צרור הערות 24.7.22

* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין; ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.

פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי הייתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות.

התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה.

גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה.

הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.

* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק.

איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?

* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעיה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעתים גלשה אל סף אנרכיה.

* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה.

רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייבנה את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות וויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.

שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.

השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. יתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו.

עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.

* מיהו  מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול.

קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת.

אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל"; על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".

האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים.

בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"…

ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.  

* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר.

גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.

* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.

* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים.

אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות.

ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב.

הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.

יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו.

חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו.

אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.

במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השניה מקיסריה.

* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של… "יושרה".

נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.

* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?

אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.

* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעליה לישראל. העליה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עליה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.

אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה'. במלים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"

בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי". זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.

ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".

כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העליה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.

* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.

שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל". השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' ".

* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.

זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים". היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.

יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.

בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:

לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.

כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".

הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".

בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.

          * ביד הלשון

עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם.

ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.

מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השניה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עוין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה.

בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה. גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.21

* הכחשת הגולה – ‏השתתפתי בשבוע שעבר באסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ.

שני סעיפים היו על הפרק. האחד הוא אישור עסקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. השני הוא עדכון תזכיר קק"ל. העדכון בתזכיר היה הוספת סעיף, חשוב ומבורך, המוסיף למטרות קק"ל את נושא הקיימות והגנת הסביבה והוספה לסעיף החינוך וההסברה את החינוך הסביבתי.

שני הסעיפים לדיון התקבלו פה אחד בדירקטוריון והיו צפויים לעבור פה אחד בישיבה קצרה, שתמשך לא יותר מחצי שעה.

אלא שבסעיף החינוך היה שינוי נוסף, במקום "בארץ ובגולה" שינו ל"בארץ ובתפוצות".

הגשתי הסתייגות והצעתי להשאיר את המילה גולה.

על כך נערך דיון סוער במשך שעה ארוכה. דיון ערכי אידיאולוגי מעניין. הטענה שלי הייתה, שעלינו לדבוק במסר הציוני שארץ ישראל היא המולדת של היהודים וחיים יהודיים מחוץ לארץ הם חיים בגולה. אחרת, למה אנו מחנכים ופועלים לעליה לארץ? על פי אותה שיטה, נפסיק לדבר על עליה לארץ אלא על "הגירה", למשל מצרפת לישראל, כאילו מדובר בשתי "תפוצות" שוות בערכן. על מה אנחנו מחנכים? זה עיקר העיקרים בציונות. אין מקום להכחשת הגלות.

מנגד נאמר שהמילה גולה שיפוטית ופוגענית, שמרחיקה מאתנו את יהודי התפוצות כי היא מתפרשת כאמירה שהם סוג ב'. כמו כן, נאמר שבסעיף אחר בתזכיר נשאר הביטוי גולה, ולכן ביקשו שאמשוך את הסתייגותי ונראה בכך פשרה – שני המושגים מופיעים. אך אני סירבתי. בנוסף לכך הייתה דרישה לא לאפשר הצבעה על הסתייגויות אלא להצביע כבלוק על כל ההצעה, כי זה מה שהתקבל פה אחד בדירקטוריון. אם משנים משהו, צריך להחזיר את הנושא לדירקטוריון שיתכנס רק בעוד כמה חודשים וזה אומר הקפאת תכניות במיליונים רבים. אני טענתי שזאת סחטנות והאסיפה, שהיא הגוף העליון, מוסמכת לשנות את נוסח ההצעה. היועצת המשפטית הסכימה אתי.

בהצבעה על ההסתייגות 8 חברים תמכו בהצעתי, 60 התנגדו ו-2 נמנעו.

בהצבעה על הסעיף כולו הצבעתי בעד. היו שניים שהצביעו נגד בגלל החלפת המילה גולה בתפוצות.

למרות שהפסדתי בהצבעה, אני שמח על עצם הדיון; על עצם העובדה ששינוי כזה אינו טריוויאלי.

לכאורה, למה אני מתעקש על סמנטיקה? אבל אם זו רק סמנטיקה, למה הדירקטוריון טרח לשנות נוסח שקיים עשרות שנים? מפני שזו אמירה אידיאולוגית. אני נגד האידיאולוגיה הזאת. אני בעד דבקות באידיאולוגיה הציונית, ובמסר שארץ ישראל היא ביתו של כל יהודי וחיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל הם חיי גולה. והמטרה שלנו היא להביא לעליית היהודים לארץ ישראל.

* אתגרי המאבק באנטישמיות – בשלושת הימים האחרונים (19-21.12.21) נערך כינוס מקוון של הוועד הפועל הציוני הל"ח/2, שנושאו: אתגרי התנועה הציונית במאבק באנטישמיות. הימים ראשון ושלישי הוקדשו להרצאות במליאה. ביום שני נערכו ישיבות בוועדות, שהוקדשו לניסוח הצעות ההחלטה בנושאים השונים. אני חבר הוועד הפועל מטעם  דרך ארץ. הייתי חבר הוועדה שעסקה בחינוך והסברה.

ההחלטות החשובות ביותר של הכינוס היו אימוץ כמעט פה אחד של הגדרת העבודה בנושא האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) והחלטות שמשמעותן היא הגדרת אנטיציונות ואנטי-ישראליות, על פי קריטריונים מוגדרים, כאנטישמיות והרתמות ההסתדרות הציונית למלחמה נגדן. התקבלו החלטות על הירתמות התנועה הציונית למאבק ב-BDS. החשיבות באימוץ הגדרת IHRA היא שילוב ידיים עם לא מעט ממשלות שאימצו אותה, ותביעה מאותן ממשלות לפעול בחקיקה ואכיפה נגד האנטישמיות, על פי אותה הגדרה מוסכמת. ההגדרה מתייחסת, בין השאר, לאנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי, נגד מדינת ישראל, וקובעת בפירוש, בין השאר, ששלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, כלומר דה-לגיטימציה לישראל, היא אנטישמיות.

מה שהיה שלילי בכינוס, בעיניי, הוא שברוב קטן התקבלו החלטות המשלבות במאבק באנטישמיות כמעט כל דבר שלילי בעולם – גזענות, הומופוביה, מיזוגינות, גילנות וכל אפליה שהיא. בעיניי זו בעיה, שפוגעת במיקוד המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות, באמצעות בלילתה בסוגיות רבות ושונות, בארץ ובחו"ל, ויש בה גימוד האנטישמיות. מה גם, שלהחלטות על המאבק באנטישמיות קדמו שנים של עיבוד הגדרת האנטישמיות, שעיקרה הגדרת IHRA. לעומת זאת, בשם הכותרת "גזענות", נערך בישראל מאבק אבסורדי נגד חוק הלאום. בג"ץ כידוע, הפריך את כל הטענות על אפליה. אבל זו דוגמה, איך גורמים בתוכנו, שהם אלה שהעלו את ההצעות הללו בוועה"פ, משתמשים לרעה במושג גזענות. אחת ההצעות ברוח זו הייתה גם בוועדה שהשתתפתי בה. אני דיברתי נגדה, אך היא התקבלה הן בוועדה והן בהצבעה הסופית. אולם בוועדה הצלחנו למתן אותה ולהוציא ממנה חלק מן העוקץ, בין השאר בכך שגם לתוכה הכנסנו את הגדרת IHRA.

מה שעוד חרה לי, הוא שכמעט לא הוזכרה העליה לארץ כתשובה הציונית לאנטישמיות.

עם כל החשיבות למלחמה באנטישמיות ובאנטיציונות אני מקווה מאוד שהכינוסים הבאים יוקדשו למאחד אותנו לא רק מול אויב, אלא באופן פוזיטיבי, כברית יעוד בין היהודים, סביב ערכי הציונות. וכמובן שאני מקווה שהכנסים הבאים יהיו שוב בירושלים ולא במרחב המקוון מחמת הקורונה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, כמו השעות השונות במדינות של המשתתפים הפרוסים על פני הגלובוס כולו, מה שצמצם מאוד את שעות הפעילות, רק לכשלוש שעות ביום. אך לא רק מהסיבה הטכנית, כי אם גם בשל המשמעות שפעם בשנה כל חברי הוועד הפועל הציוני מכל העולם ינהרו לירושלים.

* ארגון אנטישמי – דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודאבל סטנדרט, הם שלושת ה-D שמונה נתן שרנסקי, יו"רISGAP  – המכון לחקר אנטישמיות גלובלית, כאבן בוחן להתנגדות לישראל שהיא אנטישמיות חד משמעית. שרנסקי נתן בהם סימנים בהרצאה בפני הוועה"פ הציוני.

בשנה האחרונה קיבל האו"ם 18 החלטות גינוי למדינות. 14 החלטות נגד הדמוקרטיה הישראלית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הרוסית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה האיראנית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הצפון קוריאנית והחלטה אחת נגד הדיקטטורה המיאנמרית. 194 מדינות חברות באו"ם, רובן דיקטטורות.

האו"ם הוא ארגון אנטישמי.

* הרצל היה תומך בחוק הלאום – האם הרצל היה חותם על חוק הלאום? על הנושא הזה ערך מרכז הרצל יום עיון, שבו השתתפו מרצים מכל הקשת הפוליטית. בעקבות הכנס, התראיין אורי זכי, מנהל מרכז הרצל ואיש מרצ בתכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי ברשת ב'.

זכי אמנם לא ציין שורה תחתונה, אמר שהכנס לא הסתיים במסקנה ואין הוא יודע להשיב על השאלה. אולם כל דבריו היו ניסיון להוכיח שהרצל היה מתנגד לחוק. ברמה שטחית ביותר, הוא הציג דיכוטומיה בין שמרנות וליברליות, טען שהרצל היה ליברל ומכאן ברור שהיה מתנגד לחוק. כל הבניין הזה עומד על כרעי תרנגולת. ההפרדה בין שמרנות לליברליות היא שקר. הצגת הלאומיות כשמרנות ולפיכך כסותרת את הליברליות היא שקר. העובדה שהרצל היה ליברל מובהק היא אמת, אך היא הנותנת – הוא היה לאומי וליברל, כיוון שאין כל סתירה בין השניים.

את עמדתו הוא חיזק בשלושה טיעונים. האחד, הוא ציטוט של הרצל שהמדינה היהודית תבחן ביחסה אל הגר. אכן, זו אחת הבחינות של המדינה. אולם האם חוק הלאום פוגע במשהו ביחס אל הגר? על כך נסוב הקמפיין נגד החוק, אלא שהיה זה קמפיין שקרי, נגד דחליל שאין כל קשר בינו לבין חוק הלאום. עובדה היא שבג"ץ דחה מכל וכל, ברוב של 10:1, את העתירות נגד החוק. אגב, כשאנו סופרים את מספר הנרצחים במגזר הערבי כמעט מדי יום, אפשר אולי להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא פחד להצטרף לעמדה המשפטית האובייקטיבית של שאר השופטים. הם לא רק דחו את העתירה, אלא נכנסו לעומקן של כל טענות העותרים, לפיהן יש בחוק אפליה כלפי הלא יהודים, פגיעה במעמד השפה הערבית ועוד, והפריכו אותן אחת לאחת. כיוון שאין בחוק הלאום כל התייחסות ליחס אל הגר, כי הוא אינו עוסק בכך, מה שרלוונטי לדיון בציטוט של הרצל הוא דווקא הרישא – "המדינה היהודית". ברור שחוזה המדינה היהודית היה תומך בעיגון חזונו בחוקה.

הטיעון השני התבסס על הספר "אלטנוילנד". זכי הזכיר שבספר היו שתי מפלגות, אחת שתמכה בזכות הצבעה לערבים ואחת שהתנגדה. הרצל העניק את הניצחון למפלגה שתמכה והספר אוהד את המפלגה הזאת. איזה טיעון דמגוגי. האם חוק הלאום שלל את זכות הבחירה של הערבים? האם מישהו בציבוריות הישראלית מציע הצעה כזו? המפלגה היחידה שהציעה זאת הוצאה מחוץ לחוק, ואפילו הכהניסט המכהן היום בכנסת דאג להסוות את עמדותיו הגזעניות כדי שלא יפסל.

הטיעון השלישי היה הזוי במיוחד. זכי ציין, בצדק, שכאשר קמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 מיד ניתנה הזכות המלאה לנשים לבחור ולהיבחר, כאשר בעולם הייתה אז רק מדינה אחת שהייתה בה זכות בחירה לנשים. מכאן, שהרצל היה בקוטב הליברלי. נו, והרי היום הליברלים התנגדו לחוק הלאום… אבל הדוגמה שהוא הציג – היא הנותנת. מי שהקים את ההסתדרות הציונית עם חופש בחירה לנשים, הוא מי שהקים את התנועה הלאומית היהודית, כיוון שאין שמץ של סתירה בין לאומיות וליברליות. ולכן אין כל סתירה בין חוק הלאום לליברליות. הטענה שהוא הציג, היא ההפרכה של המסר שלו.

פרופ' אלבשן, שסיכם את הדיון, אמר שלדעתו הרצל היה חותם על חוק הלאום, אך עומד על כך שיוכנס אליו סעיף על שוויון למיעוטים. איני מסכים אתו. אני בטוח שהרצל היה עומד על כך שעקרון השוויון יהיה חלק מחוקת המדינה, אך לא בחוק שאינו עוסק בכך אלא במקום אחר, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אגב, יש לזכור שבאוטופיה שכתב הרצל הערבים קיבלו את ההתיישבות הציונית בשמחה ובאהדה. השוויון האזרחי שהוא תיאר, התבסס על מסד הפוך למציאות ההיסטורית והאקטואלית. ואף על פי כן, מדינת ישראל הגשימה ומגשימה את חזון השוויון האזרחי והפכה את האוטופיה לטופיה.  

* הציונית ביותר – קראתי בעיון ולעומק את 35 עמודי הטיוטה להחלטת הממשלה – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. זו רק טיוטה ועוד יהיו לבטח שינויים. יש לי גם השגות על מרכיבים שונים תכנית. אבל אני יכול לומר בוודאות, שתכנית פיתוח ציונית כזו – לא זו בלבד שלא הייתה מעולם לגולן, אלא שעשרות שנים לא הייתה תכנית פיתוח התיישבות ציונית כזאת לאזור כלשהו בארץ.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה בישראל זה עשרות שנים.

כאשר אני כותב שזו הממשלה הציונית ביותר, כוונתי לא רק לגולן, אלא גם לתכנית להכפלת ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, לחידוש ההתיישבות היהודית בנגב והקמת כעשרה יישובים חדשים אחרי עשרות שנות הקפאה ולמלחמה להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי, שאבדה בעשור האבוד.

* בזכות העמידה האיתנה – בניגוד לפייק ניוז שמפיץ נתניהו כבר 6 חודשים, עמידתה האיתנה של הממשלה, והמסרים החד-משמעיים של ראש הממשלה ושר החוץ, הביאה את ארה"ב לחזור בה מכוונתה לפתוח קונסוליה לפלשתינאים בירושלים.

