דרשה לפרשת וישב ולחנוכה תשפ"א

קבלת שבת וחג באורטל 11.12.20

ארבעת החומשים, מ"שמות" ועד "דברים", מתארים את תיאור הקמתו של עם ישראל, מן העבדות במצרים ועד סף הכניסה לארץ כנען.

ספר בראשית, לעומת זאת, אינו עוסק בעם אלא במשפחה. וחלק ניכר ממנו עוסק בסיפורי משפחה, ביחסי הורים וילדים וביחסי אחים. כך כבר בפרשה הראשונה, פרשת "בראשית", שבה מסופר על רצח הבל בידי קין אחיו. ובהמשך החומש מתמקדות הפרשות במשפחת האבות. ביחסים בין אברהם ולוט, בין יצחק וישמעאל uבין יעקב ועשו. על ההורות של אברהם, על ההורות של יצחק ושל רבקה, על היחסים בין יעקב לבין חמיו לבן, ובין האחיות רחל ולאה.

אברהם, יצחק ויעקב מוגדרים אבות האומה, אך במידה רבה נכון להגדיר כאבי האומה את יעקב. אברהם ויצחק הנחילו את המשך השושלת לבן ממשיך אחד – יצחק ויעקב. הבנים האחרים, ישמעאל ועשו הודרו מן השושלת. לעומת זאת, יעקב, הוא ישראל, הוא אבי העם. כל בניו הם עם ישראל, וכך בני בניו ושאר הדורות עד עולם.

אם אין עוד ריב על הבכורה, על הזכות להיות הבן הממשיך, נושא השושלת, אולי צפויים אנו לחיי משפחה הרמוניים וליחסי אחווה בין האחים? למרבה הצער אנו נוכחים שאת מקום הריב על הזכות להמשיך את השושלת, תפס הריב על ההנהגה. מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג המשפחה?

לכאורה, המנהיג אמור להיות ראובן, הבכור. אך יעקב מבכר את יוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. הוא מעדיף אותו ומפלה אותו לטובה ותופר לו כתונת פסים שהיא כסמל של אדנות. ויוסף עצמו, נרקיסיסט לא קטן, אך חכם ומוכשר מאוד, תופס את עצמו כמנהיג ומשתף את אחיו בחלומות הגדולה שלו, שפירושם הוא שהם ואף הוריו משתחווים אליו. הם שונאים אותו ומקנאים בו, זוממים לרצוח אותו ומשליכים אותו לבור.

יוסף מגיע למצרים. הפרשה מתארת את עלילותיו במצרים ובפרשה הבאה ניווכח איך הגיע לתפקיד המשנה למלך מצרים – המעצמה הגדולה של התקופה. מסתבר שיעקב היטיב לזהות את הייחודיות של בנו ויוסף לא הגזים בהכרת ערך עצמו.

ומי ינהיג את המשפחה בהעדרו של יוסף? בפרשות הבאות ניווכח איך יהודה, הבן הרביעי, תפס את המנהיגות באופן טבעי. ויתכן שבהנהגתו הוא זכה בזכות מעשה שעשה בפרשת "וישב". יהודה הוא זה שהציע להשליך את יוסף לבור. בכך כנראה הציל את חייו, מדי אחיו שרצו לרצחו. אולם משראובן חזר אל הבור ומצא אותו ריק, הוא ואחיו חשבו שהוא מת. בשלב זה, ראובן הבכור נחשב עדין למנהיג האחים ולכן כנושא באחריות לשלומו של יוסף. "הילד איננו, ואני – אנא אני בא" הוא אומר לאחיו.

בשובם הביתה מן המרעה בעמק דותן, יהודה פרש מן החמולה והדרים אל עדולם. שם גידל את משפחתו, ושם היה מעשה יהודה בתמר, שמפאת קוצר היריעה לא ניכנס אליו – אתם מוזמנים לקרוא אותו בפרק לח בספר "בראשית". המעשה שבו הוכיח את מנהיגותו, היה נטילת האחריות המלאה שלו בחטאו כלפי תמר, שבא לידי ביטוי במילים "צדקה ממני".

בהמשך הוא מנהיג את האחים, ולימים שני השבטים המתחרים על הבכורה הם שבט יהודה ושבט אפרים, בנו של יוסף. בית דוד משבט יהודה זוכה בבכורה, אך אפרים ועשרת השבטים מפלגים את הממלכה ומקימים את ממלכת ישראל.

