דרשה לפרשת "מקץ" תשע"ט

קבלת שבת 7.12.18

השבת הזו היא שבת מיוחדת. זו שבת ראש חודש טבת וזו שבת חנוכה. וכמו כל שבת, יש לה התוכן הייחודי שלה – פרשת השבוע.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ", השלישית מבין חמש הפרשות שגיבורן הוא יוסף.

"יוסף בעל החלומות", כינו אותו בבוז ובשנאה אחיו. ואכן, חלומות, שלו ושל אחרים, היו נקודות הציון העיקריות ונקודות המפנה החשובות בסיפור חייו.

בנעוריו, היו אלה חלומותיו שלו, חלומות הגדלות של מי שהיה הבן המועדף על אביו, ובכך כבר עורר עליו את שנאת אחיו. אך הוא, כנראה לא מודע לשנאתם, או חסר אינטליגנציה רגשית לדעת כיצד להתמודד עם השנאה, התרברב באוזניהם בסיפור החלום שבו אלומת השעורה שלו מזדקפת במרכז השדה וכל שאר האלומות משתחוות אליה. בחלום השני 11 הכוכבים וכן השמש והירח, משתחווים לו. השמש והירח הם ההורים.

חלומות הגדולה הללו דרדרו את יוסף לאסון, כמעט למותו. השנאה העזה של אחיו אליו, הביאה להשלכתו לבור ולאחר מכן למכירתו לשיירת הישמעאלים שעשתה דרכה מצרימה.

החלומות הבאים היו חלומותיהם שכניו לכלא המצרי, שר האופים ושר המשקים, שסיפרו לו על חלומות שחלמו, והוא היטיב לפתור אותם – ואכן, פתרונותיו התגשמו. שר האופים הוצא להורג בתוך שלושה ימים ושר המשקים שוחרר מהכלא והוחזר למשרתו.

פתרון החלום הזה הביא למפנה בחייו. כאשר שרי פרעה, יועציו וחרטומיו, כשלו בניסיונותיהם לפתור את חלום פרעה, נזכר שר המשקים ביוסף, בעל הכישרון לפתור חלומות, והמליץ עליו כמי שיכול לפתור את חלום פרעה. וכך, פתרון החלום הביא לשחרורו מהכלא, כעבור שנתיים, ולצעד הבא, שיעלה אותו לגדולה.

חלומות פרעה היו על שבע שיבולים רזות שאוכלות שבע שיבולים שמנות ושבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות. יוסף העניק פירוש אחד לשני החלומות – שבע שנות שובע ושפע תהיינה במצרים לאלתר ולאחריהן – שבע שנות רעב. הוא הציע דרך להתמודד עם המשבר – איסוף וריכוז עודפי מזון בשנות השפע וחלוקתם לעם בשבע שנות הרעב.

פרעה מינה את יוסף לניהול המשימה ולשם כך מינה אותו למשנה למלך. יוסף ניהל את המשבר בכישרון רב וביד רמה, הציל את ארצו והעניק סייע לשכנים. הוא היה לאיש החזק בעולם. ובעוצמתו, בסופו של דבר, הציל גם את משפחתו, משפחת ישראל, שהייתה לעם ישראל.

יש כאן פרדוכס מעניין, אך רב משמעות. חלומות הגדלות של יוסף, הביאו אותו לשפל תחתיות, לשנות סבל רבות. פתרונו לחלום פרעה אמנם הציב אותו בעמדה של גדולה, ובסופו של דבר אחיו אכן השתחוו אליו, אך הגדולה הייתה שירות הציבור, שירות העם, באמצעות דאגה לציבור ודאגה לעתיד. לא הייתה זו גדולה לשמה, אלא היא הייתה מכשיר למטרה גדולה.

