לא אזוזה

בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו לבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.

ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג

בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה

כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:

"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,

אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא, בֵּן חָבִיב".

בֵּן:

עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר

הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה

כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן

שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:

"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי

בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!

לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה

לֹא אָזוּזָה

לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסוב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אמו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.

****

הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.

ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.

שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים

אשתחווה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים!

מאה דורות חלמתי עלייך,

לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.

כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

ושבו בנים לגבולם – על מקס נורדאו

99 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, ב-23 בינואר 1923.

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצריה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו.

ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים'. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'.

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' ".

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!' "

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

* תבור – יהדות ישראלית

והיו לאחדים בידך

באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

ממשיכים לכתוב את התנ"ך

דברים בהכנסת ספר תורה למדרשת השילוב נטור 19.11.21

יום חג מרומם נפגש היה היום במדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלו – הכנסת ספר תורה. את ספר התורה תרם הרב שוקי הרשקוביץ מחספין. זה ספר ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים והרב שוקי קיבל אותו מסבו כאשר הוסמך לרבנות. היה זה ספר התורה הראשון של חספין. הספר ישן ועבר תלאות רבות וצריך היה לשקם אותו, בעלות של עשרות אלפי ₪. הרב שוקי סירב לקבל השתתפות שלנו ולו באגורה. בחירתו לתרום את הספר דווקא למדרשת השילוב, שבה לומדים יחד חילונים ודתיים, בנות ובנים, היא אמירה חשובה מאוד, ואינה מובנת מאליו.

להלן דברים שאמרתי באירוע:

תודה ענקית לך, הרב שוקי ולכם, משפחת הרשקוביץ. הבחירה שלכם לתרום את ספר התורה דווקא למדרשת השילוב היא אמירה גדולה ומסר חשוב של אהבת ישראל. מהיכרותנו רבת השנים, אני לא מופתע שמי שתרם לנו ספר תורה הוא דווקא אתה, ושאת ספר התורה תרמת דווקא לנו. וגם אם איני מופתע, אני מאוד מאוד נרגש ומודה לך.

****

בספרו "ישראל – הווה ונצח", שפרסם הפילוסוף והתיאולוג הדגול הרב פרופסור אברהם יהושע השל לאחר מלחמת ששת הימים, הוא כתב בהתרגשות שעם ישראל בארץ ישראל במדינת ישראל כותב את הפרקים הבאים של התנ"ך.

ספר הספרים הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, כתב השל, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורֶן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור כֶּלח, ועִמו לא יפוג. הנשיה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו". 

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך. "למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השניה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".

כאשר שבנו לפני 54.5 שנים לגולן, החיינו מחדש את נחלת חצי שבט המנשה, הקמנו התיישבות יהודית לתפארת, בנינו נדבך משמעותי בהמשך כתיבת התנ"ך. אנו נמצאים שבוע לפני החלטה היסטורית, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן; החלטת ממשלה על פיתוח רבתי של הגולן על מנת להכפיל את ההתיישבות היהודית בו בתוך שנים ספורות. זה עוד נדבך בכתיבת התנ"ך, במובן הפיזי והחומרי.

אולם ההתיישבות בגולן לא הסתפקה מעולם ואינה מסתפקת היום בממד הפיזי, אלא היא נושאת בחובה גם ממד רוחני, תרבותי וחינוכי רב עוצמה. בעיניי, היהלום שבכתר הוא מדרשת השילוב. אין מקום שניתן לומר עליו שבו נמשכת כתיבת התנ"ך בדורנו, כמו על מדרשת השילוב, שבדרכה המיוחדת מעמידה תלמידות ותלמידי חכמים, "דתיים" ו"חילונים" לכאורה ולמעשה – מוחקת את המחיצה והמגירות המיותרות בין היהודים. היהדות אינה שביל עזים, וגם לא מספר שבילי עזים ההולכים במקביל ולעולם לא יפגשו, אלא אוטוסטרדה רבת ערוצים, שכולם כולם הם היהדות, הם התרבות והזהות היהודית, הנמשכת ומתחדשת תוך שילוב של מסורת וחידוש. תלמידי מדרשת השילוב הם בני בית בכל ערוצי האוטוסטרדה היהודית והם אף מרחיבים אותה ביצירתיות רוחנית יהודית.

