צרור הערות 4.4.21

* הקרבה למען האינטרס הלאומי – אני לא מבין את מי שטוענים שנתניהו מעדיף את האינטרס הפרטי שלו על האינטרס הלאומי. זה פשוט לא נכון. קחו למשל את ההישג הגדול שלו – למדינת ישראל אין שר משפטים. הרי ברור שהאינטרס הפרטי שלו הוא שיהיה שר משפטים למדינת ישראל. וברור שהאינטרס הלאומי הוא שלא יהיה שר משפטים למדינת ישראל. אבל נתניהו שוב, כדרכו, הקריב את האינטרס הפרטי שלו על מזבח האינטרס הלאומי.

* יכול להיות יותר גרוע – רע מאוד וחמור מאוד שאין שר משפטים בישראל. אבל היה הרבה יותר רע והרבה יותר חמור, כאשר אמיר אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים.

* נערת הגומי – בשיח הציבורי על הפלונטר הפוליטי, כולם נדרשים להתפשר, לוותר, להתגמש. ברור שאפשר לדרוש ממפלגות גוש השינוי להסכים לקואליציה עם המשותפת ורע"ם. ברור שאפשר לדרוש מהימין להקים ממשלה עם רע"ם. ברור שלגיטימי לדרוש מרע"ם לשבת בממשלה עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש מהכהניסטים לשבת עם רע"ם. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לממשלת ימין עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש ממנה לשבת עם המשותפת. ברור שאפשר לדרוש מבנט להסכים לקואליציה עם המשותפת. כמובן שאפשר לצפות מבנט לשבת בממשלה תחת לפיד. אין ספק שניתן לדרוש מלפיד לשבת תחת מנהיג של מפלגה קטנה בהרבה ממפלגתו. וברור שאפשר לצפות מלפיד, גנץ, בנט וסער לרוטציות אלו ואחרות. הכל אפשרי. אין גבול לגמישות שדורשים מכל גורם במערכת, להתפשרות על עקרונותיו הבסיסיים ביותר.

רק דרישה אחת היא בלתי אפשרית, לא לגיטימית, אף שהיא הצעד היחיד שיכול לפתור באחת את הפלונטר; אסור לדרוש מנתניהו לשחרר, להרפות, לזוז. אנו מקבלים את אחיזתו העיקשת בקרנות השלטון כחוק טבע. לא יעלה על הדעת. אין טעם לדבר על זה. הוא לעולם לא יסכים לכך. הצעתי מאמר הקורא לפרישתו של נתניהו כדי לחלץ את הפלונטר ל"ידיעות אחרונות" והם דחו אותו כי זה סתם דיבור שאין לו שום סיכוי להתממש.

נתניהו יודע היטב להתגמש על עקרונותיו, כמו נערת גומי. אבל לא על השלטון. כאן הוא בונקר. ואנו מקבלים זאת כגזירת גורל.

* מי יהיה ראשון – על פי הדיווחים בתקשורת, מתנהל בתוך גוש השינוי מאבק בין לפיד ובנט מי יהיה ראשון ברוטציה ביניהם. כלומר קיימת הסכמה על רוטציה והשאלה היא רק מי יהיה ראשון. מחלוקת נוספת, טקטית, בין סער ובנט לבין לפיד, היא האם יש להכריע בסוגיה הזאת לפני ההמלצות לנשיא, כתביעת סער ובנט, או שיש לפעול מיידית לגיבוש המלצות ללפיד כדי שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה ורק אח"כ להכריע בסוגיית הרוטציה.

מניסיוני אני יודע, שבסיטואציות כאלו כל הגורמים פועלים בתוך ערפל קרב, מפיצים דיסאינפורמציות וספינים כדי לבלבל את היריב. לא אחת קראנו תלי תלים של פרשנויות עד שלפתע "נפל מן השמים" פתרון אחר לגמרי, מחוץ לקופסה, שמסתבר שעליו התמקד כל הדיון, וכל הדיון שהודלף לתקשורת נועד להסוואה ולהרדמת היריב.

אין לי מושג האם כך גם הפעם, כי אני מוזן מהתקשורת. ואחרי ההסתייגות הזאת, אציג את עמדתי במחלוקת כפי שהיא משתקפת בתקשורת.

ראשית, אני נגד רוטציה. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כפי שהיה ב-1984 וכפי שהיה אשתקד; כלומר אין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים מונהגת רוטציה, הוא אבסורד. יש רק אבסורד אחד גדול יותר, והוא מצב שבו מפלגה רצה לבחירות עם רוטציה בין ראשיה, כפי שהיה במחנ"צ (הרצוג ולבני, שנסוגה ברגע האחרון מהשטות, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך) וכפי שהיה בכחול לבן (גנץ ולפיד, שנסוג ברגע האחרון של הסיבוב השלישי, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך).

