תקווה שנכזבה

פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול היה ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרזה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא שיחק לידיו של נתניהו. הוא מיצב את עצמו בזהות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

אין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.4.21

* אין הכרעה – אין עדין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרעה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה.

עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סנרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סנרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר.

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו.

הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס.

הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך.

אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אלי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית?

מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת הייתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השניה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השניה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר".  

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני", נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם יאבק אם לא יבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. ויתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים אתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן", כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עליה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרויקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת הייתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' הייתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', הייתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' הייתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה הייתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שהת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של… מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה.  

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר". איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפיה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא".

– אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

– אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפיה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים.

– אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן.

– לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפיה.

– לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק.

ואז זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפיה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון".

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים וקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעתים. בכל אופן אלה מאתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

          * ביד הלשון

מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

* "חדשות בן עזר"

אוטוביוגרפיה אלקטורלית או: קיצור תולדות הזיגזג (בחירות 21)

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי מלאה. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הלו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

מרץ 2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

מרץ 2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה.

כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל"ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים.

במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש"הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם" מונעים "בחוצפתם" את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח' צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל לבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה.

מנין באה אגדת ה"שנאה"? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה.

כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על… שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה "הזועביז") או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עמה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו"מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה "יתיישרו" ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשניה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא "אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם)". זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון.

האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד "זכות" ה"שיבה", בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו "תג מחיר" ויקרא לשוויון זכויות ללהט"ב).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת "ימין על מלא" כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו"ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסיה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. "אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל". המרכיבים הנוספים בתכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. "זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון". יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: "זו משימת חיי!"

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה"דין" בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה"דין" בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס' 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה"חיפושים" הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם "הצעירה" תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ'יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על "הוראות פתיחה באש", על "החיילים שמפחדים מהפצ"ר" ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה"ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה"ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה"ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה"ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של יאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעליה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסיה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב "אתגר" של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסיה. צמצום הילודה הוא "אתגר" של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב' ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, "הרדופים". חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ"ח, מתוך תובנה ש"לא יפרח כבר פעמיים", כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך.

עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שניה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד "הרדוף" להרוג בשפת הקשר הצה"לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה "שחור".

הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך.

אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב"ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

          * ביד הלשון

מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל?

אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל?

והתגובה המידית שלי הייתה "מהר שלל חש בז".

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ"ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא… ניחשתם נכון.

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 17.2.21

 

* החיסון והצו הקטגורי – הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מיליונים רבים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. הירידה המדאיגה בהתחסנות בשבועות האחרונים, מונעת את ההתגברות על המגפה. אנו כבר יודעים היום, על סמך כשלושה מיליון מתחסנים בישראל וכמאה מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* סגר בפורים – באופן כללי אני חושב שמדיניות הסגרים מיצתה את עצמה. אבל אני בעד סגר נקודתי לארבעה ימים בפורים, כיוון שהחג מהווה סכנה לקרחנת הידבקות המונית, בכל המגזרים – כל מגזר והאופן שבו הוא חוגג את פורים, ולשבש את המגמה החיובית שבה אנו נמצאים בימים האחרונים. הלוואי שניתן היה להסתפק בקריאה לציבור להימנע מהתקהלויות בפורים.  

* כבדת ימים – מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין נתניהו לבני גנץ בנוגע למועד פתיחת חדרי כושר למחוסנים. האם לפתוח ביום ראשון או ביום שלישי. מחלוקת כבדת ימים. כבדת דמים. יש לי רעיון גאוני. תפתחו ביום שני.

* ההישג של הקורונה – אחד ההישגים הגדולים של הקורונה, הוא שהיא גרמה לילדים ואפילו לנוער להתגעגע לבית הספר.

* לשם מה קיים מחנה הפליטים דהיישה? – בפשקווילו "מחאת הטורטלים" לועג גדעון לוי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" שכתבו מאמרים על הנזק שנגרם לילדי ישראל בשנה האחרונה. איזו חוצפה יש לישראלים האלה, הטורטלים האלה, להתבכיין על הילדים שלהם, שעה שבאשמתנו כבר דור אחר דור אין ילדות לילדים במחנה ה"פליטים" דהיישה. "הישראלים היו צריכים לספור עד עשר לפני שהם מעיזים לקונן על סגר, על ילדים בלא עתיד, על נערים כבשר תותחים ועל דור בלי אופק, שבעבורו הסגר הוא נצחי. מעט מידתיות, קצת בושה, קורטוב של רגשות אשם ומעל לכל טיפה של מודעות עצמית לא היו מזיקים כאן". לא צריך דמיון מפותח כדי לראות לנגד עינינו איך מתעוותות פניו משנאה יוקדת כאשר הוא מפליט את המילה "הישראלים". "בדהיישה הילדים יכולים רק לחלום על מציאות הסגר הישראלית. יש שם ילדים שלא ראו מעודם את הים, למרות שהם מתגוררים במרחק כשעה נסיעה ממנו; ילדים שלא ראו פיסת דשא בחייהם, שלא היו ולא יהיו לעולם בארץ אחרת; ילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים ממיטותיהם באישון ליל… כאלו הם הילדים של דהיישה".

