צרור הערות 29.8.21

* האופציה היחידה – במספר התבטאויות, ערב צאתו לוושינגטון, תיאר בנט את הירושה הקשה שקיבל בנושא האיראני – תאוצה אדירה של איראן לעבר הגרעין, שמקרבת אותה מאוד לפצצה. הוא האשים את נתניהו באחריות לכישלון הזה.

על העובדות אי אפשר להתווכח – אין ספק שהתאוצה האיראנית לעבר הפצצה הגרעינית קרבה אותה מאוד להשגת היעד. אין ספק שזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל השאלה היא על מה בדיוק הביקורת של בנט על נתניהו? זו שאלה חשובה מאוד, כי התשובה עליה תעיד על כוונותיו של בנט לעתיד.

האם הביקורת היא על כך שנתניהו העלה את סוגיית איראן באופן רועש מדי, התעמת בחריפות רבה מדי עם האמריקאים, נאם בפני בתי הנבחרים כנגד רצונו של אובמה ובכך ניטרל את יכולת ההשפעה הישראלית על הסכם הגרעין, ועל כך שהוא דחף את טראמפ ליציאת ארה"ב מתכנית הגרעין? או שהביקורת היא על כך שישראל, תחת שלטונו של נתניהו, לא פעלה בדרך צבאית להשמדת הכורים האיראניים?

אם טענתו של בנט היא הראשונה – הוא טועה בגדול. חובתה של ישראל הייתה להתריע נגד הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני. לא היה שום ערך לעסקה של השפעה על ההסכם תמורת שתיקה. אסור היה לשתוק, ושום השפעה על סעיף זה או אחר בהסכם לא הייתה משנה את מהותו. איני יודע אם החלטתו של טראמפ לצאת מתכנית הגרעין הייתה בשל לחציו של נתניהו, אך היא הייתה נכונה. משמעות ההסכם הייתה מתן חסינות לתכנית הגרעין האיראנית להתקדם ללא הפרעה עד סף הפצצה. מדיניותו של טראמפ לא הייתה רק יציאה מהתכנית, אלא בחירה בנתיב הכלכלי – הפעלת סנקציות כלכליות קשות על איראן, שיגרמו לה להתקפל. בדיעבד, אנו רואים שזה לא עזר. יתכן שעוד קדנציה של טראמפ והמשך הלחץ הכלכלי היו מכניעים את איראן, אך בעיניי זו אשליה. להנהגה האיראנית לא אכפת להרעיב את העם האיראני, כדי להשיג את המטרה הקדושה – נשק גרעיני. או ליתר דיוק, את המטרות שכדי להשיגן מנסה איראן להצטייד בנשק גרעיני. ולכן, גם המשך הלחץ הכלכלי לא היה שובר את איראן והיא הייתה ממשיכה להאיץ בכל המרץ את התכנית.

אם הביקורת של בנט היא על שנתניהו לא החליט על פעולה צבאית – הוא צודק. אכן, המחדל הביטחוני הגדול של נתניהו הוא שישראל לא השמידה את הגרעין האיראני בפעולה צבאית. וכך, האחריות לביטחונה של ישראל עברה לידיו של בנט, שעה שאיראן היא על סף הפצצה. בניגוד לסוגיה הפלשתינאית – סוגיית הגרעין האיראני אינה יכולה להיות מושעית לאורך הקדנציה הזאת, כי אז אנו עלולים לאחר את המועד.

איני יודע מה אמר בנט לביידן בארבע עיניים, וכנראה שלא נדע זאת עוד שנים רבות. אני מצפה ממנו להבהיר לנשיא האמריקאי, שישראל נחושה למנוע את התגרענות איראן, והיא תעשה זאת בדרך האפשרית היחידה – האופציה הצבאית.

על בנט להכשיר לכך את הלבבות גם בישראל. פעולה נגד איראן עלולה לגבות מאתנו מחיר כבד. היא עלולה להמטיר עלינו מאות אלפי רקטות מלבנון, עזה ואיראן. אולם שום מחיר אינו גבוה יותר מהמחיר של איראן גרעינית. ואם אנו נרתעים מפעולה נגד איראן מפחד הרקטות הללו, קל וחומר שנרתע מפעולה נגד הרקטות תחת איום גרעיני איראני. מבחנו של מנהיג היא היכולת לקבל החלטה כזאת. זו החלטה בסדר גודל צ'רצ'יליאני ובן-גוריוני. זה מבחנו המנהיגותי הגדול ביותר של נפתלי בנט.

* הישג מדיני חשוב – מפגש הפסגה של ביידן ובנט מעיד על המשך הידידות העמוקה בין העמים, על כימיה בין שני המנהיגים ועל המשך התמיכה האמריקאית בישראל. תוצאות הביקור הן הישג מדיני חשוב לבנט ולישראל. עיקר ההישג הוא הצהרותיו של ביידן בנוגע לאיראן. בביקורו של הנשיא ריבלין בארה"ב התחייב ביידן שבמשמרת שלו איראן לא תהיה גרעינית. זו הייתה אמירה בעייתית, כי משמעותה הייתה שאם ייחתם הסכם שבו בארבע השנים הקרובות איראן לא תוכן להצטייד בנשק גרעיני – הוא עמד במילתו. הפעם הוא אמר דברים מפורשים – לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני. ומה שחשוב יותר הוא האמירה שעל השולחן יש אופציות נוספות זולת הדיפלומטית, ומשמעות הדבר היא אור ירוק לפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, בין אם זו פעולה אמריקאית או ישראלית.

מה שלא נאמר עדין, הוא שאין די בכך שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, אלא שיש להרוס את תכנית הגרעין כולה, כלומר גם את מה שנעשה עד עתה. לא נאמר שיש להפסיק את ייצוא הטרור מאיראן. ולא נאמרה בפירוש המילה פעולה צבאית. אני מקווה מאוד, שבשיחה בארבע עיניים נאמרו דברים חד-משמעיים יותר.

במהלך ביקורו בארה"ב  התראיין בנט ל"ניו-יורק טיימס" והביע בבירור את התנגדותו למדינה פלשתינאית ואת תמיכתו בהמשך הבניה ביהודה ושומרון. אלו לא עמדותיה של ארה"ב ולא עמדותיו של ביידן, ואף על פי כן ההצהרה הזו לא העיבה על הצלחת הביקור. ביידן הסתפק באמירה רפה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, במה שנראה כמו יציאת ידי חובת השלכת עצם לפלג הפרוגרסיבי במפלגתו.  

* לראשונה מאז שמיר – בפעם האחרונה שבה ראש ממשלת ישראל ביקר בוושינגטון והכריז נחרצות על התנגדותו למדינה פלשתינאית – קראו לו יצחק שמיר. והשמים לא נפלו. לא אז ולא עכשיו. ומרצ בלעו גם את הצפרדע הזאת.

* שמחת החמוצים – כאשר פגישת ביידן ובנט נדחתה, עקב מתקפת הטרור העקובה מדם באפגניסטן, פרצה ברשתות החברתיות צהלת אושר, שמחה וגיל של הביביסטים החמוצים: "ביידן לא סופר את בנט… השפיל את בנט…" וכו'. אילו היה שמץ של אמת בכך, פטריוט ישראלי לא היה חוגג כל כך. הרי כאשר נתניהו המתין במשך שבועות לטלפון הגואל מביידן, אחרי שהספיק לצלצל כמעט לכל מנהיגי העולם, זה היה עלבון לכל פטריוט ישראלי. כך גם כאשר אובמה הפיץ תמונה שלו עם הרגליים על השולחן בשיחת טלפון עם נתניהו. אבל הכת הביביסטית אימצה את הסיסמה הבולשביקית לפיה ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב, כלומר ככל שיהיה רע יותר למדינה, כך יהיה טוב יותר לנתניהו. הרי במשך שנות דור מוחותיהם נשטפו באמונה שהמדינה זה ביבי, ולכן מי צריך את המדינה הזאת אם נתניהו אינו ראש ממשלתה?