ואם בכל זאת הולכים לרוטציה, מי צריך להיות הראשון? זה לא באמת חשוב. ההנחה היא שכדאי להיות ראשון, כי זה תפוח אחד ביד מול תפוח על העץ שמי יודע מה יקרה אתו עד מועד הרוטציה. אני בכלל לא בטוח שזה נכון. לדעתי יש יתרון דווקא לשני ברוטציה, כיוון שהוא ירוץ לבחירות הבאות כראש הממשלה. כך היה ב-1988, כששמיר היה שני ברוטציה וניצח בבחירות. הניצחון שלו היה ברור, הייתה לו יכולת להקים מיד ממשלת "ימין על מלא" אך מתוך אחריות לאומית הוא בחר בהקמת ממשלת אחדות לאומית נוספת, אך הפעם, כמובן, ללא רוטציה.

לעומת זאת, הניסיון של ממשלת הרוטציה האחרונה מצדיק את הרצון להיות ראשון ברוטציה. אבל הניסיון הזה הוא פרסונלי מאוד. הוא קשור באופן הדוק לכך שהפרטנר היה נתניהו, שנהג כנוכל, עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, שעליו הוא חתם בלי שום כוונה לקיים אותו. אבל נתניהו יש רק אחד. כל מנהיג אחר שיחתום על הסכם רוטציה יעמוד בו. גם אין צורך בכל מיני ביטחונות מוזרים כמו ראש ממשלה חלופי וכו', שצריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה.

אך כאמור, אני מתנגד עקרונית לרוטציה בתוך הגוש. מן הראוי היה, שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? כאן צודק ליברמן בעמדה שהציג עוד לפני הבחירות והוא דבק בה גם עתה – יש להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בגוש. פירוש הדבר הוא תמיכה ביאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש.

עד כאן הרצוי. ומכאן למצוי. במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת, למרות שהוא ראשון בגוש. ראשית, בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד, בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא נגד חרמות. ולפני הבחירות הוא אפילו חתם על כתב כניעה משפיל שהוכתב לו בידי נתניהו. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ הוא רוטציה והוא זקוק לנראות כלפי הבייס שלו בכך שהוא יהיה הראשון. שנית, וזה כבר עניין משמעותי יותר כי אינו עניין של אגו, הוא היכולת להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של רשימות אנטי ישראליות (ומביש שלפיד ושאר חלקי הגוש מוכנים לכך). אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. יתכן שיש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, ולבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לכהניסטים ועוזריהם. אם הם יכנסו לממשלה בראשות בנט, ויישבו במשך שנתיים בממשלה עם לפיד, ויראו שהוא לא כזה זולל חרדים, אין זה מן הנמנע שכעבור שנתיים הם יישבו תחתיו.

לכן, למרות שעקרונית לפיד צריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, לדעתי יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה.

* השוואה חסרת שחר – כל אימת שאני מביע את דעתי נגד הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת ורע"ם, בשל עמדותיהן האנטי ישראליות, קופץ איזה חוכמולוג עם השאלה – אם כך, למה אתה מוכן לממשלה עם החרדים האנטי ציוניים?

החרדים אמנם אינם ציונים אך לא אנטי ציונים ובטח לא אנטי ישראלים ולבטח לא תומכים באויבי ישראל. כאשר משוגרת רקטה מעזה לשדרות, המפלגות החרדיות מזדהות וחשות שותפות-גורל עם התושב משדרות שעל ביתו נוחתת הרקטה בעוד הרשימות האנטי ישראליות – עם המחבל ששיגר את הרקטה. זאת האמת. זה ההבדל.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית ורוחנית עמוקה מאוד עם החרדים, בנוגע ליחסם לציונות, בנוגע להשתמטות מצה"ל, בנוגע ליחסם לעליה מחבר המדינות, בנוגע ליחסם לזרמים השונים ביהדות. אני מעדיף ממשלה בלעדיהם. אבל הם לא אנטי ישראליים, ולכן הם אינם פסולים להשתתף בממשלה ישראלית.

החרדים האנטי ציוניים הקיצונים, שעמדותיהם דומות לעמדות המשותפת ורע"ם (נטורי קרתא, חסידי סאטמר, העדה החרדית), מחרימים את הבחירות "הציויניות" ומסרבים לגעת בכסף "ציויני".

* 8.3 – טענה נוספת שמוטחת בי כאשר אני כותב נגד קואליציה עם המשותפת ורע"ם, היא שאיני יכול להתעלם מהצבעתם של 20% מאזרחי ישראל. איני מתעלם מהצבעתו של אף אחד. הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה, והביטוי להצבעתם של האזרחים הוא בהרכב הכנסת. ממשלה אינה אמורה לייצג את כל הרכב הכנסת, אלא את ההרכב של המפלגות שהגיעו להסכם ביניהן ויש להן רוב. ישיבה באופוזיציה היא ייצוג מכובד מאוד של האזרחים.

אבל כמה אפשר למחזר את השקר על 20% מהמצביעים? 20% מהמצביעים הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת ולרע"ם יחד יש 10 מנדטים. זה 8.3%. 60% מהציבור הערבי לא הצביעו בעד הרשימות הללו.