* אכן, העם עם הגולן – יישר כוח ענק למנחם רהט על מאמרו המצוין "העם עם הגולן". מנחם היטיב לתאר את הניסיון הנואל של שש ממשלות לנסיגה מהגולן. יש לציין שנתניהו הוא היחיד שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן.

מספר הערות למאמר:

א. בגין לא אמר אחרי קבלת חוק הגולן שיהיה משא ומתן על הגולן אלא שיהיה משא ומתן לשלום עם סוריה. הוא אמר את הדברים בנאום הסיכום של הדיון, בתגובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהמהלך יסכל כל אפשרות למו"מ לשלום עם סוריה. ואלה היו דבריו של בגין: "מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל: לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, To force upon Israel"", כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים כי אתם הבאתם את החוק הזה. ואני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?… מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? … חמש עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים 'כן, כמה זמן'. מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במילים: לעולמים לא יהיה משא ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. ואתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר, זה חמישה דורות ויותר. רק כשתיחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו אתנו. כלומר ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה".

בגין אמר שחוק הגולן לא ימנע מו"מ עם סוריה. ואכן, שמיר, שבצדק ציין אותו רהט כמי ששמר מכל משמר על הגולן, דווקא הוא החל בוועידת מדריד מו"מ עם סוריה, שהוביל אותו יוסי בן אהרון. אלא ששמיר סירב לאפשר להעלות במו"מ הזה את נושא הגולן. אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו צפצפו על חוק הגולן וניהלו מו"מ על נסיגה.

ב. לא רק שמיר אלא גם שרון לא ניהל מו"מ על הגולן.

ג. נכון לכתוב אסד ולא אסאד. בעבר גם אני נהגתי לכתוב אסאד, עד שלפני כשלושים שנה אהוד יערי העיר לי על כך ומאז אני מקפיד על האיות הנכון.

ד. כותב מנחם רהט: "אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן".

אני מרבה לזכור ולהזכיר בכתב ובע"פ את האיום שהיה על הגולן ואת מורשת הקרב של המאבק ההרואי שבו סיכלנו את הסכנה והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אכן, המאמר הזה הוקדש לחוק הגולן ולחוק משאל עם. אך גם בו כתבתי: "אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל".

ושוב, יישר כוח.

* אנחנו על המפה – אחרי ארה"ב גם איראן מכירה בריבונות ישראל על הגולן. במפת היעדים לתקיפה בישראל שהאיראנים פורסמו, מופיעות מטרות בגולן. זכינו.

* האופוזיציה הפנימית ב"הארץ" – אני מכיר את אורי משגב בערך משנת 2010, כשעוד כתב ב"ידיעות אחרונות". הוא ראיין אותי לסדרת כתבות על הגולן. זה היה אחרי ההתפכחות של רוב מי שתמכו בנסיגה מהגולן. סדרת הכתבות היו אנטי גולן קיצוני. דקלום הנראטיב הסורי במלואו. ישראל היא שהייתה תוקפנית בכל השנים שקדמו לששת הימים. פלשה לסוריה. הגולן הוא שטח כבוש. ההתנחלויות בגולן חייבות להתפנות. מאז סלדתי ממנו. ראיתי בו אובססיבי לסוריזציה של הגולן. הדיון אתו לא היה עם ישראלי שמאמין שלמען השלום נכון לוותר על הגולן, אלא כמו עם סורי שתובע את הזכויות ורוצה לגרש את האויב. בחודשים האחרונים משגב עובר שינוי דרמטי ובין השאר הפך אופוזיציה ל"הארץ" בתוך "הארץ". במאמרו האחרון הוא תקף בשצף קצף את פשקוויל המערכת של השוקניה היוצא נגד פיתוח הגולן, שהנו שטח "קבוש" שצריך לסגת ממנו. אני ממש שמח לקרוא את המודל המשופר של משגב. שורת הפתיחה של המאמר: "לפעמים צריך לומר את האמת. הגולן לא יחזור להיות שטח סורי". הוא תקף את פשקוויל המערכת שזינב במרצ וקרא לה להתנגד לתכנית פיתוח הגולן. שורת הסיום שלו: "מי שמאמין כמוני שהשמאל חייב לקחת חלק בהנהגת המדינה, נדרש גם להסתגל למציאות המשתנה ולא לירות על אוטומט סיסמאות אנכרוניסטיות".

שגיאה בכתבה שלו: הוא כתב שברק הציע לסורים בשפרדסטאון כמעט הכל ואילו הם התעקשו לקבל כמו המצרים. זה לא נכון. בהסכם עם מצרים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. סוריה לא הסכימה לנסיגה לגבול הבינלאומי, והתעקשה על כך שהנסיגה תהיה לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים שהיא כבשה מישראל בשנות החמישים, ובהם חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת. ברק הציע לסוריה יותר מאשר נסיגה לגבול הבינלאומי, נסיגה כמעט לקווי 4.6 למעט רצועה של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בספרו "חרקירי" הגדיר רביב דרוקר את הצעתו של ברק – נסיגה מ-110% מהגולן. וגם את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

* חשבון הנפש של מורן שריר – בעקבות אורי משגב, גם מורן שריר, אף הוא מ"הארץ", יוצא מן הארון. הוא מודה בטעותו ומודה לנו שנאבקנו. הוא התפכח. הוא קורא לשמאל לחשבון נפש.

הוא מספר שכל מי שמקיף אותו ייחל לנסיגה מהגולן. הוא מתוודה שירק על מכוניות שהייתה עליהן הדבקית "העם עם הגולן". "היינו יורקים על מכוניות חונות עם מדבקת 'העם עם הגולן', חשבנו שהן מה שמפריד בינינו לבין חיים אוטופיים במזרח תיכון חדש. כמעט כל מי שנמצא סביבי היום – חברים, קולגות, בני משפחה – תמך אז בירידה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. היום המחשבה הזאת מצמררת אותם. אף אחד לא מעלה על דעתו את הדבר הזה… כל מי שהיה אז סביבי, היה מוכן לקחת את הסיכון הזה. מזל שהיו אנשים שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון והדביקו על המכונית שלהם 'העם עם הגולן'. מזל גם שלא היה אז פרטנר לשלום. נדמה לי שרוב האנשים שתמכו אז בירידה מהגולן מעולם לא עשו חשבון נפש. לא שאלו את עצמם מה היה קורה חלילה אם החלום שלהם היה מתגשם; איך קרה שהם טעו אז; והאם יש סיכוי שהם טועים היום שוב. … אנשי שמאל חייבים להודות שירידה מרמת הגולן יכולה הייתה להיגמר בקטסטרופה… לשמאל חשוב להיות צודק. דווקא מי שכל כך חשוב לו להיות צודק, צריך להודות בפעמים שבהן הוא טועה. להודות ולנסות ללמוד מזה לקח".

כל הכבוד על חשבון הנפש והיכולת לומר "טעיתי". טוב היה גם להוסיף התנצלות בפני מי שחבריו והוא ירקו על מכוניותיהם.

* אל חיק הציונות – כבר פעמים אחדות בחודשים האחרונים ציינתי את השינוי המבורך המתחולל אצל אורי משגב, מי שהיה מהבולטים בדבוקת שוקן, ולאחרונה הוא עובר תהליך התפכחות ודה-שוקניזציה מרשים מאוד, כולל ביקורת חריפה חוזרת ונשנית על "הארץ", על פשקווילי המערכת שלו ועל עמיתיו לשעבר לדבוקה ובראשם של גדעון לוי. דעותיו השמאלניות של משגב רחוקות משלי, אך נראה לי שהוא חזר אל חיק הציונות, ועל כך הוא ראוי לכל שבח.

במאמרו האחרון, הביקורת שלו על "הארץ", מאמר המערכת ומאמר של גדעון לוי הייתה נוקבת במיוחד. הוא כתב על אובססיית הנכבה של העיתון. כמה ציטוטים:

"בחלוף השנים אין זה תקין פוליטית לעסוק בלוחמים היהודים שנהרגו (היו בהם צעירים וגם מבוגרים בעלי משפחות, עולים חסרי הכשרה צבאית שאפילו לא הספיקו ללמוד עברית, ניצולי שואה, נשים ולעתים אף נערים), גם לא באזרחים שנרצחו או ביישובים שפונו וחרבו ובתושביהם שהפכו לפליטים. דומה שכיום יש רק נכבה: הרג וגירוש ערבים, כפרים פלסטיניים שהוחרבו ופליטים פלסטינים. העיוות ההיסטוריוגרפי הזה, על חוסר הסימטריה האבסורדי והבלתי־מוסרי בעליל שבו — הוא בבת־עינם של חוגים מסוימים בישראל, ערבים ויהודים. 'הארץ' מעניק לעיוורון־מרצון הזה במה נלהבת. לפלסטינים אזרחי ישראל, כעמיתיי עודה בשארת וחנין מג'אדלה, הוא מאפשר לחמוק מכל אחריות של החברה הערבית לגורלה — ממלחמת 48' ועד עצם היום הזה. הפלסטינים, מאז ולתמיד, הם אך ורק קורבנות סבילים ותמימים של מפעל הפשע והרשע הציוני. יש כמובן גם יהודים כאלה, באקדמיה ועיתונות. גדעון לוי הוא דוגמה בולטת… ל'הארץ' זה היה בבחינת די והותר. מאמר המערכת ביום ראשון כבר קבע, נחרצות ובאופן גורף: 'חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות ההכרעה בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי הלוחמים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות'. ואילו גדעון לוי, באותו עמוד אדיטוריאלי ממש, כבר הלך כצפוי צעד נוסף: 'מה שעוללנו אז לפלסטינים אנחנו ממשיכים לעולל להם כיום, רק ביתר שאת… מנגנוני הטיוח והצידוק יכסו על כל חשיפה מ–1948… נא לא להפריע לנו, אנחנו ממשיכים — באותם פשעים, או בדומיהם'. כלומר אליבא דחתן פרס סוקולוב הטרי, גם היום חיילי צה"ל בשטחים רוצחים פלסטינים בהמוניהם, מרוצצים גולגולות של ילדים, אונסים באלימות ומורים לכפריים לחפור בורות ויורים בהם לתוכם… לפנינו חגיגה אקסטטית ממש של הפרזה, כזבים, התחפרות, התפלשות והתקרצפות ברגשי אשמה. אם באמת רוצים דיון רציני במלחמת 48', הוא חייב להיות מאוזן. אם אמת, אז כל האמת… בלי להתחמק מעובדות היסוד: ערביי פלסטינה פתחו בפעולות איבה רצחניות מיד לאחר אישור תכנית החלוקה שלה התנגדו, באמצעות כ–400 מיליציות מקומיות חמושות. צבאות ערב פלשו למדינה היהודית מיד עם תום המנדט במטרה להחריב אותה ולמחות את זכר קיומה… עמיתיי ב'הארץ' לא מסתפקים בבירור העובדות ומרבים לדרוש 'התנצלות'. מדכדך לשוב ולהיגרר לשם 74 שנים אחרי פרוץ המלחמה, אבל את ההתנצלות הזאת כבר היטיב לנסח בגאונותו אפרים קישון: סליחה שניצחנו".

* בורג מעדיף את תורתו של כהנא – אברום בורג יצא ב"הארץ" במתקפה חריפה נגד הוגה הדעות החשוב ביותר היום בישראל, מיכה גודמן. מיכה יוצא מהשבלונות השחוקות של ימין ושמאל ומציע תפיסות מורכבות להתמודדות עם הנושאים המורכבים שעמם מתמודדת מדינת ישראל. בתור שכזה, הוא האיום הגדול ביותר על אנשי הקצה, הקנאים הפנאטיים משמאל ומימין. כותרת הפשקוויל של בורג היא "כל דבר עדיף על המרשמלו של מיכה גודמן". אך טבעי שאדם כמו בורג יבכר אלף מונים את תורת הגזע הכהניסטית על ה"מרשמלו". כשהוא רואה את הרדיקלים מימין, הוא רואה את עצמו. אנשים קיצונים יכלו בקלות למצוא את עצמם בקיצוניות הנגדית. הם לא יכולים לדמיין את עצמם שוהים במקום מורכב. איפה שיש מורכבות, שלא הכל שחור ולבן, הקרקע אינה יציבה, האוויר דליל, הם נתקפים סחרחורת ומחלת ים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות, עם חשיבה מופשטת.

חוק הרדיקלים השלובים.

* פשעים נתעבים – הרצח הנתעב של יהודה דימנטמן, ביום חמישי בלילה, מבטא את המציאות האמתית ביהודה ושומרון; מי הצד הטרוריסטי האלים, הן בכמות הפיגועים והן בחומרתם. המתנחלים היהודים ביו"ש, שרובם המוחלט אזרחים שומרי חוק וסולדים מאלימות, הם קורבן לאלימות ולטרור.

הפשע הנתעב שביצעו 15 בני עמי שבחרו בטרור ביום שישי בבוקר, שפרצו לבית של משפחה פלשתינאית בכפר קריות, ביצעו פוגרום, השחיתו את הרכוש ופצעו את אב המשפחה שפונה לבית חולים, מוכיח שיש גם בעיה חמורה של מחבלים יהודים.

דווקא העובדה שמדובר לכל היותר בכמה מאות מנוולים, מתוך ציבור של חצי מיליון איש, מעידה על כך שניתן למגר את התופעה, והעובדה שהיא קיימת היא כישלון של מדינת ישראל, של כל הממשלות ושל כוחות הביטחון.

* סילוף שכלי ונפשי – אחד ממצדיקי הטרור הערבי, הצדיק אותו בכך ש"אין סימטריה. עיקר האלימות היא הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.] עצמו. אנחנו מדכאים וגוזלים עוד ועוד אדמה ולהם אין אפשרות לבחור את השלטון שמנהל את חייהם. אז הם נלחמים. אין בזה שום חדש חוץ מהעובדה שהיהודים החכמים החליטו שמה שנכון לגבי כל כובש בהיסטוריה לא יפעל עלינו. יפעל גם יפעל". לא הייתי מתייחס לדברי הבל אלו, אלמלא העובדה שכתב אותם חבר קיבוץ נירים, שלגבול עזה, שאחרי שחלומו הרטוב הוגשם וישראל נסוגה מכל רצועת עזה, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, האויב ממשיך להכות, יורה פצמ"רים ורקטות על קיבוצו, שאף שילם מחיר דמים במבצע "צוק איתן". והגאון ממשיך לדקלם אותם דקלומים ואותן סיסמאות, על אקיבוש בלה בלה בלה, ועל האשמת היהודים בטרור נגדם, הנובע מכך שהם מרשים לעצמם לחיות במקום זה או אחר. אם חלומו הרטוב יתגשם ביהודה ושומרון כפי שהוגשם בעזה, גוש דן יהיה עוטף יו"ש. וכפי שבשם ה"שיבה" הטרור מעזה נמשך גם כשאין שם אף יהודי אחד ואפילו לא קבר של יהודי אחד, כך יהיה גם ביו"ש. וכפי שאחרי הנסיגה המלאה הם טוענים שאקיבוש נמשך והגאון מדקלם גם את השטות הזאת כדי להצדיק את הטרור נגדו, כך המשך הטרור מיו"ש אחרי הנסיגה יוצדק בכך שאקיבוש נמשך ושיו"ש היא מחנה ריכוז כמאמר גדעון האו האו לוי.

