בזכות כמה עשרות מטרים

חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. בפגישה זו הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, להסכם שלום עם סוריה.

בשעת הפגישה ערכנו, ועד יישובי הגולן, הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א. לא הייתה זו הפגנת ענק כמו "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין והרחובות סביבה בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, חודש וחצי מוקדם יותר. הייתה זו הפגנה צנועה של מאות משתתפים. כותרת ההפגנה הייתה "אל תתערב, חבר". כותרת זו הייתה פרפרזה על מילות הפרדה של קלינטון לרבין, אחרי הרצח: "שלום, חבר". הייתי בין הנואמים בהפגנה זו.

אני זוכר היטב את הדרך הלוך, לתל-אביב, ואת הדרך חזור, לאורטל. בבוקר נסעתי לבד, לשם סידורים שונים לקראת ההפגנה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וניהלתי את הפן התקשורתי, הן של ההפגנה והן של השמעת עמדתנו בתקשורת בנוגע לפסגה. כל הדרך האזנתי לרדיו. התקשורת עסקה כמובן, אך ורק באירוע ההיסטורי, ושידרה בגל פתוח. המסר שהושמע בה היה אחיד; עמדה אחת של כל העיתונאים, כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל: פגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכל סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.

בדרך חזור הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". הכל סגור, הכל גמור. "אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו. חשנו שזה סוף העולם. החרב שהתהפכה מעל ראשנו במשך 9 שנים, היא במרחק נגיעה מצווארנו. כל הדרך התקשרו אליי עיתונאים וביקשו את תגובת ועד יישובי הגולן. בדרך כלל, כל בקשה מסוג זה נענתה ברצון, מיד. הפעם הייתי זהיר. אולי הייתה זו איזו אינטואיציה של האופטימיסט חשוך המרפא שבי. לכל הפונים השבתי שעד שנדע רשמית במה המדובר, לא אגיב. וכך נסענו חמשתנו אבלים וחפויי ראש.

בהגיענו לצומת השריון, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה. המו"מ התפוצץ. "על סמך מה אתה אומר את זה?", שאלתי, והוא השיב שנחום ברנע התקשר למערכת והודיע על כך. "אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התקשורת אומרת ההיפך?" הקשיתי, והוא השיב: "בעוד חצי שעה כולם יודיעו על כך".

זה לא לקח חצי שעה. הספקתי לדווח על כך ליו"ר הוועד אלי מלכה ומיד נשמעה הודעה דרמטית ברדיו: המו"מ התפוצץ. אסד דחה את הצעת ברק.

דומני, שאנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.

למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים", הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים. והוא הסתיים בניצחוננו.

****

מה קרה באותה פגישה? טרם הפגישה, קיבל אסד מהאמריקאים מסר, שהוא עומד לקבל את מה שהוא רוצה. מה הוא רוצה היה ברור. נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967.

את המסר הזה הוא לא היה מוכן לקבל ישירות מברק, שרצה לפגוש אותו בדמשק או להתלוות לקלינטון לז'נבה. הוא סירב להיפגש עם מנהיג ישראלי. המקסימום שהיה מוכן לו, היה פגישה בין שר החוץ שלו פרוק א-שרע עם ברק, שבה סירב א-שרע ללחוץ את ידי ראש הממשלה.

אסד היה ידוע ב"דיפלומטיית השלפוחית" שלו. הוא היה מתיש את אורחיו בפגישות ארוכות, לעתים של שבע, שמונה ואף תשע שעות, בלי לקום לשירותים ובלי להגיש להם כיבוד. הפעם הוא היה קצר רוח. כבר בראשית הפגישה הוא רצה לוודא שהוא מקבל את רצונו. קלינטון שמח לבשר לו שברק מוכן לנסיגה מכל הגולן לגבול מוסכם על בסיס קווי 4 ביוני. הניסוח הזה נשמע קצת חשוד באוזני אסד. הוא רצה לדעת בדיוק, על המפה, במה המדובר. כשהתברר לו, שברק דורש, שרצועה של כמה עשרות (!) מטרים בחוף הכינרת תהיה בריבונות ישראל, עם זכות שימוש בכינרת גם לסורים, הוא פוצץ את המו"מ. בכך תם מסע של תשע שנים, מאז ועידת מדריד.

****

כאן יש להסביר שני מושגי יסוד: הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 1967.

הגבול הבינלאומי הוא הגבול שקבעו בריטניה וצרפת, בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המנדט קיבלו שתי המעצמות מחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם – בריטניה להקמת בית לאומי (כלומר מדינת לאום) ליהודים בא"י וצרפת להקמתה של סוריה העצמאית. את הגבול אישר חבר הלאומים. על פי הגבול, הכינרת כולה תהיה בידי בריטניה. בתמורה, צרפת קיבלה את הגולן. בצפון מזרח הכינרת נקבע הגבול הבינלאומי עשרה מ' מן הכינרת (שכידוע, קו המים שלה משתנה משנה לשנה).

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נקבע הגבול הבינלאומי כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. סוריה מעולם לא הכירה בגבול הזה כגבול לגיטימי. במהלך שנות ה-50, השתלטו הסורים על שטחים ריבוניים של ישראל. הבולטים שבהם הם חמת גדר, שנכבשה בידי הסורים ב-1951, רמת הבניאס (המקום שבו ממוקמים היום קיבוץ שניר ובית ספר שדה חרמון) וצפון מזרח הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן. למעשה, הסורים השתלטו על כרבע מן הכינרת. בפרוץ מלחמת ששת הימים, האזורים הללו היו בידי סוריה, ולאחר מלחמת ששת הימים קיבלו את הכותרת קווי הארבעה ביוני 1967.

ב-18-19 ליוני 1967 נערכה ישיבה של ממשלת ישראל, לגבש את מדיניותה לאחר המלחמה. לאחרונה, במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וראשית ההתיישבות בגולן (שבקרוב אכתוב עליו כאן), קראתי את פרוטוקול הישיבה (או ליתר דיוק חלקים מן הפרוטוקול, כיוון שחלקם עדיין חסויים).