* מוקד עם מנסור עבאס – את השיטה הזאת המציא שרון ונתניהו הפך אותה ללחם חוקו והתנהלותו השוטפת. הצהרה לתקשורת. לא עוד מסיבות עיתונאים, שבהן הדובר נדרש להתמודד עם שאלות קשות ולהשיב על מה שמטריד את הציבור. לא עוד תכניות כמו "מוקד" ו"שיחת ועידה" הזכורות לטוב, שבהן המנהיגים ישבו לאורך חצי שעה או שעה מול מראיין או מראיינים ונדרשו להזיע ולעבוד, כראוי לחברה דמוקרטית. הרבה יותר קל "להצהיר", לעשות הצגה של מסר חד-כיווני, כמו במשטרים אוטוריטריים.

ושיטת נתניהו הזאת, הפכה לשיטה של כל המנהיגים מכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל. כן, גם מנהיגים שאני תומך בהם. השבוע היה זה מנסור עבאס. חמש דקות של תהילה, משודרות בשידור חי, שבהן הוא מעביר את המסר שהוא רוצה, תודה ושלום.

אילו כדי לדבר עם הציבור הישראלי הוא היה מזומן לתכנית כמו "מוקד", היה עליו להתמודד עם שורה של שאלות:

– האם אתה מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית? אם הוא ישיב בשלילה – האם אתה סבור שאין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית?

– אם תשב בממשלה וחמאס ישגר רקטות לעבר אזרחי ישראל. תתמוך בתגובה ישראלית צבאית נגד חמאס? אם תהיה פעולה כזאת, והממשלה תהיה תלויה בך – תישאר בממשלה, גם אם תתנגד לפעולה?

– מה צריכה להיות לדעתך תגובת ישראל לכוונה לחקור את ישראל בבית הדין בהאג? האם תתמוך במערכה מדינית ומשפטית של ישראל נגד החקירה?

– מה דעתך על הניסיון של איראן להיאחז לצד גבולותיה של ישראל? מה לדעתך צריכה ישראל לעשות מול האיום הזה? האם אתה תומך בהמשך המערכה בין המלחמות, שבה ישראל פועלת לסיכול היוזמה הזאת?

– האם תתמוך בשירות לאומי/אזרחי של ערביי ישראל? ואם הוא מתנגד לשירות חובה – האם תעודד התנדבות כזאת, אפילו בתוך הקהילה הערבית, או תמשיך להילחם בתופעה כפי שעושה עד היום המנהיגות הערבית?

– אתה תובע בצדק פעולה נחרצת של המדינה ומשטרת ישראל נגד הפשיעה במגזר הערבי. האם תתן גיבוי לפעולות של המשטרה בנושא, גם אם התושבים יגלו התנגדות ויפעלו באלימות נגד המשטרה, כפי שקרה לא פעם?

– האם מקובל עליך שחלק מהלוחמה בפשיעה היא גם פעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, נגד הטרור החקלאי, נגד הביגמיה, נגד הפרת החוק במגזר הערבי על כל חלקיה?

– האם תצא נגד ההסתה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח תחת הכותרות "מסגד אל-אקצא" בסכנה?

– בדבריך דיברת על השלום. מדוע הצבעת נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות? האם אתה נגד שלום עם בחריין או שמא אתה נגד שלום עם ישראל?

ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהן חיוניות ביותר כדי להבין האם רע"ם אכן לגיטימית לשותפות קואליציונית. ב"הצהרה לתקשורת" עבאס דילג מעל כל המוקשים האלה. בעצם, הוא לא אמר דבר בענייני מהות. אין בדבריו דבר שיכול לתת לנו כלים לשפוט האם ניתן לצרף את רע"ם לקואליציה.

עם זאת, אין ספק שההצהרה כשלעצמה הרבה יותר חיובית מכל נאום, ראיון או הצהרה של מנהיג ערבי ישראלי כלשהו עד היום. זה לא נאום שיכולנו לשמוע מאחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם, ולא מיהודים החברים במפלגתם כמו עופר כסיף. לא שמענו דיבורים נגד הציונות, דיבורים על העוול לפלשתינאים, על "הכיבוש", על ה"נכבה", נגד מדינה יהודית וכד'. לא שמענו על "גטו עזה" ולא על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאיים ממיטותיהם. לא שמענו את ההתלהמות הלעומתית למדינת ישראל. כלומר, הנאום היה סתמי לרע, אבל גם לטוב. לא נאמרו בו הדברים החיוביים שיכולים להפוך אותו לשותף לגיטימי בקואליציה, אך גם לא הסיסמאות הקבועות שפוסלות אותו מכל אפשרות לשותפות, כמו הרשימה המשותפת.  

תגובתה של הרשימה המשותפת על דבריו של עבאס, שהגדירה אותם "דברי התרפסות וחנופה" מצביעה על כך שאולי באמת צומחת מנהיגות שמובילה לכיוון חדש. עוד רחוקה הדרך בין הנאום לבין המינימום שיהפוך את רע"ם כשותפה לגיטימית, שכן מי שאינו מקבל את התפיסה של מדינה יהודית דמוקרטית, אינו יכול להיות שותף בממשלה ישראלית. אבל יתכן שיש כאן צעד ראשון, של התנתקות מההתלהמות האנטי ישראלית הישנה, לכיוון עתידי של השלמה והשתלבות.

