דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לפרשת "קרח" תש"ף

קבלת שבת באורטל 19.6.20

פרשת "קרח" מספרת על קרח, איש שבט לוי, שקרא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, האשים אותם שהם מתנשאים על העם ומי בכלל שמם? כתוצאה מכך פערה האדמה את פיה ובלעה את קרח וכל עדתו, הוא וכל מי שהיה שותף למרד.

זו סוגיה קשה. מה חטאם הכבד? אסור למתוח ביקורת על המנהיג?

כמובן שעל פי ערכינו וערכי תקופתנו, עונש מוות על הבעת דעה הוא בלתי נסבל. ויחד עם זה ראוי לבחון לעומק את השאלה, מה כל כך חמור במעשה של קרח? מה רע במחלוקת?

כדי לנסות להתמודד עם השאלה ניעזר בחז"ל. התרבות החז"לית היא תרבות של מחלוקת. על כל סוגיה תלמודית יש עמדות שונות וכל הדעות, גם אלו שלא התקבלו, מופיעות בתלמוד. למעשה, יותר משהמשנה והתלמוד הנם קודקס חוקים, הם פרוטוקול של בית הדין.

ואם חז"ל מקדשים כל כך את המחלוקת, איך הם מתמודדים עם הדה-לגיטימציה למחלוקת בפרשתנו?

בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו". מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

במחלוקת קֹרח ועדתו, מרד קֹרח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים.

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. וכך מתואר במשנה: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו".

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה וחיי קהילה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן? וכך מתואר בתלמוד: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי. אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

הערה לפרשת בהעלותך תשע"ד

פורסם ערב פרשת בהעלותך תשע"ד, על רקע סערה באורטל בנושא אוכל, בקבוצת הפייסבוק של אורטל:

בהעלותך תשע"ד, בדף הפייסבוק של אורטל

פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", מתרחשת סמוך לכניסת בני ישראל לא"י. אולם כידוע, וכפי שנקרא בשבוע הבא, כניסתם נדחתה ב-39 שנים. הטריגר היה פרשת המרגלים, אך היה זה רק סימפטום לכך שמדובר בעם של עבדים.

השבוע, בפרשת "בהעלותך", התכונה הזאת באה לידי ביטוי באופן אחר. וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? על כך אנו קוראים במרד הבא: ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים.

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף יאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

אלוהים מגיב על דרישת העם ושולח לו שלוים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". ומכאן הביטוי, "יצא לי מהאף".

ולמה נזכרתי בזה? לא יודע. סתם. משום מה חשבתי, דווקא היום, שאולי יש בנו איזה גנים מובנים של לקטר על האוכל. מצד שני… כנראה שזה לא בדיוק משהו שאנחנו צריכים להתפאר בו.

 

דרשות לפרשת "במדבר"

פרשת "במדבר" תשס"ט – קבלת שבת באורטל

בשעה טובה אנו מתחילים לקרוא השבת את החומש הרביעי בחמישה חומשי תורה – "במדבר". במרכז פרשת השבוע, פרשת "במדבר" – מיפקד של בני ישראל.

התיאורים אודות יציאת בני ישראל ממצרים אינם מבשרים את המראה של המִפקד המופיע בפרשתנו. תמונת בני ישראל היוצאים למצרים נראית כתמונה של בלגן לא מאורגן, של עם עבדים וערב רב, חסרי משמעת, המאופיינים באנרכיה. עד פרשת "יתרו" בספר שמות, שיטת ההנהגה של משה מאופיינת בחוסר סדר – באיש אחד, המנהיג משה, שמן הבוקר עד הלילה שופט את בני ישראל הבאים אליו עם בעיותיהם האישיות.

והנה, התמונה הנגלית בפרשה זו, חודשים אחדים אחרי יציאת מצרים, זמן קצר אחרי קבלת התורה, שונה לגמרי. כאן נגלית לנגד עינינו המשתאות תמונה של משמעת מופתית. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למפקד, נספר והנתונים זורמים במהירות ובדייקנות למשה.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, כנראה, לארגן את הצבא שיצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

בעוד שלוש פרשות ניווכח שהתמונה שנגלתה לעינינו בפרשת "במדבר" אינה אלא מצג שווא. בפרשת המרגלים, התברר שהעם אינו בשל לכיבוש הארץ וליישובה, מאחר והוא מאס בארץ חמדה. לא בכדי נענש העם בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שיוחלף דור העבדים הזה.

עם המואס בארץ חמדה, הוא עם של עבדים, שאינו ראוי ואינו בשל לריבונות.

אתמול חגגנו את יום ירושלים. בשל השבת, הוקדם החג ביום אחד, אולם התאריך האמיתי של יום ירושלים חל היום, כ"ח באייר. היום לפני 42 שנה, צה"ל שחרר את העיר העתיקה. מספר השנים שחלפו מאז, גדול יותר מכל שנות נדודי בני ישראל במדבר. והנה, גם היום רבים בתוכנו מואסים בארץ חמדה. לא מעטים בזים ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל ורואים ביום הגדול בו שוחררה ירושלים יום של אסון.

ונשאלת השאלה, האם עם המואס בארץ חמדה, ראוי לריבונות ולעצמאות? שמא מתקיים בתוכנו תהליך הפוך לתהליך שעברו אבותינו בסיני, ומאומה אנו הופכים לאוסף של עבדים?

****

ואחרי סימני השאלה הכואבים הללו, אני חייב לעבור למשהו אופטימי, הנוגע לזהות היהודית שלנו, כיהודים, ישראלים וחילונים. "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד", נכתב בפרשתנו.

המשורר והמחנך בארי צימרמן דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם / חנו / בית חדש הקימו, מנהג אבותם / שינו // כך נבראנו, קרועי מועד / נבוכי תאריך / מחדשי חידושים כשצריך / וכשלא צריך. // בא מועד, עת לשוב / בית אבותינו / להפוך את הרבים / לרבותינו // אוהל מועד הוא שלנו / אם יש בו או אין בו אל / ואנחנו סביבו נחנה / ככל בני ישראל.

****
יום ירושלים הוא יום הזיכרון הממלכתי לזכר העולים מאתיופיה שנספו במדבר בסודן, בדרכם לא"י. 4,000 יהודים, ובהם משפחות שלמות נספו במסע. השיר "המסע לא"י" של חיים אידיסיס, בביצועם של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא", מתאר את המסע הזה. נאזין ונשיר:

הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון לפני ירושלים.

דרשה לפרשת "במדבר" תשע"א
קבלת שבת באורטל 27.5.11

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, בו נעסוק בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

ביום רביעי הקרוב, ימלאו 44 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים אוחדה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור שלנו, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

פרשת "במדבר" היא פרשה – ממש מצ'עממת. מה משעמם יותר משנתון סטטיסטי? תיאור של מסדר צבאי. עיקרה של הפרשה הוא שילוב של שנתון סטטיסטי מדוקדק המתאר את מספר החיילים בכל שבט ומשפחה, בפורמט החוזר על עצמו לעייפה, תוך תיאור מפורט, לפרטי פרטים, של מסדר צבאי. במה חטאנו שנגזר עלינו השעמום הזה?

מקובל עלינו שאין בתורה אף אות מיותרת. לא כל שכן – פרשה מיותרת. אם הפירוט המדוקדק הזה מובא בפרשה, חזקה על התורה שאין זה מקרה, שהתיאור הזה נועד לשדר לנו מסר, ועלינו לחפש ולמצוא אותו. מהו המסר? הנה, זו הצעתי.

