צרור הערות 15.9.21

* גיבורה לאומית – אידה נודל הייתה פעילת עליה ומסורבת עליה, או כפי שמסורבי העליה כינו את עצמם – סירובניקית. בקשת העליה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא הייתה אחת הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשית לישראל, לסיוע לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב, נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978, ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל הייתה לסמל של מסורבי העליה ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר פעלו למען שחרורה. אך רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.

אידה נודל היא גיבורה לאומית. נאמר לה, כשם השיר שנעמי שמר כתבה לה ב-1979: שלום, אידה נודל.

* מה כן – מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הצהיר שארצות הברית הולכת ומתקרבת לנטישת המאמצים להחיות את הסכם הגרעין עם איראן.

יתכן שמטרת ההצהרה להלחיץ את איראן ולגרום לה להתגמש, ואולי זהו ביטוי להתפכחות ממשל ביידן, שמתחיל להבין שמטרת האיראנים היא הסכם שיאפשר לה להתקדם באין מפריע, עם חסינות בינלאומית, אל עבר הפצצה הגרעינית.

אולם אם ארה"ב נוטשת את האפיק הדיפלומטי חסר השחר, נשאלת השאלה – מה כן? באיזו דרך בכוונתכם להגשים את התחייבותו של ביידן, בפגישתו עם ראש הממשלה בנט, שאיראן לעולם לא תהיה גרעינית?

אפשר לחזור למשטר הסנקציות, אך כבר הוכח שהאיראנים מוכנים להרעיב את עמם למען המטרה הקדושה של פצצת גרעין. מה גם שהסנקציות האמריקאיות אינן הרמטיות כל עוד רוסיה וסין אינן מוכנות להשתתף בהן.

יש רק דרך אחת למנוע את פצצת הגרעין האיראני, והיא פעולה צבאית. טוב תעשה ארה"ב אם תבצע בעצמה את הפעולה. אולם ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה לנכונות האמריקאית לפעול באופן צבאי. על ישראל להיערך לפעולה צבאית ישראלית, ואם האמריקאים לא ייצאו לפעולה בתקופה הקרובה, על צה"ל לבצע את הפעולה. הזמן הולך ואוזל.

* ההרתעה כשלה. אין מנוס מהכרעה – תכניתו של לפיד "כלכלה תמורת ביטחון" היא תכנית יפה על הנייר, עם אפס היתכנות, כי חמאס הפנאטי לא מחפש כלכלה אלא מלחמה שאף פעם לא די לה. הרי כשישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את גוש קטיף, כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לתכניות השקעות בעזה, כדי לממש את חזונו של פרס, שעזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. אבל הפלשתינאים העדיפו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ובחרו בפשע מתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

היתרון של תכנית לפיד, הוא תדמיתי – עצם העובדה שישראל מציעה תכניות, יוזמת, מציגה אפשרויות, והעולם רואה מי דוחה אותן. אבל לא תהיה כלכלה תמורת ביטחון, כיוון שהמטרה שלהם אינה כלכלה אלא חוסר ביטחון. הם לבטח ידחו הצעה כזו כל עוד עומד לרשותם ארסנל הרקטות והמשגרים הענק, שבו הם יכולים במשך שבועות להמטיר על ישראל מטחי רקטות. למען היכולת להמשיך בירי, הם מוכנים לעמוד במתקפות קשות של חיל האוויר הישראלי, ובהרס ברצועה. אז הצעות כלכליות יפתו אותם?

ישראל צריכה להמשיך להציע הצעות מסוג זה, מסיבות הסברתיות, אבל כיוון שאין להן היתכנות, עליה להשיב את הביטחון. אי אפשר לעשות כן ללא פירוז הרצועה. אולם פירוז הרצועה לא יוכל להיעשות בדרכים מדיניות, כיוון שהרקטות הן סם הקיום של משטר חמאס. הפירוז יוכל להיעשות רק בפעולה צבאית, קרקעית ואווירית משולבת; "חומת מגן" 2, שבו ישראל תשמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כפי שעשתה ביו"ש, ותחזיר לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרצועה, כפי שהחזירה לעצמה ביו"ש.

מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה שהביאה ל-3.5 שנות שקט ברצועה. אבל יכולת ההרתעה נשחקה. חמאס בונה על הרתעה הדדית. מבחינתו, שיבוש החיים בישראל במשך שבועות באמצעות שיגור רקטות, מצדיק את הסבל וההרג בתוך הרצועה. עובדה – מבצע "שומר החומות" לא השיג הרתעה. אדרבא, חמאס מאמין שהוא הרתיע את ישראל, שאינה מעזה לצאת לפעולה משמעותית ברצועת עזה.

לכן, עלינו להבין שנדרשת הכרעה. הרמטכ"ל מרבה לדבר על ערך הניצחון. כאשר אין אפשרות להגיע לניצחון באמצעות הרתעה, יש להגיע לניצחון באמצעות הכרעה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממבצע כזה. ככל שנדחה אותו יותר, עזה תמשיך להתעצם, המבצע יהיה קשה יותר ומחיר הדמים שלו יהיה כבד יותר. בנט הרבה לדבר על כך באופוזיציה. הוא ביקר, בצדק, את מדיניות הממשלה הקודמת. כעת האחריות – עליו, וכך גם ההזדמנות להוביל בהצלחה את "חומת מגן" 2, ברצועת עזה.

אח"כ, ניתן יהיה ליישם תכניות כלכליות.

* מבחן התחממות השלום עם מצרים – העובדה ש-42 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים אנחנו מתרגשים כל כך מפגישה רשמית של נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל, מעידה עד כמה השלום הזה קר; עד כמה הוא יותר פורמלי מאשר שלום אמת. מצד שני, עצם העובדה שאחרי עשור מתקיים מפגש ממלכתי, רשמי, פומבי בין המנהיגים, עם דגל ישראל שמתנוסס בו ומשודר ללא צנזורה, ובמקביל מצרים מחדשת קו תעופה לנתב"ג, ובניגוד לעבר – בחברת התעופה הלאומית שלה, בגלוי עם דגל מצרים, מבטאים סיכוי לשינוי כיוון, להתקדמות לנרמול היחסים ולהתחממותם.

המבחן לכך עשוי להיות ביקור ממלכתי של א-סיסי בירושלים. אחד הביטויים ל"שלום" המעוות בימי מובארק היה סירובו העקשני לבקר בישראל. הוא היה מוכן שהישראלים יעלו אליו לרגל, לרוב כדי להטיף להם מוסר ולנזוף בהם, אך הוא עצמו נמנע מלבקר בישראל. ביקור של א-סיסי יסמל דרך חדשה. אני מקווה שבנט הזמין את א-סיסי לביקור.

* אין ראוי ממנו – לא אחת כתבתי שבן דרור ימיני ראוי יותר מכל עיתונאי אחר בארץ לפרס ישראל לעיתונות. הוא עוד יזכה בו. השבוע התבשרנו על זכייתו של בן דרור בפרס על מפעל חיים של אגודת העיתונאים בתל-אביב. אין ראוי ממנו. וכך נאמר בנימוקי השופטים:

"בן דרור הוא עיתונאי בעל שיעור קומה שממלא תפקיד חשוב… מרבית עיסוקו הוא בדאגה למדינת ישראל ומאבקה באנטישמיות במסווה של חופש הביטוי, תוך תעשיית שקרים מכוונת ומתוזמנת. בן דרור לא מרפה מהם".

* עוכרי דין – אי אפשר לנהל משפט צדק ללא סנגוריה. כל נאשם, ויהיה הפושע המסוכן והאכזר ביותר, זכאי לסנגוריה; גם אם מדובר באנס, בפדופיל, ברוצח, במחבל או בפושע נאצי. הסנגור שמייצג את הפושע מקיים שירות חברתי חשוב, של הבטחת משפט צדק.

הבעיה באביגדור פלדמן, סנגורם של המחבלים הבורחים, היא שאין הוא רק מעניק להם שירותי סנגוריה, אלא הוא באמת מזדהה אתם. הוא הדין בעוכרי דין כמו לאה צמל, פיליציה לנגר ואיתמר בן-גביר.

* ערביי ישראל אכזבו את אלפר – רוגל אלפר מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא היה באופוריה אחרי בריחת המחבלים מהכלא, אך למגינת לבו ערביי ישראל אכזבו אותו. הם התגלו כמשת"פים של הישות הציונית הארורה, בכך שלא עזרו ללוחמי החופש שנמלטו מהכלא הקולוניאליסטי. הבורחים "בטחו בסולידריות של אזרחי ישראל הערבים ובנכונותם לסכן עצמם למען המאבק בכיבוש… שערביי ישראל נאמנים למאבק בכובש יותר מלמדינה הקולוניאליסטית שהקים… הם לא העלו על דעתם שאזרחי ישראל הערבים יעדיפו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם במקום לסכן את רווחתם הכלכלית. זו תופעה מוכרת ביחסים בין קולוניאליזם לנתינים ילידיים". ודוק – כאשר הוא כותב על ילידים במדינה קולוניאליסטית כובשת, הוא אינו מתכוון ליהודה ושומרון אלא לגליל. מאורעות מאי עוררו בו תקווה שהילידים מתקוממים נגד הכיבוש, אך השבוע הם אכזבו אותו, כשהתגלו כבורגנים שאכפת להם רק מרווחתם הכלכלית.

* על כיסאו – מסע ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בנט, שכל כולו שקרים וקונספירציות, נובע אך ורק מכך שהוא עבר על מצוות היסוד של דת פולחן האישיות של נתניהו: "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ".

* פיקוח נפש – הקמפיין התורן של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ראש הממשלה, היא על כך שהוא, כביכול, "חילל שבת" בפעולתו בהובלת המרדף נגד המחבלים. כאשר קראתי את הקמפיין, המתוזמר היטב, חשבתי על כך שהרב שלמה גורן מתהפך בקברו. הרי הציונות הדתית הגדירה כל פעילות מבצעית כפיקוח נפש, ולכן הוא דוחה שבת. וזה נכון מאחרון הטוראים עד ראש הממשלה.

הקמפיין המכוער הזה לא היה מופנה לראש ממשלה חילוני. זה חלק מהשיימינג וההסתה המכוערת של "תוריד את הכיפה". הרי המשמעות של הקמפיין הזה היא שאדם דתי אינו יכול לכהן כראש הממשלה.

