צרור הערות 20.9.17

* הנאום הטוב ביותר – נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. דומני שראיתי את כל נאומיו בעצרות האו"ם, ואף נאום לא היה טוב כמו זה (מלבד הבדיחות הלא מוצלחות על הפינגווינים ודרוג התנ"ך).

נכון היה לשוב ולהעלות על סדר היום העולמי את האיום האיראני, וטוב היה להציג זאת בביטחון עצמי בנצח ישראל שלא ישקר ובאיום על איראן. נכון היה לשוב ולהעלות את חומרת הסכם הגרעין האיראני וטוב עשה נתניהו בהשוואה לצפון קוריאה, תוך הצגת העובדה שאיראן, להבדיל מצפון קוריאה היא אימפריה. נכון היה להבחין בין המשטר האיראני לעם האיראני ולקרוא לעם האיראני לידידות. טוב עשה נתניהו כשהציג את תרומתה הגדולה של ישראל לאנושות, בהיותה מעצמה הומניטרית. טוב עשה כשתיאר את מעמדה המתחזק של ישראל בעולם ושהגחיך לעומת זאת את עליבות ההחלטות האנטי ישראליות והאנטישמיות של האו"ם.

כל הכבוד!

* אוטומט 1 – השרים בנט ושקד רק הציגו ככותרות את הצעתם לחוק יסוד חקיקה, הכולל פסקת התגברות (כעיקרון, עוד ללא פרטים באיזה אופן תוכל הכנסת, על פי הצעתם, לבטל פסילת חוק בידי בג"ץ), וכבר התעוררה תגובה אוטומטית: "פגיעה בבית המשפט", "החלשת בית המשפט" וכו'.

אולי דווקא להיפך? אולי דווקא האקטיביזם השיפוטי הקיצוני פוגע בבית המשפט העליון ובמעמדו הציבורי? אולי דווקא הקלות הבלתי נסבלת, האצבע הקלה על נשק יום הדין של פסילת החוק, הוא הגורם לזילות בית המשפט העליון? הרי בימים שקדמו לאקטיביזם השיפוטי, היה בית המשפט העליון מגדלור הצדק שעיני כל החברה הישראלית נישאו אליו והוא העניק יוקרה וכבוד למדינת ישראל בעיני העולם כולו. אולי חזרה לאותה דרך תחזיר עטרה ליושנה?

אבל הדיון אצלנו הוא אוטומטי. לכאורה, כל שינוי וכל רפורמה הם "פגיעה בבית המשפט". אמרת את הסיסמה הזאת, וכל "השבט" מתייצב לקול תופי הטאם-טאם, בלי לחשוב, בלי לבדוק.

כיוון שטרם פורסם החוק, אין לי די כלים כדי לתמוך בו או להתנגד לו, וסביר להניח שכאשר יפורסם, לא אתמוך או אתנגד לו כמקשה אחת, אלא יהיו בו חלקים שבהם אתמוך וכאלה שלא אתמוך בהם, והרי הצעת חוק היא רק הבסיס הראשוני לעיצוב החוק בשיג ושיח פרלמנטרי וציבורי.

אני תומך בתקנת התגברות, ובלבד שאף היא תהיה מידתית, ולא כזאת שתהפוך את הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון לבדיחה. הצעתי היא, שבית המשפט יוכל לבטל חוק רק ברוב של 2/3 מן השופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל לבטל את פסילת החוק רק ברוב של 2/3 מחבריה (80 ח"כים).

אבל יותר חשוב מכל חוק, הוא ריסון עצמי, הן של בית המשפט והן של הכנסת. נכון להיום, כאשר לבית המשפט הכוח לבטל חוקים, הוא אינו נוהג ריסון, ובכך הוא מחליש הן את הכנסת והן את עצמו.

* אוטומט 2 – פרסמתי מאמר בנושא חוק הגולן, ומיד קראתי תגובה בבלוג שלי, שהיום בית המשפט העליון היה פוסל את החוק, בטענה שאינו חוקתי. זאת תגובה אוטומטית, מתבכיינת, פאסיב אגרסיבית, המנסה לטעון את הטענה השחוקה, כאילו בית המשפט הוא מעוז "השמאל" שפוסל בסיטונות חוקים "ימניים".

אני מבקר עקבי של האקטיביזם השיפוטי, אך הטענה הזאת משוללת כל יסוד. ידו של בג"ץ קלה מידי על הדק פסילת החוקים, אבל הוא אינו שרירותי ולבטח אינו פועל בשם "השמאל". בחוק הגולן אין ולו שמץ של עילה לטענת אי חוקיות, ולכן אין לי צל של ספק, שאילו הוגשה עתירה כזאת, היא הייתה נדחית פה אחד.

