צרור הערות ‏20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרויקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו… מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו".

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח.

סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם הייתה שהם אזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ועידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום". בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים", דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית.

מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל לבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות.

אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע?

בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תכניתו הייתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית.

נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע.

ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות – אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו.

אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, הייתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית.

יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה.

אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ הייתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים". ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת").

איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / אזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן, רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפרסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון?

מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות.

זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עליה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעליה גדולה מאוקראינה ולקליטתה.

כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעליה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיטת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן".

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת.

מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן.

זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם.

להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער".

וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו".

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי, הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהייתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי תקווה חדשה שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית.

אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהייתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67.

נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין דיבר על ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו הייתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". לב תכניתו של ברק הייתה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו. רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה. בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן. בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים.

הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאויב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת.

וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו.

נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני.

אבל אני חייב להודות ש… אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים". את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו. דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

          * ביד הלשון

שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח.

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק.

ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה.

סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השניה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים יישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

* "חדשות בן עזר"

תבחנו אותנו על פי המעשים

רשמים מוועידת הגולן

"אז מה הכותרת שלך לוועידה?" שאל אותי חבר במהלך ועידת הגולן.

עוד אחזור לכותרת. בינתיים אתחיל עם הפיל שבחדר, מה שריחף מעל לכל הדיונים והיה שיחת היום בין האנשים. נגדיר זאת "הכל דיבורים". או בעצם, עם סימן שאלה: הכל דיבורים?

כן, רבים אמרו ששבענו דיבורים, שבענו הבטחות, שבענו נאומים של פוליטיקאים, מילים יפות ללא כיסוי.

האמנם? זאת שאלת השאלות של הוועידה. כי יש לומר – מעולם לא הייתה ממשלה שהתחייבה כמו הממשלה הזאת לעשות ולפעול למען פיתוח הגולן, עם הגדרת מטרה ברורה: הכפלת ההתיישבות בגולן. וכגודל יצירת הציפיות – גובה השטר לפירעון.

העיתון "מקור ראשון" יזם את ועידת הגולן לכלכלה ופיתוח אזורי. הוועידה משותפת לעיתון ולמועצות בגולן. המטרה הייתה לשוות לאירוע צביון ממלכתי – מדינת ישראל מתגייסת לפיתוח הגולן. ואכן, נאומי הפתיחה של הוועידה היו של נשיא המדינה וראש הממשלה, ומה יותר ממלכתי ומבטיח מזה?

הרצוג, ששיגר נאום מוקלט, נשא את דבר הקונצנזוס הלאומי הרחב סביב הגולן, ובעצם השתתפותו גילם את מעמדו הממלכתי של הגולן. הוא דיבר על הגולן כנכס למדינת ישראל כולה וקרא להעמקת השורשים הישראליים בגולן. עד כה ההתיישבות בגולן התפתחה קמעה קמעה וכעת הגיעה עת הפריצה הגדולה.

לא יכולתי שלא להיזכר שהרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת ברק. ברק היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר, אובססיבי ממש, למסירת הגולן לאויב הסורי. שלטונו היה המסוכן ביותר לגולן. אפשר לומר שההישג הגדול ביותר לישראל בתקופת שלטונו הוא כישלונו בהשגת המטרה. והנה, מזכיר ממשלתו מברך כנשיא המדינה את ועידת הגולן וקורא לתנופת פיתוח של ההתיישבות בגולן. מה ממחיש יותר מכך את גודל התמורה של עשרים השנים האחרונות; שנות ההתפכחות.

אם הרצוג העניק לוועידה את הארשת הממלכתית, הציפיה מראש הממשלה בנט, ראש הרשות המבצעת, היא מעשית – להציג את כוונות העשיה של הממשלה בגולן. בנט נכח פיזית בוועידה, מה שהפך את מדרשת הגולן למתחם מבוצר ואת שרשרת הבידוק למעיקה ומטורפת. תודה ליגאל עמיר.

בנט פתח את דבריו בסקירה על עומק שורשי עם ישראל בגולן, מימי הבית השני, דרך ההתיישבות בחורן בעליה הראשונה, דרך מלחמות ישראל ועד החלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנה והכרת ארה"ב בה לפני שלוש שנים. בנט אמר שגם הממשל הנוכחי מחויב לעמדה זו. אני לא הייתי מהמר על כך, אבל הוא לפחות לא מסיר את ההכרה ואני מקווה שיתמיד בכך, אך רצוי להביא להחלטה ברוח זו של בתי הנבחרים.

הבשורה של בנט לא הייתה בדבריו על העבר, אלא על ההווה והעתיד. הוא דיבר על הצורך בשינוי מדיניות ובפיתוח רבתי של הגולן, שמטרתו להכפיל בזמן קצוב את ההתיישבות בגולן. זה היעד האסטרטגי של הממשלה, הוא אמר. בעוד ששה שבועות, הוא הבטיח, תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן, שבה תקבל בהחלטת הממשלה את תכנית הפיתוח להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות פיתוח גדול של קצרין, הרחבת היישובים והקמת שני יישובים חדשים.

