צרור הערות 12.5.21

* מאורעות תשפ"א

* תמצית המאורעות – פורעים ערבים בלוד הסירו את דגלי ישראל והניפו במקומם את דגלי אש"ף.

זה כמובן אירוע שולי וזניח ביום שבו מאות רקטות שוגרו לעבר אזרחי ישראל ובוצעו ניסיונות לינץ' ביהודים, אבל האקט הסמלי הזה הוא תמצית המאורעות בירושלים, בגבול עזה, במגזר הערבי ובערים המעורבות. האקט הזה מסמל את מהות המאבק – החלפתה של ישראל בפלשתין.

כל השאר – טקטיקה.

* לגונן על האמת – אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל יש לי אינטרס לגונן על האמת. כאשר מעלילים עליו עלילות שווא – יש לדחות אותן.

אני קורא נראטיב שקרי לפיו נתניהו "מבעיר את השטח" מסיבות פוליטיות. אילו הוא באמת הבעיר את השטח, אפשר היה להתווכח האם זה מסיבות פוליטיות או לא. אבל הוא ההיפך ממבעיר את השטח.

כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו, כך גם במשבר הזה הוא נוהג במתינות יתר, לטוב ולרע. כלומר לעתים זה טוב, לא צריך תמיד לפעול בכוחנות ואלימות, ולעתים זה רע, כאשר לא מפעילים את הכוח כאשר צריך לעשות כן, כמו בהבלגה על טרור ההצתות.

כך הוא נוהג גם בימים האחרונים. הבלגה על ההצתות. דחיית הצעת הרמטכ"ל לתגובה קשה על מטחי הרקטות בשבועיים האחרונים. תגובה מתונה ומכילה בירושלים. האיסור על עליית יהודים להר הבית. הסטת מתווה מצעד הדגלים.

אני סולד מהמנהג המגונה להאשים את עצמנו באלימות המופעלת נגדנו. ואני סולד לא פחות מכך מהניסיון לעשות הון פוליטי מהאשמת יריבים פוליטיים בתוכנו באלימות המופעלת נגדנו. בין אם אלה מי שטוענים ש"נתניהו מבעיר את השטח" ובין אם אלה הביביסטים שמדקלמים את הטענה המגוחכת שהערבים מריחים חולשה לקראת הקמת ממשלה שלא נתניהו יעמוד בראשה.

תרגיעו. את האויב לא מעניין ימין או שמאל, כן ביבי לא ביבי, ממשלה כזו או ממשלה אחרת. הוא נלחם נגד קיומה של ישראל.

* תגובה לא פרופורציונלית – התגובה הישראלית צריכה להיות מכה שתגרום להם להתגעגע ל"צוק איתן", שאותם יזכרו כקייטנה. ולא צריך לשם כך חמישים יום. די בחמישה ימים.

* כללי משחק – המחבלים מבעירים שדות וישראל אינה מגיבה. הם משגרים רקטה וישראל מגיבה. המסר הישראלי הוא שיש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות. אם הם משגרים, הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב.

האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? לשרוף את רכוש אזרחיה?

ביזיון.

מדינה שמבליגה על הצתת שדותיה חוטפת טילים על בירתה.

* החלטה אחראית – אילו בוטל מצעד הדגלים בירושלים, הייתה זו כניעה לאלימות ולטרור. אבל החלטה טקטית על הסטת מסלול המצעד כדי שלא יגיע דווקא לשער שכם, נקודת החיכוך הבוערת ביותר ביום הבוער ביותר, היא החלטה שקולה ואחראית. נתניהו נהג באחריות בהחלטה זו. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער מה הוא ועדת מעריציו היו אומרים על החלטה כזו של בנט.

* להחיל את הריבונות – יש להחיל את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, על לוד ורמלה, על חיפה ועכו, על יפו.

ה"הכלה" רבת השנים של הטרור החקלאי ושל האלימות והפשיעה במגזר הערבי, גרמו לכך שכאשר ישראל מותקפת מבחוץ, הגיס החמישי פורע פרעות בישראל.

* הלנו אם לצרינו? – שעה שאזרחי ישראל מותקפים ברקטות – פשע נגד האנושות של המחבלים בעזה, בריכוזי הערבים בישראל יצאו להתפרעויות אלימות, כולל ניסיונות לינץ' נגד יהודים במקומות שונים בארץ. והיו גם ערבים שהצילו יהודים מדי הפורעים.

ואיפה ההנהגה של ערביי ישראל? האם היא בצד של מבצעי הלינץ' או בצד של מחלצי המותקף? לגבי המשותפת – זה ברור. ואילו רע"ם צריכה להסיר את הערפל מעמדותיה, להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. עליה להבהיר – הלנו היא אם לצרינו? כאשר נורית רקטה מעזה לישראל, עם איזה צד של המשגר היא מזדהה? היא חייבת לנקוט עמדה. זו ההזדמנות שלה להוכיח שהיא שותף לגיטימי לממשלה ישראלית. או להבהיר שאינה לגיטימית.

* משענת קנה רצוץ – אם רע"ם משעה את המו"מ הקואליציוני בעקבות התוקפנות של חמאס נגד ישראל – מה היא תעשה אם תהיה תוקפנות כזו אחרי שתקום ממשלה? תסיר את תמיכתה ממנה?

זו משענת קנה רצוץ.

נתניהו ניסה להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' סיכל זאת. לאחר מכן גוש השינוי ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

במבוי הסתום הפוליטי נראה היה שאין ברירה אלא לשתף אתם פעולה. אבל העימות עם חמאס מוכיח שזו הייתה אשליה.

אם רע"ם תגנה באופן חד משמעי את מתקפות חמאס ואת ההתפרעויות בירושלים – היא תוכיח שההתנתקות מהרשימה המשותפת היא עליה על דרך חדשה. גינוי כזה יהיה צעד בונה אמון שיכשיר אותה לקואליציה. בלי גינוי כזה, אין טעם להמשיך ולנסות לעשות אתם עסקים.

* מפלגה ערבית-ישראלית אחרת – יוסף חדאד, ערבי נוצרי מנצרת, התגייס לצה"ל, היה לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל חברתי, מייסד הארגון החברתי "ביחד ערבים זה לזה". הוא פועל להשתלבות ערביי ישראל במדינה ופעיל מאוד בהסברה הישראלית, בעיקר במדינות ערב אך גם במערב ובמלחמה נגד BDS. הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות ומרבה להופיע בתקשורת הישראלית ובמדינות ערב המתונות.

יוסף פרסם מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "הפורעים לא מייצגים את החברה הערבית". במאמר הוא הוקיע את ההתפרעויות ומעשי הלינץ' נגד יהודים. המסר העיקרי של המאמר, הוא שמדובר במיעוט קטן בקרב הציבור הערבי והרוב הגדול חפץ בדו-קיום וקירוב לבבות. הוא הזכיר את ההירתמות של ערביי ישראל למלחמה בקורונה ואת ההירתמות היפה לסיוע בעקבות אסון הר מירון. "אותם מאות מתפרעים אתמול", כתב חדאד, "ניסו לפגוע ביהודים אבל למעשה יותר מכולם הם פגעו בנו, בחברה הערבית ישראלית. הם השחירו את כולנו ועשו נזק עצום לתהליך ההשתלבות והשותפות שהיה בעיצומו".

אני משתוקק להאמין לו, אבל אם זו עמדת הרוב הדומם, למה היא אינה באה לידי ביטוי בייצוג הערבי בכנסת? ואם קיווינו שרע"ם שפרשה מהרשימה המשותפת משנה כיוון, הנה, בשעת מבחן אף היא מצופפת שורות עם הקיצוניות.

מאמרו של חדאד מסתיים במילים: "עדיין לא ברור מהו עומק המשבר שנוצר ביממה האחרונה בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, וכמה זמן ייקח לנו לאחות את הקרע ולבנות אמון חברתי מחדש. אבל זו גם ההזדמנות להבין שהגיע הזמן לתמוך ולקדם הנהגה ערבית חדשה, שתעשה את כל מה שאיימן עודה ומנסור עבאס נכשלו: תייצג באמת את ערביי ישראל ותחבר אותנו להיות חלק אינטגרלי בחברה הישראלית".

אני מכיר את חדאד, עמו אני שותף לפורום "עמק השווה", הפועל לגיבוש הסכמות ויצירת פיוס בין כל חלקי החברה הישראלית. עוד עמנו בפורום הישאם אבו-ריא מסכנין, הקצין המוסלמי הלא בדואי הראשון בצה"ל, ופאדי מקלאדה.

כתבתי לשלושתם בקבוצת הווטסאפ של הפורום: "יוסף, פאדי, הישאם – הקימו מפלגה. רוצו לכנסת. ברגע המבחן רע"ם מתגלית כמשענת קנה רצוץ. אתם חייבים ליצור אלטרנטיבה שפויה, של מפלגה ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. אני מאמין שיש בציבור הערבי כמיהה למפלגה כזו, שתהיה שותפה רצויה לכל ממשלה (לא תמיכה מבחוץ, חברות מלאה) ותהיה לה השפעה אמתית".