* בזכות בג"ץ – אזכיר כאן עובדה נוספת. כאשר התקבל חוק משאל עם, לפני שלוש שנים, הוגשה עתירה נגדו. העותר, עו"ד מחמד ואתד, העלה שורה ארוכה של טיעונים, שהמסר שלהם היה שמשאל עם מפלה את הערבים, אינו דמוקרטי וכו' וכו'. כבר בישיבה הראשונה, בית המשפט המליץ לו לרדת מכל הטיעונים זולת אחת – שחוק כזה צריך להתקבל כחוק יסוד, אחרת הוא סותר חוק יסוד אחר. ולכנסת הוא רמז, שאם החוק הזה לא יחוקק כחוק יסוד, הוא עלול להיפסל. מלכתחילה, אנו רצינו שהחוק יהיה חוק יסוד, אולם לא היה לכך רוב בשל התנגדות החרדים. בעקבות הרמז של בג"ץ, הפעלנו לחץ כבד על החרדים, הם תמכו, וכך זכינו, בזכות בג"ץ, בחוק יסוד משאל עם הקובע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל, מחייבת משאל עם. אחרי שחוקק חוק היסוד, איש לא עתר לבג"ץ, כי היה ברור שהעותרים ייזרקו מכל המדרגות.

* אוטומט 3 – רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הביטוי "אחי" וטען שהוא… פשיסטי. הוא אפילו "עיגן" את דבר ההבל באיזה ציטוט ממוסוליני. למה פשיסטי? כי כל מה שישראלי, או גרוע מכך, יהודי, מוגדר באופן אוטומטי כ"פשיסטי".

* אמן לשעבר – כאשר גברי בנאי היה אמן אמתי, הוא לא החרים אף ציבור.

* פרופורציות – מסקרן אותי, מאוד מאוד מסקרן אותי, לראות סרט המתעד את חצי השעה שקדמה לתמונות הבלתי סימפטיות של השוטרים בהפגנת החרדים בירושלים. יש לי הרגשה שהפרופורציות תהיינה שנות במקצת.

* מתקפה על התאגיד – בימים האחרונים מלאה הרשת במתקפת ביבים ביביסטית מתלהמת נגד תאגיד השידור הציבורי "כאן". לא נולדתי אתמול, וברור לי שזו אינה מתקפה "ספונטנית", אלא היא מתוזמנת ומתוזמרת היטב. כנראה מישהו יודע על איזה תחקיר מתקרב, ומנסה להלך אימים באמצעות מסע דה-לגיטימציה. ואולי מתוכננת איזו יוזמה לפגיעה בתאגיד, כנקמה על כך שאין הוא תקשורת צייתנית. יש לקוות שכחלון זוכר למה בחרנו בו והענקנו לו עוצמה להוות לשון מאזנים.

* במימון הקרן – חסיד שוטה של ביבי שאל אותי כמה "הקרן" משלמת לי. הרי זה ברור, כל מי שאינו חסיד שוטה ואינו עובד עבודת אלילים, ממומן בידי "הקרן", לא? לא יאומן, איזה עבדים נרצעים.

* שריד עם הגולן – אחד היריבים הקשים והמרים של ההתיישבות בגולן, לאורך שנותיה, היה יוסי שריד. הוא הגדיר את עצמו "סוריסט", להבדיל מ"פלשתיניסט", כיוון שבעיניו המפתח לשלום במזה"ת הוא סוריה, והדבר מחייב נסיגה מהגולן. הוא היה הח"כ היחיד של מפלגת העבודה שהצביע נגד חוק הגולן. הוא התנגד להתיישבות בגולן ותמך בכל צעד לקידום נסיגה. והכל בלשונו, שלא הייתה בדיוק עדינה.

אולם אחרי מות קדושים אמור, ותמיד כדאי לחפש נקודות לזכותו של המנוח. יגעתי ומצאתי. בחפירותיי הארכיאולוגיות מצאתי ידיעה קטנה ב"דבר" מ-9.11.75, תחת הכותרת "י. שריד נגד הסדר ביניים בגולן". היה זה חודשיים לאחר חתימת הסדר הביניים עם מצרים, כאשר היו באוויר דיבורים על הסדר ביניים עם סוריה, ועל "ויתורים קוסמטיים". וכך לשון הידיעה: "ח"כ יוסי שריד אמר, כי הוא מתנגד להסדר ביניים בגולן, משום שיהיה בהכרח כרוך בוויתורים מסוכנים לישראל, בלי תמורה מדינית ראויה לשמה.