הנ"ל מתעקשים להתעלם מן העובדה שהטרור הערבי נובע מהתנגדות לכל נוכחות יהודית בכל מקום בארץ ישראל. ואת הניוון המוסרי והרוחני של מצדיקיו בתוכנו היטיב ברל כצנלסון לתאר בדיוק מוחלט, כאשר הארנון אבנים של שנות השלושים הצדיקו את הטרור הערבי נגד היהודים בארץ 12 שנים לפני הנכבה-שמכבה ו-31 שנים לפני אקיבוש: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* גדעון לוי בעד חיסול הטרור – גדעון לוי תומך בהתלהבות בלתי מסויגת ברצח יהודה דימנטמן: "לא נותרה לפלסטינים שום דרך לקבל בחזרה את אדמתם, זולת האלימות".

המשמעות היחידה של דבריו, היא שאם איננו רוצים באלימות, על כולנו לחזור לאירופה או לארצות ערב, לאמריקה או לאתיופיה, ולמסור להם בחזרה את "אדמתם". אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל, האלימות בארץ ישראל לא תופנה נגד יהודים, ובא לפלשתין גואל. ושלא נשכח לקחת אתנו גם את מתינו.

* הגדרת האלימות – רוגל אלפר יודע שהאלימות בקרב המתנחלים היא של קבוצה קטנה, בשולי השוליים הרדיקליים והסהרוריים ביו"ש ושהרוב המוחלט רחוק ממנה כרחוק מזרח ומערב. ולכן, כדי להמשיך בהפצת תעמולת "אלימות המתנחלים" הוא מגדיר מחדש את האלימות. כל מי שחי ביו"ש עושה מעשה אלים, קולוניאליסטי, אפרטהיידיסטי, קיבושי. זאת האלימות. כלומר, כאשר ילד באריאל שותה שוקו, הוא מבצע פעולה אלימה. כאשר ילדה במעלה אדומים נושמת היא מבצעת פעילה אלימה. הוא גם יודע שהמתנחלים הם קורבן לטרור ולאלימות של פלשתינאים. אבל הוא כותב שכאשר מיידים אבן על מכונית ובה מתנחלים, האלימים כאן הם המתנחלים. נו, הרי זה שמשלם לו משכורת כבר הסביר מי אשם בכך שצלף פלשתינאי כיוון בקור רוח למצחה של שלהבת פס בת עשרה חודשים, סחט לאט לאט את ההדק ורצח אותה בדם קר. הרי היא מתנחלת אלימה. גדעון לוי ועמירה הס פרסמו אף הם פשקווילים עם אותו המסר.

* אם הם לא היו שם – חיים בר-לב היה אדם רב זכויות, שהקדיש את חייו לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. הוא היה ממפקדי הפלמ"ח ומהמפקדים הבולטים בתש"ח, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נשלח לפקד על חזית הדרום המתמוטטת והוביל את המהפך מתבוסה לניצחון. הוא היה שר המשטרה בשנות ה-80 והשגריר במוסקבה בשנות התשעים.

אבל משפט אחד שאמר, ייזכר לדיראון עולם, וכל זכויותיו הרבות לא תמחוקנה את הכתם. אחרי רצח 6 יהודים מתושבי חברון ב-1981, בהיותו ח"כ באופוזיציה, הוא אמר: "אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים".

גם בנו, עומר בר-לב, מכהן היום בתפקיד שר המשטרה, ששמו מותג לשר לביטחון פנים. גם לו יש זכויות רבות. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא מוביל היום מאבק לאומי בפשיעה במגזר הערבי, אחרי שנים של מחדל לאומי נורא. אבל דבריו על "אלימות מתנחלים", הגם שהוא לא אמר זאת עם ה"א הידיעה ("המתנחלים") היא אומללה. בניגוד לחיים בר-לב, עומר יכול לחזור בו ולתקן את דבריו.

מי שרוצה באמת להילחם מלחמת חורמה באלימות הקומץ הכהניסטי המטורף, צריך למקד את המאבק בהם. מי שמכליל על ציבור שלם, ציבור גדול, ציבור פטריוטי נפלא, שתהום פעורה בין רובו המכריע לבין הקומץ של נערי הזוועות, חוטא לא רק לציבור הזה, אלא גם ליכולת להילחם באופן ממוקד ואפקטיבי באלימים.

* נגזר עליו לשקר –  ח"כ מנסור עבאס, מנהיג רע"ם, מתח ביקורת על דבריו של השר בר-לב, ואמר שאסור להכליל על כל המתנחלים. בתגובה, תקף אותו אחמד טיבי ואמר שאסור שח"כ ערבי ידבר כך. משמעות דבריו של טיבי היא שאסור לח"כ ערבי לומר אמת.

* להבחין בין טוב ורע – יש להילחם בקמפיין המכוער על "אלימות המתנחלים", שמעליל עלילה שפלה על ציבור גדול וחיובי ביותר, כאילו אין מלחמה בטרור הכהניסטי ובנערי הזוועות, ולנהל מלחמת חורמה במחבלים הכהניסטים כאילו אין מאבק בקמפיין המכוער נגד המתנחלים.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע ולהתמקד ברע. מי שאינו מבחין בין טוב ורע הוא המשת"פ של הרע.

* רוח גבית לביילין – התנפלותו של טראמפ על נתניהו הפיחה רוח חיים ביוסי ביילין. אם טראמפ אומר שאבו-מאזן רצה שלום ונתניהו לא רצה שלום, הרי שקיבלנו מפי הגבורה הוכחה מי הסרבן, והנה יש פרטנר, ומפעל חייו של ביילין לא מופרך. במקום להודות בטעותו ההיסטורית, ביילין מכריז שאין פרטנר ישראלי – קודם נתניהו, עובדה טראמפ אמר, ועכשיו בנט שמסרב להיפגש עם אבו-מאזן.

ביילין מתעלם מן העובדה שדבריו של טראמפ אינם אלא נקמה בנתניהו על כך שבירך את ביידן. האמת היא שלא נתניהו החרים את אבו-מאזן אלא אבו-מאזן את נתניהו. וגם את טראמפ.

ובאשר לבנט, להבנתי הוא מסרב לכל מו"מ עם הפלשתינאים בשל המבנה הקואליציוני של ממשלתו. המחלוקת הפנימית אינה יכולה לאפשר עמדה ישראלית אחידה שבשמה ניתן לנהל מו"מ. את זה מבינים אפילו במרצ. למה לפרק ממשלה בשל מחלוקת בנושא הפלשתינאי, כאשר ברור שאין פרטנר פלשתינאי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על תביעת ה"שיבה"? הרי הדבר היחיד המשותף לימינה ומרצ בנושא הפלשתינאי, הוא שהפלשתינאים דוחים על הסף הן את עמדות ימינה והן את עמדות מרצ. הרי היינו בסרט הזה.

ומלבד זאת, קצת מוזר להציג את נתניהו כסרבן שלום, כאשר הוא חתם על הסכמי אברהם עם מדינות ערביות. זו הדרך הנכונה לשלום. לשחרר את המזרח התיכון מלפיתת החנק הפלשתינאית ולקדם את השלום במזרח התיכון, שהוא אינטרס של הערבים לא פחות משל ישראל. כאשר יהיה שלום בין ישראל למרבית מדינות ערב, אפשר יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסדר סביר. בנושא הזה, בנט ממשיך, בצדק, את דרכו של נתניהו, כפי שראינו רק השבוע בביקורו באיחוד האמירויות.

* קיפלה את הדגלים – ניר אבישי כהן היה חבר בהנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה. במאמר ב-ynet הוא תקף בחריפות את מפלגתו (לשעבר?) שקיפלה את הדגלים שלה ובעיקר את דגל המאבק ב"כיבוש" ובהתנחלות. "בשם 'רק לא ביבי' הקריבה מרצ את הפלסטינים והפכה להיות עוד מפלגה ככל המפלגות". הוא משבח את הח"כים מוסי רז, גבי לסקי ומיכל רוזין שכבודדים עוד עושים זאת, אך מרצ כמפלגה נטשה את החזית הזאת. בכך הוכרע המאבק הפנימי בתוך מרצ לטובת מי שרוצים אותה כמפלגה חברתית סביבתית ולא אכפת להם מהכיבוש. "הממשלה הנוכחית מגלמת את ניצחונה הגדול של תנועת ההתנחלויות. היא ממשיכה לשגשג גם בממשלה שבה חברים הורוביץ, פריג' וזנדברג. לא מתקיים שיח על פינוי התנחלויות, אין באופק תהליך שלום ומדינה פלסטינית הס מלהזכיר". לשיטתו הוא צודק. בעיניי, זהו שינוי מבורך.

* ערך עליון – מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן בראיון ל"7 ימים": "טוהר הנשק הוא דבר מאוד חשוב, הוא ערך עליון בהוויה ובחיים של כל לוחם ולוחמת במג"ב, אבל מול זה, ערך החיים של הלוחמים הרבה יותר חשוב".

יש כאן בעיה לוגית. אם טוהר הנשק הוא ערך עליון, פירושו של דבר הוא שאין ערך חשוב ממנו. אם ערך החיים של הלוחמים חשוב יותר, ואף הרבה יותר, פירוש הדבר הוא שטוהר הנשק אינו ערך עליון.

האם החיים של הלוחמים הם ערך עליון? גם לא. כי אם היו ערך עליון, אסור לסכן אותם בכך שהם לוחמים. אם יישבו בבית ולא יהיו לוחמים, הם לא יסתכנו. בשבועת האמונים לצה"ל נאמר: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פירוש הדבר, שהגנת המולדת וחירות ישראל הם ערך נעלה על ערך חיי הלוחמים. אגב, לוחמי מג"ב נשבעים אמונים למשטרת ישראל ובשבועת האמונים למשטרה לא מופיעה ההקרבה, אולם אני משוכנע שנכונותם של לוחמי מג"ב להקרבה אינה נופלת מזו של לוחמי צה"ל.

איני אוהב את הביטוי ערך עליון. איני חושב שיש ערך עליון אחד שעומד מעל כל הערכים. אני מאמין בשילוב בין ערכים. יש סולם ערכים, ויש להעדיף ערך אחד על משנהו, אבל כאשר מציבים ערך אחד ומעמידים אותו כערך עליון מעל כל הערכים, הוא עלול לקדש את כל האמצעים, וזו סכנה גדולה.

* עולם אדום – מדי יום מוגדרת מדינה אחרת כאדומה, יום אחרי שמדדי התחלואה שלה מרקיעי שחקים. טוב יותר, יעיל יותר ואחראי יותר להכריז עליה כעל אדומה יום לפני אותם המדדים. ובמילים אחרות, בסיטואציה הנוכחית יש להכריז על העולם כולו כאדום, ולסגור ככל הניתן את השמים. בזמן שנרוויח, יש להירתם בכל הכוח להגברת ההתחסנות ובעיקר בבתי הספר. נכון היה לעשות זאת כבר לפני שבוע.

הצעדים הללו ימנעו סגרים ומגבלות שנזקן לחברה, לכלכלה ולבריאות הנפשית קשה.

* מבצע חיסון המוני – תמונת המצב של זחילת מבצע חיסון הילדים, הוא כישלון של הממשלה, של משרד החינוך ושל משרד הבריאות. לא כך מובילים מאמץ לאומי.

בנושא הזה בנט צריך לגלות מנהיגות ולשים קץ לגרירת הרגליים של המשרדים. שבוע אחד עד עשרה ימים של מאמץ מרוכז בבתי הספר, בכל בתי הספר בארץ, יביא לחיסון הרוב הגדול של הילדים. שרת החינוך צריכה לקבל הנחיה – המדד החשוב ביותר של תפקודך הוא חיסון הילדים. עזבי הכל בצד ולמשך שבוע-שבועיים עסקי במשימה הזאת. שר הבריאות צריך לקבל הנחיה – בשבוע הקרוב זאת המשימה שלך והיא קודמת לכל משימה אחרת. אם לצורך המבצע צריך לעצור לשבוע את החיסונים בקופות החולים ולגייס את הצוותים לבתי הספר – זה מבורך. ואפשר לגייס את פיקוד העורף ומילואים של פיקוד העורף. ואם מבצע החיסון יפגע בלימודים הסדירים, פגיעה כזו למשך כשבוע מוצדקת.

* הפצת מחלה במזיד – בתקופה של מגפת האיידס, בטרם הומצא הקוקטייל, היו מקרים, בארץ ובעולם, של אנשים שנדבקו באיידס ובכוונה קיימו יחסי מין עם נשים רבות כדי להדביק אותן. אותם מנוולים עמדו לדין ונענשו.

על יסוד אותו סעיף בחוק שבו אותם אנשים הועמדו לדין, יש להעמיד לדין את משפחת הפשע, שיצרה הדבקה המונית בזן האומיקרון של הקורונה. המשפחה, מכחישת קורונה וסרבנית חיסונים, חזרה מדרום אפריקה, נמצאה חיובית לקורונה, הפרה במזיד וביודעין את הבידוד. האישה שהיא אשת… חינוך (!!!) ומנהלת מוסד חינוכי, הלכה עם המחלה לבית הספר והדביקה את תלמידותיה בהמוניהן. האיש הלך לבית הכנסת והדביק מתפללים, וכמובן הסתיר את מחלתו.

על האנשים הרעים האלה לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. יד רכה כלפיהם תעודד אנרכיה.

* בעד הקורונה – במוצ"ש נערכה ברעננה הפגנה גדולה בעד הקורונה (שם רשמי: נגד התו הירוק, נגד הכפיה, נגד הבעד ובעד הנגד).

* הגנה על הדמוקרטיה – עובדי האלילים מדקלמים בלי שמץ של חשיבה ביקורתית לא רק את השקרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אלא אפילו את הטרמינולוגיה שלה. ולעתים זה כל כך פאתטי, שאני ממש תמה איך הם לא מנסים אפילו להסוות את העדריות העיוורת, ולו בניסיון לתת איזה ניסוח מקורי במקצת למשהו, במקום העתק-הדבק.

למשל, הגדרת החוקים לחיזוק הדמוקרטיה כ"חוקים איראניים" או "חוקים צפון קוריאניים". האם בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות למנהיג העליון? האם המנהיג העליון כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא מנוע מלכהן כנשיא? ומי בישראל ניסה יותר מכל אדם אחר לשוות לעצמו גינונים ומעמד של מנהיג עליון אם לא מנהיגם הנערץ? ומי הפעיל בישראל פולחן אישיות צפון קוריאני יותר ממושא סגידתם? והאם אופן סגידתם לנתניהו אינו מזכיר סגידה למנהיגים חשוכים שאין דבר בינם לדמוקרטיה?