הדיונים היו בצל הטראומה של מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני (1956) הפעילו ארה"ב ובריה"מ במשותף לחץ ברוטלי, מלווה באיומים קשים על קיומה של ישראל, בדרישה שישראל תיסוג מכל סיני ורצועת עזה שכבשה במלחמה. ישראל נאלצה לקבל את הדין ונסוגה עד גרגר החול האחרון, ללא הסכם (אף שהשיגה הישגים בתחום חופש השיט ופירוז בסיני). השרים חששו שהתסריט יחזור על עצמו גם עתה. כדי למנוע זאת, קבעה הממשלה מספר קווים אדומים שעליהם לא תוותר. על בסיס אותם קווים אדומים התקבלה ההחלטה הידועה כ"החלטה הסודית" שהוסתרה אפילו מהרמטכ"ל רבין. בהחלטה הסודית נאמר: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון. חוזה השלום מחייב: 1. פירוז הרמה הסורית המוחזקת עתה ע"י כוחות צה"ל. 2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים לישראל ממקורות הירדן. 3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה מחזיקה ישראל בשטחים שהיא נמצאת בהם היום".

משמעות ההחלטה הייתה אמירה ברורה שישראל לא תיסוג כעת מהגולן. שנסיגה תהיה אך ורק תמורת חוזה שלום (הסורים לא היו מוכנים להזכיר את המילה שלום). הנסיגה תהיה על בסיס הגבול הבינלאומי. כלומר, בוודאי לא נסיגה לקווי 4.6 אך גם לא לגבול הבינלאומי, אלא על בסיסו, בהתאם לצרכי הביטחון של ישראל. ותנאי לכך הוא פירוז מוחלט של הגולן והתחייבות להפסיק את הניסיונות לפגוע בזרימת המים לישראל. החלטה ברוח זו התקבלה גם בנוגע לסיני.

בניגוד לנראטיב על פיו הייתה זו תכנית שלום שהוצעה לערבים והם דחו אותה, מוכיח פרופ' יואב גלבר שחקר את הנושא, שלא זו בלבד שההצעה לא הוצגה למדינות ערב, היא כלל לא נועדה להיות הצעת שלום. היה זה בסך הכל מסמך עקרונות שאתו ציידה הממשלה את שר החוץ אבא אבן בצאתו לוושינגטון, כדי שיוכל להציג את הקווים האדומים של ישראל בפני הלחץ האמריקאי הצפוי. להפתעתו של אבן, לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי, אלא האמריקאים נדהמו מהנכונות לוויתורים מפליגים של ישראל. כאשר אבן דיווח על כך לירושלים, הפכה ההחלטה הזו באחת לאות מתה. ממשלת ישראל לא התייחסה עוד אליה, החליטה על הקמת התיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה, וכעבור חודשים אחדים ביטלה סופית את ההחלטה, הן לגבי סוריה והן לגבי מצרים.

כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי.

המו"מ עם סוריה נפתח בוועידת מדריד, שנערכה בספטמבר 1991. ראש הממשלה יצחק שמיר הנחה את נציגו יוסי בן אהרון לדון אך ורק על תנאי השלום, בלי להסכים לשום דיון על מתווה הגבול כל עוד לא התקבלו כל דרישות ישראל בנוגע למהות השלום. ביוני 1992 נבחר רבין לראשות הממשלה. במערכת הבחירות התחייב לא לסגת מהגולן, כולל בשני ביקורים בגולן. אולם כראש הממשלה שינה את טעמו והיה מוכן לוויתורים בגולן, או בלשונו: "נסיגה בגולן, לא מהגולן". אט אט חל כרסום בעמדתו. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהסורים יסכימו לקבל פחות מכפי שקיבלה מצרים והיה מוכן לנסיגה מוחלטת מכל הגולן, עד הגבול הבינלאומי. הסורים דחו זאת על הסף. הגבול הבינלאומי, הם טענו, הוא מזימה קולוניאליסטית. בשל העיקרון שעל ישראל לסגת מכל מה שלקחה בכוח, הוא לא היה מוכן לוותר על מה שסוריה לקחה בכוח בשנות החמישים.

בשלב מסוים רבין נכנע ומסר לארה"ב "פיקדון" – הודעה על נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה לקווי 4.6 אם סוריה תקבל מספר תנאים שהציב. הוא השביע את ארה"ב שהפיקדון הוא רק בידיה ולא תעביר את ההסכמה לסורים. מזכיר המדינה כריסטופר מעל באמונו והעביר את הפיקדון לידיעת אסד. אסד דחה כמובן את תנאיו של רבין (יחסי שלום מלאים, סידורי ביטחון, הבטחת מקורות המים ונסיגה מדורגת לאורך כחמש שנים), אך סימן וי. ישראל מוכנה לנסיגה המלאה.

שמעון פרס, בנימין נתניהו וברק חזרו אף הם, כל אחד בתורו, על הנכונות הזו. ברק היה אובססיבי בניסיונו למסור את הגולן לסורים. אך, כאמור, הצעתו נדחתה.

יש לציין, שבפגישה עם הנהגת ועד יישובי הגולן עם כניסתו לתפקידו, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה בניסיונו להסיג שלום עם סוריה". לשאלתנו מה הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת". ואכן, על כך התפוצץ המו"מ.

****

בזכות שני גורמים סוכלה הנסיגה מהגולן. האחד הוא המאבק על הגולן, שאותו הובלנו אנו, תושבי הגולן, וסחפנו אחרינו את רוב העם. רבין, שהודה שהוא פועל בניגוד למנדט שביקש מן העם, הודיע שאם יהיה הסכם שכרוכה בו נסיגה משמעותית בגולן הוא יובא למשאל עם. ממשיכיו חזרו על ההתחייבות הזאת. בכל הסקרים היה ברור, שיש רוב ברור נגד נסיגה מלאה מהגולן. ואכן, כל ראשי הממשלה לא העזו לעשות את הצעד האחרון כדי לפייס את אסד.

