צרור הערות 9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.

 אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.

פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.

וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.

על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.

כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.

התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.

פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.

והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.

החסרים משוגעים אנו?

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.

בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.  

שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.

אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.

ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. 

קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.

אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

          * ביד הלשון

פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.

מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכל נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו הייתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות". העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עליה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עליה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים אתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפיה פאסיבית לגאולה נִסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי.  

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד; בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל.

סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחיה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכל. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית", הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת הייתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו; התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט". הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני". ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית". האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים הייתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית הייתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ לבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק.

מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל". המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם", כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת". הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עמם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכל כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון.

אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבניה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד ₪ בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 ₪ בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש.

בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך הייתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה".

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה; את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה. קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, הייתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה הייתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידירות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי.

תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי.

השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

          * ביד הלשון

סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עליה לארץ ישראל – העליה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.1.22

* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.

עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל.

על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.

* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.

השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא הייתה כאן מזימה ולא הייתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.

להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.

אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.

* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.

* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?

* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".

* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.

* הקבצן מקיסריה – פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.

אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו).

עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.

* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק.

אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים.

המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.

* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים.

כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו,  הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים.

לעתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".

במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית", מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם", מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948".

מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.

* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.

חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.

אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית.

בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה". מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכל כדי שהמדיניות הזו לא תמומש". לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.

מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות?

איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.

* מבחן האחריות הלאומית  – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.

המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה". כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה?

כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות.

למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.

אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו הייתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה.

ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.

* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".

* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי. ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.

בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.

"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים.

אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבניה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.

לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא הייתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום.

אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכל כשר אצלו למען השלטון.

גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד ₪ למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".

ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים", ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.

דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עמו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה אתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.

* שפל חסר תקדים – טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופיה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה.

עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.

מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.

* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!".

איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.

* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.

* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים", "קיבלתם אות משמים", "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי", "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמים", "חח לא נורא, רפורמים".

המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.

* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא.

אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.

אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.

* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.

* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי  – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.

הבעיה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.

מנקודת מבטי כאבא, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצוינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא "טוב, אצלכם בקיבוצים", אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.

נכון, החינוך החברתי קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעיה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.

במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהייתה בעיה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העיריה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים.

גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם.

מה שאני אוהב בתכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.   

* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.

* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם?

העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?

ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשיה של משה מונטיפיורי, הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?

* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

"נעשה ונשמע", אמרו בני ישראל, וזו בעיה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.

אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

          * ביד הלשון

נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "… אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה".

נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע טו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה.

נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע.

זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש.

חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.1.22

* מלחמת חורמה בשחיתות – בשחיתות השלטונית צריך להילחם, לא להגיע אתה לעסקאות.

* מו"מ פסול – המו"מ בין היועמ"ש לנתניהו על עסקת טיעון, הוא מעשה חמור ביותר. אין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור בכלל, ועם ראשי ממשלה בפרט.

האינטרס הציבורי הוא שההאשמות נגד נבחר ציבור ייבחנו עד תום בבית המשפט, ללא כל הנחות, עד שהאמת תצא לאור. אם התביעה עומדת מאחורי האישומים, עליה לעמוד עליהם עד הסוף. אם היא אינה עומדת מאחוריהם, שתבטל את הסעיפים שאינה עומדת מאחוריהם.

במקרה של נתניהו, עסקת טיעון חמורה שבעתיים בשל תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית" כביכול, שהמונים מאמינים בהן. עסקת טיעון שתביא רק לסיום הקריירה הפוליטית שלו, תתפרש כהוכחה לקונספירציה. הנה, כל מה ש"הם" רצו הוא להזיז אותו ממקומו.

עסקת טיעון עם נתניהו עלולה להיות פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ורוח גבית לשחיתות.

* יש כלום – העובדה שנתניהו מבקש עסקת טיעון מפריכה את כל הקו של "אין כלום לא היה כלום לא יהיה כלום".

* משתין עליהם בקשת – נתניהו לא העלה על דעתו לחלק לחסידיו חלק משלל טובות ההנאה שלו, אבל ברגע שנתפס בקלקלתו הוא הושיב אותם לצדו על ספסל הנאשמים, ובנדיבות רבה שיתף אותם באישומים נגדו, אותם הציג כ"רדיפה נגד הימין", "נגדכם", והסית אותם נגד מדינת החוק. ועכשיו, הוא משתין עליהם בקשת כאשר הוא יוזם עסקת טיעון שתחלץ אותו מן הכלא. האם הם מתפכחים? לעת עתה אני רואה שהם ממשיכים לדקלם הצדקות גם למעשהו זה. אולי נדרש לזה זמן, אבל אני מאמין שאצל רבים מהם ההתפכחות בוא תבוא.

* המציל – אהרון ברק הוא אחד ממוקדי ההסתה של הביביסטים. ודווקא הוא נחלץ להציל את נתניהו.

* עניין לציבור – כשמדובר בנבחרי ציבור: אין מקום לזכות השתיקה. אין מקום לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור. אין מקום לעסקאות טיעון.

* להתייעץ עם גנץ – לפני שמנדלבליט חותם על הסכם כלשהו עם נתניהו, כדאי שיתייעץ עם גנץ, וישאל אותו איזה ערך יש לחתימת ידו של נתניהו ולנייר שעליו הוא חתום.

למה? מה נתניהו כבר יכול עם הסכם כזה? מה תתן לו הפרת ההסכם?

לא יודע. אין לי ראש קרימינלי לחשוב בתור נתניהו. אני רק יודע שטוב לא יכול לצאת מהסכמים אתו.

* עדויות מזעזעות – הזדעזעתי מהכתבה בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 על התנהלותו הפוגענית של הנשיא הקודם ריבלין כלפי עובדי בית הנשיא. איזה ניגוד בין הדמות שבה הצטייר, לבין אותן עדויות קשות. אילו היה מדובר בעובד אחד, הייתי מטיל ספק בדברים. כאשר מדובר בעדויות של עשרה עובדים, זו כנראה אמת.

ריבלין היה נשיא מצוין, לפחות ברובד הגלוי. אבל מנהיגות נבחנת בדוגמה אישית. בית הנשיא ובית ראש הממשלה צריכים להיות מופת להעסקה הוגנת. כאשר במקומות הללו מתנהלת העסקה פוגענית – הדבר חמור ביותר.  כך בהתנהגותה של שרה נתניהו בבית ראש הממשלה וכך בהתנהגותו של ריבלין בבית הנשיא. על מה שקורה בבלפור ידענו. על מה שקורה בבית הנשיא לא שמענו דבר וחצי דבר עד היום.

לזכותו של ריבלין אציין את תגובתו יוצאת הדופן, שבה לא האשים את כל העולם, אלא לקח אחריות על מעשיו והתנצל.

* על מה המאבק – המאבק של הבדואים בנגב אינו נגד נטיעה מסוימת בשטח מסוים. הנטיעה הזאת היא עילה והיא סמל, למאבק הרבה יותר גדול. המאבק הוא על שמירת האוטונומיה הבדואית בנגב, שנוצרה בעשור האחרון, שבו שטחים נרחבים בנגב הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע.

לפיכך, כניעה לאלימות ולאיומי רע"ם, היא הרבה מעבר לוויתור על נטיעה מסוימת בשטח מסוים. היא כניעה באתגר הראשון של הממשלה, במאבק על החזרת הריבונות.

מטרת הנטיעות היא החזרת הריבונות ועצירת ההתפשטות הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית והשתלטותה על אדמות הלאום. זה נושא שעליו אסור להתפשר בשום מחיר, אפילו במחיר בחירות חדשות. זה בנפשנו.

הממשלה הגדירה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד הלאומי העליון שלה. פירוש הדבר החזרת הריבונות שאבדה. במבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים, יישובים יהודיים היו תחת מצור וכנופיות הטרור עשו בשטח כבשלהם. כניעה לאלימות היום, תשדר לגורמי הפשיעה והטרור שמה שהיה הוא שיהיה, אין זו ממשלת שינוי והיא לא תחולל שינוי.

הציבור הערבי בישראל, הסובל יותר מכל ציבור אחר מן האלימות במגזר, חייב להבין שאי אפשר להפריד בין אלימות לאלימות, בין פשיעה לפשיעה. הוא צריך להבין שעמידה נחרצת של המדינה מול האלימות הבדואית בנגב, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בפשיעה שגבתה בשנה שחלפה 127 הרוגים במגזר.

אני מקווה מאוד שההתקפלות בסוף השבוע היא מעידה חד-פעמית ושראש הממשלה והממשלה יעמדו איתן באתגר שאליו נקלעו.

* כניעה לאלימות – עצירת מיזם הנטיעות בנגב, ולו לצורך מו"מ, היא כניעה הן לאלימות הפורעים הבדואים והן לסחטנות של רע"ם. זו חזרה על דפוסי הרפיסות של ממשלות נתניהו, מצד ממשלה שקמה כדי לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות ואת שלטון החוק למדינת ישראל.

בשבועיים האחרונים התבצע השלב הראשון של הנטיעות עד תומו, למרות האלימות והאיומים. על כך ראויה הממשלה לשבח. למרבה הצער, בתום השלב הזה, התקבלה "פשרה" של עצירת העבודות לשם מו"מ עם רע"ם והבדואים. ישראל היא מדינה ריבונית ואינה צריכה לנהל מו"מ עם פולשים בלתי חוקיים לאדמות הלאום על זכותה לממש את ריבונותה.

אני מקווה מאוד שההפסקה היא זמנית ושהעבודות תתחדשנה בהקדם, אך עצם העצירה ועצם המו"מ מעבירים מסר של כניעה. המסר הזה מנוגד לחלוטין ליעד הלאומי העליון של הממשלה, שהתחייבה לנהל מלחמת חורמה באלימות במגזר הערבי. הפסקת העבודות היא פרס לאלימות.

"בנגב תיבחן דמותה של מדינת ישראל" אמר בן גוריון. בנגב תיבחן דמותה של הממשלה. הדמות כפי שמצטיירת מהכניעה לאלימות רעה מאוד; זו דמות של ממשלת המשך במקום ממשלת שינוי. אני מקווה ומאמין שזו ירידה (של הממשלה) לצורך עליה.

* מדוע אני מתנגד למו"מ על הנטיעות בנגב? – מה רע בהידברות? אני מתנגד למו"מ, כיוון שמדובר במו"מ תחת אלימות וסחטנות פוליטית. למה צריך לנהל מו"מ עם פולשים לאדמות מדינה על מימוש הריבונות? איזו פשרה יכולה להיות? קראתי דיבור על פשרה שבה תבוצענה הנטיעות, אך לא על האדמות השנויות במחלוקת. אבל האדמות הללו אינן באמת שנויות במחלוקת. הרי כל תביעות הבעלות של הבדואים, בלי יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט. אפילו תביעה אחת לא הוכחה. כל התביעות הללו הן פוליטיות לאומניות. כל מיני פוסט "חוקרים" כמו אורן יפתחאל בודים סיפורים על זכויות היסטוריות של הבדואים על אדמות ומסיתים אותם. המקומות ה"שנויים במחלוקת" הם בדיוק המקומות החשובים ביותר לנטיעות, כיוון שהנטיעות נועדו לבלום את ההשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום. הפשרה היחידה שאפשר לחיות אתה, היא לתת לרע"ם ולמגזר הערבי צ'ופר אחר, שאינו פוגע באינטרס הלאומי, תמורת ירידה מעץ ההתנגדות לנטיעות. אם זה מה שיקרה – אשמח להודות בטעותי.

* מאבק על הציונות – הוכחה לכך שהמחלוקת על הנטיעות בנגב היא מחלוקת על הציונות, היא מתקפת הפשקווילים בשוקניה נגד הנטיעות. אלפר ולוי הקדישו את הפשקווילים שלהם לנושא, והמסר שלהם הוא שהנטיעות הן התגלמות הציונות ולכן הן התגלמות הרע. שניהם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב ורע – ותמיד בוחרים ברע. גדעון לוי סיפר איך כילד הלך עם חבריו לגן לטעת עץ בטו בשבט ולא ידע שהוא שותף למבצע ייעור שנועד לכסות על פשעי 1948 – הטיהור האתני שנעשה כאן. וכעת נמשכת הדורסנות הציונית. אגב, במשפט אחד הוא הפתיע אותי לטובה. "הנגב הוא בדואי הרבה לפני שהוא יהודי". כלומר אם הוא "הרבה לפני שהוא יהודי", משמע שהוא קצת, טיפטיפונת גם יהודי. כנראה פליטת מקלדת. הוא לבטח לא התכוון לכך. אגב, בשנאתו לכל מה שציוני, הוא לא יכול שלא להשתלח גם בקיבוצים, שעליהם כתב בנחרת בוז "הקיבוצים אשכנזיים". לא זו בלבד שאין שום משמעות לשיירי הגלות של אשכנזים/מזרחים, אלא שסטטיסטית אין שחר לקביעה הזאת.

* כוח היצירה ינצח – מיד לאחר סיום סבב הנטיעות, החל סבב העקירות. וזה סמל ל-150 שנות התיישבות בארץ ישראל. אנחנו נוטעים והם עוקרים. ואנחנו מנצחים. גם אם יש ירידות בעליה וגם אם יש להם לעתים ניצחונות טקטיים, הווקטור חד-משמעי. כוח היצירה שלנו חזק מכוח ההרס שלהם. (כן, אני יודע שיש גם בני עמי שבחרו להיות נערי זוועות, המתמחים אף הם בעקירה. זה לא הדבר היחיד שבהם הם דומים לאויבינו. הם גם מתייחסים לצה"ל וחייליו כאל אויב ונלחמים בהם).

חידוש והמשך ההתפרעויות גם אחרי הנכונות למו"מ, ממחישים את העובדה שהפורעים רואים בכך סימן לחולשה, שמעודדת את האלימות. יש לחדש לאלתר את הנטיעות כדי לבלום את ההשתלטות העוינת על אדמות הלאום בנגב. ויש להפעיל כוח כדי לדכא את ההתקוממות, בלי למצמץ, בלי להסס, באפס סובלנות.

* להיות חכמים וצודקים – השר לביטחון פנים עמר בר לב הוא האיש המוביל, בתוקף תפקידו, את המאבק באלימות בחברה הערבית. ויש לציין שהוא מוביל שינויים משמעותיים, כמו תגבור משמעותי של סד"כ המשטרה המופנה למלחמה בפשיעה הזאת ובאופן ספציפי, הקמת יחידות הלוחמות בטרור החקלאי. הוא גם מפעיל יחידות מיוחדות של המשטרה ומסתערבים, ועל כל אלה הוא ראוי לשבח.

אולם בראיון רדיו על המהומות בנגב, הוא התגלה כמי שאינו מבין את מהות ומשמעות תפקידו. מה שיש לו לומר מול ההתקוממות האלימה, הוא שהייתה זו טעות לנטוע דווקא באזורים הרגישים ביותר, דווקא עכשיו כאשר אנו מעלים מהלך במאבק בפשיעה. הוא לא מבין שאובדן הריבונות הישראלית היא הגורם לעליית הפשיעה, ושההשתלטות הבדואית הפיראטית על אדמות הלאום בנגב היא הקרקע, תרתי משמע, של האוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות הטרור והפשיעה, ושדווקא כאשר אנו יוצאים למאבק על החזרת הריבונות, יש לנטוע ולהתיישב כדי לבלום את ההתפשטות?

בר לב אמר בפירוש שמדובר באדמות מדינה ולא ב"שטחי מריבה" ושיש למדינה סמכות מלאה לנטוע שם אבל "צריך להיות חכמים ולא צודקים". אין דבר פחות חכם מאשר לא לממש את צדקתנו. עלינו להיות חכמים וצודקים. החוכמה היא לממש את צדקתנו.

* המודל לחיקוי – לפיד קורא לעצור את הנטיעות כפי שנתניהו נהג ב-2020. זהו, נתניהו הוא המודל לחיקוי של לפיד? לשם כך הוקמה ממשלת שינוי? כדי למחזר את מחדלי נתניהו או כדי לתקן אותם?

* מתי הוקפאו הנטיעות – ב-2 בדצמבר 2020 שלח שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן מכתב לעדיאל שומרון מנהל רשות מקרקעי ישראל ולמניה לייקין יועמ"ש רשות מקרקעי ישראל, בזו הלשון:

הנדון – בקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג.

אתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון כדלקמן:

בהמשך לישיבה שהתקיימה ביום ה-1.12.2020 ביחד עם אנשי המקצוע ממשרד הכלכלה והתעשייה אשר נימוקיהם לבקשה להפסקת הנטיעות באזור הסייג מפורטים במכתב שבסימוכין, ובהתאם לעמדת היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מדובר בפעולות המהוות חלק ממדיניות ניהול מקרקעי ישראל, לאחר ששקלתי הטיעונים השונים של גורמי המקצוע ברמ"י, משרד הכלכלה והתעשייה והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות במטרה לקיים שיח בין הגורמים הרלוונטיים.

אבקש שהאמור יבוצע לפי כל דין ולכן, ככל שנדרש מבחינה חוקית-משפטית להביא צעד מדיניות זה להחלטה בפורום כל שהוא, אבקש לקדם זאת לאלתר.

בכבוד רב

הרב יעקב ליצמן, חה"כ

שר הבינוי והשיכון.

חמישה חודשים קודם לכן, ב-7 ביולי 2020, שלח מנכ"ל רשות הבדואים יאיר מעיין מכתב למנכ"ל רמ"י עדיאל שומרון ולמפקד מחוז דרום ניצב יורם סופר, בזו הלשון:

הנדון: נטיעות חירבת וואתן

לבקשת השר [הכוונה לשר הכלכלה עמיר פרץ א.ה.] מבקש לעצור את העבודות במהלך החודש הקרוב ולאפשר לרשות הבדואים פסק זמן לקיים הידברות עם התושבים באזור הנטיעות וגם בנושא הסדרת ההתיישבות.