יש מי שחלומותיהם הם חלומות המרוכזים בעצמם, בגדולתם והאינטראקציה בין החולם לסביבה היא של שליטה ואדנות. יש חלומות שמביאים אדם לנטילת אחריות על הכלל, להיות עילית משרתת. יוסף התנסה באלה ובאלה, והתורה מורה לנו בבירור, באמצעות סיפורו של יוסף, איזוהי הדרך הראויה.

בראשית נ: וישב מצרימה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, בהשתתפות צמרת השלטון המצרי, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, ארץ מולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען? האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

כל אימת שאני קורא מחדש את הפרק הזה, אני מקווה שאולי הפעם יקום בין בני ישראל איזה משה, או הרצל או בן גוריון, שיאמר: "אחים יקרים, חזרנו הביתה. כפרה על המקנה והרכוש. אל נסב ראשינו אחור. נישאר כאן ונתחיל הכל מחדש". ובכל פעם שאני קורא מחדש את הפרק, אני מתאכזב… גם הפעם ביכרו אבותינו את הגולה על הגאולה. "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו". ומתוך שהחמיצו את השעה, גזרו על בניהם ובני בניהם שעבוד.

****

"פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

****

סוגיה נוספת שמעלה הפרק, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ".

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה, אַל תִּירָאוּ. אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם".

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. ראוי שנלמד את המסר הזה – אחדות העם היא מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה, לעתים, התפשרות על עקרונות אחרים.

* 929

בראשית מט: יעקב נפרד מבניו בברכות (וגם בקללה). פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים

בבראשית מט תם עידן האבות, עם מותו של יעקב אבינו.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

גם כאשר מברך יעקב את בניו, הוא מבהיר מי מהם ינהיג את העם. לא ראובן הבכור. גם לא יוסף, הבכור מאשתו האהובה, רחל. המנהיג הוא יהודה, והשבט המוביל הוא שבט יהודה: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

יעקב מברך את יהודה בשפע כלכלי, המבוטא בגפן וביין שיזרמו כמים עד שניתן יהיה לכבס ביין את הבגדים ולקשור את הבהמות אל הגפנים. אך עיקר הברכה היא למנהיגות על העם. ואכן, בית דוד הוא משבט יהודה. מעניין, שלאחר שחלום יוסף, שאחיו ישתחוו לו, התגשם בבואם למצרים לשבור שבר, יעקב מסיט את השתחוות האחים מיוסף ליהודה. הוא מקפיד לציין – "יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ", כלומר גם יוסף ובנימין, שאינם אחיו מצד אמו.

בכל סיפורי האבות, לא הבכור הוא ממשיך הדרך – יצחק הצעיר ולא ישמעאל הבכור הוא ממשיכו של אברהם, יעקב הצעיר ולא עשו הבכור הוא ממשיכו של יצחק, המנהיג מבין בניו של יעקב אינו ראובן הבכור אלא יהודה, הבן הרביעי, ומבין בניו של יוסף המנהיגות היא בידי אפרים הצעיר ולא מנשה הבכור. המסר ברור – המנהיגות אינה עוברת באופן דטרמיניסטי "כדרך הטבע", אלא נבחר מי שראוי לכך. המסר לימינו, הוא שיש לבחור כמנהיג ובעצם לכל תפקיד, את האדם המתאים באמת, ולא את מי ש"מגיע לו"; בחירה על פי כישורים ולא על פי קשרים.

* 929

בראשית מח: יְשִׂמְךָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

שאלת בחירת הבן הממשיך. במפגש של יעקב עם יוסף ובניו, אפרים ומנשה, מברך יעקב את הנכדים. כיוון שעיני יעקב הזקן, בן ה-147, כבדו מזוקן, מקרב אליו יוסף את בניו, ומניחם, כמקובל, כך שהבן הבכור, מנשה, ניצב לימינו והבן השני, אפרים, משמאלו. יעקב מפתיע – משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. משמעות הדבר, היא הענקת הבכורה המהותית לבן שעל ראשו מונחת יד ימין, אף שביולוגית אין הוא הבכור. יוסף המבחין בכך, מנסה לתקן את הטעות. "וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו. וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן, אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי, בְנִי, יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

