צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"