אולם למגינת לבם, שמחתם הייתה לשווא. אך טבעי היה שבמהלך מתקפת טרור כזו, מעייניו של נשיא ארה"ב יהיו מופנים בעיקר לטיפול בה. אך למחרת קיבל ביידן את בנט בכבוד מלכים, יצא מגדרו כדי להפגין את הידידות עמו ועם ישראל והצהיר הצהרה חשובה מאוד בנושא איראן. לשווא הם שמחו. בינתיים הם יוכלו להתנחם בכל נפטר חדש מהקורונה.

* תומך במחבל – גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי, פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה במחבל שירה בראשו של לוחם מג"ב ובניסיון הרצח שביצע. לשיטתו, מדובר כאן ברודנים שמביאים חיילים לירות במפגינים תמימים ואיזו חוצפה – אפילו דרך חרך בחומה. הירי ב"מפגינים" הוא פשע, ואילו הירי של המפגינים מוצדק לחלוטין כי זו פעולה של הגנה עצמית. את תושבי עזה הוא מכנה, כהרגלו, תושבי "גטו עזה". אם הם גטו, ברור מי אנחנו בליהוק הבזוי של מכחיש השואה הזה.

דבר אחד התועמלן אינו מזכיר. לפני 15 שנה הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה, במחיר עקירה אכזרית של היישובים הישראלים, גירושם של אלפי יהודים מבתיהם – עד היהודי האחרון, החי או המת, ונישולם מאדמתם. היה זה פיילוט לבחינת הרעיון של נסיגה לקווי 4.6.67 וברור איך ייראה גוש דן אם נחזור עליו גם ביהודה ושומרון. ואז לוי יגדיר את אזרחי המדינה הפלשתינאית תושבי "גטו הגדה" כדי להצדיק את המשך הטרור שלהם נגד ישראל.

הפגנות הן אקט של אזרחים נגד השלטון. השלטון בעזה הוא של חמאס. כאן השלטון שולח את האספסוף ל"הפגנות" ליד גבולם עם ישראל. הכותרת של ה"הפגנות" היא צעדות "שיבה". זו תהיה הכותרת של ה"הפגנות" שממשלת המדינה הפלשתינאית תשגר אם ניסוג מיו"ש. כי מדינה פלשתינאית אינה פתרון למי שחלומם הוא "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מדינה פלשתינאית היא מבחינתם שלב בתכנית השלבים של ערפאת, שנועדה להשמיד את מדינת ישראל.

* כת מסוכנת – במהלך ההצגה "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון ראשל"צ ירד אבי קושניר אל האולם, ופנה לאחת הצופות בבקשה לעטות מסכה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולהציג את ההצגה. הצופה סירבה והוצאה מן האולם.

מכחיש הקורונה אבישי מתיה התגולל על קושניר. להלן לקט מקצת מן המקצת של התגובות בדף הפייסבוק שלו: "התפשסטות חריפה ברמות של מגיפה… ה"המגיפה" [המירכאות במקור א.ה.] הזו חושפת את כל הצבועים, את כל הפשיסטים בארון, את כל הדגים המתים שנסחפים עם הזרם הכללי. פרוז'קטורים ענקיים של אור חושפים את כל החושך שהסתתר בין החריצים במשך עשרות שנים… מדינה רעה… הפכנו להיות רעים… מופע אימה… אני בטח ובטח הייתי יוצאת מהמקום איתה ביחד. אותו עניין לסלקציה שהולכת להיות בין תלמידים מחוסנים ולא מחוסנים… הדבר היחיד שמתפשט בקצב מסחרר זה הפשיזם. יותר ויותר אנשים מתגלים כזאבים בעור של כבש… תיאטרון בלהות… יש סרטון של מדען שאומר שבעזרת זריקה יבטלו את הרגש… חבל שהשאר נשארו באולם. טיפשים… כשהחרא צף, מגלים פרצופים אמתיים… המוזרקים איבדו את האנושיות… ניראה שיש מצב שבחומר של פייזר יש משהו שמגביר צייתנות וחוסר מחשבה… לאן הגיעה האנושות לתת תרבות…" וכו' וכו' וכו', כולל קריאה לחרם על כל המופעים של קושניר ושל כל אחד ממשתתפי ההצגה.

פשיסטים פשיסטים פשיסטים סלקציה. הפעם משום מה נעדרו מן התגובות הנאציזם, מנגלה ו"הטלאי הירוק". למה חשוב לי להציג זאת? כדי להראות שהעניין הוא לא רק החיסונים. הכת הזו מתנגדת לכל צעד של מאבק בקורונה.  

אני מכיר אישית מספר אנשים שאינם מתחסנים או שנמנעו מהתחסנות תקופה ארוכה, ודווקא לכן הם הקפידו הקפדת יתר על בדיקות, עטיית מסכה וריחוק חברתי. אני מכיר אחד מהם, שכאשר כבר הוסרה חובת המסכות, הוא המשיך לעטות מסכה במקומות סגורים או במפגשים עם אנשים, כיוון שהוא לא התחסן. אני חושב שמי שאינו מתחסן שוגה. אבל אם הוא אדם אחראי, עליו לגזור על עצמו חומרות רבות מעבר לנדרש.

הבעיה היא שרוב המתנגדים העקרוניים לחיסון, הם גם נגד מסכות, נגד ריחוק חברתי ובכלל משוכנעים שאין קורונה, שזו מזימה של שליטים לרדות בעמי העולם וכו'. והם מסיתים, והם אלימים, והם מנסים להשפיע על אנשים לא להתחסן ולשכנע אותם שהחיסון הוא ניסוי נאצי בבני אדם וכל סיפורי האימה של הכת. הנזק של הכת הזאת נורא ואיום.

* סיבת המוות – תקשורת המיינסטרים לא תספר לכם את זה, אבל ההרוגים בקאבול היו מחוסנים.

* החיץ הנדרש – בראיון ל"7 ימים" מיטיב להמחיש היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, שהיה ידיד קרוב של נתניהו ופרקליטו ומונה על ידו לתפקידו, מדוע אין זה ראוי שנאשם בפלילים יכהן כראש הממשלה. משנשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה 'חולשת אנוש', אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק. "מאוד לא אהבתי את זה. ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא מחמיא 'נאשם'… יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלו צודקות בעיניו ככל שתהיינה".

החיץ הנדרש הוא חוק על פיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. וינשטיין מתייחס בראיון גם לאולמרט ומבחין בין התנהגותו של אולמרט שהתפטר מתפקידו כשעוד היה רק בחזקת חשוד, לבין זו של נתניהו. וינשטיין היה גם פרקליטו של אולמרט. הוא סיפר שעל החלטתו של אולמרט להתפטר הוא שמע ברדיו. וינשטיין התקשר אליו ואמר שלו שהוא עשה טעות. תשובתו של אולמרט הייתה: "בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי".

למיטב הכרתי, וינשטיין עושה הנחה גדולה לאולמרט. גם אולמרט, בדיוק כמו נתניהו, השתמש בכוחו כראש הממשלה בניסיון להסית את הציבור נגד מערכת המשפט. גם הוא, כמו נתניהו, התבכיין על "רדיפה", חזר עד לזרא על המסר הבכייני ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" וגם הוא, כמו נתניהו, הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". הוא טען שהימין הקיצוני עומד מאחורי ההאשמות נגדו, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא על ישראל, כביכול. אז למה הוא התפטר? כי לא הייתה לו ברירה, אחרי ששרי ממשלתו ובכירי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה. כלומר, ההבדל אינו בין אולמרט לנתניהו אלא בין סביבתו של אולמרט שגילתה אחריות לאומית לסביבתו של נתניהו שהתקרנפה.

* האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות – וינשטיין מתנגד להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אחד הנימוקים המרכזיים שלו, הוא בדיוק הנימוק המצדיק את ההפרדה בין התפקידים. וינשטיין לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם. מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים – שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת – היו למכביר. ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד-ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הנדרשים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר". וינשטיין צודק בדבריו, אך מסקנתי הפוכה משלו. בעיניי, האינטרס הציבורי של מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית מחייב הפרדה בין התפקידים, ולא עוד שהאיש שעובד עם ראש הממשלה והשרים באופן שוטף, יצטרך להחליט אם להגיש נגדם כתב אישום. הקשר ההדוק והעבודה המשותפת שלו אתם, מקשה עליו להיות נחרץ במלחמה בשחיתות.

