* בחושך ובאור – לכל המֵצָרִים יכולנו וגברנו
מכל המצרים יצאנו עם איתן
עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו
אנחנו נעבור במצרי טיראן
אנחנו נעבור בחושך ובאור
בדגל כחול לבן במצרי טיראן.
את כל המצרים אשר סגרו עלינו
אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן
באגרופי ענק, בהולם לבבנו
אנחנו נעבור במצרי טיראן
כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת
וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן
אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת
אנחנו נעבור במצרי טיראן.
את השיר הזה כתב יחיאל מוהר בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. משה וילנסקי הלחין. הדודאים שרו. השיר הפך באחת ללהיט ענק. הוא היטיב לבטא את לבו הפועם של הציבור הישראל ונתן מענה לצורך בהעלאת המורל הציבורי, בתחושת המצור הקשה ערב המלחמה, והתחושה של סכנה קיומית מיידית למדינת ישראל.
ערב מלחמת ששת הימים, ביצעו המצרים מספר צעדי תוקפנות נגד ישראל. הקיצוני שבהם היה חסימת מצרי טיראן, כלומר הטלת מצור ימי על ישראל מכיוון ים סוף. חסימת המצרים הייתה קאזוס-בלי = עילה למלחמה, לכל דבר ועניין. בעצם חסימת המצרים, מִצְרַיִם הכריזה, למעשה, מלחמה על ישראל.
היה זה עשר שנים וחצי אחרי שישראל יצאה למלחמת סיני, בעיקר סביב אותה בעיה, האיום על חופש השיט של ישראל באמצעות חסימת מצרי טיראן. צה"ל כבש את סיני וכמובן את מצרי טיראן ונסוג מהם, בין השאר תמורת ערבויות של נשיא ארה"ב, אייזנהאור להבטיח את חופש השיט. והנה, שוב חסמו המִצְרים את המֵצָרים.
במלחמת ששת ישראל שבה ישראל וכבשה את סיני. כעבור 12 שנים, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל הסכימה לסגת מכל סיני, כולל המצרים. הנסיגה הושלמה שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1982.
חופש השיט של ישראל היה אחד העוגנים המרכזיים בהסכם השלום. על האיים טיראן וסנפיר הוצב כוח בינלאומי, להבטיח את מימוש חופש השיט, בהתאם להסכם.
ההסכם עם מצרים התעלם מכך שמצרים אינה הבעלים של איי טיראן וסנפיר. זהו שטח השייך לערב הסעודית, שהוחכר לידי מצרים ב-1950, לאחר מלחמת השחרור, לצורך חסימת המצרים, כחלק מן המלחמה בישראל. אם יש שלום בין ישראל למצרים, לשם מה מצרים צריכה את האיים? הסעודים דרשו אותם בחזרה. ב-2017 נחתם הסכם בין מצרים לסעודיה, על החזרת המצרים לידי ערב הסעודית.
כעת, כחלק מן ההבנות בין ארה"ב לסעודיה בביקור ביידן, הכוח הבינלאומי יעזוב את מצרי טיראן, וסעודיה תוכל להפוך את האיים לאתרי תיירות. סעודיה התחייבה לשמור על חופש השיט. ישראל הסכימה לכך.
לדעתי, זו טעות. כל עוד אין שלום בין ישראל לסעודיה, ישראל אינה צריכה לוותר על הכוח הבינלאומי שיבטיח את חופש השיט. ואפילו ללא הסכם שלום, ניתן היה לדרוש לפחות חתימת הסכם בין ישראל לסעודיה על הבטחת חופש השיט. העמידה שלנו על קיום הכוח הבינלאומי חיונית קודם כל כדי להבטיח באמת את חופש השיט, בלי לסמוך על הרודנים הסעודיים, אך גם כקלף מיקוח למינוף דרישתנו להסכם שלום עם סעודיה והצטרפותה להסכמי אברהם.