קשה שלא להיזכר בסיטואציה דומה – ברכת יצחק את בניו. גם אז, עיני האב כבדו מזוקן. גם אז העניק האב את ברכת הבכורה לבן הצעיר. אך ההבדל הוא מהותי. בעוד יצחק תומרן שלא ברצונו, בידי אשתו ויעקב בנו, לעשות כן, יעקב צלול וסמכותי גם בזקנתו, הוא מבין היטב את המצב ושומר את השליטה בידיו. נכון, מנשה הוא הבכור, אך אפרים ראוי ממנו.

ובמי יבחר יעקב כבכיר בניו? על כך, בפרק הבא.

ברכת יעקב לנכדיו יפה ומרגשת: "הַמַּלְאָךְ, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". איזו ברכה יפה!

ועוד הוסיף יעקב: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ועד היום, בכל הדורות ובכל העדות, נוהגים ההורים להניח ידיהם על ראשי ילדיהם, כהניח יעקב את ידיו על ראשי אפרים ומנשה, ולברך אותם: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

* 929

בראשית מז: ישראל מבקש להיקבר בישראל (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטדין [האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להיקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם "נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ'".

מדרש זה, מתוך התלמוד הירושלמי, מגלה יחס שלילי ביותר כלפי מי שבוחרים לחיות בגולה, ובאים לארץ ישראל להיקבר. רבי בר קיריה מאשים אותם כמי ששמו את נחלת ה' לתועבה בחייהם, בכך שבחרו לא לחיות בה, ובתור שכאלה – כאשר הם מבקשים להיקבר בה, הם מטמאים אותה במיתתם.

רבי בר קיריה אולי מחמיר מדי עם אותם אנשים, אך הוא בהחלט מצביע על בעיה אמתית. הרצון להיקבר בארץ נועד אולי למרק את מצפונו של היהודי שחי בגולה, אולם מה הבצע בקבורתו בארץ? מה התרומה של אותה קבורה? זה מה שחסר בארץ, קברים?

את הביקורת הזאת הם אמרו על בני דורם, אולם זוהי ביקורת נוקבת על יעקב אבינו. כשקרבו ימיו למות, הוא מזמן אליו את יוסף ומשביע אותו לקבור אותו באחוזת קברי המשפחה בארץ ישראל.

ניתן להבין את הרצון לא להתנתק מן הארץ ולהנכיח אותה גם בחיי דור הנכדים והנינים. אולם יעקב חי 17 שנים במצרים. כלומר, הוא חי למעלה מעשר שנים לאחר תום ימי הרעב במצרים, מתוך בחירה בגלות, הוא ובניו וכל החמולה, שהייתה שם לשבט ולעם. וגם לפני מותו, אין הוא מצווה על בניו לחזור לארץ, אלא רק לקבור אותו במערת המכפלה.

מפני חטאינו גלינו מארצנו, אנו אומרים, אולם האם הגולה היא העונש או החטא עצמו? גם אם הרעב מצדיק את הירידה מצרימה, בוודאי שאין כל הצדקה להשתקעות במצרים, ככתוב בפרק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

הם ישבו על סיר הבשר, בנחלה הטובה שקיבלו, סמכו על אחִיהם, היהודי שהתברג היטב בצמרת השלטון, חשו בטוחים ושכחו את ארץ ישראל. לבטח הם גם המציאו כל מיני מדרשים אפולוגטיים, על שלוש שבועות, האוסרות עליהם לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ; מדרשי אוטוסוגסטיה.