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", שנקרא מחר, מסופר על יעקב שנאבק עם מלאך האלוהים במעבר יבוק לאורך לילה שלם. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

מעמד זה היה מעמד ההכתרה של יעקב. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התחמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. לאחר שנים רבות בפדן ארם, בהם עמד במבחנים קשים מנשוא והוכיח את עצמו כדמות מופת, מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להיכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

הנחישות הזאת היא סוד קיומו של עם ישראל. ואנו, במדרשת השילוב, מחנכים דור חדש של מנהיגים שימשיכו לשאת את הבשורה וימשיכו לכתוב את התנ"ך.

ואין ראוי יותר ממעמד מרגש זה של הכנסת ספר התורה לבית מדרשנו, כדי לסמל את השליחות הגדולה של מדרשת השילוב נטור.

שבת שלום!

פרשת "וישלח" תשס"ט – קבלת שבת באורטל 12.12.08

בפרשת "וישלח" אנו ממשיכים לעקוב אחרי יעקב. ובפרשה זו, חזרתו לארץ כנען לאחר 20 שנה בפדן ארם, אצל דודו לבן. הפרשה מספרת על חזרתו לארץ ופגישתו הדרמטית עם אחיו עשו. בהמשך מסופר הסיפור הקשה על אונס דינה, בת יעקב, בידי שכם בן חמור, ועל הנקמה האכזרית שעשו שמעון ולוי, בני יעקב – הטבח בשכם. לקראת סוף הפרק יולדת רחל את בנימין ומתה, ויעקב קובר אותה בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה, שם מצוי קבר רחל עד עצם היום הזה. וגם יצחק אביו מת, זקן ושבע ימים, ויעקב ועשו קוברים אותו בחלקת הקבר המשפחתית, במערת המכפלה בחברון.

סיפורו של יעקב הוא סיפור מרתק. לפני שבועיים, בפרשת "תולדות", פגשנו את יעקב התכמן והרמאי. את יעקב שפיתה את אחיו התאום, אחיו הבכור עשו, בנזיד עדשים וקנה ממנו את הבכורה. את יעקב שגזל במרמה מאחיו, את ברכת אביו יצחק. לכאורה, השיג יעקב את כל מבוקשו, הן את הבכורה והן את הברכה. הוא נמצא על פסגת העולם, עטור בכל עיטור.

והנה, מן הפסגה הזאת, ירד יעקב באחת לשפל שאין כדוגמתו; הוא נאלץ לגלות מן הארץ, גלמוד, נעזב, נרדף בידי אחיו, רדוף בידי מצפונו, חסר כל – "במקלי עברתי את הירדן", כפי שסיפר לעשו בפגישתם המאוחרת. יעקב, שעוד טרם לידתו הוכתר כממשיך השושלת, כפי שהבטיח האלוהים לרבקה אמו: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בר' כ"ה, כ"ג). רב יעבוד צעיר, כלומר התאום הצעיר יהיה הבן הממשיך.

אולם ליעקב ולאמו אצה הדרך. משחר ילדותו שמע את סיפורה של אמו, אודות הגדולות להם נועד. את ההבטחה הזאת החליט להגשים בכל דרך. כשנאלץ לגלות מן הארץ, חסר כל, למד יעקב את הלקח – בטריקים ושטיקים, בקומבינות ודילים, ניתן אולי להיות פוליטיקאי מצליח או סוחר ממולח, אך אי אפשר להיות מנהיג אומה, בוודאי לא אבי האומה. יעקב למד בדרך הקשה את הלקח, והתחיל הכל מההתחלה.