* מצבו הנפשי – גדעון לוי פרסם פשקוויל ארסי נגד ביידן וארה"ב, על הפניית העורף לפלשתינאים והפקרתם, על התמיכה במדינת האפרטהייד, על החקיקה נגד BDS. מתוך ערימת הזבל דגתי את המשפט הבא: "נשיא שלא טורח לפחות להגות כהלכה את שמה של שירין אבו עאקלה, העיתונאית שנהרגה קרוב לוודאי בידי ישראל והפכה לסמל לאומי ובינלאומי — ג'מאל חשוקג'י הוא ידע להגות".
ג'מאל חשוקג'י הוא עיתונאי סעודי, שבעקבות דברי ביקורת שכתב על הנהגת מדינתו, זומן בתרגיל עוקץ לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, שם נרצח בדם קר וגופתו בותרה. קרוב לוודאי שמי שנתן את ההוראה הוא יורש העצר הסעודי, בן סלמן.
שירין אבו עאקלה היא כתבת שנקלעה לקו האש, וכפי שקרה למאות רבות של כתבים לפניה ויקרה לעוד רבים רבים אחריה, נהרגה מפגיעת כדור. לא ידוע אם היא נהרגה מאש צה"ל או מאש האויב. מה שבטוח הוא שאם היא נהרגה מירי צה"ל, היה זה ירי אקראי. ודאי שאין כאן נושא לחקירה פלילית כלשהי, כמקובל כאשר נהרגים עיתונאים שנקלעים לקו האש.
אבל אצל תועמלנים שקרנים, גסים וארסיים כמו גדעון לוי, אין משמעות לעובדות. יש מטרה מסומנת במגן דוד, ויש לירות בה.
כאשר דווקא ישראלי מפיץ תעמולה גסה וארסית כזו, ראוי להרהר על מצבו הנפשי ועל המצב הנפשי של המו"ל שמעסיק אותו.
* למה הוא לועג לו – לאורך ימי ביקורו של ביידן בישראל ואחריהם, פרסם רוגל אלפר פשקווילים של בוז ולעג לביידן. אפילו פשקוויל שאינו קשור לעניין – פשקוויל נגד מרצ, היוצא נגד המועמדים זהבה גלאון ויאיר גולן וקורא להקים מפלגת שמאל חדשה, יהודית ערבית, שתפעל להפיכת של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" (שם מכובס לביטול המדינה היהודית), הוא שירבב בתוכו פסקה של לעג לביידן.
מדוע הוא לועג לו? אפשר להסביר זאת בשנאתו לנשיא שהוא ידיד מדינת ישראל השנואה עליו, ושמגדיר עצמו ציוני; האידיאולוגיה שנגדה הוא נלחם בכל כוחו. זה אולי מסביר את השנאה, אך לא את הלעג. את טראמפ הוא שנא יותר אך הוא לא לעג לו, כפי שאינו לועג גם לנתניהו.
הלעג הוא לעגו של השמאל הרדיקלי לשמאל המתון. כפי שהקומוניסטים לעגו תמיד לסוציאל-דמוקרטים. הם רואים בהם פשרנים, פרווע, חסרי חוליות. הם יכולים לכבד פשיסטים ולאומנים, אך לא שמאל מתון (וגם לא ימין מתון). אלפר הרדיקלי, רואה עצמו "מהפכן", ומהפכנים שונאים את ה"רפורמיסטים". אלפר רואה את הזרם ה"פרוגרסיבי" (בהזדמנות אכתוב מילה על המילה המכובסת הזאת) הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית ואינו יכול לשאת את העובדה שהמפלגה הדמוקרטית מעמידה בראשה אדם מתון.
* המקף – שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, מה חשוב יותר באידיאולוגיה של המפלגה, הדתי או הלאומי? תשובתו של בורג הייתה: "המקף".
הציונות הדתית ראתה את העצמה כמקף המחבר, בין הלאומיות החילונית נטולת הדת לבין החרדיות שהיא דת נטולת לאומיות. אך המקף הוא מעבר לזה. הוא גם האידיאה של הציונות הדתית להיות הגשר בין חלקי העם, הגורם המאחד, המלכד. לא בכדי, המפד"ל של שפירא, של בורג, של זבולון המר, דחפה תמיד לממשלות אחדות לאומית. איך הידרדרה הציונות הדתית למצב שהייצוג הפוליטי שלה הוא הקיצון ביותר; לאומנות קיצונית ודתיות קיצונית.