* שקר על מלא – תעשיית השקרים הביביסטית שיגרה את העלובים שבח"כים של הליכוד, אנשים מן הזן של מירי רגב וקרעי, אנשים חסרי כבוד עצמי מינימלי, להופיע מול מצלמות הטלוויזיה, לשקר במצח נחושה ולדקלם את טענת הכזב שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

אומרים שחצי אמת גרועה משקר. במקרה הזה מדובר בשקר "על מלא". בשקר מוחלט. בשקר שאין בו אפילו סדק צר של אמת. אפילו גרגר אבק של בדל אמת לא חדר אליו. מדובר בהיפוכן ב-180 מעלות של העובדות. אז למה זה פחות גרוע מחצי אמת? כי זה כל כך שקוף, שחוץ מעובדי אלילים מוחלטים, כאלה שמתייחסים לכל דף מסרים של תעשיית השקרים כתורה מסיני, אף אחד לא יאמין לו. ואותם שליחים עלובים שמוכנים לדקלם את השקרים האלה בטלוויזיה (אני מניח שכל הח"כים התבקשו לדקלם את השקר, אבל לרובם יש אי אלו קווים אדומים והם השאירו את המלאכה הבזויה לנערי השליחויות הנלעגים ביותר, לתחתית החבית של הליכוד) באמת עושים מעצמם צחוק.

* למה הוא משקר? – לפעמים אני שומע את השאלה או התמיהה – למה נתניהו משקר.

מה זאת אומרת? זה כמו לשאול למה זמר שר, למה סופר כותב, למה בנאי בונה, למה דייג דג, למה צייד צד. שקרן משקר.

* על מלא – גדעון לוי, שמתעב את מדינת ישראל, אך מעריץ את נתניהו, פרסם פשקוויל חריף נגד ממשלת השינוי המתגבשת. כרגיל, עם ארסנל הסיסמאות העבשות שלו (אקיבוש… אפרטהייד… גזענות… הוצאה להורג של פלשתינאים וכו'). כותרת המאמר היא: "ממשלת השינוי היא ממשלת ימין, על מלא".

כמובן שזה קשקוש. אבל זה הרבה יותר קרוב לאמת מהתיאור הביביסטי שזאת ממשלת שמאל על מלא.

* ברית החוליגנים – אני מתנגד לצעדו של עמיחי שיקלי ומקווה שיחזור בו, אך סולד מגילויי השנאה וההסתה כלפיו. השיא הוא בפשקוויל בפייסבוק של התסריטאי בני ברבש שהשווה אותו, לא פחות, לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והצהיר "הוא לא מהעם שלי, הוא לא מהמדינה שלי, הוא אויב". דברי ההסתה, הבלע, ההתלהמות והשנאה של ברבש בזויים ויש להוקיע אותם. זו תמונת הראי של ההסתה נגד בנט וחבריו.

ברבש הוא תסריטאי, "איש רוח" כביכול, אך אין שמץ של הבדל בינו לבין הביביריון רמי בן יהודה (אותו מנוול חמוש במגפון שהתנפל על רעייתו של זאב אלקין והטריד אותה באלימות אופיינית). הלה עמד בראש חבורת חוליגנים שהפגינו ליד ביתו של ח"כ מתן כהנא. לתשואותיהם, הפרחח צווח "אולי אתם לא יודעים אבל מתן כהנא אוהב בנים [צחקוקים בקהל]. ניצן הורביץ אונס אותך. ניצן הורביץ מוריד לך את המכנסיים ואונס אותך". והאספסוף הביביריוני מריע לו.

בעיניי, הייעוד של ממשלת האחדות הלאומית (אם תקום), היא גיבוש מחדש של מיינסטרים ציוני דמוקרטי, שמנוולים נקלים כמו בני ברבש ורמי בן יהודה לעולם לא יהיו חלק ממנו. שיישארו מחוץ למחנה.

* אקיבוש של 48' – תום מהגר הוא פעיל מרכזי בארגון האנטי ישראלי העוין "זוכרות". זהו ארגון שייעודו להילחם נגד קיומה של מדינת ישראל ובעיקר בעד הטבעתה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה". השתתפתי פעם בעימות עם ה"זוכרת" הראשי איתן בורשטיין. הלה אמר בדיון: "אנחנו לא נלחמים למען זכות השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא קיימת והיא אינה זקוקה לנו. אנחנו נלחמים למען היישום שלה בפועל – שכל הפליטים יחזרו לבתיהם". תום מהגר פרסם פשקוויל ב"הארץ", ביום בו רוגל אלפר פרסם פשקוויל שכותרתו "יום ירושלים – יום אבל", ובו השתלח בשמאל הציוני שיוצא נגד אקיבוש ואאיטנכלויות, ומזכיר לו שהעוול הגדול אינו אקיבוש של 67' אלא של 48'. וברוח אבישי בן חיים הוא גם הסביר שהשמאל הציוני האשכנזי החילוני הוא אליטה שנבנתה מהנכבה והתעשרה ממנה, ולכן היא יוצאת רק נגד העוול של 67'.

הפשקוויל הזה הוא תגובה לפשקוויל נכבאי של איימן עודה, שמהדהד אותו ואת מסריו, וקובע: "המאמר של עודה מבהיר, שגם מנקודת מבט פלסטינית, לא ניתן לדבר באופן קטגורי ונפרד על הכיבוש של 67', בלי לדון בשאלת האחריות בגבולות 48' ". והמשמעות ברורה – גם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67 יימשך הסכסוך, תמשך המלחמה על הארץ, ערביי ישראל שתומכים ברשימה המשותפת ימשיכו להילחם על ירושת הארץ מידינו והשמאל הרדיקלי ימשיך לתמוך באויב. כי ההתנגדות אינה לאקיבוש, אלא לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

* שמחתי עם ישמח חתני – אהבתי את הסדרה "ישמח חתני". והכי אהבתי דווקא את הקטעים הקיטשיים ביותר. כי אני אוהב את הארומה של הסדרה הזאת. אני אוהב קהילה, אני אוהב קהילתיות והגיבורה הגדולה, הן של הסרט והן של הסדרה, היא הקהילה. ואני אוהב את המסורתיות המזרחית המתונה, מאירת הפנים, של "דרך ארץ קדמה לתורה". ואני אוהב סדרות עם סוף טוב.

* רמדאן קרים – לפני שנים אחדות, נכנסתי למסעדה בפוריידיס. השירות היה אדיב ונעים והאוכל היה טעים. ומשהו היה לי מוזר. המסעדה ריקה. אני הסועד היחיד. לא ייחסתי לכך חשיבות.

לפתע נכנסה ילדה, וקיבלה את ההזמנה שלה – שקית מלאה בפיתות ובשקית השניה שלל מאכלים. טייק אוויי. ועוד משפחה. ועוד משפחה. ועוד משפחה. מעניין.

פתאום נפל לי האסימון. רמדאן! איזה טמבל. עכשיו ברור למה המסעדה ריקה. זו עוד שעת צום. ולמה אנשים לוקחים משלוחים – הם מתכוננים לאיפטאר, הסעודה השוברת את הצום.

קשה לי לתאר את תחושת המבוכה והבושה שחשתי. הזמנתי מהר חשבון, שילמתי והסתלקתי במהירות.

* זאת המנגינה שלנו – מסביב יהום הסער, אך דווקא היום, לא מתוך אסקפיזם אלא מתוך חוסן ואף על פי כן, קיימנו את תיקון ליל שבועות של מרכז עיינות במרכז הקהילתי גולן, במתחם צנובר. עסקנו במגילת רות ובשמיטה וקינחנו במופע של אהוד בנאי.

ראשנו לא יישח!

ובשעת ההופעה הקסומה, גוש דן הותקף. ואני קרוע בין ההנאה מאהוד בנאי הנפלא לבין הדאגה והזעם; עיניי בסמטרפון – באתרי החדשות, מסתמס עם האחים שלי בחזית גבעתיים ובחזית מודיעין, צופה בסרטוני השיגורים והיירוטים ששולחים חברים.

אהוד בנאי במופע אקוסטי, הוא והגיטריסט נושי פז, שני גיטריסטים וירטואוזים, שתי גיטרות אקוסטיות ומפוחית, ומיטב הרפרטואר של אהוד בנאי. ומילות השירים מקבלות משמעות אחרת. "הכוכב של מחוז גוש דן" נשמע באוזניי כשיר הזדהות עם אחינו בחזית גוש דן.

"אל תפחד. אתה לא לבד… אם קלקלת אתה יכול גם לתקן… מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור. אל תסטה, כדי שתוכל לחזור… ובכל רגע חדש פורענות, לא עלינו, והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ… הנר שלך מאיר עדין בוער… מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן. כל הלילה על האש, על נפשנו אבקש, יום אחד הכל יפרח הלב של העולם נפתח… היום אגרש את העצב מעינייך, אעשה את היום למאושר בחייך… ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר. כי את תהיי לי עיר מקלט… מרחוק הם מנגנים עכשיו רק לנו. עוד טיפה תראי, כמעט הגענו אל אותה פינה, אל המנגינה – זאת המנגינה שלנו".

          * ביד הלשון

ייסורי הצעיר – כותרת הטור של בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בערב שבת הייתה: "ייסורי עמיחי הצעיר". עמיחי הוא ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה), ונושא המאמר היה מכתבו של שיקלי בו הודיע שיצביע נגד ממשלת האחדות.

הכותרת היא פרפרזה על שם ספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה (1749-1832) "יסורי ורתר הצעיר" – רומן מכתבים שיצא לאור ב-1774, והייתה לו השפעה אדירה על דורות של קוראים. היה זה ספרו הראשון של גתה והמצליח ביותר, שנחשב יצירת מופת, תורגם לשפות רבות וזיכה את כותבו לתהילת עולם. הספר היה שנוי במחלוקת, כיוון שהוא הסתיים במכתב ההתאבדות של ורטר, ונאמר עליו שהוא יוצר רומנטיזציה להתאבדות ומעודד אותה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.5.21

* תנאי הכרחי אך לא מספיק – לאחר הבחירות קיוויתי מאוד שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. היה לי ברור שהוא יכשל, וכפי שכתבתי – הסיכוי היחיד להקמת ממשלת שינוי, הוא כישלון של נתניהו. רק אז תהיה לבנט לגיטימציה בבייס שלו להקים ממשלת אחדות ורק אז יש סיכוי מסוים שהמפלגות החרדיות תתמוכנה בממשלת השינוי כדי למנוע בחירות.