בברכה,

יאיר מעיין

מנכ"ל רשות הבדואים.

ראש הממשלה באותם ימים היה נתניהו. היה זה המשך לעשור האבוד, שבו מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות. אני מתנגד לכל פשרה ולכל מו"מ על מימוש תכנית הנטיעות. אך הביקורת מצד הליכוד היא צביעות.

* למצות את הדין – יש למצות את הדין עם הפורעים בנגב במלוא החומרה. יש להפעיל כוח ככל שנדרש כדי לבלום את האנרכיה.

* יאיר גולן ממשיך להשתולל – השור המועד יאיר "תהליכים" גולן לא כינה את הפורעים הבדואים בנגב "תתי אדם". וטוב שכך. ביטוי נחות כזה פסול בכל מקרה. אבל הוא אפילו לא גינה אותם. להיפך, הוא נפגש אתם, החניף להם, והפציר בהם שהאלימות היא לא הדרך להשיג את תביעותיהם הצודקות, "כי יש לכם אותנו". "אותנו", הוא לא התכוון לרע"ם, אלא למרצ. והוסיף בעזות מצח ש"אם אלקין משתולל, אנחנו נעצור אותו". כלומר מי שמשתולל אינם אלה שניסו לבצע פיגוע רב נפגעים של הורדת רכבת ממסילתה, אלא שר שמיישם את מדיניות ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות לנגב. החצוף הזה הסביר להם, ש"לא תהיה לכם ממשלה טובה יותר", וכדאי שיזכור שאם הוא ימשיך להשתולל, הוא ישים קץ לממשלה הזאת.

* על כתפי רע"ם – אחריות כבדה רובצת על כתפי רע"ם. עליהם להבין, שאם הם יפילו את הממשלה על רקע ריבונות ישראל בנגב, עוד חמישים שנה לא תוכל מפלגה ערבית להיות חברה בקואליציה כלשהי.

* תמיכה באויב – שמעון ריקלין, שופרו של נתניהו, פרסם רשומה קצרצרה שנוסחה: "מנסור עבאס הוא אויב". זה אותו ריקלין, שכאשר נתניהו ניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם אותו עבאס, תמך בו בהתלהבות.

ברשומה שהעלה בדצמבר 2020 כתב ריקלין: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל. בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור". העילגות במקור.

מתוך ראיון לערוץ 7 באפריל 2021: "ריקלין נשאל על תמיכתו בהקמת ממשלה של הליכוד עם רע"מ, ואמר: 'לא אני השתניתי – הסכמי אברהם יצרו זעזוע ושינוי אדיר בתוך החברה הערבית, ומנסור עבאס מעדיף את נתניהו". אם עבאס הוא אויב, ריקלין תמך בהקמת ממשלה עם האויב, ובלבד שנתניהו יישאר רוה"מ.

* הצבעה אחת – אחר הצהרים אחד של עיצומים מצד רע"ם שנעדרה מהצבעות, והקואליציה הפסידה בכל ההצבעות בכנסת. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הבדיחה של "הצבעה אחת", שנולדה כאשר גנץ ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של הרשימה המשותפת ונמשך כאשר נתניהו ניסה להקים ממשלה ב"תמיכה מבחוץ" של רע"ם. ממשלת מיעוט שתלויה מבחוץ ברע"ם (או בכל מפלגה אחרת) – התלות שלה באותה מפלגה הרבה יותר גדולה מאשר בממשלה שאותה מפלגה חברה בקואליציה שלה. ממשלה שתלויה מבחוץ ברע"ם – מצד אחד חייבת את רע"ם לכל הצבעה ומצד שני רע"ם אינה מחויבת לה, ולכן כוח הסחיטה שלה הוא בלתי מוגבל. תלות כזו מחייבת מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש עשרות הצבעות בשבוע. השקר של "הצבעה אחת" הוא עלבון לאינטליגנציה.

* הגורו אמר – הביטוי הקיצוני ביותר של פולחן האישיות הביביסטי, הוא אלה שמאמינים ומוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנתניהו לא תמך בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ושהוא לא ניסה להקים קואליציה עם רע"ם. זה אשכרה כמו אדם העומד בשעת צהרים באמצע הרחוב, השמש קופחת על ראשו, אבל הגורו אמר שעכשיו לילה והוא משוכנע במאה אחוז שעכשיו לילה.

* מסתמן תיקון – אחד מרגעי השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפלת חוק האזרחות בידי קואליציית ביביטיבי. לטיבי אין לי טענות. אבל את החוק הזה הניחה על שולחן הכנסת ממשלת נתניהו בימיה האחרונים, וכאשר הממשלה החדשה הגישה אותו כמות שהוא, כעבור שבועות אחדים, האופוזיציה לחמה נגדו, מתוך ידיעה שהחוק חיוני ביותר לביטחון ישראל ולדמוגרפיה היהודית. הייתה זו הצבעה במזיד נגד מדינת ישראל.

שמחתי לקרוא ב"ישראל היום", שמסתמן תיקון – העברת חוק האזרחות בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. על פי ההסכמות בין הצדדים, ועדת השרים לחקיקה תאשר חוק שהגיש ח"כ רוטמן מהציונות הדתית, שלשונו כלשון החוק הממשלתי עם תוספות קלילות ואת הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן תאוחדנה שתי ההצעות לחוק אחד שיעבור בתמיכה הקואליציה והאופוזיציה. הלוואי שאכן, כך יהיה.

חבל שרוטמן שיקר בראיון ל"ישראל היום" באומרו: "כל הטיעונים ש'האופוזיציה פוגעת בביטחון ישראל' – הופרכו. אנחנו באופוזיציה, שהצבענו נגד לצד עמיחי שיקלי, שמרנו על המדינה כחומה בצורה ומנענו כניעה לדרישות עבאס". שקר וכזב. הם לא הצביעו נגד החוק כיוון שהוכנסו בו שינויים, אלא הוכנסו בו שינויים בשל התגייסותם להפלתו. ברגע שהאופוזיציה התייצבה נגד החוק, הממשלה נאלצה להכניס בו שינויים מינוריים, על מנת להביא לתמיכת מרצ ורע"ם. אלמלא התרגיל המלוכלך של שיקלי, החוק היה עובר. לשבחה של איילת שקד ייאמר, שמאז שפג תוקפה של הוראת השעה הקודמת, היא הצליחה לעמוד איתן מול דרישות ההתאזרחות של פלשתינאים, אך היא לא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן, כיוון שהוגשו עתירות לבג"ץ והוא היה כופה עליה לפעול ברוח החוק. לכן, יש למהר ולהעביר את החוק.

* מובילי המהומות – אני ממליץ לכל מתנגדי חוק האזרחות לקרוא את הכותרת הבאה, מ"הארץ": "במערכת אכיפת החוק מעריכים: בנים לאימהות פלשתינאיות הובילו את המהומות בנגב". אני רק מניח את זה כאן.

* סכנת חיים מיידית  – יש קשר הדוק בין התערערות ביטחון הפנים, לבין נפילתם הטרגית של קציני אגוז בבקעת הירדן.

הבעיה המרכזית בהתערערות ביטחון הפנים היא הנשק הבלתי חוקי ובראש ובראשונה ביזת כלי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב, אך גם במקומות אחרים בארץ. האירוע שבו נהרגו הקצינים בירי דו-צדדי, החל בביזת נשק בבסיס ויציאה לחיפושים אחרי המחבלים.

יש לציין לשבח את העובדה שלפני חודשים אחדים שונו פקודות הפתיחה באש ההזויות וכעת יש לבצע נוהל מעצר חשוד מלא, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לסכל ביזת נשק. כל חייל וכל שוטר צריך להבין, שמי ששודד נשק, הוא מחבל חמוש המסכן אותו באופן מיידי ולכן עליו לעשות הכל, כולל ירי על מנת להרוג, כדי לנטרל את הסכנה. הדבר נכון לא רק בסיכול הביזה, אלא גם בסיכול בריחה של המחבלים, כלומר גם במרדף אחרי המחבלים, בין אם זה בבסיס עצמו או מחוץ לבסיס. כל חייל וקצין צריכים להבין שאם אינם עושים זאת, הם הפרו פקודה.

* מערכת "הארץ" סיימה את התחקיר – אפשר לבטל את תחקיר אסון אגוז. ברח' שוקן כבר הגיעו למסקנות הסופיות. פשקוויל המערכת קבע שהאסון נבע מהוראות פתיחת האש החדשות של צה"ל.

יש לזכור שלאורך העשור האחרון הלכה והתעצמה תופעת ביזת הנשק הבלתי חוקי ממחנות צה"ל. כתוצאה מכך, בידי ארגוני הפשיעה והטרור במגזר הערבי יש שפע בלתי נדלה של נשק בלתי חוקי (לא רק מהגניבות מצה"ל אלא גם ממקורות אחרים). התוצאה בחיי אדם היא עגומה.

אחד מסממני אובדן הריבונות, הוא האומץ והחוצפה של הפושעים והמחבלים לחדור לבסיסי צה"ל ולשטחי האימונים שלו, לעשות בהם כבתוך שלהם, כאשר לחיילים אסור היה לעשות דבר, לכל היותר לצעוק לעברם: "הא לך אויב אכזר". כעת, כחלק מהפעולה להשבת הריבונות, שונו הוראות הפתיחה באש ואושר המובן מאליו – נוהל מעצר חשוד כלפי כל מי שחודר לבסיס.

השוקניה מתנגדת כמובן לשינוי הזה. היא מעדיפה שהנשק והאמל"ח ימשיכו להיבזז, והיא תתבכיין בפשקווילי המערכת שהממשלה הגזענית לא נוקפת אצבע במאבק בפשיעה הערבית, כי היא מזניחה שמזניחה בלה בלה בלה את הציבור הערבי, אפליה, אפרטהייד, אקיבוש וכל הארסנל השחוק והעבש.

* א"ב של חיילות – כשהייתי טירון צעיר, "בשר טרי" במחנה 80, עוד הרבה לפני שיריתי את הכדור הראשון, יכולתי לדקלם מתוך שינה את נוהל מעצר חשוד. זה הא"ב של חיילות – אחריות החייל להגן על עצמו, על נשקו, על חבריו ועל המחנה. וכדאי לזכור שאין זה נוהל קטלני. ירי על מנת להרוג הוא הצעד החמישי בנוהל, שמתחיל בדיבורים.

איזו הידרדרות הביאה לכך שהנוהל התאדה? שמחבלים ופושעים עשו במחנות צה"ל ובשטחי אש כבתוך שלהם ובזזו בקלות נשק ותחמושת? בנובמבר האחרון הייתה "מהפכה גדולה" בצה"ל – הוחזר נוהל מעצר חשוד לבסיסי צה"ל. וואו! והמובן מאליו הזה הוא עכשיו "כניעה של צה"ל לקמפיין של הימין". האם נוהל מעצר חשוד הוא נוהל של "הימין"? ועכשיו מתנגדי נוהל מעצר חשוד רוקדים על דמם של אהרון ואלחדד ז"ל, כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

* במצ"ח נחושה – הרמטכ"ל הקים ועדה מיוחדת בראשות אלוף (מיל') תיבון, לצורך תחקיר של האסון באגוז. יש לבצע תחקיר יסודי שיתחקר את האירוע עד תום, ולהפוך כל אבן, לא רק כדי להגיע לחקר האמת, אלא בעיקר כדי להפיק לקחים שימנעו את האסון הבא.

אבל משום מה במקביל מתנהלת גם חקירת מצ"ח. מה למצ"ח ולתקרית מבצעית? מצ"ח צריכים לחקור חשדות לפלילים. אין כאן חשד כזה. רק אם התחקיר יעלה חשד לפלילים יהיה מקום לחקירת מצ"ח, וזה לא יקרה, כי מדובר בתאונה מבצעית. יש לעצור מיד את חקירת מצ"ח.

* למה האנטי ציונית מתנגדת לרפורמה בגיור – קרולינה לנדסמן האנטי ציונית מתחברת למלחמת החורמה של החרדים נגד הרפורמה בגיור. לנדסמן חכמה, ומבינה שהחוק הזה הוא חוק ציוני, שנועד לחזק את העם היהודי ואת המאזן הדמוגרפי היהודי, באמצעות קבלתם לחיק הלאום היהודי של העולים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אך בפועל הם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי. היא צודקת, אך מה שבעיניה הוא גנאי בעיניי הוא שבח. כן, זהו "חוק משלים לחוק הלאום". היא מתעבת את חוק הלאום ולכן גם את הרפורמה בגיור. אני תומך בכל לבי בחוק הלאום ולכן גם ברפורמה בגיור. הרבנות החרדית, שמוכנה לגייר רק מי שמתחייב לחיות כחרדי, מחבלת במהלך ההיסטורי של הציונות. לכן, לנדסמן משבחת אותה. כי בעיניה, החוק נועד לחזק את "העליונות היהודית" ובעקבותיו העולים "יעקפו את הערבים הישראלים, לא משנה כמה דורות הם כאן, בתור ל'בעלות על המדינה' ".

הגיור על פי הרפורמה יהיה על פי ההלכה, אבל לא מתוך הלכה כבית שמאי אלא הלכה כבית הלל. גיור מתוך רצון לגייר, לפתוח את הלב ואת הבית של מי שרוצים בתום לב להיות חלק מן העם היהודי, גם אם לא לחיות באורח חיים אורתודוקסי. גיור – כיעד לאומי ואתגר ציוני. כוונותיו הציוניות של מתן כהנא טובות אך הרפורמה עצמה, המכפיפה את הגיורים לרצונם הרע של עוכרי הגיור השולטים ברבנות החרדית לא תממש אותן. אם לא יוקם מערך גיור ממלכתי לאומי עצמאי משלטון הרבנות החרדית, לנדסמן ושכמותה יכולים להיות רגועים.

* אנרכיסט – כשצפיתי בסרטון האנרכיסטי של נתניהו הציניקן על ה"עץ או פלי", הבנתי מה היה קורה אילו הוא היה ראש האופוזיציה בתחילת הקורונה. מי היה מוביל מחאה המונית נגד הסגרים, נגד החיסונים ומי היה מוביל את הכחשת הקורונה.

* אחריות הציבור – בימים האחרונים אני מבלה בישיבות רבות בזום, ממש כמו בסגרים. זאת, חרף העובדה שאין כל מגבלות על התקהלות. מדובר בפורומים שונים, שאין כל קשר ביניהם, כלומר לא איזה ארגון שלקח על עצמו מגבלות חמורות, אלא תופעה גורפת.

בזמן הסגרים, התקשורת הרבתה להציג את פורעי החוק ומפירי ההגבלות, כאילו זו תופעה רווחת ומייצגת. אבל בפועל הציבור ברובו המכריע נהג באחריות, מילא אחר ההנחיות והקפיד על כך. והיום, כאשר אין הגבלות, הציבור מגלה אחריות וראש גדול, ומטיל על עצמו מגבלות וולונטריות, כדי להגיף את המגפה.

אני מתעב את הזום, למרות זמן הנסיעות והקילומטרים שהוא חוסך. אני מאמין שאין תחליף לאינטראקציה של מפגש פנים אל פנים (ואפילו מסכה אל מסכה). אבל האחריות לבריאות קודמת, וטוב שהטכנולוגיה נותנת לנו פתרונות.

* לא היה מפא"יניק – תיקון קל לדבריו של רון גרא בנושא מלחמת יום הכיפורים. גלילי לא היה במפא"י. הוא היה איש "אחדות העבודה – פועלי ציון". ב-1968 התמזגו שתי המפלגות ועמן רפ"י ויצרו את מפלגת העבודה.

* חופש אמנותי – שאלה לי לכל המשתלחים בראש העיר רמת-גן, על רקע הסרת המיצג של דוד ריב (ומדון) מתערוכה במוזיאון ר"ג, בשם "החופש האמנותי". אילו במוזיאון ישראל היה מוצג "מיצג" "אמנותי" ובו תמונה של מוסלמי מתפלל במסגד אל-אקצה ולצדו כיתוב "מוחמד חזיר", גם אז הייתם מנהלים אותו מאבק בשם אותו "חופש אמנותי"?

* יואל משה סלומון על הכוונת – במכתב למערכת "הארץ" מצטרף דובר "גוש שלום" אדם קלר למסע ההשתלחות של רוגל אלפר ביורם טהרלב ושירתו. גם הוא סולד משירי המולדת. כלומר משירי מולדת של יהודים. הוא מתלבש על "הבלדה על יואל משה סלומון", המשכיחה את העובדה שבאומלבס חיו פלשתינאים במשך מאות שנים, עד הקמת פתח תקווה.

פתח תקווה שנוסדה ב-1878 היא אם המושבות. מבחינת האנטי-ציונים היא אם כל חטאת. היא החלה את העוול הציוני ששיאו – הקמת מדינת ישראל. בעצם, ארגון "זוכרות" מתחיל את ציון העוול כבר בהקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ב-1870.

* דורי בן זאב שר מאיר אריאל – חוויה מרוממת נפש חווינו ביום רביעי בערב, במופע של דורי בן זאב בשירי מאיר אריאל, ב"סוזנה ביסטרו באר" בכפר האמנים באניעם. דורי, שופע קסם אישי והומור, מלא אנרגיה וקצב גם בעשור השמיני לחייו, חבר קרוב ואוהב של מאיר אריאל, סיפר עליו ושר משיריו והייתה זו חגיגה גדולה. היו לו אלתורים רבים, בדיחות שנשלפו על המקום. ואיך יודעים שאלו אלתורים? לפי הצחוק המופתע של הנגנים. הנגנים היו נהדרים: תומר מזמר על הקלידים, ירון בן עמי – גיטרה, מפוחית ושירה ואלון גץ – תופים וסקסופון. השיאים הגדולים של הערב, לטעמי, היו ביצוע בלוז/נשמה נפלא של ירון בן עמי ל"נשל הנחש", "שיר כאב" ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום". הערב נפתח ב"ערימת דשא" והסתיים ב"סוף עונת התפוזים". כמובן שדורי שר גם "סוף שבוע בכפר", שמאיר אריאל כתב במיוחד בעבורו.  דורי גם קרא טקסטים יפים של מאיר אריאל, ובהם הספד מרגש שכתב במלאת חמש שנים למות אביו.

גם הקהל היה נפלא. ישבתי בשורה הראשונה, ושמעתי את הנגנים מתלחשים ביניהם כמה הם נהנים מהקהל. תופעה מרגשת – היו בקהל חניכי המכינה הקדם צבאית מיצר. חבר'ה שנולדו 5 שנים אחרי שמאיר אריאל נפטר, והם מכירים על פה את כל שיריו, ולא רק את המיינסטרימיים שבהם, אלא גם את האקסטרימיים.

רק דבר אחד פגם בהנאתי – לשיר שעתיים עם מסכה זה לא היה ממש כיף.

          * ביד הלשון

סב"ר – בצה"ל קיים אגף הנקרא אגף התקשוב וההגנה בסב"ר.

מהו סב"ר? ראשי התיבות של סביבת הרשת. סב"ר הוא המונח העברי שנתנה האקדמיה לסייבר.

ח"כ צביקה האוזר (תקווה חדשה) העלה בכנסת הצעה לשנות בהתאם את המקומות שבהם המילה סייבר מופיעה בחוקים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏9.1.22

* אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – שר הדתות מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר, לראש מערך הגיור הממלכתי. הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד (לא רמז לנו על המינוי). אדם פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני שמח מאוד על הבחירה. אני מקווה שהשר מתן כהנא ישדרג את מתווה הגיור, ברוח המלצות ועדת ניסים, כך שמערך הגיור הממלכתי יהיה עצמאי, לא כפוף לרבנות החרדית, וגיוריו לא יהיו תלויים ברצונם הרע של עוכרי הגיור.

ברכת ארגון רבני צהר: "ארגון רבני צהר שולח ברכת הצלחה לרב בניהו ברונר, מגדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית, העוסקים בעולם הגיור במשך שנים רבות במסגרת בתי הדין של הרבנות הראשית לישראל. מזגו הנעים ובקיאותו הרבה בתחום מבטיחים כי הגיור נמצא בידיים טובות".

כאשר הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני מגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" ונציגו של מכשיר האנסים ועברייני המין הרב טאו, ח"כ אבי מעוז מגדף ומחרף – זו הוכחה לכך שהמינוי טוב; שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אני מאחל בכל לבי הצלחה לרב בניהו ומקווה שימצא זמן להמשיך לחבוש אתנו את ספסלי בית המדרש "מעגלים".

* גול עצמי – הממשלה העמידה בראש סדר העדיפויות שלה את המלחמה בפשיעה הערבית, והיא אכן מקדמת את הנושא, ומתחילה להחזיר את הריבונות שאבדה בעשור האחרון. חוק החשמל, שאותו מעבירה הממשלה בכניעה לתביעות רע"ם, המכשיר למעשה את הבניה הפרועה והבלתי חוקית במגזר הערבי, הוא גול עצמי, המנוגד ליעד הלאומי ופוגע בו. עם זאת, בניגוד לטענת המתנגדים, הוא לא חל על הפזורה הבדואית בנגב, אלא רק על יישובים מוכרים.

לפי הצעת החוק, שר הפנים יהיה רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם הוועדה המחוזית, כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים שנבנה לפני 2018 ומצוי בשטח שהוגדר בצו, לחשמל, למים או לטלפון גם ללא קיומם של היתר בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה, וזאת בהתקיים מספר תנאים ובהם: הוגשה תכנית מפורטת על ידי אחד הגורמים המנויים בהצעת החוק, אשר במקרים מסוימים עליה להיות תואמת לתוכנית כוללנית החלה במקום או שהוחלט להפקידה. בנוסף, מוצע לקבוע את התנאים שבהם נדרש לעמוד מי שמבקש לחבר מבנים אלו כגון התחייבות להגשת בקשה להיתר בתוך הזמן הקבוע בהצעת החוק, וכן צירוף ערבות בנקאית לתשלום החיובים שיחולו בעת מתן ההיתר.

מה שמקטין את הסכנות בחוק, הוא שלאחר עימות ממושך בין שרת הפנים איילת שקד לח"כ טאהא, מגיש החוק מטעם רע"ם, הסמכויות יישארו בידי שקד והיא תהיה רשאית לקבוע בצו כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים המצוי בשטח מסוים לחשמל, למים או לטלפון, גם ללא היתרי בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה. אני מקווה מאוד ששקד תאשר את החיבור במשורה ותקפיד על קלה וחמורה בדרישות לעמידה בתנאים שהחוק מציב על החיבור של בתים בלתי חוקיים לחשמל.

ההתנגדות הצעקנית של האופוזיציה לחוק צבועה, כיוון שכאשר נתניהו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם הוא הציע לה הרבה יותר, כולל ביטול חוק קמיניץ והלבנת כל הבניה הבלתי חוקית. ההתפרעות הביביריונית בכנסת נועדה לכסות על הבושה הזאת. אבל גם החוק הזה רע ומזיק.

* התיישבות צעירה – אני מבין שההתיישבות הצעירה הם היישובים שב-12 השנים שעברו היו מחוברים לחשמל, עד שבאה ממשלת הזדון וניתקה אותם.

* נאום הבדלנות – מיום הקמתה של הכנסת, בט"ו בשבט תש"ט, התקנון מאפשר לנאום בה בעברית ובערבית. לאחרונה, הזכות לנאום בכנסת בערבית קיבלה תוקף חוקתי, בחוק יסוד. חוק הלאום עיגן לראשונה מאז קום המדינה את מעמדה המיוחד של השפה הערבית בחוקה. נאמר בו בפירוש משמר את ה"מעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". המעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני החוק, הוא מערכת חינוך אוטונומית בשפה הערבית, הזכות לנאום בכנסת בערבית, הזכות לטעון בערבית בבתי המשפט והשילוט בערבית.

הח"כים שנאמו בערבית בדיון על חוק החשמל, מימשו את זכותם החוקית והתקנונית. אך הייתה זו הפגנה פרובוקטיבית סרת טעם. ח"כים הדוברים עברית רהוטה, בוחרים לנאום באולם בשפה זרה לחלוטין לרוב חברי הכנסת; מעבר לחוסר הנימוס, יש בכך מן היהירות.

ישנן שתי מגמות סותרות בציבור הערבי – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. ככל שמגמת ההשתלבות תגבר, כך ייטב לכולנו, אך בראש ובראשונה לערביי ישראל. כאשר ח"כים נואמים בערבית, כאשר ח"כ והיו"ר מדברים ביניהם בערבית, הם מחזקים את מגמת הבדלנות. וחבל שעושים זאת דווקא ח"כים מרע"ם, דווקא כאשר לראשונה מאז קום המדינה הם משתלבים בקואליציה, דווקא בדיון על חוק שבו הם יכולים להציג לבוחריהם הישג גדול בזכות ההשתלבות. והרי החוק הזה הוא התגלמות המושג פריבילגיה, במובן הלשוני הבסיסי ביותר – חוק פרטי. דווקא בדיון הזה הם הופכים את דוכן הנואמים בכנסת לבמה של התגרות. דווקא בדיון המתוח והקשה הזה, הם מעניקים תחמושת לאופוזיציה ומביכים את חבריהם לקואליציה. בסופו של דבר, פרובוקציות כאלו פוגעות בראש ובראשונה בהם.

כמובן שאין בדברי משום לגיטימציה כלשהי להתלהמות הגזענית הביביריונית של אמסלם ושכמותו.

* צודק וטועה – בנט: "נתניהו תמך בהתנתקות ומירי רגב דיבררה אותה בהתלהבות". בנט צודק וטועה. הוא צודק לגבי נתניהו, שתמך בהתנתקות בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, ואחרי שרון הוא האשם העיקרי בעקירה. הוא טועה לגבי מירי רגב, שהייתה דוברת צה"ל ומילאה את תפקידה כיאה למדינה דמוקרטית, שבה הצבא כפוף לממשלה ומבצע גם את החלטותיה השגויות.

* המטרה: כאוס – מטרת האופוזיציה הביביסטית הפרועה היא לחולל כאוס בכנסת ובמדינה, בשל סירובה להשלים עם אובדן השלטון. בנט שגה כאשר קם ממקומו ונגרר להתנצחות עם הביביריונים, כיוון שבעצם התנצחותו אתם, הוא שירת את מזימת הכאוס שלהם. אין שום סיבה שראש ממשלת ישראל ירד לביבים של החוליגנים האלה כדי לריב אתם. חצי שנה הוא מגלה איפוק כמעט בלתי נתפס. האיפוק הזה מבטא חוסן מנהיגותי ומוטב שידבוק בו.

* התנקשות בפרלמנטריזם – בעבר הלא כל כך רחוק, היו במשכן הכנסת מיקרופונים ליד מושבי הח"כים, כדי שניתן יהיה לשמוע את קריאות הביניים שלהם. קריאות ביניים הן פרקטיקה פרלמנטרית לגיטימית. יש בהן ביטוי לחיוּת הדיון; לכך שאין המדובר בסמינר אקדמי, אלא בדיון פוליטי, לעתים סוער, לעתים רווי יצרים. לעתים יש קריאות ביניים עם חן, הומור, אירוניה. אני זוכר לטובה, למשל, את מאיר פעיל, הח"כ מטעם סיעת היחיד "מוקד", שהייתה אופוזיציה משמאל לממשלת רבין הראשונה, שהיה אלוף קריאות הביניים בקולו הרועם והמחוספס, אך הן היו אינטליגנטיות, בחן והומור.

לעתים, בדיונים סוערים במיוחד, סביב החלטות הרות גורל ושנויות במיוחד במחלוקת, הייתה פה ושם סערת קריאות ביניים. לעתים נדירות היו גם הפרעות. שלוש פעמים גאולה כהן עשתה מפגן יחיד ממושבה ושיסעה בקריאות ביניים את בגין, כאשר הציג את תכנית השלום שלו לאחר ביקור סאדאת, כאשר הציג את הסכם קמפ-דיוויד ובנאומו בביקורו של הנשיא קרטר בישראל, ערב חתימת חוזה השלום עם מצרים. היה זה ביטוי לזכות הצעקה, של ח"כית ממפלגת השלטון, בנושא שבו האופוזיציה תמכה בממשלה והיא חשה, בצדק, שהממשלה פועלת בניגוד לעקרונותיה. גאולה כהן צעקה דקות אחדות והוצאה מן המליאה. לאחר מכן נמשך הדיון כסדרו. הייתה זו הפגנת יחיד מכובדת, שכובדה בידי כל חלקי הבית.

ברבות השנים, המיקרופונים הוסרו מן המושבים, כיוון שקריאות הביניים התגברו, עד שכמעט האפילו על הנואמים. היו ישיבות סוערות מאוד, סוערות מדי, שבהן האופוזיציה ממש שיבשה את הדיון והפריעה לראש הממשלה לדבר. כך, למשל, בדיון על אוסלו ב'. אולם זו לא הייתה הפרקטיקה היומיומית של הכנסת. וכאשר היו סערות כאלו, הן היו סביב החלטה גדולה ושנויה מאוד במחלוקת.

מעולם לא היה משהו שמתקרב להתנהלות של האופוזיציה הביביסטית, מראשית כהונתה של הכנסת הנוכחית. וזאת, למרות שעד כה לא הייתה שום מחלוקת עניינית על נושא עקרוני בין האופוזיציה לממשלה. ההתפרעות החוליגנית הקבועה המלווה את כל דיוני הכנסת הנוכחית, נובעת אך ורק מסיבה פרסונלית; מכך שנתניהו אינו ראש הממשלה ומהחלטתו ליצור דה-לגיטימציה לממשלה שבראשה עומד אדם אחר ולכנסת שהשביעה ממשלה שאדם אחר עומד בראשה. מיום השבעת הממשלה, שבאופן חסר תקדים טובעה בהתפרעות שלוחת רסן ללא הפסקה לכל אורך נאום ההשבעה של בנט, ועד היום, אין דיונים בכנסת. קבוצה לא גדולה אך צווחנית ואלימה של ח"כים מן הליכוד + האקדוחן הכהניסט + אחדים מן הח"כים החרדים, אינם מאפשרים לכנסת לקיים דיונים. ומי שמשלח אותם להתפרעויות, יושב בשקט על כיסאו, אינו מביט אחורה, כאילו אין לו יד ורגל בדבר. כמובן שאין הוא מעיר לאיש מאנשיו. והם צווחים וצורחים במלוא גרון, בתחרות ביניהם, בתקווה שקולו או קולה יהיו רמים מספיק כדי שיגיעו לאוזני הבוס והוא יזהה את קולם. ולעתים הם רצים קדימה לעבר הדוכן, כמי שעומדים להתנפל באלימות על רוה"מ או על נציג הקואליציה, וכך הם בטוחים שהבוס רואה אותם, והם מקבלים נקודות אצלו ואצל מעריציו.

פיליבסטר הוא תרגיל פרלמנטרי לגיטימי. הוא נהוג כאירוע נדיר, בנושא שהאופוזיציה מבקשת למקד אליו את חצי ביקורתה ולהערים קשיים על הקואליציה בהעברתו. לעתים אף להשיג בדרך זו הישג, של הכנסת שינוי זה או אחר בחוק תמורת הפסקת הפיליבסטר. מעולם הפיליבסטר לא היה לפרקטיקה יומיומית; נוהל הדיונים הקבוע על כל נושא שולי. מדובר בניסיון לשבש את עבודת הכנסת ובעיקר את עבודת הממשלה. אם לא היה חוק נורבגי, צריך היה להמציא אותו במיוחד, כיוון שכוונת האופוזיציה הייתה לשבש את ניהול המדינה בכך שהשרים יהיו מרותקים יומם ולילה לדיוני הכנסת.

הקיזוז הוא חלק מן הפרקטיקה הפרלמנטרית, המאפשרת ניהול נורמלי של הכנסת. לעתים מגזימים בה, כאשר רוב הח"כים מתקזזים ביניהם מתוך רצון להתחמק מן ההצבעות, אך באופן כללי, הקיזוזים חשובים. לעתים, בהצבעה חשובה, הקואליציה או האופוזיציה מכריזים שבהצבעה הזאת לא יהיו קיזוזים. מעולם לא הייתה הנחיה מוחלטת, כהוראת קבע, לא להתקזז, כמו בידי האופוזיציה הנוכחית.

החרמת ישיבות הוועדות נועדה אף היא לשבש את עבודת הכנסת. וחמורה אף יותר היא מניעת הקמתה של ועדת אתיקה, באמצעות איסור של ראש האופוזיציה על ח"כים מן האופוזיציה להצטרף אליה. הסיבה לאי הקמת ועדת האתיקה, נועדה לאפשר לביביריונים להשתולל כאוות נפשם, בלי להסתכן בענישה.

וכל זאת, אך ורק מהסיבה שנתניהו אינו ראש הממשלה. כאשר היה ראש הממשלה, הוא הוביל דה-לגיטימציה לרשות השופטת ולגורמי האכיפה, וזאת בשם כבודן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כביכול. משהפסיד את השלטון, הוא מוביל דה-לגיטימציה גם לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

זו הרמת יד על הדמוקרטיה.

* הצד השני של המטבע – לצד ההתנהלות האנטי-פרלמנטרית של האופוזיציה, גם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת. ניצול הרוב הקואליציוני לצורך גימוד הייצוג של מפלגות האופוזיציה בוועדות הכנסת, אף היא אנטי-פרלמנטרית, אף היא משבשת את עבודתה התקינה של הכנסת, אף היא מכרסמת בדמוקרטיה.

מאז ומתמיד דאגה הקואליציה לכך שיהיה לה רוב בוועדות, וכך צריך להיות, אולם הייצוג של האופוזיציה צריך להיות בהתאם לכוחה בכנסת. הקואליציה הנוכחית מונעת זאת, והדבר אינו תקין ואינו ראוי. ניתן לצפות מן הרוב לאבירות של מנצחים כלפי המיעוט. נכון, שלנוכח התנהלות האופוזיציה, קשה לדרוש אבירות, אבל הגינות – כן.

כמובן שההתנהלות הזאת אינה מצדיקה בשום אופן את התנהגותה הפרועה של האופוזיציה. אך באותה מידה, ההתנהגות הפרועה של האופוזיציה אינה מצדיקה את ההתנהלות הקלוקלת הזאת. מן הראוי שהקואליציה תהיה הראשונה לשבור את הקרח, ולשנות מיוזמתה את הרכב הוועדות, באופן שייתן לאופוזיציה ביטוי הולם לכוחה. צעד כזה נכון כשלעצמו, והוא נכון גם כדי שלא לתת לאופוזיציה תירוצים להתנהגותה הברוטלית.

* הכלבים נובחים – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שהתקבלה לפני כשבועיים בידי הממשלה, היא התכנית הציונית המשמעותית ביותר שקיבלה ממשלה ישראלית מזה עשרות שנים. זו החלטה אסטרטגית משנת מציאות.

מאז קבלת ההחלטה, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה עובדים שעות נוספות בניסיון לגמד אותה, להגחיך אותה, לצייר אותה כדקלרציה ריקה וכו'. הליכוד בימי בגין, במקרים כאלה, היה מעלה על נס את ההחלטה וראש האופוזיציה היה עומד על דוכן הכנסת ואומר: "ראש הממשלה, כל הכבוד!" אבל האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו רואה בהחלטה הזאת איום. איזה מזל שאין צורך באישור הכנסת להחלטה. קואליציית ביביטיבי עוד עלולה הייתה להצליח לסכל אותה, כפי שהצליחה בהצבעתה נגד מדינת ישראל בנושא חוק האזרחות.

עובד אלילים אחד, המגדיר את עצמו "ימני", כתב לי שיישוב הגולן אינו מעשה ציוני אלא פרויקט נדל"ני. ביביסט אחר כתב לי שההחלטה הזאת היא סתם דקלרציה. מה שחשוב אלה הדברים המעשיים – ההכרה של טראמפ בריבונותנו בגולן. הוא הזכיר לי את הסיפור המפורסם ממלחמת השחרור בצפת. "צפת שוחררה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שאמרנו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע".

הכלבים נובחים ושיירת הציונות וההתיישבות עוברת.

* מזכיר תהליכים – התייחסות אל קבוצת אנשים כאל "תתי אדם" מזכירה לי תהליכים בגרמניה לפני 60, 70 ו-80 שנה.

* תחרות נחותה – לפעמים נדמה לי שיאיר גולן רוצה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל, אין לו סיכוי.

* לא הראשון – יאיר גולן אינו הח"כ הראשון המשתמש בביטוי הנואל "תתי אדם". קדמה לו ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. היא צייצה זאת על "הם". מי זה הם? כל מי שאינם סוגדים לנתניהו. למה דבריה לא עוררו סערה? כי כבר לא מצפים ממנה לכלום.

* דמגוגיה זולה – אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי": "55% מפעילות צה"ל נועדה להגן על המתנחלים… מתקציב ביטחון של כ-80 מיליארד, מעל 40 מיליארד הולך להגנה על מתנחלים".

זאת דמגוגיה זולה. צה"ל מגן על אזרחי ישראל ועל הגבולות. ההגנה היא על פי האיומים. כפי שהוא מגן על עוטף עזה, כך הוא מגן גם על היישובים ביו"ש. כך שגם אם המספרים שהוא נקב בהם נכונים, ויש לי ספק רב אם כך הדבר, דבריו הדמגוגיים מגונים ומכוערים.

יתר על כן, אלמלא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון (שאילו הדבר היה בידי, הפריסה שלה הייתה אחרת), סביר להניח שהיינו נסוגים מזמן אל הקו הירוק וגוש דן היה עוטף מדינה פלשתינאית, עם כל מה שכרוך בכך. כך שהתרומה של ההתיישבות לביטחון המדינה אדירה, ובכך שצה"ל מגן עליהם, הוא מגן על המדינה. בדיוק כמו בגולן, בגבול לבנון ובעוטף עזה.

* ניסיון לרצח – כל מי שנטל חלק במעשי הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובמעשה הלינץ' בבת ים של יהודים בערבי, במהלך מבצע "שומר החומות", צריך לעמוד לדין על ניסיון לרצח. כל מי שהיו שותפים בלינץ' בלוד שבו נרצח יגאל יהושע, צריכים לעמוד לדין על רצח. קראתי ששותף בלינץ' בבת ים שנידון לשנת מאסר. זאת בדיחה.

אגב, למעט רצח יגאל יהושע בלוד, אלה ניסיונות לינץ', לא מעשי לינץ', אבל אני מרים ידיים. כך הכל מכנים זאת ואני מתיישר.

* הלוחם בקונספירציות – יש בקצרין בחור, שכל אימת שהוא פוגש אותי, הוא חייב לעצור אותי לרגע כדי לשתף אותי במידע חשוב וחיוני, שלא אוכל ללמוד מתקשורת המיינסטרים המשת"פית. והרי מבזק החדשות דהיום: בארה"ב יש כבר מוות המוני כתוצאה מהפעלת ה-5G, שמפעיל את הנָנוֹ שנמצא בתוך החיסונים. "אני יודע שאתה חושב שאני קונספירטור הזוי, אבל תדע לך שאני דווקא הלוחם בקונספירציות".

אז הנה, אני מעביר הלאה את המידע החיוני.

* נציג הכת – גדי יברקן – נציג כת מכחישי הקורונה בכנסת.

* מקום בצמרת – רפואה שלמה והחלמה מהירה לחוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליי ביותר, שלקתה בקורונה.

בכתבה ב-y-net נכתב ש"כבר יותר משבעה עשורים שאלברשטיין נמנית עם צמרת הזמרים והיוצרים של התרבות הישראלית". כיוון שחוה היא בת 75, אם היא למעלה משבעים שנה בצמרת, פירוש הדבר שהיא בצמרת לכל המאוחר מגיל ארבע. לקח לה ארבע שנים להעפיל לצמרת.

* קליטת האלף – "עליית האלף" היא מבצע של חילוץ 1,350 ילדים יהודים מדמשק, חלב ורחבי סוריה בעליה רגלית לארץ ישראל; כעולים לפני ההורים. המבצע ההרואי, בשנת 1945 ותחילת 1946, נעשה בידי הפלמ"ח, המוסד לעליה ב' והקיבוץ המאוחד.

בפורום חוקרי הקיבוץ שנערך ביום שישי, הרצתה דרורה הייק על מחקר מקיף שהיא עורכת על הנושא. על המבצע עצמו קראתי רבות, ורק לאחרונה בביוגרפיה של חיים חפר, שהשתתף במבצע וראה בו את פסגת חייו. בהרצאה זו שמעתי לראשונה על קליטת הילדים בהתיישבות העובדת בכלל ובקיבוץ המאוחד בפרט. לכאורה, היום יום האפור משעמם לעומת תהילת המבצעים המיוחדים. אבל דווקא הקליטה, לדעתי, מבטאת את רוח הקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טבנקין יותר מכל.

התנועה הקיבוצית באותם ימים הייתה עניה מאוד. רמת המחיה בקיבוצים הייתה נמוכה מאוד. והתנועה, שהאקטיביזם, המשימתיות והשליחות היו לחם חוקה – באותן שנים הקימה עשרות קיבוצים לאורך גבולות המדינה בדרך, הובילה את ההעפלה והורדת המעפילים, הקימה וקיימה את הפלמ"ח, שלחה שליחים רבים לאירופה בתנועת "הבריחה" ובהעלאת שורדי השואה לארץ וכל כולה הייתה מתוחה עד להתפקע במשימתיות ציונית. והיא לקחה על עצמה גם את הקליטה הזאת. היה לכך מחיר של הצטופפות, של שתי משפחות שנדחסו לחדר קיבוצי אחד, של חזרה למגורי רווק כ"פרימוס" בדירת זוג, במעבר ילדי קיבוץ לאוהלים ועוד. ואף שהייתה התנגדות ולא הכל אהבו את המתח הזה, ההנהגה הצליחה לרתום את הקיבוצים לעוד ועוד משימות, כולל המשימה הזאת. החיברות של הילדים והנערים הללו בקיבוצים התבטא בכך שמהר מאוד הם עצמם נדבקו במשימתיות וראו עצמם כקולטים של בני נוער שורדי השואה שנקלטו בקיבוצים. ורבים מהם, עם הקמת המדינה ואף לפניה, גויסו לזרועות המודיעין של ההגנה ואח"כ של צה"ל, המוסד והשב"כ ואף הגיעו לתפקידים בכירים בהם.

אני קורא כעת את ספרו של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה", על תנועת הקיבוץ המאוחד מקום המדינה ועד 1980. בדיוק בערב שלפני ההרצאה קראתי את הפרק על הפילוג הגדול. איזו טרגדיה נוראה; איך אש זרה של פוליטיקה מפלגתית הייתה למחלה אוטואימונית הרסנית בתנועת הקיבוץ המאוחד. איך דווקא בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים וההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל – במקום שהקיבוץ המאוחד יתגייס כל כולו להובלת המשימה, הוא היה עסוק בעיקר במלחמות פנימיות פוליטיות מיותרות, שהביאו לפילוגו. עד היום התנועה הקיבוצית טרם השתקמה מן הטרגדיה הזאת.

* תחרות קשה – איזו "יצירת אמנות" נחותה בעיניכם יותר, השיר של עומר אדם או ה"יצירה" של דוד ריב?

* פינתי השבועית ברדיו – במשך 11 שנים, שידרתי מדי שבוע, בתכנית הרדיו "ינשופים" של רני קרן ברדיו "אורנים", את פינתי השבועית שבה השמעתי שיר ודיברתי עליו. פעמים אחדות השתתפתי בתכנית שלמה, בתכניות ספיישל על יוצרים: נעמי שמר, מאיר אריאל, אריק איינשטיין, אלתרמן. פעם אחת השתתפתי בתכנית שלמה על חגי תשרי, עם שני חברים נוספים. פעם השתתפתי כמראיין אורח של יוסי גמזו. ופעם – כאורח התכנית (בכל תכנית, השעה הראשונה מוקדשת לראיון אישי של רני עם אורח).

כאשר החלה הפינה, עוד לא היה ההסכת הפופולרי "שיר אחד" וגם לא הפינה של איש הספריה הלאומית בתכנית קלמן-ליברמן, והפינה שלי הייתה די חלוצית. לפעמים סיפרתי את סיפורו של השיר, לעתים ניתחתי אותו מבחינה ספרותית, לפעמים דיברתי על היוצר או הזמר.

לפני שלושה חודשים ירדה תכניתו של רני, ועמה – פינתי. אני שמח לבשר שבשבוע הבא היא תחודש, הפעם באכסניה אחרת, "רדיוטק". אני שמח על כך מאוד, כי אני אוהב מאוד את התכנית ואת פינתי בתוכה.

הפינה הראשונה שלי בתחנה החדשה תוקדש ליורם טהרלב, שהלך השבוע לעולמו. אשמיע את שירו "עוד לא תמו כל פלאיך" במשך השנים השמעתי רבים משיריו, ובהם "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר" ו"יעלה ויבוא".

* עוד לא תמו כל פלאיו – יורם טהרלב, מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו. אבידה גדולה. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, הובלתי יחד עם חברי, חוקר הזמר העברי עופר גביש, סדרת מופעים שכותרתה "רבותיי, ההיסטוריה חורזת – הזמר העברי מתכתב עם מקורות ישראל". בכל מופע היה לנו אורח מרכזי. אחד מהם היה יורם טהרלב. יורם טהרלב גדל בקיבוץ יגור על התנ"ך, אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך, יכול לדקלם על פה פרקים שלמים. הוא דיבר וסיפר ושרנו, בין השאר, שירים תנ"כיים פרי עטו. היה זה ערב בלתי נשכח.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הוא הקריא, לגמרי מהזיכרון, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות. הוא הופיע פעמים אחדות בחלק האמנותי של ועידות התק"ם. לאחרונה פגשתי בו במסיבת יום הולדתו השבעים של עופר גביש, בנמל תל-אביב לפני חודשים אחדים. וכך גם בהשקת ספרו של עופר "בשביל השירים", לפני שנים אחדות.

תמיד הוא היה מסמר הערב. במסיבת יום ההולדת הוא היה במיטבו, ולא העליתי על דעתי שהוא חולה בסרטן. אבדה גדולה. 

יהי זכרו ברוך!

* לשכב לצדך כרמל – בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד.

* לא זכה בפרס ישראל – יורם טהרלב היה ראוי לפרס ישראל, אך הוא לא זכה בו. בעשור האחרון הייתה יוזמה אזרחית לקדם את מועמדותו לפרס. חתמתי על עצומה כזו ואני חבר בקבוצת פייסבוק שקידמה את היוזמה.

בסדר טו בשבט בקריית שמונה, שהנחיתי לפני שמונה שנים, שרנו את "עוד לא תמו כל פלאיך". סיפרתי על היוזמה הזאת, והקהל הגיב בתשואות רמות וממושכות.

על פי תקנון הפרס, אם הוגשה המלצה על פרס לאדם מסוים ובאותה שנה הוא נפטר אחרי שההמלצה כבר הוגשה, ניתן להעניק לו את הפרס. כך, למשל, הוענקו הפרסים לרון נחמן ולרונה רמון. אני מקווה מאוד, שיורם טהרלב יזכה השנה בפרס.

* לריב אתו – ב"הארץ" נדחקה הידיעה על פטירתו של יורם טהרלב לע' 12. ורוגל אלפר פרסם פשקוויל שטנה נחות נגד יורם טהרלב ושיריו הפשיסטיים, "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20… זה הזמן לריב אתו".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר ציונות היא "פשיזם אירופי".

כאשר נעמי שמר נפטרה והיה כאן אבל לאומי בלתי מוכרז – כל שידורי הרדיו והטלוויזיה הופסקו והתחנות עברו למתכונת של גל פתוח במשך מספר ימים שעסקו בה ובשירתה וכל העיתונים הוקדשו כמעט רק למותה. ב"הארץ" הידיעה על מותה הוצנעה אי שם בתחתית העמוד הראשון. ואהוד אשרי פרסם פשקוויל נגדה ונגד שירתה ברוח הפשקוויל של רוגל אלפר. אבל כעבור חודשים אחדים הכותרת הראשית בגיליון ערב שבת הוקדשה לנעמי שמר, כאשר התפרסם מכתבה בו הלקתה את עצמה בחומרה מופרזת על כך שכביכול יש חשש לפלגיאט בכך שהיא הלחינה את "ירושלים של זהב" בהשראת מנגינה באסקית.  

* עוד הזמר לו שט – בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו  ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הוספנו ככותרת ציטוט ממגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך".

ארצנו הקטנטונת

ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת

מולדת יחפה

קבליני אל שיריך

כלה יפהפיה

פתחי לי שעריך

אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש

הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש

אל לב האדמה 

אל מעינות הזוהר

אל בארות התום

מולדת ללא תואר

וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאיך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט

את לי את האחת,

את לי את אם ובת

את לי את המעט,

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו

את ריח הכפרים

בפעמון לבנו

יכו העדרים

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה

ולאורה נפסעה

ברגל יחפה.

          * ביד הלשון

איש איש לנפשו – במספר מאמרים בעיתונות, הוגדרה מדיניות הממשלה כלפי גל האומיקרון בביטוי "איש איש לנפשו". על פי אותה טענה, הממשלה החליטה לא להיאבק עוד בקורונה, אלא להתמקד אך ורק בחיסונים, כך שמי שמתחסן מגן על עצמו ומי שלא מתחסן, זו הבעיה שלו.

איני מסכים עם התיאור, אך אתייחס לפן הלשוני שלו. הביטוי מתייחס למצב שבו הקולקטיב מוותר על האחריות המשותפת והערבות ההדדית ומשאיר כל אדם להיות אחראי לגורלו ולגורל משפחתו. הביטוי הזה נשמע בשנים האחרונות בביקורת על מחדלי מיגון העורף, על אי הערכות לרעידות אדמה, על מדיניות כלכלית שכרסמה במדינת הרווחה ועוד.

מקור הביטוי הוא מקראי, אך ללא הכפלת המילה "איש". הביטוי הוא "איש לנפשו". הפסוק השלם: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר, בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י'). כלומר, ביום המפלה במלחמה, הממלכה תתפרק, לא יהיה מגן לפרט – איש ידאג לנפשו. ואללה ירחמו.

ההכפלה, איש איש לנפשו, מעצימה את הביטוי, כאומרת: כל איש לנפשו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.22

* ההישג הגדול ביותר – אני שותף לדעתו של עמית סגל, שהגדיר את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כהישג הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה לכהונתה.

עמדתי זו אינה נובעת מהיותי תושב הגולן, אלא היותי תושב הגולן נובעת מהשקפת עולמי ומאמונתי בחשיבות ההתיישבות הציונית בגולן כדי להבטיח שיהיה ישראלי. אני מאמין שההחלטה הזו היא הישג גדול למדינת ישראל כולה.

ההישג השני של הממשלה בחצי השנה הזו, הייתה החלטתו האמיצה של בנט על חיסון הבוסטר בלי להמתין להחלטת ה-FDA.

הכישלון הגדול של הממשלה הוא המספרים הנמוכים של חיסון הילדים ובפרט מחדל חיסון הילדים בבתי הספר.

* סרבני התפכחות – נגיד בנק ישראל פרופ' ירון הגדיר את אלה שגם במשבר ומגיפה דבקים בסיסמאות השוק החופשי "שעון קוקיה מקולקל". ההגדרה הזו מתאימה גם לאותם סרבני התפכחות במרצ, שדבקים ברעיון הנואל של מסירת הגולן לאויב הסורי, כמו יוסי ביילין ומוסי רז. או שמא המילה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם? שמחתי בשבוע שעבר לגלות שניצן הורוביץ ותמר זנדברג התקדמו.

* שנת תעמולה חדשה – איך השיקה השוקניה את שנת התעמולה האנטי ישראלית החדשה (יום אחרי שהפלשתינאים ירו רקטות לעבר גוש דן)? גדעון לוי הגדיר את בני גנץ מחבל ורוצח, טען שרבין היה עם הרבה יותר דם על הידיים (עוד מתש"ח) מאשר ערפאת, ולסיכום 2021 ציין שבשנה זו נהרגו "רק" 11 ישראלים והוסיף: "מיעוט ההרוגים הישראלים בוודאי משמח ישראלים רבים". כלומר 11 ישראלים שנרצחו הם "מעט", ודרכו להביע את צערו על שהמספר נמוך כל כך, היא לבדל את עצמו מישראלים רבים ששמחים על כך שמספר ההרוגים מועט כל כך.

* פיגוע התאבדות – שביתת הרעב הממושכת של המחבל הישאם אבו הוואש היא פיגוע התאבדות, שנועד באמצעות הפיכתו לשאהיד להביא להרג המוני של ישראלים (וגם של פלשתינאים, אבל אנו כבר יודעים שזה לא כל כך מעניין את המחבלים).

אל לנו לתת לו לבצע את זממו. אילו היה תולה את עצמו, הסוהרים היו מורידים אותו מן החבל ומצילים את חייו. במקרה הזה יש להזין אותו בכפיה. ושצבועי "זכויות האדם" יצווחו ככל שירצו.

* מועד תפוגה לבדיחה – קראתי רשומה ביביסטית שחמאס ירו בגלל ברק ואנחנו לא מגיבים בגלל רע"מ. מי שכתב זאת הזדרז לפרסם מהר מהר מהר, לפני שזה כבר לא יהיה אקטואלי. (אבל פייר? הפעם, לשם שינוי, זה היה מצחיק).