הרבה מאוד אנשים בקרב הציבור הדתי לאומי סולדים מהסמירטוץ' של תנועתם ועוד יותר מכך, מהחיבור עם הכהניסטים. הציבור הרחב הזה, המחפש את המקף, את הגשר, נטול ייצוג פוליטי. הציבור הזה הוא האתגר למפלגת דרך ארץ ולימינה או לחיבור ביניהם (שאני תומך בו עקרונית, בתנאי שאיילת שקד תצליח לשכנע אותי שבשום תרחיש לא תחבור לגוש בן-גביר). המצע הראוי שיש להציג לציבור הזה, בנושאי דת ומדינה, הוא אמנת גביזון-מדן.
* בית המקדש הלא נכון – ארנון סגל משתייך לזרם החרד"לי המשיחי בציונות הדתית. הוא נושא את דגל הקמת בית המקדש בימינו, אולי יותר מכל דמות אחרת בחיים הציבוריים שלנו. הוא נושא את דגל העליה להר הבית והרחבתה והעמקתה כנושא המרכזי של חייו. הוא עורך את "דף הבית" בעיתון "מקור ראשון", המופיע מדי שבוע ערב שבת ומעלה את סוגיית בית המקדש והר הבית על ראש שמחתנו. על פי כל הגדרה אובייקטיבית, ארנון סגל, הוא איש ימין קיצוני, אפילו רדיקלי.
ארנון סגל חבר במפלגת הציונות הדתית (כלומר המפלגה המתיימרת לשווא לייצג את הציונות הדתית). לקראת הפריימריז, הוא הגיש את מועמדותו לכנסת. ומיד החלה סערה רבתי ומסע הסתה ושיימינג חריף נגדו. על מה ולמה? על היותו, תחזיקו טוב… ססמולן! וכל כך למה? כיוון שבית המקדש עליו הוא חולם ואותו הוא רוצה להקים, הוא בית מקדש לאלוהי ישראל, ולא לפולחן האישיות של נתניהו. כן, ארנון סגל אינו סוגד לנתניהו, ולכן הוא ססמולן. ולא סתם ססמולן, אלא ססמולן קיצוני, כי כל ססמולן, כלומר כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא ססמולן קיצוני. הרי אין ססמולן לא קיצוני.
המצפן של ארנון סגל אינו בנימין נתניהו אלא הר הבית ובית המקדש. ולכן, כאשר מדיניותו של נתניהו בנושא הר הבית לא נשאה חן בעיניו, הוא מתח עליו ביקורת. וכאשר עליית היהודים להר הבית הגיעה לשיאה תחת ממשלת בנט, הוא שיבח אותו על כך. נו, סססמולן או לא ססמולן?
לא זו אף זו – ארנון סגל מעז להיות בנו של חגי סגל. חגי סגל היה איש המחתרת היהודית ושנים רבות הוא עורך "מקור ראשון" ומראשי הדוברים של הימין האידיאולוגי בישראל. כעורך "מקור ראשון", הוא אינו רואה את תפקידו להיות שופר של נתניהו. ולכן, "מקור ראשון" הוא עיתון ססמולני קיצוני. יתר על כן, ארנון סגל מעז להיות אחיו של עמית סגל. ועמית סגל, הוא בכלל מהגרועים שבאויבינו. תשאלו את יאיר נתניהו. הוא בכלל לא עיתונאי, אלא שופר הרל"ב. עיתונאים אמתיים הם מי שיודעים מה תפקידם. שמעון ריקלין, ברדוגו, עקיבא ביגמן. הם מבינים שעיתונאות אמתית, עיתונאות חופשית, היא להיות שופר ביריוני של נתניהו. הם אינם ססמולנים כמו חגי ועמית סגל.
ובכן, רשמו לפניכם – ארנון סגל, ססמולן קיצוני.