ברור שאין להם שום בעיה עם כך שבנט ביצע את חובתו, ולא עם "חילול השבת" כביכול, אלא עם כך שבנט העז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על נתניהו. ברור ש"חילול השבת", כביכול, אינו אלא תירוץ תורן במסע הדה-לגיטימציה וההסתה נגד הממשלה, אך ורק כיוון שלא נתניהו עומד בראשה.

הקמפיין הזה משתמש לרעה בדת היהודית, כאשר בעצם הוא חלק מעבודה זרה של פולחן האישיות של נתניהו. על שלושה דברים נאמר "ייהרג ובל יעבור". אחד מהם הוא עבודה זרה. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודה זרה מובהקת. קמפיין העבודה הזרה הזה, בתואנה של "הגנה על השבת", כביכול, הוא חילול השם מובהק. ולמען העבודה הזרה הם חוטאים גם בלשון הרע, וכבר נאמר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים. וגם על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור".

* השנאה מטרללת – עד כמה השנאה מטמטמת, מעוורת, מחרפנת ומטרללת… שמעו סיפור. קראתי שורה של פוסטים הזויים הטוענים שהבריחה מכלא גלבוע הייתה מבוימת על ידי הממשלה, והכותבת אף נקבה בשמותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, כדי לתפוס במהירות את הכאילו בורחים "להאדרת שמה של הממשלה הכושלת הזו, הם חייבים משהו, אפס, איזו הצלחה".

זאת שכתבה את הדברים לא צחקה. היא אשכרה מאמינה לטרלול ההזוי והחולני הזה. זאת תוצאה של שנות שטיפת מוח וקונספירציות פסיכוטיות של תעשיית השקרים וההסתה. ההסתה הזאת גורמת לאנשים שהיו נורמטיביים (אני מכיר את הכותבת, היא הייתה אדם נורמטיבי) להפוך למוטציות של שנאה.

* כר פורה לקונספירציות – העובדה שההרוג בהתרסקות המטוס הוא עד במשפטו של נתניהו, היא כר פורה לתאוריות קונספירציה הזויות על כך שזו לא הייתה תאונה, אלא חיסול. תאוריות כאלו צפויות הן בקרב קנאים ביביסטים מטורללים והן בקרב קנאים אנטי-ביביסטים מטורללים.

* כתב הגנה – יש הבדל בין אופן יצירתו של צייר לזה של פסל. הצייר ניגש לדף ריק ומוסיף עליו, ומוסיף ומוסיף עד שהיצירה שלמה. הפסל ניגש אל החומר, וגורע ממנו, וגורע וגורע עד שהיצירה שלמה.

הצגת היחיד של אלכס אנסקי "כתב הגנה" היא יצירה של פסל. חומר הגלם הוא "אפולוגיה" של אפלטון, המתאר את משפטו של סוקרטס. אנסקי לקח מתוכו את נאום ההגנה של סוקרטס, חצב בו וחצב ויצר מתוכו מחזה יחיד נפלא, מחכים ומרגש. אנסקי בן 82 ומדהים איך הוא מסוגל ללמוד על פה טקסט של חמישים דקות ולהחזיק קהל מרותק מהטקסט, מהפאתוס ומהמימיקה של אנסקי.

ההצגה מעוררת מחשבות רלוונטיות גם לדמוקרטיה של ימינו, למעלה מ-2,400 שנה אחרי ימיו של סוקרטס. מה שעבר בראשי הוא הסכנה בדמוקרטיה שכל מהותה היא שלטון הרוב, בלי לאזן אותה בזכויות האדם והאזרח, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ובעיקר עם מערכת משפט חזקה, שבכוחה להגן על הפרט והמיעוט מפני עריצות הרוב, בלי שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות המנהיג לחוק. הסכנה בגישה שעל פיה המנהיג מגלם, מעצם בחירתו, את רצון הרוב, שהוא רצון העם, ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם, וכל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם ומי שמתנגד לו חותר תחת העם והוא למעשה בוגד. ב"דמוקרטיה" כזאת, די בכך שהעם בחר מנהיג ומכאן המנהיג חופשי לעשות כראות עיניו. זוהי הארדואנוקרטיה, זו הפוטינוקרטיה, וגם אנו היינו לא כל כך רחוקים מכך אך לפני חודשים אחדים והאיום עדין קיים.

רצון הרוב אינו חזות הכל בדמוקרטיה. בדמוקרטיה הרוב אינו יכול לרמוס את המיעוט ולא את היחיד שדעתו שונה מדעת הרוב. אחרת זו לא דמוקרטיה אלא לינץ'. הרי בלינץ' הרוב קובע.

בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח הרוב צודק. ולכן חשובה כל כך הלגיטימיות של כל קול אחר, של אופוזיציה, של תקשורת עצמאית, של בית משפט חזק ועצמאי.

ההצגה, לכאורה, אינה עוסקת בכך. אין בה כל נגיעה לאקטואליה, כולה מצויה באתונה במאה הרביעית לפנה"ס. אבל לשם קיימת אמנות, אם לא כדי לגרום לנו לחשוב?

* היסטוריה של אלימות נגד שושלת פרוש – ח"כ מאיר פרוש הותקף באלימות בידי אלמונים, שניסו לגזוז את זקנו. המשטרה פתחה במצור על התוקפים. וזה מזכיר לי שאביו, ח"כ מנחם פרוש ז"ל, הותקף גם הוא, פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-1958, כשנטורי קרתא תקפו את מנחם פרוש ואביו משה פרוש. הפעם השניה הייתה ב-1986. פרוש סירב לקיים רוטציה עם נציג חסידות גור ולפרוש מהכנסת. כתגובה, עשרות חסידי גור הסתערו על בית הכנסת שלו בתפילת שחרית, השחיתו את בית הכנסת והיכו אותו מכות נמרצות. פרוש אושפז למשך שבועיים.

למרבה המזל בהתקפה האחרונה מאיר פרוש לא נפגע. כנראה שגם במקרה הזה התוקפים הם אנשי האגף הקנאי, האנטי ציוני, שרואה ביהדות התורה משת"פית של המדינה הציונית.

* מת שאוליאן – חי שאוליאן היה מראשי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. הוא לקה בקורונה וכיוון שלא היה מחוסן, לא הייתה לו הגנה והוא נפטר. יהי זכרו ברוך!

 מאז אשפוזו, הגרעין הקשה של הכת האשים את המשטרה והממסד הרפואי שהרעילו אותו כדי להשתיק אותו. סביר להניח שכעת הקונספירציה המטורללת הזאת תתעצם.

אבל יש לקוות שהאירוע הטרגי גם יפקח עיניים ויגרום לסרבנים לחשב מסלול מחדש ולהתחסן.

רוצו להתחסן!

          * ביד הלשון

להרביץ – רוביק רוזנטל הקדיש את הטור האחרון באתר שלו "הזירה הלשונית" למילים מן התנ"ך, ששינו משמעות בעברית של ימינו. אחת מהן היא "הרביץ": השכיב: "בנאות דשא ירביצני". היום: היכה. הביטוי המקשר: 'הרביץ תורה'.

זה נכון, אבל פועל אחר באותו שורש נשאר במובנו המקורי גם בעברית של ימינו – לרבוץ. אם להשתמש בדוגמה של רוביק מתוך תהילים כג, ב: "בנאות דשא ירביצני", אפשר גם בעברית של ימינו להסביר שהוא גרם לי לרבוץ בנאות דשא.

דבר מעניין אחר, הוא הקשר בין "להרביץ" לבין "להרביע".

במזמור קלט בתהילים, כותב המשורר: אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ.

המשורר מתפעל מכך שאלוהים מכיר היטב את אורחו ורבעו. מה פירוש אורחו ורבעו? דרך חייו, התנהלותו, התנהגותו.

אָרְחִי = אורח חיי. ומהו רִבְעִי?

נקרא את הפסקה כולה:

אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי

בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.

אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ

וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.

אתה מכיר אותי כאשר אני יושב וכאשר אני עומד. אתה מבין את רעיונותיי ומחשבותיי גם מרחוק, כלומר עוד בשלב שמדובר ברעיונות רחוקים, ראשוניים, בסיסיים. אתה מכיר את אורחותיי ואת כל דרכיי.

המקבילה של אָרְחִי וְרִבְעִי היא שִׁבְתִּי וְקוּמִי. יש כאן החלפת האות צד"י בעי"ן – רִבְעִי = רבצי. כלומר משכבי. ולמשכבי = רִבְעִי, משמעות של היותי במצב של שכיבה, מנוחה, שינה, ומשמעות של יחסי מין, כלומר אתה מכיר גם את המיניות שלי.

זה המקור למילה הַרְבָּעָה = גרימה להזדווגות של בעלי חיים. להרביע = להרביץ, לגרום לבעלי החיים לרבוץ, לשכב, להזדווג.

וזכורה לטוב ההברקה של הספר הסאטירי "ZOO ארץ"? ZOO , שבו שונתה שורת הפתיחה של השיר "שועליו של שמשון" מאת אורי אבנרי, מ"ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר" ל"הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר", בליווי איור הולם.

* "חדשות בן עזר"

חומת מגן ברצועת עזה

השתלטות הטליבאן על אפגניסטן תוך כדי הנסיגה האמריקאית, מזכיר נשכחות. כך השתלטה תנועת האחות של הטליבאן, חמאס, על רצועת עזה, לאחר הנסיגה הישראלית. נכון, אז זה קרה שנתיים אחרי הנסיגה. אולם הקריסה המהירה של שלטון הרש"פ בהנהגת פת"ח ברצועת עזה הייתה קדימון לקריסת הממשל האפגני בשבועות האחרונים. אולם בעוד ארה"ב שוכנת אלפי מילין מאפגניסטן, לנו יש גבול משותף עם רצועת עזה, ואת תוצאות אשליית ה"שגר ושכח", או אם תרצו "התנתקות", אנו חשים על בשרנו עד היום. אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותקום מדינה פלשתינאית עצמאית, גם עליה ישתלט חמאס במהרה, וגוש דן יהיה באחת לעוטף חמאסטן.