הדובר הבא אחריו היה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער. מפלגתו של סער, תקווה חדשה, היא שיזמה את התכנית להכפלת הגולן, שאותה הגה ח"כ צביקה האוזר, וזו הייתה תביעתה המרכזית במו"מ הקואליציוני וסעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני אתה. גם הנוכחות שלה בוועידה הייתה הגדולה מכולם – השרים סער, יועז הנדל וזאב אלקין וח"כ האוזר.

סער דיבר על החשיבות בריבונות על הגולן, בהכרה האמריקאית בה, בחוק משאל העם, אך לא באלה תלוי עתיד ארץ ישראל, אלא הוא יקבע בשטח, בהתיישבות. אף הוא התחייב לפיתוח מואץ של הגולן וכן להקמת אוניברסיטת הגליל, שעשויה להיות מנוף צמיחה אדיר לגולן ולגליל.

עניין מיוחד עורר נאומו של צביקה האוזר. צביקה נשא נבואת זעם על הסכנה הקיימת לעתיד הגולן והזהיר מפני שאננות. הוא הביע חשש מעסקה בינלאומית של "הגולן תמורת איראן" – יציאת איראן מסוריה, שיקומה של סוריה וחלקה של ישראל יהיה מסירת הגולן לסוריה. זו סכנה קיומית למדינת ישראל, ועיקר מעיינינו צריכים להיות מוקדשים למניעתה. הוא כינה את העשור של מלחמת האזרחים בסוריה, שלא נוצל לפיתוח רבתי של הגולן – העשור האבוד. הוא האשים בכך הן את הממשלה הקודמת והן אותנו, תושבי הגולן. הוא אמר שהשנים הקרובות הן עדיין חלון הזדמנויות שמחייב אותנו לפעולה שתביא לעיצוב מחדש של ההתיישבות בגולן כדי שתמנה מאה אלף יהודים בגולן, שרק הם יבטיחו שהגולן יהיה ישראלי. הוא קרא לממשלה להקים מנהלת ממלכתית לפיתוח הגולן ולהעמיד בראשה פרויקטור.

צביקה האוזר הוא יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוא מייסד היחדה למען הגולן. כשהקים את היחדה, הוא הציב בראש סדר היום פעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו בגולן. בנאומו הוא הזכיר שהרעיון נתפס כפנטזיה אך עובדה שהוגשם, וכך יש להתייחס גם לאמירה שלו על יעדי ההתיישבות של הגולן.

בעיניי, צביקה פסימי מדי ואופטימי מדי. פסימי מדי בראיית הסכנות ואופטימי מדי בהיתכנות ובנכונות של היעד מרחיק הלכת שהוא הציג. אך אני רואה חיוב בכך שיש מי שמאתגר אותנו כך. אני דוגל בפיתוח הגולן כדי שיכלול 50,000 יהודים ב-2030. גם זה יעד לא קל למימוש, אבל ספק אם נשיג אותו אם לא יהיו מי שיאתגרו אותנו ליעד גדול יותר וינערו אותנו כפי שעשה צביקה.

הנציג הבכיר של האופוזיציה היה ח"כ ניר ברקת. ברקת הזהיר מפני האיום האסטרטגי של המשך התרכזות האוכלוסיה במרכז הארץ, לאור צפי הגידול הדמוגרפי של ישראל, והציג את עיקרי תכניתו לפיתוח הפריפריה. אפילו הוא, נציג האופוזיציה, שיבח את הממשלה על תמיכתה בגולן, אך הביע חשש שבשל הרכבה היא לא תבנה ביהודה ושומרון. שרת הפנים איילת שקד אמרה שהממשלה בהחלט תבנה ביהודה ושומרון. היא גם דחתה את הביקורת בימין על כוונת הממשלה לבנות במגזר הערבי, וביטאה את המחויבות של הממשלה לבניה גם במגזר זה. עיקר דבריה התייחסו לגולן, והיו בפיה גם שתי בשורות מעשיות. האחת, היא פעולה שלה לתיקון חוק ועדות הקבלה כך שגם יישובים בני 600 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה. זאת, כדי לפזר את החשש של היישובים לגדול מעבר ל-400 משפחות. השניה, היא הקמת ועדת תכנון ובניה אזורית נפרדת לגולן, במקום התלות בוועדה האזורית, מה שעשוי לפרוץ בירוקרטיות ולקדם את תכניות הפיתוח. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם שר השיכון אלקין ודיברה על החשיבות בהקמת יישובים חדשים.

שר התקשורת יועז הנדל הודיע שבחודש הבא תחל פריסת הסיבים האופטיים בקצרין ובתוך זמן קצר הגולן כולו ירושת. המוקד של פריסת הסיבים הוא הפריפריה, כלומר לא איפה שכדאי, אלא היכן שנחוץ מבחינה ציונית. "אני מחויב לכדאיות הלאומית ולאו דווקא לכדאיות הכלכלית, כי כלכלית – לא כדאי לפרוס בגולן ובפריפריה".

התמקדתי במאמר זה בהופעת חלק מן הפוליטיקאים, אך בלטו בוועידה גורמי המקצוע – מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי משרדי הפנים, השיכון, החקלאות ופיתוח הכפר, התיירות, האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה וראשי המועצות בגולן. כמו כן תפסו חלק חשוב ביותר יזמים עסקיים וחקלאיים מן הגולן.