רגע לפני הכניסה לארץ, מקיימים בני ישראל מִפגן של עוצמה בלתי רגילה. חודשים אחדים אחרי שיצאו בני ישראל כערב רב, כאספסוף, אנו רואים צבא מסודר ומאורגן לעילא ולעילא. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למִפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למִפקד, נספר והנתונים זורמים למשה במהירות ובדייקנות שלא היו מביישות אף מערכת ממוחשבת.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, היא לארגן את הצבא שייצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

התיאור העוצמתי הזה יוצר בנו ציפיות גדולות. בקרוב מאוד ניווכח, שכגודל הציפיות, גודל האכזבה. התיאור הזה מסביר לנו מהי עוצמה לאומית אמיתית. באין חוסן רוחני, ללא נחישות ודבקות במטרות הלאומיות, ללא אמונה אמיתית בצדקת הדרך – העוצמה הפיסית, הצבאית והכלכלית, עלולים להתגלות כמסגרת חלולה, כעורבא פרח, כמשענת קנה רצוץ. עם המואס בארץ חמדה – שום כוח פיסי לא יחליף את החולשה הזאת.

זה המסר של הפרשה. וזה גם הלקח לימינו.

 

במדבר כח-כט: בין פסח לחג המצות

פרקים כח ו-כט מתארים את עבודת הקורבנות בבית המקדש. תחילה, קורבן התמיד, שאותו הקריבו מדי יום, שלוש פעמים ביום.

לאחר מכן מתוארים קורבנות המוספים: מוספי שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. כל חגי ישראל.

נתמקד בפסח. מהו חג הפסח? חג של שבעה ימים, שנפתח בליל הסדר ונקרא גם חג המצות. כך היום, אך לא כך היה בתקופת המקרא. אז, חג הפסח וחג המצות היו חגים שונים.

וכך כתוב בפרק שלנו:
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, פֶּסַח לַיהוָה.
מדובר בחג שנחוג בי"ד בניסן, והוקרב בו קורבן הפסח.
החג הזה הוא ליל הסדר.

ומיד לאחר מכן, מתואר חג אחר, הצמוד אליו, בן שבעה ימים, שמתחיל בט"ו בניסן – חג המצות.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חָג שִׁבְעַת יָמִים – מַצּוֹת יֵאָכֵל. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה, פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם, וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר, אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד, תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה. כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים, לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה, עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

* 929

במדבר יח: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם

הביטוי "מלח הארץ", השגור כל כך בשפה העברית, מקורו בתרבות הנוצרית.

הביטוי מבטא את היות האדם או הקבוצה המדוברים – המובחרים ביותר מקרב הארץ.

מקור הביטוי הוא בברית החדשה, מתוך הדרשה על ההר של ישו הנוצרי: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (הבשורה על פי מתי, ה 13).

אולם השימוש במלח כדי לבטא את המובחר, את המוצק, את החוסן, נמצא גם במקורותינו. הברית המוצקה בין ה' לבין הכוהנים והלוויים מוגדרת: "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם". והפסוק במלואו: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

* 929

במדבר ח: עילית משרתת או אצולה מנוונת

בתקופת בית שני, העילית הכוהנית הייתה אצולה מנוונת, אוליגרכיה מושחתת, כוחנית, עשירה ונהנתנית, שהנהיגה שמרנות כדי להבטיח את שימור מעמדה השלטוני. אולם אידיאל הכהונה בתורה הוא של עילית משרתת. הכוהנים ממלאים שליחות – לשרת בקודש; שירות תרתי משמע. אין הם נהנים מזכויות יתר, אלא נדרשים למלא תפקיד, לבצע משימות.

בפרק זה אנו מתוודעים לתפקיד נוסף שלהם, לצד תפקידים קודמים – הדלקת האש במנורת שבעת הקנים.

לכאורה מדובר בפעולה טכנית, אך באופן סמלי, מדובר בתפקיד מנהיגותי של התוויית דרך באמצעות הפצת האור. שנאמר: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור" (א.ד. גורדון).

הדלקת האור מסמלת את תפקידה של הקבוצה המובילה את עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים היו אלה הכוהנים. הסתאבותם הצמיחה עילית חדשה. הקבוצה המנהיגה אחרי חורבן הבית ובשנות הגלות הייתה תלמידי החכמים, לומדי התורה, הרבנים.

