שנדמה לי שהיום מערכת המשפט שתקפה אותו ואת הרפורמות שלו בחריפות הייתה קונה אותן בשתי ידיים). גם הוא דבק בעמדתו. וגם הוא מתנגד למהפכה המשטרית. הוא תומך בחלקים ממנה, אך בוודאי אינו מקבל את הקיצוניות הגורפת שלה.

אחד המבקרים החריפים של המערכת באקדמיה הוא הפרופ' למשפטים יואב דותן. גם הוא לא שינה את עמדותיו אך יצא בחריפות נגד המהפכה, קרא להפגין נגדה והוא אישית משתתף בהפגנות נגדה.

רק פרופ' רות גביזון, המבוססת והמנומקת ביותר בביקורתה את מערכת המשפט, לא השמיעה את קולה נגד המהפכה. ולכן, מצדדי המהפכה מנופפים בדברים שאמרה וכתבה בגנות המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי. גביזון לא הביעה התנגדות, כיוון שהיא נפטרה לפני שנים אחדות, ולכן קל לתומכים להשתמש בדבריה. אך אין לי ולו צל צלו של ספק שגם היא הייתה יוצאת נגד המהפכה, בלי לשנות את עמדותיה המקוריות.

עוד מנופפים לוין ואחרים בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שהתנגד לאקטיביזם וביקר את אהרון ברק ומצטטים מראיונות שהעניק ובהם תקף את דרכם. נכדו של לנדוי, עו"ד אדם ג'ונסון, פרסם בוויינט מאמר בשם שלוש בנותיו של לנדוי, היוצא נגד המהפכה, מסביר מדוע לנדוי בוודאות היה מתנגד לה ומצטט מדברים שכתב באותם נושאים ובהם עמדתו בעניין בחירת השופטים ובעניין עילת הסבירות, המנוגדים בתכלית למהפכה.

יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, לבין שפיכת התינוק עם המים. המהפכה המשטרית שופכת את התינוק עם המים. היא אינה מנסה לתקן את מערכת המשפט אלא להחריב אותה ואת מדינת החוק. לכן, גם מבקרי המערכת מתייצבים להגן על קיומה.

גם אני הקטן, מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי מאז שנות ה-90, תמכתי ברוב הרפורמות של פרידמן ואני רואה במהפכה איום מוחשי על מדינת החוק ועל הדמוקרטיה.

לצד המאבק נגד המהפכה, אולי דווקא הגורמים שציינתי עשויים להציע רפורמה קונסטרוקטיבית, שתוכל להוריד את הממשלה מהעץ ולהביא לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

בימים הקרובים אכתוב את הצעותיי לפשרה.

* השופר של "רצון הרוב" – כל התקשורת הישראלית צריכה לדקלם בצייתנות רק את המסרים של נתניהו, כי זה מה שהרוב רוצה. התקשורת צריכה לבטא את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה. לא?

* שרת ההסברה הבאה – כשאני שומע את צווחותיה המתלהמות, המתבהמות, הפופוליסטיות, הדמגוגיות, שלוחות הרסן של הח"כית הפרובוקטורית גוטליב, אני מבין שרבים סיכוייה להיות שרת ההסברה הבאה.

* חופש ההפגנה ושלום הציבור – חופש ההפגנה היא זכות יסוד של האזרח. היא הביטוי העליון של חופש הביטוי, של חופש המחאה. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אבל אין זכות שהיא בלתי מוגבלת. כן, גם לזכות ההפגנה יש איזונים ובלמים. החברה חייבת לאפשר את זכות ההפגנה, אך גם להגן על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. ולעתים יש סתירה בין השניים.

האם מותר למפגינים לעשות מעשי ונדליזם, להצית מכוניות, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז?

האם מותר למפגינים לחסום צירי תנועה מרכזיים? האם נכון לאפשר למפגינים לחסום את ואדי ערה כפי שקרה במהומות "שומר החומות"? והאם נכון לאפשר למפגינים להתפרע ולהשתולל כמו המפגינים החרדים נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות סלולר בירושלים? והאם נכון לאפשר למפגינים נגד המהפכה המשטרית לחסום את נתיבי איילון?