* עגל הזהב – הלהיט החדש בדת פולחן האישיות – תליון זהב עם תמונתו של נתניהו.
עגל הזהב 2022.
* לוזר גאה – איזה ביביסט כתב לי בלעג משהו על כך שהלוזרים הפוליטיים ממגנטים אותי. השבתי לו, שאני פשוט מזדהה עם לוזרים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא רקדו עם רוב העם סביב עגל הזהב. אני מזדהה עם הלוזרים שהאמינו ביהושע בן-נון וכלב בן-יפונה ולא הלכו אחרי עשרת המרגלים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא הלכו עם רוב העם אחרי שבתי צבי. אני מזדהה עם הרצל הלוזר, שהרוב המוחלט של העם לא הלך אחריו ולעג לו.
* העבֵרה שגומדה – כתב אהוד בן עזר: "במערכת המשפט הישראלית ובתקשורת התהפכו היוצרות. רק מקבל ה'שוחד' נאשם ואילו המשחדים, עוזריהם ועוזרותיהם הם לא מושחתים ולא אשמים. הם צדיקים שיש לחבקם, להגן עליהם ולטפחם. וצריך לכסות אותם כדי שלא יצטננו, כי רק בעזרתם נפליל את נתניהו!"
אב"ע טועה. בתיק השוחד בכתב האישום נגד נתניהו, תיק 4,000, הוא נאשם בקבלת שוחד והזוג אלוביץ' נאשם במתן שוחד. בתיק 1,000, שמשום מה העבירה בו גומדה לעבירת מתנות אסורות – העבירה היא רק של איש הציבור מקבל המתנה ולא של מעניקי המתנה. ולמה אהוד התבלבל? כנראה שכמוני, וכמו רבים נוספים, אפילו הוא, המעריץ את נתניהו, מבין שתיק 1,000 צריך היה להיות תיק שוחד.
* הצבעה אחת – כאשר בני גנץ עמד להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, ובוגי יעלון, יו"ר מפלגת תל"ם, שבה הייתי חבר, נתן את ידו לכך – בו ביום פרשתי מן המפלגה. טענתי שהרשימה המשותפת היא מפלגה אנטי ישראלית קיצונית, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל ובטרור. זו הייתה עמדתי העקרונית. בנוסף לכך, התנגדתי לכך גם מבחינה מעשית. טענתי, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזו לא תחזיק מעמד יותר משבועות אחדים, היא תיפול, נלך לסיבוב בחירות רביעי והציבור יגרש במקלות את מי שידו הייתה במעל, ונתניהו יזכה בניצחון גדול, חסר תקדים.
בשיחות שקיימתי עם תומכי המהלך. הם ניסו לשכנע אותי, ולדעתי הם בעיקר ניסו לשכנע את עצמם, בטיעונים הבאים: א. לא מדובר בשותפות בקואליציה אלא בתמיכה מבחוץ. ב. צריך אותם רק להצבעה אחת. אח"כ נסתדר בלעדיהם. ג. ברגע שנתניהו ייצא מבלפור, הליכוד יתפורר וחברי כנסת מהליכוד יזחלו לממשלה שתקום, או שנתניהו יודח וכל הליכוד יזחל לממשלה. ד. בסוגיות הלאומית והביטחוניות, האופוזיציה תתמוך בממשלה, כפי שהיה מאז קום המדינה, ולכן אין מה לדאוג.
אני שומע היום שוב על הנכונות של לפיד להקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של המשותפת. אלי אבידר, למשל, מוביל קמפיין שעיקרו – הקריאה הזאת.