למה קיים מחנה הפליטים דהיישה? ב-29.11.47 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה, שכללה הקמת מדינה יהודית בא"י והקמת מדינה ערבית בא"י. לא זו בלבד שהאזור של מחנה דהיישה כמו שאר שטחי יהודה, שומרון ועזה היו חלק מן המדינה הערבית. היא כללה גם את הגליל המערבי, חלקים נרחבים בנגב, לוד, רמלה ואפילו יפו. היישוב היהודי יצא לחגוג ברחובות את ההחלטה הזו. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. התוקפנות לא הצליחה לסכל את הקמת המדינה, שהוכרזה ב-14 במאי 1948. למחרת פלשו צבאות ערב למדינה בת יומה כדי להטביעה בדם. אחוז מהיישוב היהודי בארץ ישראל נהרגו במלחמה הקשה הזאת. במונחים של ימינו מדובר על כ-80,000 הרוגים. ישראל ניצחה במלחמה הקשה הזאת. התוקפן ספג מפלה קשה. במלחמה הזו, שאין מדויקת יותר מהגדרתה "לחיים או למוות" בעבורנו, נעקרו רבים מערביי ארץ ישראל מבתיהם; רובם ברחו, מיעוטם גורשו. 100% מהאחריות לתוצאות המלחמה היא על התוקפן. הם האשמים היחידים והבלעדיים לפליטות הזאת. מאז חלפו 73 שנים. בכל השנים הללו ניתן היה כבר מזמן לשקם את הפליטים. כל העולם עמד בתור לאורך שנים ברצון להשקיע את הסכומים הנדרשים לכך. הערבים דחו זאת וממשיכים לדחות זאת וממשיכים להנציח באופן מלאכותי את הבעיה הזאת, באמצעות השארת הדור הרביעי והחמישי של הפליטים במחנות פליטים, כפצצה מתקתקת להזנת השנאה והנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל קיומה של אונר"א הוא למטרה הזאת – להנציח את הפליטות, לסכל כל פתרון, כדי למנוע שלום. במקום להשתקם, הם המציאו את "זכות" ה"שיבה" כלומר את הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מחנה דהיישה נמצא סמוך לבית לחם. בית לחם היא חלק בלתי נפרד מפלשתין. הם לא עקורים מחוץ לפלשתין, בארץ זרה. מדוע, אם כן, הם נחשבים "פליטים"? כי השאיפה היא להחזירם לבתים שבהם חיו אבותיהם, כלומר לעקור את ההתיישבות הישראלית בגליל ובנגב, בחיפה וביפו. כדי להשמיד את ישראל. זאת הסיבה היחידה לכך שמחנה דהיישה, כמו שאר המחנות, עוד קיים. לישראל אין אפילו אחוז אחד של אחריות על כך. המחנה הוא בשטח הרשות הפלשתינאית. למה היא לא משקמת אותו? למה היא לא הופכת את דהיישה לעיר ואם בפלשתין? כדי להנציח את הסכסוך.

אז למה מחנה הפליטים דהיישה עוד קיים? בדיוק כדי לספק רעל לגדעון לוי להעליל עלילות על המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה היא שואה בעבורו.

וכרגיל, הוא חוזר על המנטרה השקרית שלו על הילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים בלילה ממיטותיהם. שקרן בזוי. הוא מתגעגע לימים הטובים שבהם הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, וכאן אזרחים פחדו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות כי כמעט כל יום מחבל פוצץ את עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. הוא מתגעגע, הו כמה הוא מתגעגע, לימים הנפלאים של קו 405, של הדולפינריום, של מסעדת "סבארו", של מלון פארק. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראליים, צה"ל יצא ל"חומת מגן" והחזיר לעצמו את השליטה הביטחונית על יו"ש. "חטיפת הילדים", כפי שמעליל על ישראל לוי, היא הגעה למחבל בביתו לפני שהוא יגיע לבתינו. לוי, כדרכו, כתועמלן אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי משנן את דברי מורם ורבם של התועמלנים האנטישמים, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת.