* שיא הצביעות – יריב לוין, לצד נתן אשל, היה איש סודו ויד ימינו של נתניהו ברקימת הברית עם רע"ם. הוא היה המוציא והמביא מטעמו של נתניהו. הוא כיהן כיו"ר הכנסת, מנסור עבאס כיהן כסגנו, הם התקרבו, ויחד רקמו את הדיל.

אחרי שלוש מערכות בחירות הבין נתניהו שאיבד את הסיכוי להקמת ממשלה על בסיס מפלגות יהודיות. בגניבת הרוטציה הוא איבד את הסיכוי שמפלגה שאינה שפוטה שלו תחבור אליו לממשלת אחדות. הפתרון היצירתי היה טריפת הקלפים באמצעות ברית עם רע"ם.

הייתה זו עסקתwin-win  מובהקת. רע"ם תתן לנתניהו את השלטון, את קואליציית החסינות ואת קולה בעד חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד אותו מעל החוק. בתמורה, נתניהו ייתן לרע"ם מה שהיא תרצה.

היה גם רקע אידיאולוגי – ברית הימין השמרני והדתי במגזר היהודי ובמגזר המוסלמי. אך ליבת הדיל היא חילוצו של נתניהו מאימת הדין באמצעות חקיקה. נתניהו ראה בדמיונו את קואליציית החלומות: נתניהו-עבאס-בן גביר, שתתאחד כדי להעמידו מעל החוק.

נתניהו בנה על אמונתו ש"סמוטריץ' עושה מה שאני אומר", כפי שנהג להתרברב ופעם אחת הוקלט בדברי הרהב האלה. הוא עמד מאחורי הדיל בין סמוטריץ' לכהניסטים ואף עודד את ההצבעה לכהניסטים ועוזריהם (מתוך כבוד עמוק והערכה לציונות הדתית, קשה לי לכנות את מפלגתו של סמוטריץ' בשמה היומרני). מסתבר שהמודיעין שלו היה לקוי. הדיל היה מושלם. גם בנט וימינה הלכו אתו. סמוטריץ' הבריז. לא עזר הלחץ של נתניהו, לא עזרו שיחותיו המרתוניות עם הרבנים, לא עזר המפגש שיצר בין הרב דרוקמן לעבאס, לא עזרה העובדה שהוא שלח לסמוטריץ' לתיקונים את טיוטת נאומו של עבאס, שאמור היה להכשיר אותו בדעת הקהל הימנית. סמוטריץ' הבריז, והדיל כולו נפרם. השאר – היסטוריה.

ביום שישי התראיין השושבין של הברית יריב לוין ל"ישראל היום" ואמר: "להקים ממשלה עם רע"ם זה טירוף מוחלט… דבר מטורף, הפקרות שלמה". כשהוא, דווקא הוא, אומר דברים כאלה, הוא שובר את כל שיאי הצביעות ומאבד את אמינות דבריו בכל נושא אחר.

אגב, לוין היה גם המוציא והמביא מטעם נתניהו ברקיחת ממשלת האחדות עם גנץ. האם הוא היה שותף סוד לכך שמדובר בתרמית המאה, בהונאה לשמה, שנועדה למנוע את הקמת ממשלת גנץ באמצעות הקמת ממשלת רוטציה שלא תכובד והכלי לכך יהיה מניעת תקציב מדינה למדינת ישראל? יתכן. התחושה שלי, היא שבמקרה הזה נתניהו רימה גם את לוין.

יש לי פינה חמה בלב ליריב לוין, שהיה משושביני חוק יסוד משאל עם. בנושא הזה הוא הלך עם מצפונו ונגד רצונו של נתניהו. מבין אנשי הליכוד הוא ואלקין היו הדוחפים העיקריים לחוק ולבסוף הם תמרנו את נתניהו לתת לו את ידו. אני מעריך אותו על כך, אולם אין בכך כדי לכסות על מעשיו השליליים.

לוין אמר בראיון ש"הנושא הכי חשוב, שבגללו אני נמצא בפוליטיקה, הוא חיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל. זה החזון הגדול, הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בדורנו". בתור שכזה, ניתן היה לצפות ממנו, בשבוע שבו קיבלה הממשלה את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בעשרות שנים האחרונות לחיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, לשבח את הממשלה על ההחלטה הזו. כך נהג לעשות בגין במקרים כאלה. הוא היה אומר שחילוקי הדעות בינינו אמתיים ועמוקים, אבל כולנו מתלכדים סביב הממשלה בהחלטה הזאת. אבל הליכוד של היום איבד את זה.

* קווים לדמותו של השופט הססמולן – כאשר מדברים על הצורך באיזון בית המשפט העליון ובבחירת שופטים שמרניים, הכוונה לשופטים בני דמותו של כבוד השופט דוד מינץ. השופט הוא איש ימין בדעותיו, מתנחל בדולב, דתי. קצין שריון במילואים, שמינויו לשופט מנע את מינויו למג"ד במילואים, אך הוא קיבל אישור מיוחד והמשיך לשרת כקצין מטה בחטיבה. כאשר משרד החינוך בחר כנושא השנתי את השלום במזרח התיכון, מינץ עתר לבג"ץ נגד המשרד, בטענה שזהו נושא שנוי במחלוקת פוליטית. השופט מינץ הוא שמרן ומתנגד לאקטיביזם שיפוטי.

דוד מינץ הוא השופט שהביביריון אמסלם משתלח בו בגסות כבר שבוע, כיוון שדחה עתירה שלו. אגב, העתירה שלו נדחתה, בטענה שאין לאמסלם זכות עמידה בנושא מינוי מנכ"ל לתעשיה האווירית. זו פסיקה שמרנית מובהקת. סביר להניח שאילו דן בעתירה שופט "ליברלי" אקטיביסט, הוא היה קובע שיש לאמסלם זכות עמידה (לא בהכרח היה מקבל את העתירה, אך היה דן בה לגופה).

כיוון שעתירתו של אמסלם נדחתה, הוא החל להתפרע ולהשתולל ולהשתלח בשופט. אמר שהשופט שתה בקבוק ויסקי לפני שפסק. וכאשר יו"ר הכנסת התנצל בשם הכנסת בפני השופט, הוא כינה את היו"ר "סמרטוט רצפה". וכמובן שמינץ הוא 0ססססססמולן. כי שופט שפוסק לא על פי תכתיבי נתניהו ואנשיו, הוא 0ססססמולן. והוא הוכחה שבית המשפט הוא סניף של מרצ. מה גם שהוא מונה בידי ה0ססססמולנית הבוגדת איילת שקד.

* ביביריון – העובדה שדודי אמסלם הוא חבר כנסת, היא בושה לכל ישראלי שפוי; בושה לדורות. והוא לא הגרוע מכולם.

* למה אין ועדת אתיקה – הסיבה לכך שנתניהו מסכל את הקמת ועדת האתיקה של הכנסת, היא כדי שנערי השליחויות החוליגנים שלו, ובראשם פרא האדם אמסלם, ימשיכו להתפרע ולהשתולל באין מפריע. החבורה המופקרת הזאת היא איום על הדמוקרטיה הישראלית.

* הפרקטיקיה הביביסטית של השד העדתי – כשאני מותח ביקורת על אמסלם, תמיד יש כמה ביביסטים אוטומטיים שקופצים לראש בטענה שאני תוקף אותו כי הוא "מזרחי". אין דבר שאני סולד ממנו יותר מעדתיות גלותית. מוצאו העדתי של איש זה או אחר, חסר כל משמעות בעיניי. האם כאשר אני מותח ביקורת על נתניהו זה כיוון שהוא "אשכנזי"? וכשאני מבקר את המעי הגס שלו, יאיר נ', זה כיוון שהוא "אשכנזי" בן "אשכנזי"?

הפרקטיקה הביביסטית של הוצאת השד הגלותי כדי לסתום פיות ולחסום ביקורת, היא חלק מן ה"הפרד ומשול" והפצת הפלגנות והשנאה בין חלקי החברה הישראלית, שממנה נבנה כוחו הפוליטי.

* דוגמה אישית – עידן רול הפר בגסות את הנחיות הקורונה. ועכשיו הוא נמצא חיובי לקורונה. מן הראוי שייקח אחריות על מעשיו ויתפטר. אגב, זו הייתה דעתי גם אלמלא כיהן בתפקיד המיותר של סגן שר.

* דיבוק קונספירטיבי חולני – הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, היה חבר בבית הדין הרבני המיוחד שבחן את פרשת הפגיעות המיניות של חיים ולדר. בית הדין שמע את תלונותיהן המזעזעות של 22 מקורבנות ולדר – מסכת מזעזעת של תקיפות מיניות של נשים, נערות ונערים ואף מקרי אונס. הרב אליהו, מזועזע מן העדויות, אמר מילים קשות ביותר על ולדר, גם אחרי מותו.

הרב אליהו הוא אחד הקיצונים שבקיצונים, הפנאטים שבפנאטים, בקרב הזרם החרד"לי, ולא אחת התגלה כגזען. אבל מסתבר שהוא העליל עלילת שווא על ולדר, בשל מאמר שבו מתח ביקורת על השופט אהרון ברק.

מאיפה אני לוקח את זה? אנסח מחדש את השאלה. מאיפה אני לוקח את השטות הזאת? מהרב טאו, אף הוא מרבני החרד"לים, ראש "ישיבות הקו" והמנהיג הרוחני של מפלגת "נעם" בראשות אבי מעוז שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית.

הוא אמנם לא האשים אישית את אליהו, אבל הוא אמר, בלי שום בדיקה, באופן שרירותי לגמרי, שכל הטענות נגד ולדר הן שקר וכזב ותיק שנתפר לו בשל המאמר נגד ברק.

מה מוביל את טאו לאמירה החמורה והמופרכת הזאת? האם מדובר במאבק כוח בין הרבנים טאו ואליהו על הנהגת הציבור החרד"לי? או שזה ביטוי לדיבוק קונספירטיבי חולני שהשתלט על נפשו המסוכסכת של הרב טאו, שמעוותת את כל ראיית העולם שלו, כקונספירציה גדולה לעכב את הגאולה?

הרב טאו טוען שגם משה קצב הוא איש צדיק תמים שטפלו עליו עלילות שווא כיוון שסירב לפגוש משלחת של רבנים רפורמיים. איך זה שהרב טאו, שהוא קיצוני מאוד, מהקיצונים ביותר, בגישתו לענייני "צניעות" והפרדה מגדרית, נותן גיבוי מלא לעברייני מין מפלצתיים?

* רוח גבית לפשיעה – שני פושעים רכובים על קטנוע פתחו באש לעבר מועדון בחיפה בליל שבת. המאבטח של המועדון השיב באש ופצע קשה את אחד הפושעים. חברו נמלט ונתפס לפני שעזב את הארץ. המאבטח ראוי לשבח על תגובתו המהירה, הנחושה והמקצועית. במקום לשבח אותו על כך, הוא עוכב לחקירה והמשטרה דרשה לשלוח אותו למאסר בית של עשרה ימים להמשך החקירה. השופט משה קינות כתב בהחלטתו: "אני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו המידי של החשוד מן המעצר שבו הוא נתון, וזאת בשים לב שהחשוד אמנם הפעיל את נשקו – אולם הוא עשה זאת כדי להציל חיים". מילים כדורבנות. אז למה הוא שלח אותו ליומיים מעצר בית?

עצם המעצר של המאבטח הוא רוח גבית לפשיעה. על המשטרה להילחם בפושעים ולא באזרח שהגן על חיי אזרחים מפני הפושעים.

* ממובילי מבצע עזרא ונחמיה – הלך לעולמו חתן פרס ישראל על מפעל חיים מרדכי בן פורת. בן פורת היה ראש מועצת אור יהודה, ח"כ ושר, מייסד המרכז למורשת יהדות בבל שבראשה עמד עשרות שנים. גולת הכותרת של חייו היא היותו ממובילי מבצע "עזרא ונחמיה" – העליה הגדולה מעיראק בשנים 1949-1951. בן-פורת, שכבר היה קצין בצה"ל, חזר אל ארץ הולדתו, ממנה עלה ברגל לארץ ישראל ב-1945, לאחר שלוש שנים שבהן היה ממנהיגי תנועת "החלוץ" שבמחתרת. במשך שנתיים שהה בעיראק, אירגן את העליה ואף ישב בכלא העיראקי ארבע פעמים. ב-1979 גויס שוב בידי המוסד ופעל לעליית יהודים מאיראן לאחר מהפיכת ההייאתולות.

לפני ארבעים שנה, כשר בממשלה וכחבר כנסת, היה בין התומכים בחוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בן פורת נפטר בגיל 98. יהיה זכרו ברוך!

לפני פחות משנה נפטר שלמה הלל, אף הוא ממנהיגי ומובילי העליה הגדולה מעיראק ששיאה – מבצע "עזרא ונחמיה". דור מנהיגים ציונים וחלוצים, שתרם תרומה אדירה למדינת ישראל, הולך מעמנו.

          * ביד הלשון

מג"דית – כותרת ב-ynet: המג"ד הראשונה של גדוד חי"ר.

המג"ד הראשונה או המג"דית הראשונה?

המילה מג"ד היא ראשי תיבות של מפקד גדוד.

בשפה העברית, יש צורת נקבה נפרדת לתפקידי הנהגה: מנהיגה, מלכה, נסיכה, קיסרית, רוזנת, נשיאה, נביאה, שופטת, נגידה, שרה, מנהלת, מפקחת, יושבת ראש, שגרירה, קצינה, (להבדיל מ"ראשה" שיובאה לעברית מן הכיעורית). וגם מפקדת. ובמקרה זה – מפקדת גדוד.

ראשי התיבות מג"ד מתאימים הן למפקד גדוד והן למפקדת גדוד. אבל מקובל לתת לראשי התיבות הללו הטיה ללשון נקבה, כאשר אישה מכהנת בתפקידים הללו: מנכ"לית, סמנכ"לית, יו"רית ובצבא: מ"כית, מ"מית, מ"פית. ולכן, אף שזו לא טעות לכתוב מפקדת גדוד – מג"ד, עדיף לכנותה מג"דית.

ברכות לאור בן-יהודה לבני, המג"דית הראשונה בצה"ל של גדוד חי"ר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.12.21

* אם תלך ותחזור – מתוך ספרו של יואל פלגי, מצנחני היישוב באירופה הכבושה במלחמת העולם השניה, "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

מוקדש ללוחמת וללוחם שחיסלו את המחבל ובו ביום מצאו את עצמם בחדר החקירות של מח"ש. מורשת ועדת אור.

* השפלה לאומית – חקירתם במח"ש של הלוחמת והלוחם שחתרו למגע, גילו נחישות, הסתערו על המחבל ונטרלו אותו בתוך שניות, ובכך עצרו מסע רצח והצילו חיי אדם, היא ביזיון. אף שאני משוכנע שכבר בימים הקרובים תיקם ייסגר מחוסר אשמה ולראיה – כלי הנשק שלהם הוחזרו אליהם, אין זה מקרה של "סוף טוב – הכל טוב". לא הכל טוב, כיוון שהלוחמים הראויים לשבח הושפלו ועמם הושפלה משטרת ישראל ועמם הושפל עם ישראל.

שני הלוחמים נחקרו בשל נוהל המחייב חקירת מח"ש בכל מקרה של הרג מירי של שוטרים. מתברר שלא תמיד הנוהל מקוים. אם קיום הנוהל הזה הוא סלקטיבי, הרי שההחלטה לחקור את הלוחמים במקרה הזה – הזויה ושערורייתית שבעתיים. אולם עצם העובדה שיש נוהל כזה מחייבת את ביטולו המידי. בכל אירוע יש לקיים תחקיר משטרתי מבצעי שנועד להפיק לקחים. חקירה פלילית יש לבצע רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבאירוע הזה אין כל חשד כזה.

אנחנו מדינה במלחמה. מיום הקמת המדינה, היא במלחמה. האויב הטרוריסטי מנסה כדבר יום ביומו לרצוח יהודים. תפקידם של כוחות הביטחון, ובהם משטרת ישראל, לסכל את הטרור. נטרול מחבלים בפיגוע הוא הנורמה שעליה יש לחנך כל לוחם. חקירה פלילית ללוחמים המבצעים את משימתם, את חובתם, היא פגיעה בביטחון המדינה. מן הראוי שהממשלה, שירשה את הנוהל השערורייתי הזה, תבטל אותו לאלתר. ואם יש צורך בחקיקה לשם כך, יש לחוקק זאת מיד.

הלוחמת והלוחם אינם ראויים לצל"ש כי הם מילאו את תפקידם, הם עשו את המובן מאליו. אולם יתכן שעליהם לקבל צל"ש כדי להפגין את תודת המדינה אחרי ההשפלה שהם ספגו. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יזמנו את הלוחמים כדי לבטא את הערכת האומה וכדי להתנצל בפניהם על החקירה.

* מתי ראוי לחקור – לפני שנה וחצי נהרג איאד אל-חלאק, צעיר בעל צרכים מיוחדים שנחשד כמחבל, בירי שוטרים שערכו אחריו מרדף בתוך סמטה והגיעו אליו כאשר ניסה להסתתר בחדר אשפה.

זה מסוג המקרים שיש בהם חשד לפלילים ועל מח"ש לחקור אותם. החשד שמדובר במחבל היה אמתי. קראו לאיש לעצור והוא ברח. הוא נורה כאשר לא היווה באמת סכנה. בחקירה הסתבר שהשוטר ירה בחשוד למרות שמפקדו צעק לעברו שעליו לחדול. תיקו של המפקד נסגר. השוטר הואשם בגרימת מוות בקלות דעת. ככל הידוע לי, המשפט עוד לא החל ומכל מקום עוד אין פסק דין. השוטר טוען לחפותו ובית המשפט יכריע. תהיה הכרעת בית המשפט אשר תהיה, ברור שמקרה כזה חייב חקירה של מח"ש.