למה גבולנו עם הרש"פ שקט יחסית ושונה מגבולנו עם רצועת עזה? הסבר מקובל הוא שברש"פ שולט פת"ח בעוד ברצועת עזה – חמאס. יש הקוראים לישראל "למוטט את שלטון חמאס ולהשליט שם את פת"ח", כאילו בנינו הם בשר תותחים של אבו-מאזן וחבורתו. הטוענים זאת מתעלמים מן העובדה שהסיבה לכך שפת"ח עוד שולט ברש"פ היא שכבר 15 שנה אבו-מאזן מסרב לקיים בחירות כי הוא יודע שניצחון חמאס בהן מובטח.

הסיבה להבדל במצב הביטחוני ברש"פ וברצועת עזה אינה שלטון פת"ח מול שלטון חמאס. הרי כשישראל נסוגה מן הרצועה ועקרה את גוש קטיף ב-2005 רצועת עזה הייתה חלק בלתי נפרד מהרש"פ בהנהגת פת"ח. גם בשנתיים שבין ההתנתקות לעליית חמאס תושבי הנגב המערבי הותקפו ברקטות. מן העיר עזה והערים האחרות ברצועה (דיר אל-בלח, חאן-יונס ורפיח) ישראל נסוגה כבר ב-1994, לאחר הסכם אוסלו. הרצועה נשלטה בידי ערפאת, ותחת שלטונו עזה הייתה קן לשיגור מרצחים והחל מ-2001 החל ירי הרקטות.

כך היה גם ביו"ש. מרגע שישראל נסוגה מאזור A והוקמה הרש"פ היא הייתה בסיס טרור ושיגור מחבלים מתאבדים שזרעו מוות, הרס ואימה ברחובותינו. כל עליה על אוטובוס, כניסה למסעדה או לבית קפה הייתה הימור ברולטת החיים. פיגוע התאבדות רדף פיגוע התאבדות. אחרי למעלה מאלף נרצחים והתערערות הביטחון ישראל יצאה למבצע "חומת מגן" (2002) שבו היא מוטטה את תשתית הטרור. מבצע "חומת מגן" יצר חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ ברש"פ. הרש"פ ממשיכה לנהל את חיי הפלשתינאים, אך מבחינה ביטחונית כוחות הביטחון של ישראל פועלים בתוכה כדי להגן על שלום אזרחי ישראל. מדי לילה השב"כ וצה"ל מגיעים אל המחבל לביתו ועוצרים אותו לפני שהוא מספיק לצאת לפיגוע רצחני בשטח ישראל.

ההבדל הביטחוני בין הרש"פ לרצועת עזה אינו נובע מזהות המפלגה השלטת בשתי הישויות, אלא מכך שביו"ש נערך מבצע "חומת מגן" והשליטה הביטחונית חזרה לידינו וברצועת עזה לא. במאי 2002, אמור היה להתבצע שלב ב' של המבצע – ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גויסתי בצו 8 לפעולה. במשך מספר ימים התאמנו בצאלים למשימה שלנו – פריצת ציר פילדלפי. ברגע האחרון הפעולה בוטלה. אנו הועברנו לטול כרם. ההבדל בין המצב הביטחוני בנתניה שבקרבת טול כרם לשדרות שבקרבת הרצועה, נובע מכך שבטול כרם התבצע "חומת מגן" וברצועה – לא.

אי אפשר להשאיר את המצב ברצועה כמות שהוא ולצאת שוב ושוב ל"סבבים" בעזה שאינם משנים את המצב. על ישראל לבצע ברצועת עזה את "חומת מגן 2" ולהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוכה נגד הטרור.  

* ידיעות אחרונות

צרור הערות 25.8.21

* שינוי אסטרטגי כלפי עזה – במשך למעלה משלוש שנים, החל במרץ 2018 ועד מבצע "שומר החומות", השתולל טרור ההצתות בגבול עזה באין מפריע. ממשלת ישראל הקודמת הבליגה על ההצתות והכילה אותם ולמעשה העבירה לאויב מסר שמותר לו להצית, ובלבד שלא ישגר רקטות.

בכל אותן שנים תקפתי את מדיניות ההבלגה וההכלה וקראתי לאמץ מדיניות של תגובה קשה על כל הפרת ריבונות, תחת הכותרת "דין הצתה כדין רקטה".

ממשלת בנט אכן אימצה את הדרך הזאת. כבר למחרת הקמתהּ אתגר אותה חמאס בשיגור בלוני תבערה. ובו בלילה מטוסי חיל האוויר תקפו מטרות טרור ברצועת עזה. וכך נהגה ישראל אחרי כל הצתה (ומשום מה הבליגה דווקא על אירוע של ירי רקטה, שבעקבותיו אמר בנט שישראל תגיב בזמן ובמקום המתאים לה). אחרי חודשיים, יש להודות ששינוי המדיניות לא הניב את התוצאות הרצויות. התגובות לא הרתיעו את האויב, שממשיך בתוקפנותו בגבול עזה.

יתכן שהתגובות הישראליות מתונות מדי וראוי להחריפן, אך להערכתי יהיה זה עוד מאותו הדבר. כנראה שאין מנוס משינוי אסטרטגי ביחסה של ישראל לרצועת עזה. מדיניות ה"סבבים" מיצתה את עצמה. אין היא עוד מספקת הרתעה. גם מבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. יש לשנות כיוון. יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה, שישנה בה את המצב כפי שמבצע "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון חולל שינוי מהותי. כמו מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, כך גם המבצע הרצוי בעזה, יחזיר את חופש הפעולה של שב"כ וצה"ל לרצועה. כפי שמבצע "חומת מגן" 1 שם קץ לטרור המתאבדים, מבצע "חומת מגן" 2, ברצועת עזה, ישים קץ לטרור הרקטות ולטרור ההצתות.

* טרור – פציעתו הקשה של לוחם משמר הגבול בראל שמואלי, ממחישה לנו עד כמה מגוחכת ההגדרה המכובסת "הפגנה" לטרור ליד הגבול וכמה צביעות יש בתעמולת הכזב על צה"ל שיורה ב"מפגינים".

* השכל הישר – השכל הישר והתבונה גברו. קבינט הקורונה החליט על מבצע חיסונים בבתי הספר, בשעת הלימודים.

לשר יש עוצמה רבה וסמכויות רבות מאוד בענייני משרדו, אך הוא חלק מן הממשלה, והממשלה או ועדותיה יכולים לקבל החלטות הנוגעות לענייני משרדו, גם בניגוד לדעתו. ברור שהממשלה לא תדון בתכניות לימודים ולא תאכוף על שרת החינוך כמה בחינות בגרות לקיים, אך כאשר מדובר בסוגיה לאומית, כמו הקורונה, כאשר יש סתירה בין עמדת השרה לאינטרס הלאומי, על הממשלה להחליט, גם בניגוד לדעתה.

* מרי אזרחי – בעקבות החלטת הממשלה על פתיחת הלימודים ב-1 בספטמבר, פרסם ח"כ גפני הודעה הקוראת להתנצל בפני "שר התורה" הרב קנייבסקי, על ההתקפות עליו כאשר הוא החליט החלטה דומה בשנה שעברה. וכרגיל ההתבכיינות על "רדיפת החרדים" בלה בלה בלה.

הטענה שלו הזויה מכל כיוון שנבחן אותה. ראשית, זו לא אותה ממשלה. שנית, זה מצב שונה לגמרי – היום יש חיסונים ואז לא היו. אז ילדים הדביקו את הוריהם וסביהם הלא מחוסנים ומצב התחלואה במגזר החרדי היה נורא. שלישית, והדבר המרכזי – הביקורת החריפה על הרב קנייבסקי ועל המגזר החרדי הייתה על כך שעשו שבת לעצמם. כאשר כל המדינה הייתה בסגר, וכל הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי ישבו בבתיהם, הוא הורה לשבט בישראל לצפצף על החלטות הממשלה, לקרוא תיגר על הסולידריות החברתית והלאומית והוביל מרי אזרחי. התוצאה הייתה תחלואה ותמותה גדולה במגזר שאותו הוא מנהיג, העמקת הקרע החברתי בין חלק העם ופגיעה תדמיתית קשה במגזר החרדי.

בניגוד לרבים אחרים, אני סברתי וגם היום אני סבור שהתנהלותו של נתניהו בקורונה הייתה אחראית וסבירה (אי אפשר לדבר על יותר מסבירה, כי אף מדינה בעולם לא ידעה להתמודד היטב עם המגיפה שתקפה את העולם) וגם הטעויות שעשה היו סבירות בתנאי אי הוודאות. זאת, למעט נושא אחד, שבו שיקולים פוליטיים עמדו מעל האינטרס הלאומי של המאבק בקורונה – ההתמודדות עם ההפרות והמרי במגזר החרדי. ובסופו של דבר, מי ששילם את מחיר ההפקרות של הנהגת המגזר החרדי ואוזלת היד של הממשלה מולה, היו בראש ובראשונה החרדים.

אגב, מכר שלי עשה את השבת האחרונה אצל קרובי משפחה במודיעין עילית. את תפילות השבת הוא עשה בבית כנסת מקומי. התפללו שם כ-150 איש. הוא היה היחיד (!) שעטה מסכה. אז במקום להתבכיין, מוטב שגפני וחבריו ינסו לגלות מנהיגות ולקרוא לציבור שלהם לכבד את הנחיות הקורונה.   

* איך זה קורה – לפני חודשים אחדים פרסם עופר כסיף מאמר חריף ב"גלובס" בעד ההתחסנות ונגד סרבני החיסונים, שאותם הוא הגדיר טרמפיסטים שמזיקים לכולנו. בהודעה מצולמת מבית החולים, בו אושפז איתמר בן גביר שלקה בקורונה, הוא אמר שאינו רוצה לדמיין מה היה מצבו אלמלא התחסן פעמיים וקרא לציבור לגלות אחריות ולהתחסן.

אלה שני הקצוות של הכנסת. הם ושאר 118 הח"כים שביניהם שותפים לדעה זו. גם סרבן החיסונים היחיד בכנסת הקודמת, אלי אבידר, שינה את דעתו והתחסן.