הפשקוויל הרעיל של גדעון לוי יתורגם מיד לאנגלית ויופץ בקרב האליטות המשכילות במערב במהדורה האנגלית של "הארץ", ויתורגם לערבית ויופץ כחומר הסתה בקרב הפלשתינאים וערביי ישראל במהדורה הערבית.

* בניגוד לליכודניקים – בניגוד לליכודניקים אני אצביע למנהיג שהתנגד לעקירת גוש קטיף.

* השלכה – כתב לי ביביסט מצוי. היית בתל"ם היום אתה בתקווה חדשה. "ממשיח למשיח אתה קופץ". בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הביביסט חושב שכולם משיחיסטים כמוהו. שכולם מתייחסים למנהיג כמו אל משיח. שכולם מתייחסים למנהיג כמו פעוטות לאבא, שחושבים שהוא תמיד צודק, שכאשר הוא משקר השקר שלו הוא האמת, שיתמכו בו בלי מחשבה, בלי הרהור, לא חשוב מה יעשה. הם אינם מסוגלים להעלות על דעתם שיש אנשים שאינם עובדי אלילים כמותם. שיש אנשים שחושבים ולא מדקלמים דפי מסרים.

היחס שלי למפלגה הוא אינסטרומנטלי. אני בוחן לפני בחירות איזו מפלגה מבטאת יותר מאחרות את דעותיי באשר לטובתה של מדינת ישראל ואני תומך בה. תמכתי בתל"ם ובבוגי יעלון, אבל ברגע שהוא סטה מהדרך – בו ביום אמרתי יפה שלום והמשכתי בדרך, בלי המפלגה (על אף הערכתי הרבה אליו). אני תומך היום בתקווה חדשה ובגדעון סער, אבל הגישה שלי אל סער, כמו אל כל מנהיג פוליטי, היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אחרי הבחירות, בין אם ינצח ובין אם לאו, אתמוך בכל צעד שלו שיתאים להשקפת עולמי ואתנגד לכל צעד שלו שלא יתאים להשקפת עולמי. ואם אחשוב שהוא לא בכיוון הנכון, לא אמשיך לתמוך בו.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בתוכנו מי שנשארו במפלגת העבודה שהובילה את עקירתנו. היו להם כל מיני הסברים, כמו "להשפיע מבפנים" או "הליכוד הוא הראשון שיעקור אותנו כמו שעקר את היישובים בסיני" וכו'. ואני נהגתי לרדת עליהם באמירה שהם אינם עוזבים את המפלגה שרוצה לעקור אותם מביתם, כי "בית לא עוזבים". גם הם היו סוג של ביביסטים.

* הפתק השני – אילו יכולתי להצביע בשני הפתקים, הפתק השני, אחרי הצבעתי לתקווה חדשה, היה לכחול לבן. אני מעריך מאוד את בני גנץ; מנהיג ענייני, פטריוט אמתי, מי שבאמת ובתמים מעמיד את ישראל לפני הכל. אני מעריך מאוד את הצטרפותו לממשלת האחדות בראשית הקורונה. אחרי שלושה סבבים הוא הבין מה המשמעות של סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. והוא עשה את מה שטוב למדינת ישראל במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. הוא ידע עם איזה פרטנר יש לו עסק, הוא ידע איך המחנה שלו יפגע בו, אך הוא העדיף את טובת המדינה על אזור הנוחות הפוליטי שלו. הוא נשכב על הרימון, למען טובת המדינה.

הייתה זו הכרעה של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא נתניהו. ונתניהו עקץ אותו, רימה אותו; ההסכם הקואליציוני היה מלכתחילה הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו ובטח את רוחו אפילו יום אחד, בערך כפי שערפאת התייחס להסכם אוסלו.

אחת הרעות החולות שהביביזם החדיר לתרבות הישראלית היא תרבות השקר והנכלולים; הערצה לפוליטיקאי נוכל, לא למרות שהוא נוכל אלא כיוון שהוא נוכל. מנהיג ישר דרך כמו גנץ הוא מנהיג נלעג, כי הוא "לא מבין פוליטיקה". אני מעדיף מנהיגים שלא מבינים פוליטיקה, אם פוליטיקה פירושה ביביזם.

אני מקווה מאוד שגנץ יישאר במערכת הפוליטית ומקווה מאוד לראות אותו שר בכיר בממשלה בראשות גדעון סער. ואני רוצה מאוד לראות בכנסת דמויות כחילי טרופר, מיכאל ביטון, תמנה שטה ואלון שוסטר.

* על מצפונך – לחברי שמתכוון להצביע לימינה – דע שאולי הפתק שלך יהיה זה שייתן לנתניהו את המנדט ה-61 להקמת ממשלת בן גביר. על מצפונך.