י. שריד ביקר אתמול ברמת הגולן, על פי הזמנת ועד יישובי הרמה וביקר ביישובים מרום גולן, קשת, יונתן וקצרין, עם שמואל מנדל ויהודה הראל מאנשי הוועד. בשיחה עם התושבים ציין יוסי שריד, כי מי שמדבר על אפשרות של הסדר ביניים המבוסס על תיקונים קוסמטיים בלבד שוגה בהזיות. עם זאת, אמר שריד, כי בעד הסכם כולל עם הסורים, בתנאים סבירים, יש להביא בחשבון ויתורים ישראליים ממשיים".

* סופר "דבר" – על הידיעה חתום: סופר "דבר". באותם ימים נהוג היה להשתמש במילה "סופר", למה שאנו מכנים היום "כתב" – "סופרנו הצבאי", "סופרנו בארה"ב" וכו'.

אבל… מי כתב את הידיעה? הרי מישהו כתב אותה. למה הוא לא קיבל קרדיט? לא מגיע לו? ואם הוא אינו מצוין בשמו, לשם מה לכתוב "סופר 'דבר' "? וכי מישהו חשד ב"דבר" שהוא פרסם ידיעה של סופר "על המשמר", רחמנא לצלן?

* רעננה בגולן – ב-3 בספטמבר הלך לעולמו בגיל 91 אליהו סלע, הידוע בכינויו "רעננה", חבר קיבוץ כברי, ממפקדי הפלמ"ח. רעננה שירת במלחמת השחרור כקצין המבצעים של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים ופריצת הדרך אליה. לאורך השנים הוא היה דמות מרכזית בקיבוצו ובקיבוץ המאוחד.

לאחר פטירתו נכתבו עליו מספר כתבות, בעיתונות הקיבוצית והארצית. אני רוצה להאיר על ציון דרך בחייו שלא הופיע בכתבות (לפחות אלו שקראתי). במלחמת יום הכיפורים שירת רעננה כסמג"ד במילואים בגולן. הוא השתחרר מיד לאחר הפסקת האש, בדיוק כאשר הורשו הנשים והילדים של יישובי הגולן לחזור הביתה. הם חזרו לעוד למעלה מחצי שנה של מלחמת התשה קשה.

למחרת פשיטת מדיו, עלה רעננה לגולן והתייצב בקיבוץ אל-רום בגולן. היה זה צעיר יישובי הקיבוץ המאוחד, בן שנתיים ורבע בלבד. הוא התייצב באל-רום על מנת לסייע לחברי הקיבוץ (רוב הגברים היו עדיין במילואים) לשקם את היישוב שפונה במלחמה ולחלץ אותו מקשייו המשקיים.

המסר שלו היה – מיד חוזרים לפתח את המשק. ואכן, כבר באותו היום התארגנו החברים לזריעה ולמחרת החלו באסיף תפוחי אדמה.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 6.8.17

* תנו לעבוד – כל מי שעוקב ברצינות ובעיניים פקוחות ובלתי משוחדות אחרי ההתפתחויות בפרשיות השחיתות שנתניהו קשור אליהן, מבין שיש כאן חקירה יסודית ורצינית ביותר, מעמיקה, שמתנהלת בנחישות, בדבקות במטרה, ללא משוא פנים ובאומץ. היעד – חקר האמת. המטרה – ביעור השחיתות.

בראש המערכת המובילה את החקירה הזאת ניצב היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כן, אותו מנדלבליט המושמץ בראש חוצות, שנערך נגדו מסע הכפשות והסתה והפגנות שבועיות בקרבת ביתו. ההפגנות הללו, נגד עובד ציבור, ועל אחת כמה וכמה נגד היועץ המשפטי לממשלה, בניסיון להפעיל עליו לחץ ולהורות לו כיצד אמורה להסתיים החקירה, היא אמנם ליגאלית, אבל לא לגיטימית, לא דמוקרטית וחותרת תחת שלטון החוק; ומציבה כנגד שלטון החוק הפועל על פי ראיות וממצאים את משפט ההמון (בדומה להפגנות של תומכי אלאור אזריה, נגד מערכת המשפט ושלטון החוק).

מנדלבליט, שעומד בגבורה במסע הזה, וממשיך לנהל ביד רמה את המערכה נגד השחיתות ולמען ניקוי האורוות בישראל, שותק ואינו משיב למשמיציו. השבוע, לראשונה, הוא התייחס לכך בבקשה צנועה ופשוטה. "תנו לעבוד". והרמז הוא ברור – המסע הזה מפריע לחקירה, משבש אותה, מסרס את גורמי האכיפה ואת שלטון החוק ובכך מסייע לשחיתות.

אני בטוח שרוב המפגינים עושים זאת מתוך כוונה טהורה להיאבק בשחיתות. הם אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי בידי בעלי אינטרסים זרים, דוגמת הישראלי המכוער אלדד יניב.