ההבדל בין אז לעכשיו, הוא שהניסיון לימד אותנו כמה דברים. על סמך הניסיון הזה, ראוי לבחון את הצידוקים להקמת ממשלת הפיגולים הזאת. א. כפי שטענתי אז, תמיכה מבחוץ גרועה אף יותר מכניסה לקואליציה, כיוון שאז אין לתומכת מבחוץ שום אחריות והיא תנהל מו"מ סחטני על כל הצבעה. ב. אין חיה כזו הצבעה אחת. בכל שבוע מתקיימות עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. כפי שראינו בממשלה הקודמת, אחרי שירדה ל-60 מנדטים, היא לא הצליחה לשרוד, בשל העדר רוב בהצבעות. קל וחומר כאשר מדובר בקואליציה של פחות מ-60 שמסתמכת על מפלגה קיצונית בעלת 15 מנדטים (כפי שהייתה אז הרשימה המשותפת). ג. כפי שראינו, נתניהו יצא מבלפור, אף ח"כ מהליכוד לא עזב, הליכוד לא החליף יו"ר וגם גוש נתניהו נשאר יציב. ד. כפי שראינו, האופוזיציה לא הייתה אחראית והצביעה פעמים רבות נגד האינטרס הלאומי, כך שלבטח אי אפשר לסמוך עליה.
לפיכך, ברור שאסור להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכהניסטים ועוזריהם, צריכים להיות פסולי חיתון, מחוץ לתחום. אז איזו קואליציה תקום? ברגע שתהיה הסכמה על פסולי החיתון, תפתחנה אפשרויות קואליציוניות יצירתיות שונות. הן תחייבנה את השותפות בקואליציה לגמישות ולוויתורים, אפילו ויתורים כואבים, אך הכל עדיף על קואליציה עם אחת מפסולות החיתון.
* מענה לגזענות – ברשומה שפרסמתי לאחרונה, סיפרתי על מלחמתי מאז שנות השמונים בגזענות ובכהניזם, עוד בימים שבהם תמכתי בתנועת התחיה. בין השאר, סיפרתי איך צעדתי עם חניכיי, חברי גרעין "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער בחיפה נגד הכהניזם, שאורגן בידי מענ"ה; מטה על נגד הגזענות.
אספר בכמה מילים על המטה. הקים אותו ועמד בראשו חברי יהודה וולמן, חבר קיבוץ מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90.
במטה, שהוקם ביוזמת התנועה הקיבוצית לאחר ש"הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, השתתפו כל המפלגות הציוניות מן הליכוד בהנהגת שמיר ועד רצ, העיריות הגדולות – ת"א, ירושלים וחיפה, ההסתדרות, כל תנועות הנוער מן הימין והשמאל, בתי ספר רבים ברחבי הארץ ועוד. מענ"ה פעל באופן צמוד עם יו"ר הכנסת שלמה הלל, שלאחר בחירתו של כהנא, ראה מתפקידו להילחם נגד תופעת הגזענות והכהניזם ולדאוג שלא תהיה עוד אפשרות לכהניסטים להיבחר לכנסת.
מענ"ה ערך בחוצות הערים מבצע החתמה ארצי להוצאת תנועת "כך" מחוץ לחום. 823,000 איש חתמו על העצומה. המטה רתם את ההתאחדות לכדורגל ומרכזי הספורט למאבק בגזענות ובכהניזם. המאבק במגרשי הכדורגל נפתח במשחק הכדורגל בין מכבי חיפה, האלופה להפועל פ"ת, בקריית אליעזר. ראשי ההתאחדות לכדורגל הגיעו למקום, ולפני שריקת הפתיחה נאמו נגד הגזענות יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מזכ"ל ההסתדרות חיים הברפלד ויהודה וולמן.
כפי שסיפרתי, בהפגנה בחיפה השתתפו כל תנועות הנוער, ובהן בית"ר ובני עקיבא. זה היה מקור הכוח של המאבק בגזענות הכהניסטית – ההתייצבות המשותפת של הימין, המרכז והשמאל שכם אל שכם כדי לדכא את ההתפרצות הגזענית הזאת. התוצאה הישירה הייתה החוק נגד הגזענות שנתמך בידי כל סיעות הכנסת, זולת סיעת היחיד (היה דבר כזה, בימים שבהם אחוז החסימה עמד על 1%) של כהנא. החוק אסר על הגזענים להתמודד בבחירות לכנסת. ואחרי שתלמידו המובהק של כהנא והמועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש הגשים את "תורתו" של כהנא בטבח בחברון, הוצאה תנועת "כך" אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור.