זה לא אמור להפתיע. אין כאן סוגיה אידיאולוגית, שצריכה לגרום להבדלי גישות בין שמאל, מרכז וימין. זו לא שאלה לאומית שצריכה לעורר מחלוקת בין יהודים וערבים. יש כאן מדע מול הכחשת המדע. עובדות מול פייק ניוז וקונספירציות. כמו שלא אמורה להיות מחלוקת בין הח"כים סביב השאלה האם כדור הארץ הוא עגול. גם ח"כים שוחרי קונספירציות פוליטיות, אינם נוטים לאמץ גם את הקונספירציה ההזויה של כת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

דבר אחד נשגב מבינתי. איך זה קורה, שבנושא שעליו יש קונצנזוס מוחלט של 120 נבחרי הציבור, אין קונצנזוס דומה בקרב הציבור. כל אחד מאתנו מכיר, בקהילה שלו, בסביבה שלו, סרבני חיסונים, פנאטים יותר או פחות. איך זה קורה, לכל הרוחות?

* התפתלות – מזל טוב למרב מיכאלי וליאור שליין להולדת בנם אורי, בשעה טובה. אין אושר גדול יותר מלידת ילד.

ההודעה של מיכאלי על הולדת הבן, שבו היא התפתלה כדי להצדיק את המעשה, כאילו הורות היא איזו בגידה באיזו אידיאולוגיה, מגעילה.

אני מאחל למיכאלי שחדוות ההורות תגמול אותה מהשקפתה המוזרה.  

          * ביד הלשון

עין צורים – לפני כשנה הקדשתי את הפינה לשמות יישובים ששמם כולל את המילה צור: צור יצחק, צור יגאל, צור משה, צור הדסה וצור נתן.

בנוסף להם יש יישובים נוספים עם הטיות של המילה צור. אחד מהם הוא עין צורים.

עין צורים הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי, במועצה האזורית שפיר, מדרום לקריית מלאכי. ב-1946 נוסד הקיבוץ בגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, יחד עם כל יישובי הגוש. הנשים והילדים פונו לפני הקרבות. הגברים נפלו בשבי הירדנים.

ב-1949 הקימו חברי הקיבוץ את יישובם בנקודה החדשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.2.20

* פרשננו לענייני ליזול – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מנסה לתפוס כותרות בפוזה של מדינאי, לקראת הקמבק שהוא מתכנן. תפקידנו – אזרחים שטוהר המידות וניקיון הכפיים של החברה הישראלית הוא נר לרגליהם – להזכיר זאת בכל הזדמנות: אהוד אולמרט אינו אלא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. אילו הייתה לו טיפת כבוד עצמי, הוא לא היה מציג את פרצופו מחוץ לביתו, מפאת הבושה. הוא ראוי, במקרה הטוב, להיות פרשננו לענייני ליזול.

* כן, אבל – בנאומה במועצת הביטחון של האו"ם, קראה שגרירת ארה"ב באו"ם קלי קרפט לפלשתינאים לבוא לשולחן המו"מ, והבהירה שעסקת המאה אינה תכנית סגורה אלא בסיס לשינויים. טוב, הפלשתינאים לא יבואו. אבל עצם האמירה שהתכנית היא בסיס לשינויים, היא הזדמנות בעבור ישראל.

תכנית טראמפ היא ההצעה הטובה ביותר שאי פעם הוצעה לישראל בידי ממשל אמריקאי כלשהו. אבל יש בה בעיות רבות ובראש ובראשונה רעיון העוועים של "חילופי שטחים" בנגב ובמשולש. גם המפה ביו"ש אינה אידיאלית ובעיקר בכך שישראל אמורה לוותר על מזרח גוש עציון וחלקים ממדבר יהודה.

כיוון שהתכנית היא בסיס לשינויים, על ישראל להשיב עליה: כן, אבל. זו תכנית טובה שעליה יש להתבסס, ואף ליישם חלקים ממנה ובראשם החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בתיאום עם ארה"ב. אולם אין לקבל אותה כמות שהיא, אלא לדון עליה במגמה לתקן אותה.

הסירוב הפלשתינאי לדון על התכנית, מעניק לישראל חופש פעולה להשפיע על התכנית ולתקן את פגמיה. הרי אין היגיון בכך שתכנית שנדחתה על הסף תהפוך לקדושה, ואסור יהיה לגעת בה. אם הם מסרבים, עליהם לשלם מחיר. המחיר הוא שיפור התכנית ותיקון ליקוייה.

* האבסורד שבחילופי השטחים – כאשר קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה, ובה מדינונת יהודית פצפונת, ללא רצף טריטוריאלי של ממש ובתוכה אחוז גבוה של ערבים; ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, ללא הגליל המערבי, ללא חלקים נרחבים בנגב – היהודים קיבלו אותה בריקודים ברחובות. הערבים דחו אותה בהתקפת דמים על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל הקמת מדינה יהודית. ביום קום המדינה, בהכרזת העצמאות, הושיטה מדינת ישראל ידה לשלום לערביי ישראל ולמדינות ערב. היד נענתה בפלישה רצחנית של מדינות ערב למדינה בת יומה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היהודים בדם. ישראל ניצחה במלחמה והרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. כיוון שהיא הותקפה ובמלחמת מגן צודקת שחררה חבלי ארץ ישראל, הייתה הצדקה מוחלטת לסיפוח השטחים ששחררה לישראל, ולא הייתה שום הצדקה לתביעה לחזור לגבולות החלוקה.

ישראל הייתה מוכנה להסתפק בקווי שביתת הנשק הבעייתיים מאוד, הקורצים לאויב לתקוף אותה ו"לזרוק את היהודים לים" כפי שהתפארו מנהיגי מדינות ערב, והייתה מוכנה לקבל אותם כגבולות הקבע שלה. הערבים לא היו מוכנים להכיר בה באותם גבולות. הגורם למלחמת ששת הימים היה התוקפנות הערבית נגד מדינת ישראל והרצון להשמידה. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן צודקת בדיוק כמו מלחמת השחרור. במלחמה זו הרחיבה ישראל את גבולותיה, ושחררה חלקים נוספים מארץ ישראל. לכן, אין שום הצדקה לדרוש מישראל לוותר על שטחים שהם פירות הניצחון של מלחמה זו.

אין זה אומר שישראל אינה יכולה לוותר מרצונה על חלק מאותם שטחים – משיקולים דמוגרפיים או למען השלום. אבל נקודת המוצא לכל ויתור היא זכותה של ישראל על ארץ ישראל וזכותה לחבלי ארץ ששוחררו במלחמת מגן צודקת.

האבסורד ברעיון ההזוי של "חילופי שטחים", הוא העיקרון שנקודת המוצא להסדר הוא קווי 4.6.67. על פי אותו עיקרון, אם ישראל מספחת שטחים ביהודה ושומרון, עליה לפצות את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה. את העיקרון הזה יש לדחות מכל וכל.

אגב, גם אני בעד קווי 67'. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67, סיום מלחמת ששת הימים. ולכן, אין שום מקום לפיצוי כלשהו על ויתורים ישראל. יש לזכור שישראל נסוגה מיותר מ-90% מהשטחים. היא נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא נסוגה מכל רצועת עזה עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא ויתרה בהסכמי אוסלו על כל השטחים שבריבונות הרש"פ. ובהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא נסוגה מקוניטרה.

כל ויתור של ישראל, מתוך כבשת הרש שנותרה בידיה, הוא ויתור נדיב ביותר, שאין כל היגיון וצדק בדרישה לפצות עליו. רעיון חילופי השטחים הוא פרי מוחו של יוסי ביילין, כאשר הבין, למגינת לבו, שיש ביהודה ושומרון גושי התיישבות צפופים שאי אפשר לעקור ואי אפשר לשכנע את הציבור הישראלי לוותר עליהם. הוא חיפש דרך יצירתית לממש את פרדיגמת הנסיגה לקווי 4.6.67 והגה את רעיון "חילופי השטחים". אין המדובר בחילופי שטחים, אלא בנסיגה מחבלי ארץ ריבוניים ששוחררו במלחמת השחרור. יש להסיר מסדר היום את הרעיון הזה.

רבים, ואני בתוכם, העלו על נס את העובדה שתכנית טראמפ הקימה לתחיה את עקרונות תכנית אלון ומורשתו המדינית של רבין. אכן, המפה ביהודה ושומרון היא ברוח תכניות אלו, אולם אלון ורבין לא הציעו חילופי שטחים ולא העלו על דעתם שיש לפצות את הפלשתינאים על שטחים שיישארו בידינו.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות את תכנית טראמפ, שהיא הטובה ביותר שאי פעם הציע גורם בינלאומי. אך היא גם אינה יכולה לקבל אותו כמות שהוא. על ישראל לומר שהיא מקבלת את התכנית כבסיס לדיון, ולפעול לשינויה, ולמחיקת הרעיון של חילופי השטחים.

* מעשה בבלונים – בכתבה ב"וואלה" דווח על מידע מפי תצפיתניות בגבול עזה ולוחמים מיחידת "כפיר", על מקרים שבהם זוהו חוליות משגרי בלונים בשעת היערכות להפרחת בלונים, וניתנה הוראה לא לפתוח באש לעברם כדי לסכל את הפיגוע.

זה דבר נורא ואיום. יכולתי לכתוב משהו על איך נראה "ערך הניצחון", שעליו מדבר הרמטכ"ל כוכבי. אבל אם אכתוב כך, זה יהיה בלתי הוגן, כמו הכותרת הבלתי הוגנת ב"וואלה": "מפקדים מונעים ירי במשגרי הבלונים בצה"ל".

מצאו את האשמים. "המפקדים". אין שר ביטחון. אין ראש ממשלה. אין קבינט. אין ממשלה. מי קובע את המדיניות?

מתוך רצון לא לחמם את הגזרה ולא להפריע להסדרה, מדרדרים את צה"ל לשפל של איסור לירות על מנת לסכל פיגועי טרור.

משמעות הדבר, היא מסר לחמאס שאם הוא משגר רקטות או פצמ"רים צה"ל מגיב, אבל בלוני נפץ – זה מותר. על כך לא מגיבים. ולא רק לא מגיבים – גם לא מסכלים.

הרי כך החלה ההסלמה בגבול עזה לפני קרוב לשנתיים, בתום שלוש וחצי שנות שקט מאז "צוק איתן". אז היו אלה "עפיפונים" בכיבוסית ובעברית מדויקת – טרור ההצתות. במקום לפעול על פי העיקרון שדין הצתה כדין רקטה, ובכך לשים קץ לתופעה בתוך ימים, נתנו לאויב רישיון להצית. והרישיון הזה הביא להסלמה, לחידוש ירי הרקטות, ל"סבבים".