הפיגוע בשער שכם הוא התגלמות המקרים שבהם אין שום מקום לחקירה. כאן מדובר במחבל חמוש שנורה, נוטרל ונהרג תוך כדי פיגוע. אין כל חשד לפלילים. הפיגוע כולו מצולם וניתן לראות בעליל שהלוחמים פעלו כהלכה. זימון השוטרים, שפעלו היטב וביצעו את משימתם על הצד הטוב ביותר, לחקירת מח"ש, הוא ביזיון.

* זה ילד זה? – אילו המאבטחים שהרגו את המחבל שפצע ישראלי בפיגוע הדריסה היו שוטרים, הם היו נלקחים לחקירת מח"ש כחשודים בהריגת "ילד".

* המגנומטרים יחזרו – מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בניהול ענייני המדינה הייתה הפקרות שערורייתית. אולם אם זה נכון שהם לחצו על נתניהו להשאיר את המגנומטרים בהר הבית – נקודתית הם צדקו. בסופו של דבר המגנומטרים יחזרו להר הבית. כנראה שזה יהיה אחרי פיגוע קטלני על ההר; פיגוע שאי אפשר יהיה לומר שאי אפשר היה למנוע אותו.

* תשלובת הפשיעה הפלילית והלאומנית – אחרי העשור האבוד, ממשלת בנט מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי. "ממגננה למתקפה" הגדיר זאת ראש הממשלה בביקור בנגב. כמובן שהממשלה תישפט על פי התוצאות, אך עצם הגדרת המטרות ותקצוב המערכה, הם התחלה טובה וחשובה.

במצב החדש, ברחוב שוקן צריך להחליף דיסקט. לא עוד התרסה נגד הממשלה שאינה פועלת נגד הפשיעה ושלא אכפת לה שערבים נרצחים כי זה מקדם את שאיפותיה הדמוגרפיות, אלא מתקפות על הממשלה על כך שהיא יוצאת למלחמה בפשיעה.

במתקפה חריפה בעקבות ביקור ראש הממשלה והשרים הבכירים בנגב, פרסמו נועה לנדאו ונדין אבו לבן פשקוויל, שבו הם הגדירו את הבעיה: הממשלה מתייחסת לפשיעה "כבעיה ביטחונית ולא כבעיה אזרחית". והמאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי, שכל עוד הממשלות לא ניהלו אותו הן הואשמו בגזענות ובאפליית הערבים, הוא הוא הגזענות ואפליית הערבים. "כי ערבים הם תמיד בעיה ביטחונית, וכי עוד לא נולדה הבעיה שממשלות ישראל לא ניסו לפתור קודם בכוח ואז בעוד קצת כוח". ושיא השיאים, התגלמות הגזענות, היא: "הגדילה לעשות איילת שקד שחשפה כרגיל את כל הקלפים הגזעניים בגלוי: 'אחרי שנים של הקפאה, סוף סוף נתחיל גם לבנות יישובים יהודיים חדשים בנגב', אמרה". כי התיישבות היא ציונות וציונות היא גזענות, מ.ש.ל.

הפשיעה במגזר הערבי היא שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. הנשק במגזר משמש לפשיעה פלילית ולאומנית. ראינו מה היה כאן במבצע "שומר החומות" ואנו יכולים רק לשער מה עוד צפוי לנו בסבב הבא או במלחמה הבאה. הטרור החקלאי שמשתולל כאן כבר למעלה מעשור, הוא בפירוש טרור לאומני המשולב עם פשיעה פלילית. אי אפשר להפריד בין המלחמה בפשיעה הפלילית והטרור הלאומני במגזר הערבי. הניסיון המלאכותי של השוקניסטים ליצור הפרדה כזאת, נובע מהצדקת הטרור הלאומני. הם מסיתים נגד ראש הממשלה וטוענים שאין לבנט "איזה עניין באלימות ובפשיעה שפוגעות בערבים עצמם". הנה, כאשר סוף סוף הממשלה נלחמת בפשיעה הערבית, הם ממחזרים את העלילה שלא אכפת לה מהרג ערבים.

כן, התיישבות ציונית בנגב היא חלק משמעותי במאבק בטרור ובפשיעה בנגב. בעשורים של הקפאת ההתיישבות היהודית, חדרו לוואקום הזה מאות אלפי בדואים בהתיישבות בלתי חוקית, בבניית 120,000 בתים בלתי חוקיים. אובדן הריבונות מתבטא בכך שהאזור הפך אקס-טריטוריאלי של ישראל והוא נשלט בידי כנופיות פשע וטרור. הסובלים הראשיים משלטון הכנופיות הם הבדואים עצמם. אי אפשר להתמודד עם הפשיעה הפלילית בלי להחזיר את הריבונות ולשבור את שלטון הכנופיות. מי שיוצאים נגד החזרת הריבונות – שלא יתבכיינו שהממשלה לא עושה דבר נגד רצח הערבים. די לצביעות.

ואגב, אלה שציטטו את דבריה של שקד על חידוש ההתיישבות היהודית, לא ציטטו את דבריה על ההסדרה לבדואים בנגב ועל הכרה בשלושה כפרים. כי הציטוט הזה לא מסתדר עם האג'נדה.

עיקר המתקפה נגד סיור ראש הממשלה והשרים, כהדהוד לדברי הבלע של איימן עודה וח"כי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, התמקדה בכך שנערכה תצפית על רהט ולא ביקור ברהט. אילו ביקרו ברהט, ברור אלו אמצעי ביטחון היו נלווים לביקור. ואז הם היו תוקפים את "כיבוש רהט" בידי כוחות הביטחון הישראליים.

* בחינה מפוכחת של מציאות מורכבת – ד"ר אורי ורטמן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם ב"וויינט" מאמר, שהוא תקציר של מאמר מקיף שפרסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי", ובו טען, שמטרת העל של רבין בהסכמי אוסלו לא הייתה שלום עם הפלשתינאים, אלא מניעת הסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה ישראל תאבד את הרוב היהודי המוצק של 80% מכלל האוכלוסיה במדינה. מטרתו של רבין, טוען ורטמן, הייתה להיפרד מהפלשתינאים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק, תוך שמירה על בקעת הירדן, גושי היישובים וירושלים השלמה בידינו ולהבטיח שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה.

ורטמן צודק. לא בכדי, אלה הדברים שאמר רבין עצמו בנאומו הפרוגרמטי בכנסת חודש טרם הירצחו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשתו המדינית. צודק ורטמן בטענתו, שרבין לא נסחף אחרי חזון השלום האוטופי של פרס.

אולם ורטמן גם טועה. טעותו היא בכך שאינו מכיר בשגיאה החמורה של חתימת הסכם עם אש"ף, לא רק כיוון שזהו ארגון טרור רצחני שחותר להשמדת ישראל, אלא כיוון שמהותו היא ייצוג כל הפלשתינאים בעולם וכמובן כל "הפליטים". הן רבין עצמו עמד, עד זמן לא רב לפני חתימת הסכם אוסלו, על האבחנה בין "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". אש"ף שטחים – פירוש הדבר נציגי הפלשתינאים החיים ביש"ע, שאיננו רוצים לשלוט בהם אלא להגיע אתם להסכם.

ערפאת לא "לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלשתינאיים", כהגדרתו של ורטמן, אלא הוא עצמו הוביל את הטרור ואת הפיגועים, בין אם ישירות בידי פת"ח או באמצעות חמאס והג'יהאד האסלאמי כקבלני משנה. הסכם אוסלו היה הונאה של ערפאת, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל על מנת להמשיך במאבק המזוין ובטרור בתנאים משופרים. שגיאה חמורה נוספת של רבין הייתה, שהוא הסכים לכך שאחד הנושאים שיידונו בהסדר הקבע יהיה "בעיית הפליטים". היה עליו להתנות את הדיון בנושא בהצהרה פלשתינאית שהם מוותרים על טענת "זכות" השיבה. במקרה כזה, ניתן היה לדון בהתגייסות העולם לפתרון הבעיה במדינות ערב. הכנסת סעיף הפליטים למו"מ ללא התניה כזו, יצרה לגיטימציה לדרישת השיבה.

עצם ההיפרדות שלנו ממרבית האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היא אכן הישג חשוב, ולא בכדי גם ממשלות שבראשן עמדו מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון ובנט, המשיכו לשמור על קיומה של הרשות הפלשתינאית ולא ניסו להחזיר את הגלגל אחורה. אולם אי אפשר להתעלם מ-1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו. אלמלא מבצע "חומת מגן" שהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוך שטחי הרש"פ, מרחץ הדמים הזה היה נמשך ומתעצם עד היום, גובה את חייהם של אלפים רבים בתוכנו והופך את החיים בישראל לסיוט, כפי שהיה במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה שלה "האינתיפאדה השניה". אילו המבצע נערך גם ברצועת עזה, כפי שתוכנן מלכתחילה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי ירי הרקטות על אזרחי ישראל, ועדין לא מאוחר לעשות זאת.

בחינה מפוכחת של מדיניותו של רבין ושל הסכמי אוסלו, צריכה לברך על התועלת שהם הביאו אך לראות גם את הנזק שלהם. שיפוט היסטורי אפולוגטי, המתעלם מן התוצאות השליליות של המהלכים, הוא שיפוט חלקי ורדוד. השאלה ההיסטורית שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם ניתן היה להשיג את התוצאה החיובית בלי לשלם את המחיר הכבד. ויותר משזו שאלה היסטורית, זו שאלה שעל פי מסקנותיה עלינו לכלכל את צעדינו בעתיד.

* המצע האינטלקטואלי של שיקום הציונות הממלכתית – לפני כ-15 שנים פגשתי בכנס "הקהל" באפעל את ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות ואז ראש מכינת פרת, והוא הציג לי חבר צעיר שעמד לצדו, שותפו במכינת פרת – מיכה גודמן. הוא ביקש ממני לזכור היטב את השם, כי בעוד שנים אחדות הוא יהיה הוגה הדעות החשוב ביותר והמשפיע ביותר בישראל. מאז אני עוקב אחרי מיכה, קראתי ספרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו, הזמנתי אותו להרצאות באירועים בגולן ובגליל ונפגשנו בכנסים של התחדשות יהודית. ואכן, מספר לספר הוא תופס מקום מרכזי יותר ומשפיע יותר בחברה הישראלית. בסופשבוע האחרון הוא התראיין לכתבת שער בת שמונה עמ' על אודותיו במוסף "הארץ", שהגדירה אותו כהוגה המשפיע ביותר על ממשלת ישראל. בכתבה תוארה השפעתו על דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית ובראשן בנט, לפיד וגדעון סער וכן על ראשי המערכת הצבאית ואחרים.

מבין ספריו שקראתי, אני רואה ב"הנאום האחרון של משה" את אחד מספרי ההגות היהודית החשובים והמקוריים ביותר שנכתבו בעשרות השנים האחרונות, ספר מופת. מיכה קצת נפגע ממאמר ביקורת שכתבתי על ספרו "מלכוד 67", אך לא בצדק, כי ביקרתי עצים אך שיבחתי את היער. כותרת מאמרי הייתה "לשבור את הקופסאות" ובמאמר הבעתי הזדהות עם דרכו של מיכה, שאינו כובל את עצמו בקופסאות השחוקות והמשמימות של "שמאל" ו"ימין" אלא פורץ דרך של חשיבה עצמאית, שיש בה רעיונות מן המחנות הקיימים, אך היא מבקרת אותם ומציגה אלטרנטיבה, דרך שלישית ריאלית ונכונה יותר.

אין דבר מאוס על אנשי הקצוות יותר מאשר המרכז. נוח להם להילחם בתמונות הראי שלהם במחנה היריב, אך בעלי העמדות המורכבות, לא עמדות דיכוטומיות של "או-או" אלא עמדות של "גם וגם" מבלבלים אותם ומפחידים אותם. במאמר בעקבות הכתבה על מיכה יצא נגדו התועמלן הפנאט גדעון לוי במאמר משתלח. הוא סיים את המאמר באמירה שהוא "מעדיף את הלאומנים המוצהרים — לפחות הם ישרים". הוא אינו מסוגל להבין אנשים שאינם בתבנית שלו. קל לו להבין את איתמר בן גביר. שניהם חולקים אותה צורת חשיבה דיכוטומית, קיצונית, עיוורת לניואנסים ולגוונים. שניהם "ישרים". בעיניהם, המרכז מורכב מאופורטוניסטים חסרי עמוד שדרה, חפים מאידיאולוגיה.

כמי שמגדיר עצמו "מרכז קיצוני" ומאמין ברעיונות מורכבים של "גם וגם", אני שמח על כל הוגה מן הסוג של מיכה גודמן, שגם כאשר איני מסכים עם פתרונות אלו או אחרים שהוא מציע, אני מזדהה עם הכיוון שאליו הוא חותר ועם סיעור המוחות שאותו הוא מחולל. אני מאמין שמול התהליכים הצנטריפוגליים הקורעים את החברה הישראלית, רעיונות מן הסוג שהוגה מיכה גודמן, כמו גם ספריהם האחרונים של שי פירון וארי שביט, הם המצע האינטלקטואלי והאידיאולוגי לגיבוש ושיקום המיינסטרים הציוני הממלכתי בישראל.

הדבר ששימח אותי במיוחד בכתבה ב"הארץ" היה להיווכח עד כמה ראש הממשלה ומנהיגי המדינה הנוכחיים מחשיבים את גודמן, קוראים את כתביו, נפגשים אתו, מאזינים לו. זו בשורה מעודדת.  

* אפס אידיאולוגיה – כאשר הימין הפגין נגד אוסלו או נגד ההתנתקות, הייתה זו מחאת אמת, נגד דבר אמתי שהמפגינים התנגדו לו ויצאו נגדו.

נגד מה הימין מפגין היום? אלו הפגנות סרק נגד שום דבר. ממציאים דחלילים דמיוניים ומפגינים כביכול נגדם.

האמת היא שאלו הפגנות פרסונליות נטו. הפגנות של דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו.

אפס אידיאולוגיה. אפס מסר. עבודת אלילים נטו.

* ממשלת הצלה – מנדלבליט טועה. כלומר, הוא צודק כמעט בכל מילה בדבריו בפורום סגור שפורסמו בחדשות 12. הוא היטיב לתאר את הסכנה הממשית לדמוקרטיה הישראלית אילו חלילה הצליח נתניהו להקים את ממשלת החסינות. הוא תיאר במדויק את הפוטש שנתניהו תכנן – השתלטות עוינת על מערכת המשפט הישראלית כדי לחלצו מאימת הדין ולהעמיד אותו מעל החוק.

אז איפה הוא טועה? הוא טועה כאשר הוא מסביר שניצלנו בזכות חסדי שמים. לא. ניצלנו בזכות קבוצת מנהיגים בעלי אחריות לאומית, שהשכילו להציב גשר מעל תהום אידיאולוגית כדי להקים ממשלת הצלה; ממשלה להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

אל לנו לסמוך על חסדי שמים. עלינו לקדם חוקים אנטי ארדואנוקרטיים, ובראש ובראשונה החוק המונע הטלת הרכבת ממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום והחוק להגבלת קדנציות.   

* לסובב את ספינת הנורמות – הדיון הציבורי בעקבות הנסיעה לחו"ל של משפ' בנט, הציף דפוס אפולוגטי בעייתי, של ניסיון לגונן על כל פעולה של בנט באמצעות השוואה לנתניהו, ובמקרה הזה לשרה נתניהו.

מה אנו מצפים מההנהגה שלנו? בעיניי, עלינו, הציבור, להעמיד בפניה רף מוסרי וערכי גבוה, אמות מידה שעליהם להתאמץ כדי לעמוד בהן. לא תמיד הם יצליחו, הם בני אדם, יש להם חולשות ויצרים, אבל אם הציבור יציב בפניהם רף כזה והוא יעמוד לנגד עיניהם, הם יחושו מחויבות לחתור אליו.

תהיה זו טעות להציב בפני ההנהגה סף נמוך, של להיות מוסרי וערכי יותר מנתניהו. סף כזה יוצא מנקודת הנחה, שמה שנדרש מהנהגתנו היום הוא מעט מאוד, נמוך מאוד, להיות קצת יותר טובה מהנהגת נתניהו. אם בנט ישקר, לא נגנה את השקר אלא נזכיר שנתניהו הוא שקרן מוחלט והיום יש לנו ראש ממשלה שמשקר מדי פעם.

בעיניי, מה שנדרש היום מן ההנהגה הוא לסובב את ספינת נורמות השלטון והמנהיגות ב-180 מעלות. אנו רוצים ממשלת שינוי, לא ממשלת שיפור. ולא פחות משזה תלוי בראש הממשלה, זה תלוי בנו, האזרחים, וברף הציפיות שנציב בפניו.

* אלטרנטיבה מפוקפקת – כאשר רוגל אלפר יורד על "תקשורת המיינסטרים הפשיסטית-לאומנית" הוא מתכוון בראש ובראשונה לערוץ 12, אליו הוא משגר את מרבית חציו. זה אותו ערוץ שאותו מכנה הבּוֹאֵשׁ יאיר נתניהו: "ערוץ אנטישמי, אנטי־ציוני, פרו פלשתינאי, שעושה נזק לישראל רק פחות מאיראן".

בעיניי, המיינסטרים אינו מילה גסה. בוודאי אם האלטרנטיבה היא בדמותם של הטיפוסים המפוקפקים שציטטתי.

* למה גנדי לא היה מאובטח – האם יש להיענות לדרישתו של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובני משפחתו? זו סוגיה מקצועית שעליה יש להחליט על סמך הערכות מודיעיניות של השב"כ. אם אכן יש עליהם איום ממשי, יש להמשיך לאבטח אותם. אם אין איום כזה – אין לאבטח אותם. מכל מקום, אין להתייחס לאבטחה כאל סממן שלטוני, אלא אך ורק כסוגיה ביטחונית.

האמירה של נתניהו על כך שיש מי שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי למנוע את חזרתו לשלטון, נראית יותר כניסיון ציני ומרושע להסית נגד יריביו ולהטיל בהם דופי.