* שולה זקן של נתניהו – במשך עשרות שנים הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אולמרט. כל מעשי העבריינות והשחיתות שלו היו לחם חוקה והיא הייתה המגן האנושי שלו. כאשר הופקרה בידיו, לא נותרה לה ברירה, אלא לפתוח את הפה ולספר את האמת במשטרה. וכך, ביום אחד, היא, הנאמנה שבנאמנות, הייתה ל"שטינקרית", "מלשנית", "בוגדת" ושאר התארים המקובלים בסביבות של פשע ושחיתות, כלפי מי ששבר את קוד ה"מוסר של גנבים".

אז בימים הקרובים נתחיל לשמוע על ארי הרו ה"שטינקר" וה"בוגד" שמכר את נשמתו ל"סמול" וכו' וכו' וכו'. וההבדל הוא, שבעוד אולמרט נהנה מסביבה של קומץ מעריצים עיוורים, לנתניהו גייסות של מעריצים מסוג זה.

אבל לא לעולם חוסן.

* ההבדל – ההבדל בין בני בגין ליאיר נתניהו הוא שיקוף ההבדל בין אבותיהם.

* התייעלות – משכורתו השנתית של מנכ"ל "טבע" יצחק פטרבורג היא 34 מיליון ₪. מעולם לא הבנתי לשם מה אדם זקוק לכל כך הרבה כסף, אך לא כאן המקום לכתוב על רדיפת בצע מטורפת וחמדנות. אולם הצידוק הניתן למשכורות העתק הללו מבחינת החברות המשלמות אותן, הוא הצורך במנהלים טובים, התחרות על המנהלים הטובים, הנובעת מכך שמצב החברה נובע בראש ובראשונה מרמת הניהול.

כאשר חברה משגשגת, זאת תוצאת הניהול. וכאשר חברה קורסת? זו אינה תוצאת הניהול? וכאשר חברה שמשגשגת לאורך זמן, קורסת כעבור זמן קצר, תחת מנהל שקיבל אותה כמשגשגת, זו אינה אחריותו?

"טבע" קורסת, ולכן היא נזקקת ל"התייעלות". איך? על ידי פיטורי 800 עובדים, שבירת מטה לחמן של 800 משפחות. והרי העובדים הללו הם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, שתרמו מאוד לשגשוג החברה, והם המשיכו להיות אותם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, גם אחרי שהתחלף המנהל ודרדר את החברה לעברי פי פחת. אבל הם משלמים את מלוא המחיר. ואילו המנכ"ל שגרם למצב המחייב התייעלות, אפילו אינו מעלה על דעתו לוותר על ₪ אחד משכרו, למען ההתייעלות.

אילו המנכ"ל היה בנאדם, ולמען ההתייעלות (האמתית), כביטוי לאחריותו וכדוגמה אישית של מנהיג, במיוחד כשהוא מפטר עובדים, הוא היה מקצץ את שכרו לחצי; גם במקרה זה, שכר הרעב שלו היה 17 מיליון ₪ לשנה.

* תמונת ראי – לפני כשנתיים פרסם רוגל אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. הוא נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו. סוף סוף מהפכן אותנטי. וכמה בוז הוא שפך על אלה שאינם מהפכנים כמוהו וכמו בן גביר.

והשבוע גדעון לוי כתב על תמונת הראי שלו – שפטל. המסר שלו היה ששפטל אומר את מה שכולכם – הישראלים השנואים, חושבים. ולכן הוא מעדיף אותו, האותנטי, עליכם הצבועים ועל אנשי ה"תקינות הפוליטית" מערוץ 2.

"אני אוהב להאזין לתוכנית הרדיו של יורם שפטל. הוא מרגיז אותי פחות משדרי האמצע החסודים, שעוטפים את אותם רעיונות באצטלת מהוגנות. הוא מנבל את הפה, וזה לא יפה, והם מכבסים את מילותיהם, וזה יפה פחות. הוא בבוטות והם במתק שפתיים, והמסרים הלאומניים דומים. הוא אומר 'האספסוף הערבי, מוסלמנו־ג'יהאדו־שאהידו־עמלקו־פלסטינו־ניאו נאצי־פשיסטי', והם סתם קוראים 'מחבלת' לכל נערה פלסטינית נואשת בת 14 עם מספריים. זו התקינות, שפטל הוא הלא־תקין".

* ימים ראשונים – בטקס חנוכת יישוב הקבע של מושב העובדים גבעת יואב, אמר מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, יחיאל אדמוני: "בתמונות היסטוריות מפורסמות אנחנו רואים את חורשי התלם הראשון בנהלל, או את היושבים על הגורן בדגניה. התמונות הללו הן ציוני דרך בתולדות עמנו. אולי הצילומים המצולמים עכשיו במעמד זה יופיעו פעם בעתיד כאחד מציוני דרך אלה".