בעידן הציוני, הגדיר שלונסקי את העילית המשרתת והמובילה של זמננו – החלוצים (בפואמה "באוהלינו").

המהלך שמציג שלונסקי מתחיל בהגדרה מעניינת:
"כי שבעה הם ימים ימות השבוע
ושבעה יש קנים למנורה".

המנורה, ככתוב בפרקנו, עשויה מקשה אחת. את שבעת הקנים שלה מדמה שלונסקי לשבעת ימי השבוע, שגם הם מקשה אחת. ששת ימי המעשה והשבת, חבוקים אלה באלה. הוא יוצא בכך מצד אחד נגד היהדות הגלותית, הרבנית, שאינה נוטלת אחריות על המעשה, על בניין הארץ ומסתפקת בלימוד וברוחניות, ומצד שני הוא מזהיר את חבריו לתנועה החלוצית, לבל ישקעו במעשה הפיסי ויזניחו את הרוח, את מורשת ישראל, וקורא להם לקחת את האחריות על המשכיותה של היהדות. אם כך תעשה התנועה החלוצית, היא תהיה ראויה להנהגת האומה.

מתוך התובנה הזו הוא עובר לשלב הבא:
"ומי אשר הדליק המנורה בנפש
הוא ייצק השמן לאורה".

כאן שלונסקי מציב את תנאי המכרז לקבוצה הראויה לצקת את השמן במנורה של ימינו, כלומר להנהיג את העם היהודי. התנאי: מי שהדליקו את המנורה בנפש, כלומר הציתו את לפיד הציונות, העליה לארץ ישראל, יישובה ובניינה, תחיית השפה העברית ובניית תרבות עברית.

הוא פונה לאלוהים ומזכיר:
"התזכור איך שרנו בספינות לועזים
אנחנו העולים בשמך:
'עת יהודים יבואו לארץ ישראל
מה תרב במעונם השמחה'.

האתה שכחת? וידך הן פרשה
מפרשים לספינה העולה".

וכאן הוא אומר במפורש ובגוף ראשון:
"אנחנו ראויים לשבת ראשונה
במשתה שבתך הגדולה".

שלונסקי תובע הכרה וזכות ראשונים לחברת החלוצים, בהיותה עילית משרתת למופת.

ואכן, אותה עילית משרתת זכתה בהגמוניה בתנועה הציונית, ביישוב ובמדינה. עם השנים יורשיה הסתאבו והושחתו, וההגמוניה עברה לזרם אחר בציונות.

למרבה הצער, גם הזרם הזה הסתאב והושחת, והגיעה השעה שיפנה את מקומו.

* 929

במדבר ז: הארוך ביותר בתורה

הפרק הארוך ביותר בתנ"ך הוא מזמור קיט בתהלים – 171 פסוקים שכולם שירה, חכמה ואמונה. ואילו הפרק הארוך ביותר בתורה הוא במדבר ז – 89 פסוקים שכולם… מה יש שם?

רוב הפרק הוא לופ של 12 חזרות, מילה במילה, על פסקה אחת, המתארת את הקורבן שהקריב נשיא כל שבט בחנוכת המשכן.

אילו נתבקשתי לערוך את הפרק, הוא היה מופיע כך:

"וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ, נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת, בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

וכך בדיוק, באחד עשר הימים הבאים, על פי הסדר: נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר, נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן, נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי, נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל, נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר, נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי, נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי, נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן, נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן".

כך, בקיצור.

אבל לא נתבקשתי לערוך.

* 929

במדבר ו: יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בחידה השבועית לפרשת השבוע, בקבלת השבת של קיבוץ אורטל, שאלתי (בפרשת "נשא") מהם האיסורים על הנזיר במקרא, וכצפוי אחת התשובות שניתנו הייתה התנזרות מיחסי מין. הרי זה ברור, מהי נזירות אם לא זה? אז זהו, שלא.