שבט יהודה הוא ששרד והוא הממשיך לשאת את עם ישראל. ממנו יצא בית חשמונאי. משפחתו של מתתיהו זוכה בהנהגת העם היהודי. בין בניו של מתתיהו אין תחרות אלא שיתוף פעולה להגשמת המטרה המשותפת. ומתוכם, המנהיג הראשון עד נפילתו בקרב היה האיש הנושא את שם השושלת – יהודה המכבי.

וכך חיברנו את פרשת "וישב" עם חג החנוכה בקבלת השבת והדלקת נר שני של חנוכה.  

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "מקץ" תשע"ט

קבלת שבת 7.12.18

השבת הזו היא שבת מיוחדת. זו שבת ראש חודש טבת וזו שבת חנוכה. וכמו כל שבת, יש לה התוכן הייחודי שלה – פרשת השבוע.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ", השלישית מבין חמש הפרשות שגיבורן הוא יוסף.

"יוסף בעל החלומות", כינו אותו בבוז ובשנאה אחיו. ואכן, חלומות, שלו ושל אחרים, היו נקודות הציון העיקריות ונקודות המפנה החשובות בסיפור חייו.

בנעוריו, היו אלה חלומותיו שלו, חלומות הגדלות של מי שהיה הבן המועדף על אביו, ובכך כבר עורר עליו את שנאת אחיו. אך הוא, כנראה לא מודע לשנאתם, או חסר אינטליגנציה רגשית לדעת כיצד להתמודד עם השנאה, התרברב באוזניהם בסיפור החלום שבו אלומת השעורה שלו מזדקפת במרכז השדה וכל שאר האלומות משתחוות אליה. בחלום השני 11 הכוכבים וכן השמש והירח, משתחווים לו. השמש והירח הם ההורים.

חלומות הגדולה הללו דרדרו את יוסף לאסון, כמעט למותו. השנאה העזה של אחיו אליו, הביאה להשלכתו לבור ולאחר מכן למכירתו לשיירת הישמעאלים שעשתה דרכה מצרימה.

החלומות הבאים היו חלומותיהם שכניו לכלא המצרי, שר האופים ושר המשקים, שסיפרו לו על חלומות שחלמו, והוא היטיב לפתור אותם – ואכן, פתרונותיו התגשמו. שר האופים הוצא להורג בתוך שלושה ימים ושר המשקים שוחרר מהכלא והוחזר למשרתו.

פתרון החלום הזה הביא למפנה בחייו. כאשר שרי פרעה, יועציו וחרטומיו, כשלו בניסיונותיהם לפתור את חלום פרעה, נזכר שר המשקים ביוסף, בעל הכישרון לפתור חלומות, והמליץ עליו כמי שיכול לפתור את חלום פרעה. וכך, פתרון החלום הביא לשחרורו מהכלא, כעבור שנתיים, ולצעד הבא, שיעלה אותו לגדולה.

חלומות פרעה היו על שבע שיבולים רזות שאוכלות שבע שיבולים שמנות ושבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות. יוסף העניק פירוש אחד לשני החלומות – שבע שנות שובע ושפע תהיינה במצרים לאלתר ולאחריהן – שבע שנות רעב. הוא הציע דרך להתמודד עם המשבר – איסוף וריכוז עודפי מזון בשנות השפע וחלוקתם לעם בשבע שנות הרעב.

פרעה מינה את יוסף לניהול המשימה ולשם כך מינה אותו למשנה למלך. יוסף ניהל את המשבר בכישרון רב וביד רמה, הציל את ארצו והעניק סייע לשכנים. הוא היה לאיש החזק בעולם. ובעוצמתו, בסופו של דבר, הציל גם את משפחתו, משפחת ישראל, שהייתה לעם ישראל.

יש כאן פרדוכס מעניין, אך רב משמעות. חלומות הגדלות של יוסף, הביאו אותו לשפל תחתיות, לשנות סבל רבות. פתרונו לחלום פרעה אמנם הציב אותו בעמדה של גדולה, ובסופו של דבר אחיו אכן השתחוו אליו, אך הגדולה הייתה שירות הציבור, שירות העם, באמצעות דאגה לציבור ודאגה לעתיד. לא הייתה זו גדולה לשמה, אלא היא הייתה מכשיר למטרה גדולה.