כישלונו של נתניהו היה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נקווה מאוד שתקום ממשלת השינוי, ממשלת התיקון, ממשלת האחדות הלאומית.

* מבחן בנט – האם תקום ממשלת שינוי או ניגרר לסיבוב חמישי? זה תלוי בעיקר בשאלה אחת: מאיזה חומר קורץ בנט. מה מידת החוסן הנפשי שלו? מה רמת כושר העמידה שלו? האם הוא מנהיג?

* נאמנות למנהיג = עבודה זרה – צר לי על הודעתו של עמיחי שיקלי שיתנגד לממשלת השינוי. זוהי טעות חמורה ומאכזבת. אני מקווה מאוד שיתעשת ויחזור בו. כתבתי לו: "אתה מאכזב. מה אתה רוצה? הרי המשמעות של הצעד שלך היא סיבוב חמישי, שהתוצאות שלו תהיינה זהות לשל ארבעת הסיבובים הקודמים. נתניהו לא יוכל להקים ממשלה. אף אחד לא יחזור על תקדים גנץ. אף אחד לא מאמין לאף מילה של נתניהו. אין שום ערך לחתימת ידו ולהסכם אתו. כל עוד הוא בראשות הליכוד, הליכוד לא יוכל להקים ממשלה. כל מנהיג אחר במצבו היה פורש. אבל לו – אין בעיה לגלגל את ישראל גם לסיבוב עשירי. העיקר שהוא אוחז בקרנות השלטון. הוא עצם בגרונה של מדינת ישראל. אם רוצים לפתוח את הסתימה חייבים להכניס את היד לביוב. חייבים להתגמש כדי למנוע סבבי בחירות אינסופיים".

אבל טענה אחת המופנית כלפיו אני שולל. אמירות בנוסח: בנט בחר בו ולכן הוא מחויב לסור למרותו ולקבל כל הכרעה שלו. המחויבות למנהיג חשובה, אבל לא יותר מהמחויבות לדרך ולמצפון. לדעתי, בנט מקדם באופן פרגמטי ונכון את דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית ואת עקרונות ימינה, בכך שהוא מסכל בחירות חמישיות ומקדם אחדות לאומית, אהבת ישראל וחותר ליציבות שלטונית ולפתרון הפלונטר הפוליטי שנתניהו תוקע אותנו בו כבר שנתיים. זו ההכרעה הראויה של פטריוט במצב משברי. אבל הדרך לכך כרוכה בפשרות כואבות. ואם שיקלי חש שהפשרות הללו חוצות את הקווים האדומים שלו, זו הכרעה לגיטימית. הוא יכול להתפטר כדי לא לפגוע במפלגה, אך הוא יכול להישאר מתוך דבקות בדרך כפי שהוא תופס אותה. שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וראויות. אני מקווה שישתכנע בצדקת פעולתו של בנט ויתמוך בה. אך העיקרון של "נאמנות למנהיג" הוא בעיניי עבודה זרה.

* כהניסט גאה – כאשר קראתי את מאמרו הנפלא של ח"כ מתן כהנא מימינה, שבו הסביר את החשיבות הלאומית בהקמת ממשלת אחדות לאומית מתפקדת והפסקת הכאוס הפוליטי שנועד לשרת פוליטיקאי אחד; את ההבהרה שלו שהוא מודע לכך שזו לא תהיה ממשלת החלומות שלו כאיש ימין, אך היא לא תבצע פעולות כמו שחרור גורף של אלפי מחבלים, נסיגה מחברון ותמיכה בעקירת יישובים יהודיים, כפי שעשה נתניהו, המחשבה שעלתה לראשי הייתה: וואלה, אני כהניסט.

* בכפוף לתקנון – בנט קרא לליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. אני בעד, בכפוף לתקנת דרעי פנחסי.

* גלו אחריות לאומית – כעת, אחרי שהאופציה של ממשלת נתניהו ירדה מהפרק, יש להפעיל לחץ אדיר על המפלגות החרדיות לגלות אחריות לאומית, ולמנוע סיבוב בחירות חמישי באמצעות תמיכה בממשלת השינוי.

* טעותו הגדולה ביותר – נתניהו כבר מבין, שהטעות הפוליטית הגדולה בקריירה שלו, הייתה עקיצת כחול לבן ובני גנץ לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית? אלמלא נהג כך הוא היה נשאר ראש הממשלה עד נובמבר, עם השותף המסור והנאמן ביותר שיכול להעלות על דעתו, ומסיים את תקופת כהונתו הארוכה באופן מסודר ומכובד, כמי שליכד את העם בשעת משבר וכיבד את ההסכם.

* הספינים של תעשיית השקרים – נתניהו ותעשיית השקרים שלו מפציצים אותנו בספינים ופייק ניוז בניסיון להבטיח סיבוב חמישי.

אחד מהם הוא הטענה שבנט ושקד סיכלו הקמת ממשלת ימין. איך? הרי בנט הבטיח לנתניהו את כל שבעת האצבעות של ימינה לכל ממשלה שהוא יקים. הממשלה שהוא ניסה להקים הייתה ממשלת הליכוד, החרדים, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. ימינה הסכימה להצטרף. הציונות הדתית לא הסכימה, בשל הפסילה של רע"ם. אז למה נתניהו משקר? כי אינו יכול אחרת. אבל למה הוא תוקף את בנט ולא את סמוטריץ'? כי הוא יודע שאין לו ממשלה, ומה שמעסיק אותו עכשיו הוא לסכל את הקמת ממשלת השינוי. הוא חותר לסיבוב חמישי.

ספין נוסף הוא על "המלכת לפיד הססמולני". שקר. יש עתיד בראשות לפיד היא מפלגת מרכז ניצית. כנס היסוד שלה נעשה באריאל, כמסר ואמירה ציבורית. עוד לפני הקמת כחול לבן לפיד ויש עתיד הכריזו שהגולן לא יעמוד למו"מ. יש לציין שאף ממשלת ימין לא אימצה את הגישה הזאת. כולן דבקו במנטרה של "מו"מ ללא תנאים מוקדמים". לפיד ויעלון, עוד טרם הקמת כחול לבן, פעלו בארצות הברית לקידום ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ופרסמו מאמר משותף בנדון בעיתונות האמריקאית. לפיד מבטא בעקביות תמיכה בשלמות ירושלים והתנגדות לחלוקתה. לפיד פועל בעולם נגד BDS ובארץ מנהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה. האגף היוני ביש עתיד – עפר שלח ויעל גרמן, כבר לא ביש עתיד. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא סססמולן קיצוני.

ספין נוסף הוא "ממשלת השמאל". שקר. ממשלת האחדות הנרקמת היא ממשלה של שלוש מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז ניציות ושתי מפלגות שמאל. ראש הממשלה בשנתיים הראשונות הוא בנט הסססמולן. למרות שיש עתיד וכחול לבן קרובות בעמדותיהן המדיניות לימינה ותקווה חדשה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ, בפריטט בממשלה הן אינן שייכות לצד הימני, כלומר למפלגות הימניות תהיה שליטה על מחצית הממשלה. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, ממשלה שעומד בראשה אדם אחר ולא נתניהו היא ממשלת שמאל קיצונית.  

* חמוצים – החמוצים באמת חושבים שאם הם ידקלמו 24 שעות ביממה "ממשלת שמאל ממשלת שמאל ממשלת שמאל" הם יתחילו להאמין לשקרים של עצמם?

* עשרה הורביצים – גם אני לא שש לממשלה עם מרצ. זה אילוץ פוליטי כדי לשחרר את הסתימה (שהייתה משתחררת בקלות אם נתניהו היה משחרר, כפי שהיה עושה כל פטריוט נורמטיבי, כשהבין שהוא תוקע את מדינת ישראל ומוביל אותה מסיבוב בחירות אחד למשנהו. אבל מצדו של נתניהו שיהיו גם עשרים סיבובי בחירות כל עוד הוא ראש ממשלה המעבר, כי אצלו האישי תמיד גובר על הלאומי).

אבל אני מעדיף עשרה ניצן הורביצים על הכהניסט.

ואגב, אהנה מאוד לראות את הורביץ חבר בממשלה שתנהל מלחמת חורמה ב-BDS ותנהל מערכה מדינית גדולה נגד הטירוף של האג.

* הומור בפוליטיקה – יש גם הומור בפוליטיקה. הנה, אני קורא את מדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית מכנים את מי שמעזים להקים ממשלה שהעומד בראשה מעז להיות לא-נתניהו במושגים כמו "נוכל", "רמאי" וכו'.

בפסיכולוגיה קוראים לזה – השלכה.

* למען אחדות ישראל – אני דוגל בהשקפת עולם של שמאל חברתי כלכלי. אז למה אני תומך בממשלה בראשות איש הימין הכלכלי הקיצוני ביותר בישראל ורוטציה עם איש הימין הכלכלי השני בקיצוניותו? כי זאת ממשלת הצלה של החברה הישראלית מהמשך תרבות השקר, השחיתות, הרס מדינת החוק, פולחן האישיות והפרת ההסכמים. ולמען אחדות ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

* שאו אש להצית – ביום חמישי חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

כך זה החל לפני שלוש שנים וחצי. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים.

ההבלגה על הצתת שדותינו, כמו גם ההבלגה על הטרור החקלאי, מעידים על זילות החקלאות בעיני ראש הממשלה והממשלה.

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – דין הצתה כדין רקטה!

* שקט בירושלים – למה ירושלים כל כך שקטה ושלווה? כיוון שהמשטרה הסירה את המחסומים בשער שכם.