הגורם השני הוא עקשנותו ועמדתו הנחרצת של אסד, שלא היה מוכן לקבל 110% מהגולן (כלומר קווי 4.6) בלי אותם עשרות מטרים בכינרת.

ויש לדעת – אסד מעולם לא היה מוכן להציג מהם קווי 4.6 המקובלים עליו, ואין זה מן הנמנע, שכל הצעה שהיה מקבל, הוא היה מוצא את הדרך לדחות ולדרוש יותר. הרי כאשר זה היה הגבול בין המדינות, ערב ששת הימים, הסורים לא היו מוכנים לקבל אותו. הם דרשו, למשל, ריבונות על השטחים המפורזים בשטח ישראל (ובהם היישובים גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור ושטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נוספים), וכלל איני בטוח אם הם לא היו חוזרים לתביעה הזאת, אילו המו"מ היה מגיע לשלב שבו היו מוכנים להציג את קו הנסיגה שהם דורשים.

****

בפסגה בז'נבה תם המו"מ בין ישראל לסוריה. אך יש לציין שהיו לו עוד שני המשכים. אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה, בחסות "המתווך ההוגן" ארדואן, והסכים שהמו"מ יפתח בנקודה שבה הוא הסתיים בזמן ברק. אולם הסורים פוצצו את המו"מ במחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. נתניהו חידש את המו"מ, על סמך אותם עקרונות, ורק מלחמת האזרחים בסוריה שמה קץ להרפתקה.

היום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, שנסיגה מהגולן הייתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. שאילו נסוגונו, היום היינו נאלצים להתמודד עם התבססות איראנית בחופי הכינרת.

אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מחנך את עצמי לשמור על מידה של חשדנות. בעיקר כאשר ראש ממשלת ישראל הוא מי שכבר ניסה פעמיים למסור את הגולן כולו לידי האויב הסורי.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.8.19

* אומדן נזק – אני נוטה להסכים עם ההחלטה למנוע את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות לישראל, אך יש להודות שזו דילמה לא פשוטה. יש כאן מילכוד. הנזק שהן תעשינה אם תיכנסנה הוא תדמיתי. גם האיסור להכניסן וההון ההסברתי שהן תעשינה מההחלטה הזו, יגרום לנזק תדמיתי. השאלה היא באיזה מקרה הנזק גדול יותר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה.

* אנטי ישראליות – אם יש צורך בהוכחה לעומק השנאה והעוינות של שתי חברות הקונגרס לישראל, זו העובדה שהן שיבחו את מנכ"ל שוברים שתיקה.

* הבריז לה – לאחר קבלת ההחלטה למנוע את ביקורן ב"פלשתין" של חברות הקונגרס, פנתה ראשידה טאליב, חברת הקונגרס האנטישמית המנוולת, לשר דרעי, במכתב שבו ביקשה ממנו להיעתר לבקשתה ההומניטרית לבקר את סבתה בת ה-90, והתחייבה לא לקדם בביקור את אג'נדת ה-BDS האנטישמית. דרעי נענה לבקשה, ואז היא הודיעה שלא תבוא, כי אינה מוכנה לקבל את התנאים של הביקור.

אם היא אינה מוכנה לקבל את התנאים, מדוע פנתה לדרעי בבקשה, שבה התחייבה לקבל את התנאים? אם היא התחייבה לקבל את התנאים, למה ברגע שהתקבלה בקשתה, לפתע היא אינה מוכנה לקבל את הכללים?

מן הסתם, היא פנתה לדרעי כדי שישיב בשלילה, ואז היא תספר על מדינת האפרטהייד הגזענית שאינה מוכנה לאפשר לה אפילו להיפרד מסבתהּ בת ה-90. אבל דרעי הבריז לה, בתבונה.

מה שמלמד על כך שבדילמות מן הסוג הזה, אין פתרון חד-ערכי, ויש לשקול בכל מקרה לגופו אם הנזק של הביקור גדול מן הנזק של הסירוב או להיפך.

* אבירי הזיקפה החדשים – טענה עיקרית המופנית נגד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות הקונגרס המנוולות להיכנס לישראל, היא ביקורת על הכניעה לטראמפ, בניגוד לאינטרס הישראלי.

כפי שכבר כתבתי, ישראל נקלעה למילכוד, שבו היה עליה לבחור בין רע לרע יותר, ולא ברור איזו החלטה מזיקה יותר. יש סיבות טובות להחלטה לאשר את הביקור ויש סיבות טובות להחלטה לא לאשר את הביקור. אולם עמדתו הנחרצת של טראמפ היא בפירוש אחת הסיבות המצדיקות את ההחלטה שהתקבלה.

בין הסיבות בעד אישור הכניסה, ניתן לציין את התלכדות הצמרת הדמוקרטית להגנת שתי המנוולות, בעוד האינטרס הישראלי הוא לבודד אותן במפלגתן ולחזק את הקשר בינינו לבין המפלגה הדמוקרטיות. אולם בין הסיבות בעד איסור הכניסה, ניתן לציין את עמדתו של טראמפ.

אין לישראל לעולם אינטרס לריב עם נשיא ארה"ב ולסרב לבקשותיו. יש מקרים, שבהם עימות כזה הכרחי, כאשר מדובר באמת באינטרס ישראלי מובהק, כמו ההתנגדות להסכם מינכן ב', המוכר בשם החיבה המכובס "הסכם הגרעין האיראני". גם בעבר ראשי ממשלות ישראליים התעמתו עם נשיאים אמריקאיים, למשל בנושא הכור בדימונה, דרישות של נשיאים לנסיגה ישראלית מהשטחים (למשל, תכנית רייגן), הפצצת הכור העיראקי או החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במקרים האלה, ישראל התעמתה עם נשיאי ארה"ב על נושאים שבנפשנו.