* לקח אוסלו – אחד הלקחים שעלינו ללמוד מאוסלו, הוא שחשוב ללמוד מה אומר המנהיג בערבית, לעמו. דבריו של ערפאת בערבית היו מנוגדים לדברי השלום שלו באנגלית. רימינו את עצמנו, וסיפרנו לעצמנו את הסיפור, לפיו מה שהוא אומר לעמו זה לצאת ידי חובה, מה שחשוב זה מה שהוא אומר לנו. את התוצאה אנו זוכרים היטב.

שמענו השבוע את נאומו בעברית של מנסור עבאס (נאום מוזמן בידי נתניהו? לא אתפלא). כדאי שנקשיב מה הוא אמר בערבית, רק השבוע:

"אנחנו עומדים בצניעות בפני עמנו והחברה הערבית והפלשתינאית. האימהות והאבות היקרים של החברה היקרה, שחיה את הנכבה ודבקה באדמה הזאת ושמרה על זהותה. הם כבשו את לבנו ואת לב האומה האסלאמית כולה. בזכותם פלשתין לא נשארה רק זיכרון. מה שנשאר מהאדמה הזאת – שלהם, ולמענם אנחנו הולכים את הדרך הזאת. הם המקור שלנו והשורש של המולדת הזאת. המטרה שלנו היא להמשיך בחיזוק הדבקות, הנוכחות והכוח הזה עד שהנבחרת הזאת מבני האומה הזאת יהיו יהלום בכתר האומה האסלאמית הערבית".

* שותפים טבעיים – בתגובתו המתלהמת על נאום עבאס הזכיר בן גביר הכהניסט שאנשי התנועה האסלאמית מקדשים רוצחי תינוקות. נו, בכך הם דווקא דומים. וכי שכחנו את חתונת הדמים הכהניסטית? אותה חתונה, זמן קצר אחרי רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא והצתת תינוקה, שבה הכהניסטים רקדו באקסטזה סביב תמונת התינוק שנרצח ודקרו את תמונתו, לעיניו של העו"ד המלומד-הח"כ המיועד?

* שיקול דעת מוחלט – לנשיא המדינה יש שיקול דעת מוחלט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כך נאמר בחוק יסוד הממשלה: "יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הוא יכול להטיל על הח"כ האחרון ברשימת הסיעה הקטנה ביותר שכל סיעות הבית אינן מוכנות לשבת אתה בקואליציה. זו סמכותו המוחלטת. כמובן שיהיה זה אידיוטי אם ינהג כך, שכן אין שום סיכוי שהנ"ל יצליח להרכיב ממשלה. כלומר מעבר לסמכות, יש גם שיקול דעת, שכל ישר ומסורת.

בדרך כלל יוטל התפקיד על ראש הסיעה הגדולה ביותר, כי הוא לרוב מי שיכול להרכיב את הממשלה. אך לא בהכרח. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" שהייתה גדולה מהליכוד, הוטל על נתניהו להרכיב ממשלה (2009). הסיבה לכך הייתה שהיו לו יותר ממליצים. אך האם בהכרח מי שיש לו יותר ממליצים צריך להיות מרכיב הממשלה? אם, למשל, על מועמד אחד ימליצו 59 ח"כים ועל השני ימליצו 58, אך 61 ח"כים יודיעו שבשום מקרה לא יתמכו בממשלה בראשות הראשון, ואילו 3 ח"כים שלא המליצו על השני אמרו שינהלו אתו מו"מ ובתנאים מסוימים יתמכו בממשלתו, על מי נכון שהוא יטיל את הרכבת הממשלה? על פי השכל הישר, יהיה עליו להטיל על השני.

מכאן, שהשיקול שצריך להדריך את הנשיא, הוא הטלת המנדט להרכיב ממשלה על הח"כ שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר.

יש לציין שמי שהנשיא הטיל עליו את הקמת הממשלה לא חייב לעמוד בראש הממשלה שהקים. היו לכך תקדימים מעניינים.

ב-1950 הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה!  היה זה במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה. הממשלה הראשונה התפטרה. הנשיא חיים ויצמן הטיל על בן גוריון להקים ממשלה חדשה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. בעקבות זאת, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים בלבד! רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

לאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הטיל הנשיא על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. תחילה הטיל הנשיא, יצחק בן צבי, את הרכבת הממשלה על בן גוריון, מנהיג מפא"י, אך הוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

* מישעיהו עד שאול – הטרנד של השבועיים האחרונים הוא תפוצה ויראלית של מערכון מלחמת האזרחים של שאולי ואירנה (אסי כהן וליאת הרלב) ב"ארץ נהדרת". זה מערכון מצוין; שנון, מצחיק, מתוחכם. מה המסר שלו? אני רואה בו מסר של אזהרה מפני הידרדרות, בשל המשבר הפוליטי שנראה חסר מוצא.

אין לי בעיה עם המערכון. יש לי בעיה עם התגובות למערכון. עם ההמונים שהפכו טקסט סאטירי למניפסט. הפכו את שאולי לנביא. הוא זה שמבטא את האמת שאנחנו מדחיקים או איננו מעזים לבטא. ממש תשוקה למלחמת אזרחים. כידוע איני חוסך שבטי מנתניהו ואחריותו הכבדה לקרע בעם; שלו ושל תומכיו. אך גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, בלשון המעטה. ותגובות האהדה למערכון הן בשמאל. זה מחריד.