* ממי הוא מפחד – נתניהו לא טיפש. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, כאשר הוא מדגיש בכל משפט שני בראיון בערוץ 12, שיאיר לפיד הוא היריב שלו. הוא יודע למה טוב לו שלפיד יהיה היריב שלו. הוא יודע טוב מאוד מאיזה יריב הוא מפחד ולמה. הוא יודע טוב מאוד למה הוא בורח מהיריב שממנו הוא מפחד ליריב שהוא רוצה. אני מקווה מאוד שגם הציבור שרוצה בחילופי שלטון יבין זאת.

* ולחרפת מדינת ישראל – בראיון ליונית לוי בערוץ 12 נתניהו הבהיר שלא ימנה את בן גביר לשר ולא לתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא לא רוצה את בן גביר בממשלה ולא בתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא חושב על בן גביר בדיוק מה שאני חושב עליו ובדיוק מה שחשב יצחק שמיר על כהנא כשהיה ח"כ. אבל הוא הקדיש שבועות, באובססיה מטורפת, להכנסתו לכנסת. למה? כי הוא בוטח באצבע שלו בכל הצבעה על תעלול שיעמיד אותו מעל החוק ויאפשר לו להימלט מאימת הדין. ומהסיבה הזאת, אם הוא יזדקק לו, הוא ימנה אותו גם לשר בממשלה. ולחרפת מדינת ישראל.

* נה נה נה נה – יום יבוא, ובמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה, שבעבורו ביקורת על מחדלי השלטון, עיתונות חופשית, אופוזיציה, לא יהיו נה נה נה נה נהההההה.

* קואליציית החלומות – האם נתניהו יקים קואליציה עם האחים המוסלמים (התנועה האחות של חמאס) ועם המוטציה הכהניסטית (תמונת הראי של חמאס)?

* גאווה שכזו – נעמן כהן סקרן אותי. הוא הזכיר את קיומו של תא גאה בעוצמה כהניסטית. נו, זה כבר באמת אדם נשך כלב. הרי הכהניסטים הם הומופובים אלימים ותיקים. מיהרתי להתייעץ עם גוגל ידידי, והוא הפנה אותי לדף הפייסבוק של התא. מסתבר שהגימיק הזה קיים כבר מ-2012. עלעלתי שם, ומה שמצאתי זה ביב שופכין גזעני פשיסטי. דוגמית אופיינית, בעקבות פגישה של נתניהו עם מרקל: "ראש ממשלת ישראל בנימין פלסתניהו הופך כל יום ביומו לשמאל קיצונאצי יותר ויותר. במיוחד היום כשהיא נפגשה עם הרייך הרביעי!"

איזו גאווה.

* אגודת המייסדים – בשעה טובה ומוצלחת הוקמה ביום ראשון אגודת המייסדים של היישוב החדש רמת טראמפ בצפון הגולן. זו האגודה של היישוב עד ששלושים המשפחות הראשונות תגורנה בבתי הקבע שלהן ביישוב. אז תתפרק אגודת המייסדים ותקום האגודה הקהילתית של היישוב. בחודשים הקרובים תעלינה עשרים המשפחות הראשונות למגורונים במחנה הזמני.

חברי אגודת המייסדים הם אנשי המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות העוסקים במלאכה, ושני נציגי ציבור. אני שותף באגודה כמו בכל צוותי ההקמה של היישוב החדש.

          * ביד הלשון

* להפריח או להפריך – קרן נויבך השתבחה בתכניתה "סדר יום" בכך שהיא מקדישה זמן רב בתכניתה כדי להפריח את הפייק ניוז נגד החיסונים.

מן הסתם היא התכוונה לומר "להפריך", כלומר להוכיח שהפייק ניוז אינו נכון. לעומת זאת, "להפריח" פירושו לפזר באוויר. להפריח שמועות, להפריח פייק ניוז, הוא להפיץ את הפייק ניוז לציבור הרחב, כלומר בדיוק ההיפך מכוונתה.

תבורך קרן על הפרכת הפייק-ניוז. זהו שירות חברתי חשוב. אבל העברית… מה יהיה אתה?

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק א')

בעוד מעט יותר מחודש, נלך שוב לקלפיות, בפעם הרביעית בתוך שנתיים.

אני מאמין שיש שוני בין הסיבוב הרביעי לשלושת קודמיו. הפעם יש סיכוי למהפך.

שלושת הסיבובים הראשונים הסתיימו ללא הכרעה. לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו, אך גם לא היה רוב נגדי, לא הייתה אלטרנטיבה. לא הייתה אלטרנטיבה כי לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שתמכו בממשלה אחרת.