האם נכון שישראל תתעמת עם נשיא ארה"ב על נושא כמו אירוח מנוולות אנטישמיות בישראל? אני לא באמת בטוח שביקורן של השתיים הוא ממש סלע קיומנו.

מוזר, שאלה הנוהגים ללעוג ל"זיקפה הלאומית" כלשונם, כאשר מנהיגים ישראליים מתעמתים עם נשיאים אמריקאיים, הם לפתע אבירי אותה "זיקפה".

ובאשר ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית – חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה. אין ספק, שהזהות בין נתניהו וטראמפ פוגעת ביחסים הללו. אולם אי אפשר להתכחש לתמיכתו חסרת התקדים של טראמפ בישראל. האם עלינו לדחות את התמיכה הזאת כדי לשמר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית? כמובן שלא. יש לפעול במקביל, במרץ, לשיפור היחסים עם הדמוקרטים, להשקיע בכך הרבה מאמץ, כולל של ההנהגה הישראלית הבכירה ביותר, כדי להבהיר שישראל אינה מתערבת בענייני הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, אך בכל הקשור לנושאים הנוגעים לה (הכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה בריבונותנו על הגולן, היציאה מהסכם הגרעין האיראני, הפסקת התמיכה בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת – אונר"א ועוד), היא מחזקת את מי שתומך בה, ותשמח מאוד לעמדות דומות של המפלגה הדמוקרטית.

יש לציין שתי התפתחויות חיוביות בתחום התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. האחת היא הצבעה ברוב מוחץ, דו מפלגתי, בעד החלטה המגנה את ה-BDS האנטישמי, בקונגרס האמריקאי, לפני שבועות אחדים. השניה היא ביקור של 70 (!) חברי קונגרס משתי המפלגות בישראל, בשבוע שעבר, שבו הם למדו היטב את צדקתה של ישראל והביעו בה תמיכה משמעותית.

אין ספק שההחלטה לאסור על כניסת המנוולות הזיקה לקשר עם הדמוקרטים. דווקא בשל כך, על ישראל להגביר את מאמציה לחזק את הקשר הזה, למרות המחלוקת.

* המשת"פים – המפגינים נגד היועמ"ש הם המשת"פים של נתניהו וחסידיו, במלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה. היועמ"ש הוא מצביא המערכה נגד השחיתות ובעד מדינת החוק וטוהר המידות. הוא הנחה את המערכה כולה; חקירות המשטרה, עבודת הפרקליטות וגיבוש כתב החשדות. כמובן שהוא אינו חסין מפני ביקורת; איש אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא שלם עם כל החלטותיו (למשל, ההחלטה לא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות). אבל אין לי ספק שמניעיו ענייניים וטהורים. המפגינים נגד היועמ"ש פוגעים בו ובמעמדו, מחלישים אותו, פוגעים באמון הציבור בו, ובכך מעניקים תחמושת לנתניהו וחסידיו. לא בכדי, נתניהו וחסידיו מציגים שוב ושוב את החלטות היועמ"ש כמושפעות מן ההפגנות וכתוצאה של ההפגנות.

גם הצווחות של המפגינים "נתניהו למעשיהו" הן היפוכה של מדינת חוק. במדינת חוק, השופטים פוסקים את דינו של נאשם וגוזרים את עונשו, על פי הראיות, במשפט שבו נשמעות בכל הרצינות טענות הנאשם ופרקליטיו. מקום שבו הרחוב פוסק דין וגם גוזר דין – אינו מדינת חוק אלא חברת אספסוף ואנרכיה.

יש מקום להפגין נגד ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק, אם באמצעות חוקי מגה-שחיתות או ניצול לרעה של מוסד החסינות. חשוב מאוד להפגין נגד החסינות, נגד ניסיונות ההימלטות של נתניהו מאימת הדין. אך באותה מידה, יש לדרוש משפט צדק, ולגנות מפגינים שמעמידים את עצמם גם כתובעים, גם כשופטים וגם כתליינים.

יש מקום להפגין נגד ההסתה של נתניהו נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש מקום להפגין נגד תאוריות הקונספירציה שהוא מפיץ בקרב הציבור על איזו מדינת עומק שבדה מליבו, שכביכול תופרת לו תיקים כדי להדיח אותו. יש מקום להפגין נגד ההשחתה הציבורית שבמעשים אלה. אבל בכל הקשור לחשדות נגד נתניהו, ואולי בעתיד הקרוב אישומים נגד נתניהו, יש לזכור שעומדת לזכותו חזקת החפות, כל עוד לא הורשע. יש מקום להפגין נגד מצב שבו אדם שמסובך בחשדות ואולי בקרוב בכתבי אישום בעבירות חמורות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים יכהן כראש הממשלה, אבל אין מקום להורות לשופטים מה צריכה להיות הכרעתם בדין.

כל כך חשוב לעמוד על ההפרדה בין הנושאים. ומי שמדינת החוק חשובה לו, צריך לגנות את כל הפועלים נגדה, גם כשלכאורה הם משני צדי המתרס.

* שאלות קשות – מועמד מס' 10 במרצ שהשתתף בהפגנה האנרכיסטית נגד היועמ"ש (ובעצם נגד שלטון החוק), עוד לא נתן תשובות לשאלות קשות מאוד שהוא מקפיד להתחמק ממתן תשובה עליהן.

* שידרוג – מס' 12 (מתוך 12) בדירוג ראשי הממשלה בישראל שודרג למקום 10 בדירוג מועמדי מרצ.

* רצה להיות ראש לאריות ומצא עצמו כזנב לשועלים – התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהוד ברק פורץ בהרפתקה פנטזיונרית, שמסתיימת בפארסה שממנה הוא חוזר כשהזנב מקופל בין רגליו.

הוא האיש שיביא את השלום עם סוריה. ראינו. הוא האיש שבשבוע בקמפ-דיוויד יסיים סכסוך בין מאה שנים עם הפלשתינאים; לשם כך נעקוף את מרצ ושלום עכשיו ונציע לפלשתינאים מה שלא חלמו. ראינו. לשלום ההרפתקה שלו לא הביאה, אלא לנהרות של דם.