וינשטיין מספר בראיון על היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתניהו, שהיה מרשו בעבר, ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. "אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה – 28 בדצמבר 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה". הסיפור הזה ממחיש את ניגוד העניינים המובנה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* אל אנושיות – בחירתה של מרב מיכאלי להביא ילד לעולם, עוררה עליה חמת זעם בקרב הפמיניסטיות הרדיקליות שדוגלות ב"אל-הוריות", שראו בה מופת והנה היא "בגדה" בהן.

אידיאולוגיית האל-הוריות מעוררת בי סלידה. היא מעוררת בי סלידה גם כפמיניסט. כן, אני פמיניסט, וכפמיניסט אני חושב שאישה שאינה אמא אינה מגשימה מרכיב מרכזי במהותה כאישה.

אך למה לי לדבר על נשים? כגבר, אדבר על גברים. בעיניי, גבר שאינו אבא אינו מגשים מרכיב מרכזי במהותו כגבר. ובעצם, יותר משאני מגשים כאבא את מהותי כגבר, אני מגשים כאבא את מהותי כאדם. וכך גם אישה – בהיותה אמא היא מגשימה את אנושיותה.

בעיניי, אל-הורות כאידיאולוגיה, היא אל-אנושיות.

בעיניי זו "אידיאולוגיה" אגואיסטית ומפונקת.

הצו הקטגורי של קאנט: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". אם "אידאולוגיית" האל-הורות תהיה לחוק כללי, יהיה זה קץ האנושות.

* מיכאליזם – במקום להיאבק נגד העברית – היאבקו בעד שוויון מגדרי.

* מהי דרמה? – כותרת: "דרמה בעליון. רומן זדורוב שוחרר למעצר בית". ואילו הוחלט שלא לשחררו, מה הייתה הכותרת? "דרמה בעליון. רומן זדורוב לא ישתחרר".

* פסטיבל זדורוב – כשצפיתי בפסטיבל התקשורתי סביב המעבר למעצר בית של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בכל הערכאות וכעת הוא ממתין למשפט חוזר, עם השידורים החיים מהמוקד בכלא שטה והמוקד בקצרין, נזכרתי בסטיקר הישן "היכונו לביאת המשיח". אפילו ללינוי אשרם לא הייתה כזו קבלת פנים. התחרפָנּוּ.

* הטובים לתקשורת – ארבעת העיתונאים שאני מעריך ביותר בתקשורת האלקטרונית הם עמית סגל, יאיר שרקי, קלמן ליבסקינד ומיכאל שמש. במקרה או שלא במקרה, אני מניח שלא במקרה, ארבעתם דתיים (שלושת הראשונים דתיים-לאומיים והרביעי חרדי). לכך בדיוק כיוון אורי אורבך במאמרו המיתולוגי ב"נקודה", 1987, "הטובים לתקשורת". ברור שכאשר הוא דיבר על "הטובים" הוא לא התכוון לעשבים שוטים מן הסוג של התועמלן שמעון ריקלין, אלא לעיתונאים מצוינים כמו אלה שציינתי.

טוב, ברור שאהוד יערי הוא בצמרת של הצמרת של העיתונאים המוערכים עליי, אבל זה קצת מקלקל לי את המסר.  

* בהזיות עצמי – אריאל זילבר הופיע במתחם צנובר שבגולן. זילבר בן 78, פה ושם התבלבל במילים, אבל האנרגיות… איזה אנרגיות! ועם כל הדבדואדודו והברות הג'יבריש למיניהן. הוא שר את כל הקלסיקות שלו, כשהוא מלווה את עצמו בקלידים ודני דורצ'ין מלווה אותו במפוחית וחצוצרה. והוא שר גם מעט משיריו החדשים, הפחות מוכרים. פה ושם קצת הטפות דתיות, אבל במידה. "רוצי שמוליק", "שמש שמש", "החברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "אנחנו במסך עשן", "תן לי כח", "אגדה יפנית", "ואני ראיתי ברוש", "בטי בם", "אני שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים", "שרית הספרית" שהוא כתב ללהקת הנח"ל וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר בעצמו ועוד ועוד. איך הוא מסתדר עם כל שיריו מהתקופה החילונית? יש לו סיפור על ר' נחמן שאמר שכל השירים בלשון הקודש הם שירי קודש. והוא הסביר ששירי האהבה של גבר לאישה הם אלגוריה לאהבה של הקב"ה לעם ישראל. נו, אם זה מה שמאפשר לו להמשיך לשיר את שיריו המקסימים, אז למה לא? פה ושם הוא שינה את המילים. ב"אני שוכב לי על הגב" הוא החליף את "אני שוקע לאטי בהזיות על מין" ל"אני שוקע לאטי בהזיות עצמי". ב"חבר להגנת הטבע" הוא החליף את "משיכה מינית, משיכה פנימית" ל"משיכה פנימית, משיכה פנימית". וב"מיליארד סינים" במקום "בין הסדינים שלי החדשים מקיים עם האישה שלי יחסים" – "בין הסדינים שלי החדשים לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה". אבל למה? הרי זה עם האישה שלך!

והיה גם קטע הזוי. הוא שר עם כל הלב, אקפלה, את "להתראות במבול הבא", שירו האקולוגי, ופתאום הוא עצר באמצע השיר והתחיל לצעוק בגרון ניחר שכל מה שהוא כתב בשיר זה שטויות, שאין שום התחממות כדור הארץ, שזאת "דת חדשה" ומשקרים לנו וכו'.

אבל בסך הכל – זאת הייתה הופעה נפלאה, תחת שמי הגולן היפים. יופי של דרך לסיים את השנה היוצאת.

* אם לא ייצא לנו לדבר – ביי! ואם לא ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה טובה!

… ואם ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה רעה?

          * ביד הלשון

ראש צורים – את הפינה הקודמת הקדשנו לקיבוץ הדתי עין צורים, שהוקם מחדש בחבל לכיש אחרי שנפל בתש"ח, כאחד מיישובי גוש עציון.

לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, הוקם במקום בו ישב עין צורים המקורי, קיבוץ חדש, אף הוא של תנועת הקיבוץ הדתי – ראש צורים, המנציח בשמו את עין צורים המקורית. השם לקוח מנבואת בלעם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשׁוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

ראש צורים עלה לקרקע בטו באב תשכ"ט, יולי 1969.

תיקון טעות בפינה על עין צורים: כתבתי על פינוי הנשים והילדים מיישובי גוש עציון. כוונתי הייתה לאימהות והילדים. נשים שלא היו אימהות נשארו להגן על היישובים, לצד הגברים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.5.21

* בידיים נקיות – גוש השינוי צריך לפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד, בתנאי שלפיד, או כל מועמד של הגוש, יהיה הראשון ושתיקי המשפטים והבט"פ יהיו לכל ארבע השנים בידי הגוש. יש להציע זאת עוד היום, לקרוא לנתניהו למו"מ, לפעול באופן תקשורתי בכל העוצמה כדי לקדם את הרעיון. במקרה הטוב אכן תקום ממשלת האחדות. במקרה הרע – נלך לבחירות חמישיות כאשר יהיה ברור לכל שנתניהו אשם בכך או שגוש השינוי יקים ממשלת מיעוט בתמיכת רע"ם, אך ידי גוש השינוי תהיינה נקיות.

* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.

* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם.

שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).

* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.

אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.

* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים.

הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?

* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.

* די – ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

די, שחרר!

גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו הייתה ההצבעה הנכונה.

* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדרדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?

תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהייתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת הייתה גרועה ויש להחליפה.

דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.

האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.

* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי.

אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האויב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר; בעיוות מוסרי חולני.

מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאויב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסיה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.

לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס.

מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור.

"הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השניה, והופך שופר תעמולה של האויב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.

* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו.

התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהתגלמותה.

אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה הייתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה".

איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים.

אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה.

במדינה מתוקנת, הרווחה הייתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.

* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.

ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזיה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.

* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו–13 שנות מבצעי דז'ה־וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה". לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו.

יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.

* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה.

ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה.

ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סורים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.

גימנסיה הרצליה בת"א, לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה.

מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.

אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה?

לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל.

אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.

* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.

אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר; מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר; הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.

חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם, הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות.

נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמתית באנטישמיות.

* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.

והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 ₪ בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 ₪ בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מלש"ח פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.

יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון הייתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.

כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?

בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.

נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.

גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהייתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא אכזב; הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי.

אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.

* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.

* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.

מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.

לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא הייתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי וא.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהייתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.

מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.

היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והייתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי.

יהי זכרה ברוך!

* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.

          * ביד הלשון

יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.

הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה. בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.

רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה אתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.5.21

* מסר לאיראן וחיזבאללה – איראן וחיזבאללה צופים בעניין רב בעימות עם חמאס. עוצמת המכה בעזה תשפיע על ההרתעה של גורמים אלה. לכן, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הוא איך להכות בחמאס בעזה מכה שתפתיע אותם ואת איראן וחיזבאללה. מכה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. מכה שלא תדמה לשום דבר שהם חלמו עליו בסיוטים השחורים ביותר שלהם. מכה שתגרום להם ללקק את פצעיהם שנים רבות קדימה ותגרום לאיראן וחיזבאללה להבין שלא כדאי להתעסק אתנו.

זה לא סתם. זו לא מתיחה מסרט ישן. זה נכון. אנחנו במזרח התיכון.

* דמם בראשם – למה סינואר עוד חי? למה מוחמד דף עוד חי? מה המשמעות של "דמם בראשם"?

* בעד הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש.

אבל רק אחרי שחמאס יחטפו מכה קשה.

מה שחטפו עד עכשיו זה קדימון.

* פיתרון מחוץ לקופסה – יש לי פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה לבעיית עזה: צה"ל ייסוג מן הרצועה עד המילימטר האחרון וישראל תעקור את כל יישובי גוש קטיף.

יש לי גם שם יצירתי לנסיגה ולעקירה – התנתקות.

אופס.

* ידיד בבית הלבן – מראשית מבצע "שומר החומות" נשיא ארה"ב ביידן תומך בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובפעולה ברצועת עזה. נכון, הוא לא אוהד ישראל באותה רמה חסרת תקדים כמו טראמפ, אבל יש לנו בהחלט ידיד בבית הלבן.

האגף הרדיקלי בהנהגת האוטואנטישמי סנדרס מפעיל עליו לחץ אדיר והוא עומד איתן.

* האיומים התממשו – נתניהו לא החיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי הוא נבהל מהאיומים הפלשתינאיים.

הריבונות לא הוחלה, חלפו חודשים אחדים והאיומים התממשו.

* המתכון לאנרכיה – מחדל ביטחון הפנים, שעליו רבים, ואני בתוכם, מתריעים כבר לפחות עשר שנים, מתפוצץ לנו בפנים.

המחדל נובע מחוסר מנהיגות. מנהיגותו של נתניהו מתאפיינת בדחיינות, בחיפוש שקט תעשייתי, בפחד מהתמודדות עם אתגרים שניתן לדחות אותם.

נוסיף על כך את מלחמת החורמה שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל ושאר גורמי מדינת החוק בחמש השנים האחרונות; מהמצאת והפצת תאוריות קונספירציה חולניות המתארות את משטרת ישראל כארגון פשע שמוביל הפיכה שלטונית ותופר תיקים לראש הממשלה, דרך בוז ולעג למשטרת ישראל שיוצאת מראש הממשלה ומחלחלת עד אחרון האזרחים ועד הסתה ורדיפה אישית ברוטלית של מפכ"ל המשטרה ואח"כ אי מינוי מפכ"ל במשך שנתיים.

נוסיף על כך מינוי חדל אישים לתפקיד השר לביטחון פנים, מתוך ידיעה שהאיש אינו כשיר, רק כיוון שמדובר במי שמוכן לבצע בחדווה את העבודה המלוכלכת של מיטוט מדינת החוק; מינויו כסוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט.

התוצאה – אנרכיה, כפי שראש הממשלה בעצמו הודה בנאומו השבוע.

* בורח מאתגרים – בשנים האחרונות אני שב ומצביע על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן הריבונות והמשילות בגליל ובנגב ובמיוחד על הרפיסות במאבק בטרור החקלאי המופעל בידי קיצונים במגזר הערבי נגד ההתיישבות היהודית. הרפיסות הזאת הביאה אותנו למראות הקשים שאנו חווים, מאורעות תשפ"א.

כתב לי על כך בכנות חבר בפייסבוק: "שנים חשבתי שאתה מגזים. 'עוד פעם אורי מנגח את נתניהו', חשבתי. טעיתי. ראית את מה שלא זיהיתי עד שלשום".

השבתי לו: "האמן לי, אין לי שום עניין לנגח את נתניהו. לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. אני מדבר על מה שרואות עיניי. בנושאים הללו, נתניהו פשוט בורח מאתגרים, דוחה אותם אולי הם יפתרו מעצמם. זה לא עובד".

* סגנון מנהיגות – אחד הביטויים הקיצוניים של מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, הוא ההימנעות מטיפול בסוגיית הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. טענה נפוצה על כך, היא שלנתניהו לא אכפת מהמגזר הערבי, שמצדו הם יכולים להרוג אחד את השני וכו'. זה לא נכון. אם זה היה נכון, ממשלת נתניהו לא הייתה משקיעה בקידום המגזר הערבי יותר מכל ממשלה שקדמה לה. הבעיה היא במישור אחר. אחד המאפיינים של מנהיגות נתניהו היא הכמיהה לשקט תעשייתי והבריחה מהתמודדות עם אתגרים; דחיינות של החלטות קשות בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מאליהם.

נתניהו נמנע מלהחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים כי הוא פחד ממתקפת טילים והתקוממות של ערביי ישראל. הוא לא החיל את הריבונות וכעבור חודשים אחדים קיבלנו את מתקפת הטילים ואת ההתקוממות של ערביי ישראל.

נתניהו הבליג על טרור ההצתות ו"הכיל" אותו, כי הוא פחד שתגובה ישראלית תביא להסלמה ומתקפות רקטות על אזרחי ישראל. הבלגנו וחטפנו את המתקפה.

נתניהו מכיל את הטרור החקלאי נגד ההתיישבות היהודית, כי הוא פוחד מהתמודדות שתביא לתבערה במגזר הערבי. הכיל, וקיבלנו את התבערה במגזר.

וכך גם בנושא הנשק. טיפול שורש בבעיית הנשק במגזר הערבי, אינו פיקניק. לא תעמוד בכיכר הכפר ניידת, תכריז שהציבור מוזמן להגיע למקום ולמסור את הנשק שבידיו, וההמונים ינהרו לכיכר וישמחו להיפטר מהנשק והתחמושת. לא. מדובר בפעולה יסודית, קשה ומסוכנת, של כניסה כוחנית לבתים, על פי המידע המודיעיני שבידי השב"כ והמשטרה, וחיפושים כוחניים של כלי הנשק והחרמתו בכוח. זאת פעולה שתתקל בהתנגדות אלימה. הח"כים מהרשימות הערביות, שתוקפים את הממשלה על אוזלת ידה בהתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי, יהיו ראשוני המסיתים שיקראו לתושבים לצאת מהבתים ולהתנגד באלימוד ל"כיבוש" של הכפר. זאת פעולה שלבטח תבעיר את השטח. והשמאל הקיצוני בישראל יפגין נגד הממשלה הגזענית שמתעמרת בערבים. והאיחוד האירופי יגנה.

הפחד מהתגובות הללו משתקת את נתניהו, ולכן הוא נמנע מפעולה נגד הנשק הבלתי חוקי, כמו גם נגד הבניה הבלתי חוקית, כמו גם נגד הפרוטקשן, כמו גם נגד הביגמיה, כמו גם נגד הטרור החקלאי. והתוצאה?  השטח בוער כולל שימוש בנשק חם בלוד, בכבישי הנגב ועוד.

