צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

שיקום הציונות הממלכתית

לאחר נפילתו בקרב של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, היינו עדים למפגן מכוער של פסטיבל מחולות על דמו של החלל; פסטיבל מאורגן, מתוזמן ומתוזמר היטב, כולל הפיכת ההלוויה להפגנת שנאה, ארס והסתה נגד הממשלה החוקית של ישראל והעומד בראשה. היה זה עוד שפל של השיח המפלג ושל הדה-לגיטימציה לממשלה. אבל המקרה הזה היה חמור מאחרים, כיוון שהשכול היה אחד הנושאים שבהם הצלחנו לשמור על סולידריות לאומית וחברתית ועל אחדות לאומית החזקה יותר מהמחלוקות.

אולם התופעה הזו לא החלה במפגן המכוער אחרי נפילתו של שמואלי והיא לא מצויה בצד אחד של המתרס הפוליטי. אנו עדים בשנים האחרונות למפגן מכוער של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בטקסים "אלטרנטיביים" שממירים את הסולידריות של עם ישראל, על כל פלגיו וחלקיו, ערב חג העצמאות, בהתייחדות עם זכרם של הנופלים שבזכותם המדינה קמה ומתקיימת, בסולידריות של חלק מעם ישראל יחד עם חלק מן האויב עם הרוגי המלחמות; אלה שנפלו על הגנת המדינה ואלה שנהרגו במלחמה להשמדתה, בעיסה אחת.

שני האירועים האלה, הזורים מלח על העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית, הם המחשה לתהליכים הצנטריפוגליים, המערערים את חישוקי הסולידריות הלאומית, הממלכתיות הישראלית והציונות. התהליכים האלה קיימים בשמאל ובימין, בקרב חילונים ודתיים או אם לדייק יותר בקרב דוסופובים וחילונופובים. הם באים לידי ביטוי בקרב מי שמנסים בכוח לפמפם שנאה עדתית ולשלהב יצרים עם אגדות ישראל השניה. כל התהליכים האלה התעצמו בשנות שלטונו הממושכות של נתניהו, שנהג בשיטת הפרד ומשול תוך העצמת השסעים והשנאה שמהם הוא נבנה, ותוך העדפת האינטרס האישי על הלאומי. גם יריביו לא טמנו ידם בצלחת.

אחד הביטויים הבוטים להתערערות חישוקי הסולידריות הלאומית, היא המרתה בסולידריות גלובלית, של אנשי שמאל וימין בישראל עם השמאל הגלובלי והימין הגלובלי, כולל עם גורמים אנטישמיים בימין ובשמאל הרדיקלי באירופה וארה"ב.

התהליכים הצנטריפוגליים הללו עלולים לפורר את החברה הישראלית ולכן הם איום של ממש על עתידה של מדינת ישראל. אני משוכנע, שהרוב הדומם בעם ישראל, אינו חלק מאותם תהליכים, אולם קולו אינו נשמע. הקיצונים נותנים את הטון והרשתות החברתיות מעצימות את ההקצנה.

מול התהליכים הללו, ראוי לחולל מהלך נגדי, של שיקום הציונות הממלכתית בישראל. זו אולי המשימה הגדולה ביותר של דורנו.

****

איך עושים זאת? על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על איזה יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית?

"בית יוצר ישראלי" היא סדרת ספרים, בהוצאת "ידיעות ספרים", העוסקת בדיוק בשאלות הללו. יצאו בה שני הספרים הראשונים, ספרו של הרב שי פירון "ישראל השלישית" וספרו של ארי שביט "בית שלישי".

שני הספרים מתמודדים עם הבעיה הזאת, המדירה בצדק שינה מעיני כותביהם. יש דמיון רב בין הספרים אך גם הבדלים ופערים לא מעטים. המשותף להם, הוא הניסיון לשקם את הממלכתיות הציונית. בעיניי, החשיבות של הספרים הללו הוא עצם הניסיון לגבש שיח חלופי, שאינו מסתפק בקריאה לסובלנות וקבלת האחר, אלא בניסיון למצוא את הדרך הקונסטרוקטיבית לבינוי מחדש של האומה, בניגוד לתהליכי ההיפרדות וההתפוררות.

הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, על אף כל המחלוקות הפוליטיות בתוכה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים, כל אחד מנקודת ראותו, על הכשלים בדרכו הממלכתית, שהיו זרעי הפורענות שהביאו להתפוררותה של הממלכתיות ולמרד בה מצד גורמים רבים. שניהם מציעים הצעות לתיקון החברה הישראלית ולשיקומה של מדינת ישראל, באמצעות גיבוש ממלכתיות חדשה.

הדרך ששי פירון מציע היא שיקום הממלכתיות באמצעות חיבורה עם המסורתיות. לטענתו, הממלכתיות הבן-גוריונית היטיבה לקבץ את נידחי ישראל מארבע קצוות תבל ולעצב אומה, אולם היה בה ממד דורסני שהחניק תרבויות, פגע במסורתיות וטשטש זהויות. היא הציבה את טובת הכלל מעל הדבקות באמונות ודעות, כולל של מפלגתו ותנועתו, אולם היא לא ראתה אנשים, לא ראתה את צרכי בני האדם. לטענתו, יש לגבש ממלכתיות חדשה ומסורתיות חדשה ולשלב בין שתיהן.