כעת, בכל העולם החופשי וגם בישראל יש שיח על נזקי הרשתות החברתיות ועל האפשרות להגביל את יכולת הפצת הפייק-ניוז שלהם. אנו רואים בכל העולם ובישראל את המחיר הכבד בחיי אדם ובבריאות הציבור כתוצאה מהפעילות הפייק-ניוזית של כת סרבני החיסונים, שה"מידע" שהם מפיצים ברשתות משכנע המונים לפגוע בעצמם ובסביבה באי התחסנות. האם הדמוקרטיה אינה צריכה לחפש דרך להתגונן בפני התופעה? איך? זו שאלה. בכל העולם החופשי וגם בישראל דנים היום ברגולציה על הרשתות, באופן שתגביל את יכולת הפצת מידע כוזב ומסוכן בלי לפגוע בחופש הביטוי. שר המשפטים הקים ועדה מקצועית לבחון לעומק את הנושא ואת השלכותיו. שר התקשורת בוחן דרכים לחובת סימון הפצת מידע המוני באמצעות בוטים, תוך שמירה מרבית על חופש הביטוי. זו דילמה שמעסיקה את כל העולם החופשי, את כל המדינות הדמוקרטיות. המטרה של החוקים הללו היא הגנה על הדמוקרטיה.

תעשיית השקרים וההסתה, שעל ראשה בוער הכובע וכנראה היא יודעת שיש לה מה לדאוג באשר לפעולתה האנרכיסטית והאנטי דמוקרטית ברשתות, יוצאת למלחמה. ושוב – "אנטי דמוקרטים", "איראנים", "צפון קוריאנים". ועובדי האלילים מדקלמים בלי לעצור שניה ולחשוב, להטיל ספק, לשאול את עצמם שמא אולי המטרה היא להגן גם על עליהם ועל ילדיהם?

לעתים אני תמה לשם מה אברהם אבינו טרח לנתץ את הפסלים בחנות של אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעות כאלו של עבודה זרה?

* אופוזיציה למדינה – נתניהו, ראש האופוזיציה למדינה, הולך מדחי לדחי. אין לו גבולות, לאיש הזה. כנראה כבר קטן עליו להסית את אזרחי ישראל נגד הממשלה והלגיטימיות שלה, נגד הכנסת ומערכת המשפט. הרי הוא מדינאי גדול. אז עכשיו הוא מסית את אומות העולם נגד מדינת ישראל. נתניהו מפיץ סרטוני הסתה נגד מדינת ישראל באנגלית, שבהם הוא מציג אותה כדיקטטורה ומזהיר את העולם שהדבר מסכן את כל הדמוקרטיות בעולם.

נתניהו מסית את העולם נגד מדינת ישראל כמו הגרועים ב"שוברים שתיקה". כמו הנתעבים ב"בצלם". כמו גדעון לוי ועמירה הס במהדורה האנגלית של "הארץ". בקצב הזה הוא עוד עלול להופיע כמו מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון כדי לדרוש מהעולם לעבור מדיבורים למעשים ולהטיל סנקציות על הדיקטטורה הישראלית.

זאת התוצאה הישירה של "המדינה זה אני" – לוז הביביזם המגלומני. מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

* תואם גדעון לוי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי הוא מעריץ של נתניהו.

וכעת נתניהו הולך בדרכיו של גדעון לוי, מסית בעולם נגד מדינת ישראל ומפיץ עליה עלילות שקר.

* הכנה לצה"ל במגזר הערבי – לראשונה, מתנהל בימים אלה סמינר הכנה לצה"ל בחברה הערבית המוסלמית, בהובלת עמותת ברית ערבית.

ברית ערבית היא עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בשנת 2018 ע”י הישאם אבו ריא, רס”ן במיל’, במטרה לגרום לשינוי מהותי בחברה הישראלית והערבית ע”י שילוב וקידום של החברה הערבית בישראל. העמותה מאמינה כי על ידי יצירת שוויון זכויות ומתן הזדמנויות שוות, הפער בין האוכלוסיות יצטמצם ויתרום להשגת שוויון חברתי שיתרום ויפתח את החברה הערבית ואת החברה היהודית כאחת.

35 מלש"בים משתתפים בסמינר ובהם גם בנות אחדות.

* לאן מוליכה ההסתה – רשומה שהעליתי בפייסבוק ובה סיפרתי על קורס הכנה לצה"ל בחברה הערבית מוסלמית, הניבה תגובות סותרות. היו שביטאו התרגשות ואהדה. היו שהביעו חשש מפני התהוות גיס חמישי, סיפרו על אירועים של סיוע מתוך מחנות צה"ל לבוזזי תחמושת ועוד. אני שותף לשתי התחושות הללו. אני רואה בשמחה ובהתרגשות את רצונם של ערבים להתערות בחברה הישראלית גם באמצעות גיוס לצה"ל. אני יודע על ערבים שהתגייסו והיו לוחמים ומפקדים מצטיינים. אך איני עיוור לסכנה. יש לערוך מבדקים קפדניים לערבים המעוניינים להתגייס ובסה"כ אני רואה בכך ניסוי שנכון לעשותו בשום שכל ובזהירות.

והייתה גם תגובה אחרת. מישהי כתבה שהממסד חושש שיהיו חיילים יהודיים שביום פקודה לא ירצו לרצוח יהודים ולכן הוא מגייס את הערבים שיעשו כן. כלומר, ממשלת הסמול האנטי ציונית והדיפ-סטייט מתכננים ג'נוסייד למתנחלים ומגייסים את הערבים שיעשו זאת.

אפשר לשאול למה אני מתייחס לדברי הבל ובלע של תמהונית הזויה, שמשהו בחיבורים אצלה קצת רופף, בלשון המעטה. לא, אסור להתעלם כי היא פרי הבאושים של ההסתה הנוראית נגד הממשלה. מה שהיא כתבה היא מסקנה הגיונית מהדברים שהיא שומעת מקרעי, אמסלם ויאיר נתניהו, אם להזכיר שלושה מהבולטים בתעשיית השקרים וההסתה. שלא לדבר על מה שהיא שומעת מבן גביר הכהניסט וסמוטריץ' שעל הרצף הכהניסטי.

נכון, הרוב המוחלט של המוסתים לא הגיע לשפל כזה. כפי שברור שהרוב המוחלט של המוסתים לא יעשה עוד צעד אחד, אל הרצח הפוליטי. אבל לשם כך יש צורך רק באחד. ואני משוכנע שיש יותר מאחד.

* רשע מרושע – ברלנד מגלם באישיותו את הרוע המוחלט, הצרוף, המזוקק. האיש הוא מגלומן אגוצנטרי, אגואיסט ונרקיסיסט חולני, שהזולת קיים, מבחינתו, רק כדי לשרת את תאוותיו המטורפות. תאוות מין חסרת גבולות, תאוות בצע ללא מצרים, תאוות כוח ושליטה שלוחת רסן.

הוא אדם חף לחלוטין ממוסר. אין לו שום בעיה לאנוס ולהתעלל מינית בנשים אומללות, במצב הקשה ביותר, שבאות אליו במצוקתן כדי לקבל סעד נפשי ורוחני. אין לו שום עכבות לעשוק דלים, אנשים חולים וגוססים שהוא גוזל את מיטב כספם תמורת "ברכה", באמצעות סיפורי שקר על ברכות שלו שבזכותן חולים החלימו. ואין לו שום היסוסים לשלוח את חייליו לרצוח איש ונער חפים מפשע, כי הוא החליט שהם לא צריכים לחיות.

כיוון שאני נגד עונש מוות, הייתי רוצה לראות את הרשע המרושע הזה נרקב מאחורי סורג ובריח עד נשמת אפו האחרונה.

בינתיים, כיוון שהוא לא רצח במו ידיו אלא "רק" ציווה את חייליו לרצוח, הוא לא חשוד, משום מה, ברצח, ולכן לא הוגש נגדו כתב אישום, בשל התיישנות (על רצח אין התיישנות). וכעת, כאשר הוא יושב בכלא על עושק וגזילה, הוא זכה לשחרור מנהלי, בגלל הצפיפות בבית הכלא. והוסבר שהמחשב קבע שהוא ישתחרר. עם כל הכבוד לאדון מחשב, בני אדם צריכים לשחרר את הבא בתור ברשימה של המחשב ולהשאיר את הרשע בכלא, שירצה את עונשו עד השניה האחרונה.

ההתנהלות הזאת היא שילוב של חלם וסדום.

* ב…בר…ברו..ברוך מפ"ת – 37 שנים אחרי שנמחקה, שוחזרה כתובת הגרפיטי מעל מבנה שאיבת מים בשער הגיא: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!". הכתובת שנכתבה בתש"ח נכנסה לפנתיאון ההיסטורי בזכות שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי", המנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ד (1974). ב-1984 היא נמחקה.

אני מבין את הרצון העומד מאחורי השחזור, אך לדעתי זו טעות. אני לא מתפעל, בלשון המעטה, מתרבות הגרפיטי, ובעיקר של מי שמנציח את שמו האישי בגרפיטי ענק. לכן איני אוהב גם את השיר של שלמה ארצי.

איני בטוח שמורשת הוונדליזם היא הביטוי הנאות של מורשת תש"ח.

* גזענות פוליטיקלי קורקט – גזענות, כידוע, אינה פוליטיקלי קורקט. אבל יש גזענות פוליטיקלי קורקט. למשל, גזענות נגד אשכנזים. הרי האשכנזים הם "פריבילגים" ו"הגמונים" וכל הג'יבריש הבלהבלהיסטי הפוסטמודרניסטי הזה, ולכן גזענות נגדם ראויה לשבח ולפרסום ב"הארץ". וכך, התפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שירו של מואיז בן הראש, הנושא את הכותרת התמימה "והגדת לבנך". בגרסה המקוונת שֵׁם השיר פחות תמים: "זכור את אשר עשו לך האשכנזים". כבר הכותרת פורטת על האסוציאציה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". בדרך כלל, אם בכלל מדברים בימינו על עמלק, עושים זאת בטקסי יום השואה, כלומר בהקשר של השמדת העם היהודי. וכאשר בן הראש כותב את המילים הללו, זה אזור החיוג של "פשעי האשכנזים", בעיניו.

יהודי השומע את המילים האלה, אינו יכול שלא לזכור את המשך הצו, שאינו רק צו של זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר כשמישהו מדבר על "זכור את אשר עשו לך" הוא יודע שהאסוציאציה של המאזין תהיה ל"מחה את זכרם".

ומה עשו לכם האשכנזים, לדברי אבישי-בן-חיים-בשורות-קצרות-ומנוקדות, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן" (העייף ויגע בדרך לקוחים מהפסוק המגשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"תמחה את זכר עמלק")? הנה רשימה חלקית: אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ… וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ… וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת (מתבכיינים האשכנזים האלה עם השואה שלהם) וכן הלאה וכן הלאה.

לא יעזור לכל האבישי בן חיימים ומואיז בן הראשים למיניהם. הם לא יוכלו לעצור את השיירה הציונית של מיזוג הגלויות. האובססיה הגלותית והשנאה העדתית יכולות אולי לעכב את התהליך, אך לא לעצור אותו. כבר היום עשרות אחוזים מן המשפחות הצעירות הן "מעורבות". בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע להשיב לשאלה הארכאית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

אנחנו יהודים ישראלים. הניסיון לכפות עלינו זהות של הפרדה גלותית, יתפוגגו כאבק פורח.

* כמעט מושלם – הספורט שאני הכי אוהב לצפות בו הוא נינג'ה. בלי אסי ורותם זה היה מושלם.

* כגשם דאשתקד – אחד מסיפורי הילדות שלי, הוא שהייתי יורק על החלון בחדרי ובשתי ידיי מפעיל "וישרים" (כלומר כפות הידיים עצמן) ומדמיין שאני נוהג בגשם. זה רק ביטוי אחד לכך שמשחר ילדותי אהבתי מאוד את החורף, את הגשם, את סופות הרעמים והברקים, את הברד. והאהבה הזאת טבועה בי עד היום, כאשר עליתי לגולן וזכיתי בכל אלה ביתר שאת ובבונוס שבילדותי לא יכולתי לחלום עליו – השלג. וזאת לדעת, בנושא השלג יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שכבר נמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג; אגף שרוב חבריו הם ילדים.

לשלג לא זכיתי בילדותי הרמת-גנית. לשם כך היינו נוסעים לירושלים או לחרמון. אבל לגשם גשם משמים קול המון טיפות המים – זכיתי גם זכיתי. ואני זוכר ימים ארוכים של גשם זלעפות. הו, כמה אהבתי ללכת בגשם ולקפוץ עם מגפי הגומי בשלוליות. ממטריות סלדתי תמיד.

בלב שכונת תל-גנים, הייתה תעלת ניקוז, שקראנו לה הוואדי. בימים גשומים הוואדי זרם ובימים סוערים הוא שצף וקצף. ובימים סוערים במיוחד הוא עלה על גדותיו, ורח' יוסף צבי הפך לרחוב ונציאני, נחל זורם של מים חומים מהסחף. וזה היה המראה האהוב עליי מכל, שהסעיר את דמיוני, כאילו אנו חיים לצד נהר גדול.

אז לא קראו לזה "כרמל" ולא הכניסו אותנו לפאניקה כאילו הגשם היא מתקפת טילים מאיראן. אז קראו לזה חורף, יום סגריר, וציפינו לקבל אותו בברכה ובשמחה כי גשם הוא ברכה. ואכן, גשם הוא ברכה.

          * ביד הלשון

יד פוגשת יד אחות – סיסמת טקס השאת המשואות ביום העצמאות ה-74 תהיה "יד פוגשת יד אחות".

הסיסמה היא בהשראת שירה של רחל המשוררת "גן נעול", הנפתח במילים:

מי אתה?

מדוע יד מושטת

לא פוגשת יד אחות?

את השיר הקדישה רחל לזלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.12.21

* האמינו במדע – מדי יום מתפרסמים בארץ ובעולם עוד מחקרים ועוד עובדות אמפיריות בנוגע ליעילות החיסונים נגד קורונה, והם מעל ומעבר לכל דמיון. אשרינו שזכינו לחיות בעידן שבו המדע והרפואה, ובעיקר הרפואה המונעת, הגיעו להישגים מרחיקי לכת כאלה.

מחקר שנעשה בישראל בקרב 840,000 איש הוכיח שיש ירידה של 90% בתמותה מקורונה בקרב בני 50 ומעלה.

איך זה ש-900,000 ישראלים עוד לא התחסנו אפילו בפעם הראשונה?

האמינו במדע, ברפואה, במחקר, בעובדות. אל תשעו לפייק ניוז של עוכרי מדע, רופאי אליל, איצטגנינים ושרלטנים שמפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות.