אי אפשר לעסוק בפיתוח הגולן בלי לעסוק במיזם אנרגיית הרוח. כאן הביקורת שלי על הוועידה. חברת "אנלייט" הייתה בין הספונסרים, ולכן לא היה דיון אמתי בנושא, אלא רק הצגת העמדה התומכת במיזם. לדעתי, מוטב היה לוותר על תמיכת החברה אם התנאי שלה הוא חד-צדדיות בהצגת הנושא. מי שנשא בנאומו את דגל ההתנגדות למיזם היה דולן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. שרת האנרגיה קורין אלהרר הביעה תמיכה במיזם. היא תקפה את מי שמתנגדים הן לגז הטבעי, הן לאנרגיית הרוח והן לאנרגיית השמש ואמרה ש"להיות דובוני לא-לא זו לא פרוגרמה". מנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים אמר בתגובה, שהרשות אינה אומרת רק לא, אלא "כן אבל", כלומר מציגה עמדה מאוזנת.

בדיונים עלתה מחלוקת בשאלה האם יש להקים יישובים חדשים או להרחיב את הקיימים. זהו ויכוח מיותר כי אין שום סתירה בין השניים. עיקר הפיתוח צריך להיות של קצרין, יש להרחיב את כל היישובים ולהקים יישובים חדשים. מי שעולים להתיישבות חדשה לא יבואו לקצרין ורובם גם לא ליישובים קיימים. האנשים האלה מביאים אתם רוח של חלוציות, שעשויה להשפיע על הגולן כולו. אני מאמין שהקמת יישובים חדשים תחזק את תנופת ההתיישבות כולה, כולל הרחבת קצרין והיישובים הכפריים.

אז מה הכותרת שלי? הכותרת היא של בנט. הוא פנה לעורך "מקור ראשון" וביקש לכנס בשנה הבאה את ועידת הגולן השניה. הוא הבטיח לבוא גם לוועידה הזאת, ואז תבחנו אותנו על פי המעשים.

כי אכן, המבחן האמתי הוא במעשים.  

* "שישי בגולן"

לתקן, לא להרוס

עם מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, צפויה במשרד דרך שונה משל שני קודמיו, אוחנה וניסנקורן; הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אוחנה התנהל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור למסע נקם של רוה"מ במערכת המשפט. הוא נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס; המציא והפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת חשדנות ופחד במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את שלטון החוק ומערכת המשפט, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

גדעון סער הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות זרות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, ותמיד גורמים מרכזיים במערכת המשפט עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ורואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים, אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש ואת איכות הייעוץ המשפטי לממשלה והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

* "ידיעות אחרונות"

תקווה שנכזבה

פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול היה ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרזה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא שיחק לידיו של נתניהו. הוא מיצב את עצמו בזהות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

אין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.4.21

* אין הכרעה – אין עדין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרעה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה.

עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סנרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סנרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר.

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו.

הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס.

הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך.

אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אלי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית?

מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת הייתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השניה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השניה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר".  

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני", נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם יאבק אם לא יבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. ויתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים אתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן", כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עליה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרויקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת הייתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' הייתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', הייתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' הייתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה הייתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שהת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של… מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה.  

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר". איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפיה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא".

– אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

– אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפיה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים.

– אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן.

– לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפיה.

– לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק.

ואז זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפיה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון".

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים וקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעתים. בכל אופן אלה מאתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

          * ביד הלשון

מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

* "חדשות בן עזר"

אוטוביוגרפיה אלקטורלית או: קיצור תולדות הזיגזג (בחירות 21)

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי מלאה. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הלו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

מרץ 2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

מרץ 2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה.

כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל"ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים.

במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש"הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם" מונעים "בחוצפתם" את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח' צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל לבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה.

מנין באה אגדת ה"שנאה"? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה.

כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על… שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה "הזועביז") או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עמה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו"מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה "יתיישרו" ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשניה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא "אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם)". זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון.

האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד "זכות" ה"שיבה", בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו "תג מחיר" ויקרא לשוויון זכויות ללהט"ב).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת "ימין על מלא" כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו"ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסיה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. "אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל". המרכיבים הנוספים בתכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. "זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון". יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: "זו משימת חיי!"

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה"דין" בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה"דין" בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס' 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה"חיפושים" הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם "הצעירה" תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ'יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על "הוראות פתיחה באש", על "החיילים שמפחדים מהפצ"ר" ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה"ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה"ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה"ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה"ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של יאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעליה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסיה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב "אתגר" של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסיה. צמצום הילודה הוא "אתגר" של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב' ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, "הרדופים". חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ"ח, מתוך תובנה ש"לא יפרח כבר פעמיים", כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך.

עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שניה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד "הרדוף" להרוג בשפת הקשר הצה"לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה "שחור".

הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך.

אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב"ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

          * ביד הלשון

מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל?

אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל?

והתגובה המידית שלי הייתה "מהר שלל חש בז".

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ"ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא… ניחשתם נכון.

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל