הדרך לשלום (חלק א')

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.

יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).

מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?

יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם".

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן". כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרינו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?

****

תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.

עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת שלום בעולם.

מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.

איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?

הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.

אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.

אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"