הוא יוצא נגד המואסים בממלכתיות, הרואים בה תפיסת עולם מיושנת, שהליברליזם, הנאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור עמה בכפיפה אחת, כי היא מקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם, ומעניקה לכאורה עדיפות ליחד על פני היחיד. אכן, "הממלכתיות מציבה ערכים מקודשים בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את היחד, ולהעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי". אך הוא שולל את הניסיון להציג ערכים אלה כסותרים את האינדיבידואליזם ואת חירות הפרט. שי פירון מציג תמונה שבה השמאל והימין בישראל פרמו את הממלכתיות. שני הצדדים, הוא טוען, "מנצלים את חסרונותיה של הממלכתיות של ימי בראשית. במקום לתקנה ולהתאימה, הם פועלים לפירוקה".

הפתרון שמציע שי פירון מצוי במסורתיות. המסורתיות מזוהה בטעות עם המזרחיות, והוא מציע לשחרר אותה מן התיוג הזה ולהבנות אותה ככלל ישראלית וכלל יהודית. המסורתיות אינה עוד זרם שבין החילוניות והדתיות, אלא היא מערערת על עצם הסדר הדיכוטומי המחלק את העולם לדתיים וחילוניים. הוא מציע למרוד בחשיבה המערבית המודרנית שלוחצת על האדם המודרני להגדיר את עצמו אם הוא חילוני או דתי. הזהות המסורתית שהוא מציע היא חלופה למבנה הבינארי החד והבהיר של "דתיים" ו"חילונים". לטענתו, שמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של העת החדשה יסכים אתה, הן החילוניות והן הדתיות האורתודוכסית הנן תנועות חדשות בעם היהודי ("טענתם של האורתודוכסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמתית עתיקה היומין היא בדיה", הוא מצטט את ההיסטוריון הדגול, גדול חוקרי עם ישראל בעת החדשה, יעקב כ"ץ), בעוד המסורתיות, המכילה את הקהילה כולה, קדמה להן לאורך הדורות. את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים והדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה. פירון אינו רואה דרך אחרת ליצירת חזון חדש לישראל, אם לא נפגיש בין הממלכתיות והמסורתיות. "אלה הם חומרי הבניין המרכזיים של הישראליות המתחדשת. מפגש עמוק בין הממלכתיות והמסורתיות אוצר בתוכו הבטחה גדולה לחיים מלאי תוכן, תשתית לפתרון בעיות היסוד של מדינת ישראל, בסיס ליצירת מרחב חיים משותף".

פירון הוא בן לאם אשכנזית ואב מזרחי, גדל בבית חילוני אך אימץ בנעוריו אורח חיים דתי והיה לרב. הוא משלב סיפורים אישיים, המתארים איך ההקצנה הדתית שלו בנעוריו פגעה במשפחתיות ובכיבוד אב ואם; אירועים שעד היום צורבים את בשרו בצער, בושה וחרטה והוא מבין עד כמה הם זרים למסורת היהודית המקורית. היום הוא מטיף לחזרה למסורת, המנוגדת לקנאות ולקיצוניות הזו. "במידה רבה החרדיות והדתיות הלאומית הרבנית-אידיאולוגית מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל. הראשונים רואים במדינה חטא והאחרונים רואים בה כלי ומכשיר להגשמתו של חלום אחר". פירון מאמין שבכוחה של היהדות המסורתית להציע סדר יום יהודי-ציוני-ממלכתי-ישראלי חדש. הוא מצביע גם על זרם בציבור החילוני המעמיק את השסע; זרם שוצף ההולך ומתגבר, שמעמיק את הקרע בין הישראליות ליהדות ומבקש להמעיט את מקומה של היהודיות במערכת החינוך ובמרחב הציבורי. מצד שני, הוא מעלה על נס זרם אחר בציבור החילוני, אף הוא הולך ומתגבר, הדוגל בהתחדשות יהודית ברוחה של מדינת ישראל, תוך ניהול מערכת יחסים פורה עם זרמי מחשבה אוניברסליים. "עולם ההתחדשות היהודית, ובכלל זה מפעל המכינות הקדם-צבאיות, מניח לפתחם של אזרחי ישראל הצעה חדשה לסדרי החיים".

פירון מנתח את השסע בין שמאל וימין. "אידיאולוגיית הימין לבדה ואידיאולוגיית השמאל לבדה קרסו אל תוכן, פנימה. יתרונן הפך לחסרונן. הן עוררו שנאה תהומית כלפי פנים וכלפי חוץ, הובילו להגדלת הקיטוב והפיצול, זיהמו את השיח החברתי ויצרו איום אמתי על לכידותן – ולפעמים אף על עצם קיומן". אולם הוא מזהיר שאסור שכישלון הימין והשמאל יובילו לריק רעיוני, לחלל ערכי, לפתרון שטחי, נוסח "קץ ההיסטוריה" אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, אלא להצמחת חלופה ממלכתית מסורתית, שתעניק תוכן ערכי, חברתי ותרבותי חדש לעם ישראל.

