דרשה לפרשת מטות-מסעי תשפ"א

קבלת שבת באורטל 9.7.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות – "מטות" ו"מסעי". פרשת "מסעי" היא הפרשה האחרונה בספר "במדבר". בני ישראל מסיימים את מסעם במדבר, טרם כניסתם לארץ כנען. וזה הזמן לסיכומים.

בשבוע הבא נתחיל לקרוא את ספר "דברים", נאומו האחרון של משה, שבו הוא מסכם, מנקודות ראותו, את המסע הפיזי והרוחני של עם ישראל ומעניק לו את הצידה לדרך להמשך דרכו. בפרשת "מסעי" יש סיכום גיאוגרפי של המסע. הפרשה מונה את ארבעים ושלושת האתרים שבהם חנו בני ישראל במסעם במדבר.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר שכל יהודי, ואני הייתי אומר שכל אדם, עובר בחייו, ואולי אפילו בכל יום בחייו, 43 תחנות כאלה, מהמורות, מכשולים וקשיים, אך תמיד עליו לחתור ליעד הסופי. אני מדמה זאת למשחק הילדים "סולמות ונחשים", או כפי שהיה בילדותי "סולמות וחבלים". אתה הולך בדרך, ונתקל פעם בסולם שמקפיץ אותך למעלה ופעם בחבל שמחזיר אותך אחורה. אך תמיד אתה חותר לנקודת הסיום. הדרך להגשמת מטרה גדולה רצופה מכשולים ומעקשים, לעתים השגת המטרה נראית בלתי אפשרית. לעתים מתברברים בניווט, אך לעולם אסור לאבד את הכיוון. כי מי שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע או אינו נחוש להגיע לשם, מה הטעם במסע שלו. חייו הם שגרה סרת טעם.

השבת היא השניה מתוך שלוש השבתות לפני תשעה באב, שבהן אנו קוראים את הפטרות הפורענות; הפטרות העוסקות בחורבן. ההפטרה שאנו קוראים השבת היא פרק ב' בספר ירמיהו.

ירמיהו פונה בשם אלוהים אל כנסת ישראל, ומזכיר לה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אולם בהמשך הדרך היא בגדה בו. לב הפרק, הוא הפסוק הבא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי; אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". בחברה החקלאית הקדומה, בארץ המדברית למחצה, המים הם עצם הקיום; אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ובחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם שבגדתם, נטשתם את מקור המים, והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים, שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות.

בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?". התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, שבו לנבוע כששבנו אליהם. וב"אל בורות המים", מתארת נעמי שמר את הזיקה, הכמיהה והשיבה לארץ ישראל, באמצעות בורות המים. היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, ובדרך היא חוזרת לראשית הפרק, אל אהבת הכלולות בדרכי המדבר, בארץ הלא זרועה: "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר, / בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר".

הפעם החזרה היא חוויה מתקנת, לא אל בורות נשברים, אלא אל המעיין אשר פועם בהר.

דרשה לפרשת "פנחס" תשפ"א

קבלת שבת באורטל 2.7.21

אילו היה הדבר בידי, פרשת השבוע לא הייתה נקראת פנחס אלא נועה. היא נקראת פנחס כי הוא מופיע בראשיתה, אבל הוא גם מוצג כגיבור לאומי, ואני מפקפק, בלשון המעטה, בהגדרה הזאת.

בשלהי הפרשה הקודמת, בני ישראל נענשו במגפה קשה. המגפה לא נעצרה באמצעות חיסון, אלא באמצעות… רצח. זה כבר לא נשמע סימפטי.

עם ישראל נענש במגיפה, כיוון שרבים מבניו זנו אחרי בנות מואב שפיתו אותם ואחרי אלוהיהם. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, ראה את אחד ממנהיגי העדה, זמרי בן סלוא, עם מואבית צמרת. הוא לקח רומח ורצח את שניהם. ללא משפט וללא בקשת אישור מאיש. המגיפה נעצרה, ואלוהים שיבח את פנחס והבטיח לו ולזרעו כהונת עולם. הוא שיבח אותו על מעשהו, "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם".

חז"ל נבוכו מאוד מהפרשה. הם לא יכלו להתכחש לכתוב בה ולכהונת העולם של הרוצח, אך לא יכלו להשלים עם האפשרות שפנחס יהיה מודל לחיקוי. לכן הם הגדירו באילו תנאים מותר לעשות כמעשה פנחס, ומשמעות הכללים שהעניקו היא שרק במקרה שבו יתקיים בדיוק מוחלט האירוע שקדם לרצח – רצח כזה מוצדק. או במילים אחרות, היה רק פנחס אחד, ומי שינסה לחקות את מעשיו חוטא חטא חמור.

פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית. עד היום הוא מהווה מודל לחיקוי לקנאים בתוכנו, כמי שקם ועשה מעשה קיצוני ובכך הציל את ישראל. הוא היה המודל למטורפים שבקנאים בתוכנו, כמו יגאל עמיר וברוך גולדשטיין, ושל מי שמסיתים למעשים קיצוניים ומטורפים.

במגילת העצמאות אנו מתהדרים בצדק, בכך שהנחלנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו כתב עמנו בארץ ישראל. עיקרו של התנ"ך הוא עשרת הדברות והחשוב בעשרת הדיברות הוא "לא תרצח".

אולם יש להודות שיש ביהדות גם דברים אפלים, הנותנים הכשר לתועבות נוראות, בשם היהדות. חובתנו להיאבק על דרכה המוסרית של היהדות ושל מדינת ישראל, ולהוקיע את תופעות הקנאות, שעלולות להמיט עלינו אסון.

לכן מוטב היה שהפרשה לא תקרא על שם פנחס. ולמה על שם נועה? טוב, זה לא חייב להיות נועה אלא גם מחלה, חגלה, מִלכה או תרצה. אלו הן חמש בנותיו של צלופחד. אותו אבו-אל-בנאת מת, וכיוון שאין לו בן, על פי החוק היבש אין לו יורש ולכן אין למשפחתו נחלה בארץ ישראל. בנות צלופח תבעו ממשה נחלה, משה התייעץ על ריבונו של עולם, ונקבעה הלכה לדורות שבמקרה כזו, הבנות זכאיות לנחלה.

קשה להבין את גודל המהפכה של הלכה זו, בנורמות הפטריאכליות של התקופה, שבה האישה נחשבה לרכוש. המסר לימינו, הוא דבקות ברעיון של שוויון מגדרי. בזכות נועה ואחיותיה, בנות צלופחד, אנו יכולים לראות בכך ערך יהודי.

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח (לפני שנתיים)

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח

קבלת שבת באורטל 22.6.18

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".

תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".

תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".

שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם. 

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.

האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".

השם של התקליט השלישי, "ירוקות",  משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו  והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה אליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל, שבעוד כשלושה שבועות נציין 19 שנים למותו.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת,  תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי

לְפָנֶיךָ וּלְךָ

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי

וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי

וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ

בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

אַט אַט טוֹפְפוֹת

עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד

זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי

מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

פינות "ביד הלשון" לפרשת "בהעלותך"

פינות "ביד הלשון" שהוקדשו לפרשת "בהעלותך":

יצא לי מהאף

מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".

בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב. הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

היה לזרא

הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

אספסוף

המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

כושי

יו"ר המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.

ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?

בשבת הקרובה, נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון על בחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו הייתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".

הפסוק "כי אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.

ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".

רק בעשרים – שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-negro, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה-negro תורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.

מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.

היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך.

דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לפרשת "קרח" תש"ף

קבלת שבת באורטל 19.6.20

פרשת "קרח" מספרת על קרח, איש שבט לוי, שקרא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, האשים אותם שהם מתנשאים על העם ומי בכלל שמם? כתוצאה מכך פערה האדמה את פיה ובלעה את קרח וכל עדתו, הוא וכל מי שהיה שותף למרד.

זו סוגיה קשה. מה חטאם הכבד? אסור למתוח ביקורת על המנהיג?

כמובן שעל פי ערכינו וערכי תקופתנו, עונש מוות על הבעת דעה הוא בלתי נסבל. ויחד עם זה ראוי לבחון לעומק את השאלה, מה כל כך חמור במעשה של קרח? מה רע במחלוקת?

כדי לנסות להתמודד עם השאלה ניעזר בחז"ל. התרבות החז"לית היא תרבות של מחלוקת. על כל סוגיה תלמודית יש עמדות שונות וכל הדעות, גם אלו שלא התקבלו, מופיעות בתלמוד. למעשה, יותר משהמשנה והתלמוד הנם קודקס חוקים, הם פרוטוקול של בית הדין.

ואם חז"ל מקדשים כל כך את המחלוקת, איך הם מתמודדים עם הדה-לגיטימציה למחלוקת בפרשתנו?

בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו". מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

במחלוקת קֹרח ועדתו, מרד קֹרח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים.

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. וכך מתואר במשנה: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו".