במכתבו, נתניהו כתב שרחבעם זאבי נרצח אחרי שהוסרה ממנו האבטחה. לכאורה, כשהוא סיים את תפקידו הוסרה ממנו האבטחה והוא נרצח. אלא שזה ממש לא נכון. גנדי נרצח יום לאחר שהתפטר מתפקידו אולם בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כלומר כשהוא עוד היה שר והיה זכאי לאבטחה. הסיבה שלא היה מאובטח הייתה סירובו העקרוני לקבל אבטחה. הוא טען שאינו שווה יותר מאף אזרח במדינה וכי אינו מוכן ש"ילד בן 18 ימות במקומו". על פי הסיפורים (איני יודע לקבוע את רמת אמינותם), כאשר עוד היה מאובטח, היה מתחמק בתרגילים שונים מן המאבטחים ובורח מהם.

* עוול – עכשיו, אחרי שהותר לפרסום ש"בנו של השר" החשוד בחטיפת ורצח הנער, הוא בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי, כדאי שנזכור מיהם השרים לשעבר שעברו בראשנו כשניסינו לפענח את כתב החידה, ומכאן, איזה עוול יש בפרסומים מרומזים מסוג זה. יש לשאוף לפרסום מלא ושקוף מוקדם ככל הניתן, אך כל עוד יש צו איסור פרסום, יש להימנע ממסירת פרטים מזהים מן הסוג הזה.

* נושא באחריות – ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה בתכנית "פגוש את העיתונות", שהיא מתנגדת גם היום לשימוש באיכוני שב"כ לצורך המלחמה בקורונה, כפי שהתנגדה גם בראשית המגפה. אבל מנהיג המפלגה שלך ניצן הורוביץ הצביע בעד, הזכירה לה רינה מצליח, ורוזין גיבתה את עמדתו בכך שהוא שר הבריאות ונושא באחריות על בריאות הציבור.

מה משמעות דבריה? שהיא מכירה בכך, שמן הראוי שמי שנושא באחריות לבריאות הציבור יתמוך באיכוני שב"כ. מכאן, שהתמיכה באיכון שב"כ היא העֶמדה האחראית מבחינת בריאות הציבור. אם כן, היא עצמה מודעת לכך, שעמדתה חסרת אחריות ופוגעת בבריאות הציבור.

ההתנגדות לאיכוני שב"כ שנועדו להגן עלינו ועל בריאותנו, בטענה שאמצעי השב"כ מיועדים למעקב אחרי אויבים ולסיכול טרור וריגול, היא דמגוגיה לשמה. כמוה כהתנגדות לניתוחים כי המנתח משתמש בסכין וגם מחבלים משתמשים בסכין. אבל הרי הרופא משתמש בסכין  למען בריאותנו. הוא הדין באיכונים.

* והיו לאחדים בידך – באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

          * ביד הלשון

שלפים – שלפים הוא תופעה מיוחדת בהתיישבות בארץ – זו שכונה קהילתית משותפת לשני יישובים נפרדים. שלפים הוא הרחבה של הקיבוץ הדתי שלוחות ושל הקיבוץ החילוני של רשפים, קיבוץ של השומר הצעיר. שני הקיבוצים והשכונה שייכים למועצה האזורית עמק המעיינות. השכונה עצמה משולבת – יש בה חילונים ודתיים.

שם השכונה הוא הלחם של שמות שני הקיבוצים, שלוחות ורשפים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.11.21

* חסיד אומות העולם – בעקבות שחרור בני הערובה, ארדואן יוגדר חסיד אומות העולם, ישראל תתנצל בפניו על שהוא חטף אזרחים ישראליים ותשלם לו פיצויים.

* הפיראט – אז אחרי שהנשיא וראש הממשלה הודו לארדואן על טוב לבו ועל כך שחילץ את החטופים מידי הפיראטים, מן הראוי לזכור ולהזכיר שארדואן – הוא הוא הפיראט.

* יש שופטים באיסטנבול? – כל אימת שישראל התלוננה בפני הרודן המצרי מובארק על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בעיתונות המצרית, תוך הפרת הסכם השלום, הוא היה מיתמם ו"מסביר" שמצרים היא דמוקרטיה ויש בה חופש עיתונות והוא אינו שולט בה ואינו יכול להתערב בתכנים שמתפרסמים בה.

ועכשיו, לאחר שחטפו את בני הזוג אוקנין, הטורקים טענו שאינם יכולים להתערב בהליך ה"משפטי", כי מערכת ה"משפט" עצמאית והיא תחליט. עאלק, יש "שופטים" באיסטנבול.

… עד שהשופט העליון ארדואן החליט שמיצה את החטיפה.

* השוואה בזויה – רוגל אלפר תומך באופן אוטומטי באויבי ישראל ובכל פעולה ופיגוע נגדנו. ניתן היה לצפות שהוא יברך גם את הטורקים על מעצר ה"מרגלים" הישראלים, ואולי יוסיף את אחת מססמאותיו השדופות כמו "ישראל היא הבריון השכונתי" וכו'. אז זהו, שלא. הוא אפילו כתב שהמעצר הוא "חוויה קפקאית". אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "גם ישראל מבצעת אי אילו מעצרים מנהליים בשנה, חלקם לא פחות אכזריים ושרירותיים". כוונתו היא למעצר המחבלים בבתיהם, לפני שהם רוצחים בבתינו.

הפעם גם גדעון לוי לא הצדיק את הטורקים, אבל גם הוא כותב: "לישראל, ובעיקר לתקשורת שלה, אין שום זכות מוסרית להיות נסערת ממעצר שווא אחד. חברה שלא מתעניינת במעצרי השווא היום־יומיים מעשה ידיה, ותקשורת שלעולם לא מדווחת עליהם כנדרש, שמא תרגיז את צרכניה, הן חסרות כל זכות לעורר סערה ממעצר שווא אחד במדינה אחרת, ולבקר בחריפות שכזו את משטרה. בטורקיה שורר היום משטר לא דמוקרטי בעליל, אבל הוא ודאי לא יותר רודני מהמשטר הצבאי בשטחים. יתרה מזאת, מבחינות מסוימות השלטון הצבאי בשטחים אכזרי וטוטליטרי אפילו יותר ממשטר האימה של רג'פ טייפ ארדואן". גם הוא מתגעגע לימים היפים שבהם ישראל לא פעלה ברשות הפלשתינאית הידידותית והמחבלים ביצעו כמעט מדי יום מעשי טבח באוטובוסים, מסעדות, קניונים ודיסקוטקים בישראל.

* דובר ה"נראטיב" של החוטפים – בפרשת חטיפתם של בני הערובה אוקנין בידי האויב הטורקי, אפילו "הארץ", בדרך כלל, לא תמך באויב. בדרך כלל, כי היה חריג – יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו". אופנהיימר פרסם פשקוויל שבו תקף את התקשורת הישראלית על שהיא מדקלמת את ה"נראטיב" הישראלי, וכאחרון הקונספירטורים הציב "סימני שאלה" על ה"נראטיב", שלפיו אין המדובר במרגלים. כדרכם של קונספירטורים, בראשית הדרך הם מציגים את סימני הקריאה שלהם כסימני שאלה, כדי לעורר בלבול בקרב הציבור. ע"ע הקונספירציה על רצח רבין. כך ניסח אופנהיימר את ה"נראטיב" של החוטפים, שהוא התנדב להיות דוברם. ומכתב האשמה שלו נגד התקשורת חסרת הספקנות כלפי ה"נראטיב" הישראלי, הוא לא יכול שלא לדקלם את ה"נראטיב" השוקניסטי: "משעשע לראות כיצד אותם כתבים שבארץ מאמצים בחום כל צידוק ביטחוני למעצרים מנהליים ומניעת מפגשים עם עורכי דין, הופכים לגיבורים ולוחמי צדק כשמדובר בשירותי הביטחון והמודיעין של הטורקים. התקשורת כל כך מאוהבת בסיפור שבנתה, שהציבור לא מקבל תשובות לשאלות דרמטיות הקשורות לפרשה וניזון מספקולציות נטולות ייסוד ומקורות". ובאמת, משעשע לראות כיצד אותו אופנהיימר שמאמץ בחום את ה"צידוק" ה"ביטחוני" של הטורקים, הופך לגיבור ולוחם צדק כאשר מדובר במחבלים שנעצרים כדי לסכל פיגועים ולהציל חיי ישראלים.

* מי צריך לפצות – ירון לונדון סונט בעקורי גבעת עמל ב', על כך שלא הפרישו חלק מן הפיצויים שקיבלו, לערבים ש"נושלו" ב-1948 מהכפרים שעליהם נבנתה השכונה, ושהם, בעצם מגוריהם שם, הינם חלק מן הנישול.

אם לערבים הנ"ל מגיעים פיצויים, הם צריכים לקבל אותם ממי שגרמו למצבם – מנהיגיהם, שבמקום לקבל את תכנית החלוקה התנפלו למחרת קבלתה על היישוב היהודי בארץ ישראל על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וממדינות ערב שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת להטביעהּ בדם. הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאות המלחמה, ולכל הסבל. ואם 6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה יוחזרו לחיים ועשרות אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלא נולדו להם ייוולדו ויחיו את חייהם כאזרחים ישראלים, אפשר יהיה לדון על פיצויים לאותם "מנושלים".

* מעידה על עצמה – הסופרת האירית הפופולרית סאלי רוני אינה מאשרת לתרגם את ספרה האחרון לעברית, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד. בכך היא מעידה על עצמה כמרשעת, בורה, קנאית ואנטישמית.

* מבחן ביילין – יוסי ביילין פרסם ספר אוטוביוגרפי. הספר מסקרן אותי מאוד. במיוחד מסקרן אותי לדעת, כיצד שופט ביילין בדיעבד את מפעל חייו, הסכם אוסלו. איך בעיניו עמד ההסכם על פי נייר הלקמוס שהוא הציב מיד עם חתימת הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, שנועד היה להיות המבחן שעל פי תוצאותיו יוחלט אם להמשיך בתהליך. ביילין כינה זאת "מבחן הדם", ואפשר גם לכנות אותו "מבחן ביילין".

מתוך ראיון של אברהם תירוש עם ביילין ב"מעריב", ב-26.11.93, חודשיים ועשרה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' ו"לחיצת היד ההיסטורית":

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* הים אותו ים – א.ב. יהושע הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ובין ספריו אני אוהב במיוחד את "מר מאני", שבימים אלה מלאו לו בדיוק שלושים שנה. בעיניי, הוא הטוב בספריו. מסתבר שזה גם טעמו של יהושע עצמו. במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסם חלקה הראשון של הרצאה שנשא יהושע על "מר מאני" במוסד ואן-ליר. וכך הוא אמר על פרק אחד מספרו: "השיחה החמישית ברומן של 'מר מאני' היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים".

בהרצאתו, מספר יהושע על ביקור שערך עם מנהיג מפלגתו, של"י, לובה אליאב אצל ראש עיריית קלקיליה. "… לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלשתינאים את תכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאל: 'מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים'. ללובה, האיש היקר הזה, לא הייתה תשובה".

האנקדוטה הזאת היא כל הסכסוך בין העמים בקליפת אגוז. מדינה בקווי 4.6.67 אינה מספקת אותם. הם רוצים אותה עד הים. על כל השטח שבין הירדן והים. אגב, על פי מפת של"י יש למדינה הפלשתינאית ים – חוף רצועת עזה. אבל לא לחוף הזה התכוון ראש עיריית קלקיליה, אלא לחוף הים של נתניה, ברצף מקלקיליה. כך בקלקיליה וכך בכל מקום אחר בארץ.

* כביש השידרה המזרחית – בנוסף לתכנית הלאומית לפיתוח רבתי של הגולן, מתכנן בנט גם תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן. השילוב של שתי התכניות מבטא מגמה חשובה מאוד, לביצור השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

בשאלות של פיתוח ההתיישבות, קיים מתח סביב השאלה מה צריך להיעשות מלמעלה, בידי המדינה, ומה מלמטה – בידי האזור, היישובים והתושבים. על דבר אחד אין ספק – התשתיות הן באחריות המדינה.

התשתית החשובה ביותר, שמן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה, היא הפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה, מעין "חוצה ישראל – מזרח". כביש כזה, ממטולה עד אילת, יהיה בסיס לפיתוח השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

* נחלת חצי המנשה – שר הבינוי והשיכון זאב אלקין עמד מול השטחים בקצרין שבהם עובדים במרץ הטרקטורים, המכשירים את השטח הגדול, של הרחבת קצרין, שמשרד השיכון משווק בו 1,500 יח"ד, ואמר: "הסיפור של השטח הזה אינו מתחיל היום, ב-2021. הוא מתחיל לפני 1,700 שנה". והוא קישר זאת לפארק קצרין העתיקה שנמצאת בעיצומו של מיזם פיתוח אדיר, בתמיכת משרד המורשת. אלקין הוא גם השר לירושלים ומורשת.

הכפר התלמודי בקצרין העתיקה מתוארך ללפני 1,700 שנה. אבל ההתיישבות היהודית בגולן עתיקה הרבה יותר. היא החלה כבר בתקופת המקרא – הגולן הוא נחלת חצי שבט המנשה. בתקופת מרד החשמונאים, יהודה מקבי ערך מסע לגולן, לחילוץ תושבי הגולן היהודים שעמדו בסכנת השמדה. בתקופת ממלכת החשמונאים, בימי אלכסנדר ינאי, שוחרר הגולן והחלה התיישבות יהודית בו. תקופת הבית השני, ועוד יותר מכך – תקופת המשנה והתלמוד היו תקופת תור הזהב של ההתיישבות היהודית בגולן. בתקופת העליה הראשונה קמו מושבות בגולן, רובן בחורן (המכונה היום "הגולן הסורי"), אך לא החזיקו מעמד זמן רב.

לפני 54 שנים שבנו לגולן, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות היהודית. וכעת, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה – תנופת פיתוח להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

* העשור האבוד – בעשור האבוד, ישראל איבדה את ריבונותה על הנגב, שהפך מרמס לכנופיות עוינות של בדואים. השפל היה בעת מבצע "שומר החומות", שבו יישובים יהודיים היו נצורים ואזורים שלמים בנגב היו מנותקים כאשר הכנופיות שלטו על צירי התנועה. בעשור האבוד, ראש הממשלה לא לחם נגד הפשיעה אלא נגד המשטרה, פעל בעליל להחליש אותה, לפגוע בה, לרדוף את מפקדיה ולבצע בהם שיימינג, להעליל עליה עלילות קונספירטיביות ולהסית את הציבור נגדה.

והנה, קמה ממשלה חדשה שהציבה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד לאומי, וכבר רואים תוצאות. אבל ליצנים ביביסטים ודקלמני דפי המסרים של התעשיה, כותבים הבלים על כך שהפשע משתולל בנגב באשמת הממשלה. פחחחח

* אלימות נגד עיתונאים – כל אלימות מגונה וחמורה, אולם אלימות נגד עיתונאים חמורה שבעתיים, כי זו התנקשות בדמוקרטיה, שנועדה לסתום פיות ולמנוע מידע מן הציבור.

כזו היא ההתנפלות האלימה על ברוך קרא, בעקבות ההסתה החמורה של נתניהו והתעשיה שלו. מקרה נוסף קרה השבוע בקריית שמונה. מנכ"ל העירייה עו"ד יורם ביטון התנפל על עיתונאי, עורך העיתון "חדשות הגליל" הרצל בן אשר, וחטף מידיו את הטלפון הנייד, כדי לסכל צילום של מהומה בישיבת מועצת העירייה.

* הכתובת על הקיר – ההתקפה האלימה על העיתונאי ברוך קרא והפגנת איחולי המוות לעד המדינה "השטינקר" ניר חפץ, הם פרי באושים של חמש שנות הסתה בהובלת נתניהו. זה יגמר ברצח.

ובאשר לביטוי שטינקר – בעולם התחתון הפשע הנורא ביותר היא להיות "שטינקר" של המשטרה ושל החוק. קוד הנאמנות דורש בראש ובראשונה נאמנות מוחלטת לבוס.

* נגד האתיקה – ועדת האתיקה של הכנסת לא מונתה עד כה, כי יו"ר האופוזיציה נתניהו מסרב למנות את נציגי האופוזיציה. לאחר חודשים רבים של סרבנות, נטל יו"ר הכנסת יוזמה, ומינה בעצמו את שני נציגי האופוזיציה, אך הם מיהרו להודיע שיחרימו את הוועדה.

מה הבעיה שלהם? הבעיה אינה הוועדה אלא האתיקה. ועדת אתיקה רק תפריע להם באופן התנהלותם האופוזיציונית חסרת התקדים. הם רוצים להמשיך להשתולל ולהתפרע במליאה, "לה-פמיליה" הפרלמנטרית רוצה להמשיך במופעי החוליגניות שלה ואמסלם רוצה להמשיך להשתמש בדוכן הנואמים לצורך הסתה ביביריונית שלוחת רסן.

* ההסתה בהתגלמותה – אם אנו רוצים להיווכח מהי התגלמות המושג הסתה; דברים שאם הם אינם הסתה – יש להוציא מהמילון את המושג הסתה, הנה שלושה ציטוטים של נער השליחויות של נתניהו, הביביריון דודי אמסלם:

"כנופייה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים".

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות".

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה. זה פאטה מורגנה. הערבים מסתובבים בכנסת כמנהלי המדינה ואומרים: היהודים טיפשים".

עכשיו ברור למה נתניהו מונע את הקמת ועדת האתיקה?

* שמאלנים למכלאות – נתניהו מעולם לא זכה להקים את ממשלת החלומות (והחסינות וחוק מגה-שחיתות "הצרפתי") כי תמיד נזקק לקואליציה עם מפלגת העבודה, עצמאות, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו וכחול לבן. היום אף אחת מהמפלגות הללו (אם היא קיימת) לא תקים אתו קואליציה וגם לא תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה. כלומר, הדרך היחידה שלו לחזור לשלטון, היא אם יהיה רוב של 61 ל"על טהרת הביביזם".