האם היינו מוכנים לאפשר הפגנה נאצית בישראל? הפגנה של מכחישי שואה?

האם נכון לאפשר הפגנות נגד קיומה של מדינת ישראל?

האם נכון לאפשר מצעד דגלי אש"ף?

האם נכון לאפשר למצעד הגאווה לעבור בשכונת מאה שערים?

האם נכון לאפשר לכהניסטים להפגין בכפר ערבי עם צעקות "מוות לערבים" ו"מוחמד מת"?

האם ניתן להטריד ללא הגבלות את חייהם השלווים של מי שמתגוררים בשכנות לפוליטיקאים ואישי ציבור?

זכות ההפגנה היא זכות קדושה אך אינה בלתי מוגבלת. ולכן, איני נבהל מכך שמשרדי הבט"פ והמשפטים בוחנים בשנים האחרונות חקיקה שנועדה להגן על זכות ההפגנה, אך גם על מגבלותיה. לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרטים של התכנית, אך אני בהחלט בעד עשיית סדר בנושא.

עם הדלפת הידיעה על הצוות שבונה את התכנית, הכל התנערו ממנה. בן גביר הודיע על הפסקת המהלך. בר לב אמר שהורה להפסיק את המהלך (אך המהלך נמשך). כל התקשורת יוצאת נגד המהלך.

אבל אני דווקא תומך בו. אני בעד מגבלות על ההפגנות, אך במקביל על שמירה על מערכת משפט חזקה ועצמאית, שתבטיח אי שימוש לרעה במגבלות בידי השלטון לפגיעה בזכות ההפגנה של מתנגדי השלטון, לסתימת פיות וכדי להבטיח שלא תהיה איפה ואיפה בין מפגינים. ואני בעד משטרה עצמאית ככל הניתן שאינה כפופה לפוליטיקאים, כדי שלא תהפוך לכלי פוליטי של השר הממונה לפגוע במפגינים נגד הממשלה. ובוודאי שאני נגד הכפפת המשטרה לשר, כאשר השר הוא פרחח פשיסט וגזען, כמו השר הנוכחי.

* ובינתיים בבריטניה – ראש ממשלת בריטניה סונאק נקנס בידי משטרת בריטניה, לאחר שתועד נוסע ברכב כשאינו חגור.

כיוון שסונאק הוא ראש הממשלה, ממילא הוא מבטא את רצון הרוב. אם הוא נהג ללא חגורת בטיחות, הרי שרצון הרוב הוא שלא יחגר.

מיהם אותם שוטרים שאף אחד לא בחר אותם, וסביר להניח שהם אשכנזים פריבילגים, שיצאו נגד רצון העם?

אין מנוס ממהפכה משפטית מיידית בבריטניה.

* גלנט עמד בפרץ – במבחן המעשי הראשון של שלטון החוק תחת הממשלה החדשה – הממשלה עמדה במבחן בצורה מהירה ויעילה.

אני כותב בהכללה "הממשלה", כי יש אחריות קולקטיבית, אך הכוונה בראש ובראשונה לשר הביטחון יואב גלנט.

המסר של מקימי המאחז הבלתי חוקי הוא מסר של אנרכיה. הכל מותר לנו. אם אנחנו רוצים להקים ישוב, אנחנו מקימים, אין חוק, אין ממשלה, אין מוסדות תכנון. לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

יואב גלנט נהג בנחרצות, בנחישות ובמהירות ובתוך שעות, טרם כניסת השבת, פינה את ההפגנה הבלתי חוקית (זה לא יישוב. זאת הפגנה).

סמוטריץ' ובן גביר, התומכים באנרכיסטים ובאנרכיה, זעמו, רקעו ברגליים, ניסו לסכל זאת, אך גלנט התעלם וביצע את חובתו כשר בממשלה, את חובתו כלפי החוק ואת חובתו כלפי ביטחון ישראל. לצעדו של גלנט יש חשיבות רבה גם כמסר שהוא שר הביטחון, הוא ולא סמוטריץ', הוא ולא בן גביר.