הם התעלמו ממדרשים כמו המדרש הבא, מתוך התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא: "שנו רבותינו: אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתיים של חיטים בסלע [כלומר, שנתייקר מאוד שער התבואה]. אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח [לקנות]; אבל בזמן שמוצא ליקח – אפילו עמדה סאה בסלע, לא יצא. וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]". הרי המדרש מסמן בבירור את סף חוסר הביטחון הכלכלי המצדיק ירידה מן הארץ, ואילו הם התעלמו ופשוט העדיפו את סיר הבשר.

הם גם התעלמו מדבריו של יצחק טבנקין: "כל חלומות השווא להתבולל ולהתבטל, לא זו בלבד שאנו שוללים אותם מוסרית, אלא שהם גם אוטופיים מעיקרם. זהו לקח מאה שנות אמנציפציה, וזהו גם מה שמתברר והולך בעצם הימים האלה – יום יום. מכאן כי בלא ריכוז טריטוריאלי אין חיים ליהודים. זוהי תורת החיים של העם היהודי וזוהי מצוות העשה, הנגזרים מן ההיסטוריה בת-זמננו… תמציתה של תורה זו היא – הגלות מאיימת השמדה; הטמיעה אינה אלא אשליה; אין קיום רוחני לעם ולאדם ללא קיום גופני; הגשמת הציונות היא אפשרות החיים היחידה בשבילנו. ה'ראיה הריאליסטית' הבוטחת בקיומה של אפשרות אחרת, כבר עלתה בדורנו בששה מיליוני יהודים".

אך הם ישבו להם בארץ גושן, התעצמו ושגשגו וטחו עיניהם מראות את מהות הגולה. הגולה לא הייתה העונש, אלא החטא. הסבל והעבדות היו העונש, או בעצם התוצאה הישירה של החטא.

* 929

בראשית מו: אבותינו יורדים מהארץ (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי".

איזו התרגשות! איזה הפי אנד לפרשה הארוכה והכואבת של יוסף ואחיו, של יוסף ואביו.

הפי אנד? כן, ולא. שכן לצד האיחוד ההיסטורי, יעקב ובניו יורדים מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.

פרק מו מספר את סיפור הירידה הגדולה מהארץ. יעקב ו"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה… וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן… כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ".

הדבר האחרון שאני יכול להתחבר אליו הוא ירידה מן הארץ. להיפך, אני סולד מהלגיטימציה לירידה, עד כדי כך שכבר לא פוליטיקלי קורקט להשתמש במושג "ירידה": "יש לי שני ילדים, אחד גר בת"א ואחד גר בניו יורק", כאילו מדובר רק במקום מגורים, ואין משמעות ערכית לחיים בארץ או בגולה, ומה שקובע הוא מחיר המילקי. אני מאמין שמקומו של יהודי הוא אך ורק בא"י ובוודאי שאני שולל את עזיבת הארץ של יהודי ישראלי שחי בה, כמו משפחת יעקב.

לכאורה, יש להם סיבה מוצדקת – הרעב הכבד. הם לא ירדו למקום שבו המילקי קצת יותר זול. ירידתם מן הארץ נועדה לאפשר חיים, וככזאת היא הכרח בל יגונה. ניתן היה, אולי, לקבל זאת, אלמלא הפסוק אותו נקרא בפרק הבא: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". הם לא ירדו כפליטים עד יעבור זעם, אלא התנחלו ונאחזו במצרים, היאחזות לדורות, עד יציאת מצרים שאף היא נכפתה על צאצאיהם.

תירוץ נוסף המצדיק את הירידה מהארץ וההשתקעות במצרים, הוא שמדובר בתכנית אלוהית, שפורטה בברית בן הבתרים. בעיניי, התירוץ הזה הוא כפירה בעיקר, מאחר ועיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. יש תכנית אלוהית? הכל צפוי? יתכן. אבל הרשות נתונה, וכל אדם בן חורין לקבל את ההחלטה הנכונה או השגויה. ומה לעשות, לא נעים אך אבותינו בחרו לרדת מהארץ הקשה שלנו לחיים הטובים במנהטן שעל גדת הנילוס.