יש מי שחלומותיהם הם חלומות המרוכזים בעצמם, בגדולתם והאינטראקציה בין החולם לסביבה היא של שליטה ואדנות. יש חלומות שמביאים אדם לנטילת אחריות על הכלל, להיות עילית משרתת. יוסף התנסה באלה ובאלה, והתורה מורה לנו בבירור, באמצעות סיפורו של יוסף, איזוהי הדרך הראויה.

בראשית נ: וישב מצרימה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, בהשתתפות צמרת השלטון המצרי, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, ארץ מולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען? האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

כל אימת שאני קורא מחדש את הפרק הזה, אני מקווה שאולי הפעם יקום בין בני ישראל איזה משה, או הרצל או בן גוריון, שיאמר: "אחים יקרים, חזרנו הביתה. כפרה על המקנה והרכוש. אל נסב ראשינו אחור. נישאר כאן ונתחיל הכל מחדש". ובכל פעם שאני קורא מחדש את הפרק, אני מתאכזב… גם הפעם ביכרו אבותינו את הגולה על הגאולה. "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו". ומתוך שהחמיצו את השעה, גזרו על בניהם ובני בניהם שעבוד.

****

"פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

****

סוגיה נוספת שמעלה הפרק, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ".

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה, אַל תִּירָאוּ. אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם".

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. ראוי שנלמד את המסר הזה – אחדות העם היא מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה, לעתים, התפשרות על עקרונות אחרים.

* 929

בראשית מט: יעקב נפרד מבניו בברכות (וגם בקללה). פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים

בבראשית מט תם עידן האבות, עם מותו של יעקב אבינו.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

גם כאשר מברך יעקב את בניו, הוא מבהיר מי מהם ינהיג את העם. לא ראובן הבכור. גם לא יוסף, הבכור מאשתו האהובה, רחל. המנהיג הוא יהודה, והשבט המוביל הוא שבט יהודה: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

יעקב מברך את יהודה בשפע כלכלי, המבוטא בגפן וביין שיזרמו כמים עד שניתן יהיה לכבס ביין את הבגדים ולקשור את הבהמות אל הגפנים. אך עיקר הברכה היא למנהיגות על העם. ואכן, בית דוד הוא משבט יהודה. מעניין, שלאחר שחלום יוסף, שאחיו ישתחוו לו, התגשם בבואם למצרים לשבור שבר, יעקב מסיט את השתחוות האחים מיוסף ליהודה. הוא מקפיד לציין – "יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ", כלומר גם יוסף ובנימין, שאינם אחיו מצד אמו.

בכל סיפורי האבות, לא הבכור הוא ממשיך הדרך – יצחק הצעיר ולא ישמעאל הבכור הוא ממשיכו של אברהם, יעקב הצעיר ולא עשו הבכור הוא ממשיכו של יצחק, המנהיג מבין בניו של יעקב אינו ראובן הבכור אלא יהודה, הבן הרביעי, ומבין בניו של יוסף המנהיגות היא בידי אפרים הצעיר ולא מנשה הבכור. המסר ברור – המנהיגות אינה עוברת באופן דטרמיניסטי "כדרך הטבע", אלא נבחר מי שראוי לכך. המסר לימינו, הוא שיש לבחור כמנהיג ובעצם לכל תפקיד, את האדם המתאים באמת, ולא את מי ש"מגיע לו"; בחירה על פי כישורים ולא על פי קשרים.

* 929

בראשית מח: יְשִׂמְךָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

שאלת בחירת הבן הממשיך. במפגש של יעקב עם יוסף ובניו, אפרים ומנשה, מברך יעקב את הנכדים. כיוון שעיני יעקב הזקן, בן ה-147, כבדו מזוקן, מקרב אליו יוסף את בניו, ומניחם, כמקובל, כך שהבן הבכור, מנשה, ניצב לימינו והבן השני, אפרים, משמאלו. יעקב מפתיע – משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. משמעות הדבר, היא הענקת הבכורה המהותית לבן שעל ראשו מונחת יד ימין, אף שביולוגית אין הוא הבכור. יוסף המבחין בכך, מנסה לתקן את הטעות. "וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו. וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן, אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי, בְנִי, יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