פירון מנתח את התהליכים העוברים על כל הזרמים בישראל, ומוכיח שכולם עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה. השאלה היא, האם התהליכים הללו יובילו להעמקת ההשתבללות של כל מגזר וההתרחקות בין המגזרים? בעיניו, זו עשויה להיות הזדמנות נדירה לחשיבה אחראית, המאפשרת יצירת מרקם חיים משותף בישראל. זו משימת דורנו. "להשלים את שיבת ציון ולהעניק תוכן עמוק, כזה המלכד לתוכו את הנעלה והטוב שבתרבויות ישראל לסוגיהן, כמו גם ערכים אוניברסליים שיש בכוחם להשפיע על עיצובה של ישראל כחברת מופת". בהתייחסו למגזרים הדתיים, מבטא הרב פירון עמדה נועזת, התובעת גם מן הדתיים התחדשות יהודית. "השיבה לארץ הייתה אמורה להנמיך את החומות, לפזר במידה ניכרת את החרדה מפני התבוללות ולאפשר רנסנס הלכתי". הוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי שאמר: "כל הצמוד להלכה הכתובה על ידי פוסקי הדורות שעברו, הרי הוא בבחינת 'קראי' של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל-פה".

בה' באייר תש"ח, מזכיר פירון, קמה מדינת ישראל. העם היהודי קיבל הזדמנות לחדש את עצמאותו, לכונן את מורשתו, לעצב את עתידו. מדינת ישראל נועדה להיות "לא רק בית, מקום מפלט, לעם נרדף, כי אם מדינה המהווה מופת בערכיה. לא רק ארץ גורל, שתכליתה הצלת יהודי העולם, כי אם ארץ חזון וייעוד". לטענתו, טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אלו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואלו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו, לטענתו, משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים שהיו כרוכים בתהליך הקמת המדינה. על ההתעלמות הזאת אנו משלמים מחיר כבד, שמאיים היום על עתיד המדינה. כאן נעוץ התיקון הדרוש למדינה. הוא מתריע מפני ייאוש ורפיון, חולשה ושחיקה של אמון במדינה. הוא מציע "עוז לצמיחה והתחדשות. עם מונע מכוחו של סיפור. מערכות חקיקה, הסדרים ופשרות אינם כלים למימושו של חזון מעורר תקווה והשראה".

לשם כך, יש לעצב מחדש מרכז ישראלי. "המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסת סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים… הגיע זמן אחווה… גיבוש האחווה תלוי בעיגונן של שתי תפיסות עולם מהותיות, שני כלים מרכזיים, שיסייעו לעיגונה וליישומה: הממלכתיות והמסורתיות".

האחווה שאליה חותר פירון, מבוססת על סינרגיה בין הזרמים בחברה הישראלית והכרה בתרומתו הייחודית של כל זרם, תוך העצמת הטוב שבכל זרם ליצירת הטוב המשותף.

כאמור, גם נקודת המוצא של שביט היא הממלכתיות הבן-גוריונית, שעיצבה את הדרך שבה צעדה ישראל בעשורים הראשונים של קיומה, וגם הוא, לצד הערצתו לבן גוריון ולדרכו, מוצא בה את זרעי הפורענות של התפוררותה. הוא מבטא גאווה עצומה במדינת ישראל ובנס הישראלי, שהוא סיפור הצלחה נדיר, אך לטענתו, משהו השתבש. הוא רואה בהתרופפות חישוקי הממלכתיות והמרתם בכוחות צנטריפוגליים הרסניים איום קיומי על המדינה. "ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל, הוא מזהיר. "מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי", הוא קובע בדאגה. בספרו הוא מציע חזון ממלכתי להצלת המדינה.

הפרקים שבהם הוא מתאר את הנס הישראלי, ממלאים את הקורא בגאווה על הסיפור הישראלי שהוא באמת הצלחה אדירה ונדירה. אך הצנטריפוגה הישראלית, שמאיימת עלינו יותר מהצנטריפוגה הגרעינית של איראן, היא אותם כוחות הרס הקורעים את העם ומעמיקים את השסע. הוא מציג שמונה מרידות שונות, שלכל אחת יש הצדקה, וכל אחת תרמה תרומה גדולה ואת כל אחת הוא מציג מתוך אמפתיה גדולה: המזרחית, הדתית-לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו-ליברלית, רודפת השלום ודוברת הרוסית. לכל מרד הוא מקדיש דיון נרחב, הוא מסביר מהיכן הוא צמח, מה הניע אותו ובמה הוא תרם. אולם המרידות הללו "גרמו לכך שבמדינה התרחש תהליך צנטריפוגלי. במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים והצטופפו בדפנות המרוחקים ממנו". זאת הסכנה הגדולה אשר נשקפת לישראל בעשור השמיני לקיומה, יותר מהאיום האיראני, הפלשתינאי וכל איום אחר. "הצנטריפוגה הישראלית, ההתפוררות של ישראל הפוליטית, הפילוג של העם לשבטים, ההיחלשות של המדינה ומלחמת האזרחים התודעתית – כל אלה גורמים לכך שהסכנה שראה בן גוריון לנגד עיניו [כשעיצב את הממלכתיות א.ה.] הופכת לסכנה ממשית".