במשך עשרים שנה בנה את עצמו ואת דמותו מחדש, בעבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם תכמנותו ורמאותו של לבן, אך עמד בניסיון, ונהג עמו ביושר ובהגינות. הוא הקים משפחה מפוארת. בעשר אצבעותיו יצר משק לתפארת. וכל אותו הזמן שמר על חלומו, להיות ממשיך שושלת אברהם, להמשיך לשאת את הבשורה שלו, לחזור ארצה כנען.

האם עשרים השנים שחלפו מאז השכיחו את זעמו ועלבונו של עשו? יעקב, ששמע שעשו צועד לקראתו בראש מחנה של 400 איש, נערך לאפשרות של מלחמה, וערך את מחנהו לכל אפשרות. וכשנשאר לבדו במעבר יבוק, נאבק עם מלאך האלוהים כל אותו הלילה. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' ל"ב, כ"ט).

מעמד זה היה מעמד ההכתרה. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

אולם בשינוי השם לא די. מצפונו של יעקב עדין אינו שקט. הוא עוד חייב משהו לאחיו עשו. תיאור פגישתם של האחים, לאחר 20 שנה, הוא תיאור מלודרמטי מרגש. "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוארו, וישקהו ויבכו" (בר' ל"ג, ד'). מעל כל אות במילה "וישקהו" מופיעה נקודה. חז"ל, שלא חיבבו במיוחד את עשו, בלשון המעטה, טענו שלמעשה לא בנשיקה מדובר אלא בנשיכה, או לפחות בכמיהה לנשיכה. אבל אני מעדיף, במקרה זה, את הפשט. כן, הזמן עשה את שלו, יעקב השתנה והיה לישראל, ועשו השלים עם המציאות. ורק דבר אחד עוד נותר ביניהם – ייסורי המצפון של יעקב על גניבת הברכה. יעקב מתחנן: "אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (שם, שם, י'). ומהי אותה מנחה? "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך" (שם, שם, י"א). יעקב מחזיר לעשו את הברכה המגיעה לו בזכות, והכל שב על מקומו בשלום.

פרשת "תולדות" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת באורטל, 5.11.21

פרשת "תולדות" מספרת סיפור משפחתי סוער שכל טלנובלה, יצירתית ככל שתהיה, תחוויר לידו. מה לא היה כאן? אבא שאוהב ילד אחד ואמא שאוהבת ילד שני. בן בכור שמוכר את בכורתו לאחיו הצעיר תמורת נזיד עדשים. קנוניה של האמא והבן נגד האבא והאח כדי לגנוב את הברכה. אח הנמלט מבית אביו מפחד אחיו שמבקש להורגו.

דיברנו על כך הרבה בשנים קודמות. הפעם אני רוצה להתמקד בפסוק אחד בפרשה. בתחילת הפרשה מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא כתב החידה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים, מהפסוק שלנו: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך לזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל והטילה על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

נשיר יחד את השיר.

לאום מלאום יאמץ

בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא הצופן: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך לזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל והטילה על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

דרשה לפרשת וישב ולחנוכה תשפ"א

קבלת שבת וחג באורטל 11.12.20

ארבעת החומשים, מ"שמות" ועד "דברים", מתארים את תיאור הקמתו של עם ישראל, מן העבדות במצרים ועד סף הכניסה לארץ כנען.

ספר בראשית, לעומת זאת, אינו עוסק בעם אלא במשפחה. וחלק ניכר ממנו עוסק בסיפורי משפחה, ביחסי הורים וילדים וביחסי אחים. כך כבר בפרשה הראשונה, פרשת "בראשית", שבה מסופר על רצח הבל בידי קין אחיו. ובהמשך החומש מתמקדות הפרשות במשפחת האבות. ביחסים בין אברהם ולוט, בין יצחק וישמעאל uבין יעקב ועשו. על ההורות של אברהם, על ההורות של יצחק ושל רבקה, על היחסים בין יעקב לבין חמיו לבן, ובין האחיות רחל ולאה.