כך כתב במוסף "הארץ" אלון עידן: "… פתיחה של נתיבי עומק באדמת הטרשים של הזרם המרכזי… זו פסגת היצירה הקומית בישראל ובוודאי התוצר המרהיב ביותר של 'ארץ נהדרת'. ומה לעשות, 'אין דבר יותר מגבש ממלחמת אזרחים. כל יום שאנחנו לא הורגים את השני זה בזבוז' ". כך, בציטוט מן המערכון, הוא מסיים את מאמרו. "מה לעשות". כלומר, זה המצב, אין מה לעשות. מלחמת אזרחים.

מי שפחות מרוצה מהמערכון הוא רוגל אלפר. "מערכון פחדן", היא כותרת ביקורתו. זה לא מספיק אקסטרים בעבורו. אם בארץ נהדרת כבר מדברים על מלחמת אזרחים, זה מסכן את מעמדו. צריך להגדיל את המינון. מה הטענה שלו? שכיוון ששאולי הציג את הקרע העדתי כמה שמוביל למלחמת אזרחים, זהו מערכון פחדן, כי הוא אינו מציג את מלחמת האזרחים האמתית, הראויה והרצויה. "כאילו המחלוקת בישראל אינה אידיאולוגית אלא אתנית… הסכסוך פה הוא אידיאולוגי. חילוניות היא אידיאולוגיה. וכך גם חרדיות, תמיכה בהתנחלויות, התנגדות לאפרטהייד, ליברליזם, אמונה במדינת כל אזרחיה לעומת יהודית, והעדפת הדמוקרטיה ושלטון החוק על פני עריצות ופשיזם. איך אפשר לקרוא למערכון הזה אמיץ? הוא ברח בפחדנות מהעיקר והתמקד בשטחי, בטפל, בטריוויאלי… זה פשיסטים-גזענים-דתיים נגד דמוקרטים-ליברלים. זה אפרטהיידיסטים נגד מתנגדי כיבוש… פשיסט וליברל לא יכולים לחיות יחד. בשום מצב… מישהו ייאלץ להיכנע" וכו' וכו'.

אבל האמת היא ששאולי לא המציא כלום. קדם לו נביא השקר ישעיהו ליבוביץ'. אחת הפרובוקציות האהובות עליו ועל קהל חסידיו הייתה ההטפה למלחמת אזרחים. צפו בנאומיו ביוטיוב, ותראו מתי קהלו מתמוגג בתשואות רמות. כאשר הוא מדבר בשבחיה של מלחמת אזרחים. "בהיסטוריה של עמים גדולים, גדולים לא בכמות אלא ברמתם, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב – הוא יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית".

ודוק – הם מקפידים לומר תמיד "מלחמת אזרחים". לא "מלחמת אחים", חלילה. למה? כתב אמנון דנקנר: " זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחיי, לא אחיותיי, עזבו אותי, אין לי אחות" ("אין לי אחות", הארץ, 12.2.83).

אין ולא יכול להיות אסון גדול יותר ממלחמת אחים (אני לא מכבס את המושג ב"מלחמת אזרחים"). לא היה דבר שהמיט על העם היהודי אסונות גדולים יותר. וכן, יש לעמול לקירוב לבבות, לחיזוק האחדות הלאומית. לראות באחדות הלאומית, בסולידריות הלאומית, ערך מרכזי. החיבור בין חילונים ודתיים, בין שמאל וימין, גיבושו של מרכז ציוני חזק שישאב אליו מחדש את הציבור שנשאב למגנטים של הקצוות, השמאלימין הקיצוני, הרדיקלי, המפריד, שנותני הטון בו הם הכהניזם והאנטי-ציונות. די בלגיטימציה למפלגות קצה כמו הכהניסטים והרשימה המשותפת כדי להצביע על האיום. הביטוי הקיצוני ביותר של המהלך הזה, בעיניי, הוא טקסי יום הזיכרון האלטרנטיביים, הישראליים-פלשתינאיים. הפיכת הקונצנזוס האחרון, הבסיסי – השכול, לגורם של מחלוקת עמוקה, בצעד שמסב כאב חד כל כך לאנשים רבים כל כך. המרת מוקד הסולידריות מהמוקד הלאומי, של הזדהות עם הנופלים על הקמתה וקיומה של המדינה, ערב חג העצמאות, ליום של הזדהות על-לאומית ובעצם א-לאומית, של "קורבנות השנאה" בשני הצדדים.

 בשנה שעברה הייתי שותף פעיל לפעולה אקטיביסטית של "יוזמת אחדות לאומית" מתוך אמונה שהיא תחולל שינוי. האמנתי ברעיון של קבינט הפיוס, של ממשלה שהיעד העליון שלה יהיה השכנת פיוס לאומי, קירוב לבבות, איחוי הקרעים. למרבה הצער, נתניהו החריב את ממשלת האחדות, שאותה הקים בחוסר תום לב. ברור שאתו אי אפשר להקים ממשלת אחדות. אך הרעיון של ממשלת אחדות נכון לפחות כמו שהיה אשתקד. זו יכולה להיות ממשלת אחדות בהנהגת הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר, אם נתניהו ישחרר או הליכוד ישחרר אותו. אם לא – ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג גוש השינוי יהיה הראשון (כי נתניהו לא יכבד את הרוטציה אם יהיה ראשון). אם לא – ממשלת שינוי רחבה מימינה עד מפלגת העבודה; ממשלה שיישבו בה יחד יש עתיד והמפלגות החרדיות.