שתי השגיאות הגדולות של בן-גוריון, לטענת שביט, הן האימוץ של שיטת בחירות כושלת ומכשילה וההחלטה לא לנסח חוקה. יש לציין, שבן-גוריון דווקא סלד משיטת הבחירות הישראלית והציע שיטת בחירות אזורית-רובנית ואף נלחם על כך לאורך שנים, אלא שעמדתו לא התקבלה. בנושא החוקה, עמדתו של פירון מנוגדת לחלוטין לזו של שביט. "רבים סבורים", כותב פירון, "כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד. אני סבור כי חוקי יסוד בשלב זה הם סכנה; שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומצמת וחסרת משמעות". שביט, לעומתו, רואה בהעדר חוקה את אחד הגורמים המרכזיים לצנטריפוגה הישראלית ובעיצוב חוקה הוא רואה תיקון גדול.

הדיסוננס בין הפרקים, בספרו של שביט, המתארים את החיוניות הישראלית, את ההצלחה הכבירה של הישראליות, את הנס הישראלי המופלא לבין הפרקים המתארים את הניוון של החברה הישראלית, מעוררים תמיהה. האמנם יתכן פער כה גדול בין הגילויים השונים של הישראליות? שביט מודע לפער הזה והוא מתייחס אליו. "… הניגוד חד. בעוד שהגוף הפוליטי הלך והתנוון בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הגוף הכלכלי חברתי תרבותי שגשג. העושר האנושי והחוויה האנושית התעצמו. הילודה, החדשנות, השירות, הבריאות, ההשכלה, ההתנדבות והיצירתיות נעו בכיוון ההפוך לכיוון שבו נעו הממשלה, הממסד והמערכת המפלגתית. ישראל האמתית כמו החליטה שהיא לא תיכנע לגחמותיה ולתחלואיה של ישראל הפוליטית, היא יצרה עולם מקביל של פריחה אנושית מפעימה, מרחיבת לב". אלא, שלטענתו, הדיסוננס הזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, והוא עלול להביא לקריסה.

ישראל הפוליטית נמצאת במשבר עמוק. "היא מופע מביש של פלגנות, שיסוי, הסתה ומלחמת שבטים. למרות כל האתגרים שבפניהם המדינה ניצבת – המערכת הפוליטית שלה לא מתמודדת איתם באופן שיטתי ומקיף. על פי רוב, היא נוטה להיות רדודה, שטחית ופופוליסטית. אין בה ענייניות ואין בה רצינות. אין לה מיקוד ואין לה תכנון. היא מתנהלת באופן כאוטי. היא משרתת אינטרסים אישיים, מגזריים ושבטיים – במקום לשרת את הטוב הכללי. לא נותר בה דבר וחצי דבר מהחזון של ממלכתיות".

אולם אם ישראל "האמתית", הלא פוליטית, היא סיפור הצלחה גדול כל כך, מדוע ההצלחה לא תמשך על אף הכשל של ישראל הפוליטית? "עוצמתה הבלתי רגילה של ישראל האמתית אפשרה לה לשאת על גבה את חולשתה של ישראל הפוליטית במשך שנים רבות. אבל האנומליה הזאת לא תאריך ימים. כבר כעת היא לא מאפשרת קבלה של החלטות אסטרטגיות גדולות, התמודדות עם אתגרים מרכזיים והשקה של מפעלים לאומיים חיוניים. על כן, המדינה היהודית-דמוקרטית חיה את ההווה המסעיר שלה מבלי להיערך לעתיד. חמור מכך: היא חיה את ההווה המענג שלה תוך משכון של העתיד… כך, שלמרות הקסם המסוים שיש בחיים העשירים שהישראלים הצמיחו מחוץ לפוליטיקה והרחק מהממשלה – הקסם הזה הוא קסם מתעתע. וקסם מסוכן. כל ישראלי וכל ישראלית אשר עיניהם בראשם אמורים להבין שמצבה הנוכחי של ישראל הפוליטית מסכן את מדינת היהודים. וכי הגיעה השעה לשאוב מישראל האמתית את האנרגיות העצומות שלה ואת היכולות העצומות שלה ולהשקיע אותן בבניה מחדש ובתיקון ישראל הפוליטית".

שביט מציע אתגר קונסטרוקטיבי; חזון ממלכתי של "משבטים לעם", בדומה לחזון הבן-גוריוני, אך בהתייחס לאתגרים של ימינו. הממלכתיות החדשה תהווה "את המבנה האדריכלי של ישראל במאה ה-21. ואשר תציע מודל ישראלי חדש. ואשר תתמודד באופן כולל ועמוק עם האתגר הקיומי הטובע במצב הישראלי. אבל תעשה את כל זאת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה עשה זאת בן-גוריון".