התערוכה "ימים ראשונים", המוצגת כעת במכון שמיר למחקר שבקצרין, לציון יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מוכיחה עד כמה הוא צדק. התערוכה מציגה תמונות מן הימים הראשונים של כל אחד מיישובי הגולן. תערוכה יפה, מרגשת וחשובה ומומלץ מאוד לבקר בה.

* ביד הלשון

דגניה – דגניה היא אם הקבוצות והקיבוצים. חלוציה, עשרה גברים ושתי נשים, עלו על הקרקע באום-ג'וני, להקים יישוב עצמאי – שותפות של פועלים עבריים, בכ"ה בתשרי תרעא, 28 באוקטובר 1910.

עם הקמת דגניה ב' ב-1920, שמה של דגניה היה לדגניה א'.

ולמה דגניה?

החלוצים בחרו את השם ליישובם, בדיוק השבוע לפני 107 שנה, בי"ב באב תרעא. מנהיג הקבוצה, יוסף בוסל, כתב בו ביום מכתב לארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי: "א.נ., בזה אנו מודיעים לכבודו כי קראנו שם מושבתנו החדשה 'דגניה', על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו".

מהם חמשת הדגנים? ומי ספר?

על כך כתב מוקי צור בספרו "לא בעבים מעל" – מאה ראשונה לדגניה: "חבריה לא הלכו לספור את מיני הדגן הגדלים בעמק הירדן, הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים".

ומהם חמשת מיני הדגן שבמשנה? חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

תהלים קיד: ואיש לא יסב את מימיו לאחור

מזמור קיד הוא השני בפרקי תפלת ההלל. בסדר פסח, אנו קוראים את שני הפרקים הראשונים, קיג וקיד, בנפרד מן ההלל, כחלק מן המגיד.

מזמור קיד הוא שיר הלל על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף ועל הכניסה לארץ ישראל. המשורר מתפעל מן הנסים ובמיוחד מאלה המנוגדים לדרך הטבע, שהתרחשו בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס
הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.
כלומר נס קריעת ים סוף ונס חציית הירדן במעבר לארץ ישראל. המשורר תמה ושואל את הים והנהר על מעשיהם.
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס?!
הַיַּרְדֵּן – תִּסֹּב לְאָחוֹר?!
והוא מוסיף ושואל:
הֶהָרִים – תִּרְקְדוּ כְאֵילִים?!
גְּבָעוֹת – כִּבְנֵי צֹאן?!
והתשובה של הים והנהר, של ההרים והגבעות:
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ
מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
כלומר כל אותה תנועה של איתני הטבע כנגד טבעם, היא מחול בפני האדון המחולל (במובן יוצר) את הארץ. הוא זה שיכול לבקוע את הים, לעצור את זרימת הנהר, להרקיד את ההרים והגבעות, והוא גם זה שהופך את הסלע לאגם מים.

המזמור הזה זכה למספר לחנים. המפורסם והפופולרי בהם הוא של ידידיה אדמון, משנות החמישים של המאה העשרים. הלחן השני היה מקובל כשל המלחין הידוע "עממי", עד שאליהו הכהן במחקרו גילה שהמלחין הוא יוסף מילט, בראשית המאה העשרים.

מלבד היותו שיר בפני עצמו, שאנו שרים בעיקר בליל הסדר, הוא גם היווה השראה לפזמונים נוספים בני זמננו.

****

בשנות ה-60, ניסתה סוריה, בגיבוי הליגה הערבית, לייבש את מדינת ישראל, באמצעות הטיית מי הירדן. צה"ל הצליח לסכל את המזימה, אך רק שחרור הגולן, במלחמת ששת הימים, מנע את מימושה.

כאשר יובב כץ כתב על השינוי הדרסטי במצב הביטחון של ישראל עם שחרור הגולן, בשירו "בתי את בוכה או צוחקת", הוא התייחס, בין השאר, לכך שכעת, כשהגולן ישראלי, איש לא יוכל עוד להטות את מי הירדן. הוא השתמש באסוציאציה מן המזמור שלנו, הפסוק: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". וכתב:
"זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור".

****

השיר "בתי את בוכה או צוחקת" מתאר בצורה מוחשית ביותר את אימת המלחמה. הוא מתאר את סבלם של אזרחים, של אימהות וילדים, שעל הגנתם אנו נלחמים, וכדי להבטיח את חייהם, את שלומם וביטחונם, חיילי צה"ל מחרפים את נפשם. השיר הזה מתאר את הסיטואציה שבעטיה מלחמת ששת הימים הייתה הכרח קיומי, וששחרור הגולן היה מחויב המציאות. השיר מתאר את ניסיונה של סוריה, ששלטה בגולן, לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית הירדן, ומבטיח – זורם הירדן מתפתל כשיכור ואיש לא יסב את מימיו לאחור. ובימים אלה, שבהם אנו חוגגים יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, השיר הזה הוא אחד הקושאנים שלנו, תושבי הגולן, ואחת ההצדקות לנחישותנו להכות כאן שורשים ולעצב את גבולה של מדינת ישראל.