העדר המשילות, שחיקת הריבונות – כל אלה נובעים משיטת מנהיגות הבורחת מאתגרים. אלה תוצאות מנהיגותו של נתניהו.

* יישובים מופקרים – לפני חודשים אחדים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בקווי העימות. כל הפניות שלנו לא נענו. יועז הנדל ניסה לפעול בנושא – ללא הצלחה.

היום יישובים בגליל נצורים, אין להם נשק והמשטרה מתפקדת כפי שמתפקד ארגון מוחלש שהשלטון התעלל בו במשך חמש שנים.

זה עלול להיגמר באסון.

* להכניס את צה"ל – שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים להכנסת צה"ל למוקדי פרעות ומהומות של ערביי ישראל, בטענה שאין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור.

נכון, אין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור. גם אין זה מתפקידו לעסוק בבריאות העם. אז למה צה"ל עסק בצורה אינטנסיבית במאבק בקורונה ואף תבע לקבל יותר ויותר מקום ואחריות במאבק הזה? האם הצנחנים התגייסו כדי לחלק מזון לתושבי בני ברק בסגר? לא, אבל הכל הבינו שיש כאן מצב מיוחד, מאמץ לאומי ראשון במעלה, אתגר שגדול בכמה מידות על מערכת הבריאות האזרחית, וצה"ל כצבא העם מחויב להיכנס תחת האלונקה ולהיחלץ למשימה.

ולהבדיל, האם זה מתפקידו של צה"ל לעקור חבל התיישבות ישראלי? זה אפילו מנוגד למהותו וייעודו. אבל הכנסת והממשלה, נציגיו הנבחרים של הריבון, קיבלו החלטה ואת ההחלטה הדמוקרטית יש לבצע, וצה"ל ביצע את המשימה.

אנו נמצאים בימים האחרונים בכאוס חסר תקדים בכל רחבי הארץ. דיכוי המרד והשבת המשילות הם משימה לאומית עליונה ודחופה מאוד. כפי שאנו רואים, המשטרה, שכה הוחלשה בשנים האחרונות, אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם מכלול האירועים בכל רחבי הארץ. במצב כזה, יש להשתמש בצה"ל.

עצם הכנסת צה"ל היא מסר של נחישות לדכא את המרד. כאשר הפורעים נוהגים כגיס חמישי בשעת מלחמה, הטיפול בהם אינו עניין משטרתי בלבד, אלא משימה גם של צה"ל.

כאשר המדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, היא דוחפת אותם ליטול את החוק לידיים. מול חולשת המדינה, יש התארגנויות של גופים מסורים ואחראיים שמתנדבים להגן על תושבי לוד, כדוגמת ארגון "השומר החדש", אך האנרכיה מזמנת גם, להבדיל, ארגון טרור וחוליגנים כמו לה-פמיליה ולהב"ה, שמטרתם לשלהב את היצרים, להגביר את הלהבות וגם הם יוצאים לפרעות, הפעם נגד האזרחים הערבים.

אם יש מדינה – תופע מיד. ועד שהמצב יתייצב – באמצעות צה"ל.

* כך מממשים ריבונות – הציונות שלי אינה ציונות של מקלט אלא של ייעוד. כלומר איני מסתפק בכך שישראל תהיה מקלט לעם היהודי שיבטיח את הביטחון הפיזי של היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות ושאיפת הדורות לגאולת ישראל, במדינת לאום ריבונית שתממש את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל ותהווה מצע להתפתחותה ופריחתה של היהדות.

אך הציונות היא גם מקלט. כלומר, הרמה הבסיסית של קיומה, השלב הראשון בסולם מסלו הקולקטיבי, עוד לפני שמדברים על החזון והייעוד, היא להיות מדינה שבה לא מציתים בתי כנסת ומבצעים פוגרומים ביהודים. אם את ההגנה הזאת המדינה אינה יכולה לספק ליהודים, מה משמעות קיומה?

5 בתי כנסת הוצתו בלוד בארבעה לילות. איפה המדינה? המרד הערבי גדול על המשטרה, ויש לערב את צה"ל. האם אחרי הצתת ארבעה בתי כנסת לא ברור שהפורעים ינסו להצית גם את החמישי? ניתן היה להשכיב צלפים של יחידות מובחרות של צה"ל בקרבת בתי הכנסת בעיר. מתקרב מחבל עם בקבוק תבערה, ועוד בטרם יידה אותו הוא יראה את ראשו מתגלגל על הכביש. כך מממשים ריבונות.

* תמונת ראי – האירועים בבת-ים היו פוגרום של פורעים יהודים. כפי שיש להוקיע את הפורעים הערבים כך יש להוקיע את הפורעים היהודים. בלי "אבל" ובלי "מצד שני", בלי הנחות. ועל המשטרה לנקוט ביד קשה גם כלפיהם.

גם זאת תוצאה של אובדן המשילות בשנים האחרונות.

* גינוי חד משמעי – בצלאל סמוטריץ' הוקיע בצורה חד-משמעית וחריפה את ניסיון הלינץ' של פורעים יהודים בבת-ים.

שמחתי מאוד על דבריו.

עליו להתנתק לאלתר מהכהניסט.

* הגולם קם על יוצרו – בן גביר, הכהניסט הנתעב, משליך גפרורים לחביות אבק שריפה. הוא מגיע עם בריוניו החוליגנים לכל מקום שאפשר לשלהב בו את הרוחות, כדי להסלים את המצב. הוא תמונת ראי של המסיתים מן הרשימה המשותפת. זה האיש שנתניהו פעל באובססיה מטורפת להכניסו לכנסת. הוא הכניס אותו כקול בטוח לכל חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. עכשיו הגולם קם על יוצרו.

* מנהיג הפרעות – איימן עודה בערוץ 12. מסביר בקריצה שהוא נגד פגיעה בחפים מפשע בלה בלה בלה אבל… ואז פותח בנאום הסתה פרוע נגד מדינת ישראל, נאום הסתה שאת תוצאותיו אנחנו רואים במגזר הערבי ובערים המעורבות. שופך שמן לבערה. הוא המנהיג של הפרעות. הוא האשם הראשי בפרעות.

* בולט לטובה – מבין חברי הכנסת הערביים בולט לטובה ח"כ פריג' ממרצ, שמראשית הפרעות משמיע קול בהיר, תקיף וחד-משמעי, בלי גמגומים ובלי "תראה, מצד שני" נגד האלימות.

זה קול של מנהיגות אמתית, שיודעת להביט פנימה לציבור שלה ולומר דברי אמת.

כה חבל שהוא קול בודד בין הח"כים הערבים.

* גנבו לי את הכותרת – "ידיעות אחרונות" גנבו ממני את הכותרת הראשית של העיתון: "פרעות תשפ"א". האמת היא שזה לא מדויק. אני כתבתי "מאורעות תשפ"א". בתור אזרח במדינה ריבונית התביישתי לכתוב "פרעות". אבל הם צדקו ממני.

* יחי ההבדל – אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה – אדם אחד שר הביטחון ואדם אחר השר לביטחון פנים.

ראו איזה הבדל.

* אשליה שהתנפצה – נתניהו ניסה להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. כל הליכוד תמך בכך. הוא שכנע גם את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונועם לתמוך במהלך. הוא גם שכנע רבנים להפעיל לחץ על סמוטריץ' שיסכים לכך.

החרה החזיק אחריו גוש השינוי שניסה אף הוא להקים ממשלה בתמיכת רע"ם.

ניתן היה לקבוע שלא ברור איזו ממשלה תקום, ממשלת נתניהו או ממשלת השינוי – מה שבטוח הוא שרע"ם תהיה בקואליציה.