שביט עומד על מהות הממלכתיות, השונה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הישראלי העכשווי. "בשנים האחרונות המונח ממלכתיות נתפש כמונח של נימוסים והליכות. של כוונות טובות, אזרחות טובה ואופן התנהלות מהוגן. אבל האמת היא שהמושג של הממלכתיות הוא מושג עמוק מאוד. הוא שכונן את ישראל וייצב אותה… על הממלכתיות החדשה יהיה לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד. ולא למחוץ זהויות קודמות אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות, אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית רבגונית וססגונית. ולהוקיר את המסורת. ולמנף את העוצמות הגלומות בישראל האמתית. ובכך לגבש ליבה ערכית ישראלית ולהציע סיפור משמעות ישראלי… מתוך הבנה שכולנו כאן שווים, עלינו לשאוף ולהפוך את ישראל לקהילה של קהילות. ועלינו לאפשר לכל קהילה לממש את ערכיה, את אורחות חייה ואת תרבותה ובה בעת היא קשובה לקהילות האחרות, לומדת אותן ומוקירה אותן".

****

הצגתי, על קצה המזלג, רעיונות עמוקים, של שני הוגים חשובים, בשני ספרים שעשויים להיות מסד לשיח ישראלי חדש, שנועד לבנות מחדש מרכז ישראלי המבוסס על שיקום הציונות הממלכתית.

ראש ממשלת ישראל עומד בראש מפלגה ששמה מבטא וקטור צנטריפוגלי, "ימינה", כאילו מה שחסר לנו הוא וקטורים החוצה – לשמאל או לימין. אני מקווה שהממשלה שהוא עומד בראשה, שיש בה ביטוי למגוון דעות רחב, לא תסתפק בדבק שהקים אותה על דרך השלילה – הרצון לשחרר את ישראל מהביביזם, ולא רק ב"לשרת את האזרחים", אלא תשכיל לעצב חזון ציוני ממלכתי חדש, שיביא להתחדשות הנעורים הציוניים של ישראל.

אסיים בדברים שכתב ארי שביט על דש ספרו: "מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים היא הייתה למעצמה רבת עוצמה. אבל כעת נשקף לה איום פנימי חמור. כדי להבטיח את עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית, עלינו לאחות את השסעים ולכונן ממלכתיות חדשה. עלינו לתת קול לרוב הישראלי וללכד את החברה סביב הציונות של המאה העשרים ואחת… הגיעה שעת תיקון".

פירון, הרב שי; ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות. קווי יסוד להתחדשות ישראלית, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 229 עמ'.

שביט, ארי; בית שלישי – מעם לשבטים לעם, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 221 עמ'.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.11.20

* איפה טעינו – לאורך השנים נמתחה ביקורת על ממשלת ישראל, על ראש הממשלה פרס ושר החוץ שמיר, על נעילת שערי שגרירות ישראל בוושינגטון בפני יונתן פולארד כאשר ניסה להימלט אליה.

עם כל הקושי הרגשי שבהחלטה זו – הייתה זו החלטה נכונה. וכי מה היה עלינו לעשות? להשאיר את פולארד בשגרירות ישראל כעבריין נמלט בחסותנו? שבמשך שבועות שגרירות ישראל תהיה נצורה בידי כוחות ביטחון אמריקאיים וכל התקשורת העולמית תסקר זאת? ו…? אחרי כמה שבועות כאלה נסגיר אותו? הוא היה מרוויח מזה? אנחנו היינו מרוויחים מזה? יחסי ישראל-ארה"ב, שספגו גם כך טלטלה קשה, היו נשכרים מכך?

בסיטואציה שנוצרה צריך היה לקבל את ההחלטה הפחות גרועה, וכך נעשה.

הטעות הגדולה והעוול הגדול לפולארד היו בעצם הפעלתו. באופי מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב, הגם שאין ספק לאיש שארה"ב מרגלת בישראל. ובוודאי שאסור לישראל לגייס יהודים אזרחי ארה"ב כסוכנים לריגול נגד ארה"ב.

פולארד הוא גיבור, פטריוט יהודי שפעל למען מדינת הלאום של עמו, סיכן את עצמו ושילם מחיר אישי נורא. בפעולתו הוא תרם תרומה גדולה לביטחון ישראל. הפעלתו גרמה נזק חמור לביטחון ישראל ולנכס האסטרטגי – היחסים המיוחדים עם ארה"ב.

ישראל חייבת לפולארד חוב גדול, הן על תרומתו והן על המחיר הכבד ששילם למענה ובשליחותה, ובשל העוול שגרמה לו. אני מקווה מאוד שנמצא את הדרך להוקיר לו תודה, בוודאי בצד החומרי – עליו לקבל דירה ראויה, פנסיה ראויה ממערכת הביטחון וטיפול רפואי לאשתו ולו.