קשה שלא להיזכר בסיטואציה דומה – ברכת יצחק את בניו. גם אז, עיני האב כבדו מזוקן. גם אז העניק האב את ברכת הבכורה לבן הצעיר. אך ההבדל הוא מהותי. בעוד יצחק תומרן שלא ברצונו, בידי אשתו ויעקב בנו, לעשות כן, יעקב צלול וסמכותי גם בזקנתו, הוא מבין היטב את המצב ושומר את השליטה בידיו. נכון, מנשה הוא הבכור, אך אפרים ראוי ממנו.

ובמי יבחר יעקב כבכיר בניו? על כך, בפרק הבא.

ברכת יעקב לנכדיו יפה ומרגשת: "הַמַּלְאָךְ, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". איזו ברכה יפה!

ועוד הוסיף יעקב: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ועד היום, בכל הדורות ובכל העדות, נוהגים ההורים להניח ידיהם על ראשי ילדיהם, כהניח יעקב את ידיו על ראשי אפרים ומנשה, ולברך אותם: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

* 929

בראשית מז: ישראל מבקש להיקבר בישראל (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטדין [האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להיקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם "נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ'".

מדרש זה, מתוך התלמוד הירושלמי, מגלה יחס שלילי ביותר כלפי מי שבוחרים לחיות בגולה, ובאים לארץ ישראל להיקבר. רבי בר קיריה מאשים אותם כמי ששמו את נחלת ה' לתועבה בחייהם, בכך שבחרו לא לחיות בה, ובתור שכאלה – כאשר הם מבקשים להיקבר בה, הם מטמאים אותה במיתתם.

רבי בר קיריה אולי מחמיר מדי עם אותם אנשים, אך הוא בהחלט מצביע על בעיה אמתית. הרצון להיקבר בארץ נועד אולי למרק את מצפונו של היהודי שחי בגולה, אולם מה הבצע בקבורתו בארץ? מה התרומה של אותה קבורה? זה מה שחסר בארץ, קברים?

את הביקורת הזאת הם אמרו על בני דורם, אולם זוהי ביקורת נוקבת על יעקב אבינו. כשקרבו ימיו למות, הוא מזמן אליו את יוסף ומשביע אותו לקבור אותו באחוזת קברי המשפחה בארץ ישראל.

ניתן להבין את הרצון לא להתנתק מן הארץ ולהנכיח אותה גם בחיי דור הנכדים והנינים. אולם יעקב חי 17 שנים במצרים. כלומר, הוא חי למעלה מעשר שנים לאחר תום ימי הרעב במצרים, מתוך בחירה בגלות, הוא ובניו וכל החמולה, שהייתה שם לשבט ולעם. וגם לפני מותו, אין הוא מצווה על בניו לחזור לארץ, אלא רק לקבור אותו במערת המכפלה.

מפני חטאינו גלינו מארצנו, אנו אומרים, אולם האם הגולה היא העונש או החטא עצמו? גם אם הרעב מצדיק את הירידה מצרימה, בוודאי שאין כל הצדקה להשתקעות במצרים, ככתוב בפרק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

הם ישבו על סיר הבשר, בנחלה הטובה שקיבלו, סמכו על אחִיהם, היהודי שהתברג היטב בצמרת השלטון, חשו בטוחים ושכחו את ארץ ישראל. לבטח הם גם המציאו כל מיני מדרשים אפולוגטיים, על שלוש שבועות, האוסרות עליהם לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ; מדרשי אוטוסוגסטיה.

הם התעלמו ממדרשים כמו המדרש הבא, מתוך התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא: "שנו רבותינו: אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתיים של חיטים בסלע [כלומר, שנתייקר מאוד שער התבואה]. אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח [לקנות]; אבל בזמן שמוצא ליקח – אפילו עמדה סאה בסלע, לא יצא. וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]". הרי המדרש מסמן בבירור את סף חוסר הביטחון הכלכלי המצדיק ירידה מן הארץ, ואילו הם התעלמו ופשוט העדיפו את סיר הבשר.