התורה תורת חיים, תורה של "וָחַי בָּהֶם", ואפילו מנזיר אינה דורשת ואינה מצפה פרישות מן המין השני, מיחסי אישות, מחיי משפחה נורמליים. הנזיר על פי התורה מתנזר מיין וכל פרי הגפן, מסיפור השיער וממגע עם המת.

הנזירות היא לרוב לתקופה מוגבלת, עליה נודר הנזיר. ובכלל, הרושם הוא שהתורה אינה רואה בחיוב את הנזירות, מנסה לרסן ולצמצם למינימום את התופעה, שכנראה קיימת כסוג של אקסטזה דתית, אולי כחיקוי לדתות אחרות.

רוב פרק ו' עוסק בנזירות, אך לקראת סופו הוא משנה נושא, ומציג כמה מן הפסוקים היפים ביותר בתורה, ברכת הכוהנים לבני ישראל:

יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

* 929

במדבר ה: המקלט המקראי לנשים מוכות (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בפרק ה' בספר "במדבר", מתואר טקס "מֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים". על פי הכתוב, אם גבר חושד באשתו בניאוף, עליו להביא אותה אל הכהן. הכהן משקה אותה במים קדושים המעורבבים בעפר מקרקע המשכן. המים הללו הם מעין פוליגרף. אם אכן האישה בגדה, ברגע שהיא שתתה, מופיעים עליה סימנים: "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ". מה זה? לא ברור.

בראיה שלנו, מדובר בטקס פרימיטיבי מכוער. כמובן שהטקס מיועד רק לנשים. אין טקס מקביל לגבר שאשתו חושדת בו.

אולם מוטב שלא נקרא את הטקסט המקראי קריאה אנכרוניסטית, כאילו נכתב היום. כפי שהמשמעות של חוקי העבד העברי במקרא, אינה השלמה עם עבדות, אלא חקיקה סוציאלית מתקדמת ורדיקאלית ביחס לנורמות התקופה, כך ראוי לקרוא גם את הטקס הזה.

מי שהאירה את עיניי בנדון, היא הסופרת יוכי ברנדס. בספרה "היהדות שלא הכרנו" היא מציגה את הטקס כהגנה חברתית ודתית על האישה, בעידן שבו חיי אישה היו הפקר, ואם בעלה חשד בה, הנורמה החברתית הייתה שהוא רשאי ואולי אף חייב לרצוח אותה. הדבר מופיע גם בתנ"ך, למשל בפרשת יהודה ותמר. בתוך הנורמה הזאת, התורה אוסרת על הגבר לפגוע באשתו, חרף חשדו. אתה חושד בה? יש תהליך. יש פרוצדורה. והרי ברור שכל הסיפור של שיקוי הפוליגרף הוא קשקוש. בסך הכל, התורה מצאה פטנט להגן על נשים מפני גברים קנאים. ואכן, כך הכתוב מגדיר את המניע לטקס: "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", כלומר אין זה פתרון לבעיה של אישה בוגדת, אלא של גבר מקנא. גם היום, עם כל הנורמות השונות, לבושתנו – עדין נשים נרצחות ומוכות בידי גברים אלימים וקנאים. וכפי שלא נאשים את המקלטים לנשים מוכות בכך שהטיפול הוא בקורבן ולא באדם האלים, אלא נבין שזה אמצעי התגוננות בפני תופעה, כך יש לראות גם את "המים הַמָּרִים הַמְאָרְרִים".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה ה-20, "בינו נא מורדים". בוזגלו מתייחס לחלק אחר בטקס – מחיקת שמו המפורש של הקב"ה, שבכל מקרה אחר הוא איסור חמור ביותר. ומהי המטרה של הרשות הזאת? "להשכין שלום בין אישה ובעלה". כלומר, בוזגלו מתייחס לטקס לא כאל טקס לגילוי אישה בוגדת והענשתה, אלא טקס להתמודדות עם קנאותו של הבעל, והשכנת השלום בבית.

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח
לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ
מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוֹ
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן

זִכְרוּ…

יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם
אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו
עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם
וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו

זִכְרוּ…

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע
לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ
לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע
לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ

זִכְרוּ…