אברהם, יצחק ויעקב מוגדרים אבות האומה, אך במידה רבה נכון להגדיר כאבי האומה את יעקב. אברהם ויצחק הנחילו את המשך השושלת לבן ממשיך אחד – יצחק ויעקב. הבנים האחרים, ישמעאל ועשו הודרו מן השושלת. לעומת זאת, יעקב, הוא ישראל, הוא אבי העם. כל בניו הם עם ישראל, וכך בני בניו ושאר הדורות עד עולם.

אם אין עוד ריב על הבכורה, על הזכות להיות הבן הממשיך, נושא השושלת, אולי צפויים אנו לחיי משפחה הרמוניים וליחסי אחווה בין האחים? למרבה הצער אנו נוכחים שאת מקום הריב על הזכות להמשיך את השושלת, תפס הריב על ההנהגה. מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג המשפחה?

לכאורה, המנהיג אמור להיות ראובן, הבכור. אך יעקב מבכר את יוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. הוא מעדיף אותו ומפלה אותו לטובה ותופר לו כתונת פסים שהיא כסמל של אדנות. ויוסף עצמו, נרקיסיסט לא קטן, אך חכם ומוכשר מאוד, תופס את עצמו כמנהיג ומשתף את אחיו בחלומות הגדולה שלו, שפירושם הוא שהם ואף הוריו משתחווים אליו. הם שונאים אותו ומקנאים בו, זוממים לרצוח אותו ומשליכים אותו לבור.

יוסף מגיע למצרים. הפרשה מתארת את עלילותיו במצרים ובפרשה הבאה ניווכח איך הגיע לתפקיד המשנה למלך מצרים – המעצמה הגדולה של התקופה. מסתבר שיעקב היטיב לזהות את הייחודיות של בנו ויוסף לא הגזים בהכרת ערך עצמו.

ומי ינהיג את המשפחה בהעדרו של יוסף? בפרשות הבאות ניווכח איך יהודה, הבן הרביעי, תפס את המנהיגות באופן טבעי. ויתכן שבהנהגתו הוא זכה בזכות מעשה שעשה בפרשת "וישב". יהודה הוא זה שהציע להשליך את יוסף לבור. בכך כנראה הציל את חייו, מדי אחיו שרצו לרצחו. אולם משראובן חזר אל הבור ומצא אותו ריק, הוא ואחיו חשבו שהוא מת. בשלב זה, ראובן הבכור נחשב עדין למנהיג האחים ולכן כנושא באחריות לשלומו של יוסף. "הילד איננו, ואני – אנא אני בא" הוא אומר לאחיו.

בשובם הביתה מן המרעה בעמק דותן, יהודה פרש מן החמולה והדרים אל עדולם. שם גידל את משפחתו, ושם היה מעשה יהודה בתמר, שמפאת קוצר היריעה לא ניכנס אליו – אתם מוזמנים לקרוא אותו בפרק לח בספר "בראשית". המעשה שבו הוכיח את מנהיגותו, היה נטילת האחריות המלאה שלו בחטאו כלפי תמר, שבא לידי ביטוי במילים "צדקה ממני".

בהמשך הוא מנהיג את האחים, ולימים שני השבטים המתחרים על הבכורה הם שבט יהודה ושבט אפרים, בנו של יוסף. בית דוד משבט יהודה זוכה בבכורה, אך אפרים ועשרת השבטים מפלגים את הממלכה ומקימים את ממלכת ישראל.

שבט יהודה הוא ששרד והוא הממשיך לשאת את עם ישראל. ממנו יצא בית חשמונאי. משפחתו של מתתיהו זוכה בהנהגת העם היהודי. בין בניו של מתתיהו אין תחרות אלא שיתוף פעולה להגשמת המטרה המשותפת. ומתוכם, המנהיג הראשון עד נפילתו בקרב היה האיש הנושא את שם השושלת – יהודה המכבי.

וכך חיברנו את פרשת "וישב" עם חג החנוכה בקבלת השבת והדלקת נר שני של חנוכה.  