* מה חדש בשייח' ג'ראח? – כששני החוליגנים הפרחחים איתמר כסיף ועופר בן גביר נמצאים באותה שכונה ומשלהבים את היצרים, טוב לא יכול לצאת מזה.

* אג'נדה ציונית – גיבורת השבוע היא ש', מפקדת ולוחמת מג"ב, שפיקדה על הכוח שסיכל בנחישות ומקצועיות פיגוע קטלני, וניטרל את חוליית המחבלים; הרג שני מחבלים ופצע את השלישי.

שירות קרבי של בנות אינו "אג'נדה פרוגרסיבית" אלא אג'נדה ציונית; אג'נדה של צבא העם המגויס להגנה על המולדת ושלום אזרחיה. בנות שבוחרות להיות לוחמות, מגלות אותה גבורה כמו בנים.

* פעולה מוסרית לחלוטין – טוהר הנשק, מוסר לחימה, הם מן הערכים המובילים בצה"ל מיום הקמתו ועד היום. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות. זו לא סיסמה. זו עובדה.

מה פירוש מוסר לחימה? מוסר לחימה הוא לא לפגוע במכוון באזרחים; בנשים וילדים, בזקנים. מוסר לחימה הוא לא לפגוע לרעה בשבויים. מוסר לחימה הוא לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. מוסר לחימה הוא איסור על ביזה.

מוסר לחימה הוא גם לפגוע באויב, להרוג את האויב במלחמה, להרוג לוחמי אויב חמושים. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה בטרור.

תכנית "עובדה" הוקדשה לפעולה ישראלית של שלוש יחידות מובחרות – סיירת צנחנים, סיירת יעל ושייטת 13, שיצאו בלילה אחד לפשיטות על יחידות אויב פלשתינאיות במטרה מוצהרת להרוג כמה שיותר לוחמי אויב. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה שרון להוציא מיד את הפעולה הזאת לפועל, כתגובה לחדירת מחבלים למחסום של צה"ל, שבה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, רובם בשנתם.

עד היום לא שמעתי על הפעולה הזאת. ושמחתי על הסרט, כיוון שהוא חשף פעולה נכונה, מוצלחת ומוסרית. פעולה של לוחמים נועזים, שחירפו את נפשם בביצוע משימה מסוכנת, ביצעו את המשימה בצורה מושלמת וחזרו ללא נפגעים. שלושה מן הלוחמים זכו לצל"ש על תפקודם בפעולה. כשצפיתי בסרט, חשתי גאווה בלוחמים ובמפקדים ובמקבלי ההחלטה.

אולם הסיפר (נרטיב) של הסרט, היה הטענה שהייתה זו פעולת נקם לא מוסרית, כיוון שלא הייתה זו פגיעה ספציפית במחבלים, שיש עליהם מודיעין על פעולות שעשו או שעמדו לעשות, אלא "שוטרים" פלשתינאים במחסומים. אגב, אחת הפעולות, זו של השייטת, הייתה נגד מאבטחי משכנו של ערפאת בעזה, לוחמי יחידת העילית של פת"ח, כוח 17. אך מיהם ה"שוטרים"? אלה הם הלוחמים הפלשתינאים החמושים, הסרים למרותו של רב המרצחים ערפאת. היה זה בעיצומו של גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שמיומו הראשון המשטרה הפלשתינאית הייתה כוח לוחם נגדנו.

כל הקשקוש על פעולת "נקם" הוא אבסורדי. בוצע פיגוע מחבלים נועז, במתכונת שלא הייתה כמותה קודם לכן. הניסיון מלמד שהצלחה של פיגוע גורמת מיד לחיקוי שלו. מטרת המבצע הייתה לגבות מחיר כבד ומיידי כדי למנוע הישנות של פיגועים מסוג זה. ואכן, לא היו עוד פיגועים כאלה.

מה הקשקוש הזה על "לא ידענו מי זה המחבל שירינו בו"? ירינו באויב. ברור שבפעולה נקודתית למעצר של מחבל או סיכול ממוקד, הלוחמים פועלים בפינצטה לתפוס אדם מסוים מתוך מידע מודיעיני עליו. אבל במלחמה נלחמים באויב וכשנלחמים באויב המטרה היא לפגוע בו ולהרוג אותו. האם לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ידעו מה שמותיהם של החיילים המצרים שבהם הם ירו? האם טייס חיל האוויר שהפיל מיג סורי בקרב אווירי ידע מיהו הטייס של המיג והאם הוא הפציץ מטרה ישראלית ופגע בכוחותינו? איזו שטות!

גם אילו הפעולה הזאת הייתה מתבצעת כתגובה נקודתית על פיגוע דומה בתוך מציאות של שקט והפסקת אש, היא הייתה מוצדקת. אך לא זה המקרה. כאן היה זה בעיצומו של גל הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך; כאשר המחבלים רצחו למעלה מאלף ישראלים, רובם המוחלט אזרחים; כאשר ישראלים פחדו לעלות לאוטובוס או להיכנס למסעדה כי המוות ציפה להם בכל מקום. אי אפשר לנתק את הפעולה מן ההקשר הזה. עד "חומת מגן" ישראל נהגה באיפוק, הסיסמה הייתה "איפוק זה כוח", וכאשר הוחלט על פעולה קשה נגד האויב בעקבות פיגוע מסוים, היא לא הייתה רק תגובה על הפיגוע, אלא הפיגוע היה הקש ששבר את גב הגמל והתגובה עליו הייתה גם על כל מה שקדם לו. כפי שמבצע "חומת מגן" לא היה תגובה נקודתית על טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, אלא פעולה לשינוי המציאות בעקבות שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית.

רוב הלוחמים שהשתתפו בתכנית הצדיקו את הפעולה. אחד מהם יצא נגד "אי מוסריותה", כביכול. מסתבר שהוא ועוד שניים אחרים "העידו" עליה לארגון העוין "שוברים שתיקה". אוי אוי אוי, אמרו לנו במלחמה להרוג לוחמי אויב חמושים. הוא גם העיד למען משפחות הרוגי האויב שתבעו את צה"ל בבית המשפט הישראלי בדרישה לפיצויים. כמובן שבית המשפט דחה את התביעה החצופה.

המסר של התכנית – הזוי.

* עוכרי ישראל – כנופיה של כ-150 ישראלים, ובהם אמנים ואנשי אקדמיה, שיגרו מכתב בוגדני לתובעת הראשית בבית הדין בהאג, ובה מחזרו את עלילות הדם האנטישמיות על "פשעי מלחמה" כביכול שמבצעת ישראל.

עיקר מכתבם הבוגדני הוקדש להשמצת מערכת המשפט הישראלית. הם נזפו בתובעת על כך שטרם חקירה היא פנתה לישראל בשאלה האם תחקור את ההאשמות, אך סלחו לה כי הם מבינים שזה צורך של הפרוצדורה, ומיהרו להסביר שמערכת המשפט הישראלית היא משת"פית של "פשעי המלחמה" ומטייחת אותם.

עוכרי ישראל ארורים.

* עולמם האפל – מכתבם הבוגדני של 150 ישראלים לתובעת בהאג והפצת עלילת הדם, שנועדה להעמיד קצינים וחיילים ישראלים לדין על "פשעי מלחמה", כפי שהם מכנים את ההגנה על אזרחי ישראל, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית באירופה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? לא אעשה קלקלן=ספוילר).

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. … נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* סתימת פיות – ההפגנות והמתקפות נגד שידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה הן התנהלות אנטי-דמוקרטית ביריונית ואלימה, מתאימה כל כך לחוליגן האנרכיסט עוכר הדין ברק כהן ולחוליגן האנרכיסט סדי בן שטרית (שהוא גם מחותמי המכתב הבוגדני לתובעת בהאג). חובתה של המשטרה להגן על השידור, כי זו הגנה על הדמוקרטיה. העובדה שהתוקפים לא פגעו פיזית בשדרנים אינה הופכת את ההפרעה לשידור ללא-אלימה, כי אלימות מילולית היא אלימות. הפרעה לשידור, היא מעשה אלים. בוודאי כאשר זו הפרעה סדרתית. מה עומד מאחורי המעשה הביריוני הזה? רוגל אלפר, בפשקוויל תמיכה אופייני בסותמי הפיות הסביר זאת: "הציבור של כיכר הבימה שונה מאוד מהמתנחלים של עפרה ויצהר. הם ברובם המכריע מתנגדים נחרצות למפעל ההתנחלויות ולכיבוש. אולפן ערוץ 20 הוא נטע זר ועוין בעיניהם. כיכר הבימה מסמלת את כל מה שהערוץ הזה מתעב. ולהפך. … השתלטות העוינת הזאת על הלב של תל אביב". כן, השתלטות עוינת אינה סתימת הפיות אלא עצם החוצפה לבטא בתל-אביב דעה אחרת. האם מקובל על אלפר שירושלים תהיה חסומה בפני פעילות שמאל, בשם אותה תפיסה אנטי-דמוקרטית?

ואגב, ההתהדרות של אלפר כמי שמייצג את התל-אביביות חסרת שחר. אני בספק אם אפילו אחוז אחד מהתל-אביבים תומכים בעמדותיו הפוליטיות של אלפר.

מה מייצגת התל-אביביות? אולי דווקא ליברליות? המשפט המיוחס לוולטיר (אם כי יש מחלוקת האם הוא אכן המקור) מבטא את תמצית הליברליות: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה".

* הסולידריות היהודית – בשיחה עם אבי רביצקי לפני כעשרים שנה, הוא סיפר שיש לו מכר איש נטורי קרתא, אנטי ציוני קיצוני, שלובש שק ביום העצמאות ובכל פעם שהוא עובר ליד הכנסת או הממשלה הוא יורק ומגדף.