העיקרון צריך להיות ברור – כל הפרת ריבונות של ישראל תענה בתגובה חריפה.

* יתנו יקבלו – חמאס מגביר את טרור הבלונים. בתגובה, ישראל מרחיבה את אזור הדיג ברצועת עזה. ההסבר – חמאס העביר מסרים על הפסקת השיגורים.

אז אני רק הצעה. אולי בתגובה על העברת המסרים של חמאס על הפסקת השיגורים, ישראל תעביר לחמאס מסרים על הרחבת תחום הדיג.

* מיתוס "כיפת ברזל" – הנכס הפוליטי הגדול ביותר של עמיר פרץ הוא "כיפת ברזל". הוא מרבה לנופף בו ולנכס אותו, וכאשר הוא מציג תכנית חברתית, הוא מכנה אותה "כיפת ברזל חברתית".

הנראטיב שלו הוא כזה: הייתה מחלוקת בנוגע לכיפת ברזל. רוב המומחים ואנשי הצבא התנגדו. ודווקא הוא, שר הביטחון האזרח, ההוא עם המשקפת, היה חכם מכולם, הכריע. ובזכות הכרעתו, יש לישראל יכולת יירוט לא מבוטלת, שהוכיחה את עצמה וממשיכה להוכיח את עצמה בעימותים בגבול עזה, הצילה את אזרחי ישראל מפגיעות קשות ועקובות מדם ואפשרה לצה"ל חופש פעולה ויתרון משמעותי על האויב.

שתי עובדות בנרטיב הזה נכונות. האחת, היא שעמיר פרץ הכריע בוויכוח במערכת הביטחון והחליט על "כיפת ברזל". השניה היא, שכיפת ברזל הוכיחה את עצמה במידה רבה.

אולם בניגוד לנרטיב, לא הייתה מחלוקת על הצורך בהגנה מפני טילים, אלא בשאלה באיזו מערכת לבחור. מול כיפת ברזל הוצגה מערכת לייזר כימי – סקייגארד. ותומכי חלופת הלייזר משוכנעים שהחלופה שלהם יעילה לאין ערוך וזולה לאין ערוך.

איני איש מקצוע וכמובן איני יכול לפסוק מי צודק במחלוקת. אך ככל שאני קורא ושומע את העמדה המצדדת במערכת הלייזר, אני הולך ומשתכנע שהיא נכונה.

בערב שבת התפרסם מאמר בנושא ב"הארץ", מאת מבקר מערכת הביטחון לשעבר אלוף (מיל') יצחק בריק והפיסיקאי פרופ' אבשלום אליצור, שמציגים עמדה זו באופן חד משמעי. לטענתם, "כיפת ברזל" חסרת יעילות מול ירי מאסיבי של אלפי טילים ורקטות מזירות שונות, והם מתארים תרחיש אפוקליפטי כזה באופן מאיים ומפחיד. לעומת זאת, הם טוענים, מערכת הלייזר שפיתוחה הופסק, נותנת מענה של 100% בעלות נמוכה הרבה יותר.

כמה ציטוטים מן המאמר: "איזו הגנה יש לצה"ל מפני איומים אלה? אין דרך קלה לומר זאת: מעט מאוד הגנה ובשעת מבחן – פשוט כלום. זהו המחיר של קיבעון היירוט הקינטי, שעליו נעולה מערכת הביטחון מזה שני עשורים: טילים מדויקים? נשגר נגדם טילים מדויקים עוד יותר, שאמורים לדלוק ולפגוע במטרה זעירה הנעה מעלינו במהירות שיא. 'כיפת ברזל' שעליה משליכה כיום המדינה את יהבה, ודומותיה הנושאות שמות מלאי רהב, מציגות אמנם טכנולוגיה מרשימה מול טילים בודדים, שבהם אמור האויב להסתפק ברוב טובו. אבל אם לא יגלה האויב התחשבות כזאת, תהיה ההכרעה בידי המספרים: אחרי שיגור המטחים הראשונים יאזל מלאי טילי הנגד של ישראל תוך ימים ספורים. נזכיר עוד כי מחירו של טיל יירוט יכול להגיע למיליוני דולרים, לעומת זה המיוצר בעלות אפסית על ידי ארגוני טרור קיקיוניים. כמה רקטות וטילים ישוגרו עלינו אם תתלקח מלחמה? ההערכה של צה"ל מדברת על 1,500-4,000 מדי יום… קרן לייזר אינה נזקקת לחישוב מסלול הטיל ששוגר ו'מעופה' מהיר מזה של כל טיל יירוט: מהירות האור לעומת מהירות הקול. אין לה טווח מינימום כמו ל'כיפת ברזל'". הכותבים מסיימים את המאמר ב"דרישה בלתי מתפשרת: השיבו לאלתר את המשך פיתוח הסקייגארד להגנה על ישראל".

אשוב ואבהיר – איני בקיא בתחום ולא מתיימר לפסוק בו. מה שחשוב בעיניי הוא הצורך להטיל ספק; לא ללכת בעיניים עצומות אחרי הנרטיב שהחלופות היו כיפת ברזל או לא-כלום, להטיל ספק במיתוס ולהיות פתוח לרעיונות נוספים. וכפי שציינתי, ככל שאני נחשף יותר לעמדה המצדדת בחלופת הלייזר היא נשמעת באוזניי יותר ויותר משכנעת.

* אומץ – לנוכח מסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והביזוי שעברו על אלשייך, שי ניצן ומנדלבליט, אני מעריך מאוד את אומץ לבם של השופטים שהסכימו לקחת על עצמם את המשימה של חברות בהרכב שישפוט את נתניהו.

* היכונו לביאת השיימינג – נבחרו השופטים שישפטו את נתניהו. מהר מאוד יתחיל השיימינג של תעשיית השקרים על כל אחד ואחד מהשופטים, ויספרו לנו שבחרו דווקא את השופטים שיבטיחו שהמשחק יהיה מכור.

* הדיל המסריח – מי שפועל במרץ כדי לסייע למפלגה גזענית תומכת טרור, החיה הכהניסטית, להיכנס לכנסת, אינו ראוי להנהגה לאומית. לא, נתניהו אינו כהניסט חלילה. אני בטוח שהוא סולד מהחיה הכהניסטית בכל מאודו. אבל אין לו קווים אדומים. הוא רוצה בכל מחיר 61 קולות בעד העמדתו, בתעלול זה או אחר, מעל החוק. הכל כשר בעיניו כדי להימלט מאימת הדין; מהצורך להתמודד עם הראיות שבכתבי האישום החמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. כולל הכשרת שרץ הגזענות הנתעב.

הדיל המסריח, על פיו נתניהו יסייע לחיה הכהניסטית להיכנס לכנסת תמורת תמיכתה בהעמדתו מעל החוק, ותמורת התחייבות לא לרוץ בסיבוב הרביעי, מעידה על כוונותיו האפלות של נתניהו. הוא ממשיך להחזיק את ישראל בת ערובה להימלטותו הפחדנית בכל מחיר מספסל הנאשמים. משמעות הדיל המסריח, היא שאם בסיבוב השלישי לא יהיו לו 61 תומכים בתעלולי ההימלטות, הוא יגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי. וחמישי. ושישי.

השרלטן הזה מוכן להרוס כאן הכל, כדי לא להתמודד עם הראיות.

* פשע שנאה – נתניהו גינה את פשע השנאה בגוש חלב. יפה מאוד. ובאותו יום הוא רקם דיל מסריח עם המפלגה, שמחוללי פשע השנאה מימשו את תורתה הגזענית.

* לאה צמל של המחבלים היהודים – בתכנית "עובדה", שהוקדשה לחקירת הטבח בדומא, הושמעה הקלטה של שיחה שקיימה אשת הנאשם בהצתת התינוק והוריו, עם ראש הישיבה שבה הנאשם למד. היא ניסתה לקבל ממנו הכשר הלכתי בדיעבד לפשע הנורא, שביצע ("לכאורה") בעלה. היא לא הצליחה. הרב גינה והוקיע את המעשה באופן חד משמעי. והיא ניסתה בעוד ועוד טיעונים להוציא ממנו את ההכשר – לשווא. ואז היא אמרה, שיש רבנים אחרים שאומרים שהמעשה מותר. הרב שלל זאת ואמר שאין רבנים כאלה. היא התעקשה והוא שאל – תני לי שם של רב כזה. תשובתה: "הרב" כהנא.

על כך כבר לא הייתה לו תשובה. הרי הוא יודע שהיא צודקת, שזאת דרכו של כהנא. ולכן, כדרך מילוט, הוא שאל אותה אם ידוע לה שכהנא עשה מעשים כאלה? כלומר, האם הוא בעצמו עשה כמעשה תלמידיו, הטיל בעצמו בקבוק תבערה ושרף תינוק ערבי. הרי הוא לא יכול להכחיש שזאת "תורתו" של כהנא.

ועם המפלגה הכהניסטית הזאת, עם תלמידיו המובהקים של אבי אבות הטומאה, עשה נתניהו דיל מסריח, כדי לחלץ את עצמו ממשפט. הוא הכשיר את התועבה הזאת, בראשות איתמר בן גביר – לאה צמל של המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות.

* ברית עם השטן – מי שעושה דיל עם בן גביר, עושה דיל עם ברוך גולדשטיין.

* לעצור את הציונות – גדעון לוי פרסם פשקוויל המשתלח בכחול לבן "הגזענית" על סירובה לכלול את הרשימה המשותפת בקואליציה, למרות הצעד מרחיק הלכת של המלצתה על "פושע המלחמה" גנץ בפני הנשיא בסיבוב הקודם. כמובן, שהסיבה לכך אינה עמדותיה, אלא היותה ערבית. הוא קורא לערביי ישראל לא לתת קולם לרשימות ציוניות אלא רק למשותפת, וכך הוא כותב: "רק מפגן כוח בבחירות יוכל לציונות. רק מפגן כוח יעצור את הגזענות".