הם גם התעלמו מדבריו של יצחק טבנקין: "כל חלומות השווא להתבולל ולהתבטל, לא זו בלבד שאנו שוללים אותם מוסרית, אלא שהם גם אוטופיים מעיקרם. זהו לקח מאה שנות אמנציפציה, וזהו גם מה שמתברר והולך בעצם הימים האלה – יום יום. מכאן כי בלא ריכוז טריטוריאלי אין חיים ליהודים. זוהי תורת החיים של העם היהודי וזוהי מצוות העשה, הנגזרים מן ההיסטוריה בת-זמננו… תמציתה של תורה זו היא – הגלות מאיימת השמדה; הטמיעה אינה אלא אשליה; אין קיום רוחני לעם ולאדם ללא קיום גופני; הגשמת הציונות היא אפשרות החיים היחידה בשבילנו. ה'ראיה הריאליסטית' הבוטחת בקיומה של אפשרות אחרת, כבר עלתה בדורנו בששה מיליוני יהודים".

אך הם ישבו להם בארץ גושן, התעצמו ושגשגו וטחו עיניהם מראות את מהות הגולה. הגולה לא הייתה העונש, אלא החטא. הסבל והעבדות היו העונש, או בעצם התוצאה הישירה של החטא.

* 929

בראשית מו: אבותינו יורדים מהארץ (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי".

איזו התרגשות! איזה הפי אנד לפרשה הארוכה והכואבת של יוסף ואחיו, של יוסף ואביו.

הפי אנד? כן, ולא. שכן לצד האיחוד ההיסטורי, יעקב ובניו יורדים מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.

פרק מו מספר את סיפור הירידה הגדולה מהארץ. יעקב ו"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה… וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן… כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ".

הדבר האחרון שאני יכול להתחבר אליו הוא ירידה מן הארץ. להיפך, אני סולד מהלגיטימציה לירידה, עד כדי כך שכבר לא פוליטיקלי קורקט להשתמש במושג "ירידה": "יש לי שני ילדים, אחד גר בת"א ואחד גר בניו יורק", כאילו מדובר רק במקום מגורים, ואין משמעות ערכית לחיים בארץ או בגולה, ומה שקובע הוא מחיר המילקי. אני מאמין שמקומו של יהודי הוא אך ורק בא"י ובוודאי שאני שולל את עזיבת הארץ של יהודי ישראלי שחי בה, כמו משפחת יעקב.

לכאורה, יש להם סיבה מוצדקת – הרעב הכבד. הם לא ירדו למקום שבו המילקי קצת יותר זול. ירידתם מן הארץ נועדה לאפשר חיים, וככזאת היא הכרח בל יגונה. ניתן היה, אולי, לקבל זאת, אלמלא הפסוק אותו נקרא בפרק הבא: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". הם לא ירדו כפליטים עד יעבור זעם, אלא התנחלו ונאחזו במצרים, היאחזות לדורות, עד יציאת מצרים שאף היא נכפתה על צאצאיהם.

תירוץ נוסף המצדיק את הירידה מהארץ וההשתקעות במצרים, הוא שמדובר בתכנית אלוהית, שפורטה בברית בן הבתרים. בעיניי, התירוץ הזה הוא כפירה בעיקר, מאחר ועיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. יש תכנית אלוהית? הכל צפוי? יתכן. אבל הרשות נתונה, וכל אדם בן חורין לקבל את ההחלטה הנכונה או השגויה. ומה לעשות, לא נעים אך אבותינו בחרו לרדת מהארץ הקשה שלנו לחיים הטובים במנהטן שעל גדת הנילוס.

* 929

בראשית מה: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

אז מה יש בבראשית מה? סיפור דרמטי ומרתק, אחת הדרמות הגדולות, המסעירות והמרגשות ביותר בתנ"ך – התוודעות יוסף אל אחיו, אליהם התנכר ובהם התעלל. היום היינו כותבים בקדימונים: הכינו את הממחטות. יוסף, אגב, עושה זאת בגדול: "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה… וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו, וַיֵּבְךְּ".

יוסף מתוודע אל אחיו, לאחר נאומו הדרמטי והמרגש של יהודה, בפרק הקודם. הנאום הזה המיס את לבו של יוסף. הוא סיפר לאחיו על זהותו, והפציר בהם לא להצטער על קורותיו, כי ירידתו למצרים היתה שליחות אלוהית להכין את הקרקע להצלת המשפחה.