* כשל חיסוני – הדבר המשמעותי ביותר בחדשות השבוע, הוא מה שלא קרה. ילדי ישראל חזרו מחופשת חנוכה, ולא צפינו בשידורים ממבצע החיסונים הגדול בכל בתי הספר בארץ. נכון היה לבצע את המבצע לפני חנוכה, אך אם זה לא נעשה, צריך היה לנצל את שמונת ימי החג כדי להיערך למבצע רבתי. אם בעבר הייתה התנגדות (תמוהה) של שרת החינוך לחיסון בבתי הספר, בינתיים היא הסירה את התנגדותה. גם כשהיא התנגדה, זה לא צריך היה להיות בסמכותה, ואכן קבינט הקורונה קיבל את ההחלטה. אבל היום, כשגם אין התנגדות, משרדי הבריאות והחינוך היו צריכים לשלב ידיים ולהוביל יחד את המבצע הזה. אין זה אלא כשל.

* דיון חשוב – אין, לדעתי, צורך בישראל בחובת חיסונים, לא בסגר על לא-מחוסנים ולא בהגבלות על לא-מחוסנים מעבר לתו הירוק ההכרחי. אני מאמין שבעבודה יעילה וטובה יותר ניתן להגיע לרוב מוחלט מבין אלה שלא התחסנו ולהביא אותם להתחסן – באמצעות הסברה וחינוך, הגעה פיזית לאנשים באזורים המוחלשים, בציבור הערבי ובציבור החרדי (שאינם סרבני חיסונים ולכן הם יתחסנו כשיגיעו אליהם ישירות), פניה אישית של רופאי המשפחה ורופאי הילדים למטופלים שלהם שלא התחסנו ובמבצע חיסונים בבתי הספר.

אולם יש חשיבות לעצם הדיון על חובת חיסונים ועל הגבלות על לא מחוסנים. הדה-לגיטימציה לעצם השיח הזה אינה מוצדקת. דיון מקצועי וציבורי על הנושא (ואף צעדים מעשיים) מתקיים בארה"ב, באירופה, באוסטרליה, בדרא"פ, בכל העולם הדמוקרטי. זה דיון חשוב ומן הראוי שהוא יתקיים גם אצלנו.

* לסגור את השמים – אני בעד סגירת נתב"ג לפחות לשבועיים הקרובים. ככל שנסגור יותר את שערי הכניסה והיציאה, כך נוכל לשמור על המדינה, מבפנים – פתוחה.

כמובן שיש לפצות ביד רחבה את ענפי התיירות והתעופה על הפגיעה בהם.

* החדשות הטובות – בימים האחרונים יש עליה במספר הנדבקים היומי בקורונה ומקדם ההדבקה עלה ל-1.1. אבל החדשות הטובות הן, שלראשונה מאז יולי מספר החולים קשה ירד למספר דו-ספרתי.

* תפקיד שצריך לחלוף מן העולם – סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לחלוף מן העולם. הדרך הנאותה לניהול משרד ממשלתי, היא נבחר ציבור – השר, עומד בראשו, ותחתיו מנכ"ל המנהל את מערך עובדי הציבור.

ברור שלסגן שר יהיה מה לעשות בתפקיד. אדם שרוצה לפעול ולעשות – תמיד יהיה לו מה לעשות. גם אם נבחר עשרה סגני שר במשרד מסוים, יהיה להם מה לעשות. השאלה אם זו הדרך הנכונה לניהול הממשלה. אני משוכנע שלא.

כאשר הממשלה גם כך מנופחת כל כך, ודאי שאין מקום לסגן שר נוסף. מינוי סגן לשרת החינוך מבטא אטימות לביקורת הציבורית המוצדקת, גם של רבים מאוד מתומכי הממשלה.

* היסוס אווילי – פיתוח מטוסו של ראש הממשלה היה שנוי במחלוקת. מצד אחד, המטוס מאפשר לראש הממשלה לנהל את המדינה בזמן אמת בכל נקודה בשמי העולם, בתנאי עבודה טובים ובתקשורת מעולה. מצד שני, העלות של הקמתו מטורפת – כ-800,000,000 ₪.

המחלוקת הזאת כבר אינה רלוונטית, כיוון שהסכום הושקע והמטוס קיים. את הסכום שהושקע אי אפשר להחזיר. כעת מן הראוי לממש את ההשקעה הגדולה וליהנות מהיתרונות של המטוס.

ההיסוס בממשלה האם להשתמש במטוס תמוה בעיניי, ואולי מדויק יותר לכנותו אווילי. מדברים על "נראות". האם הנראות של השארה במחסן של מטוס שהושקעו בו 800 מלש"ח טובה יותר מהנראות של שימוש בו? אז אני יודע, תמתח ביקורת על ראש הממשלה כאשר הוא ישתמש במטוס. מי יבקרו אותו? אלה שיוצאים נגדו "עם פילטר או בלי פילטר" ו"עם כובע או בלי כובע" וטהרנים למיניהם. אז שיבקרו. איך בגין נהג לומר? "הם מעקמים את האף? אז יהיה להם אף עקום".

* התובענות המטורפת של טראמפ – דונלד טראמפ, אם להתבטא בעדינות, הוא אישיות גבולית. הנזק שהוא גרם לחברה האמריקאית גדול מאוד. אבל מעולם לא היה לישראל בבית הלבן ידיד כה גדול כמו טראמפ. ולכן, כישראלי, קיוויתי מאוד שטראמפ יזכה בבחירות והתאכזבתי מהתוצאות (אף שאילו הייתי אמריקאי, אני מאמין שהייתי בוחר כמו רוב אזרחי ארה"ב).

בנימין נתניהו הכיר לטראמפ תודה. כך ראוי לנהוג כלפי ידיד גדול. עם זאת, נתניהו הפריז בהתייצבותו הפומבית החד-צדדית לצדו של טראמפ, ובכך פגע באינטרס הישראלי לשמר את הנכס האסטרטגי הגדול של התמיכה הדו-מפלגתית בישראל וביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב התומכת באופן מסורתי בדמוקרטים.

כאשר טראמפ הפסיד בבחירות לביידן, עשה נתניהו את המובן מאליו, באחריותו כראש ממשלת ישראל, וברך את המנצח. הוא עשה זאת אחרי שמרבית מנהיגי העולם קדמו לו. על כך הוא קיבל תשפוכת של גידופים מטראמפ. "Fuck him" הוא הפטיר כלפיו בראיון לספרו החדש של העיתונאי ברק רביד והוסיף שמאז אינו מדבר עם נתניהו.

למה הוא ציפה? שראש ממשלת ישראל, שצריך לשמור על מערכת יחסים טובה וידידותית יפעל נגד האינטרס המדיני והביטחוני המובהק של ישראל, ידקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת שלו על "גניבת הבחירות" ויחרים את הנשיא הנבחר של ארה"ב? הציפיה הזאת פשוט מטורפת.

טראמפ מפגין כאן גישה ילדותית, על פיה מערכת יחסים בין מדינות היא נטו מערכת יחסים אישית בין המנהיגים. את צעדו החשוב למען מדינת ישראל, ההכרה בריבונותה על הגולן, הוא מציג כמחווה אישית לנתניהו לקראת הבחירות. והוא ציפה שנתניהו יודה לו בכך שיבודד את ישראל בעולם בהחרמת הנשיא הנבחר של ידידתה הקרובה.

במגלומניה חולנית מספר טראמפ שבלעדיו ישראל הייתה מושמדת. נו, על הבל כזה אין טעם להכביר מילים.

ומה יקרה אם טראמפ ינצח בבחירות הבאות? הוא יתנקם בישראל?

נקווה שנזכה לנשיאים ידידותיים כמו טראמפ, אבל נורמטיביים. איפה את, ניקי היילי?

* הקונספירציה הנתעבת של האופוזיציה למדינה – תעשיית השקרים וההסתה נערכת לאפשרות שממשלת בנט תפעל להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, וכאופוזיציה למדינה היא כבר עושה דה-לגיטימציה לפעולה כזו. השופר המרכזי של התעשיה בתקשורת, התועמלן בריון-המיקרופון ברדוגו, פרסם ב"ישראל היום" פשקוויל הסתה ארסי ונוטף שנאה, שנקרא "מלחמת שלום התרגיל". התועמלן "מסביר" שבנט אובססיבי להשאיר חותם, אבל הוא הרי כלומניק וחסר הישגים ולכן מה שיישאר לו הוא לשלוח את חיילי צה"ל ל"מהלך אסטרטגי רב היקף… משהו נועז וגרנדיוזי יותר מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק". כמובן, למטרות אישיות.

התועמלן מסית מראש את חיילי צה"ל שישלחו אותם להיהרג למען אינטרס פוליטי מגלמוני של בנט. השופר מסית מראש הורים שכולים שבנם ייפול למען שלום התרגיל הפוליטי הציני של בנט.

טענות מסוג זה הופנו בעבר נגד נתניהו, אבל זה היה מצד השמאל הרדיקלי. והנה, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אינה מהססת לאמץ את התאוריות של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. לא אתפלא אם הם יתחילו להסית לסרבנות ועריקה מ"המלחמה של בנט".

תעשיית השקרים ההסתה והקונספירציות, המשמשת היום אופוזיציה למדינה, מכשירה את השטח למאבק נגד הממשלה אם תפעל נגד איראן, או אולי נגד חיזבאללה או חמאס. אולי הם מקווים שבמקרה כזה יצליחו, יחד עם טיבי, רע"ם ומוסי רז להפיל סוף סוף את הממשלה, שאינה לגיטימית בעיניהם, כי ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה אינה לגיטימית.  

* חקירה פלילית או הצגה פוליטית – בוקר חדש, ודקלמני דפי המסרים הרעילים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מדקלמים דף מסרים חדש ש"ממשלת השמאל האנטישמית" הצביעה נגד חקירת "סירסור האסירות" לידי המחבלים. וזה ברור, הרי זו ממשלה שתומכת במחבלים בלה בלה בלה.

ובכן, קודם כל, הפרשה קרתה בזמן שלטון נתניהו, שהקדיש את עיקר מרצו להרס וחורבן של כל מערכות האכיפה ומדינת החוק, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין ולהעמיד את עצמו מעל החוק. אם לאמץ זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים, אפשר לומר שנתניהו סירסר סוהרות למחבל אסיר עולם. אבל אני לא אאמץ, חלילה, זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים וההסתה.

הקואליציה לא הצביעה נגד חקירת הפרשה, אלא נגד ועדת חקירה פרלמנטרית. זאת, כיוון שמדובר בפרשה פלילית ואותה יש לחקור במשטרה ולא בידי הכנסת. למה? כי חקירת משטרה היא אפקטיבית וחקירה של הכנסת היא הצגה פוליטית.

* מהלך מתוכנן – מתחילת משפטו של נתניהו ובעצם מתחילת חקירתו, אני מקפיד שלא להביע דעה באשר לאישומים נגדו ובאשר לצד הפלילי בשחיתות שלו. אני מקווה מאוד שאעמוד בכלל הזה עד סוף המשפט.

לעתים תכופות אני נשאל שאלות כמו: "מה תעשה אם נתניהו יזוכה? האם תתנצל? האם תאשים את השופטים בשחיתות?" וכו' וכו' וכו'.

להלן תשובה שהשבתי לשאלה כזו שנשאלתי השבוע:

יש שופטים בירושלים. אני סומך על פסיקתם. מעולם לא הבעתי דעה על המשפט ועל הצד הפלילי בשחיתות של נתניהו. באלה יפסוק בית המשפט. נתניהו, כמו כל נאשם, נהנה מחזקת החפות. כדי להרשיעו – חובת ההוכחה על התביעה. גם אם נתניהו ייצא אשם בכל האישומים – עדין אני חושב שהשחיתות הציבורית, המוסרית, חמורה לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום. גם אם ייצא זכאי לחלוטין מכל הסעיפים – אין לי ספק שלא נתפר לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם נאשם יוצא זכאי בדין, אין זה אומר שתפרו לו תיקים (אלא אם כן בית המשפט יקבע ויוכיח שהייתה כאן תפירת תיקים). אם הוא יזוכה מכל הסעיפים, פירוש הדבר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק את אשמת הנאשם או שההגנה הצליחה להטיל ספק בלב השופטים. וגם כאשר נאשם מזוכה מחוסר אשמה (ולא מחוסר ראיות או מחמת הספק) אין פירוש הדבר שתפרו לו תיק.

איני יודע אם נתניהו יורשע בשוחד, אבל אין ספק ששוחד אינו בהכרח רק בכסף ויכול להיות שוחד בדמות סיקור אוהד. איני יודע אם נתניהו יורשע בתיק המתנות, אבל אין לי ספק שחמדנות המתנות היא שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה, בלי קשר לצד הפלילי, אם כי הופתעתי שבתיק הזה נתניהו לא עמד לדין על שוחד.

כאמור, עד כה לא הבעתי דעה באשר למשפט ואשתדל לעמוד בכך גם בהמשך המשפט. אבל אני מודאג מהאופן השקרי שבו תעשיית השקרים מוכרת לביביסטים את המשפט. איך היא מעוותת כל מילה שנאמרת בו. איך היא מפרשת כל שאלה קשה של השופטים או כל ניד עפעף שלהם. היא מספרת להם סיפור על תיקים שקורסים. אינה מכינה אותם לאפשרות של הרשעה. הם מאמינים לכל הסיפורים, ואם תהיה הרשעה – מפח הנפש שלהם יהיה אדיר. מדובר במהלך מתוכנן שנועד ליצור ציפיה לזיכוי מוחלט, כדי שאם תהיה הרשעה, אחרי ש"הוכח בעליל שנתפרו תיקים", יהיה ברור שהשופטים הם חלק מהקונספירציה. הכוונה היא להוציא את "העם" לרחובות למרד נגד מדינת החוק.

* למה סמוטריץ' משקר – עמית סגל בטורו: "סמוטריץ', שגמגם על גבול אחוז החסימה כל הבחירות, מתחיל עכשיו משישה, אפילו שבעה מנדטים. הוא יכול היה להרוויח יותר לו חשף את הלחצים שהופעלו עליו מהליכוד לתמוך בברית עם רע"מ, אבל הוא מעדיף לוותר על מנדט־שניים כדי לשמר את הברית הזו".

ונשאלת השאלה – למה סמוטריץ' שותף להפצת השקרים של נתניהו – להכחשת הברית של נתניהו עם רע"ם, להתחייבות של נתניהו לרע"ם לבטל את חוק קמיניץ? מה האינטרס של נתניהו לשקר (לבד מטבעו השקרני) – זה ברור. אבל מה האינטרס של סמוטריץ'?

סמוטריץ' יודע שאמירת האמת – משמעותה הודאה בכך שהוא ורק הוא הסיבה לכך שנתניהו אינו ראש הממשלה. שבניגוד לבנט, שהיה חלק מקואליציית נתניהו-רע"ם, מי שבאמת אשם בטרפוד המשך שלטון נתניהו הוא סמוטריץ'. הוא יודע שלנוכח הדה-לגיטימציה לבנט, הודאה כזאת תפגע בו. ולכן הוא מצטרף לנתניהו בהפצת השקרים.