* 929

בראשית מה: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

אז מה יש בבראשית מה? סיפור דרמטי ומרתק, אחת הדרמות הגדולות, המסעירות והמרגשות ביותר בתנ"ך – התוודעות יוסף אל אחיו, אליהם התנכר ובהם התעלל. היום היינו כותבים בקדימונים: הכינו את הממחטות. יוסף, אגב, עושה זאת בגדול: "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה… וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו, וַיֵּבְךְּ".

יוסף מתוודע אל אחיו, לאחר נאומו הדרמטי והמרגש של יהודה, בפרק הקודם. הנאום הזה המיס את לבו של יוסף. הוא סיפר לאחיו על זהותו, והפציר בהם לא להצטער על קורותיו, כי ירידתו למצרים היתה שליחות אלוהית להכין את הקרקע להצלת המשפחה.

הפי אנד? כן, ולא. שהרי בהמשך הפרשה, יורדים יעקב ובניו מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.

סיפור האיחוד של המשפחה, אחרי הנתק הממושך, והפיוס הכן חרף ההיסטוריה הקשה, מבטא ערך נעלה של אחדות לאומית. אני דוגל בכל לבי ובכל נפשי בערך האחדות הלאומית. אחדות אינה אחידות, אינה מוחקת גוונים ואינה מטייחת מחלוקות. משמעות האחדות היא הזדהות וסולידריות בין כל בני העם, בעלי הגורל המשותף והייעוד המשותף. ואם הייעוד אינו משותף, יש לעמול קשה כדי ליצור אותו.

עם המסר של האחדות הלאומית אני מזדהה מאוד. הבעיה היא, שבסיפורנו העם מתאחד בגולה, באמצעות ירידה מן הארץ. הפרשה בה מופיעים הפרקים הללו ובהם סיפור הירידה למצרים, היא פרשת "ויגש". בהפטרה של פרשה זו, הבעיה הזאת נפתרת.

בהפטרה, אנו קוראים את חזון הנחמה של יחזקאל, שהוא כידוע בומבה של נביא: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".

הפסוק הזה חקוק על קיר האולם המרכזי בבית הנשיא. הוא חלק מחזיון שלם ונבואה על קיבוץ כל גלויות ישראל מכל התפוצות וחידוש הברית בין אלוהים והעם, חידוש מלכות דוד, הקמתו מחדש של בית המקדש. אין בנו געגוע ותשוקה להקמת מונרכיה או לבית מקדש ועבודת הקורבנות. אבל קיבוץ גלויות, חזרת העם היהודי לארץ ישראל, הגשמת הציונות והקמת מדינת ישראל, שהיא הבית השלישי, הם בפירוש התגשמות נבואתו של יחזקאל. הנשיא הוא האדם המסמל את ערכי המדינה, את ייעודה ומטרותיה, ואין כמו הפסוק הזה כסמל למהותה של המדינה.

משמעות החזון אינה רק קיבוץ העם מגלויותיו השונות, אלא לא פחות חשוב – אחדות ישראל, על כל ריבוי הגוונים, האמונות והדעות בתוכו ואיחוי השסעים בין דתיים וחילונים, בין עדות, בין שמאל וימין, הפסקת שיח השנאה הקיים בחברה הישראלית וחיבור מחודש בין הישראליות והיהדות.

למה נבחרה הנבואה הזאת לשמש הפטרה לפרשת "ויגש"? הנבואה מדברת על האיחוד המחודש של אפרים ויהודה – אפרים כסמל לעשרת השבטים שהקימו את ממלכת ישראל, שאפרים היה הגדול והחשוב שבהם ויהודה הוא ממלכת יהודה. הנבואה מתארת את איחוי הקרע וסוף הפילוג בעם. בפרק שלנו, מתאחדים יוסף, אביו של אפרים, עם אחיו, בהתוועדות המרגשת לאחר הנתק הממושך.