אותו דפוס של ברק המדינאי חוזר על עצמו בדמות ברק הפוליטיקאי. במשך שנתיים-שלוש הפציץ אותנו בציוצים וראיונות בטלוויזיה, בקול תקיף, בסגנון מתלהם, בתנועות ידיים חדות וחותכות. הוא לבד האופוזיציה היחידה הממשית לשלטון. הוא אפילו גידל זקן, כדי לשוות לעצמו דמות – לא של עוד איזה צייצן, אלא של נביא זעם. והוא ישב על פסגת המגדלים, בציפיה שיקראו לו לשוב מן הגלות ולהוביל את המהפכה הגדולה. ומסתבר שישראל לא מחכה לו. אף אחד לא קרא לו. אז הוא קרא לעצמו.

ושוב, עם תכנית פנזטיונרית, שאפתנית, שהוא היה כל כך משוכנע בהצלחתה. הוא יודיע על כניסתו למרוץ הפוליטי, בראש מפלגת מדף קטנה, ויבהיר שמטרתו היא ללכד את מחנה ה"שמאל-מרכז". מפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו, ויעמידו אותו בראשן. במערכת הבחירות הוא ילך בכל הכוח על הראש של כחול-לבן. ילעג לממלכתיות שלהם, לעומת הלוחמנות שלו, עם הרצח בעיניים והסכין בין השיניים. בבחירות מפלגתו תקבל מנדט אחד יותר מכחול-לבן, לנתניהו יהיו פחות מ-61 ממליצים, והנשיא יטיל עליו להקים את הממשלה החדשה, וכראש הממשלה יחזור לנקודה שבה נכשל והפעם יצליח, כבמטה קסם, לפתור בתוך שבוע את הסכסוך הישראלי ערבי.

וגם הפנטזיה הזאת… איך לומר בעדינות? לא ממש ממש התממשה. משיח בא, אבל אפעס, איש לא מטלפן.

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסקרים עומד בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומידרדרת מסקר לסקר. כדי להציל את כבודו, נותר לברק עוד כדור אחד במחסנית. הכוח שלו היה היכולת שלו, באמצעות ריצה לכנסת שבה הוא לא יעבור את אחוז החסימה, להביא לאובדן 2-3 מנדטים ולהשאיר את השלטון בידי נתניהו. עם נשק יום הדין הזה, הוא האמין, אחת המפלגות תקבל אותו ותחלץ אותו מן הביזיון. כחול לבן לא הנידה עפעף – היא ידעה שמדובר בנטל אלקטורלי. כך גם העבודה-גשר. כדי לקבל מקום ברשימת מרצ, היה עליו להשפיל את עצמו בהתנצלות המביכה בפני ערביי ישראל, על כך שכראש ממשלה עצר את המרד הערבי בשנת 2000. בתמורה, הוא הצליח להתברג במקום העשירי במרצ, ולהכניס את מספר 2 שלו, יאיר ("תהליכים") גולן, למקום השלישי במרצ.

בסקר הראשון מרצ הגיעה למספר דו-ספרתי שהיה מכניס אותו לכנסת, אך מאז היא הולכת ונשחקת, וסביר להניח שגם בבחירות הללו היא תיאבק על אחוז החסימה.

לא רחוק היום, אולי הוא כבר הגיע, שראשי מרצ יבינו שגם מן המקום העשירי, ברק הוא רחיים על צווארם.

* פרובוקציה – צפיתי בשידור המופע של סתיו שפיר בוועדת הבחירות, וממה שראיתי, ומן העובדה שכבר צפיתי במופעים דומים שלה בוועדת הכספים של הכנסת, אין לי ספק שהפרובוקציה הייתה מתוכננת מראש, מתוך מטרה שתסולק מן הישיבה. את שלה היא השיגה – עובדה, אין תחנת רדיו או טלוויזיה שלא שידרה את הפרובוקציה.

אני קורא את האוהדים: "סתיו שפיר לא נתנה לכהניסטים לסתום לה את הפה". ואללה? ה"כהניסט" שכביכול ניסה לסתום לה את הפה, הוא שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. והפרובוקציה שלה פגעה בכבוד הכנסת, בכבוד ועדת הבחירות ובכבוד השופט.

העיקר שהיא יצאה גיבורה.

* בחזרה לחיקו של עם ישראל – את הסיפור הבא סיפר לי ידידי מאיר אינדור, ראש ארגון "אלמגור". כאשר שר השיכון דוד לוי הגיע להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב ביתר עילית בגוש עציון, מפגיני שמאל כלאו אותו שעה ארוכה בקרוואן, בהפגנה אלימה, כשהם צועקים "כסף לשכונות, לא להתנחלויות". בראש המפגינים עמד עמיר פרץ. עכשיו הוא כרת ברית עם בתו של דוד לוי, אורלי לוי אבוקסיס.

מכאן אפשר לצאת למקומות שונים, אם אנו רוצים לשוות לסיפור ממד אקטואלי. אפשר לנוד לאורלי לוי שהולכת אחרי מי שנהג כך כלפי אביה. אפשר ללעוג לפרץ על שהוא "מתקרנף" והמיר את המזג המהפכני שלו בפזילה לימין. אבל אני לוקח זאת למקום אחר.

אני מעריך מאוד את המהלך שפרץ עשה. מהלך כפול – הסירוב להתמזג עם מרצ, וההליכה עם אורלי לוי ו"גשר". זהו מהלך חשוב, בכיוון הנכון, שלהערכתי לא יניב הישג אלקטורלי משמעותי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך עשוי להציל את תנועת העבודה ממחיקה ולהחזיר אותה למעמד מרכזי בחברה הישראלית. זהו מהלך של הפסקת ההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, וחזרה לחיקו של עם ישראל.

פרץ יכול היה לעמוד בראש מרצ רבתי, כשהזנב (היום מקום 10 במרצ) מכשכש בכלב. הוא בחר בתבונה בדרך אחרת.