* הגדר של הגטו – סדר פסח בקיבוץ בנגב המערבי, בקרבת גבול עזה. מאות חברי וילדי הקיבוץ ואורחיהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, יושבים סביב שולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, קוראים בהגדה של פסח, שרים את שירי החג. או-טו-טו "שולחן עורך" עם המטעמים שעליהם עמל צוות המטבח לאורך השבוע. ולפתע – נפתחת רצפת חדר האוכל, ומתוך האדמה מגיחים בזה אחר זה שלושים מחבלי חמאס חמושים. הם משליכים רימונים לכל עבר ולאחר מכן רצים לכל אורכו ורוחבו של חדר האוכל ויורים בטירוף לעבר הילדים והאזרחים. עשרות רבות של הרוגים ופצועים בטבח הזה. לאחר דקות ארוכות של מסע הרצח, נלקחים כעשרים נשים וילדים שנותרו בחיים אל תוך המנהרה ונחטפים לתוך עזה.

בעת ובעונה אחת, מתרחש טבח דומה בעוד שלושה קיבוצים. דגל גדול של חמאס נתלה על גג כל אחד מחדרי האוכל.

זהו אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה. ה-11 בספטמבר שלנו. מדינה בהלם ובאבל. ישראל עומדת לצאת בתגובה קשה, אבל חמאס מודיע שמאה הישראלים שבידיו משמשים מגן אנושי של בסיסיו ומנהרותיו.

תרחיש אימה כזה הוא היעד האסטרטגי של מפעל מנהרות הטרור של חמאס. המכשול סביב עזה נועד לסכל אותו ובכלל את האפשרות של מחבלים לחדור לישראל.

כידוע, כאשר ישראל מגיבה בתוך עזה, זו "התוקפנות של אקיבוש" בלה בלה בלה. אבל המכשול הוא צעד הגנתי מובהק. האם ניתן לבקר גם אותו?

נעבור לרח' שוקן, ולהלן ציטוט לדוגמה מתוך הפשקוויל של גדעון לוי: "שמחה וששון: לגטו עזה יש גדר": "כך נראית גדר של גטו, של כלא, של מחנה ריכוז. רק בישראל חוגגים הקמת מחנה ריכוז". כלומר, קן הטרור שממנו נורו כבר עשרות אלפי רקטות לעבר ישראל ושממנו נחפרות המנהרות הוא גטו. שם יושבים "היהודים" ואילו אנחנו הנאצים שעושים להם שואה. אבל בהשוואה שגדעון האו האו עורך בינינו לבין הנאצים, ברור מי מרושע ואכזרי יותר. "לא היה עוד מחנה ריכוז כזה".

כותב האו האו: "שני מיליון בני אדם כלואים במשך 15 שנה ברציפות — לא היה עוד מחנה ריכוז כזה. הגדר שנחנכה שלשום חורצת: זה יישאר לעד. לעולם לא תשתחררו, עזתים. הרי לא זורקים מיליארד דולר לפח". כזכור, לפני 15 שנה (למען הדיוק – 16) ישראל הגשימה את חלומו הרטוב של לוי ונסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה על גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה והחריבה אותם עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, ועל פי חזונו של המשורר הנערץ על גדעון לוי – מחמוד "קחו את מתיכם" דרויש, היא לקחה גם את מתיה, עד המת היהודי האחרון. תם אקיבוש. תחי רצועת עזה החופשית!

כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לשפוך על רצועת עזה אוקיינוסים של כסף, כדי להפכה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט שמעון פרס. אין לי ספק, שאילו הרש"פ ששלטה עדין ברצועת עזה הייתה פועלת לאיזרוח המקום ופיתוחה הכלכלי של הרצועה, וגבול עזה היה גבול של שלום, רוב אזרחי ישראל היו תומכים ב"התנתקות" דומה מיהודה ושומרון.

אבל הפלשתינאים בחרו להפוך את הרצועה לבסיס טרור ופשעים נגד האנושות. כבר הנסיגה הייתה תחת אש, ומיד אחריה כל מטר מרובע שישראל מסרה לפלשתינאים הפך לבסיס טרור נגדה. בשנתיים הראשונות הרש"פ הוביל את המהלך. אחרי שנתיים חמאס השתלט על הרצועה והמשיך ואף הגביר את הטרור. וכבר בשבוע שבו ישראל נסוגה מעזה, גדעון לוי מיהר לכנות את רצועת עזה "הכלא הגדול ביותר בעולם". ככל שהטרור מעזה גבר, כך דוברו בישראל, גדעון לוי, החריף את הטון, כדי להצדיק את הטרור, והכלא הפך לגטו ולמחנה ריכוז.

אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון וגוש דן יהפוך ל"עוטף יו"ש", עם כל הרקטות והמנהרות הכרוכות בכך, גדעון לוי יצדיק את המשך הטרור בטענה שהמדינה הפלשתינאית היא "גטו הגדה המערבית". ולכן "אקיבוש" נמשך.

הטרור מרצועת עזה כאשר אין אקיבוש ברצועה, נובע מהחתירה ל"שיבה". הם אינם משקמים את עזה אלא שולחים את אזרחיה לצעדות "שיבה". ה"שיבה" – פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מיותר לציין שלוי תומך בהתלהבות ב"זכות" ה"שיבה".

המכשול בגבול עזה חיוני ביותר לביטחון ישראל, ובנוסף ל"כיפת ברזל" הוא מעניק הגנה לישראל, אולם ראוי שנזכור, כפי שהרמטכ"ל הזכיר בטקס סיום בניית המכשול, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

ומן הראוי להזכיר, שההחלטה על הגדר ורוב שלבי הביצוע, הם של ממשלות נתניהו, ועל כך הוא ראוי לשבח, כמו על שאר הדברים החיוביים שהוא עשה. וכפי שאין להשכיח ולטייח את הדברים הרעים ואת הנזק שהוא חולל, מן הראוי לזכור ולהזכיר גם את הדברים הטובים שעשה.

* חינוך לשנאה – שבועיים לאחר שמורה במזרח ירושלים ביצע פיגוע קטלני, תלמידה במזרח ירושלים ביצעה פיגוע דקירה. אלה התוצאות של חינוך לשנאה.

* אנחנו אשמים – כשפלשתינאית בת 14 דוקרת שכנה יהודיה בסכין מטבח, היא תזכה לתמיכה ב"הארץ". ניר חסון פרסם מאמר ("כשפלשתינאית בת 14 דוקרת יהודיה בסכין מטבח, צריך לשאול למה") שמסביר שאנחנו אשמים כי היא משייח' ג'ראח ומשפחתה משהו עם נכבה בחיפה.

וסייענית השב"חים אילנה המרמן הצדיקה את כל גל הפיגועים בפשקוויל שבו טענה שהאלימות בירושלים היא יהודית, "משטר אפרטהייד אלים".

לא זו בלבד שהמנוולים הללו תומכים בטרור, הם עוד מאשימים אותנו בטרור נגדנו.

* עצם החקירה היא שערוריה – כצפוי, תיקם של הלוחמת והלוחם שחיסלו מחבל בפיגוע בירושלים נסגר מחוסר אשמה. אולם עצם החקירה היא שערוריה, היא השפלה של הלוחמים, של מג"ב ושל משטרת ישראל. יש לבטל לאלתר את הנוהל ההזוי של חקירת שוטרים בכל מקרה שאדם נהרג בידי שוטר. יש מקום לחקירה רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבפרשה הזו לא היה חשד כזה. הלוחמים פעלו בדיוק כפי שנדרש מהם והצילו חיי אדם.

* השכל הישר ניצח – הפרקליטות לא תערער על "קולת" עונשו של אריה שיף.

לא אופתע אם תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד החלטת הפרקליטות.

* לשפר את מיומנות הקליעה – אחד השינויים הראשונים והחשובים שנעשו לאחרונה, במאמץ להחזרת הריבונות, הוא שינוי הוראות הפתיחה באש כלפי בוזזי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל. עד כה, מותר היה לחיילים לכל היותר לומר למחבלים "הא לך אויב אכזר" ואולי גם לבקש מהם בנימוס להשאיר משהו. כעת ההוראה היא לנהל נוהל מעצר חשוד, כולל ירי על מנת להרוג.

ביום שישי נהג כך חייל צה"ל, שירה לעבר בוזזי נשק שניסו לחדור לבסיס צה"ל בגולן. הוא ראוי על כך לכל ההערכה, אולם עליו לשפר את מיומנות הקליעה שלו ולוודא שהנשק שלו מאופס.

* נס פוסט חנוכה – אם התפוצצות מחסן התחמושת של חמאס בצור אכן אירע כתוצאה מתאונה, ואין לנו יד בדבר, זו הוכחה שנסים יכולים לקרות גם אחרי חנוכה.

* חבלה – שר החוץ הרוסי לברוב ביטל ביקור בישראל שאמור היה להתקיים ביום ראשון. בהודעת משרד החוץ הרוסי נאמר שהביקור בוטל מסיבות אישיות. ועד עובדי משרד החוץ הישראלי הוציא הודעת ניצחון, שבה התרברב שהביקור בוטל בשל העיצומים שהם נוקטים בהם, שכללו הימנעות מטיפול בביקור.

הודעת הוועד מבחילה הן אם זו, כפי שאני מקווה, התרברבות שווא, ועל אחת כמה וכמה אם הם אכן הצליחו לחבל באינטרס מדיני וביטחוני של ישראל. חלק מהפרטת הממלכתיות היא המחשבה שמותר לפגוע בטובת המדינה בשל אינטרס, צודק ככל שיהיה, של קבוצה כלשהי.

* יש עוד בונדיזם? – הבונד הייתה תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית חילונית, שקמה באותה שנה שבה קמה ההסתדרות הציונית, והיא דגלה בסוג של לאומיות יהודית המבוססת על חיים בגולה והשתלבות במדינות הגולה ובמעמד הפועלים שבתוכן ועל תרבות היידיש החילונית כתרבות יהודית. עד השואה הייתה זו תנועה גדולה מאוד במזרח אירופה, שהתמודדה על הבכורה בעם היהודי עם יריבתה הקשה – התנועה הציונית ובעיקר עם יריבתה המרה ביותר – תנועת העבודה הציונית.

השואה הוכיחה את מופרכות האמונה בלאומיות יהודית שאינה בארץ ישראל, אינה סביב ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינה סביב השפה העברית והתרבות העברית. לכן, בניגוד לציונות שהקימה מאפר את העם היהודי אל הגאולה הלאומית בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית, לבונד לא נשאר דבר להציע ולא הייתה לו תקומה. לא יכולה הייתה להיות לו תקומה. נשארו עוד סניפים אנכרוניסטיים של המפלגה, שהדבר היחיד שהיה לה להציע היה עבר מפואר. היא הייתה מנותקת לחלוטין מן המציאות. האופציות האמתיות ליהודים נותרו עליה לישראל, קהילה ציונית בגולה שעיקר זהותה הוא הזדהות עם ישראל, קהילה יהודית דתית בגולה באחד משלושת הזרמים הדתיים ביהדות והתבוללות וטמיעה בסביבה. לסחורה הבונדיסטית לא היו עוד קונים ולא היה בה עוד צורך.

ובכל זאת, יש פה ושם קני ניאו-בונדאות. אברום בורג, המחפש בנרות קיום של יהודיות לא ציונית, עדיף אנטי ציונית, ולא דתית פרסם ב"גלריה" ראיון עם בחורה יהודיה צעירה מווינה, איזבל פריי, אקטיביסטית, פעילה פוליטית וזמרת בת 27, שמגדירה את עצמה ניאו-בונדיסטית, העובדת כבר על תקליטה השני ביידיש, ומדקלמת ביידיש את כל הסיסמאות והקלישאות של מה שקרוי היום, משום מה, "פרוגרסיביות", על כל המרחב של אנטי ישראליות, אנטי ציונות, רדיקליות קומוניסטית, רדיקליות אקולוגית ורדיקליות פמיניסטית. אין שום דבר מקורי ויצירתי בסיסמאות העבשות לעייפה שהיא מדקלמת, זולת העובדה שהיא שרה אותן ביידיש. יש משהו פאתטי בניסיון לבטא את מה שנתפס בעיניה כקדמה וחדשנות בשפה ארכאית. בעצם, בשם הפוסט ציונות, היא מנסה לחזור לפרֶה-ציונות, להחיות תרבות שתמה וחלפה לה כי לא היו לה מעולם שורשי אמת.

ולמרות הסלידה שלי, יש גם משהו שובה לב בפאתטיות הזאת; בכך שמי שבאופן טבעי הייתה אמורה להיות הראשונה להתבולל ולהתנתק מיהדותה, מחפשת דרך, גם אם הזויה וחולנית, להיאחז בזיקה ליהדות. עצם החיפוש הזה הוא יהודי מאוד. בניגוד למתבוללים גמורים, ביהודים כאלה אני רואה פרטנר לשיח יהודי ולעימות אידיאולוגי. אני מאמין שישראל והתנועה הציונית צריכים לדעת להגיע אל יהודים מסוגה, המחפשים לקיים את הזיק היהודי, הניצוץ היהודי שבתוכם, גם אם בצורה מעוותת; להגיע אליהם, לגעת בהם ולהצית בהם זיקה יהודית וציונית אמתית.

ובאשר לתרבות היידיש – היום, אחרי שהעברית ניצחה ובגדול, אני רואה חשיבות רבה בשימור של כל שכיות החמדה והאוצר היצירתי של העם היהודי בכל תולדותיו ובכל גלויותיו, כולל השפות היהודיות (יידיש, לדינו, מרוקאית-יהודית, תימנית-יהודית), היצירה היהודית והפולקלור היהודי שבכל הגלויות. כל אלה צריכים להיות חלק מן התרבות היהודית הישראלית שעדיין נבנית ועוד שנים רבות תלך ותיבָּנֶה, ועליה לשאוב מן המקורות הללו.

* אין לי ארץ אחרת – אחד המסרים המרכזיים של הבונדיזם היה "היכן שאנו חיים, שם נמצאת המדינה שלנו". סיסמה אנטישמית שהייתה נפוצה באותם ימים הייתה "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". המסר הציוני היה ונותר: איפה שמולדתנו – שם טוב לנו!

* אז אקיבוש השחית? – מלחמת השחרור היא הצודקת במלחמות; מלחמה ששמה קץ לעוול הנורא של עם יהודי מפוזר ונרדף והביאה לפתרון הצודק של מדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי. המלחמה נבעה מתוקפנות – תחילה של ערביי ארץ ישראל שדחו את הצעת החלוקה כמו כל פשרה שהוצעה להם והתנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמחרת הקמת המדינה של כל מדינות ערב שפלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את הישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

במלחמת השחרור הצודקת הזו, נעשו בידי צה"ל פשעי מלחמה ובהם פשעים מחרידים. מוסף "הארץ" הקדיש לכך כתבת שער בת ששה עמודים ובהם פרוטוקולים מישיבות ממשלה שדנו בפשעי המלחמה הללו.