היה זה ניצחון של הדמוקרטיה, היהדות והציונות על הגזענות הכהניסטית. אבל מסתבר שהיה זה ניצחון לטווח קצר. הגזענות הפשיסטית הכהניסטית המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. הימין הישראלי, שהיה שותף מלא ומוביל במלחמת החורמה בגזענות, שינה את עורו וחיבק בחום אל לחיקו את הכהניסטים. בג"ץ הקריב את החוק למולך "חופש הביטוי" ואיפשר לכהניסטים לרוץ לכנסת תחת שם אחר ("עוצמה יהודית").
וכעת השאלה היא איך נכניס את השד הכהניסטי חזרה לבקבוק.
* סנסציה במפלגת העבודה – היו"ר לא הודחה.
* ציבורה – כאשר מרב מיכאלי מדברת על האזרחיות והאזרחים הוותיקות והוותיקים שרוצות ורוצים, עושות ועושים נוסעות ונוסעים – זה טרחני, זה מעצבן, זה מתיש, זה מעיק, זה בעיקר מכער את השפה. אבל זו לא שגיאה בעברית.
לעומת זאת, כאשר היא אומרת שהציבור הישראלי חכם וחכמה, זאת כבר פרודיה על עצמה. אולי היא תעתור לבג"ץ נגד השפה העברית, על כך שהמילה ציבור היא בלשון זכר ולכן היא "מדירה" את הנשים, או משהו כזה? אגב, האם המילים – קבוצה, נבחרת, קהילה, עדה, סיעה, כת, מפלגה, ממשלה, הנהלה, הנהגה, מדינה, מעצמה, ממלכה, קיסרות, אומה ואנושות, מדירות מתוכן את הגברים?
* סמן ימני – כאשר נתבקשתי לכתוב באתר "תבור – יהדות ישראלית" על א.ב. יהושע (מאמר שאותו פרסמתי גם ב"חדשות בן עזר"), עמדה לנגד עיניי ההצפה של עשרות מאמרים עליו, ורציתי לתקוף את הנושא מכיוון ייחודי. מרבית המאמרים וההספדים עסקו, כמובן, ביצירתו הספרותית, והעיסוק בפעילותו הפוליטית והגותו הפוליטית עסקו בעמדתו בנושא הפלשתינאי ובתפנית החדה שחלה בה בשנותיו האחרונות. בחרתי לכתוב על א.ב. יהושע בנושא שרק מעטים עסקו בו – שלילת הגולה. הצגתי את השקפתו הייחודית, הסברתי מדוע אינה כנענית והשוויתי אותה ל"אוטואמנסיפציה" של פינסקר. גם מתחתי ביקורת על כמה מטענותיו. מכל מקום, לא היה זה מאמר שבו הצגתי את השקפתי, אלא את השקפתו של יהושע, ולכן המחלוקת של אודי מנור אינה אתי אלא עם יהושע.
עם זאת, לא אכחד שיש לי סימפטיה לסנטימנט של יהושע בנושא שלילת הגולה, כיוון שהוא הסמן הימני המציג את האידיאה הטהורה של שלילת הגולה שהייתה מיסודות הציונות. גם אני רואה בגולה תופעה שלילית ומייחל לעליית העם היהודי לארץ ישראל. אני חושש, שרוב יהודי הגולה יתבוללו בדורות הבאים, בעוד היהודים בארץ שבה הם רוב והתרבות היהודית היא תרבות הרוב, אי אפשר כמעט להתבולל. טבנקין אמר פעם שיהודי הוא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני בטוח שהנכד של מי שחי בארץ יהיה יהודי. לעומת זאת, רוב הנכדים של מי שחיים בגולה לא יהיו יהודים. אני מסכים עם א.ב. יהושע, שרק בארץ ישראל ניתן לחיות חיים יהודיים שלמים. ולכן, גם אם איני מקבל את הניתוחים ההיסטוריוסופים שלו (אך לא בז להם, כי הם מאתגרים את החשיבה שלנו), אני שותף, גם אם ברמה מתונה יותר, לשלילת הגולה, שהוא מציג. בניגוד למה שאודי כתב, האנומליה שעליה מצביע יהושע אינה הקשר בין יהודים בארץ ובגולה, הרי גם הוא שמר על קשרים כאלה, אלא הזיקה בין דת ולאום, שאיפשרה ליהודים לחיות בגולה, כי על דת ניתן לשמור בכל מקום. על התפיסה הזאת אני חולק, כפי שכתבתי במאמרי. דווקא העמים שהלאומיות שלהם התבססה רק על קשר עם המולדת לא שרדו כעמים ברגע שהוגלו ממולדתם, ואילו הקשר בין דת ולאום ביהדות, איפשרה את הזיקה לארץ ישראל לאורך הדורות, שבזכותה העם היהודי שרד את הגולה.