אסיים בציטוט נוסף מן ההפטרה: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם".

* 929

בראשית מד: מנהיגותו של יהודה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

בראשית הפרק, שליחי יוסף משתילים את גביע הכסף של יוסף באמתחת בנימין. שוטריו של יוסף רודפים אחרי האחים בדרכם ארצה, עורכים חיפוש ומוצאים את הגביע באמתחת בנימין. הם רוצים לאסור את בנימין ולקחת אותו לעבד. האחים חוזרים אתו מצרימה ודורשים להישאר עבדים. בקשתם נדחית על הסף בידי יוסף.

יהודה, אדם עברי מן היישוב, שאחיו נתפס בקלקלתו, ניגש ומדבר אל האיש החזק בעולם בגובה העיניים. בראשית נאומו הנרגש, מסכם יהודה את תקציר הפרקים הקודמים, הידועים ליוסף, עד דרישתו של יוסף להעלות את בנימין אחיהם עמהם, אם ברצונם להתקבל שנית וכהוכחה לכך שאינם מרגלים. חלקו השני של הנאום הוא תיאור הדיאלוג בין האחים ליעקב לאחר שובם לארץ כנען – סירובו לשלח איתם את בנימין, והסכמתו בלית ברירה כאשר הרעב הכבד איים על עצם קיום המשפחה. בחלק השלישי מתאר יהודה ליוסף את הסכנה שעלולה להתרחש אם יחזרו לאביהם ללא בנימין – יעקב לא יעמוד בשבר וימות. ולכן, הוא מציע את עצמו כעבד ליוסף, תחת בנימין.

האם הנאום משכנע את יוסף? את התשובה לשאלה הזאת נותיר לפרק הבא.

מדוע התנכר כך יוסף לאחיו? האם היתה זו רק נקמה לשמה, במי שמכרו אותו לישמעאלים? ושאלה לא פחות קשה – מדוע אחרי עלייתו לגדולה, במשך 9 שנים בהם הוא האדם השני בחשיבותו בעולם כולו, יוסף אינו מנסה ליצור קשר עם אביו ומשפחתו, לדווח להם שהוא חי, להפיג את אבלו הכבד של אביו?

ללא ספק, שאלות כבדות, שהמפרשים העמיקו בהן בפירושים ומדרשים. בכל התנהלותו של יוסף בשנותיו הרבות במצרים, הוא נהג כמי שמודע לשליחות אלוהית, כמי שחש שאינטואיציה אלוהית מנחה אותו כדי לנווט את המשך ההיסטוריה של משפחתו / עמו. כל צעד הסוטה מן המתווה ההיסטורי, שהוא עצמו אינו מודע לפרטיו, עלול להרוס את התכנית כולה. כאשר הוא פוגש את אחיו, הוא מעמיד אותם בשורה ארוכה של ניסיונות, כדי לבחון האם הם השתנו והפיקו לקח ממעשיהם בעבר. בשלושה פרמטרים יוסף בוחן את אחיו, בגישתם הרטרוספקטיבית למעשיהם כלפיו, ביחסם לאחיהם הצעיר בנימין, אחיו היחיד מאמו רחל, וביחסם לאביהם. על חרטתם ותחושות האשם שלהם עמד יוסף כבר במפגש הראשון, כאשר שמע אותם בשפתם מכים על חטא וטוענים שהצרות הניתכות עליהם הן תוצאת מכירת יוסף. האחים, שלא ידעו שיוסף מבין את שפתם, דיברו על כך בינם לבין עצמם בנוכחותו. את יחסם לבנימין הכיר על פי דאגתם לו אחרי פרשת הגביע, בהצעתם להישאר עבדים יחד עמו ובהצעתו של יהודה להישאר תחתיו. את יחסם לאביהם למד יוסף מדברי הדאגה הכנים של יהודה.

בפרק הבא נדע, האם יוסף השתכנע שאחיו עשו תשובה.