* הגיבור של ג. האו האו – עם סיום ההתעמרות הממושכת בפולארד, המרגל הישראלי, שפעל למען מדינת ישראל ושילם מחיר כבד, פרסם גדעון לוי פשקוויל שבו ביזה את פולארד, כינה אותו בוגד (כי מבחינתו אין משמעות להיותו יהודי ולכך שפעולה של יהודי למען ישראל היא מעשה פטריוטי), לעג לאכפתיות הישראלית לגורלו ולרצון לראותו חוזר הביתה, למולדתו. בהזדמנות חגיגית זו הוא העלה על נס את המרגל הבוגד ואנונו, הציג אותו כגיבור, כמי שפעל ופועל למען השלום, כמי שהקדים את זמנו, וכמי שישראל, כולל בתי המשפט בישראל וכולל השמאל הציוני, התעמרה בו וממשיכה להתעלל בו. לטענתו, ישראל מתנכלת לו ממניעים פוליטיים, "אך ורק כי הוא נתן ביטוי לעמדותיו האנטי ציוניות ואנטי גרעיניות הלגיטימיות".

אילו מאסרו הממושך היה בשל מתן ביטוי לעמדות אנטי ציוניות, הרי על כל יום שואנונו ישב בכלא גדעון לוי היה צריך לשבת שנה. והנה, הוא ממשיך להיות תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, לבטא בארץ ובעולם כולו את משנתו האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאוטו-אנטישמית, באין מפריע. אף אחד לא עוצר אותו, לא חוקר אותו, לא מעמיד אותו לדין, לא זורק אותו לשנים לכלא. איך זה קורה? אה, ברור. כי ישראל היא דיקטטורה פשיסטית נאצית.

גדעון לוי יודע שואנונו נאשם בצדק בבגידה וריגול וריצה בצדק מאסר ממושך. הוא פשוט תומך בו. הוא תומך בו כיוון שהיה מרגל וכיוון שפגע במדינה שהוא כל כך שונא, כל כך מתעב. אולי הוא אפילו מקנא בו, על שעשה מעשה בעוד הוא עצמו רק מדבר וכותב.

* אין מספיק מקום – האסיר המשוחרר אולמרט התגולל בפולארד ויצא נגד עלייתו למדינת ישראל. אם מדינת ישראל קטנה מכדי להכיל את שני הג'נטלמנים הללו, שמא אולמרט יתכבד ויירד מהארץ?

ובכלל, עצם העובדה שהעבריין המורשע הנ"ל משמיע את דברו בנושאים השונים מעידה בעיקר על אובדן הבושה. אדם נורמטיבי במקומו לא היה יוצא מביתו מפאת הבושה. מצד שני, אדם נורמטיבי לא היה במקומו.

* מחדל מתמשך – "שתדע, אני שמאלני. אבל הייתי יורה בהם אחד אחד". כך סח באוזניי חקלאי מן הגליל העליון. הוא דיבר על הטרור החקלאי.

זה לא עניין של שמאל או ימין. זו חובתה של מדינה לאזרחיה – להגן על חייהם ועל רכושם מפני פשיעה וטרור. ומדינת ישראל אינה ממלאת את חובתה כלפי אזרחיה החקלאים. זהו מחדל מתמשך, ארוך שנים.

יתכן שהמחדל הזה נובע מיחס מזלזל של הממשלה כלפי החקלאות, בדומה למדיניות ההכלה וההבלגה על טרור ההצתות של שדות הנגב המערבי ולכישלון המדיני שהביא לנישול חקלאי צופר ונהריים מאדמותיהם בירדן. יתכן שהמחדל נובע מפחד של הממשלה מפני אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל אם תילחם בטרור החקלאי. מן הסתם המחדל נובע משילוב של שתי הסיבות הללו.

המחדל הזה הוא חרפה לאומית, אחד הכישלונות הצורבים של נתניהו. מה שנדרש הוא החלטה של ראש הממשלה על מלחמת חורמה בטרור החקלאי והצבת הנושא במקום גבוה בסדר העדיפויות של ממשלת ישראל.

* אסוציאציה – האמא: הוא בסך הכל רצה ללטף את התנין, והתנין נשך אותו.

באמת. תנין רע שכמותך. באמת לא יפה.

ולמה זה קצת מזכיר לי את הסכם אוסלו?

* לימודים ברשויות ירוקות – הדילמה בין השיקולים הרפואיים במלחמה בקורונה לבין השיקולים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים היא דילמה אמתית. לכל החלטה יש מחיר לא פשוט. לכן, אני מתייחס בכבוד למקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני, הן בדרג המקצועי והן בדרג הפרלמנטרי, בין אם אני מסכים עם החלטה זו או אחרת ובין אם לאו; בין אם בדיעבד החלטה מתבררת כנכונה או שגויה. המגפה הזאת חדשה, אי הוודאות רבה ועל המחליטים לתמרן בין שיקולים צודקים.