הרי כאן נעוצה הבעיה. הוא מסביר שהרשימה המשותפת קיימת כדי לעצור את הציונות, שאותה הוא מכנה גזענות. אבל הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. הציונות היא זכות קיומה של מדינת ישראל. שלילת הציונות היא שלילת זכות קיומה של ישראל. יותר ויותר מדינות במערב אימצו את ההגדרה המדויקת, שאנטי ציונות היא אנטישמיות. לא זו בלבד שגדעון לוי תומך ברשימה אנטי ציונית, אלא הוא קורא לכל הערבים לבדלנות ולתמיכה ברשימה שייחודה הוא היותה אנטי ציונית (ובתוכה, הנקלה והבזוי ביותר דווקא נולד לאם יהודיה – עופר כסיף).

והרי מה שהופך את הרשימה המשותפת לבלתי לגיטימית לקואליציה, הוא בדיוק העובדה הזאת – היותה אנטי ציונית. יהודים וערבים שהנם אנטי ציונים אינה כשירים לקואליציה כי אין שום מכנה משותף אידיאולוגי ופוליטי אתם. אם הערבים רוצים להשתלב באמת בחברה, עליהם להצביע למפלגות כלל ישראליות או להקים מפלגה ערבית אחרת, שרוצה להשתלב במדינה ולא להילחם בה ולהרוס אותה.

* על מה עלצו בשוקניה? – חגיגה ב"הארץ". המועצה האנטישמית המתקראת משהו של "זכויות האדם", פרסמה רשימה שחורה של חברות הפעילות ביהודה ושומרון ובגולן. נשיא המדינה היטיב להגדיר את הרשימה האנטישמית הזאת: "יוזמה מבישה שמזכירה לנו תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו".

אבל השוקניה, שהיא בי.די.אסית מובהקת, תומכת ללא סייג ביוזמה המבישה הזאת. פשקוויל המערכת שלהּ השתלח במי שתקפו את ההחלטה הזאת. קודם כל בנשיא המדינה. אח"כ בכחול לבן, בשל דבריהם החריפים של גנץ ולפיד נגד ההחלטה. אבל לזה אנו רגילים – דבוקת שוקן מנהלת מלחמת חורמה נגד כחול לבן, שהפכה מטרת דמות בעיני תועמלניה. הנה, באותו עמוד מופיע פשקוויל של רווית הכט נגד כחול לבן הימנית שמסרבת להציע אלטרנטיבה לחרפת הכיבוש, שמתלהבת מתכנית טראמפ ושהינה רשימה "גזענית" כיוון שגנץ הכריז שהרשימה המשותפת לא תהיה שותפה קואליציונית. רווית הכט מכנה את ההחלטה הזאת "חרפה גזענית". פשקוויל המערכת משתלח גם בעבודה-גשר-מרצ בשל הביקורת שעמיר פרץ מתח על ההחלטה. מאמר ברוח זו, כתבה גם נועה לנדאו באותו גיליון.

אמנם המערכת לא קראה בבירור להצביע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך ברור שזה המסר הפוליטי של הפשקוויל. היא היחידה שאינה "חיקוי מיותר של שלטון הימין" כמו מרצ, למשל.

הפשקוויל האנטישמי הבוטה ביותר, אף הוא באותו עמוד, הוא של קרולינה לנדסמן. היא מגנה את הממשל האמריקאי על כך שהוא מלא ביהודים חובשי כיפה. היא טוענת שבכך ארה"ב פוסלת את עצמה מלהיות מתווך בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. בנוקדנות אנטישמית שיטתית, היא סופרת יהודים בממשל האמריקאי. "החדר מלא בחובשי כיפות" היא כותבת ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", והיא מציינת את יהדותם של חתנו של הנשיא, של שגריר ארה"ב בישראל ושל אחרים. וכמובן, אך אפשר בלי הכסף היהודי? היא מזכירה יהודים שתורמים לממשל טראמפ.

* אין הצדקה להשעיה – ארא"ל סגל הושעה משידור ב"כאן" 11, כיוון שהוקלט שר יחד עם נתניהו את "שבחי ירושלים". בעיניי, זו טהרנות יתר. אילו היינו חיים בתקופה שבה שדרי הרדיו והטלוויזיה היו נמנעים מהבעת דעה פוליטית, ניתן היה לראות בכך בעיה, כי השדר הסגיר את העדפתו הפוליטית. אבל כאשר השדרנים הם פובליציסטים מאחורי המיקרופון ומול המצלמה, העמדות הפוליטיות של רובם הגדול ידועות וחלקם מביעים אותן בצורה מובהקת ובוטה (ארא"ל סגל, ברדוגו, אברמוביץ' ואחרים) – אין שום בעיה בהקלטה הזו ולכן אין כל הצדקה להשעיה.

* להעמיד לדין – אם בני גנץ הוא הדמות שאותה מציירת תעשיית השקרים ומופצת בתעלות הביבים – צריך להעמיד את נתניהו לדין על בגידה, בכך שמינה אדם כזה לרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו.

* להגן על אבא – מסע ההגחכה, הגימוד וסילוף עמדותיו הפוליטיות של גנץ, בתעמולה של תעשיית השקרים, זהה למסע ההגחכה, הגימוד ועיוות עמדותיו הפוליטיות של סער, כשהתמודד. ובדיוק אותו מסע היה נערך כלפי כל מי שהיה מעז להתמודד נגד נתניהו בליכוד, ונגד כל מי שהיה עומד בראש מפלגה שהייתה מתמודדת על השלטון נגד נתניהו.

ואלה שמפיצים את זה, לפחות חלקם הגדול, באמת מאמינים לזה. הגישה שלהם אל נתניהו אינה כשל אזרח התומך במנהיג לראשות הממשלה, אלא כשל ילד שמגן על אבא שלו. הרי על תפקיד האבא אין התמודדות. אנשים הפנימו את פולחן האישיות של "המדינה זה אני" (ממליץ להקשיב לראיון של נתניהו לברדוגו ווילנסקי. תופעה מדהימה), שנתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים, שכל אדם אחר שיחליף אותו אי פעם, הוא אפס מאופס, רשע מרושע, ססססמולני רדיקלי שחותר לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, פושע מושחת. הם מאמינים שקיומה של מדינת ישראל מותנית בחיי נצח לנתניהו, כי היא לא תשרוד בבוקר שלמחרת (אלא אם כן יאיר נתניהו…)

* פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: "הצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת". אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך "באוצר".
הוא יכול לשכוח מהאוצר.

* ביד הלשון

בית יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה.

בית יצחק הוא כפר שעלה לקרקע ב-1939 בעמק חפר שבשרון, בקרבת נתניה. תושביו היו עולים מגרמניה. היישוב מנציח את שמו של הבנקאי והמנהיג הציוני יצחק פויירינג, שעלה מגרמניה ב-1935, הקים בירושלים את "הבנק המסחרי הכללי" והמשיך בפעילותו הציונית. פויירינג נפטר ב-1937, שנתיים קודם להקמת היישוב.

ב-1943 התאחד בית יצחק עם היישוב שער חפר (שהוא עצמו איחוד של גן חפר ומושב נירה). בשלב זה האיחוד היה כלכלי, אך לא מוניציפלי. עד 1963, בית יצחק היה מועצה מקומית עצמאית ושער חפר היה יישוב במועצה האזורית עמק חפר. ב-1963 התמזגו שני היישוב ליישוב אחד, השייך למועצה האזורית עמק חפר ושמו בישראל: בית יצחק–שער חפר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.1.20

* שיקום החברה – גם אחרי שנתניהו יוחלף, יידרש זמן רב לשיקום החברה הישראלית מן הביביזם. איני מתכוון רק להחזרת האמון של אזרחי ישראל במדינת ישראל ובמוסדותיה; החזרת האמון בחוק, במשפט. אני מדבר על משהו עמוק הרבה יותר – על החזרת האבחנה בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין מותר ואסור.

* אינו ראוי – מי שהשקיע את כל מרצו, כולל איום בפיטורי שר הביטחון, כדי שהטומאה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינו ראוי להיות ראש ממשלה במדינה יהודית. קל וחומר, כאשר הוא עושה זאת אך ורק בשל האינטרס הפרטי של הימלטות ממשפט בכל מחיר.

* הפיגול בחוץ – עוד מוקדם לדעת מה תהיינה ההשלכות של החיבור בין הבית היהודי והימין החדש. אבל על דבר אחד אפשר לברך – הטומאה הכהניסטית תישאר בחוץ. בן גביר לא יצטרך להעביר את תמונת המחבל רוצח ההמונים מהסלון לחדר השינה. אולי הוא ירוץ יחד עם אשת הרוצח יגאל עמיר?

* תחת אשר – כאשר בן גביר רוצה לדגמן מצג שווא של אדם נורמטיבי, הוא מספר שתמונת המחבל רוצח ההמונים אינה תלויה אצלו בשל הטבח ב-29 אנשים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים, אלא כי הוא רופא שהציל יהודים. אבל על התמונה מופיעה הכתובת: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק נאמר על פנחס בן אהרון הכהן שעל פי הכתוב הרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעה שקיימו יחסי מין בפומבי לעיני כל, כחלק מפולחן בעל פעור, ובמעשה זה הוא עצר את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא, של האנשים שזנו אחר בנות מואב. בזכות עובדה זו – זכה לכהונת עולם.

חז"ל ודורות של חכמים דרשו את הסיפור והפסוקים בכל דרך שתהפוך את המעשה לחד פעמי ולא מודל לחיקוי. אולם פנחס היה למודל לחיקוי לקנאות דתית יהודית. המודל – אדם שאינו צריך לבקש אישור מאיש (כפי שפנחס לא ביקש אישור ממשה ואהרון), אלא קם, לוקח אחריות ועושה על דעת עצמו את המעשה הקנאי ובכך גואל את עם ישראל. זה המודל של הרוצח יגאל עמיר (ולכן הסיפור שהוא היה זקוק לאישור רבני מבטא אי הבנה של מהות המעשה הקנאי) וזה המודל של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. מעריציו של גולדשטיין מעלים על נס את הטבח שביצע, כמעשה פנחס. כאשר בן גביר תולה את תמונת המחבל, הכתובת עליו אינה, למשל, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי", כלומר נחש הנחושת שהיה לסמל הרפואה, אלא את הפסוק על פנחס, שבקנאותו גאל את עם ישראל. הכהניסטים למיניהם מאמינים שהמעשים של גולדשטיין ועמיר, הם ביטוי להקרבה עצמית קנאית, במעשה אחד הרואי גדול, שישנה את ההיסטוריה של עם ישראל.

המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י היה תלמידו המובהק של "הרב" כהנא שר"י – אבי אבות הטומאה, והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. במעשהו, הוא הגשים את התורה הכהניסטית. ולכן, רק בשל הטבח הנפשע, תמונתו תלויה בסלון ביתו של בן גביר, לצד תמונת כהנא. הם דמויות המופת שלו. המחבל הרוצח הוא המודל שלו לחיקוי. הטבח הוא בעיניו המעשה הגדול. ואת האיש הרע הזה נתניהו ניסה כמעט בכל מחיר להכניס לכנסת, כי הוא סומך עליו שיצביע "נכון" בכל ניסיון שלו להעמיד עצמו מעל החוק.

* כל הכבוד לנפתלי בנט – נפתלי בנט גילה מנהיגות, נחישות ומוסריות, כאשר עמד בלחץ האדיר שהפעילו עליו נתניהו ורבים במחנה הימין, להסכים לריצה משותפת עם התועבה הכהניסטית. הוא לא נרתע גם מאיומי הפיטורין מתפקיד שר הביטחון. מן הראוי לצטט כמה מן הדברים החשובים שהוא כתב בנדון: "כיושב ראש מפלגת הימין החדש שמתמודדת לכנסת וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל, לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע. זה כל-כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל. לא אכפת לי כמה ילחצו עליי, זה בכלל לא עולה על דעתי. זה לא יקרה וזו החלטתי הסופית… ישנם שאוחזים קו אידיאולוגי הפוך. במקום לבנות, שוברים. במקום לתקן, מתפרעים. זו תפיסה של בוז עמוק למדינת ישראל ולמוסדותיה. זלזול במפקדי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. לתפיסתם, אלימות זה בסדר. להעביר סדנאות לפורעי חוק כיצד להתל בחוקרים זו ברכה. חברים, זה איום ונורא. לא שבנו מהגלות לארץ ישראל בשביל לחיות כמו מיליציות פרועות שעושות דין לעצמן. זה לא ימין. זו אנרכיה… אין הבדל בין עברייני תג מחיר שתוקפים חיילים לעברייני השמאל האנרכיסטי שזורק אבנים על חיילי צה"ל בגדר".

לא אחת ביקרתי את בנט ולבטח עוד אעשה זאת הרבה. אבל היום אני מסיר בפניו את הכובע. כל הכבוד!

נכון, גם סמוטריץ', שותפו של בנט לרשימה, הוא איש ימין רדיקלי, על הרצף הכהניסטי, אבל עדין גדול המרחק בינו לבין הרע המוחלט.

* חובה להפר – הרב יובל שרלו ביקר בחריפות את רפי פרץ על הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית. אי אפשר לחשוד ברב שרלו שהוא תומך בהסכם הזה, אך הוא טוען שאתית והלכתית, חובה לכבד הסכמים.

אני מעריך מאוד את הרב שרלו וברור שגם בעיניי יש לכבד הסכמים. אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. משהו רע עובר על הציונות הדתית.

אני מקווה שיותר ויותר ציונים דתיים יתפכחו, ויתמכו ברשימתם של יועז הנדל, מיכאל ביטון, חילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ', מיכל טופלר ותהילה פרידמן.

* חוק המיזנטרופים השלובים – "איתמר בן גביר הוא פרצופה של המדינה" – זו כותרת הפשקוויל של רוגל אלפר, ואי אפשר היה שלא לראות את האיש מרייר מאושר, כשמצא את ההגדרה התורנית למדינה שהוא כה מתעב. והוא מוסיף: "בנט הוא בן גביר. אין הבדל. יתרה מזאת, נתניהו הוא בן גביר… בקיצור, הימין הוא בן גביר… הימין כולו אנטי־דמוקרטי. רוב היהודים בישראל, כולל חלק ממצביעי כחול לבן, ימנים. בן־גביר הוא פרצופה של המדינה".

זה לא אמור להפתיע. טיבם של פנאטים רדיקלים לראות את כל מי שאינם הם, כעיסה אחת. והעיסה נצבעת בצבע הקיצוני ביותר, שאינו אלא תמונת הראי שלהם. והרי תמונת הראי של רוגל אלפר הוא איתמר בן גביר.

ב-22.12.15 התראיין בן גביר אצל רינה מצליח בערוץ 22. זה היה עוד בטרם בן גביר היה בן בית באולפני הטלוויזיה, ועוד לפני שניסה להתנחמד ולנסות להצטייר כנורמטיבי. זה היה בן גביר כפי שהוא. רוגל אלפר ראה, וכמעט התעלף. הוא ראה לנגד עיניו את מי שהוא משתוקק להיות. ולמחרת הוא נשפך בפשקוויל חרמני על הדמות שהסעירה את דמיונו. אחרי פתיחה אירוטית בה התפעל מצחקוקיו, ממבטו הלעגני, מ"המבט הפרוע בעיניים", מ"השיער הסתור קמעה" ומלבושו המרושל, כתב: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה". מצא מין את מינו. שני אנשים עם מטרה אחת – מהפכה, להרוס הכל, להרוס את הסדר הקיים, את מדינת ישראל השנואה עליהם. שני פנאטים, רדיקלים, מיזנטרופים.

* בן גביר צדק – בתגובתו ללחצו של נתניהו על בן גביר לפרוש מהמרוץ לכנסת, אמר בן גביר: "אם ראש הממשלה היה פורש הייתה ממשלה".

הוא צודק. כך היה בכנסת היוצאת וכך יהיה, מן הסתם, גם בכנסת הבאה. כל אחד אחר, במצבו של נתניהו, היה מגלה אחריות ופורש. אבל כל אחד אחר לא היה מגיע למצבו של נתניהו.

* פרצופו האמתי – הכרתי את גדי יברקן במסגרת פעילותנו המשותפת בתל"ם, חודשים אחדים לפני בחירות אפריל. אני מודה שהוא שבה את לבי. שמחתי מאוד על בחירתו לכנסת.

גדי סיפר לנו על מסכת ההשפלות של העדה האתיופית בליכוד. ידענו על מסכת הפיתויים שהליכוד מרעיף עליו כדי שיערוק אליו. האמנתי בחוסנו ובכך שלא יתפתה. ולכן, התייחסתי לשמועות כאל ספין. מסתבר שאין לו עמוד שדרה. זו אכזבה עצומה.

מאכזב מאוד לגלות את גדי יברקן כבן דמותו של אלכס גולדפרב.

כעת, משהתגלה פרצופו האמתי של גדי יברקן, אני שמח שזה קרה לפני הבחירות ולא אחריהן…

וגם עתה, אחרי מה שקרה, אני אמשיך להיות תמים, ולהאמין בכל אדם, כל עוד לא מעל באמוני.

* לא קונים בכסף – כך אמר גדי יברקן לפני שבועות ספורים: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנה. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין – את ה'אתיופים' לא קונים בכסף".

* בין טוב ורע – כותב חיים שיין ב"ישראל היום": "בוגי יעלון הדיח מרשימת כחול לבן את ח"כ גדי יברקן מכיוון שניהל משא ומתן על הצטרפות לליכוד, ובכך הוכיח שהוא פגום ערכית. יעלון רק שכח שהוא עצמו חייב את הקריירה הפוליטית שלו לליכוד, ובפגימה ערכית עבר לכחול לבן". המשפט הצבוע מגלם את ההרס שמותיר אחריו הביביזם לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי – חוסר האבחנה בין טוב ורע. הרי להשוות את הפרישה של יעלון לעריקה של יברקן, זה כמו להשוות את הפרישה של גאולה כהן מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד, לעריקה של גונן שגב ואלכס גולדפרב מצומת בעבור חופן מיצובישי.

קצת מביך להסביר את ההבדל בין מעשהו של יעלון לזה של יברקן, אבל בשיח השקר שחולל הביביזם, כנראה שיש בך צורך. ליעלון הוצע תיק החוץ והוא היה במעמד של היורש הכמעט ודאי של נתניהו אילו נשאר בליכוד. אבל הוא לא יכול עוד לשאת את הרקב, הסיאוב והשחיתות שפשה בליכוד ובממשלה, התפטר מן הממשלה ומן הכנסת, פרש מהליכוד ויצא אל המדבר הפוליטי כדי לבנות מאפס כוח פוליטי חדש. יברקן, להבדיל, ח"כ מתל"ם שבכחול לבן, הצמיד אקדח אל רקתו של בוגי: מיקי זוהר, נער השליחויות לדבר עבירה של נתניהו הבטיח לו את המקום החמישי בליכוד ותפקיד שר בממשלה. עם ההבטחה הזו הוא דרש שדרוג וקפיצת מדרגה בכחול לבן. יעלון לא התבלבל והדיח אותו מיד. מרגע שיברקן כבר לא היה בכחול לבן, המקום החמישי בליכוד שונמך למקום ה-20, ואת ההבטחה לתפקיד שר הוא יכול להוסיף לטאפטים של ההבטחות המופרות של נתניהו. אולי הוא הבטיח את כיסאו בכנסת הבאה, אך גם שם רע שילווה אותו עד אחרון ימיו. כמו אלכס גולדפרב.

* ברכות למיכל – ברכות למיכל קוטלר, נציגת תל"ם ברשימת כחול-לבן, ששודרגה למקום ה-36 ברשימה. מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתיה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. אני מאמין שמיכל תיכנס לכנסת הבאה. בהצלחה!

* הִנֵּה הַסְּתָו עָבַר

* הלאומנית – בפשקוויל הספד לקריירה הפוליטית החלולה של סתיו שפיר, מכנה אותה רוגל אלפר "לאומנית". כל מי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואינו תומך בלאומנות הפלשתינאית הטרוריסטית, הוא בעיניו "לאומן".

* מפלגת שמאל חילוני – ביולי 68' נחטף מטוס אל-על לאלג'יר. כעבור 5 חודשים הותקף מטוס אל-על באתונה. באוגוסט 69' הותקף ברימונים מטוס אל-על בציריך. בספטמבר 70' נחטפו במקביל ארבעה מטוסים. במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג) בו נרצחו 24 אזרחים ונפצעו – 71. ב-73' בוצע ניסיון התנקשות באיש העסקים היהודי אדוארד זיו, בעלי רשת מרקס אנד ספנסר. ב-71' נורו טילים לעבר מטוס אל-על בפאריס. בשנת 2000 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בקרני שומרון. ב-2001 נרצח שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי). ב-2003 נרצחו 4 ישראלים בפיגוע התאבדות בצומת גהה. ב-2004 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל. באותה שנה סוכל ניסיון התנקשות בחייו של הרב עובדיה יוסף.