הגורם לכך הוא כמובן המבוי הסתום הפוליטי וההבנה של שני הצדדים שאין להם דרך להקים ממשלה ללא רע"ם. אך הייתה לכך סיבה נוספת. היה זה הרצון העז בתוכנו לראות מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית וחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה. שותפות הגורל בין יהודים וערבים בישראל שבאה לידי ביטוי בקורונה, יצרה תקווה שיהיה לכך ביטוי גם במערכת הפוליטית. רע"ם, שפרשה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והעלתה את האג'נדה האזרחית על ראש שמחתה, נראתה כמי שמגשימה את התקווה הזאת.

נכון, עד לאחרונה רע"ם הייתה חלק מן הרשימה המשותפת ולא בלטה בעמדות מתונות משל חברותיה. נכון, רק לאחרונה רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין כי היא נגד שלום עם ישראל. נכון, רע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים, התנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה. ובכל זאת, כל כך רצינו להאמין שהנה, מתחולל שינוי.

ואז הגיעה שעת מבחן. בהסלמה הביטחונית הזאת, הייתה לרע"ם הזדמנות להוכיח שהציפיות שנתלו בה היו מוצדקות. אילו רע"ם הייתה מגנה ללא גמגום את חמאס ואת ירי הרקטות לעבר ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בירושלים ובעיקר – אילו הייתה מתייצבת בכל כוחה נגד הפרעות והמרד בקרב ערביי ישראל בעיצומה של המערכה, היא הייתה הופכת לשותפה ראויה ורצויה בכל ממשלה בתמיכת הציבור היהודי בישראל – רובו ככולו.

למרבה הצער, זה לא קרה. רע"ם לא גינתה את ירי הרקטות, לא את ההתפרעויות בירושלים, לא את הפרעות בלוד ובעכו. היא אפילו לא ניסתה לבצע איזשהו צעד בונה אמון עם הציבור הישראלי. אף לא שמץ של גילוי סולידריות. אחרי שלושה ימי פרעות שלוו בשתיקתה, קרא מנסור עבאס לרגיעה…

רע"ם הודיעה שלא תתמוך בממשלה שתתקוף בעזה או בממשלה שמפלגותיה תומכות בתקיפה בעזה. כלומר לא ממשלת נתניהו-גנץ ששלחה את צה"ל לתקיפה בעזה ולא ממשלת השינוי שמפלגותיה קראו לתקוף בעזה.

רע"ם הבהירה שאין היא פרטנר לאף ממשלה.

* אף על פי כן – דו-קיום – האף על פי כן הברנרי, הוא יסוד מוסד בציונות. זו ההכרה בכך שגם כאשר קשה, גם כאשר הגשמת הציונות כרוכה בסבל ובקורבנות, אנו נחושים לא לוותר, כי גם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

אני מאמץ את רעיון האף על פי כן גם לנושא הדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בישראל. כן, דווקא בימים האלה, כאשר הרעיון הזה כל כך מנותק מן המציאות שאנו חווים, אסור לוותר עליו.

דו-קיום אינו פשרה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שלילת זכות קיומה. דו-קיום הוא השתלבות הערבים בישראל היהודית דמוקרטית. דו-קיום הוא שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה, במדינת הלאום של העם היהודי, ואין שמץ של סתירה בין זהותה וצביונה הלאומי של המדינה לבין שווין הזכויות האזרחי לפרט, ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית.

ראינו בשנה האחרונה תופעות יפות של ישראליזציה בקרב ערביי ישראל ושל דו-קיום; במאבק בקורונה, בגילויי הסולידריות היפים אחרי אסון הר מירון. יש לעודד ולטפח את המגמות הללו לצד מלחמה חסרת פשרות בגילויי אלימות וגיס חמישי בחברה הערבית.

יש לקדם את הדו-קיום באמצעות מפגשים חברתיים וחינוכיים, של נוער ומבוגרים. נושאי חזון הדו-קיום צריכים להיות מערכת החינוך, המתנ"סים, החברה האזרחית, המגזר העסקי. ההנהגה הפוליטית צריכה לעודד זאת.

לצערי, אין היתכנות לביטוי פוליטי של דו-קיום באמצעות השתתפות סיעה ערבית בקואליציה, כיוון שאין סיעה שמקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין היתכנות גם כי אנו אומה במלחמה ולא יתכן שבממשלה שצריכה לנהל את המלחמה יהיו מי שתומכים בצד השני.

אבל אני מאמין שלא רחוק היום שבו לכמיהה הקיימת בקרב חלקים בציבור הערבי להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, כלומר להשתלב בה מתוך קבלת ההסדר המכונן שלה, יהיה ביטוי פוליטי. ועד אז יש לעודד ולטפח את המגמות הללו בחברה האזרחית.

* מעוררי גועל – הפגנה יהודית-ערבית ביפו נגד "האלימות משני הצדדים". ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף.

דגל פלשתין הוא דגל ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והקמתה של מדינת פלשתין תחתיה. דגל אש"ף הוא דגל "המאבק המזוין" המקדש כל אמצעי טרוריסטי, להשגת המטרה הזאת.

צר לי לראות ערבים אזרחי ישראל מניפים דגלי אש"ף. אבל הרבה יותר חמורה בעיניי השתתפותם של יהודים במפגן הזה. אלה יהודים עלובי נפש, חסרי עמוד שדרה, נטולי אישיות. אלה יהודים מעוררי גועל.

* הקומץ – ידיעה: אלפים הפגינו בסכנין וצעקו: "נקריב את חיינו למען מסגד אל אקצא" ו"לא נעצור את המאבק".

זה "הקומץ". אלפים – רק בכפר אחד. בואו לא נרמה את עצמנו. אני בטוח שבקרב ערביי ישראל יש רבים שחפצים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אבל רבים מאוד לוחמים בה וגם אם לא רבים משתתפים בפועל בפרעות האלימות, רבבות שותפים למרד.

* קונספירציה חולנית – אני קורא את תאוריות הקונספירציה המטורללות של אורי משגב ב"הארץ" ("מבצע שומר המנדט"), איך נתניהו גרם למערכה הזאת בדיוק ביום המתאים כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה, ואת כל ה"הוכחות", ונזכר בתאוריית הקונספירציה המטורללת על השב"כ שרצח את רבין. בדיוק אותה גישה הזויה כלפי המציאות, ובניית מציאות חלופית באמצעות פרשנות של כל עובדה באופן שיתאים למטרה שסומנה סביב החץ. זה בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת התיקים" לנתניהו. כמו התאוריות המטורללות על המוסד שעמד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר.

אנשים הזויים מקריצים תאוריות הזויות והמונים קונים אותן כ"עובדות" מתוך רצון שאלה תהיינה העובדות. כלומר, מי שרוצה להאמין שהשב"כ רצח את רבין או נתניהו זימן טילים על ישראל ופרעות ברחובות לסיכול חילופי השלטון, ישתו בצמא את הזבל המורעל הזה.

* תמצית פולחן האישיות – כותב אהוד בן עזר: "שונאי ביבי המתכוננים להדיחו

בממשלת הסמטוכה, יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה! כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות. תמשיכו לערער את מדינת ישראל. רק לא ביבי!"

שווה להקדיש דקה להבנת המשפט המוזר הזה. למעשה, אב"ע מאמץ את עיקר האמונה הראשי בפולחן האישיות של נתניהו: "המדינה זה אני". ולכן, מי שתוקף את המדינה ואת אזרחיה, משגר לעברה רקטות או מבצע בה פוגרומים, בעצם תוקף את נתניהו. ואילו מי שמבקר את נתניהו, בעצם תוקף את המדינה וחותר תחת קיומה. ומי שרוצים להחליף ("להדיח") את ראש הממשלה, למעשה רוצים להשמיד את המדינה, כי המדינה היא ביבי.

מה לגישה הזאת ולדמוקרטיה?

* אור באפלה – ובתוך החדשות המרות – בשורה חיובית. המשפחה השניה והשלישית עלו לרמת טראמפ.

זה הניצחון האמתי שלנו. על אפם וחמתם, אנו ממשיכים להגשים את הציונות וליישב את ארץ ישראל.

* מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ – בוריס שץ (1866-1932), היה פסל, צייר, מחנך, פובליציסט, מנהיג, איש חזון ומעש פורץ דרך ומעל הכל – ציוני נלהב, בלב ובנפש. בוריס שץ הוא הוגה רעיון "בצלאל", מייסד המוסד העליון לאמנות ומנהלו עד יומו האחרון. גם כאשר היה חולה מאוד, המשיך לנהל את המוסד ולפעול להבטחת קיומו חרף קשיי תקציב שמכל בחינה "רציונלית" חייבו את סגירתו.

בוריס שץ ראה בבית הספר "בצלאל" מכשיר תרבותי, רוחני, חינוכי ומקצועי להגשמת הציונות. כבר ב-1888, 9 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעודו בן 22 בלבד, החל שץ לרקום את חזון "בצלאל". במאמרו "מלאכת מחשבת" שפרסם בכתב העת "הצפירה" ב-1888 הוא הדגיש את תפקידה התעמולתי החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית היהודית ובהעמקתה. ב-1903 נפגש שץ עם הרצל, שנה טרם פטירתו, והציג לפניו את חזון "בצלאל". הרצל התלהב וגילה אהדה לרעיון. ואכן, ההסתדרות הציונית היא שהקימה את המוסד ובוריס שץ פעל מטעמה וקק"ל רכשה את המבנים שבהם הוקם. "בצלאל" נוסד ב-1906. מראשיתו עמד בוריס שץ על כך ששפת הלימוד בו תהיה עברית וכיוון שרוב התלמידים לא שלטו בעברית, הוא הנהיג לימודי עברית כחלק מן התכנית החינוכית של המוסד.

את מיקומו של "בצלאל" רצה בוריס שץ לקבוע על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, כיוון שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעבורו, שכן הוא ראה ב"בצלאל" את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המקדש (ומכאן שמו של המוסד – בצלאל).

אחד ממאמריו האחרונים, בסוף 1930, כשהיה חולה מאוד, נקרא "מכתב הפרידה שלי", שהיה מעין צוואתו הרוחנית. "באתי לארץ ישראל", כתב שץ, "כדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתיי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כישרונותיהם לנוכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם… רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, כדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה".

בפרוץ האירועים האלימים האחרונים, ערכו הסטודנטים הערבים ב"בצלאל" שביתת מחאה "נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים". קבוצה של מרצים במוסד פרסמה הודעת הזדהות עם השובתים. "אנו מבינים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה".

מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ.

* פרדוקס החיסון – FDA אישר את חיסון הקורונה גם לגילי 12-16. בקרוב מאוד משרד הבריאות יאשר זאת בישראל ויצא במבצע חיסונים.

סביר להניח שההיענות הפעם תהיה בשיעור נמוך לאין ערוך מההיענות המרשימה במבצע החיסונים למבוגרים, לפני כחצי שנה. הסיבה לכך היא שיעור התחלואה הנמוך ודעיכת הקורונה בישראל. אילו הקורונה הייתה במצב כפי שהייתה לפני חצי שנה, ההורים היו מריצים את הילדים שלהם להתחסן.

הגורם לדעיכת הקורונה הוא החיסונים. מכאן, שבשיקול רציונלי, ההצלחה האדירה של החיסונים צריכה להביא להתחסנות רבתי של הנערים. אבל ממתי השיקול הרציונלי קובע?

* רון ורד – רון ורד היה בן מחזור שלי בבית הספר "תל-גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) בר"ג. למדנו בכיתות מקבילות. בילדותנו אהדנו אותה קבוצה – הכח מכבי רמת גן. הוא נשאר אוהד שרוף עד אחרון ימיו, והיה פעיל מאוד באגודת האוהדים, אולי הפעיל מכולם.

בשנים האחרונות נפגשנו בפייסבוק, בלא מעט מחלוקות פוליטיות בינינו, כולל בימים האחרונים.

נדהמתי לשמוע על מותו הפתאומי, מהתקף לב עת חיפש מחסה באזעקה על גוש דן.

בן 58 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לינץ' – לאסוננו, המילה לינץ' הפכה בימים האחרונים למושג בחדשות במדינת ישראל.

לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון.

מתוך ויקיפדיה: "המילה 'לינץ" נוצרה באנגלית כקיצור למושג 'חוק לינץ" lynch law)) שמשמעותו ענישה ללא משפט. המקור המדויק למושג אינו ידוע, אך ככל הנראה הוא נוצר במהלך המהפכה האמריקאית. לפי סברה אחת מקור המושג הוא בשמו של קפטן ויליאם לינץ' מווירג'יניה, שטען ב-1811 שהמילה נוצרה בהסכם שחתם עם שכניו ב-1780".

ודוק – לינץ' הוא רצח. אם הקורבן נשאר בחיים אין זה לינץ' אלא ניסיון לינץ'.

* "חדשות בן עזר"

הריבונות אינה ניתנת לערעור

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא הגולן, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק את בחינת הסוגיה. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

באופן מעשי, אין סיבה לדאגה מיוחדת בעקבות דברי בלינקן, אך דבריו מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "ידיעות אחרונות"

האם יש סיבה לדאגה?

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, נפנפנו בהצהרה הזאת אל מול האמריקאים שלחצו על ישראל לסגת מהגולן. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו. אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

האם יש לנו סיבה לדאגה בעקבות ההצהרה?

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

איני חושב שיש סיבה מעשית לדאגה, בוודאי לא בעתיד הנראה לעין. אך אשרי מפחד תמיד. דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כפי שנקבעה בידי טראמפ לפני שנתיים. הכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה.

על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.1.21

* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.

אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.

ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תכנית הגרעין והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.

* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?

אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?

* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".

* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.

אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית הייתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשיה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.

75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שניה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו הייתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.

השגיאה הגדולה השניה הייתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.

* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.

זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.

גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.

יתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.

* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.

* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.

המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית הייתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו, כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.

הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית. "נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם".

יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.

אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם… יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".

* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.

החקירה הייתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.

"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון הייתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.

טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מלש"ח. "לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל".

התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השניה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייתה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו הייתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם".

אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הראיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת הייתה האינתיפאדה השניה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו הייתה תגובה עממית ספונטנית על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.

* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך; הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות".

אוי לנו.

* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.

את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.

* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.

איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?

לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.

ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.

אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.

זה סופו של כל סמרטוט.

* הרהורים בעקבות התכנית "עובדה" – אי העברת התקציב הייתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.

אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.

טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.

יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.

השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.

* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.    

* חשש מלינץ' – תקווה חדשה מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.

כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.

אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.

באשר לרפורמה נוספת שתקווה חדשה מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהייתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.

האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.

אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.

אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.

אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.

* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל… תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא הייתה בין העדיפויות.

המצפן לא מכויל.

* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האויב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אויב חיצוני כך יש לעשות נגד האויב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון".

יתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.

כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?

גם חברו לדבוקת שוקן רוגל אלפר מפרסם מדי יום פשקווילי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפרסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.  

יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.

* הקסבה של בני ברק.

* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"

* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.

          * ביד הלשון

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעתים אידיאולוגית, לעתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעתים ויתור על עמדת כוח תאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.

את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל"; "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.

* "חדשות בן עזר"

האתגר המזרח תיכוני של טראמפ

מרבית אזרחי ארה"ב בחרו בביידן לנשיאם מתוך שאיפה לשינוי. יותר משהם רצו בביידן, הם רצו בהחלפת טראמפ. התנהגותו של טראמפ מאז הפסדו ובעיקר הפריצה לקאפיטול מיטיבים להסביר למה.

אין ספק שדרכו של ביידן תהיה שונה משל טראמפ, והשינוי יורגש כבר ביומו הראשון בתפקיד.

אם ינהג ביידן בחכמה, לפחות בנושא המזרח התיכון, לא ימהר לשנות כיוון. בהנחה שרצונו העליון של ביידן הוא להצליח, כדאי שיבחן את מדיניותם המזרח תיכונית של שני קודמיו, אובמה וטראמפ, ויחליט על פי מבחן התוצאה איזו דרך נכונה יותר.