איננו צריכים להסתיר או להכחיש את הדברים. אני מאמין בדרכו של נתן אלתרמן; אותו נתן אלתרמן שיותר מכל אחד אחר ביטא את צדקת הציונות, צדקת מלחמת השחרור וצדקתה של מדינת ישראל, יצא בחריפות נגד פשעי המלחמה, בשירו "על זאת" ובשירים אחרים. בן-גוריון ציווה להדפיס את השיר ולפרסמו בכל יחידות צה"ל.

בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע. מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה (המוזכר בכתבה ב"הארץ"), במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

ההבדל בין קריאתו-זעקתו של אלתרמן לעיסוק האובססיבי של אדם רז ו"הארץ", הוא שאלתרמן לא ניתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי "הטור השביעי", ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

סדרת הכתבות של אדם רז מתעלמת מן הקונטקסט ומעוותת את המציאות, כי היא מציגה מציאות של מדינה שקמה על בסיס פשעי מלחמה ולכן היא מדינה פושעת. הוא מביא את פרוטוקולי הממשלה כדי להוכיח שהיו פשעי מלחמה. אבל הפרוטוקולים מוכיחים בעיקר איזה זעזוע עוררו אותם פשעים בממשלה.

אדם רז כותב שאז "נטמעה בצבא תרבות ארגונית שמקלה בהרג פלשתינאים בנסיבות מבצעיות". באמת? הרי מקרה אלאור אזריה, שהוא ללא ספק הרבה פחות חמור מהמקרים שמתוארים בכתבה, מוכיח את ההיפך. וכאשר רז מספר על שמואל להיס, חייל שביצע פשעי מלחמה ואף נשפט והורשע, הוא מזכיר שכעבור שלושים שנה הוא נבחר למנכ"ל הסוכנות היהודית ו"הגה את יום ירושלים, שמצוין מאז מדי שנה". מה הקשר? הקשר הוא דמגוגי, הרצון לקשר את יום ירושלים עם פשעי מלחמה.

אני מציע נקודת מבט אחרת. צה"ל הוקם כצבא יחפנים לא מאורגן ולא מסודר תוך כדי המלחמה. עוד לא היו בו הנורמות והמשמעת של צבא, שהתבססו בהדרגה. האם היום יתכנו פשעים כאלה? ודאי שלא. מה שמעמיד באור מגוחך את הסיסמה "אקיבוש משכיט". לא זו בלבד שצה"ל היום מוסרי לאין ערוך יותר מצה"ל של מלחמת השחרור, הוא הרבה יותר מוסרי גם מצה"ל של מלחמת ששת הימים. באותם שנים שאקיבוש אמור היה להשחית, נורמות מוסר הלחימה וטוהר הנשק התחדדו מאוד.

פשעי המלחמה שהיו בתש"ח החרידו את הנהגת המדינה. ביטא זאת בזעזוע יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק: "הננו ככל הגויים". הוא טעה. צה"ל התבסס ונבנה על נורמות ייחודיות. צה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם, המקפיד יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של המלחמות על ערכי מוסר לחימה.

* השורשים היהודיים על ראש שמחתנו – במוסף הארץ התפרסם מאמר יפה וממצה של דן הנדל על עין קשתות – שימור בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר ומרכז המבקרים, תחת הכותרת "האם מרכז המבקרים החדש מאפיל על בית הכנסת העתיק ששוחזר בגולן?". הנדל מיטיב להציג את המחלוקת עם המשמרים המחמירים שאינם אוהבים את מרכז המבקרים, אך אני מסכים עם המסקנה שלו, שמרכז המבקרים שמשתלב היטב בנוף כלל אינו מאפיל על השימור אלא אף משרת אותו.

משפט אחד במאמר הפריע לי: "הכל עטוף בסיפור הנוכחות היהודית ההמשכית של אלפי השנים ברמה, בעוד שהאוכלוסיה הנוצרית הגדולה של התקופה הביזנטית נעלמת באורח פלא מהסיפור, מה שחושף ככל הנראה טפח מהפוליטיקה שהובילה את משרד ראש הממשלה לתמוך כלכלית בפרויקט". האם מרכז מבקרים של בית כנסת עתיק ששוקם ושל כפר יהודי עתיק, שבדין שם את הדגש על אלפי שנות התיישבות יהודית בגולן, "מעלים באורח פלא את האוכלוסיה הנוצרית"? הוא אינו מעלים כלום. הוא פשוט מספר את הסיפור היהודי. אך טבעי שכאשר אנו מחדשים את ההתיישבות היהודית בגולן נרצה להבליט את החיבור שלנו לאבותינו שישבו כאן וקדמו לנו, ואת העובדה שאנו מחיים אזור עמוס בהיסטוריה יהודית; שאנו יושבים היכן שישבו אבותינו, מתהלכים בדרכים שבהן הם הלכו ומדברים בשפתם. כך בקצרין העתיקה, כך בגמלא, כך בדיר-עזיז ובאתרים נוספים וכך גם בעין קשתות. אף אחד לא מתכחש להיסטוריה הנוצרית שהייתה אף היא במקום. האם לא מחיים ומשחזרים כבר לאורך שנים רבות את העיר סוסיתא, שעיקר ההיסטוריה שלה נוצרית ועיקר הממצאים בה הם נוצריים, אם כי גם בה היו פרקים יהודיים? האם לא טופח אתר גלגל רפאים – רוג'ום אל-הירי, שהוא אתר פגני, שקדם ליהדות ולנצרות? האם שביל הגולן אינו עובר בו? האם אין שחזור שלו במוזיאון עתיקות הגולן? יחד עם זאת, בראש ובראשונה אנו מעלים על ראש שמחתנו את השורשים שלנו, את המורשת שלנו, המורשת היהודית של הגולן.

שוק הבשר – אירוח תחרות "מיס יוניברס" באילת, אינו מעורר בי שמץ של גאווה פטריוטית. להיפך. זהו שוק בשר שמשפיל לא רק את המשתתפות בו אלא את הנשים כולן. התחרויות הללו הן הטרדה מינית רבתי.

אולי היה לכך מקום בנורמות של לפני 50 ו-60 שנה, וגם על כך אפשר לחלוק. אולם התקדמנו מאז, מקומה של האישה היום הוא הרבה מעבר לשוק הבשר הזה, והגיע הזמן להשליך את התחרויות הללו לפח האשפה של ההיסטוריה.

מצדדי התחרות מצדיקים אותה בהזדמנות להחיות את התיירות לאילת, שספגה מכה קשה כל כך בקורונה. איני מזלזל בטיעון הזה. אני יכול להבין טיעון שכיוון שהתחרות בלאו הכי מתקיימת, עדיף שנרוויח מקיומה בכך שנארח אותה ונמנף אותה לקידום התיירות לישראל בכלל ולאילת בפרט. ואף על פי כן, אני מתנגד, כי זו תחרות לא מוסרית. לא זו הדרך שבה עלינו לשווק את מדינת ישראל ואת התיירות בה.

* השר שולמית – שולמית אלוני כיהנה כשרה בלי תיק בממשלתו הראשונה של רבין. היא כיהנה תקופה קצרה בת ארבעה חודשים, מיוני עד אוקטובר 1974. היא התפטרה באוקטובר בשל התנגדותה לצירוף המפד"ל לקואליציה.

בקדנציה הקצרה הזאת אלוני התעקשה להיקרא "שר"  ולא "שרה", מטעמים פמיניסטיים. היא טענה שהיא שר בדיוק כמו כל שר אחר בממשלה. זו טענה מוזרה, כי העברית מעניקה צורות נקבה לתפקידים השונים: מלכה, נשיאה, נביאה, שופטת, קצינה, יושבת-ראש וכך גם שרה. דווקא הדרישה להיקרא שר נראית לי כמבטאת פחיתות של האישה, כאילו שר הוא תפקיד של גברים וכשאישה מכהנת בממשלה (היא הייתה השרה היחידה) היא שר ממין נקבה.

כאשר חזרה אלוני לממשלה, ב-1992, היא נקראה שרה ומן ההתעקשות 18 שנה קודם לא נותרה אלא אנקדוטה.

בניגוד למלכה, נשיאה וכו' הביטוי "ראשת הממשלה" זר לעברית, מנוגד להגיונהּ והוא צורם ומכוער. אין שום דבר פמיניסטי בהרס השפה העברית. המילה "ראש" היא זכר כמו לב, עורף, גב ועכוז ובניגוד לעין, אוזן, יד, רגל, בטן, ברך וכתף שהן בנקבה. אין דבר כזה "ראשה". ראש הממשלה הוא העומד או היא העומדת בראש הממשלה. גולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל. שום דבר לא נגרע מכבודה ומסמכותה בכך שלא קראו לה "ראשה". חבל שהאקדמיה ללשון עברית נתנה ידה לעיוות הזה.

* השֵׁבנה – במשרד החינוך ובאוניברסיטאות הוחלט להפנות את השאלות בבחינות בלשון רבים, כדי שלא תהיה הטיה מגדרית. כלומר, במקום "השב" ייכתב "השיבו" וכו'. בעיניי זה בסדר גמור. כל עוד אין את כל העיוותים של אתם.ן או "אתם ואתן", אין בכך כל בעיה, ואם זה יהיה נוח ונעים לנבחנות, הרי זה מבורך.

רק שלא תחל דרישה ל"השיבו והשבנה".

          * ביד הלשון

קיר הברזל – בטקס לציון השלמת המכשול הקרקעי ברצועת עזה אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שהמכשול הוא חלק מקיר הברזל של ישראל.

"קיר הברזל" הוא תפיסה מדינית ביטחונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, שאותה הציג ב-1925 במאמר בעיתון הציוני ברוסית "ראזסווייט", שכותרתו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמר זה הכיר ז'בוטינסקי בתנועה הלאומית הערבית והתייחס אליה בכבוד, ומתוך הכבוד הזה אמר שאין סיכוי שבעתיד הנראה לעין היא תשלים עם השאיפה הציונית להשגת רוב יהודי בארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לכן, אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להסכם כלשהו אתם. הסכם שלום עתידי מותנה בכך שהערבים יבינו שאין כל דרך לנצח אותנו באלימות ובמלחמות. לשם כך, יש לבצר קיר ברזל שיגן על המפעל הציוני מפני המתנכלים לו ולבצר ולחזק אותו, עד שהערבים יתייאשו מהסיכוי לגבור עלינו.

במסה על קיר הברזל, שכתב אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן רפאל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, הוא הוכיח שבן-גוריון אימץ את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי והשתית עליה את תורת הביטחון של מדינת ישראל. אני נוטה להסכים אתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.2.21

 

* החיסון והצו הקטגורי – הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מיליונים רבים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. הירידה המדאיגה בהתחסנות בשבועות האחרונים, מונעת את ההתגברות על המגפה. אנו כבר יודעים היום, על סמך כשלושה מיליון מתחסנים בישראל וכמאה מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* סגר בפורים – באופן כללי אני חושב שמדיניות הסגרים מיצתה את עצמה. אבל אני בעד סגר נקודתי לארבעה ימים בפורים, כיוון שהחג מהווה סכנה לקרחנת הידבקות המונית, בכל המגזרים – כל מגזר והאופן שבו הוא חוגג את פורים, ולשבש את המגמה החיובית שבה אנו נמצאים בימים האחרונים. הלוואי שניתן היה להסתפק בקריאה לציבור להימנע מהתקהלויות בפורים.  

* כבדת ימים – מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין נתניהו לבני גנץ בנוגע למועד פתיחת חדרי כושר למחוסנים. האם לפתוח ביום ראשון או ביום שלישי. מחלוקת כבדת ימים. כבדת דמים. יש לי רעיון גאוני. תפתחו ביום שני.

* ההישג של הקורונה – אחד ההישגים הגדולים של הקורונה, הוא שהיא גרמה לילדים ואפילו לנוער להתגעגע לבית הספר.

* לשם מה קיים מחנה הפליטים דהיישה? – בפשקווילו "מחאת הטורטלים" לועג גדעון לוי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" שכתבו מאמרים על הנזק שנגרם לילדי ישראל בשנה האחרונה. איזו חוצפה יש לישראלים האלה, הטורטלים האלה, להתבכיין על הילדים שלהם, שעה שבאשמתנו כבר דור אחר דור אין ילדות לילדים במחנה ה"פליטים" דהיישה. "הישראלים היו צריכים לספור עד עשר לפני שהם מעיזים לקונן על סגר, על ילדים בלא עתיד, על נערים כבשר תותחים ועל דור בלי אופק, שבעבורו הסגר הוא נצחי. מעט מידתיות, קצת בושה, קורטוב של רגשות אשם ומעל לכל טיפה של מודעות עצמית לא היו מזיקים כאן". לא צריך דמיון מפותח כדי לראות לנגד עינינו איך מתעוותות פניו משנאה יוקדת כאשר הוא מפליט את המילה "הישראלים". "בדהיישה הילדים יכולים רק לחלום על מציאות הסגר הישראלית. יש שם ילדים שלא ראו מעודם את הים, למרות שהם מתגוררים במרחק כשעה נסיעה ממנו; ילדים שלא ראו פיסת דשא בחייהם, שלא היו ולא יהיו לעולם בארץ אחרת; ילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים ממיטותיהם באישון ליל… כאלו הם הילדים של דהיישה".

למה קיים מחנה הפליטים דהיישה? ב-29.11.47 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה, שכללה הקמת מדינה יהודית בא"י והקמת מדינה ערבית בא"י. לא זו בלבד שהאזור של מחנה דהיישה כמו שאר שטחי יהודה, שומרון ועזה היו חלק מן המדינה הערבית. היא כללה גם את הגליל המערבי, חלקים נרחבים בנגב, לוד, רמלה ואפילו יפו. היישוב היהודי יצא לחגוג ברחובות את ההחלטה הזו. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. התוקפנות לא הצליחה לסכל את הקמת המדינה, שהוכרזה ב-14 במאי 1948. למחרת פלשו צבאות ערב למדינה בת יומה כדי להטביעה בדם. אחוז מהיישוב היהודי בארץ ישראל נהרגו במלחמה הקשה הזאת. במונחים של ימינו מדובר על כ-80,000 הרוגים. ישראל ניצחה במלחמה הקשה הזאת. התוקפן ספג מפלה קשה. במלחמה הזו, שאין מדויקת יותר מהגדרתה "לחיים או למוות" בעבורנו, נעקרו רבים מערביי ארץ ישראל מבתיהם; רובם ברחו, מיעוטם גורשו. 100% מהאחריות לתוצאות המלחמה היא על התוקפן. הם האשמים היחידים והבלעדיים לפליטות הזאת. מאז חלפו 73 שנים. בכל השנים הללו ניתן היה כבר מזמן לשקם את הפליטים. כל העולם עמד בתור לאורך שנים ברצון להשקיע את הסכומים הנדרשים לכך. הערבים דחו זאת וממשיכים לדחות זאת וממשיכים להנציח באופן מלאכותי את הבעיה הזאת, באמצעות השארת הדור הרביעי והחמישי של הפליטים במחנות פליטים, כפצצה מתקתקת להזנת השנאה והנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל קיומה של אונר"א הוא למטרה הזאת – להנציח את הפליטות, לסכל כל פתרון, כדי למנוע שלום. במקום להשתקם, הם המציאו את "זכות" ה"שיבה" כלומר את הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מחנה דהיישה נמצא סמוך לבית לחם. בית לחם היא חלק בלתי נפרד מפלשתין. הם לא עקורים מחוץ לפלשתין, בארץ זרה. מדוע, אם כן, הם נחשבים "פליטים"? כי השאיפה היא להחזירם לבתים שבהם חיו אבותיהם, כלומר לעקור את ההתיישבות הישראלית בגליל ובנגב, בחיפה וביפו. כדי להשמיד את ישראל. זאת הסיבה היחידה לכך שמחנה דהיישה, כמו שאר המחנות, עוד קיים. לישראל אין אפילו אחוז אחד של אחריות על כך. המחנה הוא בשטח הרשות הפלשתינאית. למה היא לא משקמת אותו? למה היא לא הופכת את דהיישה לעיר ואם בפלשתין? כדי להנציח את הסכסוך.