רעיון הסרק להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לא היה ישים. היה זה רעיון נפל. ממשלה כזו, אילו קמה, חלילה, לא הייתה מסוגלת למשול. לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית. היא הייתה נגועה בניגוד עניינים מוחלט, בין ממשלה ישראלית שהאינטרס שלה הוא טובתה של ישראל, לבין מפלגה אנטי ישראלית שהאינטרס שלה הוא רעתה של ישראל. ברגע שחמאס היו יורים רקטות על יישובים ישראליים והממשלה הייתה שולחת את צה"ל להגיב, השותפות הזאת הייתה קורסת. הצבעתה השל הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, נבעה מכך שהיא נגד שלום עם ישראל. היא תמיד בעד מדינות ערב כאשר הן נלחמות בישראל והיא בעד ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל. ברגע שמדינה ערבית חותמת על הסכם שלום עם ישראל, הרשימה המשותפת מתייחסת אליה כאל בוגדת.

באין אלטרנטיבה נגררנו מסיבוב בחירות אחד לשני. פעמיים לא הוקמה ממשלה. בפעם השלישית הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אך נתניהו עקץ את שותפיו, בתרגיל הפוליטי הנכלולי ביותר בתולדות המדינה, וגרר אותנו לסיבוב רביעי.

הפעם יש אלטרנטיבה – יש סיכוי להקמת ממשלה ציונית רחבה, חלופית לממשלת נתניהו.

מה שיצר את האלטרנטיבה היה צעדו של גדעון סער – פרישתו מהליכוד והקמת תקווה חדשה.

****

הקמת תקווה חדשה יצרה מציאות פוליטית חדשה. כעת, סיכוייו של נתניהו להרכיב ממשלה – נמוכים. הוא מנסה בכל דרך להכניס את הכהניסטים לכנסת, שזו כשלעצמה חרפה לאומית, ואף לשלב אותם בממשלתו. במקביל הוא מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם). הוא מתנהג כאדם נואש. עד כה, באף סקר אין לנתניהו 61 מנדטים, גם עם ימינה בראשות בנט.

בזכות תקווה חדשה, נוצר סיכוי שימינה תצטרף לממשלה חלופית לנתניהו. לא בכדי, היא לא חתמה הפעם על הסכם נאמנות. אין יותר "בלוק נתניהו" כמו במערכות הקודמות. וכך, נוצרה מציאות חדשה, שעשויה לפטור אותנו מעונשו של נתניהו ובכך לפתור את המשבר הפוליטי המתמשך.

מבין המתמודדים נגד נתניהו, קרוב לוודאי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להרכיב קואליציה. הוא היחיד שמסוגל ללכד גורמים מן הימין, המרכז והשמאל, חילונים ודתיים. יש לו יכולת לתמרן בין הרכבים קואליציוניים שונים ולכן הוא יהיה הרבה פחות סחיט מכל אחד אחר. אבל כדי שזה יקרה, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה ובראש המחנה של אלטרנטיבה לנתניהו. כדי להגיע לכך, נחוצה הצבעה רחבה בעד תקווה חדשה וגדעון סער.

חוששני שאם גדעון סער ותקווה חדשה לא יהיו המובילים במחנה ההתנגדות לנתניהו, לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו וניגרר לסיבוב חמישי.

****

תמיכתי בתקווה חדשה אינה רק בזכות התקווה להחלפת שלטון נתניהו, אלא גם בזכות מה שהיא. אני רואה בגדעון סער דמות של מנהיג מאחד ומלכד, ניגודו המוחלט של נתניהו, המנהיג המפלג והמשסע.

אני רואה בתקווה חדשה מפלגה שעשויה לתת מענה לאיומים הכרוכים בהמשך שלטון נתניהו. בנקודות אותן אציג להלן, רק תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער עשויה להוות חלופת אמת לנתניהו.

לכידות לאומית – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי על מדינת ישראל ועל הביטחון הלאומי שלנו. נתניהו פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין. יש צורך בשלטון המבין שהחוסן הלאומי שלנו מבוסס על לכידות לאומית, על אחווה בין חלקי העם.

ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו שבאה לידי ביטוי בהעמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תיקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

בכל הפרמטרים האלה אני רואה בגדעון סער את התקווה החדשה למדינת ישראל. הוא היפוכו של נתניהו. אני רואה בו מנהיג שמסוגל להוביל תהליך של ריפוי החברה הישראלית מחוליי הביביזם.

בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא, אסביר מדוע תקווה חדשה היא הבית של ההתיישבות העובדת בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט, ומדוע ראוי שמי שמאמין בערכים אלה – יתמוך בה.