הוא נוהג לומר למכר שלו, סיפר רביצקי, שהוא בעצם סוג של "ציויני". למה? כי אילו היית בארצות הברית או בכל ארץ אחרת לא היית אבל ביום עצמאותה ולא היית מקלל את ממשלתה. למה אתה מקלל את את ממשלת המדינה היהודית? כי אתה יהודי. אכפת לך. אתה חלק מן הקולקטיב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת כאשר קראתי את תגובתה של סיוון רהב מאיר לדבריו של ירון לונדון בעקבות האסון בהר מירון: "נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים במירון מחוברים".

ולחבריי שהביעו תמיהה על הסולידריות שלי כלפי החרדים – זו לא סולידריות כלפי החרדים, אלא זו סולידריות לאומית שלי כיהודי עם אסון כבד בעם שלי, במדינה שלי. כלומר זו לא סולידריות עם החרדים אלא סולידריות עם יהודים. כלומר, זו סולידריות בגוף ראשון, שלנו עם עצמנו. כמו שהייתי חש אילו קרה אסון כזה בהפגנה של יריבים פוליטיים שלי.

העדר סולידריות כזאת, היא לא ציונית, כי בסיס הציונות הוא לאומיות יהודית והמטרה היא שכל היהודים יהיו לאומיים ושותפים לסולידריות. הציונות נועדה לפתור את בעיית העם היהודי, העם היהודי כולו. היא קמה מתוך סולידריות עם מצוקת העם היהודי, לא עם מצוקת הציונים. היא הייתה בראשיתה תנועת מיעוט בעם היהודי, אך לקחה אחריות על העם כולו ולא ויתרה על אף יהודי.

אז איך אני מזדהה עם אבלם של מי שלא מזדהים עם ימי הזיכרון הלאומיים שלנו? הם, בניגוד אליי, לא לאומיים. אני יהודי לאומי. וככזה, אני לא רוצה לחקות אותם, אלא להכיל ולצרף אותם למעגלי הלאומיות היהודית.

* ביד הלשון

ח'ייבר – קריאת הקרב בהתפרעויות של הפלשתינאים במזרח ירושלים היא "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד!" ובעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור".

מה זה ח'ייבר? ח'ייבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו ישבו שבטים יהודיים, חלקם גורשו לשם בידי מוחמד. בין השנים 622-628 ערך מוחמד שורה של מעשי טבח ביהודים, שבהם נרצחו מאות גברים והנשים והילדים נשבו ואולצו להתאסלם. שארית הפליטה נאלצה לשלם מס קבוע למוחמד.

אתוס קרב ח'ייבר הוא בעיני המוסלמים המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. חיזבאללה כינה את הרקטות ארוכות הטווח שלו טילי ח'ייבר.

קריאתם של המפגינים היא הצהרת כוונות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.5.21

צרור הערות הקודם לא פורסם ב"חדשות בן עזר" (כי הגיליון הוקדש כולו למאה שנה לרצח ברנר, כולל מאמר שלי בנדון). הצרור הזה מכיל בתוכו את ההערות שהופיעו בצרור הקודם. אם קראתם את הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את זה בדילוגים.

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ".

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעליה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו הייתה מוצדקת.

אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם". ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים".

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעיה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, וומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר הייתה בקואליציה ובממשלה.

לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא הייתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעיה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת.

בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו' – תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שייצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה בראשיתה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל.  

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא הייתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודים, אלא שהטריגר המידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה הייתה אותה הסתה. כמובן שהקרקע הייתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.5.21

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל לא כל כך חשובה. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית שיפוטית. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי.

ועדת חקירה ממלכתית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה – אני אחראי. אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן מוצדקת החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו.

אולם אני רואה חשיבות נוספת להכרזה זו – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצת בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם יפגינו גם יפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבה אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות מבחינת ביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר אנו מציינים 73 שנים להקמת צה"ל. 

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאני – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.21

* פוטש – במחלוקת בין נתניהו לגנץ בנושא מינוי שר המשפטים גנץ צודק לחלוטין. חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה למנות שר משפטים בניגוד לדעתו של ראש הממשלה החלופי. ובכלל, נתניהו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נמצא בניגוד עניינים מובהק וחובתו להתנזר מכל נגיעה בכל נושא הקשור למשרד המשפטים ובוודאי במינוי שר המשפטים. הוא רוצה למנות שר משפטים צייתן שיפטר את היועמ"ש וימנה אנשים "נוחים" לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי שיפעלו לביטול משפטו.

הצעדים של נתניהו הם לא פחות מפוטש. אפילו בסטנדרטים של נתניהו, אדם שבז לשלטון החוק ולמוסדות המדינה וסולד מממלכתיות, צעדו היום הוא חציית קו אדום.

בנקודה אחת אני חלוק על גנץ. אני סבור שהוא לא צריך להיות שר המשפטים. יש צורך בשר ביטחון מלא ובשר משפטים מלא. עליו למנות אדם אחר לתפקיד.

* יעד לאומי – מי שמנע תקציב למדינת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי קשה כדי לגנוב את הרוטציה – אין לו שום בעיה שלא יהיה בישראל שר משפטים. בכל מצב שבו יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, והסתירה הזו הולכת וגוברת מיום ליום, הוא מכפיף את האינטרס הלאומי לפרטי. אין בעיניו כל ערך לשום דבר לאומי, אלא ערך פונקציונלי של שירות תאוות השררה שלו.

החלפתו היא יעד לאומי פטריוטי ראשון במעלה.

* עזות מצח – אלו תועפות של עזות מצח ואלו תהומות של העדר בושה צריכים להיות לנתניהו כדי להציע לגנץ (!), לא פחות… רוטציה. הרי הם חתמו על הסכם רוטציה לשלוש שנים והסיבה היחידה לכך שנגררנו לסיבוב הרביעי היא הפרת ההסכם בידי נתניהו, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה. הרי אין למדינת ישראל תקציב, כיוון שנתניהו שתל בהסכם הקואליציוני את לאקונת התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

על פי "מקורות זרים" מציע נתניהו לגנץ רוטציה של שנה לגנץ, שנתיים לנתניהו ועוד שנה לגנץ. וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שיש ולו אחוז אחד של סיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה השניה? בסך הכל, כאשר הוא מבין שהקרקע נשמטת תחתיו ואין הוא יכול להקים ממשלה, הוא מנסה למצוא דרך לנסיגה טקטית מראשות הממשלה לשנה כדי לחזור בגדול לעוד שלוש שנים.

חזקה על גנץ שהוא מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני הליכה שבי אחרי השקרים והפיתויים של נתניהו. אם כי הוא עלול לעשות קולות של מו"מ עם נתניהו כדי לשדרג את מעמדו במו"מ על ממשלת השינוי כדי להבטיח שיישאר שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית (אגב, יש היגיון רב בציפיה שלו להישאר שר הביטחון).

* רדו מהחלופי – על פי הפרסומים על אודות המו"מ בין בנט ללפיד על הקמת ממשלת אחדות לאומית, הרוטציה בין השניים תכלול את תפקיד ראש הממשלה החלופי, כמו בממשלה הקודמת.

חבל. רצוי לרדת מהתואר חסר הערך והמשמעות הזה. לא חייבים לחקות את כל ההסדרים של הממשלה הקודמת. נקודת המוצא במו"מ על הקמת הממשלה הקודמת הייתה שנתניהו יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה, ולכן יש למסמר את ההסכם באופן שלא יאפשר את הפרתו. כזכור, גם זה לא עזר. פשוט, נתניהו לא יכול אחרת.

אבל הסכם שאינו עם נתניהו אינו זקוק להסדרים כאלה. בנט ולפיד הם אנשים נורמטיביים, הגונים באופן בסיסי, אף אחד מהם אינו מוליך שולל את רעהו, לאף אחד מהם אין כוונה להפר את ההסכם, שניהם אנשים ענייניים ויהיה להם עניין משותף בהצלחת הממשלה. את כל ההסדרים ההזויים כמו תפקיד ראש הממשלה החלופי, ראוי לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא כן באשר לפריטטיות. העיקרון הזה צריך להישמר כדי לאפשר לממשלה להיות באמת ממשלת אחדות לאומית בין נציגי השקפות עולם שונות, בלי מאיוריזציה של צד אחד, שינסה לכפות את השקפתו. אין להשיג זאת על ידי אינפלציה של שרים, כמו בממשלה הקודמת, אלא באמצעות קיומו של מנגנון כמו קבינט או מטבחון פריטטי, שבו תתקבלנה בהסכמה החלטות בנושאים שנויים במחלוקת.

* לא להיחפז – בנט מבקש לסיים את המו"מ על הקמת ממשלת האחדות בהקדם, כך שמיד עם תפוגת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה ניתן יהיה להציג אותה לנשיא.

אני מעריך שהסיבה לכך היא רצונו שלא לחשוף את עצמו ואת חבריו למסע הלחצים הכבד מצד נתניהו ושלוחיו, אלא לגדוע את המסע בעודו באיבו. יש בכך תבונה רבה. ואף על פי כן, אני חושב שהוא שוגה. לא צריך למהר. יש לתת לנתניהו להיכשל ואז להפעיל לחץ כבד על המפלגות החרדיות להצטרף לממשלת האחדות.

* ג'ורה – ביב השופכין, הידוע בכינויו יהיר נתניהו, הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. את מה שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו, הוא מעביר דרך הג'ורה של יהיר. הוא המנכ"ל של תעשיית השקרים וההסתה שאבא שלו הוא היו"ר שלה. גם בבית המשפט הוא משפריץ את מי השופכין, גם על השופטת.