השאלה היא האם גלנט התווה את הדרך שבה תלך הממשלה? האם סמוטריץ' ובן גביר ייצרו משבר קואליציוני? האם הם יצליחו לסחוט מנתניהו הענקת סמכויות שיפקיעו מידי גלנט את הסמכות? האם נתניהו, שעד כה, ייאמר לזכותו, העניק גיבוי לשר הביטחון, לא יברח כפי שעשה בפרשת אזריה?

מהר מאוד נתחיל לקרוא על גלנט השמאלני. ולא רק מחוגי הימין הרדיקלי, אלא גם מן החוגים הביביסטיים, כיוון שמרגע שגלנט הוא שר הביטחון, נתניהו רואה בו איום. בקרוב בציוצי יאיר נתניהו: גלנט השמאלן.  

דמיינו איך המדינה הייתה סוערת אילו ממשלת השינוי הייתה מפנה את ה"מאחז".

* משילות שכזו – מנהל רשות מקרקעי ישראל, משה קוינט,  טוען שקק״ל מעכבת נטיעות בדרום, המתוכננות ליום א׳ הקרוב, במטרה למנוע פלישה לקרקעות, שאמורות לשמש בעתיד להרחבת כביש חוצה ישראל. הנטיעות תואמו עם המשטרה בתקציב גדול, אך קק״ל (המשמשת כזרוע הביצוע) נמנעת מלאשר אותן.

ככה נראית ה"משילות" של ממשלת מלא מלא מלא.

* יוצא שכרה בהפסדה – הדו-קרב בפתח כל מקצה בשלב המוקדמות ב"נינג'ה ישראל" אמנם מוסיף מתח ועניין לטווח קצר, אך בעטיו אובדים כבר בתחילת התחרות כמה מטובי המתחרים. בראיה רחבה, שכרה של התחרות יוצא בהפסדה.

* הספר שאיני כותב – נסעתי ביום שישי לאירוע במרכז. כל הדרך הלוך מהגולן לאפעל וכל הדרך חזור, שוחחתי ארוכות עם אחד מעמיתיי להנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. הוא הוזמן לשאת הרצאה על המאבק, והתקשר אליי בתחושה שהוא אינו זוכר כלום, שהכל מעורבב בזיכרונו, הוא לא זוכר מה קדם למה ומה נעשה מתי ואיך והרבה פרטים נמחקו מזיכרונו. בשתי השיחות הארוכות מאוד עשיתי לו סדר בעניינים. שבתי ותיארתי את פרטי המאבק, את המדיניות, את הפעולות, את הכרונולוגיה ואפילו את התאריכים המדויקים של פעולות אלו ואחרות.

בתום השיחה הוא שאל אותי שאלה שרבים שואלים אותי – מדוע איני כותב ספר על המאבק? הרי באמת מדובר במאבק לאומי הרואי, יוצא דופן, ואסור לתת לו להיעלם בתהום הנשיה. הראשון שהציע לי לכתוב על המאבק, כבר לפני יותר מעשרים שנה, היה מורי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, המומחה מספר 1 בארץ ובעל שם עולמי לתנועות חוץ פרלמנטריות ומאבקים שהובילו, והוא ראה ייחוד במאבק שלנו.

מדוע איני כותב את הספר הזה? הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק. אני מעורב מכדי לכתוב מחקר מקצועי, שמחייב ריחוק מסוים. איך אתאר את הדברים שעשיתי וכתבתי? איני רוצה לכתוב על עצמי אך גם איני יכול להעלים את חלקי.

אפשרות נוספת היא לכתוב ממואר, כלומר לכתוב בגוף ראשון את זיכרונותיי כדובר הוועד בזמן המאבק. אילו הייתי יו"ר הוועד או ראש המועצה האזורית גולן, אולי הייתי עושה כן. אך עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, לא הייתי מספיק חשוב כדי לכתוב את סיפור המאבק כזיכרונותיי.