אבל העיקר הוא לא מה יהיה במערכת הפוליטית, אלא בשדה האזרחי, החברתי, התרבותי. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, המשותפת לחילונים ודתיים. חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. חבר בצוותי ההקמה של רמת טראמפ – יישוב משותף של חילונים ודתיים. זאת הדרך לאחדות העם. חבל שהיא לא באה מלמעלה, אך עם או בלי ההנהגה הפוליטית, זה התפקיד שלנו, האזרחים שאכפת להם.

* בעד החוק הצרפתי – אולי אפתיע אתכם, אבל אני בעד החוק הצרפתי ומקווה שנאמץ אותו בישראל.

על פי החוקה הצרפתית, כהונת המנהיג מוגבלת לשתי קדנציות.

את החוק הזה אני מציע לאמץ.

יש דברים טובים בחוקות העולם שראוי לאמץ אותם. לא חייבים לאמץ דווקא את החוקים הרעים והמושחתים.

* מתי הקורונה תהיה מאחורינו – הניסוי של פייזר מוכיח שהחיסון בטוח ויעיל גם לבני 12-16. כעת הנושא עומד לבדיקה של ה-FDA. אם FDA יאשרו את החיסון לגילים אלה, על ישראל לפתוח מיד במבצע חיסון של הילדים. יש לדעת – הקורונה לא תהיה מאחורינו כל עוד הילדים אינם מחוסנים. בהמשך יחוסנו גם הילדים מתחת לגיל 12.

* הצלבת נתונים – אילו היה לי מכון סקרים, הייתי בודק איזה אחוז מבין המאמינים שאורי גלר חילץ את הספינה בתעלת סואץ הם סרבני חיסונים.

* ישמח חתני – גם בפעם השלישית שראיתי את הסרט, התרגשתי כמו בפעם הראשונה. סרט נפלא!

סקרן לסדרת ההמשך. מקווה שלא תקלקל.

          * ביד הלשון

סאסא – סאסא היה מילה משנאית (מן המשנה) – שערה מן השערות שבראש השיבולת. בעברית עכשווית – מלען.

ב-1949 עלה לקרקע במרום הגליל קיבוץ השומר הצעיר סאסא. שמו בעברית מנציח בצלילו את שם הכפר הערבי שעל חורבותיו קם הקיבוץ – סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור.

הכפר סעסע היה בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. מקובל לזהות אותו כעיירה סיסאי, שהייתה באזור זה ומוזכרת בתלמוד. בסאסא נמצאים קברים יהודיים מהכפר הקדום, ושנים מהם מיוחסים לתנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי. במקום היה גם בית כנסת עתיד מתקופת המשנה והתלמוד. כאשר חיילי צה"ל פוצצו את בתי הכפר סעסע, הם פוצצו בשוונג גם את בית הכנסת שחיכה 1,500 שנה לבנים ששבו לגבולם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.11.18

* מגלומן – במשך שנה ויותר, כמעט מדי שבוע, נתניהו מאיים על שריו בפירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כדי לסחוט תמיכה בחוקים פרסונליים ובגחמות שונות ומשונות. ופתאום – חוסר אחריות לקיים בחירות יותר מארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות.

נאומו המגלומני – אני אני אני, אני ואפסי עוד, הוא עניין פאתולוגי. הוא הקים את המדינה, היא קיימת אך ורק בזכותו, אם חלילה ימצמץ לרגע המדינה תחרב.

והמון חסידיו השוטים: אמן ואמן.

* המנהיגות משתלמת – נתניהו לא מצמץ מול האולטימטום של בנט, והוכיח לעצמו, שמשתלם לפעול כמנהיג. ראוי היה שימנה שר ביטחון מן הליכוד, אבל זו כבר ציפיה מוגזמת מנתניהו.

* מגלומן 2 – גם בנט לוקה במידה לא מועטה של מגלומניה. האולטימטום של תיק הביטחון לעצמו או פרישה מהממשלה, כאילו ביטחונה של מדינת ישראל מותנה בכך שהוא יהיה שר הביטחון, מבטא ליקוי חמור בשיקול הדעת; במודעות העצמית ובהבנה הפוליטית. הוא טיפס על עץ גבוה, ודחק את עצמו לפינה, שבה כל צעד שיעשה – התפטרות או התקפלות, יהיה רע בעבורו. איילת שקד החכמה נאלצה להיגרר אחריו. בסופו של דבר הוא קיבל החלטה פאתטית ונלעגת – להתקפל. יש רק החלטה אחת נלעגת ופאתטית אפילו יותר – לא להתקפל.

* בנט והלוקס – בספר הצ'יזבטים הפלמ"חי המיתולוגי "ילקוט הכזבים", מסופר על מרדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. כטוב ליבם עליהם התחילו לצחוק עליו ואמרו: "…אין לך אופי, נראה אותך זורק את פנס הלוקס לים!". מרדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים. "נו, מה תגידו עכשיו?" שאל. השיבו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך…".

