אף על פי כן

באחד במאי 1921, לפני 100 שנה בדיוק, פרצה המלחמה השניה בין הערבים ליהודים על ארץ ישראל – מאורעות תרפ"א. המלחמה הראשונה הייתה שנה קודם לכן, מאורעות תר"פ.

הייתה זו התנפלות רצחנית ערבית על היישוב היהודי; 27 שנה לפני ה"נכבה", 46 שנה לפני "אקיבוש", היא פרצה ביפו כמעט מאה שנים לפני שהתיישב בה הרב מאלי.

המאורעות נמשכו חמישה ימים; ימים של פרעות, רצח, אונס, ביזה והתעללות, ביישובים רבים ברחבי הארץ. 47 יהודים נרצחו ו-140 נפצעו.

את אות הפתיחה למאורעות לא נתנו ערבים אלא דווקא יהודים, הוריו הרעיוניים של עופר כסיף, אנשי המפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית מופ"ס, אחד הגלגולים הקודמים של חד"ש. בתל-אביב נערכה צעדת האחד במאי של פועלים ציונים, אנשי תנועת "אחדות העבודה". מולם צעדה הפגנת אחד במאי של העופר כסיפים של אז, שנשאו סיסמאות מהפכניות ואנטי ציוניות (בעיקר ביידיש). ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הצדדים הגיעה לחילופי מהלומות בין הניצים. המשטרה הבריטית הפרידה בין ההפגנות והקומוניסטים ברחו ליפו והחלו להסית את הערבים נגד הקולוניאליסטים הציונים והמשטרה הבריטית שהיא משת"פית של הציונים. אין צורך במאמץ מיוחד להסית את הערבים נגד היהודים. המוני ערבים חמושים בברזלים, סכינים, גרזנים, אלות, אבנים ורובים התנפלו על יהודי יפו, בזזו את חנויותיהם, היכו אותם ופתחו במעשי רצח. שוטרים ערבים הצטרפו אליהם בנשק חם וירו ביהודים.

למחרת נרצחו בבית יצקר שביפו הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו הסופר צבי שץ, הסופר יוסף לואידור, הסופר צבי גוגיג, יהודה יצקר ובנו אברהם יצקר.

ברנר מזוהה עם מסר האף-על-פי-כן. הוא לא ייפה את קשי החיים בארץ ישראל, את קשיי הגשמת הציונות, אך הייאוש שלו היה ייאוש בונה, יוצר, קריאה להתגבר ולהגשים את הציונות על אף הקשיים.

שנה לפני רציחתו, כתב ברנר על קרב תל-חי:

"מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

'טוב למות בעד ארצנו'.

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו".

מתוך ספרו "מכאן ומכאן":

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

* "שישי בגולן"