הפי אנד? כן, ולא. שהרי בהמשך הפרשה, יורדים יעקב ובניו מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.

סיפור האיחוד של המשפחה, אחרי הנתק הממושך, והפיוס הכן חרף ההיסטוריה הקשה, מבטא ערך נעלה של אחדות לאומית. אני דוגל בכל לבי ובכל נפשי בערך האחדות הלאומית. אחדות אינה אחידות, אינה מוחקת גוונים ואינה מטייחת מחלוקות. משמעות האחדות היא הזדהות וסולידריות בין כל בני העם, בעלי הגורל המשותף והייעוד המשותף. ואם הייעוד אינו משותף, יש לעמול קשה כדי ליצור אותו.

עם המסר של האחדות הלאומית אני מזדהה מאוד. הבעיה היא, שבסיפורנו העם מתאחד בגולה, באמצעות ירידה מן הארץ. הפרשה בה מופיעים הפרקים הללו ובהם סיפור הירידה למצרים, היא פרשת "ויגש". בהפטרה של פרשה זו, הבעיה הזאת נפתרת.

בהפטרה, אנו קוראים את חזון הנחמה של יחזקאל, שהוא כידוע בומבה של נביא: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".

הפסוק הזה חקוק על קיר האולם המרכזי בבית הנשיא. הוא חלק מחזיון שלם ונבואה על קיבוץ כל גלויות ישראל מכל התפוצות וחידוש הברית בין אלוהים והעם, חידוש מלכות דוד, הקמתו מחדש של בית המקדש. אין בנו געגוע ותשוקה להקמת מונרכיה או לבית מקדש ועבודת הקורבנות. אבל קיבוץ גלויות, חזרת העם היהודי לארץ ישראל, הגשמת הציונות והקמת מדינת ישראל, שהיא הבית השלישי, הם בפירוש התגשמות נבואתו של יחזקאל. הנשיא הוא האדם המסמל את ערכי המדינה, את ייעודה ומטרותיה, ואין כמו הפסוק הזה כסמל למהותה של המדינה.

משמעות החזון אינה רק קיבוץ העם מגלויותיו השונות, אלא לא פחות חשוב – אחדות ישראל, על כל ריבוי הגוונים, האמונות והדעות בתוכו ואיחוי השסעים בין דתיים וחילונים, בין עדות, בין שמאל וימין, הפסקת שיח השנאה הקיים בחברה הישראלית וחיבור מחודש בין הישראליות והיהדות.

למה נבחרה הנבואה הזאת לשמש הפטרה לפרשת "ויגש"? הנבואה מדברת על האיחוד המחודש של אפרים ויהודה – אפרים כסמל לעשרת השבטים שהקימו את ממלכת ישראל, שאפרים היה הגדול והחשוב שבהם ויהודה הוא ממלכת יהודה. הנבואה מתארת את איחוי הקרע וסוף הפילוג בעם. בפרק שלנו, מתאחדים יוסף, אביו של אפרים, עם אחיו, בהתוועדות המרגשת לאחר הנתק הממושך.

אסיים בציטוט נוסף מן ההפטרה: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם".

* 929

בראשית מד: מנהיגותו של יהודה (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

בראשית הפרק, שליחי יוסף משתילים את גביע הכסף של יוסף באמתחת בנימין. שוטריו של יוסף רודפים אחרי האחים בדרכם ארצה, עורכים חיפוש ומוצאים את הגביע באמתחת בנימין. הם רוצים לאסור את בנימין ולקחת אותו לעבד. האחים חוזרים אתו מצרימה ודורשים להישאר עבדים. בקשתם נדחית על הסף בידי יוסף.

יהודה, אדם עברי מן היישוב, שאחיו נתפס בקלקלתו, ניגש ומדבר אל האיש החזק בעולם בגובה העיניים. בראשית נאומו הנרגש, מסכם יהודה את תקציר הפרקים הקודמים, הידועים ליוסף, עד דרישתו של יוסף להעלות את בנימין אחיהם עמהם, אם ברצונם להתקבל שנית וכהוכחה לכך שאינם מרגלים. חלקו השני של הנאום הוא תיאור הדיאלוג בין האחים ליעקב לאחר שובם לארץ כנען – סירובו לשלח איתם את בנימין, והסכמתו בלית ברירה כאשר הרעב הכבד איים על עצם קיום המשפחה. בחלק השלישי מתאר יהודה ליוסף את הסכנה שעלולה להתרחש אם יחזרו לאביהם ללא בנימין – יעקב לא יעמוד בשבר וימות. ולכן, הוא מציע את עצמו כעבד ליוסף, תחת בנימין.