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה וחיי קהילה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן? וכך מתואר בתלמוד: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי. אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

הערה לפרשת בהעלותך תשע"ד

פורסם ערב פרשת בהעלותך תשע"ד, על רקע סערה באורטל בנושא אוכל, בקבוצת הפייסבוק של אורטל:

בהעלותך תשע"ד, בדף הפייסבוק של אורטל

פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", מתרחשת סמוך לכניסת בני ישראל לא"י. אולם כידוע, וכפי שנקרא בשבוע הבא, כניסתם נדחתה ב-39 שנים. הטריגר היה פרשת המרגלים, אך היה זה רק סימפטום לכך שמדובר בעם של עבדים.

השבוע, בפרשת "בהעלותך", התכונה הזאת באה לידי ביטוי באופן אחר. וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? על כך אנו קוראים במרד הבא: ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים.

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף יאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

אלוהים מגיב על דרישת העם ושולח לו שלוים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". ומכאן הביטוי, "יצא לי מהאף".

ולמה נזכרתי בזה? לא יודע. סתם. משום מה חשבתי, דווקא היום, שאולי יש בנו איזה גנים מובנים של לקטר על האוכל. מצד שני… כנראה שזה לא בדיוק משהו שאנחנו צריכים להתפאר בו.

 

דרשות לפרשת "במדבר"

פרשת "במדבר" תשס"ט – קבלת שבת באורטל

בשעה טובה אנו מתחילים לקרוא השבת את החומש הרביעי בחמישה חומשי תורה – "במדבר". במרכז פרשת השבוע, פרשת "במדבר" – מיפקד של בני ישראל.

התיאורים על אודות יציאת בני ישראל ממצרים אינם מבשרים את המראה של המִפקד המופיע בפרשתנו. תמונת בני ישראל היוצאים למצרים נראית כתמונה של בלגן לא מאורגן, של עם עבדים וערב רב, חסרי משמעת, המאופיינים באנרכיה. עד פרשת "יתרו" בספר שמות, שיטת ההנהגה של משה מאופיינת בחוסר סדר – באיש אחד, המנהיג משה, שמן הבוקר עד הלילה שופט את בני ישראל הבאים אליו עם בעיותיהם האישיות.

והנה, התמונה הנגלית בפרשה זו, חודשים אחדים אחרי יציאת מצרים, זמן קצר אחרי קבלת התורה, שונה לגמרי. כאן נגלית לנגד עינינו המשתאות תמונה של משמעת מופתית. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למפקד, נספר והנתונים זורמים במהירות ובדייקנות למשה.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, כנראה, לארגן את הצבא שיצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

בעוד שלוש פרשות ניווכח שהתמונה שנגלתה לעינינו בפרשת "במדבר" אינה אלא מצג שווא. בפרשת המרגלים, התברר שהעם אינו בשל לכיבוש הארץ וליישובה, מאחר והוא מאס בארץ חמדה. לא בכדי נענש העם בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שיוחלף דור העבדים הזה.

עם המואס בארץ חמדה, הוא עם של עבדים, שאינו ראוי ואינו בשל לריבונות.

אתמול חגגנו את יום ירושלים. בשל השבת, הוקדם החג ביום אחד, אולם התאריך האמתי של יום ירושלים חל היום, כ"ח באייר. היום לפני 42 שנה, צה"ל שחרר את העיר העתיקה. מספר השנים שחלפו מאז, גדול יותר מכל שנות נדודי בני ישראל במדבר. והנה, גם היום רבים בתוכנו מואסים בארץ חמדה. לא מעטים בזים ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל ורואים ביום הגדול בו שוחררה ירושלים יום של אסון.

ונשאלת השאלה, האם עם המואס בארץ חמדה, ראוי לריבונות ולעצמאות? שמא מתקיים בתוכנו תהליך הפוך לתהליך שעברו אבותינו בסיני, ומאומה אנו הופכים לאוסף של עבדים?

****

ואחרי סימני השאלה הכואבים הללו, אני חייב לעבור למשהו אופטימי, הנוגע לזהות היהודית שלנו, כיהודים, ישראלים וחילונים. "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד", נכתב בפרשתנו.

המשורר והמחנך בארי צימרמן דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם / חנו / בית חדש הקימו, מנהג אבותם / שינו // כך נבראנו, קרועי מועד / נבוכי תאריך / מחדשי חידושים כשצריך / וכשלא צריך. // בא מועד, עת לשוב / בית אבותינו / להפוך את הרבים / לרבותינו // אוהל מועד הוא שלנו / אם יש בו או אין בו אל / ואנחנו סביבו נחנה / ככל בני ישראל.