****

כאשר אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, (לאחרונה עשיתי זאת שלשום, לפורום מנהלי קהילות בעמק יזרעאל) אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר, ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. ובמצפה גדות אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים.

אני מספר על המותג מזרה האימה "הרמה הסורית", שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. וטרם צאתנו מן המקום אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית ומאזינים לשיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירו של יובב כץ, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. "הביטי למעלה בתי אל ההר", אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום ששה ימים, כדי להיווכח ש"אין בתים עוד במשק". ומרחיבה: "ההר שהיה כמפלצת".

והיה "היסטוריון" שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.

****

במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, 8 שנים טרם כתיבת השיר, פרסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב"מעריב" על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה "מול קו מאז'ינו הסורי" [קו מאז'ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה]. וכך כתב תלמי, בין השאר: "מי שרוצה לספוג אל קרבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. … לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים… זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי… קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך הרוח הכללי השורר היום ברחוב… האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'… שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק… מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראיה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים… אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם… יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש… כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"

אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.

****

ב-4 בדצמבר 1949 התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ הגוברים, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז, הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו מוגבלת. ואכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז – הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית, התיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה"מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.

לאורך השנים שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון וכו'. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם. מצפון – ייבוש החולה ומדרום המוביל הארצי. את ייבוש החולה הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה, והמירה את התכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכינרת, 210 מ' מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל ניצב קיבוץ גדות – וספג.

במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן. "הילדים לא זעקו", הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "

****

אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע; טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 35 שנים למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.

מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.

מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה"ל, שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על "בית המכס התחתון" והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת מסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.

כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה"ל. האישור ניתן, וכך נומק: "הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ"ט. צה"ל יסייע במימוש הרעיון". ולפני קציר, פנה הקיבוץ לצה"ל בבקשת סיוע: "השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה היו כמה ניסיונות התנגדות של האו"ם בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה"ל. כן פנינו למוא"ז לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה ע"מ שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית".

מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958 אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסרב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.

המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו"ר המחלקה להתיישבות לוי אשכול, לימים ראש הממשלה בעת שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו, וסוכם עמו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר.

פעמיים פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953 לגינוסר וב-1958 יחד עם הנשים לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.

ב-7 באפריל 1967 ספגה גדות את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – 800 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהם. צריף נשרף. כל המערכות העל-קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.

במשך חודשיים נעשה מאמץ אינטנסיבי לשיקום הבתים, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וכמעט כל היישוב נהרס בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות, והיו מאושרים – הגולן שוחרר, והם שוחררו מן האימה והתופת. "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא".

ב-10 ביוני 1967 שוחרר הגולן. בשעה 16:11 שיגר מח"ט חטמ"ר 3 מנו שקד מברק לחמ"ל של קיבוץ גדות: "הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים". מברק התשובה מגדות: "לצה"ל ולחטמ"ר 3 – כה לחי. ממשק גדות".

****

שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: "הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? … לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה'סוללה', שמתחת לדוריג'את ויותר מכך – סוף סוף עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד' וכו' – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: 'הסכר', 'בית המכס', ה'גשר', גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו; לנו, לילדים, לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב יפתחו לפני חברינו וטיילינו".

אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא כמו לאחר מלחמת סיני יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גויס בידי המועצה להוביל את התהליך. כעבור שבועות אחדים הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ: "הפעולה שנעשתה ע"י המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יוכלו שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים. כיום יושבים ברמה 22 חברים בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עליקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס".

איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה, והבהיר: "חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהייתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו, ומשמעו של דבר – התיישבות מיידית עליה… חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן".

חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש"מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. …אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם". אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.

****

ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצלו של "ההר שהיה כמפלצת", וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת". ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.

"שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן", שרה האם לבתה, בשירו של יובב כץ. אך אנשי גדות הבינו, שכדי שהמצב לא יחזור לקדמותו, צריכים להיות שם אזרחים, שדגלם בצבעים של כחול ולבן. האזרחים האלה הנם – אנחנו.

אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות, ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: "מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים".

****

מזמור קיד, "בצאת ישראל ממצרים", שימש השראה גם לשני שירים של נעמי שמר.