כל אלה רק חלק מקציר הדמים של פעולות הטרור שבוצעו בידי החזית העממית לשחרור פלשתין. הארגון, שאותו הקים ג'ורג' חבש, פרש מאש"ף ב-1974, לאחר שקיבל את תכנית השלבים, על פיה ניתן לשחרר את כל פלשתין בשלבים, כאשר המאבק המזוין הוא האמצעי העיקרי אך לא היחיד, ואפשר להקים רשות לאומית פלשתינאית על שטח שישוחרר בכוח או ישראל תיסוג ממנה, כחלק מתהליך שחרורה של פלשתין כולה, כלומר השמדת ישראל. החזית העממית ראתה בכך כפירה בעיקר, פרשה והקימה את "חזית הסירוב". היא חזרה לאש"ף בסוף שנות ה-80 אך פרשה שוב בעקבות הסכם אוסלו. וחזרה שוב, כשהיה ברור שהסכם אוסלו היה רק אמצעי להמשך המאבק המזוין והטרור.

ואיך מגדיר גדעון לוי את הארגון הרצחני הזה? "מפלגת שמאל חילונית". ואיך הוא מכנה את המחבלים מארגון זה, היושבים בכלא הישראלי? "אסירים פוליטיים". והוא תוקף את ארגוני הנשים ואת קמפיין Metoo על כך שהן מזדעקות על כל איזו לטיפה לאישה ושותקות על כך שמחבלות, כלומר "אסירות פוליטיות" כמו חלדה ג'ראר, ממנהיגות הארגון, יושבות בכלא הישראלי.

המאמרים הללו מיוצאים כחלון הראווה של ישראל במהדורות באנגלית ובערבית. הקוראים הזרים אינם יודעים שמדובר בארגון טרור, ואף פיגוע לא הוזכר אפילו ברמז. הם קוראים שישראל כולאת אסירים פוליטיים ואסירות פוליטיות ובהן חברת פרלמנט. וזה מחלחל ומכרסם. כל הפשקווילים הללו נועדו לרצף את דרכה של ישראל לבית הדין הצבוע בהאג.

* הקמבק של הבלונים – בימים האחרונים חודשה מתקפת בלוני הנפץ לעבר הנגב המערבי. מתקפה זו, ערב הסדרה אפשרית, נועדה לאתגר את ישראל ולבחון את נחישותה.

כדאי ללכת שנים אחדות קדימה, אל קיצור תולדות העפיפונים והבלונים. מבצע צוק איתן היכה בחמאס מכה קשה, חסרת תקדים. המבצע שם קץ ל-13 שנות ירי רקטות לעבר יישובינו; 13 שנות פשע יומיומי נגד האנושות בצורת ירי מכוון אל עבר אוכלוסיה אזרחית. פשע, שהתעצם וגבר לאחר עקירת גוש קטיף והחזרה לגבול הישן.

במשך למעלה משלוש שנים וחצי, שרר שקט כמעט מוחלט בגבול. אין לי ספק שהשקט הזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. אלא שבעקבות "צעדות השיבה" ליד הגדר, חלה התחממות שבאה לידי ביטוי בשיגור עפיפוני תבערה לעבר שדותינו. אחרי העפיפון הראשון, היה על ישראל להבהיר שדין הצתה כדין רקטה, ולהגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטות. אך ישראל בחרה להבליג ולאפשר לאויב להצית את שדותינו, ללא תגובה. הייתה זו הבלגה מופקרת. ההבלגה הזו שידרה חולשה ורפיסות שגרמה לגזרה להתחמם יותר ויותר. החלו סבבים של ירי רקטות. והסבבים הללו הסתיימו ב"הפסקות אש" שערורייתיות, שמשמעותן הייתה שהאויב מפסיק לירות רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? הן נמשכו. הן היו מחוץ להפסקת האש. ובכך ישראל שידרה, שמותר להתנקש בריבונותה ולהצית את שדותיה. וכך היה גם כאשר עפיפוני התבערה היו לבלוני נפץ.

אני בעד הסדרה עם חמאס, בתנאי שהיא תהיה מוחלטת, כלומר שיהיה ברור שאין כל הבדל בין רקטה להצתה, שהצתה היא הפרת ההסכם שתביא לתגובה קשה לא פחות ממטח רקטות. לקראת ההסדרה האפשרית, האויב בוחן אותנו. רוצה לראות איך נגיב. רוצה לבחון האם הוא יכול לחזור למשוואה, שהצתות מותרות. לכן, על ישראל להגיב בעוצמה רבה על מתקפת הבלונים החדשה. דווקא כיוון שההסדרה מתדפקת על דלתנו. אם ישראל לא תעשה זאת כעת, היא הופכת מראש כל הסדרה לאישור להצית אש.

* הוויכוח על מתווה הגז – החלה שאיבת הגז ממאגר לווייתן. החל ייצוא הגז לירדן ולמצרים. אלו בשורות טובות מאוד לכלכלה הישראלית ולמעמדה המדיני של ישראל. ראש הממשלה גאה בהישג, ובצדק. הוא רותם את ההישג למסע הבחירות שלו, וגם זה בצדק. כל ראש ממשלה מציג את הישגיו. אבל לצד ההשתבחות בהישג, הוא מעוות ביודעין את מהות המחלוקת סביב מתווה הגז.

נתניהו טוען ש"הם" (כלומר אלה שאינם חושבים שכל מערכת המשפט והחוק בישראל היא מאפיה קרימינלית שכל עניינה תפירת תיקים לנתניהו) "רצו שהגז יישאר באדמה". מי רצה שהגז יישאר באדמה? פה ושם, בשולי המאבק, נשמעו אמירות כאלו. אבל גם המתנגדים למתווה תמכו בפיתוח המאגרים ובשאיבת הגז. המחלוקת הייתה בסוגיה – מי צריך ליהנות ממשאבי הטבע של ארץ ישראל – עם ישראל או טייקון בודד? הייתה התנגדות למתווה, הייתה התנגדות למס הנמוך, הנמוך ביותר בעולם, על משאבי טבע וקריאה להעלות אותו לרמה שבה מירב הרווחים יהיו לטובת מדינת ישראל כולה. הייתה התנגדות לכך שמרבית הגז ילך לייצוא, ולא לצרכים הישראלים המקומיים (טיעון שאני מתנגד לו). לא זו בלבד שלא היה מאבק להשארת הגז באדמה – טענת המתנגדים הייתה שבמתווה הזה הגז יישאר באדמה. הטענה הזו הופרכה לאחרונה, כאשר החלה השאיבה משדה לוויתן. עם זאת, טענת המתנגדים הייתה שניתן היה להתחיל בשאיבה הרבה קודם לכן. את הטענה הזאת אי אפשר להוכיח וגם לא להפריך. אבל הטענה שההתנגדות למתווה הייתה התנגדות למיזם היא שקר.

יש לציין, שנושא מרכזי אחד, שעליו הרביתי לכתוב בשעתו, תוקן במידה רבה בוועדת ששינסקי, והוא מתווה המיסוי, שבזכותו חלק גדול הרבה יותר מרווחי הגז יגיעו למדינה ולרווחת אזרחי ישראל. יש לציין שהייתה התנגדות חריפה בימין לוועדת ששינסקי, אך שר האוצר יובל שטייניץ נתן גיבוי מוחלט לוועדה, חרף איומי חיסול בפריימריז והצגתו כ"קומוניסט בולשביק" (אלא מה?), ואף הביא את הממשלה לאמץ את המסקנות. בהמשך הדרך, כשר האנרגיה, הוא הוביל למתווה הסופי.

קצרה היריעה להציג את המחלוקות והעמדות השונות לחלקים שונים במתווה, אבל מכל מקום, הטענה שהוויכוח לא היה על המתווה, אלא על עצם פיתוח המאגרים היא שקר.

* נמיכות קומה לאומית – השבוע חל יום השפה העברית. וביום זה נכון להציג עובדה מבישה – משרד המדע דורש שהצעות המחקר המוגשות לו, תוגשנה באנגלית (איני יודע אם בכל התכניות, אבל לפחות ברובן). איזו נמיכות קומה לאומית; איזו התבטלות רוחנית ותרבותית.

* כבד פה או כבד לב – בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "שמות", אנו עוקבים אחרי צמיחתו של גדול המנהיגים בתולדות עמנו – משה. משה מגדיר את עצמו "כבד פה וכבד לשון" ומוסיף – "לא איש דברים אנוכי".

יש כאן אמירה משמעותית הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו עלולים להיות גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מועדוני מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשת השבוע שקראנו אתמול היא משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

* ביד הלשון

אורנים גדול – ח"כ תמר זנדברג התראיינה בגל"צ בעקבות האיחוד עם מפלגת העבודה. היא סיפרה שזו הייתה כוונתה כבר בסיבוב הקודם, אך בשל הסירוב של העבודה, מרצ הסתפקה באיחוד הקטן יותר עם קבוצתו של ברק. את האיחוד המלא היא הגדירה "אורנים גדול" ואת האיחוד החלקי – "אורנים קטן".

על איזה אורנים היא דיברה?

נחזור 38 שנים אחורה, לשנת 1982, למבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. תכנית "אורנים" הייתה הקוד שניתן למבצע.

התכנית הראשונה שהוצגה לממשלה בידי שרון הייתה "אורנים גדול" שכללה עשיית סדר חדש בלבנון: כיבוש ביירות, חבירה לפלנגות והעלאת באשיר ג'מאייל לשלטון, גירוש הצבא הסורי מבקעת הלבנון, גירוש אש"ף לירדן (בתקווה שיקים שם את המדינה הפלשתינאית), שלום עם לבנון.

הממשלה דחתה את התכנית. במקום זאת הוצגה לה תכנית "אורנים קטן" שאושרה: הרחקת אש"ף והארטילריה שלו מיישובי הצפון אל מעבר לנהר האוואלי – מרחק 40 ק"מ מן הגבול.

התכנית שאושרה הייתה "אורנים קטן". התכנית שהתבצעה (אך השתבשה) – "אורנים גדול".

* "חדשות בן עזר"