ההתפרעות החוליגנית שלו, ביזוי בית המשפט, הצרחות על השופטת, השפרצת השופכין לכל עבר – כל אלה הם פרי באושים של מי שכל חייו חונך על כך שהכל מותר לו, כי המשפחה שלו היא מעל הכל, היא מעל החוק והמדינה קיימת למענה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – כאשר פלשתינאים מתפרעים בירושלים, מכים שוטרים, עורכים מעשי לינץ' ביהודים, מתנכלים ליהודים ומעלים בגאווה את התמונות בטיק-טוק ובתור הזדהות עמם חמאס תוקף ברקטות את אזרחי ישראל – על ממשלת ישראל לדון בתוכה ולהחליט מה התגובה הישראלית; הביטחונית, המדינית וכו', החל בשאלות טקטיות מקומיות כמו כן או לא מחסומים בשער שכם וכלה בשאלות אסטרטגיות כמו כיצד להגיב ומתי על ירי הרקטות ומה ההשלכות של כל סוג של תגובה או הימנעות מתגובה. נקודת המוצא לכל דיון וכל החלטה בנושא הוא ברור – כל מי ששותף לדיונים ולהחלטות הללו מצוי בצד הישראלי של המתרס.

איימן עודה, ראש הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרסם הודעת תמיכה בלתי מסויגת בפורעים הערבים. הייתה זו הזדהות ללא סייג עמם, עם מטרותיהם, עם מעשיהם; ציוץ לאומני, קנאי, לוחמני. לתשומת לבו של כל מי שמעלה על דעתו שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת יכולה להיות שותפה בקואליציה.

ודי, מספיק עם הסיסמה האינפנטילית של "פוסל ערבים" וכו'. די לברוח מהמציאות. בצבא מלמדים אותנו להבחין בין עמית לטורף. גם בפוליטיקה עלינו להבחין בכך. עופר כסיף וחבר מרעיו אינם עמיתים. הם טורפים. שומר הסף של כל קואליציה צריך לבחון כל פרטנר בראש ובראשונה בשאלה: הלנו אתה אם לצרינו? "לנו", הכוונה למדינת ישראל, לא למחנה פוליטי.

* ברית הקנאים – אין שום הצדקה להתפרעויות החוליגנים הפלשתינאים בירושלים – גם לא התפרעויות החוליגנים הכהניסטים, ולא רק כי "הם התחילו" (גל האלימות הזה החל במעשי אלימות כלפי יהודים שהופצו בגאווה בטיק-טוק), אלא כי באופן מוחלט, אין הצדקה למעשים הללו ויש לדכא אותם ביד ברזל.

אבל האלימות הערבית אינה מצדיקה בשום אופן את האש הזרה של הלהב"ה, האלימות של החוליגנים הכהניסטים האלה. להב"ה היא הקו-קלוקס-קלאן הישראלית. זאת מוטציה גזענית של היהדות ועל מדינת ישראל לדכא אותה ביד ברזל, באפס סובלנות. הדוצ'ה של הארגון, גופשטיין, הוא שותפו הפוליטי של בן גביר ובן גביר הוא הנציג הפוליטי של הלהב"ה.

הקנאים הערבים אינם זקוקים ללהב"ה כדי להצית את האש. גם הקנאים הכהניסטים אינם זקוקים להתפרעויות הערבים כדי להשתולל. אבל אלה ואלה תופסים טרמפ על כל הזדמנות כדי לעורר תבערה גדולה. הברית הטמאה של הקנאים מכאן ומכאן מסכנת את בירת ישראל ואת שלומה.

באין מנהיגות בישראל, אין משילות בירושלים והזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו.

* תועמלן הטרור – ערבים התנכלו ליהודים חרדים, סטרו על פניהם ותקפו אותם והפיצו את התמונות בגאווה בטיקטוק. מעשי הבריונות הללו היו האות ללילות שבהם ירושלים ולאחרונה גם אזורים אחרים ביו"ש בוערים בהתפרעויות אלימות קשות, ששיאן – לפחות שני מעשי לינץ' ביהודים. כהזדהות עם הפורעים, חמאס שיגר מרצועת עזה עשרות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

איך מגדיר זאת גדעון לוי ב"הארץ"? "האלימות הפלסטינית היא המוצדקת והמאופקת שבמעשי ההתנגדות האלימה לעוולות".

* שיחזרו לאמריקה – בכתבה חשובה מאוד של אוהד חמו בחדשות 12 הוא התערבב בין הפורעים בירושלים וניסה לברר מה הם רוצים. "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים… שהיהודים יחזרו לאמריקה" וכו'. חמו שאל האם עליו לחזור למרוקו ועיראק, ארצות המוצא של הוריו, והתשובה הייתה חדה, חלקה, אינה משתמעת לשני פנים: כן.

ובדיוק על כך נסוב הסכסוך.

* ריטואל בלפור – בשעה שירושלים בוערת, התפרעויות קשות של ערבים, התפרעויות של בריוני להב"ה – מפגיני בלפור היו חייבים להמשיך את הריטואל? ועוד להתעמת עם המשטרה שקורסת תחת עומס האירועים? ועוד בשבוע שבו נגוזה האפשרות שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה? מה הם רוצים, לכל הרוחות?

* למה אין בחירות – אחד הטיעונים של המנסים להציג את הרש"פ ואפילו את רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה תוך עקירה אכזרית של כל יישובינו בה, גירוש כל הישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם כ"קיבוש", הוא שהפלשתינאים אינם מצביעים בבחירות. הנה, זה ה"אפרטהייד" – ליהודים יש זכות בחירה ולפלשתינאים אין.

זה שקר, כמובן, וכמו כל שקר יש בו גרעין אמת. גרעין האמת הוא שכבר 15 שנים אין בחירות ברש"פ. השקר הוא שישראל אשמה בכך. האמת אחרת. בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 חמאס ניצח את פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן. אבו מאזן ידע שאם תהיינה בחירות לנשיאות, רבים הסיכויים שיפסיד. ולכן הוא מונע מאז קיום בחירות הן לרשות המחוקקת והן לנשיאות. השנה הדיקטטור החליט לערוך בחירות, אך כנראה שהוא עומד לחזור בו, כי על פי הסימנים הוא שוב יפסיד. ישראל כלל אינה צד בעניין.

* משת"פים – הפופולריות של לוסי אהריש בקרב הציבור הישראלי מאתגרת תועמלנים אנטי ישראליים כרוגל אלפר, שמפעל חייהם הוא השמצת מדינת ישראל והצגתה כמדינת אפרטהייד וכישות פשיסטית שאזרחיה היהודים הם גזענים. איך הוא פותר את הבעיה? "עם ערבים כאלה, משת"פים, הציונות תמיד הסתדרה היטב". כלומר ערבי שאינו אנטי ישראלי לאומני קנאי הוא בוגד. ורק ליהודים מותר לבגוד בעמם.

* בלתי מוסרי – זוג סרבני חיסונים הדביקו 38 ילדים בפרדס חנה.

סרבנות חיסונים – בלתי מוסרית!

          * ביד הלשון

חצה את הרוביקון – מאמרו של נחום ברנע במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" נפתח במילים "נפתלי בנט חצה את הרוביקון".

משמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. מקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

על פי החוק הרומאי, נהר הרוביקון בצפונה של איטליה היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, שיוליוס היה מושלהּ. חציית הנהר בידי כוחותיו של יוליוס קיסר, אחרי שהסנאט הרומי הדיח אותו מכל תפקידיו, הייתה מהלך הפתיחה של מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לכוחותיו של פומפיוס. יוליוס ניצח במלחמה והשתלט על רומא.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.4.21

* נגמר לתמיד – בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עמוס עוז על שיחה עם אביו בליל כ"ט בנובמבר. אביו סיפר לו כיצד הותקף בידי בריונים אנטישמים בבית הספר שבו למד ואיך הם תקפו גם את אביו כשבא להתלונן והפשיטו אותו ממכנסיו. ואמר לו: "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

איני רואה במדינת ישראל רק מגן ליהודים מפני בריונות אנטישמית. אני רואה בה את הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות. אבל אפילו את המינימום – הגנה על אזרחיה היהודים מפני בריונות אנטישמית, המדינה אינה יכולה לספק?

* האמת של הסכסוך – "מתנחלים הביתה"! זעקו מפגינים ערבים. זה לא היה בחברון ולא בשכם. זה היה ביפו. והמתנחלים בהם מדובר אינם יהודים בחברון אלא היהודים ביפו. ואם כאשר צועקים לנו "הביתה" בחברון אנחנו משלים את עצמנו ששולחים אותנו הביתה ליפו – כאשר צועקים לנו "הביתה" ביפו, ברור שהם מתכוונים לפולין, לגרמניה, למרוקו ולתימן. ועל כך, בדיוק על כך, נסוב הסכסוך הישראלי ערבי.

* למה הוא לא גינה – למה נתניהו לא גינה את ההתקפות האלימות של ערבים ביפו? כי הוא מתחנף לרע"ם שאליה הוא זוחל.

לא. איני חושב כך באמת. (אולי הוא גם גינה, אבל ממנו מצופה מעשה, לא גינוי). זה רק שיקוף של טענה שקרית ומרושעת כזו על סער, שמפיצים בתעלות הביבים תועמלנים עלובים ונחותים של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו.

ציוץ של יועז הנדל: "המתקפות הלאומניות נגד יהודים בלבוש חרדי, בשבועות האחרונים, הן בושה למדינה ריבונית. תוצאה של ההזנחה הארוכה של תשתיות ביטחון הפנים וחוסר המשילות. המלך הוא עירום".