זאת הייתה דילמת ההתפטרות או התקפלות של בנט.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו, כראש האופוזיציה, על ממשלה וראש ממשלה שהיו נוקטים במדיניות ההבלגה וההכלה שהוא נוקט בגבול עזה.

* יוזמה הזויה – "חוק סער" הוא חוק הזוי, חוק פרסונלי לחלוטין, שנועד לשרת את נתניהו הפרנואיד, הרואה כל העת מאחורי גבו צל קנוניה להדחתו. נתניהו בדה מלבו את תיאוריית הקונספירציה החולנית על קנוניה בין גדעון סער וריבלין להדחתו, מתוך ניסיון לחסל את סער בפריימריז ולהמשיך להסית נגד ריבלין, וכעת הוא מנסה לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי לחסום את הקנוניה שבדה.

כל ח"כ שתומך בחוק הזה, מאשר למעשה את תאוריית הקונספירציה המטורללת.

אני מקווה מאוד שכחלון, שכבר הצליח לבלום כמה יוזמות מטורפות, ובראשן החוק לעידוד שחיתות שלטונית ("הצרפתי" בכיבוסית), יבלום גם את היוזמה ההזויה הזאת.

* פולחן אישיות – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, אני מוצף בתגובות כמעט אחידות: "שנאה… שנאה… שנאה". כלומר, הביקורת נובעת משנאה.

איך להסביר את התופעה? אולי העדר מענה ענייני לביקורת עניינית מביאה אותם למקום הקל הזה.

נראה לי שמדובר בתופעה עמוקה יותר, הקשורה לפולחן האישיות של נתניהו. הם באמת ובתמים הידרדרו למצב המנטלי של מחיקת האישיות של עצמם, המאפיינת את פולחן האישיות. במצבם, כל מה שהאליל חושב, הוא חושב גם בעבורם. המאמץ האינטלקטואלי שלהם הוא איך להסביר את החלטותיו הנכונות באופן מוחלט.

במצבם, הם באמת מאמינים שנתניהו הוא כליל השלמות. אם הוא עשה משהו או אמר משהו, ברור מראש שהוא עשה או אמר את הדבר הנכון, כי לא יכול להיות אחרת.

כיוון שהוא מגלם את האמת המוחלטת ואת הצדק המוחלט, ברור שאין מקום לביקורת עליו. וכיוון שיש ביקורת, ברור שהיא אינה רציונלית, אלא נובעת ממקום אמוציונלי. למשל, שנאה. רק שנאה יכולה להסתיר מעיני המבקר את האור הגדול והאמת המוחלטת.

וכיהודי, אני תמה. לשם מה טרח אברהם אבינו לנתץ את הפסלים של תרח אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעה כזו של פולחן אישיות?

* האסיר שלא השתקם – עצם חזרתו של האסיר המשוחרר דרעי לכנסת ולממשלה, גם אלמלא חזר לעולם הפשע, היא חרפה לחברה הישראלית. "הוא החזיר את חובו לחברה", אמרו תומכי חזרתו. נכון, הוא החזיר את חובו ולכן הוא חופשי ואינו יושב עוד בכלא. אך אין הוא ראוי להנהגה ציבורית.

המשפטיזציה ההרסנית יצרה תרבות מושחתת, על פיה אין עוד שיפוט נורמטיבי, ערכי, מוסרי, ציבורי, אלא רק משפטי-פלילי. אין עוד שיקול של ראוי או בלתי ראוי. מה שאינו פלילי – כשר. ואם אדם מושחת כבר ריצה את עונשו, ואת הקלון הפורמלי שבית המשפט קבע לו, הוא חף מקלון ויכול לחזור בכיף למקום הפשע, ממש לאותו משרד שבו חטא.

על פי אותה גישה, גם אולמרט וקצב יוכלו לחזור חלילה להנהגת המדינה.

והנה, מסתבר שהאסיר המשוחרר דרעי כלל לא השתקם.

* איזו דת? – המנהיג ה"רוחני" של ש"ס אמר שהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד דרעי נובעת מ"רדיפת הדת".

איני יודע על איזו דת בדיוק הוא מדבר. לבטח לא הדת שבתורתה נכתב: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".

* עריצות המיליה – בפשקוויל שפרסמה בשוקניה, אריאנה מלמד נזפה קשות בשלמה ארצי, על כך שאינו ממלא את תפקידו – הוא אמן שכותב את השירים שלו, ולא את שלה. הוא לא צריך לכתוב שירים, אלא פשקווילים ובהם סיסמאות פוליטיות קיצוניות, שחור / לבן, כמו הפשקווילים שלה. והיא גם מכתיבה לו את המילים, ליתר ביטחון, שלא יתבלבל חלילה. ב"תרקוד", למשל, היה עליו לכתוב: "עד היום בסביבות חמש ושלושים/כוחותינו יורים בשטחים הכבושים". אבל הוא, חסר משמעת שכמותו, שכח להעביר לצנזורה שלה את השיר, הוא העדיף "מציאות פרחונית של הרדופים, אירוסים, ברושים וירח" ולכן אין הוא אלא: "הזמר הלאומי של מדינת מירי רגב… היצרן הבכיר ביותר בתעשיית הפופ הנוסטלגית… אמן גדול בהכחשה של הפרוזאיות הישראלית… מאמי לאומי בלב הקונצנזוס… חובבי הנוסטלגיה והוא יוכלו להתמוגג ביחד על תמונת הישראליות המזויפת שלהם" בלה בלה בלה.