נקודה מעניינת נוספת היא מנהיגותו של יהודה. הבן הבכור במשפחה הוא ראובן. יהודה הוא בסך הכל הבן הרביעי. בצעירותו, במכירת יוסף, היה היוזם של המכירה. בבגרותו, לקח אחריות מלאה כמנהיג המשפחה, זכה לאמונו של אביו ולאמון אחיו, והיה מוכן לשאת באחריות של מנהיג. בעוד ראובן הציע ליעקב את ההצעה הטיפשית והמתועבת, על פיה אם יקרה משהו לבנימין, יהרוג את בניו תמורתו, יהודה פשוט אמר שהוא ערב לשלומו של הנער. ליעקב, שסמך עליו, זה הספיק. אומץ לבו וחכמתו באופן עמידתו מול יוסף ובנאומו המשכנע, היו ביטוי של מנהיגות אמת. "ויגש אליו יהודה" – איש לו הזמין אותו, איש לא מינה אותו, איש לא בחר בו. התחושה הפנימית שלו כמנהיג הנושא באחריות דחפה אותו, והוא הצליח. לא בכדי, צאצאו נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, היה האיש שהעז וקפץ לים סוף, על פי המדרש, ובכך גרם לחצייתו. לא בכדי, צאצאו דוד העז, עמד מול גולית הפלשתי, קלע לו בול בפוני וגבר עליו. בשלושת המקרים הללו התעוזה, החוצפה, היוזמה וההקרבה הם סימן ההיכר למנהיגות אמת.

* 929

בראשית מג: וּטְבֹחַ טֶבַח (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"לעת תכין מטבֵּחַ מצר המנבח". כך אנו שרים בחנוכה, ב"מעוז צור". הצר הוא האויב. מנבח, מכנה השיר את האויב; מדמה אותו לכלב, החיה הבזויה ביותר בתרבות הקדמונית. מהו המטבח? טֶבח, כמובן. הפיוט, בן שש הבתים, הוא תפילה לאלוהים לנקום בגויים. והתפילה אינה מעגלת פינות, היא חדה וחלקה – ציפיה לטבח, לא פחות.

טבח? נקם? זה לא אנין בעינינו ולבטח אינו מבטא את ערכינו. ובכל זאת, כאשר אנו קוראים מכתבים מן השואה ובהם קריאה לנקם, אנו מבינים את הדברים ומזדהים אתם. בוודאי איננו שופטים אותם. וכך ראוי להתייחס לאותו הפייטן, מרדכי שמו, שכתב את "מעוז צור" בנירנברג, לאחר מעשי טבח נוראים ביהודים, בעת מסע הצלב השלישי.

אך גם כאשר אנו מזדהים עם אבותינו במצוקתם, הקושי נשאר. הטקסט קשה. איך מתמודדים אתו? הפטנט היהודי הוא המדרש. כך למדנו מחז"ל.

אריה בן גוריון זצ"ל, מראשוני בית השיטה, מייסד מכון החגים הקיבוצי "שיטים", איש רוח, תרבות וחינוך דגול, ממעצבי התרבות היהודית הקיבוצית, הוא מעין חז"ל של ימינו. וכך הוא דרש את הטקסט: "יש ונשמעים קולות מסתייגים מן המילה 'מטבח', כאילו באות בה לידי ביטוי שאיפות כמוסות של נקמה צמאת דם בגויים. הנכון הוא, שהפירוש של מטבח = טבח בטעות יסודה. כוונת הפייטן היא, שעם הניצחון על ה'צר המנבח', הבה נערוך משתה ומטבח, כלומר – נאכל מטעמים שהוכנו בידי טבח מומחה". כוונת הפייטן? נדמה לי שאב"ג עושה לעצמו חיים קלים, במדרשו הגסטרונומי. אכן, מדובר בתפילה לנקמה קשה, שניתן להבין אותה ברוח התקופה, כפי שאנו מבינים קריאות נקם בגרמנים בכתבים מן השואה.