עם כל ההערכה, אני סבור שבנושא החזרה ללימודים ההחלטות היו שגויות, ואגב, הן היו ייחודיות לישראל בלבד. כאן, בשיקול בין הבריאות והחינוך, יש לתת משקל גדול יותר לחינוך. הנזק המצטבר לילדי ישראל, מבחינה נפשית, חברתית ולימודית, גדול מאוד, וכנראה שהנזק האפידמיולוגי של חזרה ללימודים קטן יחסית. יש להאיץ את החזרה ללימודים בכל הכיתות, גם אם הדבר יחייב האטה בתחומים אחרים במשק וגם אם הדבר יחייב הגבלות חדשות בתחומים אחרים. כמובן שיש למצוא את הדרכים למזער את הסכנה בצעד כזה, כמו לימודים בקפסולות, לימודים בחוץ, בדיקות תכופות של התלמידים וצוותי ההוראה וכד'.

החלטת קבינט הקורונה על חזרה מלאה ללימודים ברשויות ירוקות היא בשורה גדולה. מלבד תמיכתי בחזרה ללימודים, אני תומך מאוד בגישה הדיפרנציאלית; גישת הרמזור, לא רק בתחום החינוך אלא בהקלות ובהגבלות בכל התחומים. 

* בדרכי נועם – לפני כשבועיים כתבתי שיש לחוקק חוק המחייב את האזרחים להתחסן נגד הקורונה. התגובות שקיבלתי ועוד דעות ששמעתי וקראתי הביאו אותי לשנות את דעתי. הגעתי למסקנה שלא ניתן ולא ראוי לבצע הליכים רפואיים בכפיה. זה לא מעשי, זה לא נכון וזה גם לא יעמוד במבחן בג"צ.

יש לפעול בדרכי הסברה, שכנוע וחינוך כדי לגרום למקסימום אזרחים להתחסן ולהעניק תמריצים כלכליים למתחסנים. מן הראוי שכבר עכשיו משרד הבריאות, קבינט הקורונה ופיקוד העורף ייערכו למסע ההסברה להתחסנות המונית.

* דיכוטומיה ילדותית – בצרור הקודם הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר ואהוד בן עזר האשים אותי בצביעות, כי גם אני מבקר את נתניהו.

הדיכוטומיה של אהוד בן עזר מוזרה. הוא מכיר רק שני מצבי צבירה. או להיות עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו או לצווח שהוא היטלר, סטלין ומוסוליני.

אז אני לא במשחק הדיכוטומי הילדותי הזה. איני ולא אהיה חסיד שוטה של נתניהו. לא אתפלל לנתניהו שלוש פעמים ביום. לא אראה בציוצי ההסתה שהוא משגר באמצעות בנו חסר-המעצורים את כתבי הקודש. לא אדקלם כמו תוכי את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה שלו. לא אאתרג את השחיתות שלו. לא אשתלח בשעירים לעזאזל שלו על כישלונותיו. לא אשתה בצמא את סיפורי הקונספירציה המטורללים וההזויים שלו על איזה "דיפ-סטייט" מומצא ש"תופר תיקים" כדי לבצע "הפיכה שלטונית" ושאר ההבלים האינפנטיליים מן הסוג הזה. ולא אראה בנכלוליותו, שקרנותו ורמאותו ביטוי לגאונות פוליטית, הראויה להערצה.

ויחד עם זאת, לא אהיה שותף לשנאה היוקדת כלפיו, להשוואתו להיטלר, לשקר שהוא דיקטטור, לקונספירציות הזויות על כך שהסגר הוא פוליטי שנועד לחלץ אותו מן המשפט, לדברי בלע ובוז על היותו אח שכול; לא אשתה בצמא כל טענה והאשמה לא מבוססת כלפיו, לא אצרח "ביבי לכלא" ואקפיד לזכור ולהזכיר את חזקת החפות שלו (אך גם להזכיר שהיא נוגעת לתחום הפלילי בלבד, אך הציפיה ממנהיג הרבה יותר גבוהה מלא להיות עבריין פלילי ושחיתות ערכית ומוסרית חמורה לא פחות מפלילית), אשבח אותו על הישגיו ועל הצלחותיו המדיניות והאחרות בדיוק כפי שאבקר אותו על כישלונותיו. לא אהפוך לגיבור כל מי שמשתלח בנתניהו, גם לא אם קוראים לו אהוד (ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה) וגם לא אם קוראים לו אהוד (עבריין מורשע ואסיר משוחרר).

כן, יש כמה אנשים מוזרים כאלה, שאינם חלק משתי הקטגוריות. והכמה אנשים האלה, אני משוכנע, הם רוב הציבור הישראלי. הרוב הדומם.

אגב, הראיה הדיכוטומית הזאת משותפת לחסידים השוטים של נתניהו ולתמונת הראי שלהם, שונאי נתניהו הפנאטים. הנה, על אותה רשומה שבה הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר קיבלתי מענה כהאי לישנא: "ואיך בדיוק אתה וכל יפי הנפש מהימין נלחמים בשחיתות בשיסוי ובפילוג שהמנהיג הנערץ כל כך המלך היחיד קורע פה את העם ומפלג אותנו כבר שנים…". כלומר, מי שאינו רואה בנתניהו היטלר הוא "יפה נפש מהימין" שנתניהו הוא "המנהיג הנערך כל כך המלך היחיד", בעיניו.