אני מייחל לכך שיקום ההיסטוריון שיחקור את המאבק ויכתוב עליו. כמובן שאסייע לו ככל יכולתי. הלוואי שיהיה זה מישהו מן הדור הצעיר בגולן, שייקח על עצמו את המשימה.

* מפגש עם אניטה שפירא – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, ערך מפגש עם כלת פרס ישראל, ההיסטוריונית הדגולה פרופ' אניטה שפירא, עם צאת ספרה האוטוביוגרפי "ככה זה היה" (שקניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו). אניטה, בת 82, הייתה כתמיד מרתקת, חיונית מאוד, חכמה מאוד, בעלת חוש הומור ויודעת היטב לשלוט בשיחה בנועם אך באסרטיביות ולנווט אותה לכיוונים הרצויים בעיניה.

בשלב השאלות, הפניתי אליה שתי שאלות, הנוגעות לדברים שסיפרה. היא סיפרה שהחלה לעבוד על ביוגרפיה של המשורר אורי צבי גרינברג, אך אחרי כמה חודשי מחקר הגיעה למסקנה שאת הביוגרפיה שלו צריך לכתוב סופר או משורר. שאלתי אותה, אם כך, איך היא כתבה את הביוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר? נכון שברנר היה גם מנהיג ואיש ציבור, אך כך גם אצ"ג. אניטה השיבה שאת הפרוזה של ברנר היא מבינה, אך היא חשה שרבים משיריו של אצ"ג אינה מבינה, ולכן נכון שמשורר יכתוב עליו.

זו סוגיה מעניינת. האם ביוגרפיה על סופרים ומשוררים ראוי שיכתבו אנשי ספרות או היסטוריונים? את הביוגרפיות על עגנון ואלתרמן כתב חוקר הספרות דן לאור. את הביוגרפיות על שלונסקי ופן כתבה חוקרת הספרות חגית הלפרין. את הביוגרפיה על מאיר אריאל כתב חוקר הספרות נסים קלדרון.

אבל את הביוגרפיה המצוינת על יונתן רטוש כתב שוקה פורת, שהוא בכלל מזרחן. וכאמור, אניטה שפירא עצמה כתבה ביוגרפיה מצוינת על ברנר. ואגב, אפשר גם לשלב. קלדרון הוא חוקר ספרות, אך מושא הביוגרפיה שלו, מאיר אריאל, אינו רק משורר אלא גם מוסיקאי. ולכן קלדרון נעזר במוסיקאי עודד זהבי שנתן את הרקע המוסיקלי ללחניו.

שאלתי השניה נגעה לסיפורה על המחקר האחרון שעשתה. היא החלה מחקר על תולדות חקר הארכיאולוגיה בארץ, ואט אט המחקר התמקד בסיפור הר הבית. וכעת היא החליטה לעזוב אותו, כי כל נושא הר הבית מזוהה עכשיו עם בן גביר, והיא לא רוצה לעסוק בכך. שאלתי מה גרם להחלטתה? האם היא חוששת שהממצאים של מחקרה ישפיעו לרעה על השיח הציבורי?

היא השיבה, שמרגע שבן גביר השתלט על כל הנושא הציבורי של הר הבית, היא חשה מיאוס מעצם הנושא והמשך הטיפול שלה בו מעורר בה קבס, ולכן הפסיקה את המחקר.

הצטערתי על כך מאוד, כי אני בטוח שזה מחקר מרתק וחשוב. ואני מקווה ומייחל שבמהרה בימינו בן גביר יחזור לממדיו הטבעיים ואניטה צעירה מספיק כדי לחזור למחקרה ולפרסם אותו בימים טובים יותר.

          * ביד הלשון

על כיסאו לא ישב זר – ינקי דרעי, בנו של העבריין הסדרתי, צייץ: "על כיסאו לא ישב זר". זהו ציטוט מהברכות אחרי ההפטרה. הדברים נאמרים על דוד המלך.

שַׂמְּחֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מָגֵן דָּוִד:

הפסוק, מתוך ברכות ההפטרה, מדבר על כך שאלוהים הוא מגן דוד והוא נשבע לו שמלכות ביתו תהיה מלכות עולמים, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

* "חדשות בן עזר"