אז למה מחנה הפליטים דהיישה עוד קיים? בדיוק כדי לספק רעל לגדעון לוי להעליל עלילות על המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה היא שואה בעבורו.

וכרגיל, הוא חוזר על המנטרה השקרית שלו על הילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים בלילה ממיטותיהם. שקרן בזוי. הוא מתגעגע לימים הטובים שבהם הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, וכאן אזרחים פחדו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות כי כמעט כל יום מחבל פוצץ את עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. הוא מתגעגע, הו כמה הוא מתגעגע, לימים הנפלאים של קו 405, של הדולפינריום, של מסעדת "סבארו", של מלון פארק. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראליים, צה"ל יצא ל"חומת מגן" והחזיר לעצמו את השליטה הביטחונית על יו"ש. "חטיפת הילדים", כפי שמעליל על ישראל לוי, היא הגעה למחבל בביתו לפני שהוא יגיע לבתינו. לוי, כדרכו, כתועמלן אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי משנן את דברי מורם ורבם של התועמלנים האנטישמים, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת.

הפשקוויל הרעיל של גדעון לוי יתורגם מיד לאנגלית ויופץ בקרב האליטות המשכילות במערב במהדורה האנגלית של "הארץ", ויתורגם לערבית ויופץ כחומר הסתה בקרב הפלשתינאים וערביי ישראל במהדורה הערבית.

* בניגוד לליכודניקים – בניגוד לליכודניקים אני אצביע למנהיג שהתנגד לעקירת גוש קטיף.

* השלכה – כתב לי ביביסט מצוי. היית בתל"ם היום אתה בתקווה חדשה. "ממשיח למשיח אתה קופץ". בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הביביסט חושב שכולם משיחיסטים כמוהו. שכולם מתייחסים למנהיג כמו אל משיח. שכולם מתייחסים למנהיג כמו פעוטות לאבא, שחושבים שהוא תמיד צודק, שכאשר הוא משקר השקר שלו הוא האמת, שיתמכו בו בלי מחשבה, בלי הרהור, לא חשוב מה יעשה. הם אינם מסוגלים להעלות על דעתם שיש אנשים שאינם עובדי אלילים כמותם. שיש אנשים שחושבים ולא מדקלמים דפי מסרים.

היחס שלי למפלגה הוא אינסטרומנטלי. אני בוחן לפני בחירות איזו מפלגה מבטאת יותר מאחרות את דעותיי באשר לטובתה של מדינת ישראל ואני תומך בה. תמכתי בתל"ם ובבוגי יעלון, אבל ברגע שהוא סטה מהדרך – בו ביום אמרתי יפה שלום והמשכתי בדרך, בלי המפלגה (על אף הערכתי הרבה אליו). אני תומך היום בתקווה חדשה ובגדעון סער, אבל הגישה שלי אל סער, כמו אל כל מנהיג פוליטי, היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אחרי הבחירות, בין אם ינצח ובין אם לאו, אתמוך בכל צעד שלו שיתאים להשקפת עולמי ואתנגד לכל צעד שלו שלא יתאים להשקפת עולמי. ואם אחשוב שהוא לא בכיוון הנכון, לא אמשיך לתמוך בו.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בתוכנו מי שנשארו במפלגת העבודה שהובילה את עקירתנו. היו להם כל מיני הסברים, כמו "להשפיע מבפנים" או "הליכוד הוא הראשון שיעקור אותנו כמו שעקר את היישובים בסיני" וכו'. ואני נהגתי לרדת עליהם באמירה שהם אינם עוזבים את המפלגה שרוצה לעקור אותם מביתם, כי "בית לא עוזבים". גם הם היו סוג של ביביסטים.

* הפתק השני – אילו יכולתי להצביע בשני הפתקים, הפתק השני, אחרי הצבעתי לתקווה חדשה, היה לכחול לבן. אני מעריך מאוד את בני גנץ; מנהיג ענייני, פטריוט אמתי, מי שבאמת ובתמים מעמיד את ישראל לפני הכל. אני מעריך מאוד את הצטרפותו לממשלת האחדות בראשית הקורונה. אחרי שלושה סבבים הוא הבין מה המשמעות של סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. והוא עשה את מה שטוב למדינת ישראל במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. הוא ידע עם איזה פרטנר יש לו עסק, הוא ידע איך המחנה שלו יפגע בו, אך הוא העדיף את טובת המדינה על אזור הנוחות הפוליטי שלו. הוא נשכב על הרימון, למען טובת המדינה.

הייתה זו הכרעה של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא נתניהו. ונתניהו עקץ אותו, רימה אותו; ההסכם הקואליציוני היה מלכתחילה הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו ובטח את רוחו אפילו יום אחד, בערך כפי שערפאת התייחס להסכם אוסלו.

אחת הרעות החולות שהביביזם החדיר לתרבות הישראלית היא תרבות השקר והנכלולים; הערצה לפוליטיקאי נוכל, לא למרות שהוא נוכל אלא כיוון שהוא נוכל. מנהיג ישר דרך כמו גנץ הוא מנהיג נלעג, כי הוא "לא מבין פוליטיקה". אני מעדיף מנהיגים שלא מבינים פוליטיקה, אם פוליטיקה פירושה ביביזם.

אני מקווה מאוד שגנץ יישאר במערכת הפוליטית ומקווה מאוד לראות אותו שר בכיר בממשלה בראשות גדעון סער. ואני רוצה מאוד לראות בכנסת דמויות כחילי טרופר, מיכאל ביטון, תמנה שטה ואלון שוסטר.

* על מצפונך – לחברי שמתכוון להצביע לימינה – דע שאולי הפתק שלך יהיה זה שייתן לנתניהו את המנדט ה-61 להקמת ממשלת בן גביר. על מצפונך.

* ממי הוא מפחד – נתניהו לא טיפש. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, כאשר הוא מדגיש בכל משפט שני בראיון בערוץ 12, שיאיר לפיד הוא היריב שלו. הוא יודע למה טוב לו שלפיד יהיה היריב שלו. הוא יודע טוב מאוד מאיזה יריב הוא מפחד ולמה. הוא יודע טוב מאוד למה הוא בורח מהיריב שממנו הוא מפחד ליריב שהוא רוצה. אני מקווה מאוד שגם הציבור שרוצה בחילופי שלטון יבין זאת.

* ולחרפת מדינת ישראל – בראיון ליונית לוי בערוץ 12 נתניהו הבהיר שלא ימנה את בן גביר לשר ולא לתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא לא רוצה את בן גביר בממשלה ולא בתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא חושב על בן גביר בדיוק מה שאני חושב עליו ובדיוק מה שחשב יצחק שמיר על כהנא כשהיה ח"כ. אבל הוא הקדיש שבועות, באובססיה מטורפת, להכנסתו לכנסת. למה? כי הוא בוטח באצבע שלו בכל הצבעה על תעלול שיעמיד אותו מעל החוק ויאפשר לו להימלט מאימת הדין. ומהסיבה הזאת, אם הוא יזדקק לו, הוא ימנה אותו גם לשר בממשלה. ולחרפת מדינת ישראל.

* נה נה נה נה – יום יבוא, ובמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה, שבעבורו ביקורת על מחדלי השלטון, עיתונות חופשית, אופוזיציה, לא יהיו נה נה נה נה נהההההה.

* קואליציית החלומות – האם נתניהו יקים קואליציה עם האחים המוסלמים (התנועה האחות של חמאס) ועם המוטציה הכהניסטית (תמונת הראי של חמאס)?

* גאווה שכזו – נעמן כהן סקרן אותי. הוא הזכיר את קיומו של תא גאה בעוצמה כהניסטית. נו, זה כבר באמת אדם נשך כלב. הרי הכהניסטים הם הומופובים אלימים ותיקים. מיהרתי להתייעץ עם גוגל ידידי, והוא הפנה אותי לדף הפייסבוק של התא. מסתבר שהגימיק הזה קיים כבר מ-2012. עלעלתי שם, ומה שמצאתי זה ביב שופכין גזעני פשיסטי. דוגמית אופיינית, בעקבות פגישה של נתניהו עם מרקל: "ראש ממשלת ישראל בנימין פלסתניהו הופך כל יום ביומו לשמאל קיצונאצי יותר ויותר. במיוחד היום כשהיא נפגשה עם הרייך הרביעי!"

איזו גאווה.

* אגודת המייסדים – בשעה טובה ומוצלחת הוקמה ביום ראשון אגודת המייסדים של היישוב החדש רמת טראמפ בצפון הגולן. זו האגודה של היישוב עד ששלושים המשפחות הראשונות תגורנה בבתי הקבע שלהן ביישוב. אז תתפרק אגודת המייסדים ותקום האגודה הקהילתית של היישוב. בחודשים הקרובים תעלינה עשרים המשפחות הראשונות למגורונים במחנה הזמני.

חברי אגודת המייסדים הם אנשי המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות העוסקים במלאכה, ושני נציגי ציבור. אני שותף באגודה כמו בכל צוותי ההקמה של היישוב החדש.

          * ביד הלשון

* להפריח או להפריך – קרן נויבך השתבחה בתכניתה "סדר יום" בכך שהיא מקדישה זמן רב בתכניתה כדי להפריח את הפייק ניוז נגד החיסונים.

מן הסתם היא התכוונה לומר "להפריך", כלומר להוכיח שהפייק ניוז אינו נכון. לעומת זאת, "להפריח" פירושו לפזר באוויר. להפריח שמועות, להפריח פייק ניוז, הוא להפיץ את הפייק ניוז לציבור הרחב, כלומר בדיוק ההיפך מכוונתה.

תבורך קרן על הפרכת הפייק-ניוז. זהו שירות חברתי חשוב. אבל העברית… מה יהיה אתה?

* "חדשות בן עזר"

מה הם רוצים לנתץ?

בשבועות האחרונים עלתה דמותו של יגאל אלון בידי כותבים שונים ב"הזמן הירוק", כשכל אחד האיר את דמותו מזווית אחרת. הראשונה הייתה תמר רז, אחריה אלישע שפירא ולאחר מכן אני. רבים מאתנו כמהים לסוג המנהיגות שהוא מגלם, כאידיאל של הנהגה ציונית.

ולא רק אנו עסקנו ביגאל אלון. גם ב"הארץ" הוא כיכב. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הוא קרא לנתץ את האנדרטאות של יגאל אלון, בדומה לניתוץ האנדרטאות של גדולי האומה האמריקאית.

לוי מלין בזעזוע על כך שבתי ספר, רחובות וכבישים נושאים את שמו של אלון. כי מיהו יגאל אלון אליבא דלוי? "גדול המטהרים האתניים ב–1948" ומפעל חייו הוא "מעשי הגירוש ההמוניים" ו"פשעי מלחמה".

ומדוע אני נדרש לדברי הבלע וההבל הללו של גדעון לוי?

כיוון שהאסון הגדול ביותר של השמאל הציוני, הוא הטשטוש בינו לבין השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, האנטי ישראלי, וחלחול הרעל של השמאל הזה לתוך השמאל הציוני. אם בעבר רבצה תהום רבה שורצת כרישים ותנינים בין תנועת העבודה הציונית לבין אויבי הציונות, היום פתאום כולם "מחנה השמאל". בחלוקה בין "אנחנו והם", השמאל האנטי ישראלי הפך לחלק מה"אנחנו" מול ה"הם", יריבים פוליטיים, ולאחרונה גם גנץ ואשכנזי נמנים עמהם.

התופעה הזו מתגלית לנגד עינינו במופעים רבים, שאך לפני שנים אחדות לא היינו מעלים את היתכנותם על דעתנו.

מלחמת הקודש הנזעמת נגד חוק הלאום, שניהל השמאל הישראלי, בביטויים שלקוחים כולם מארסנל הדעות הרדיקליות, ומשמעותן היא הצגת הציונות כגזענות וסתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

אנו רואים זאת במיצג ההופך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מיום של סולידריות לאומית ערב יום העצמאות, והזדהות עם החללים שנפלו במערכה על תקומת ישראל וקיומה, למישמש קוסמופוליטי פלגני של הזדהות עם עיסה אחת של חללינו וחללי האויב, שהרגו במערכה להשמדת ישראל.

אנו רואים זאת בהפגנות שבהן מתנוססים ברמה דגלי אש"ף, הדגלים שמסמלים את החלום של פלשתין במקום מדינת ישראל.

אנו רואים זאת בקלות הבלתי נסבלת של השוואת מדינת ישראל לנאצים, כמקובל בחוגים האנטישמיים ובקרב מכחישי השואה.

ראינו זאת רק בשבוע שעבר כאשר אלוף בצה"ל וראש השב"כ לשעבר הצטרף לשוברים שתיקה – ארגון עוין המתרוצץ בכל רחבי העולם, מסית נגד ישראל ומעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל.

ראינו זאת בניסיון להקים קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, שרק בשבוע שעבר מנהיגהּ איימן עודה השתתף במופע האיומים נגד ישראל של ראשי פת"ח וחמאס, שהגדירו את ישראל כאויב היחיד שלהם.

ואח"כ השמאל הציוני מתפלא שהציבור הישראלי מפנה לו עורף ומחק אותו.

מאמרו של גדעון לוי, מהדמויות הבולטות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מדגים מהי מהותו. הבעיה שלו אינה "הכיבוש" של 1967 אלא של 1948. האנדרטאות שהוא רוצה לנפץ הן של מנהיגי תנועת העבודה. ניפוץ אנדרטאות הן ניפוץ סמל, מתוך רצון להחריב את מה שהוא מסמל. כמו האיראנים ששורפים את דגלי ישראל ורומסים אותו ברגליהם. כאשר הוא מציע לנתץ את אנדרטאות גיבורי תש"ח, הוא מעיד על חלומו – להחריב את תוצאת המלחמה הזאת, מדינת ישראל. ואין שנואה בעיניהם יותר מתנועת העבודה.

הגיע הזמן שנתעורר וננער חוצננו מהתועבה האנטי ציונית, ונחדל להיות האידיוטים השימושיים של רעל התעמולה שלהם.

* "הזמן הירוק"