איני תומך בפרץ ובמפלגתו. השקפותיו המדיניות של פרץ רחוקות ממני ת"ק פרסה. לעמדותיו החברתיות אני דווקא קרוב. אבל אני מאחל למפלגת העבודה–גשר הצלחה בבחירות. אני רוצה לראות אותה שותפה בממשלת אחדות.

עם זאת, הצעד של פרץ מחייב השלמה. ללא חישוב מסלול מדיני מחדש, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה.

* יש לו מפלגה – הרוצח יגאל עמיר רוצה להקים מפלגה חדשה. אבל בשביל מה הוא צריך מפלגה, כשיש לו את עוצמה כהניסטית?

* המצפן התקלקל – על פי "המצפן של 'מאקו' " המפלגה המתאימה לי היא "ישראל ביתנו". מצפן קלוקל. אני דבק במצפן שלי, שלעולם לא יגרום לי לתמוך בשרלטן.

* איני זקוק להטפות – כשבתי הגיעה למצוות היא עלתה לתורה, הפליאה לקרוא בטעמי המקרא בפרשה ובהפטרה. בטקסי המצוות שלה ושל הבנים שלי, הנשים והגברים ישבו, כמובן, יחד והנשים היו שותפות מלאות בטקס. אשתי עלתה לתורה, ולא הסתפקה בתפקידה המסורתי של האם, להציץ מאחורי הפרגוד ולרגום את הילד בסוכריות. זה אורח חיי, זאת תפיסתי את היהדות ואני מייחל לכך שכל חלקי היהדות יאמצו את הגישה הזאת.

אבל כשיצאתי נגד פסיקה המנסה לכפות על החרדים חברה מעורבת ולהדיר אותם, למעשה, מן המרחב הציבורי, קיבלתי בתגובה הטפות והסברים כמה רעה הפרדה וכמה טובה חברה מעורבת. ובכן, איני זקוק להטפות ולא להסברים. ובכלל, הדיון אינו על שאלת ההפרדה, אלא על שאלת זכותו של מיעוט שאורח חייו שונה, להיות חלק מן המרחב הציבורי.

בתור ליברל, אני מתנגד לכפיה אנטי דתית ולהדרת החרדים מן המרחב הציבורי, ששייך להם כפי שהוא שייך לי.

* החלטה פרוצדורלית – הצהלה של תומכי הדרת החרדים מן המרחב הציבורי, בעקבות החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת עאטף עילבוני, מוקדמת. בג"ץ לא החליט בעד הדרת החרדים, אלא כלל לא נכנס לסוגיה. החלטתו עסקה אך ורק בשאלה הפרוצדורלית – סמכותו של שופט מחוזי אחד לפסול פסיקה של שופט מחוזי אחר. האמת היא שגם אני, שתומך בפסיקתו של עילבוני, לא הבנתי מאין שאב את הסמכות.

אין לי מושג מה היה מחליט בית המשפט העליון אילו דן בסוגיה העקרונית. סביר להניח שהסוגיה עוד תגיע לפתחו, ורק אז נדע זאת.

אין זה מקרה שדווקא שופט ערבי קיבל את ההחלטה הליברלית הראויה. אך טבעי שמי ששייך למיעוט יהיה רגיש לרמיסת מיעוט אחר וזכויותיו בידי הרוב.

* תרומה בעקבות הרצח – אחרי שקמתי מן השבעה על מות אבי, העליתי רשומה שבה סיפרתי על קבלה שמצאתי, בין מאות קבלות בתא של אבי בבית הכנסת שבו התפלל, על תרומה לישיבת הגולן ב-1976. לרשומה צירפתי את תמונת הקבלה. הרשומה ריגשה את רבני הישיבה. ראש הישיבה הרב מנוביץ' הזמין אותי לביקור בישיבה ולקח אותי לפינה היסטורית בספריית הישיבה, המתעדת את תולדותיה. הוא יודע שאני פריק של תעודות היסטוריות ומוצגים ארכיוניים בכלל ושל תעודות על תולדות ההתיישבות בגולן בפרט, וידע היטב לאיזו קורת רוח יגרום לי. וכך היה.

הביקור עורר בי את התובנה המעניינת הבאה. התרומה של אבי הייתה בינואר 1976. חודש קודם לכן, חדרה חוליית מחבלים מסוריה לישיבת הגולן, רצחה שלושה תלמידים ופצעה תלמיד נוסף. כנראה שאבי תרם לישיבה, כדי לחזקה, לאחר הטבח.

* ביד הלשון

העיניים של המדינה – יואב קרן העלה על נס, במאמר ל"ידיעות אחרונות", את תרומתן של התצפיתניות בצה"ל, שבזכותן סוכל, לא בפעם הראשונה, פיגוע קשה בגבול עזה. כותרת המאמר: "העיניים של המדינה".

הביטוי המקורי "העיניים של המדינה" מתייחס לחרמון. טבע אותו לוחם בגד' 51 של גולני, טוראי בני מסס מטבריה, שהשתתף והצטיין כמאגיסט בקרב העקוב מדם לשחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בכתבת טלוויזיה על לוחמי גולני בחרמון, הסביר מסס לכתב הטלוויזיה מיכה לימור את המוטיבציה של חבריו ושלו: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

ניסוחו המדויק נטמע במהירות בשפה העברית, כהגדרה לחרמון. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שזכיתי להיות ממוביליו, הרבינו להשתמש במטבע הלשון הזה לא רק בהקשר של החרמון, אלא של הגולן כולו.

* "חדשות בן עזר"

משיח שקר

למחרת השבעתו של ברק לראשות הממשלה השתתפתי בפגישה עמו של הנהגת ועד יישובי הגולן. בפגישה עמנו הוא אמר שבכוונתו לסגת מכל הגולן. "אין אבן שלא אהפוך כדי להביא לשלום עם סוריה", אמר, והוסיף: "אם לא אעשה הכל כדי להביא לשלום, החיילים לא יעלו על הטנקים כשתפרוץ מלחמה". נחרדתי מעצם העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון מאיים על עצמו בכך שחיילי צה"ל לא יעלו על הטנקים. זה מנהיג לאומי?