* הרשימה הגזענית המשותפת – אני מתנגד לממשלה שקיומה תלוי ברשימות אנטי ישראליות, השוללות את קיומה של ישראל. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי לסבול בפרלמנט שלה קולות כאלה. הסובלנות הזאת היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וחזקה. אולם ממשלה היא משהו אחר. בעוד הכנסת היא הייצוג למגוון הקולות בציבור, הקואליציה, מעצם טבעה, מייצגת הסכמה בין סיעות שמרכיבות את הממשלה. ההסכמה אינה אחידות. גם בקואליציה יש מגוון דעות. אבל יש מכנה משותף. המכנה המשותף הנמוך ביותר, הבסיסי ביותר, הוא קיומה של ישראל. מי שאינו תומך בכך, מוציא את עצמו מכל קונצנזוס אפשרי. כך שגם ממשלה השואפת להכיל בתוכה את מרבית הקולות בציבור, אינה יכולה לראות במתנגדי מדינת ישראל פרטנר אפשרי, ולו למו"מ על תמיכה מבחוץ.

לאחרונה נפוצה בשיח הפוליטי והציבורי בישראל המילה "חרמות". בועז ביסמוט, למשל, באולפן שישי האחרון, הציג את ה"חרמות" כבעיה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית. אם רק תפסקנה ה"חרמות" ייפתר המשבר השלטוני. הוא חזר על המנטרה הזאת שוב ושוב ושוב, כתשובה לכל שאלה וכתגובה לכל אמירה. זוהי אינפנטיליזציה של הפוליטיקה, כלומר הצגת התנגדות פוליטית לשותפות עם מפלגות כאיזה חרם של ילדים בכיתה על ילד אחר. הוא ביטל בכך את ההתנגדות לשותפות עם נתניהו, הנובעת משאלות על דרכה המוסרית והערכית של המדינה, והציג זאת כ"פסילה אישית". ככה סתם, "מחרימים" את אחד הילדים בכיתה. וכך גם אלה שמציגים את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת ורע"ם כהתנגדות "לערבים" ולפיכך… גזענות. כלומר, מוחקים את התהום האידיאולוגית והפוליטית העמוקה, שאינה ניתנת לגישור, עם מפלגות פוליטיות, שיש להן אידיאולוגיה פוליטית, ומציגים זאת כ"חרם" על "הערבים".

אני מציע לתומכי השותפות הפוליטיות עם המפלגות הללו פשוט להקשיב להן, להקשיב לדוברים שלהן.

ביום שישי נערך ראיון במוסף "הארץ" עם עופר כסיף. כסיף נולד לאם יהודיה והוא יהודי כשר על פי כל מבחן הלכתי. עצם העובדה שהוא אחד הח"כים הבולטים ברשימה המשותפת, הגם שהוא יהודי אחד בתוך סיעה של ששה, מפריכה את אגדת ה"חרם" על "הערבים". וכדאי להקשיב לו הקשב היטב.

העילה לראיון הייתה נזיפה של המראיין ניר גונטז' בכסיף, על כך שהוא התלונן במח"ש על אלימות שוטרים נגדו (אגב, אלימות מגונה, ללא קשר לעמדותיו). עצם ההליכה למח"ש, שהיא גוף של המדינה, היא חטא של לגיטימציה למוסד של המדינה. כסיף הצטדק ואמר "הם הזמינו אותי, ואני לא דוחה הזמנות אדיבות ומנומסות" ומיהר להתגולל במח"ש אותו כינה "מח"ש כחש".

הפסקה החשובה ביותר בראיון, שאותה צריך לקרוא כל אזרח בישראל ובוודאי כל מי ששוקל קואליציה עם הרשימה המשותפת, היא תשובה לשאלה "אתה ציוני"? וכך השיב כסיף: "לא. אני לא מסתיר ולא מגמגם. אני לא סתם לא-ציוני, אני אנטי ציוני. אני מתנגד לאידיאולוגיה ולפרקטיקה הציונית. אני טוען כמו חבריי, שזו פרקטיקה ואידיאולוגיה גזענית, שדוגלת בעליונות יהודית". כסיף ציטט ביטוי של עמוס עוז, שגם אני מרבה לצטט (אני, בניגוד לכסיף, מתוך הזדהות עם הדברים), ש"הציונות היא שם משפחה", ובתוך המשפחה הציונית יש זרמים וגוונים שונים ויש מחלוקות בין הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הדתית וכו', אבל המשותף רב על המפריד. כסיף מסכים אתו, ופוסל את המשפחה הזאת על כל גווניה: "הציונות היא שם משפחה של עליונות יהודית. בין אם זו ציונות כזו או אחרת". במלחמתו בציונות טוען כסיף ש"הציונות, לא רק שהיא פושעת ונפשעת נגד העם הפלשתינאי, אלא שהיא גם נפשעת נגד היהודים… אנחנו רואים את הציונות כמנוגדת גם לאינטרס היהודי. הבעיה היא שהתביעה למונופול של הציונות קנתה לה אחיזה והגמוניה בישראל, גם במידה רבה של כוחנות ואלימות, ולכן קשה מאוד למצוא יהודים שהם באופן פעיל פועלים ומבקרים את הציונות. יש כאלה. אבל רק אלפים. הלוואי שהיו מיליונים".

אני רוצה להצביע בעיקר על שתי מילים בדברי של כסיף. האחת היא "פרקטיקה". כסיף מדגיש פעמים אחדות בראיון, שהוא מתנגד לאידיאולוגיה הציונית ולפרקטיקה הציונית. האידיאולוגיה הציונית היא חתירה למדינה יהודית בארץ ישראל. הפרקטיקה היא קיומה של מדינת ישראל, המדינה שמגשימה את האידיאולוגיה. כסיף אינו מתנגד רק לאידיאולוגיה, אך משלים עם המציאות, אלא הוא שולל את הפרקטיקה, כלומר את עובדת קיומה של ישראל והוא חותר לכך שמיליוני יהודים יחשבו כמוהו ויפרקו את מדינת ישראל. לא בכדי, כאשר הוא  נשאל "איך אתה חוגג את יום העצמאות" הוא השיב בפשטות: "אני לא חוגג".  

המילה השניה היא "אנחנו". כסיף מקפיד להבהיר ששלילת הפרקטיקה הציונית, כלומר קיומה של ישראל, אינה עמדה פרטית שלו. זו הדעה "שלנו".

אגב, גונטז', מראיין שנוהג להתווכח בבוטות עם מרואייניו, לא השמיע בדל ציוץ של הסתייגות קלה מדברים אלה. את ההתנגחות עם המרואיין הוא שמר רק לנזיפה על ההליכה למח"ש.

בחלוף יומיים, התפרסם ב"הארץ" מאמר של גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי ותומך מובהק ברשימה המשותפת (וגם מעריץ של נתניהו), תחת הכותרת "עופר כסיף – איש חשוב". ולמה חשוב? בפסקת הפתיחה של המאמר הוא מצטט את דבריו  נגד הציונות ומעלה על נס בעיקר את הגדרתו העצמית כ"אנטי ציוני". למה? כי הציונות היא גזענות. "צריך שהגדרתו העצמית של כסיף תהדהד: חבר כנסת אנטי־ציוני. כזה שרואה בציונות תנועה גזענית… האומץ והיושר של כסיף להגיד: אם כך, אני נגד, כמו שכל דמוקרט מחויב להגיד".

איך אפשר להעלות על הדעת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונם הרע של מי ששוללים מלכתחילה ובדיעבד את קיומה, ורואים בעצם קיומה גזענות?

האמת היא, שהגזען הוא מי ששולל את הציונות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, והאידיאולוגיה שלה היא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, במדינת לאום בארצו. זו זכות טבעית, המוקנית לכל עם ועם. מי ששולל עקרונית, מתוך השקפת עולם קוסמופוליטית, את עצם קיומם של לאומים ומדינות לאום, נוקט בעמדה שאני שולל אותה מכל וכל, אך היא לגיטימית. מי שתומך בזכות ההגדרה העצמית של העמים זולת העם היהודי הוא גזען אנטישמי. הרשימה המשותפת, אם כן, שעיקר האידיאולוגיה שלה היא שלילת קיומה של מדינת ישראל, היא מפלגה גזענית ואנטישמית. וכסיף הוא אנטישמי מהזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי. לא בכדי, בראיון קודם במוסף "הארץ", לפני שנתיים, הוא הכחיש את עצם קיומו של עם יהודי.

חתירתה של מפלגה לשלטון היא מובנת ומוצדקת. מי שמאמין בדרך מסוימת, רוצה שהיא תהיה הדרך המובילה. חתירה לשלטון כן, אבל לא בכל מחיר. חיבור לרשימה אנטישמית – לא ולא. ואם אין די בנימוקים הערכיים האלה כדי להוריד את לפיד מן העץ של שותפות כזו, עליו להבין שהיא גם לא פרקטית. כסיף הבהיר זאת בבירור בראיון: "מראש אני אומר לך שהסיעה לא תחליט ללכת עם מישהו כמו בנט למשל. אמרנו כל הזמן, ואנחנו אומרים עדין, שהמאבק שלנו הוא לא רק נגד נתניהו האיש, אלא גם נגד המדיניות שלו. אם החלפנו אותו במישהו שלא שונה – מה השגנו בכך? הרי בנט, לדוגמה, לא שונה מנתניהו במדיניות שלו. הוא ימשיך בקו הפשיסטי והגזעני ואולטרה קפיטליסטי. איך אנחנו יכולים לתת לזה יד? אין מצב!"