בשירה "על כנפי הכסף", על טייסי חיל האוויר במלחמת ששת הימים, אף היא השתמשה במילות הפסוק "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".
נָס הַיָּם וַיִסֹּב אָחוֹר
וְהַנָּהָר – חֳרָבָה
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

ובשירה "מי ידליק", שבה נעמי שמר לאותן מילים.
אַל תַּבְטִיחַ לִי
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
גַּם הָעַרְפִּילִים
הֵם רֶמֶז לַבָּאוֹת
בְּעוֹנָה סוֹעֶרֶת
אַל תִּסֹּב אָחוֹר
וְתִּמְצָא בַּדֶּרֶךְ
גַּם שַׁלְוָה גַּם אוֹר.

****

טבח משפחת סלומון בליל שבת שעברה, העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח.

היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נווה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם.

שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.

ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח על הקרבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי.

הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו":
יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע
וְשֶׁמֶן – מֵחַלְמִישׁ צוּר.

הסבר שקיבלתי, הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נווה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש.

החלמיש מופיע גם בתהלים במזמור שלנו, מזמור קיד:
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם,
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה.

חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נווה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב.

היישוב ספג לאורך השנים פיגועים רבים וקשים, ששיאם – בטבח הקשה בליל שבת. אולם תושבי נווה צוף חזקים כחלמיש, והטרור הערבי לא ישבור אותם.

* 929

הלכה ציונית

לפני מאה שנה בדיוק, בקיץ תרעז (1917) פרסם ביאליק את המסה "הלכה ואגדה", אחת המסות החשובות שכתב.

9 שנים קודם לכן, פרסם ביאליק, יחד עם חברו יהושע חנא רבניצקי את "ספר האגדה". ספר זה, שלאורך עשרות שנים לא היה בית דובר עברית המכבד את עצמו, שלא החזיק אותו – שני בחשיבותו רק לתנ"ך, כינס את אגדות חז"ל שהופיעו בכל הספרות החז"לית, מתורגמים לעברית (אלו שנכתבו בארמית), ערוכים ומבוארים. בכך, היה ביאליק למזוהה עד מאוד עם האגדה.

הזיהוי הזה, התחבר לתודעה חזקה מאוד בקרב התרבות היהודית החילונית, שביכרה את האגדה על ההלכה. בעוד ביהדות הרבנית, בוודאי הליטאית (שממנה בא ביאליק, שלמד בישיבת וולוז'ין), האגדה הייתה שולי השוליים, חסרת חשיבות וערך, וכל היהדות לא הייתה אלא ד' אמות של הלכה, התרבות היהודית החילונית ראתה בהלכה קובץ משמים ויבשושי של הלכות עבשות, זניחות, לא רלוונטיות, המדכאות את הנפש היהודית, ואילו האגדה, בהמשך לתנ"ך, היא התשתית ליצירה האמנותית היהודית החיה והמתחדשת – הספרות, השירה, המוסיקה, האמנות הפלסטית.

דווקא ביאליק, המזוהה מכל עם התפיסה הזאת, ניפץ אותה במסתו, שהייתה שיר הלל להלכה. הוא העמיד את ההלכה והאגדה על מישור אחד, כשתי ישויות אחיות, שאין קיום לאחת ללא חברתה. האגדה היא המעניקה את האידאה, את הרעיון, את החזון, את ההשראה, אך אין לה כל משמעות כשלעצמה, ללא ההלכה הפורטת למעשים, והופכת אותה לתורת חיים. ההפרדה בין האגדה וההלכה מלאכותית, טען ביאליק, והשווה אותה להפרדה בין המים והקרח, שהנם שני מצבי צבירה של אותו חומר.

"ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי"ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באוויר כמה אלפי שנה … עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף?"

ביאליק המחיש את הדברים, בין השאר, באמצעות השבת. השבת היא, לכאורה, אגדת האגדות. אולם כדי לממש אותה, להפוך אותה מרעיון נאצל לדבר חי ואמתי, היה צורך בהלכות על הלכות, הפורטות את הרעיון הנשגב לאורח חיים.

המסר הזה של ביאליק היה מסר חתרני ביחס למיליֶה התרבותי שבו פעל, שבו הוצגה ההלכה כמעין טבעת חנק של הרעיונות הנשגבים, דווקא בשל אותן הלכות מעשיות, שפרטו את הרעיון למעשים וחוקים קטנים, אפרוריים. ההשכלה והחילוניות נועדו לשחרר את הרעיונות היהודיים הנשגבים מכבלי ההלכה החונקת והמסרסת. טשרניחובסקי, בן דורו של ביאליק, משורר דגול ושני אך לביאליק בין משוררי התחיה, כתב על "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה", ש"וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין…". כלומר היהדות ההלכתית היא היפוכה של הרוח הציונית שתכבוש מחדש את כנען ותחדש את ימי היהדות כמקדם, כתקופת ההוד שלה בימי התנ"ך.