אובמה היה צ'מברליין של המאה ה-21. לוז מדיניותו היה השאיפה לפייס את הקנאות האסלאמית ואת איראן. תוצאת מדיניותו הייתה שפיכות דמים חסרת תקדים. פרס נובל לשלום שניתן לו, על החשבון, עוד בטרם הספיק לעשות משהו, נשטף בזרם נהרות הדם ששטפו את המזרח התיכון.

כדי לפייס את הקנאים האסלאמיים הוא הפנה עורף למדינות המתונות, בעלות בריתה של ארה"ב. כתוצאה מכך הוא איבד אותן, אך לא מיתן במאומה את העוינות לארה"ב של המדינות הקנאיות ואיראן בראשן. הוא הפך את ארה"ב למשענת קנה רצוץ בעיני עמי המזה"ת ומעמדה של ארה"ב ירד לשפל המדרגה.

אובמה ניגש למזרח התיכון ללא כל הבנת המזרח התיכון. הוא בחן את המזה"ת בעיניים מערביות, ולא החמיץ שום הזדמנות לשגות. כך, למשל, במצרים. מובארק היה דיקטטור פרו-מערבי. כאשר המוני המצרים יצאו נגדו למהפכה עממית, אובמה, בעיניים מערביות, תמך בהתקוממות נגד הרודן. הרי הוא דמוקרט. התוצאה הייתה השתלטות האחים המוסלמים בהנהגת מורסי. מורסי נבחר בבחירות. לכן, הוא לגיטימי. לכן אובמה תמך בו. הוא הופל בידי א-סיסי בהפיכה צבאית. הפיכה צבאית היא מעשה אנטי דמוקרטי, אז הוא יצא נגד א-סיסי. כל צעד בפני עצמו הגיוני, אם אנו מתייחסים למצרים כאל מדינה מערבית. אבל בראיה מפוכחת, מדיניותו של אובמה תמכה בהשתלטות הקנאות האסלאמית על המדינה הערבית החשובה ביותר; השתלטות שהייתה הופכת את מצרים לאיראן שניה, איראן הסונית, ואת המזה"ת כולו – לגיהינום.

אובמה עשה הכל כדי לרצות את הפלשתינאים. הוא כפה על ישראל את הקפאת הבניה ביישוביה מעבר לקו הירוק. טוב, המילה "כפה" קצת קיצונית. אלמלא חולשתו של נתניהו, הוא לא היה מצליח לכפות. אבל אין ספק שהוא הפעיל לחץ כבד מאוד. לאורך כל התקופה הוא צידד בעמדות הצד הפלשתינאי, יצא נגד מדיניות ישראל ולחץ על ישראל. ומה הייתה התוצאה? הפלשתינאים צפצפו עליו ודחו בתוקף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 49'. הוא נחל כישלון חרוץ.  

שגיאתו הגדולה ביותר של אובמה הייתה הסכם הגרעין האיראני. העמדה המשותפת של ישראל וארה"ב הייתה שיש לשים קץ למפעל הגרעין האיראני. השאלה הייתה רק איך – באמצעים דיפלומטיים, כלכליים או צבאיים. גם אובמה עצמו הציג את מטרת הערוץ הדיפלומטי – הפסקת תכנית הגרעין. בסופו של דבר הוא חתם על הסכם כניעה שהפך את איראן למדינת סף גרעינית בהסכמת העולם. הוא התעלם לחלוטין ממיזם הטילים הבליסטיים של איראן ומפעולתה להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות אחיזה בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. בכך הוא פגע פגיעה קשה בשלום העולם, בשלום המזרח התיכון ובשלומה של ישראל.

מדיניותו של טראמפ הייתה הפוכה. הוא העדיף בראש ובראשונה את בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל, והיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל. הוא העדיף באופן ברור את ציר המדינות המתונות במזה"ת וניהל מדיניות תקיפה נגד איראן. והוא חתר לקידום השלום במזה"ת באמצעות חילוץ מדינות ערב ממעמד בנות הערובה של הפלשתינאים.

הוא הכיר, באיחור של שבעים שנה, בירושלים בירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא הפסיק את התמיכה באונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך. הוא יצא מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני והפעיל כלפי איראן מדיניות של סנקציות חמורות ביותר. הוא חיסל את סולימאני, המוח והמבצע של מדיניות ההתפשטות וייצוא המהפכה של איראן; התנקשות שהכתה את איראן מכה שהיא טרם התאוששה ממנה. הוא עיצב את תכנית טראמפ, שהיא רחוק משלמות, אך היא טובה, הוגנת, ריאלית ופרו-ישראלית יותר מכל תכנית אמריקאית או בינלאומית אחרת, וכוללת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות והיישובים.

לקראת ההחלטה על העברת השגרירות לירושלים הזהירו מכל עבר שהפעולה הזאת תצית את המזה"ת ותמנע שלום במזה"ת. אך במציאות, מדיניותו הורידה את הלהבות במזרח התיכון והביאה לחתימה על הסכמי שלום ונרמול בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וכנראה שמדינות נוספות עומדות בתור. אולי הן בוחנות עכשיו את ביידן.

הסכמי השלום הללו התאפשרו בזכות ניתוק התלות של מדינות ערב בפלשתינאים. הם התאפשרו כאשר ארה"ב לא ניסתה לרצות את הפלשתינאים בכל מחיר.

מה תהיה מדיניותו של ביידן? ביידן היה סגנו של אובמה. מכאן, שניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו של אובמה. מצד שני, דווקא כיוון שהוא היה סגנו של אובמה, הוא מודע לתוצאות מדיניות הפייסנות שלו. כאשר הוא רואה את התקדמות תהליך השלום במזה"ת, ניתן לצפות שהוא ירצה להיות השושבין של המשכו ולזכות בחלק מן התהילה. אדרבא, שהוא יקדם את השלום עם סעודיה, עם עומאן, עם טוניס, אפילו עם קטאר. אבל עליו להבין – הוא לא יוכל להגיע להישג הזה, אם יחזור להיות פטרון הפלשתינאים וללחוץ על ישראל לוויתורים הפוגעים באינטרסים הלאומיים שלה ובביטחונה. יש יחס הפוך מובהק בין רומן אמריקאי פלשתינאי לבין קידום תהליך השלום במזה"ת.

בחזית האיראנית הצהרותיו של ביידן מדאיגות. הוא מדבר על חזרה להסכם הגרעין. זוהי סכנה חמורה. אולם מצד שני, הוא טוען שהוא רוצה לחזור להסכם משופר. גם הוא מבין שההסכם המקורי הוא הסכם רע ומסוכן. האיראנים, מצדם, מסרבים אפילו לדון על שינויים בהסכם. אולי הסרבנות האיראנית תביא את ביידן לתובנה שאין מקום למדיניות פייסנות כלפיה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-70, שגם בגיל 98 הוא נותר חד כתער, צלול כבדולח, אמר רק בשבוע שעבר: "המשטר האיראני הוא שילוב של אימפריאליזם תוקפני ואסלאם רדיקלי. ויתור מלא של אירן על תכניות גרעין צבאי הוא תנאי ראשוני לחידוש  השיחות בין וושינגטון לאירן". הייתי מוסיף, שכיוון שאין ילד שמאמין שיש לאיראן אינטרס כלשהו במיזם גרעין אזרחי, התנאי צריך להיות ביטול תכנית הגרעין האיראני. יש להציע לאיראנים תהליך דיפלומטי למימוש המטרה הזאת. אולם במקביל יש להגביר את הלחץ הכלכלי עד כדי חרם מוחלט שימוטט את כלכלת איראן ולהיערך בכל הרצינות לאופציה הצבאית של חיסול תכנית הגרעין האיראנית.

איני מצפה מביידן להודות בצדקת דרכו של טראמפ במזה"ת. בכל זאת, הוא פוליטיקאי. אבל יש לקוות שהוא ישכיל להמשיך את התהליכים החשובים שהחל טראמפ, בסגנון ובדרכים שלו.

* "שישי בגולן"

הדרך לשלום (חלק א')

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.

יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).

מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?

יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם".

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן". כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרינו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?

****

תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.

עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת שלום בעולם.

מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.

איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?

הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.

אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.

אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"