* גילוי נאות – אני מועמד מס' 37 ברשימת תקווה חדשה. זה לא מקום ריאלי, אך יש בכך ביטוי להשתייכותי לתקווה חדשה, להזדהותי עמה ולאמונתי בה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הבחירה הטבעית של איש המרכז

השמאל והימין הם מושגים אנכרוניסטיים, שמזמן אבד עליהם כלח. את דעתי זו הצגתי ונימקתי פעמים רבות בעבר, ולא אתעמק בכך הפעם. אני, מכל מקום, מוצא את עצמי במקרים שונים ובנושאים שונים מזדהה עם עמדות המוגדרות "שמאל" ובמקרים ונושאים אחרים עם עמדות המוגדרות "ימין". על פי התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב – בעבור הימנים אני שמאלן ובעבור השמאלנים אני ימני.

אם אין משמעות אמתית לשמאל ולימין, המשתמע מכך מבחינה לוגית, הוא שאין גם מרכז. אבל כיוון שהחברה הישראלית מחולקת למחנות, אני רואה עצמי, כמי שאינו שייך לאף מחנה – איש מרכז.

תרבות המחנאוּת בישראל היא הביטוי של הקרע בחברה. ברגע שאנשים מגדירים עצמם על פי המחנות, ה"אנחנו" שלהם אינו עוד עם ישראל, אלא "המחנה". לעתים ה"אנחנו" – לא זו בלבד שאינו עם ישראל, אלא הוא המחנה הגלובלי של הימין / שמאל בעולם. ההשתייכות למחנה מעמעמת את החשיבה העצמית והביקורתית. אם אני שייך למחנה הימין או השמאל, ברור מה צריכה להיות דעתי בכל נושא. וכך, די אם תשמע מה דעתי בנושא אחד, אתה צריך להבין מה דעתי בכל הנושאים. ובמשטר המחנאות ההולך ומתהדק, כל מחנה מתיישר אחרי הקיצונים בשוליו, שנותנים בו את הטון. הם הבייס של הבייס של הימין והשמאל. וכך הולך ונפער הקרע.

בשנים האחרונות, לב ההגדרה של השמאל והימין היא העמדה כלפי נתניהו. אם בוגי יעלון, ליברמן, גדעון סער ויועז הנדל אינם סוגדים לנתניהו, הם סססמולנים. אם אנשי ימין מובהקים כמו רוני אלשייך ומנדלבליט מבצעים את תפקידם ללא משוא פנים, באופן מקצועי ונאמנותם היא למדינה ולחוק ולא לנתניהו, הם בוגדים. בוגדים במחנה, כמובן, כי ה"אנחנו" הוא המחנה. כאשר אני כותב נגד השחיתות של נתניהו, נגד תרבות השקר, נגד הפרת ההסכמים, נגד פולחן האישיות, נגד מלחמת החורמה במוסדות החוק והמשפט שהוא מנהל, נגד ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הסמולנים", "אתם האנרכיסטים מפיצי המחלות מבלפור". וכאשר אני משבח את נתניהו על הסכמי השלום, על החיסונים או על העמידה האיתנה בנושא האיראני, או כשאני מבקר גילויים אנרכיסטיים והפרות חוק וסדר במחאת בלפור, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הביביסטים". אני כבר רגיל לזה. כשאני מגנה את המעשה של אלאור אזריה ומשבח את התגובה הערכית והמנהיגותית של שר הביטחון והרמטכ"ל אני "אתם הססמולנים" וכאשר אני מגנה את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אני עצמי מגלם את "התהליכים בגרמניה לפני 70-80-90 שנה". גם לזה אני רגיל.

אני איש מרכז ואיני שייך לאף מחנה. וערב בחירות אני בוחן מהי הבחירה הנכונה, המייצגת את השקפת עולמי המרכזית. אלה השיקולים המנחים אותי:

א. אחדות ישראל – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי. ראש הממשלה פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. אירועי הדמים בוושינגטון וההסתערות על גבעת הקפיטול  חייבים להוות תמרור אזהרה בעבורנו. המשך הקרע עלול לדרדר אותנו למראות הללו. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין.

ב. ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו, העמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

ג. שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

ד. כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ה. ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

****

דרך המרכז היא חיפוש שביל הזהב בין הקצוות במגוון הנושאים שעל הפרק.