כל טקסט נכתב בידי כותבו ובידי קוראיו, לומדיו ודורשיו. וכאשר אב"ג דרש אותו, הוא כתב אותו מחדש, וכמסורת חז"ל ייחס את מדרשו לכוונת הפייטן. זה היופי שבמדרש; היכולת שלנו להתאים את הטקסט אלינו, לימינו, לצרכינו. אולם יש כללים למדרש, הוא אינו נותן דרור בלתי מוגבל לדמיון היוצר. עליו להסתמך על משהו.

איזה פסוק יכול לשמש מסד למדרש של אב"ג? הרי המילה מַטְבֵּחַ מופיעה בתנ"ך, וקשה לטעות במשמעותה החד משמעית, כקריאה לאלוהים לנקום בגויים בטבח: "הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם. בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים. וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם, וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד, נְאֻם יְהוָה. וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם, וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת" (ישעיהו יד כ"א-כ"ג).

פסוק שעשוי לאושש את המדרש היצירתי של אב"ג, מופיע בפרק שלנו, בפסוק טז: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם". יוסף, כידוע, לא שחט את אחיו ובהם בנימין אחיו הקטון. הטבח שהוא טבח, היה סעודה מלכותית. מ.ש.ל.

* 929

בראשית מב: אמרתי לכם (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". דברים אלה אמר ראובן לאביו, יעקב, כאשר ניסה לשכנע אותו לאשר לו ולאחיו לחזור למצרים ולקחת אתם את בנימין, בן זקוניו, כמצוות מושל מצרים.

ההצעה הזאת מתועבת ומטומטמת. אם בנוסף ליוסף בנו האהוב, יאבד גם בנו האהוב בנימין, מה שינחם אותו יהיה רצח שני נכדיו? ואיזה אבא מציע כערבון את חיי שני בניו? משהו עקום בצורת החשיבה של בכור בני ישראל, עקום מבחינה מוסרית ושכלית כאחד.

לא בכדי, יעקב כלל אינו מתייחס לתוכן העסקה, ופשוט משיב בשלילה: "לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".

ראובן אינו משכנע את אביו. משמעות הדבר היא המשך הרעב, המסכן את עצם קיום המשפחה. בפרק הבא, נראה שבן אחר יצליח לשכנע את יעקב. לא הבן הבכור.

הצעת ראובן ליעקב היא המפגש השני שלנו עם ראובן. המפגש הראשון היה בעת פגישתם של האחים עם יוסף. כאשר העסק מתחיל להסתבך, משוחחים ביניהם האחים, ומשליכים את הצרות הפוקדות אותם על הפשע הנורא שעשו לפני שנים רבות, מכירת יוסף.

האחים מקיימים חשבון נפש ולוקחים אחריות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ, בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". ראובן, לעומת זאת, הבן הבכור, מי שצריך היה לעמוד בפרץ, לקחת אחריות ולמנוע את מכירת יוסף, בורח מאחריות. בשעה הקשה הזאת, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, בורח מאחריות ומטיל אותה על שאר אחיו. הוא יוצר מצג של "אתם ואני" ומשתמש בביטוי הכסת"חי: "אמרתי לכם". אלה דברי ראובן לאחיו: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, לֵאמֹר: אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". איך מגיבים האחים? מתעלמים. הם מתייחסים לאחיהם הבכור כאל אוויר.

כל סיפורי האבות מתאפיינים במאבקי ירושה ומנהיגות, ותמיד הנבחר אינו הבכור. יש כאן מסר חשוב, של בחירת המנהיג וממשיך הדרך על פי כישורים והתאמה, ולא על פי הכרונולוגיה המקרית, העיוורת. הרי לא בהכרח הבכור הוא העיפרון המחודד בקופסה. כאשר אנו קוראים על התנהגותו של ראובן, אנו מבינים מדוע.

* 929