****

יום ירושלים הוא יום הזיכרון הממלכתי לזכר העולים מאתיופיה שנספו במדבר בסודן, בדרכם לא"י. 4,000 יהודים, ובהם משפחות שלמות נספו במסע. השיר "המסע לא"י" של חיים אידיסיס, בביצועם של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא", מתאר את המסע הזה. נאזין ונשיר:

הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון לפני ירושלים.

דרשה לפרשת "במדבר" תשע"א
קבלת שבת באורטל 27.5.11

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, בו נעסוק בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

ביום רביעי הקרוב, ימלאו 44 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים אוחדה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור שלנו, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

פרשת "במדבר" היא פרשה – ממש מצ'עממת. מה משעמם יותר משנתון סטטיסטי? תיאור של מסדר צבאי. עיקרה של הפרשה הוא שילוב של שנתון סטטיסטי מדוקדק המתאר את מספר החיילים בכל שבט ומשפחה, בפורמט החוזר על עצמו לעייפה, תוך תיאור מפורט, לפרטי פרטים, של מסדר צבאי. במה חטאנו שנגזר עלינו השעמום הזה?

מקובל עלינו שאין בתורה אף אות מיותרת. לא כל שכן – פרשה מיותרת. אם הפירוט המדוקדק הזה מובא בפרשה, חזקה על התורה שאין זה מקרה, שהתיאור הזה נועד לשדר לנו מסר, ועלינו לחפש ולמצוא אותו. מהו המסר? הנה, זו הצעתי.

רגע לפני הכניסה לארץ, מקיימים בני ישראל מִפגן של עוצמה בלתי רגילה. חודשים אחדים אחרי שיצאו בני ישראל כערב רב, כאספסוף, אנו רואים צבא מסודר ומאורגן לעילא ולעילא. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למִפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למִפקד, נספר והנתונים זורמים למשה במהירות ובדייקנות שלא היו מביישות אף מערכת ממוחשבת.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, היא לארגן את הצבא שייצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

התיאור העוצמתי הזה יוצר בנו ציפיות גדולות. בקרוב מאוד ניווכח, שכגודל הציפיות, גודל האכזבה. התיאור הזה מסביר לנו מהי עוצמה לאומית אמתית. באין חוסן רוחני, ללא נחישות ודבקות במטרות הלאומיות, ללא אמונה אמתית בצדקת הדרך – העוצמה הפיסית, הצבאית והכלכלית, עלולים להתגלות כמסגרת חלולה, כעורבא פרח, כמשענת קנה רצוץ. עם המואס בארץ חמדה – שום כוח פיסי לא יחליף את החולשה הזאת.

זה המסר של הפרשה. וזה גם הלקח לימינו.

במדבר כח-כט: בין פסח לחג המצות

פרקים כח ו-כט מתארים את עבודת הקורבנות בבית המקדש. תחילה, קורבן התמיד, שאותו הקריבו מדי יום, שלוש פעמים ביום.

לאחר מכן מתוארים קורבנות המוספים: מוספי שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. כל חגי ישראל.

נתמקד בפסח. מהו חג הפסח? חג של שבעה ימים, שנפתח בליל הסדר ונקרא גם חג המצות. כך היום, אך לא כך היה בתקופת המקרא. אז, חג הפסח וחג המצות היו חגים שונים.

וכך כתוב בפרק שלנו:
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, פֶּסַח לַיהוָה.
מדובר בחג שנחוג בי"ד בניסן, והוקרב בו קורבן הפסח.
החג הזה הוא ליל הסדר.

ומיד לאחר מכן, מתואר חג אחר, הצמוד אליו, בן שבעה ימים, שמתחיל בט"ו בניסן – חג המצות.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חָג שִׁבְעַת יָמִים – מַצּוֹת יֵאָכֵל. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה, פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם, וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר, אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד, תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה. כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים, לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה, עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

* 929

במדבר יח: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם

הביטוי "מלח הארץ", השגור כל כך בשפה העברית, מקורו בתרבות הנוצרית.

הביטוי מבטא את היות האדם או הקבוצה המדוברים – המובחרים ביותר מקרב הארץ.

מקור הביטוי הוא בברית החדשה, מתוך הדרשה על ההר של ישו הנוצרי: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (הבשורה על פי מתי, ה 13).

אולם השימוש במלח כדי לבטא את המובחר, את המוצק, את החוסן, נמצא גם במקורותינו. הברית המוצקה בין ה' לבין הכוהנים והלוויים מוגדרת: "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם". והפסוק במלואו: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

* 929