חוץ וביטחון – שתי העמדות הקיצוניות, זו הדורשת מימוש מוחלט של זכותנו על ארץ ישראל באמצעות סיפוח יהודה ושומרון וזו הדורשת נסיגה לקווי 4.6.67 והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית על כל השטח תוך עקירה המונית של מתיישבים יהודים, הן בלתי ריאליות וכל ניסיון ליישם אותן ימיט אסון על מדינת ישראל. סיפוח מלא פירושו מתן אזרחות למיליוני פלשתינאים ובכך לסכן את הרוב היהודי שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית. כמובן שאין מקום לרעיונות עוועים כמו סיפוח ללא אזרחות, שמשמעותו אפרטהייד או של טרנספר לערבים שהוא רעיון זוועה הנוגד את אמות המוסר האנושיות והיהודיות. מצד שני, נסיגה משטחי מולדת, שאין נשקפת מהם סכנה דמוגרפית והם חיוניים לביטחון ישראל, מסכנת את ביטחונה של ישראל. נסיגה מיהודה ושומרון, שתהפוך את גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו"ש, בדומה לעוטף עזה אחרי ההתנתקות, היא צעד הרה אסון. יש לפעול בשביל הזהב, של ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ועל גושי ההתיישבות וירושלים רבתי והיפרדות מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. יש לחתור לפתרונות מחוץ לקופסה שיעצבו מציאות כזו (ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשת רבין, תכנית טראמפ בניכוי חילופי השטחים וכד'), ועד שניתן יהיה להגשים חזון כזה, ונכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשלום בכל תנאי – לנהל את הסכסוך בשום שכל ובאחריות.

חברה וכלכלה – הדרך של כלכלה מודרכת ומתוכננת שחונקת את היוזמה הפרטית והשוק החופשי, והדרך של שוק פרוע ואכזרי שמנוהל על ידי "היד הנעלמה" ובעצם מכפיף את החברה לתאגידי ענק של טייקונים, פשטו את הרגל. יש לעצב דרך המשלבת כלכלה חופשית עם מדינת רווחה. משבר הקורונה הוכיח את החשיבות הרבה של מדינת הרווחה; של אחריות לאומית על תחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. המדינה חייבת לתקן כשלי שוק כמו תמיכה באזורים מרוחקים ומיעוטי אוכלוסין, שלא משתלם לשוק החופשי להשקיע בהם, כדוגמת רפורמת הסיבים האופטימיים שהוביל יועז הנדל כדי להבטיח אינטרנט מהיר גם באזורי הספר.

משפט – התפיסות הקיצוניות של "הכל שפיט" ו"שום דבר אינו שפיט" מסוכנות ומאיימות על הדמוקרטיה. יש להגיע בהידברות להסכמות בין שלוש רשויות השלטון, לחזק את הכנסת מול הממשלה ומול הרשות השופטת, ולעצב את חוק יסוד חקיקה באופן מאוזן, לא אקטיביסטי מדי אך לא מסרס את הביקורת השיפוטית. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, שמטרתן תיקון ולא חורבן. יש להגן על מערכת המשפט מפני המתנכלים לה ולסכל חוקי מגה-שחיתות כמו החוק "הצרפתי". אי אפשר לבצע רפורמות במערכת המשפט במציאות של ניגוד עניינים בין ראש הממשלה שנאשם בפלילים ורודף את המערכת לבין החוק והמשפט. עם החלפת נתניהו, ניתן יהיה לבצע רפורמות ראויות.

דת ומדינה – ישראל היא מדינה יהודית ועליה לחזק את זהותה היהודית בדרכי חינוך ותרבות, אך להימנע לחלוטין מחקיקה דתית ומכפיה דתית, ומצד שני מכפיה אנטי-דתית. יש לטפח זהות יהודית-ישראלית פלורליסטית ומתחדשת, הנותנת ביטוי לשבעים הפנים של היהדות. אין להיגרר אחרי סיסמאות ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה", אך יש להבטיח שהחינוך היהודי יהיה מאוזן ופלורליסטי. יש להגיע להסדרה והסכמה בין חילונים ודתיים ולעצב שביל זהב ברוח אמנת גביזון-מדן.

המרכז הוא החתירה לעיצוב הסכמה לאומית רחבה בשיח מכבד ולנסות להגיע לעמק השווה בתחומי החיים השונים. ואת המחלוקות – לנהל בכבוד וללא שנאה, הסתה ודה-לגיטימציה.

יש להוביל לרפורמת הדה-ביביזציה של החברה הישראלית, בחקיקה כמו הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, נבצרות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה, צמצום חסינות חברי הכנסת לחסינות מהותית בלבד, איסור על שימוש כלשהו בכספי ציבור לביתו הפרטי של ראש הממשלה (זולת אבטחה) ועוד.

****

כאיש מרכז, הבחירה שלי היא במפלגה המקדמת את הדרכים הללו. איני משלה את עצמי שיש או שתהיה אי פעם מפלגה שתאמץ את השקפת עולמי במלואה. אני מחפש תמיד את המפלגה שהכיוון שלה הוא הכיוון הזה.