****

מסתו של ביאליק הייתה הלל להלכה, אולם ברובד עמוק יותר שלה, ניתן היה להבין שאין הוא קורא לחזור ולחיות על פי ההלכה היהודית ככתבה וכלשונה. יותר משהוא דיבר על ההלכה הפסוקה, הוא דיבר על הרעיון של הלכה, על הצורך בהלכה. את חשיבותה של ההלכה הוא הציג בלשון עבר.

"האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשיה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חרבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבֵנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת ביכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן".

וכך עובר ביאליק על כל אחד ואחד מששת סדרי המשנה, ומציג כיצד ניתן לשחזר מהם את אורח חיי היהודים בתקופת המשנה. אין כוונתו שהמשנה היא ספר שתיאר את אורח החיים, אלא שאורח החיים היה על פי הלכות המשנה. כלומר, המשנה היא זו שנתנה ליהודים בתקופתה את הוראות ההפעלה, כיצד לממש באורח חייהם, ביום יום, את הערכים היהודיים הנאצלים והנשגבים. הקורא זאת לעומק מבין, שביאליק מבקר את הדבקות בהלכה כמות שהיא כעבור אלפיים שנה, כיוון שאין היא נותנת מענה למימוש האידיאלים הנשגבים של דורו; להגשמת ערכי היהדות באופן המתאים למאה העשרים.

לקראת סוף המאמר, הוא כותב זאת במפורש.
"- ובכן נתנה ראש ונשובה אל… ה'שולחן ערוך'?
מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המלים 'הלכה ואגדה' תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סיגנונים, שמלַווים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.
לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באוויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, 'סיפא דקרא' של האגדה.
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כֹח המעשה של בעליה".

הייתה בדבריו ביקורת על מצב הציונות. "אם תרצו – אין זו אגדה", כתב הרצל, אולם ביאליק רומז, שללא הגשמה, אין האידיאל הציוני אלא אגדה לשמה, ואילו אגדה שאין עמה הלכה, אין עמה מעשה, היא אוננית, היא בַּטָּלָה, והיא בְּטֵלה.

מה שיהפוך את האגדה הזאת למעשה, היא הלכה ציונית; הלכה שתציב בפני היהודי מצוות מעשה של אורח חיים המגשים ביום יום את האידאה הגדולה.

הוא השווה את הציונות של ימיו לשיבת ציון לאחר גלות בבל. שיבת ציון התגשמה ברגע שהיו מי שהפכו את הנבואות הגדולות של נביאי ישראל, להוראות פעולה ברורות ומסודרות. " החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבנין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד".

הציונות בתקופתו דומה הייתה בעיניו לתנועה הנושאת אידיאה גדולה, ויש לה סופרים ומשוררים גדולים וחשובים, והוא בראשם, אבל שירה בלבד לא תבנה מולדת ולא תגשים את הרעיון. יש צורך במצוות עשה, יש צורך בהלכה.

"בואו והעמידו עלינו מצוות!
יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

****

50 שנה בדיוק לאחר פרסום "הלכה ואגדה", בקיץ תשכז (1967) חודשה ההתיישבות הציונית בגולן. בספטמבר 1967, כתב מזכיר קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, יהודה הראל ב"עלי גולן", עלון הקיבוץ:
"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם… הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה… ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה… על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

חלוצי ההתיישבות פעלו להגשמת אידאה גדולה, רעיון ציוני גדול, רעיון סוציאליסטי, חלומות גדולים שפעמו בלב רבים בקרב הציבור הישראלי. יהודה מזכיר בדבריו את נושאי האגדה – המחתימים והחותמים על עצומות, הכותבים מכתבים למערכת, המצהירים הצהרות "לעולם לא ניסוג".

אבל מי שרצו והבטיחו ש"אין זו אגדה", הם אלה שהפכו אותה להלכה; הלכה למעשה. הדיונים על דישוּן שטחי הפלחה, על סוג השמיכות והתנורים ועל הרכב ועדת שיכון, הם דיונים הלכתיים פרופר, היוצרים את אורחות החיים ואת תקנון החיים שנועד להגשים את המטרה. ההלכה הזו היא ההגשמה של האגדה. מי שקיבלו על עצמם את עול המצוות הציוני ההתיישבותי, הם שהגשימו את האגדה.

יצחק טבנקין, ממנהיגי תנועת העבודה ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד הגדיר את המושג הגשמה:
"החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

ההגשמה האישית – זו ההלכה הציונית, זו ההלכה שעליה כתב ביאליק. "אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה".

הפיכת האגדה הציונית להלכה, להגשמה – זה הניצחון הציוני הגדול.

* "שישי בגולן"