* מירה עוואד צודקת – הזמרת הערביה הישראלית מירה עוואד עזבה את הארץ. על השאלה האם ירדה מן הארץ השיבה, שישראל אינה גבוהה יותר מארצות אחרות ולכן עזיבה אינה ירידה, ואולי אף עליה.
מבחינתה היא צודקת. ההגדרות עליה וירידה אינן טופוגרפית ואינן נוגעות למי שאינו יהודי. הן הגדרות זהותיות, רוחניות, תרבותיות הנוגעות רק ליהודי. יהודי אינו "מהגר" לארץ ישראל או ממנה. יהודי עולה מהגולה לארץ ישראל או יורד, חלילה, מארץ ישראל לגולה. לא-יהודי שמהגר מישראל לאירופה הוא כמו יהודי שמהגר מצרפת לבריטניה.
* עתירה קנטרנית – בג"ץ קיבל עתירה נגד בית החולים "לניאדו", על כך שהוא מפלה נשים לא נשואות, לעומת נשים נשואות, בכך שאינו עושה להן הפריה חוץ גופית.
אילו במערכת הבריאות של מדינת ישראל הייתה אפליה כזו, העתירה הייתה מוצדקת ופסק הדין – מתבקש. כך גם אילו היה מדובר בבית חולים ממשלתי או ציבורי.
אולם בית החולים "לניאדו" הוא בית חולים פרטי, חרדי, בבעלות חסידות צאנז. למיטב הכרתי, פסק הדין שגוי והעתירה קנטרנית. פסק הדין שגוי, כי ישראל, כדמוקרטיה ליברלית, יכולה להרשות לעצמה להכיל בית חולים שנוהג על פי אורחות החיים החרדיים. העתירה קנטרנית, כיוון שבמקום לרוץ לבית המשפט, העותרת יכלה לגשת לבית חולים אחר בסביבה, למשל "הלל יפה" או "מאיר", ולבצע שם את הטיפול. לא כל דבר הוא "פרינציפ" ולא על כל דבר צריך לריב.
* פגע וברח – פרשת מופע 58 הדקות של עומר אדם, החזיר אותי לאירוע משנת 1999. הייתי אז מזכיר הקיבוץ ורכז תרבות. היה לנו פורום של רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן, יחד עם המתנ"ס, וארגנו סל של הופעות באולם הספורט במרום גולן. אחת מהן הייתה של זהבה בן, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה.
המופע נקבע למוצ"ש. האולם התמלא עד אפס מקום. מחכים ומחכים והזמרת לא מגיעה. כשכבר תפסנו אותה, הסבירו לנו שהיא שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת לכיוון הצפון. לא ידעת זאת כשקבענו את ההופעה למוצ"ש? הסברנו לצופים וביקשנו את סבלנותם, ואכן, רובם ואולי כולם המתינו בסבלנות. והנה, זהבה בן מגיעה.
הזמרת עולה על הבמה. קוצרת תשואות. שרה עשרים דקות, מנופפת בידה לקהל, אומרת להת' ויוצאת.