* אהוב שלנו – רמת פולחן האישיות יורדת אל מתחת לאפס.

* נאום לאומה – אזרחי ישראל! מזה ארבע שנים רודפים אותי ואת משפחתי, סביב עלילת דם נבזית, הקושרת אותי לפרשיית שחיתות שלא הייתה ולא נבראה, המכונה בכינוי "פרשת הצוללות". בכירים במערכת הביטחון לשעבר, ממורמרים, מתוסכלים ונקמנים, בודים מלבם סיפורים מסמרי שיער, אך חסרי שחר. התקשורת השמאלנית המוטה מפרסמת ידיעות שקריות בנושא. מפגינים שאין להם שמץ של מושג ירוק עורכים מפגנים ילדותיים עם צוללות מנייר, אך ורק כדי להכפיש את שמי כדי להדיח אותי מתפקידי, כיוון שהם הבינו שלא יוכלו לעשות זאת בקלפי.

כל פעולותיי בנושא הזה היו אך ורק מתוך מחויבות מוחלטת לביטחון ישראל. לא דבק בי רבב. אחרי שארבע שנים שופכים את דמי, הגיע הזמן לטהר את שמי; הגיעה השעה שהאמת תצא לאור.

אני שמח על החלטתו של שר הביטחון על הקמת ועדת חקירה משפטית לחקר הפרשה. אין מחטא טוב מאור השמש. אדרבא, נציג את העובדות וצִדְקתי תוכח לעיני כל.

מיד עם כניסתו של גנץ לתפקיד שר הביטחון הנחיתי אותו להקים ללא שיהוי ועדת החקירה משפטית. לצערי, מטעמים פוליטיים זרים הוא מרח את הזמן ולא מינה את הוועדה ובכך גרם לעינוי דין לי ולמשפחתי.

אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הקמת ועדת סטרשנוב מבורכת. אני הראשון שמברך על המהלך החשוב הזה.

* יהודי תחילה – במלאת 47 שנים לפטירתו של בן גוריון, נערך מפגש זום משותף של פורום עמק השווה ומיזם 929 תחת הכותרת: "הזקן והעם". המפגש היה במתכונת שיחה של הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס-ורבין עם הביוגרף של בן גוריון פרופ' מיקי בר-זוהר.

בר-זוהר סיפר שלפני כמה עשרות שנים, מעט לאחר מותו של בן גוריון, יצחק נבון והוא הפיקו תקליט עם הקלטות מנאומים של ב"ג. התקליט נפתח בהקלטה שבה הבהיר ב"ג שהוא "יהודי תחילה וישראלי – אח"כ". ומדוע הם פתחו את התקליט דווקא עם ההקלטה הזאת? כי הם ראו בה את לוז תפיסת עולמו של ב"ג ואת המפתח לעולמו, להחלטותיו ולפועלו. כך הוא תפס את מדינת ישראל, כך הוא תפס את הישראליות, כך הוא תפס את עצמו. זה הייחוד והייעוד של המדינה שאותה הנהיג.

ודומני שחשוב מאוד להנחיל את הזהות והמהות הזאת בקרב החברה הישראלית גם היום, בשנים הבאות ובדורות הבאים.

            * ביד הלשון

זקס – באחת הפינות האחרונות סיפרתי על קרב נבי-יושע בתש"ח. השיר המזוהה ביותר עם הקרב הוא השיר "דודו" שכתב חיים חפר. דודו צ'רקרבסקי, מפקד כוח הפריצה בגדול מבין שלושת הקרבות, ב-20.4.48, נפל בקרב. דודו היה לוחם ומפקד נערץ וגבורתו בקרב הפכה אותו לאגדה. השיר מזוהה אתו, בין השאר כיוון שחיים חפר היה חבר שלו.

אך האמת היא שחיים חפר כתב את השיר שנה וחצי לפני נפילתו של דודו, להצגה "הוא הלך בשדות", על פי ספרו של משה שמיר. דודו מן השיר נכתב בהשראת דמותו של אורי, גיבור הספר.

אחד הבתים בשיר נפתח במילים: "והנה הזֶקְס בא בערב אחד". מה זה זקס? זקס פירושו ביידיש שש. איך זה מתקשר לשיר?

שאלתי את חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש. אביו של עופר, ישעיהו גביש (מקיבוץ יפתח, לא האלוף שייקה גביש), היה פלמ"חניק והוא סיפר לו שזה היה כינוי לפקודת מבצע אופרטיבית. כלומר להודעה שמחר בשעה זו בזו יוצאים לפעולה.

עופר גילה בחקירותיו שהמילה זקס שימשה ככינוי בקרב יהודים בפולין לשוטרים במשטרה הפולנית, שלבשו בטלדרס עם שישה כפתורים.

האם יש קשר בין הזקס הפולני לזקס הפלמ"חניקי? ואם כן, מהי החוליה החסרה? אם פעם אדע אשמח לכתוב על כך ואם מישהו מהקוראים יודע – אשמח אם ישתף אותי.

* חדשות בן עזר