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "מקץ" תשע"ט

קבלת שבת 7.12.18

השבת הזו היא שבת מיוחדת. זו שבת ראש חודש טבת וזו שבת חנוכה. וכמו כל שבת, יש לה התוכן הייחודי שלה – פרשת השבוע.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ", השלישית מבין חמש הפרשות שגיבורן הוא יוסף.

"יוסף בעל החלומות", כינו אותו בבוז ובשנאה אחיו. ואכן, חלומות, שלו ושל אחרים, היו נקודות הציון העיקריות ונקודות המפנה החשובות בסיפור חייו.

בנעוריו, היו אלה חלומותיו שלו, חלומות הגדלות של מי שהיה הבן המועדף על אביו, ובכך כבר עורר עליו את שנאת אחיו. אך הוא, כנראה לא מודע לשנאתם, או חסר אינטליגנציה רגשית לדעת כיצד להתמודד עם השנאה, התרברב באוזניהם בסיפור החלום שבו אלומת השעורה שלו מזדקפת במרכז השדה וכל שאר האלומות משתחוות אליה. בחלום השני 11 הכוכבים וכן השמש והירח, משתחווים לו. השמש והירח הם ההורים.

חלומות הגדולה הללו דרדרו את יוסף לאסון, כמעט למותו. השנאה העזה של אחיו אליו, הביאה להשלכתו לבור ולאחר מכן למכירתו לשיירת הישמעאלים שעשתה דרכה מצרימה.

החלומות הבאים היו חלומותיהם שכניו לכלא המצרי, שר האופים ושר המשקים, שסיפרו לו על חלומות שחלמו, והוא היטיב לפתור אותם – ואכן, פתרונותיו התגשמו. שר האופים הוצא להורג בתוך שלושה ימים ושר המשקים שוחרר מהכלא והוחזר למשרתו.

פתרון החלום הזה הביא למפנה בחייו. כאשר שרי פרעה, יועציו וחרטומיו, כשלו בניסיונותיהם לפתור את חלום פרעה, נזכר שר המשקים ביוסף, בעל הכישרון לפתור חלומות, והמליץ עליו כמי שיכול לפתור את חלום פרעה. וכך, פתרון החלום הביא לשחרורו מהכלא, כעבור שנתיים, ולצעד הבא, שיעלה אותו לגדולה.

חלומות פרעה היו על שבע שיבולים רזות שאוכלות שבע שיבולים שמנות ושבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות. יוסף העניק פירוש אחד לשני החלומות – שבע שנות שובע ושפע תהיינה במצרים לאלתר ולאחריהן – שבע שנות רעב. הוא הציע דרך להתמודד עם המשבר – איסוף וריכוז עודפי מזון בשנות השפע וחלוקתם לעם בשבע שנות הרעב.

פרעה מינה את יוסף לניהול המשימה ולשם כך מינה אותו למשנה למלך. יוסף ניהל את המשבר בכישרון רב וביד רמה, הציל את ארצו והעניק סייע לשכנים. הוא היה לאיש החזק בעולם. ובעוצמתו, בסופו של דבר, הציל גם את משפחתו, משפחת ישראל, שהייתה לעם ישראל.

יש כאן פרדוכס מעניין, אך רב משמעות. חלומות הגדלות של יוסף, הביאו אותו לשפל תחתיות, לשנות סבל רבות. פתרונו לחלום פרעה אמנם הציב אותו בעמדה של גדולה, ובסופו של דבר אחיו אכן השתחוו אליו, אך הגדולה הייתה שירות הציבור, שירות העם, באמצעות דאגה לציבור ודאגה לעתיד. לא הייתה זו גדולה לשמה, אלא היא הייתה מכשיר למטרה גדולה.

יש מי שחלומותיהם הם חלומות המרוכזים בעצמם, בגדולתם והאינטראקציה בין החולם לסביבה היא של שליטה ואדנות. יש חלומות שמביאים אדם לנטילת אחריות על הכלל, להיות עילית משרתת. יוסף התנסה באלה ובאלה, והתורה מורה לנו בבירור, באמצעות סיפורו של יוסף, איזוהי הדרך הראויה.