ומה יקרה אז? נער השליחויות אמסלם הבטיח מה השלטון יעשה אז – "השמאלנים למכלאות". ומיהם השמאלנים שיישלחו למכלאות, כהבטחת אמסלם? שמאלנים כמו בנט, כמו סער, כמו יועז הנדל, כמו איילת שקד, כמו צביקה האוזר, כמו אלקין, כמו ליברמן, כמו מנדלבליט. כלומר, כל מי שמאמין שאדם שאינו נתניהו רשאי להיות ראש ממשלת ישראל הוא שמאלן, ודינו, כפי שהבטיח נער השליחויות – להישלח למכלאות.

* והרי הודעה שנתקבלה זה עתה – מסתבר שבדברי הבלע וההסתה הנוראים שלו אמסלם לא אמר שיכניס את השמאלנים למכלאות אלא את "הזאבים האלה". אה, אם ככה הכל בסדר.

* הגדול מכולם – אמסלם אמר שנתניהו נשלח על ידי הקב"ה להנהיג, והוא "גדול המנהיגים היהודים ב-150 השנים האחרונות". נכון, נתניהו אינו עלה נידף מן הסוג של הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, בגין. הוא ליגה אחרת.

אבל מדברי אמסלם משתמעים דברי כפירה. אם נתניהו הוא הגדול מכולם רק ב-150 השנים האחרונות, משתמע מכך שמשה רבנו ודוד המלך, למשל, גדולים ממנו. הוא עוד ישלם על זה.

* לבדיקה – דברי ההסתה והשנאה הגזעניים של אמסלם נגד "האשכנזים" לצד דברי הסגידה והחנופה המביכים שלו למנהיג אשכנזי, ראויים לבדיקה של איש מקצוע.

* החמצנו קונספירציה – אני מדמיין את תאוריות הקונספירציה שהיו רצות בימים האחרונים, אם מחדל העובד בביתו של גנץ היה בביתו של נתניהו. היינו שומעים שהשב"כ, שהוא חלק מה"דיפ-סטייט" השמאלני, כידוע, שתל מרגל בביתו של נתניהו.

* שטח סטרילי – חברים טובים שלי הם שכנים של בני גנץ. כאשר גנץ היה ראש הממשלה החליפי, הם חיו בתוך מתחם סגור (היום, כשהוא "רק" שר הביטחון, רמת האבטחה הרבה יותר נמוכה). כדי לבקר אותם, צריך היה לתת מראש את מספר הרכב כדי לקבל את אישורם להיכנס למתחם. קצת מעיק, אבל משרה תחושת ביטחון. בכל אותה תקופה הם לא נעלו את הבית ולא את הרכב, כי הם נמצאים בתוך שטח סטרילי ומוגן לחלוטין. מסתבר שבכל אותה תקופה הסתובב חופשי במתחם שלהם שודד וגנב מדופלם שהוא גם מרגל.

* יאפשרו להקים ממשלה – כאשר יצאתי נגד הרעיון של הקמת ממשלת גנץ שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אמרו לי שזו "רק הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ", "הימנעות" וכל השטויות הללו. אמרתי אז, שעדיפה קואליציה שהמשותפת היא חלק ממנה, מאשר ממשלת מיעוט שתלויה בה מבחוץ, כיוון שאז כוח הסחיטה שלה גדול לאין ערוך. הממשלה תקיים אתה עשרות משאים ומתנים מדי יום, לפני כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה.

מיקי זוהר הכריז השבוע מעל במת הכנסת, שהליכוד לא רצה להקים קואליציה עם רע"ם, אלא "רק" "שרע"ם תאפשר להקים ממשלה של הליכוד", באמצעות הימנעות מבחוץ. פירוש הדבר, ממשלה התלויה ברע"ם הרבה יותר, לאין ערוך יותר מאשר קואליציה עם רע"ם.

* בעד החוק הנורווגי – האופוזיציה תוקפת בשצף קצף את הממשלה על היותה ממשלה מנופחת בשרים ובסגני שרים ועל החוק הנורווגי, ומזכירה כיצד מפלגות הקואליציה הנוכחית תקפו בשצף קצף את הממשלות הקודמות על היותן מנופחות בשרים וסגני שרים ועל החוק הנורווגי. ואכן, האופוזיציה הקודמת תקפה על כך בשצף קצף את הממשלות הקודמות. ואני מעריך, שאם יתחלף השלטון, והמפלגות שהיום באופוזיציה תהיינה בשלטון שוב האופוזיציה תתקוף על כך בשצף קצף את השלטון, שמצדו יטען נגד הצביעות של האופוזיציה שתוקפת בשצף קצף את מה שהיא עצמה עשתה כשהייתה בשלטון. והתקשורת באופן עקבי מצטרפת תמיד לכל אופוזיציה בביקורת על הממשלות המנופחות ועל החוק הנורווגי והסאטירה תמיד מגחיכה על כך את כל הממשלות.

המסקנה המתבקשת מהתיאור הזה, הוא שניפוח הממשלות והחוק הנורווגי הם דבר שלילי מיסודו אבל אילוץ פוליטי, ולכן אין מנוס לממשלות אלא לקיים אותם מתוך ידיעה שהאופוזיציה, התקשורת והסאטירה יתקפו אותן על כך, ואת הביקורת ניתן להציג כצבועה ופופוליסטית אבל גם כחיונית להצגת האינטרס הציבורי מול השיקול הפוליטי-הישרדותי.

אני מבחין בין הממשלה המנופחת לבין החוק הנורווגי. הממשלה המנופחת והבזבזנית היא רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית ותפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שצריך להיעלם מן העולם, כיוון שהוא אתנן פוליטי נטו. משרד ממשלתי צריך לפעול כך שבראשו עומד נבחר ציבור אחד ומתחתיו מנכ"ל העומד בראש מערכת מקצועית. אין שום מקום לעוד פוליטיקאי במשרד, כסגן שר וגרוע יותר כ"השר במשרד", כפי שקיים היום במשרד האוצר, היה בממשלה הקודמת במשרד הביטחון והתקדים היה כאשר שר האוצר נתניהו מינה את מאיר שטרית לשר נוסף במשרדו. הביקורת על התופעה הזאת מוצדקת ונכונה, ואני מקווה שפעם תחלים המערכת הפוליטית שלנו מן המחלה הזאת.

לא כך בנוגע לחוק הנורווגי. עוד שנים רבות לפני שחוקק בישראל החוק הנורווגי המוגבל, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת כדי שיוחלפו בח"כים הבאים ברשימתם, כל עוד הם מכהנים כשרים, קראתי לחוקק חוק נורווגי מוחלט, מחייב, כפי שקיים בנורווגיה, על פיו כשחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, אוטומטית פוקעת חברותו בפרלמנט והבא בתור במפלגתו נכנס במקומו לפרלמנט, ואם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט.

בעיניי, הדבר נחוץ בראש ובראשונה כדי לחזק את הרשות המחוקקת, השבויה בידי הרשות המבצעת ולחזק את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות. מן הראוי שיהיו 120 חברי כנסת, שתפקידם הוא חקיקתי ופרלמנטרי, זו שליחותם כנבחרי ציבור ולא ששליש מהכנסת יהיו שרים וסגני שרים.

יתרון נוסף של החוק הנורווגי, הוא שחרור השר מהמטלות הפרלמנטריות, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לתחום עליו הוא אחראי כשר. איך שר יכול לתפקד כאשר עליו להיות נוכח בכנסת ולהשתתף בכל ההצבעות הרבות, במשך שלושה ימים בשבוע? הדבר נכון שבעתיים בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה משתמשת באופן אינפלציוני בתרגיל הפיליבסטר שנהוג היה להשתמש בו במשורה ובנוסף לכך היא אינה מאפשרת קיזוז. האם האינטרס הציבורי הוא שהשר יבלה לילות שלמים בהצבעות האינסופיות על מאות הסתייגויות לכל חוק, ולא ישרת את הציבור בתחום שעליו הוא מופקד?

יתר על כן, אני תומך ב"חוק הנורווגי המדלג", שהוצע בממשלה הקודמת אך ירד מהפרק בשל הביקורת הציבורית והחשש שלא יעבור בבג"ץ. החוק הנורווגי המדלג מתייחס למקרה של פילוג במפלגה קואליציונית, כפי שהיה בין כחול לבן ויש עתיד עם הקמת הקואליציה הקודמת. לא הגיוני ששר מכחול לבן שבקואליציה יתפטר מהכנסת ובמקומו ייכנס לכנסת נציג יש עתיד האופוזיציונית, כי הדבר מעוות את חלוקת המנדטים בכנסת.

הביקורת על הממשלה היא על הבזבוז בניפוח השרים ובחוק הנורווגי. בעיניי, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

ההתייחסות לניפוח הממשלה ולחוק הנורווגי כמקשה אחת שגוי. נכון לבקר את הממשלה על מספר השרים והסגנים ואני מייחל לתיקון בממשלות עתידיות, אך הביקורת על החוק הנורווגי אינה מוצדקת.

* האומץ להחליט – כצפוי, בפיגור של חודשים אחרי ישראל, החליט FDA על חיסון בוסטר מגיל 18 ומעלה (ולא מגיל 65 ומעלה כפי שהיה עד כה). FDA הוא גוף שמרן ואטי. אני גאה בראש הממשלה נפתלי בנט על החלטתו המנהיגותית האמיצה להסתמך על המומחים הישראליים, שאינם נופלים במאומה מעמיתיהם האמריקאיים, ולקבל את ההחלטה על הבוסטר בלי להמתין ל-FDA. אלמלא כן, היינו עלולים להיות כעת במצב הדומה למדינות אירופה, שבהן המגיפה נמצאת היום בשיאה.

* מאמץ לאומי – ביום שלישי יחל חיסון הילדים, וטרם שמענו על היערכות בתי הספר בארץ לחסן אותם בהמוניהם. כך לא מתנהל מאמץ לאומי.

* שאלה דמגוגית – בראיון לערוץ 12 שאלה דנה וייס את שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, איך היא מנעה את פרס ישראל מפרופסור גולדרייך שפנה לאיחוד האירופי בקריאה לא לתקצב (כלומר בקריאה להחרים) את אוניברסיטת השומרון באריאל, בעוד ממשלת נתניהו בעצמה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אקדמי עם האיחוד האירופי, תוך הסכמה להחריג מן ההסכם את אוניברסיטת השומרון?

זאת ממש שאלה דמגוגית. המעשה החמור של גולדרייך היה קריאה של אזרח ישראלי, איש אקדמיה ישראלי, לחרם וייבוש של אוניברסיטה ישראלית (צעד ששופט בית המשפט העליון הגדיר בפסק דין כסתימת פיות ופגיעה בחופש האקדמי). מה שעשתה הממשלה, הוא התמודדות עם תוצאות מדיניות האיחוד האירופי שפעלה כפי שהטיף לה גולדרייך. הממשלה אמונה על האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו להיות ברוגז עם העולם כאשר אנו חשים שנעשה לנו עוול. "שברו את כלים ולא משחקים" – זו אינה מדינאות. ניתוק הקשרים האקדמיים עם אירופה רק תשרת את BDS, הגולדרייכים למיניהם ושות'. האינטרס הישראלי הוא שיתוף פעולה אקדמי עם מדינות זרות ובהן האיחוד האירופי. אז בינתיים הם מחריגים את אוניברסיטת השומרון. חבל. אבל ממשלת ישראל, הן הקודמת והן הנוכחית, מתקצבת את האוניברסיטה הזאת. אני מקווה שהיא מקבלת העדפה מתקנת מהממשלה בשל החרם האירופי. אני מאמין שלא רחוק היום שבו גם האיחוד האירופי יתייחס לאוניברסיטת השומרון כמו לשאר האוניברסיטאות בישראל. הנה, רק שלשום בריטניה הכירה בארגון הטרור חמאס כארגון טרור. מחר גם יכירו באוניברסיטת השומרון באריאל.

* אני רק שאלה – אם בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח" ולא "לא תרצח ולא תרצחי" – האם לאישה מותר לרצוח?

* מילים טעונות – יש בשפה מילים טעונות, שאכן טומנות בחובן תרבות וערכים פטריאכליים, ומן הראוי להשתחרר מהן.

כזו היא, למשל, המילה "בעל". רוב מוחלט של מי שמדברים על "בעל ואישה" או האומרות "בעלי" אינם מתכוונים לקניין. אולם המילה "בעל" עצמה נובעת מניה וביה מבעלות על קניין, ונכון להמעיט את השימוש בה עד שתעלם. לעולם איני מגדיר את עצמי "בעלה" של אשתי, אלא בן זוגה. עוד מינוח שהוא באמת בעייתי, הוא "בית אב". כאשר עסקנו באורטל במספר "בתי אב" עבור תכנית הנחלות בגולן (לא אכנס כאן להסבר מהי התכנית), נהגתי לכתוב בתכתובת הפנים אורטלית "בתי אם". אני גם מקפיד לכתוב "קליטת בנות ובני אורטל", ולא כמקובל "קליטת הבנים". למה אני מקפיד על כך ובמקביל כותב "החברים, המועמדים, הנקלטים" וכו' למרות שהכוונה גם לחברות, מועמדות ונקלטות? כי המילה "בן" היא זכרית במשמעותה בפועל. אנו אומרים "בן" כפי שאנחנו אומרים "גבר" ולכן "בנים" זה כמו "גברים". אני מרגיש שכאשר אני אומר "בנים" זה לא כמו "אנשים" ולא כמו "ילדים" אלא כמו "גברים" וזה לא מקובל עליי. כפי שאני אומר "גברים ונשים" כך אני אומר "בנים ובנות". אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, התשובה היא שלושה. אם שואלים אותי כמה בנים יש לי, התשובה היא שניים.

לעומת זאת, אין שום מטען פטריאכלי בצורה הסתמית בעברית, שהיא זהה לצורה הזכרית. וסרבול השפה ומלחמה בתשתיתה ובהגיונה הפנימי באמצעות המרתה ל"מיכאלית", היא טרחנות לשמה.

* אחד ואחת ועוד אחד ואחת – אנו אומרים "אתם" לקהל שבו נשים וגברים, כי הצורה הסתמית בעברית זהה ללשון זכר. באותה מידה, הצורה הסתמית של מספר בעברית, זהה ללשון נקבה. איך, למשל, אנו קוראים את הנוסחה: 4=2+2? שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. איננו אומרים "שניים ועוד שניים שווה ארבעה". גם איננו קוראים ב"מיכאלית": "שתיים ושניים ועוד שניים ושתיים שוֶה ושוָה ארבע או ארבעה". למה? כי זו השפה. ואין כאן הדרת גברים.

די. הפסיקו והפסקנה לבצע מעשי סדום לשפה העברית.

* מוקדם ומאוחר – במאמר הביקורת שכתב על ספרו של קהלני "מנהיגות במעגלי החיים", מציין משה גרנות שרבין ופרס תמכו בהתמודדות של קהלני על ראשות עיריית ת"א, למרות שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' והקים את הדרך השלישית. אולם ההצבעה על אוסלו והקמת הדרך השלישית היו ב-1995 ואילו הבחירות לעיריית ת"א היו ב-1993. האמת היא שכבר אז קהלני היה ראש שדולת הגולן בכנסת ויצא בחריפות נגד המו"מ עם סוריה על ירידה מהגולן. למרות האהבה שלי לקהלני והחברות שלי אתו, אני מודה שייחלתי שיפסיד בבחירות, כדי שיהיה פנוי למאבק על הגולן. אולי זו הסיבה שרבין ופרס תמכו בו? טוב, אני לא באמת חושד שזו הסיבה. הסיבה הייתה הפופולריות של קהלני והאמונה שהוא בעל הסיכוי הטוב ביותר מבין אנשי מפלגת העבודה לנצח בבחירות. בסופו של דבר, קהלני הפסיד בהפרש זעום לרוני מילוא.

* אובססיית השמות הילדותית – משה גרנות תמה על אובססיית השמות הילדותית של נעמן כהן. האמת היא שאין טעם לחפש לה פשר או הגיון. זו אובססיה לשם אובססיה.

סבו של בנימין נתניהו, נתן מיליקובסקי, חתם על מאמריו בפסבדונים נתניהו. בנו, בן ציון נתניהו, אימץ את שם העט של אביו כשם משפחתו העברי, כבר בנעוריו. בנימין נתניהו כבר נולד נתניהו. בנו יאיר הוא דור שלישי לשם נתניהו. אבל כהן ממשיך לכנות אותו יאיר מיליקובסקי נתניהו. למה? ככה. אובססיה.

יש לו אובססיה ילדותית גם לכינויים. כינויו מזה עשרות שנים של חיים אורון הוא ג'ומס. כאשר נשאל פעם בראיון מה מקור הכינוי, הוא סיפר שכיוון שהיה גדול מימדים, זכה בילדותו בכינוי ג'מוס, שעם השנים השתנה לג'ומס. מאז הראיון, כל אימת שכהן מזכיר את אורון, ברשימה האינסופית של שמותיו הוא מכנה אותו גם ג'מוס. למה? ככה. אובססיה.

מרב מיכאלי נולדה בשם מיכאלי, שמה של אביה עמי מיכאלי שהוא בנו של נחמיה מיכאלי (שהיה מזכיר מפ"ם). כלומר, מרב היא לפחות דור שלישי של משפחת מיכאלי. אמה היא בתו של ישראל קסטנר. אז האובססיב לקח את שם נעוריה של אמה של מרב והדביק לה אותו, ויקרא שמה בישראל מרב קסטנר מיכאלי. למה? ככה. אובססיה.

* ביד הלשון

ארץ הצבי – היום, 21.11, מלאו 11 שנים לפטירתו של חתן פרס ישראל אריה לובה אליאב, פעיל עליה והתיישבות, סופר, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, מנהיג מפלגת של"י וממנהיגי השמאל הציוני היוני.

ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, הייתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מפרק יא בספר דניאל. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק טז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ". ובפסוק מא: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן". אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ".

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת.

אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי", דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.

דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה".

במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בה והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. " 'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא".

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

* "חדשות בן עזר"