יש לשער, שאם יהיה פעם משטר שאריאנה מלמד תהיה קומיסרית התרבות שלו, שלמה ארצי ישלח למחנה לחינוך מחדש. לא יעזרו לו, להגנתו, שורות כמו: "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה", "האויב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד… יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: " 'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע… עוד לא למדנו כלום כך התברר" וכד'. זה לא יספק אותה ושכמותה.

איך זה קורה ש-90% מן האמנים מבטאים עמדות של 10% מהציבור? הרי אך טבעי שההתפלגות שלהם תהיה דומה להתפלגות בקרב כלל הציבור. הפשקוויל של אריאנה מלמד נותן את התשובה: עריצות המיליה. עריצות חברתית, שהיא קשה לא פחות מעריצות של מדינה. לכאורה אין לה אמצעֵי אכיפה, אך זה לא נכון. יש לה אמצעִי אכיפה קשה ואכזרי מאוד. קוראים לו שיימינג. אמני ישראל פועלים תחת נשק השיימינג, ולכן הם אינם באמת אמנים משוחררים.

* ח"כ ליום אחד – עם בחירתו של ז'קי לוי לראשות עיריית בית שאן, והתפטרותו בשל כך מהכנסת, נכנסה לכנסת המועמדת הבאה ברשימת הליכוד, עו"ד אוסנת מארק. עד להצהרת בנט נראה היה שהכנסת תתפזר בשבועות הקרובים, והיא בקושי תספיק לכהן בתפקידה. היא לא הראשונה שנכנסה לכנסת בנסיבות כאלה, אך בעל השיא הוא צבי אלדרוטי, מי שהיה ראש עיריית מגדל העמק ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. אלדרוטי היה המועמד ה-58 ברשימת המערך לכנסת בבחירות לכנסת השמינית (31.21.73). במהלך הכהונה מספר ח"כים מן המערך פרשו (ובהם גולדה מאיר ופנחס ספיר), אחד – אברהם עופר, התאבד. לקראת סוף הקדנציה התפטר אהרון יריב ועבר לד"ש. עם התפטרותו נכנס המועמד הבא ברשימה, צבי אלדרוטי.

היה זה בעיצומה של פגרת הבחירות של הכנסת. יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית התכנסה הכנסת לישיבת פגרה מיוחדת, ובה הושבע אלדרוטי, ח"כ ליום אחד. הוא קיבל בזכות פועלו הפרלמנטרי פנסיה של ח"כ ואת כל ההטבות של חכ"שים (ח"כים לשעבר) לכל החיים. כתוצאה מכך שונה החוק והוטלו הגבלות על ההטבות והפנסיה, כדי למנוע הישנות הדבר.

* שלמה אראל – אלוף שלמה אראל, מפקד חיל הים במלחמת ששת הימים, הלך לעולמו בגיל 98. יהי זכרו ברוך!

מבין חברי המטכ"ל של מלחמת ששת הימים, נותרו בחיים שנים: שייקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, והוא עדיין פעיל מאוד, ואלעד פלד, מפקד אוגדה בפיקוד צפון. שייקה גביש בן 93 ואלעד פלד בן 91.

* ביד הלשון

אליק נולד מן הים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמה מסה מעניינת של דוד שליט: " 'אקסודוס' אינו רק סרט על ההיסטוריה הישראלית, אלא מעשה היסטורי בעצמו". מתוך המסה: "ישראל רצתה לספר על עצמה את סיפור היהודי החדש, בן הארץ, אליק שנולד מן הים, שמחק את העבר".

אליק הוא אליהו שמיר, יליד תל-אביב, ספורטאי מצטיין – שחיין וכדורגלן, פלמ"חניק – מפקד ומדריך ספורט, שנפל כמפקד בשיירות לירושלים בתש"ח. אליק שמיר הוא אחיו הצעיר של הסופר, חתן פרס ישראל, פלמ"חניק בעצמו, משה שמיר.

משה שמיר כתב על אחיו את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)". הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים". הביטוי הזה היה לסמל בתרבות הישראלית, לרעיון של יהודי חדש, חף משורשים יהודיים, משוחרר מנטל המסורת והדת, כאילו נולד מן הים. יש שהשתמשו בביטוי כגנאי לרעיון היהודי החדש ויש שהשתמשו בו לשבח. אלא שמשה שמיר ממש לא התכוון, בביטוי שכתב, לסמל הזה, שהיה זר לו והוא התנגד לו. עד יומו האחרון הוא יצא שוב ושוב נגד סילוף כוונתו המקורית, לתאר את אחיו כבן תל אביב הקטנה, שילדותו ונעוריו עברו בשפת הים.

* "חדשות בן עזר"