היינו בהלם. בטח ירדה להחליף בגדים. אולי תעלה לכמה הדרנים. אך לא. היא רצה למכונית ונסעה. ולאחר מכן הוסבר לנו שהיא מיהרה כי למחרת בבוקר הייתה לה טיסה לחו"ל.
כמובן שלא ויתרנו וקיבלנו את הכסף, או לפחות את חלקו הגדול, חזרה.
* שעליו לך נתנה מדינת היהודים – אין ראוי מ"מגש הכסף" לחתום את הסדרה הנפלאה של זיוה שמיר, על פזמוניו של אלתרמן.
זיוה סיפרה שב-12.9.47, ימים אחדים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" בנמל המבורג, השתמש אלתרמן לראשונה במושג ההרצליאני "מדינת היהודים". 11 ימים לאחר מכן, הפליגה מבולגריה ספינת המעפילים "מדינת היהודים". עם המעפילים בספינה הזו נמנה אבי, יוסף הייטנר.
* דאבל פרקינג – נסעתי לפגישה בתל-אביב. חניתי במגרש חניה וקיבלתי מיד מסרון מ"פנגו", שמזמין אותי להקליק ולהפעיל את החניה. בתום הפגישה חזרתי לחניה, נכנסתי לרכב, נסעתי ליציאה, והמחסום לא עלה. התקשרתי למשרדי החניון, ולא היה להם איך לעזור לי. וכך שילמתי על החניה פעמים – פעם ל"פנגו" ופעם למגרש החניה.
ואני שואל אתכם, חבריי התל-אביבים. זאת הכנסת האורחים שלכם, לאנשים שבאים מן הצפון הרחוק?
נכנסתי לבית הקפה, התיישבתי עם בן שיחי. הוא אמר, מופתע, שהיה בטוח שאני הרבה יותר מבוגר. – "בן כמה חשבת שאני?", שאלתי. "חמישים בערך". הוא הופתע שבעתיים לשמוע שאו-טו-טו אני בן שישים.
האמת היא שאני אוהב יותר לקבל מחמאות כאלו מנשים צעירות.
* ביד הלשון
בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה – כתבה במדור הספורט של "הארץ", במלאת חמישים שנה לניצחון הסנסציוני של נבחרת הנוער של ישראל בכדורסל, תחת המאמן רלף קליין ובכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת בריה"מ, קיבלה את הכותרת: "בלי האמונה בריה"מ לא הייתה אוכלת אותה".
הכותרת מרמזת לניצחון הישראלי הבא על בריה"מ, חמש שנים מאוחר יותר – ניצחונה של מכבי ת"א על אלופת בריה"מ צ.ס.ק.א. מוסקווה, בווירטון שבבלגיה, במסגרת גביע אירופה לאלופות, 1977 (השנה שבה מכבי, לראשונה, זכתה בגביע). לאחר הניצחון קרא הקהל, רובו ככולו ישראלי, את קריאת הניצחון: "הוא הא מה קרה? צ.ס.ק.א. אכלה אותה".
כעבור שלוש שנים, ב-1980, עלתה התכנית (הטובה ביותר לטעמי) של "הגשש החיוור" – "קרקר נגד קרקר", בבימויו של יוסי בנאי. אחד המערכונים הבולטים בתכנית היה "שחקן כדורסל". במערכון, סלים וארזה (השם הפרטי הוא רבים של סל ושם המשפחה הוא שמה של קבוצת הכדורסל האיטלקית המפורסמת), מנסה להפוך את בנו, נשרק'ה, לכוכב כדורסל. הוא אינו מרשה לו ללכת לבית הספר ומאמן אותו בבית. אלא שנשרק'ה, הוא תלמיד מחונן, אך מגושם, כבד-תנועה ו… נאמר זאת בעדינות – ספורטאי הוא לא. המורה של נשרק'ה, מר תושיה, בא לביקור בית, לשכנע את האב להחזיר את בנו ללימודים. הוא מתקשה להאמין למראה עיניו. "אני לא מאמין" – "תאמין, תושיה, תאמין. בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה".
את סלים ורזה גילם שייקה. את נשרק'ה – פולי. את תושיה – גברי.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 