* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעליה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השניה של נתניהו (2009) הייתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.
האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא הייתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכל ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו.
לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו.
אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.
* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט הייתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאויב ובוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.
כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.
בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, הייתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר).
אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו.
לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.
הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.
המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.
למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.
מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.
ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.
ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?
דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.
אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?
בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.
הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.
כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.
רע"ם הייתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם הייתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.
נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.
הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.
ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.
הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.
בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.
נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.
במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.
ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.
רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.
מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?
על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?
בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.
זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.
* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם?
מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת.
יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.
* בלתי חוקתי – שנה שלמה הייתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. הייתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק.
לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שניה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.
* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך.
האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה יכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה.
כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא יתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.
נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו", ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן.
משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.
נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.
* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות.
יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה.
כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.
* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.
* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט.
זו אותה קנאות.
* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל.
בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה.
איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.
* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש.
דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה.
נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב אתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.
כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" על עליה של מי הם דיברו? עליה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחיה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל". המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר היא כמובן שטות. תכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".
הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.
* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 הייתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.
קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.
* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט.
ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש.
ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה.
מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה.
הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא הייתה להם יד ברצח.
האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".
* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.
"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה
אצלי בלב היא כל הזמן החרמה".
כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.
* ביד הלשון
אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכל, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכל".
"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):
הוא אמר: "אם תלכי אחרי
לא קטיפה תלבשי ולא משי
יהיה מר עד בלי כוח אולי"
אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי
אם צריך אתהלך בסחבות
כלובשת קטיפה מבריקה
אם צריך אקרצף רצפות
ואהיה בעיני כמלכה.
כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב, אהובי, יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כוח".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 