5 ראשי ממשלה נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, אך ברק היה נחוש מכולם. הוא היה מכוון מטרה כטיל מונחה מכוון. שוב ושוב חזר על המנטרה על "אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית". ואכן, הוא הציע רשמית נסיגה מכל הגולן, כולל עקירת כל יישובי הגולן, זולת רצועה של כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. כידוע, אסד דחה על הסף את ההצעה. כישלונו של ברק הציל את ישראל מאסון לאומי; נתאר לעצמנו שהיום היינו מתמודדים עם כוחות איראניים סמוך לחוף הכינרת.

כשנכשל בתהליך מול אסד, עבר ברק למו"מ עם הפלשתינאים. לפסגת קמפ-דיוויד הוא ניגש בביטחון עצמי של מי שבאחת יפתור סכסוך דמים עמוק ומורכב בן מאה שנים. הרי המומחיות שלו מילדות היא פריצת מנעולים.

הוא הגיש לערפאת הצעה שריסקה את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. הוא הפנה עורף למורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון של רבין, ערב הרצח, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא דיבר על רשות שהיא פחות ממדינה, על כך שלא תהיה נסיגה לקווי 67, על ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, על חיזוק גושי ההתיישבות כדוגמת גוש קטיף. ברק הפך כל "לאו" ל"הן". מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 67 (עם "תיקוני גבול"), נסיגה מבקעת הירדן, חלוקת ירושלים, ולא רק שכונות הקצה אלא אפילו העיר העתיקה והר הבית. כל זאת, ללא כל דיון או החלטה בממשלה. על דעת עצמו.

כשערפאת דחה את ההצעה, הוא לא אמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא מאז ועד היום הוא חוזר על המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה". הצעתו לא פתרה את הסכסוך, אלא הביאה למתקפת הטרור החמורה ביותר מאז קום המדינה. ותחת אש, אוטובוסים מתפוצצים ולינץ', הוא זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אף יותר, ימים אחדים לפני הבחירות, העיקר להשיג איזה נייר. הוא עשה זאת תוך צפצוף על חוות דעת היועמ"ש רובינשטיין שאין לו סמכות לכך סמוך לבחירות. ובתשדיר הבחירות האחרון הוא אמר שהגענו אל סף השלום וביקש מנדט מהציבור ללכת את הצעד הנוסף. לא בכדי, הוא גורש מתפקידו, בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, בתבוסה משפילה.

לשלום ברק לא הביא, אך גרם לנזק שפוגע בנו עד היום. הוא שבר את יסודות ההסכמה הלאומית ויצר תקדים מדיני, שאחריו כל הצעה פחות מרחיקת לכת נמדדת ביחס להצעותיו ומוגדרת כ"סרבנות".

12 ראשי ממשלות היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. היום הוא מנסה לחזור כמשיח שיגאל את ישראל, אך אהוד ברק הוא משיח שקר.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 30.6.19

* אף אחד לא יטוס – לאחר תום ההארכה, כאשר נתניהו נכשל בניסיונו להרכיב קואליציה – על פי החוק, על פי רוח החוק, על פי כוונת המחוקק ועל פי המסורת הפוליטית הישראלית, היה עליו להתייצב אצל הנשיא ולהודיע לו שנכשל, והנשיא היה מטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר. על בני גנץ.

ראש הממשלה בעט. הוא נהג כמו אותו פרח טיס, שכאשר הודח מקורס הטיס ביקש להתקבל למערך הנ"מ. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!!!!"

שבני גנץ ירכיב את הממשלה?! שח"כ אחר מצמרת הליכוד, שיכול בתוך ימים ספורים להקים ממשלת אחדות, ירכיב את הממשלה?! האפשרות הזאת לא עלתה על דעתו של מר "המדינה זה אני", והוא גרר את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, יקרות, שיתוק המערכת השלטונית למשך שנה.

והיום, כשקצת מדגדג לו בסקרים, והוא חושש מפני אובדן השלטון, הוא מנסה את הגחמה התורנית להמשך שלטונו – לבטל את הבחירות; את פרי הגחמה הקודמת שלו. הרי הוא רגיל "להשיג כל מה שהוא רוצה", ועכשיו הוא רוצה לבטל את החלטת הכנסת, החלטה שהוא כפה על הכנסת, ללכת לבחירות.

זהו טירוף מערכות מוחלט.

וכעת הוא שולח את נערי השליחויות שלו ובראשם החניך התורן מיקי זוהר, להאשים את … כחול לבן בבחירות המיותרות שהוא כפה על המדינה בשל הגחמה האישית שלו. כאילו סירובה של כחול לבן להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו (ממשלה, שכזכור הוא כלל לא ניסה להקים, כי כל מעייניו הוקדשו להרכבת קואליציית החסינות), הוא הגורם לבחירות המיותרות.

אין לו אלוהים. אין לו גבולות. מבחינתו – הכל מותר.

* משיח שקר – עשרים שנה לאחר כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה, אנחנו עדין מתמודדים עם הנזק שגרם.

ועכשיו הוא מתיימר לחזור כמשיח שיושיע את ישראל.

אהוד ברק – משיח שקר.

* ביבינג אינסטינקט – אהוד ברק תוקף את הנהגת כחול לבן, על כך שאינה תוקפנית. "בחירות זה לא נימוסים והליכות".

הוא מצטרף לאחרים שתוקפים את הנהגת כחול לבן על כך שאין להם "קילינג אינסטינקט", ולכן לא ינצחו את נתניהו. אני מבין. כלומר מי שמתמודד על השלטון צריך להיות חסר עכבות, לא לוקח שבויים, תוקפן, משקר בלי למצמץ, מסית, מדיח, מעליל, בז ליריביו, יוצר דה-לגיטימציה למי שאינו תומך בו, מסכסך, מפלג.