האם הנאום משכנע את יוסף? את התשובה לשאלה הזאת נותיר לפרק הבא.

מדוע התנכר כך יוסף לאחיו? האם היתה זו רק נקמה לשמה, במי שמכרו אותו לישמעאלים? ושאלה לא פחות קשה – מדוע אחרי עלייתו לגדולה, במשך 9 שנים בהם הוא האדם השני בחשיבותו בעולם כולו, יוסף אינו מנסה ליצור קשר עם אביו ומשפחתו, לדווח להם שהוא חי, להפיג את אבלו הכבד של אביו?

ללא ספק, שאלות כבדות, שהמפרשים העמיקו בהן בפירושים ומדרשים. בכל התנהלותו של יוסף בשנותיו הרבות במצרים, הוא נהג כמי שמודע לשליחות אלוהית, כמי שחש שאינטואיציה אלוהית מנחה אותו כדי לנווט את המשך ההיסטוריה של משפחתו / עמו. כל צעד הסוטה מן המתווה ההיסטורי, שהוא עצמו אינו מודע לפרטיו, עלול להרוס את התכנית כולה. כאשר הוא פוגש את אחיו, הוא מעמיד אותם בשורה ארוכה של ניסיונות, כדי לבחון האם הם השתנו והפיקו לקח ממעשיהם בעבר. בשלושה פרמטרים יוסף בוחן את אחיו, בגישתם הרטרוספקטיבית למעשיהם כלפיו, ביחסם לאחיהם הצעיר בנימין, אחיו היחיד מאמו רחל, וביחסם לאביהם. על חרטתם ותחושות האשם שלהם עמד יוסף כבר במפגש הראשון, כאשר שמע אותם בשפתם מכים על חטא וטוענים שהצרות הניתכות עליהם הן תוצאת מכירת יוסף. האחים, שלא ידעו שיוסף מבין את שפתם, דיברו על כך בינם לבין עצמם בנוכחותו. את יחסם לבנימין הכיר על פי דאגתם לו אחרי פרשת הגביע, בהצעתם להישאר עבדים יחד עמו ובהצעתו של יהודה להישאר תחתיו. את יחסם לאביהם למד יוסף מדברי הדאגה הכנים של יהודה.

בפרק הבא נדע, האם יוסף השתכנע שאחיו עשו תשובה.

נקודה מעניינת נוספת היא מנהיגותו של יהודה. הבן הבכור במשפחה הוא ראובן. יהודה הוא בסך הכל הבן הרביעי. בצעירותו, במכירת יוסף, היה היוזם של המכירה. בבגרותו, לקח אחריות מלאה כמנהיג המשפחה, זכה לאמונו של אביו ולאמון אחיו, והיה מוכן לשאת באחריות של מנהיג. בעוד ראובן הציע ליעקב את ההצעה הטיפשית והמתועבת, על פיה אם יקרה משהו לבנימין, יהרוג את בניו תמורתו, יהודה פשוט אמר שהוא ערב לשלומו של הנער. ליעקב, שסמך עליו, זה הספיק. אומץ לבו וחכמתו באופן עמידתו מול יוסף ובנאומו המשכנע, היו ביטוי של מנהיגות אמת. "ויגש אליו יהודה" – איש לו הזמין אותו, איש לא מינה אותו, איש לא בחר בו. התחושה הפנימית שלו כמנהיג הנושא באחריות דחפה אותו, והוא הצליח. לא בכדי, צאצאו נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, היה האיש שהעז וקפץ לים סוף, על פי המדרש, ובכך גרם לחצייתו. לא בכדי, צאצאו דוד העז, עמד מול גולית הפלשתי, קלע לו בול בפוני וגבר עליו. בשלושת המקרים הללו התעוזה, החוצפה, היוזמה וההקרבה הם סימן ההיכר למנהיגות אמת.

* 929