בבחירות הללו, הבחירה הטבעית שלי כאיש מרכז היא "תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער. זו המפלגה הקרובה יותר מכל מפלגה אחרת לתפיסה שהצגתי. "תקווה חדשה" היא מפלגת מרכז-ימין. אני בוחר בה כאיש מרכז.

אל מול הקרע בעם, אין מסוכן יותר מהפנטזיה שנתניהו מבטיח של "ממשלת ימין על מלא", שמשימתה העיקרית היא ניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולסרס אותה, למען ענייניו  האישיים. פנטזיה של "ממשלת שמאל על מלא" אינה נשמעת כעת כי אינה ריאלית, אך אילו הייתה אפשרות כזאת, גם היא הייתה מסוכנת מאוד. כאיש מרכז, איני יכול לתת יד למי שינסו לקדם קואליציות מסוג זה. אין מקום לשום קואליציה עם גורמים רדיקליים החותרים תחת מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כדוגמת הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית. כאיש מרכז, איני יכול לתת את קולי למי שמעלה על דעתו להקים קואליציה כזאת. פרשתי מתל"ם ומכחול לבן מהסיבה הזאת. הקמת ממשלה שתהיה תלויה בקצוות המטורפים הללו, היא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

אני מאמין בממשלת אחדות. הייתי שותף ל"יוזמת ממשלת אחדות" לאומית, ולמרות אי האמון שלי בנתניהו פעלתי להקמת ממשלת אחדות רוטציונית. למרבה הצער, נתניהו הקים את הממשלה כתרגיל הונאה, חתר תחתיה מיומה הראשון ועקץ את שותפיו. ברור שהוא לא יכול להקים ממשלה כזו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתאחד את המפלגות הקונסטרוקטיביות מבנט וימינה ועד חולדאי והישראלים. רק ממשלה בהנהגת גדעון סער ותקווה לישראל מסוגלת לאחד את הגורמים הללו לקואליציה אחת. ממשלה כזו תהיה ממשלת אחדות לאומית, שתאפשר לליכוד לשקם את עצמו באופוזיציה ולבחור מנהיג נורמטיבי.

הבחירה שלי בבחירות 2021 היא תקווה חדשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.12.20

* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים.

הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תמשך.

מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.

יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו – ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.

* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהם. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונרמול עם ישראל.

אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.

איראן הייתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאויב מספר 1 שלנו. טורקיה הייתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאויב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים.

גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.

עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפיה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או הקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ושומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.

* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האויב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב. ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל ומסתמן שכך גם מרוקו.

לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל הייתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

נתניהו ביטל את תכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשניה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.

* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו". לפני שתקפצו, הרשומה שלו הייתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.

לדעתי, המסר הזה הוא של ראיה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית.

היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם העדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא הייתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה הייתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.

כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך.

גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים שהשתתפו בקרבות נגד ישראל.

תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.

* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעמם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.

* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.

* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.

* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום בכך שאינם פועלים להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום.

בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון.

כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו".

כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.

* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעיה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.

* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו".

ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל… ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר… טראמפ שובר גם את המסורת הזאת".

תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.

כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: יתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן". ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

* מחרחרי שנאה – במסגרת תכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהם בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות.

מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני ₪, למזעור הסכנה.

גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים.

כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם".

ערימה של שקרים. אין אפילו מ"מ של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם", כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.

היחסים בין יהודים ודרוזים בגולן מצוינים, והמחלוקת על תכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים.

זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.

* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות.

נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה אתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום אתו על הסכם? יתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, יתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. ויתכן שהייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.

פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית.

לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו.

נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.

* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.

* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום.

למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.

מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.

נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים.

את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.

יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו.

הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.

יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה הייתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכל", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.

הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו אתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו הייתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו.

כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת.

ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.

מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.

* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל". איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשניה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.

וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האויב של השמאל הציוני השנוא עליו מכל, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.

לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו". הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט". ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.

ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם". הרי בכל אשמה הציונות.

* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".

אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה.

הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.

* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו הייתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד.

השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה.

הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.

התקופה שבה שודרה הכתבה הייתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, הייתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסיה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי.

זו מגפה מתעתעת.

* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח", גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.

* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה הייתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך!

בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה.

כך נמנע אסון כבד.

בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.

* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין

על הנסים ועל הנפלאות

ועל התשועות ועל המלחמות

שעשית לאבותינו

בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!

          * ביד הלשון

פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט.

אני מקווה שהדבר הטוב שייצא מפרשת הפריצה ל"שירביט", יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.

* "חדשות בן עזר"