בקיצור, בחירות הן תחרות מי יהיה יותר ביבי. אבל מה לעשות, בתחרות כזאת אף אחד לא יהיה יותר ביבי מביבי.

מול נתניהו יש להציג דרך אחרת; של מנהיגות לאומית ממלכתית, מאחדת, מלכדת, מכבדת ומכובדת, אומרת אמת. המנהיגות שיש להציג מול נתניהו אינה צריכה להיות עוד מאותו דבר, אלא אלטרנטיבה.

* אהוד, מאחוריך – שמעון פרס עומד לכנס בשבוע הבא מסיבת עיתונאים ולהודיע על חזרתו לפוליטיקה.

* להתעורר עם פרעושים – בעקבות הקרע בין עוצמה כהניסטית לרב רפי פרץ, מוצף הרב רפי במכתבי נאצה ושטנה איומים ונוראים, במכתבי איומים ויתכן שתוצב עליו שמירה. אין בי שמחה לאיד, ואיני חושב ש"מגיע לו". אבל תמיד כדאי לזכור את המימרה העממית, שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

* הסדרה ונבוט – איני מאמין שהסכם ההסדרה החדש יחזיק מעמד, כי הפלשתינאים בדרך כלל מפרים את כל ההסכמים, אלא אם הם מבוססים על הרתעה חזקה. ולמרות זאת, אני תומך בניסיון הזה. לראשונה, ההסדרה מדברת בפירוש גם על הפסקת טרור ההצתות.

אולם כדי שיהיה סיכוי כלשהו להסדרה הזאת, היא חייבת להיות מלווה בנבוט – הבהרה ישראלית, שמרגע זה דין הצתה כדין רקטה. אגב, ההסדרה היא הוכחה, אם מישהו זקוק לה, שההצתות מאורגנות בידי חמאס, ואין אלה "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים", כפי שתיאר זאת צחי הנגבי כדי לתרץ את ההבלגה.

* איזו שריפת קוצים – פעיל הליכוד מוטי אוחנה שלח מסרון לתכנית "חדר מצב" בערוץ 13, ושאל אם בגלל איזו שריפת קוצים צריך לצאת למלחמה. אף אחד לא מדבר על לצאת למלחמה, אלא על מאבק בטרור וגביית מחיר על הפיגועים. אבל איזו ערלות לב וציניות אכזרית יש בהתייחסות להצתת שדות הנגב המערבי זו השנה השניה, כאל איזו שריפת קוצים. ההתיישבות היא היא הציונות, והחקלאות היא לב ההתיישבות. שריפת קוצים… רק כדי להצדיק את המחדל והכשל המוסרי הנורא של ראש הממשלה, מחדל ההבלגה על טרור ההצתות, מחדל ה"הכלה" של ההתנקשות היומיומית בריבונות, מדיניות במנטליות של ועד קהילה בשטעטל. אין גבול לטמטום בניסיון להצדיק כל מחדל של נתניהו, על ידי חסיד שוטה ועובד אלילים. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ממשלה אחרת שהייתה נוהגת בצורה כושלת וחסרת אחריות כזאת מול מתקפת טרור. גם אוחנה מסכים עם כל מה שנתניהו היה אומר במקרה כזה, כי כחסיד שוטה הוא ידקלם תמיד, ללא מחשבה, את דף המסרים שלו; את נתניהו והיפוכו. איזו שריפת קוצים… מצלצל כמו "בגלל איזה סיגר מחבר". איזו עליבות!

* העיר זה אני – כל בוגרי י"ב בתל-אביב קיבלו עם סיום לימודיהם מן העיריה את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". זהו ספר פוליטי שמציג השקפת עולם פוליטית מסוימת. למה דווקא הספר הזה חולק לתלמידים? כי ההשקפה המופיעה בו מבטאת את השקפת עולמו של ראש העיר, חולדאי. ולמה כל התלמידים צריכים לקבל במתנה ספר המציג את השקפת עולמו של ראש העיר? כי חולדאי, ולא בפעם הראשונה, הפנים את התובנה ש"תל-אביב זה אני". מה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. מה שהוא אומר – זה מה שתל-אביב אומרת.

המגלומניה הזאת היא תוצאה ישירה של שלטון ממושך, ממושך מדי.

* ועוד – כתבו עליי בעיתון!
בידיעה על פסטיבל "לא בשמים" בעיתון "על הצפון" נכתב שבין המרצים יהיו …… "ועוד". ה"ועוד" זה אני.

* ביד הלשון

מִמָּה נַפְשָׁךְ – גם את הפינה היום אקדיש לשאלה שנשאלתי על ידי קורא. בעקבות שימוש שעשיתי בביטוי "מִמָּה נַפְשָׁךְ" באחד ממאמריי, נשאלתי – מה פשר המושג?

הביטוי הוא מארמית, שמשמעותו – מה רצונך? הנפש היא מקור הרצון. הביטוי מקובל בספרות חז"ל, כפתיחה להוכחה של טענה כלשהי, באמירה שמכל כיוון שננסה לתקוף את הסוגיה, נגיע לאותה מסקנה.

דוגמה תלמודית לשימוש בביטוי (מופיעה בערך "ממה נפשך" באתר האקדמיה ללשון עברית):
התלמוד שואל מה הדין במקרה שאדם קנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו? וכך משיב רב פפא: "ממה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו" (בבלי בבא בתרא פב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת, ואין רע בכך.

דוגמה זו ממחישה את השימוש בביטוי. תשובתו של רב פפא, היא שיש שתי אפשרויות מנוגדות, האחת היא שאכן אלה ביכורים שלו והשניה היא שאין אלה נחשבים לביכורים שלו. כך או כך, ראוי שיקרא את מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי" וכו'), כיוון שאם אלה ביכוריו – הוא חייב לקרוא ובמקרה זה אם לא יקרא עבר עבירה. אם אין אלה ביכוריו והוא קרא – מה רע בקריאת פסוקים? ולכן, כך או כך, כדאי שיקרא.

* "חדשות בן עזר"