* חד הן – אחרי חודשים שבהם נתניהו זוחל לעבר האחים המוסלמים ומנסה בכל דרך להקים אתם ממשלה, אלא שסמוטריץ' מבריז לו, אמר מיקי זוהר: "כבר הבנו שהרשימה המשותפת ורע"מ – חד הן". מה חדש? הרי עד לפני חודשים אחדים רע"ם הייתה חלק מהרשימה המשותפת. יחד עם המשותפת היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל. היא שותפה אידיאולוגית לשאר מרכיבות המשותפת בקנאות הלאומנית האנטי ישראלית. ההבדל בינה לשאר המשותפת הוא שהיא גם קנאית איסלמיסטית פונדמנטליסטית. אבל זה לא הפריע לנתניהו לנסות להקים אתה ממשלה. וכאשר מיקי זוהר מבהיר שהמשותפת ורע"מ חד הן, פירוש הדבר שאין לנתניהו שום בעיה בהקמת ממשלה גם עם המשותפת.

* שינוי פרסונלי של שיטת הממשל – התעלול הביביסטי החדש הוא רעיון העוועים לשינוי בזק של שיטת הממשל; לא סתם חוק פרסונלי, אלא כשיטת ממשל פרסונלית שהוא מאמין שתשרת אותו. אין גבול לציניות של האיש הזה.

המדינה אינה תקועה בשל שיטת הממשלה או שיטת הבחירות, אלא אך ורק מסיבה פרסונלית. מכך שאדם שאין לו רוב ולכן אינו יכול להיבחר, אינו יכול להקים ממשלה כי אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו ואין דבר פְּחוּת ערך יותר מחתימת ידו, אבל יש לו מספיק פופולריות וכוח כדי למנוע מאחרים הקמת ממשלה, אוחז בקרנות השלטון בכל כוחו ולא מרפה. והאיש הזה גורר את מדינת ישראל מסיבוב בחירות אחד למשנהו, וכעת כשהוא מתחיל להבין ששוב אינו יכול להקים ממשלה הוא מנסה לגרור אותנו לסיבוב בחירות חמישי. אובססיית השלטון-בכל-מחיר המטורפת שלו חסרת גבולות.

יש רק דרך אחת לסיים את המשבר ולהקים ממשלה יציבה – שהאיש הזה יזוז. או שמנהיגי הליכוד יאזרו אומץ ויראו לו את דלת היציאה.

אילו היה לו קמצוץ של אחריות לאומית, שמץ של פטריוטיות, הוא היה מפנה את המקום. אבל הוא מתעקש וראשי הליכוד פוחדים, והוא תקוע לנו כמו עצם בגרון.

* ההצבעה הנכונה של ימינה – אני שמח על הצבעתה של ימינה עם הליכוד על הרכב הוועדה המסדרת. כפי שכתבתי פעמים מספר מאז הבחירות, תנאי הכרחי להקמת ממשלת שינוי הוא שהנשיא יטיל את המנדט על נתניהו ונתניהו יכשל. רק כישלון כזה יאפשר לבנט, שהתחייב למנוע סיבוב חמישי, להיות שותף לממשלת השינוי. כישלון כזה עשוי להביא גם את המפלגות החרדיות לחצות את הרוביקון. אבל כדי שבנט יוכל לעשות זאת עליו להיות מסוגל להישיר מבט לבייס שלו, ולומר שהוא מצדו עשה הכל להקמת ממשלת נתניהו. הנה, הוא הצביע בעד הצעותיו בכנסת. משהניסון לא צלח, הוא נרתם לסכל את הסיבוב החמישי.

* מטרילים את בג"ץ – בג"ץ דחה על הסף את העתירה נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו. זו ההחלטה הנכונה והמתבקשת. תפקידו של בית המשפט לפסוק על פי חוק, ולא להיות כלי שרת של אג'נדה פוליטית זו או אחרת.

החוק במקרה הזה חד-משמעי. סמכותו של הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 הח"כים מוחלטת. ובהחלטתו להטיל את התפקיד על נתניהו פעל הנשיא על פי המסורת, על פי השכל הישר ועל פי המציאות הפוליטית, בהתאם לתוצאות ההתייעצויות של עם נציגי הסיעות בכנסת.

צפיתי בראיון עם פרופ' קרמניצר, עוד טרם ההחלטה הזאת, אך בהתייחסו להחלטות קודמות של בג"ץ ברוח זו, ואתמצת את המסר שלו באינטרפטציה שלי: בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק אלא בהתאם לעמדותיו הפוליטיות של קרמניצר. זו גישה אנטי דמוקרטית. בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי האג'נדה של קרמניצר ולא על פי האג'נדה שלי, אלא על פי החוק. תפקידו גם לפרש את החוק, אך במקרה זה החוק בהיר לחלוטין ואי אפשר לפרשו אחרת מכפי שפירש אותו בג"ץ בדחיית העתירה על הסף.

ובכלל, צריך להפסיק להטריל את בג"ץ בעתירות פוליטיות. גם אני רוצה בסיום כהונתו של נתניהו. הדרך לכך היא פעולה במגרש הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין כאן שום עניין למגרש המשפטי.

* אין להם זכות – אין מפגינים שאינם צודקים. איני מדבר על צדק אבסולוטי, אלא על כך שהמפגינים משוכנעים בצדקתם. צודקים המפגינים ככל שהם צודקים – אין שום הצדקה לחסימת צירי תנועה מרכזיים במשך שעות. הנהגים שעומדים שעות בפקק, בדרך לעבודה או הביתה, אינם אשמים בעוול נגדו מוחים המפגינים, ואין סיבה להעניש אותם.

אני מזדהה עם הפגנת נכי צה"ל. אך איני חושב שיש להם זכות לחסום צירים במשך שעות.

* לא היה סגן שר החוץ – קוה שפרן, עיתונאי ומומחה לשפת גוף, חשף באולפן וויינט מסמך מעניין – קורות חיים שהגיש נתניהו בן ה-32 ושבעקבותיו מונה לציר ישראל בוושינגטון. זה מסמך חשוב ומעניין בקורותיו של נתניהו, כיוון שזה תפקידו הפוליטי-מדיני הראשון שסלל את דרכו, והוא מאיר על האופן שבו הציג נתניהו את עצמו, מה הוא הבליט ומה הוא הסתיר. בהחלט מעניין.

אבל קוה לא הכין את שיעורי הבית עד הסוף. הוא סיפר שאת קורות החיים האלה הציג נתניהו בפני סגן שר החוץ משה ארנס. אלא שארנס מעולם לא היה סגן שר החוץ. ארנס היה אז שגריר ישראל בוושינגטון.

          * ביד הלשון

נצח שנמשך שבועיים – בהתייחסו לשבועיים שנותרו למנדט של נתניהו להרכיב ממשלה, אמר קלמן ליבסקינד ש"זה נצח שנמשך שבועיים".

זהו ציטוט מתוך שירו של שלום חנוך "ככה וככה", מתקליטו "בגלגול הזה", שיצא לאור לפני שלושים שנה, במרץ 1991. הבית המלא:

את בכל מקום, ככה וככה

בלילה וביום, ככה וככה

ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד.

מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים

נותן לדמיוני לזרום עם המים

ארבעה עשר ימים

הם נצח שנמשך שבועיים.

חנוך מתאר את תחושת הגעגוע לאהובה. 14 יום בלי להיות ביחד, נראים כנצח. אך הנחמה היא שזמנו של ה"נצח" הזה קצוב – הוא נמשך שבועיים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האויב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: "גזען", "פשיסט" וכו' הן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה"שמאל" הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא "גזענות", "פשיזם" וכל הג'יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו: "מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב… שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. … רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם".

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אויב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת"פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האויב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה"ל מכל העדות וציין: "יהודים ושאינם יהודים". התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא "לא ערבי", או "לא צרפתי" או "לא גוי". וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה הייתה שהוא לא רוצה לומר "ערבים", מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו "גזען"). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל "לא יהודים". אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ'רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה"ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם "מי שאינם יהודים" לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה"ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס רגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה"ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה"אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני" שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ', חתן פרס ישראל לחקר התנ"ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון "חתן פרס ישראל". אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ' לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של "הארץ" משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות…

* מדינת ישראל על פי "השותף" – ח"כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב"מצעד השיבה". ה"שיבה" היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: "בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. 'לעצמאות' של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות".

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש"ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע"ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והייתה להם נציגות בכנסת, היא הייתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני "תג מחיר". לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכל הגשימו את "תורת" כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי "לא תחנם", כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי". 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עמו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם אתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

* הדרך לממשלה יציבה – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חכמת הזקנים – ב"ידיעות אחרונות" של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ"ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם.

בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין ייסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל.

אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.   

* ביד הלשון

נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד"ל, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עמן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה.

הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו.

אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים. פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל הייתה שגיאת כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים… מסלול נפרד לשמאלנים… פרס לכל מלשין… ציד שמאלנים… פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורא "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה הייתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא ישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?). לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול.

אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום.

נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז

הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית", הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים… אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59". מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60". והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59". "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך" אמרתי לו והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך". החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה הייתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי.

מדי שנה, מאז השנה השניה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם הייתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה. הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו.

היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למס' ימים ואנחה את הסדנאות.

          * ביד הלשון

כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק יב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עמו מתכתבת תפילת אל מלא רחמים. התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין", מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת". ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל יב לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט.

ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם.

קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך". והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו ישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!", יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי.

לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה", כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר.

נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בניה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה.

חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבניה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים.

בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומיה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה.

הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים.

כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל!

כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל.

מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר.

לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה.

היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות.

דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.

 ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהייתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא הייתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות הייתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה הייתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה הייתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל.

אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל.  

במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. הייתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם". המקור הוא ספר איוב טז, יח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר: "… בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם".

* "חדשות בן עזר"