צרור הערות 13.6.21

* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.

כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.

אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.

מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבניה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.

אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופיה.

איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.

ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.

אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.

אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.

* תעודד עליה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העליה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים.

ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.

ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית… הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם". הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.

רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.

עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.

* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.

ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).

אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.

חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.

* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין.

אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.

* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה במאות ילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.

אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.

* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות הייתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.

* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו". נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמיה וההונאה הנכלולי?

דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון.

ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.

* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?

זו הבעיה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים.

ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.

* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.

* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.

* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.

* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".

* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.

* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.

* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן-עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)".

יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.

ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.

האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו.

התכנית של נתניהו הייתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.

* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, אפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.

זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים.

כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.

* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). לבי לבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.

* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את הג'ורה יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון ₪, בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.

* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום).

ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.

על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים.

מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.

נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.

* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן.

איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.

כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.  

* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.

איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.

* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר".

זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר".

          * ביד הלשון

יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו הייתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.

האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית.

באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים".

כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.6.21

* סכנה מיידית – בשנה וחצי האחרונות פרסמתי מאות רשומות ומאמרים נגד מחאת בלפור. נגד קיום ההפגנות בקורונה, נגד האלימות המילולית, נגד גילויים של אנרכיזם וונדליזם ובעיקר נגד מקרים של הסתה. לאורך השנה וחצי הזאת ניהלתי ויכוח נוקב עם תומכי ומשתתפי הבלפוריאדה וספגתי מהם נאצות לא סימפטיות.

וכמעט על כל גינוי שלי היום למסע ההסתה והשיסוי של נתניהו, קופצים עליי עשרות מגיבים: למה שתקת כשהסיתו נגד נתניהו? ומעלים לי תמונות של כרזות נאצה והסתה נגד נתניהו, וכמובן "אתם" וכו'.

ובכן, לא שתקתי. אך עם זאת אני חייב לומר שאין להשוות בין המקרים. יש הבדל בין מחאה שבשוליה היו אנשים אלימים ומסיתים, לבין ראש ממשלה, מנהיג נערץ על ידי המונים שרואים בו אלוהים ובמה שיוצא מפיו דברי אלוהים חיים, שבאופן שיטתי מסית הסתה פרועה ואלימה וממוקדת נגד מי שמעז להקים ממשלה לא בראשותו. ותעשיית השקרים וההסתה שלו עובדת שעות נוספות והמוני המונים מדקלמים את שקריה ואת מסרי ההסתה הנוראה שלה. ראש ממשלה, שמסית וטוען שאם תקום ממשלה לא בראשותו מדינת ישראל בסכנה, ולא יהיה מי שישמור על חיילינו, ושולח רבנים-מטעם לכתוב שצריך "לעשות הכל" כדי לסכל את הממשלה, ומסית אישית נגד חברי הכנסת של ימינה – זה איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית. והסיכוי שלנוכח הסתה כזאת אין אנשים שיושבים עכשיו ומתכננים בפועל איך להציל את המדינה, אולי באמצעות "הורדת" בנט או איילת שקד הוא אפסי.

ולכן הייתה זו חובתו של ראש השב"כ, שהמידע על רמת האיום נמצא בידו, להתריע ולהזהיר. וברגע שעשה זאת, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית החלה להסית גם נגדו.

נתניהו, המתנהג כחיה פצועה, הפך לסכנה של ממש, סכנה מידית לחברה הישראלית. אך בניגוד לשליחי ראש הממשלה אני מבהיר שאין לעשות "הכל" כדי להחליף אותו. בשום פנים ואופן. אמירה כזאת היא דבר איום ונורא שלעולם לא אעלה אותה על דעתי ולבטח לא על דל שפתיי או רש מקלדתי. הרי איני "רבני ביבי". 

* עולמם האפל – ראש השב"כ נדב ארגמן מילא את חובתו האזרחית, והזהיר מפני ההסתה המטורפת של נתניהו, שמתנהג כמו חיה פצועה כאשר הוא עומד לאבד את השלטון; הסתה שעלולה להוביל לשפיכות דמים, ומיד הפך בעצמו מושא להסתה.

כמו מינויים קודמים של נתניהו, אלשייך ומנדלבליט, ברגע שראש השב"כ העדיף את הנאמנות למדינת ישראל ולביטחון המדינה, על נאמנות אישית למי שמינה אותו, הוא הפך להיות אויב.

כך, למשל, דיקלם ביביסט מוסת את דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית: "הקיבוצניק הקטן סכר פיו לנוכח הסתה קשה מאוד בשנתיים האחרונות. כנראה מזהה עכשיו היכן תהיה מרוחה החמאה. הפרסום שלו פוליטי ותו לא".

"הקיבוצניק הקטן" הוא ראש השב"כ, מינוי מקצועי של נתניהו, שכל חייו קודש לביטחון ישראל. אבל מהי מדינת ישראל וביטחונה לעומת תאוות השלטון המטורפת של נתניהו? ועל הדרך זו גם הזדמנות להסית שוב נגד הקיבוצים.

זה עולמם האפל של הביביסטים המוסתים. נתניהו הפך לסכנה לאומית.

* מי נושא באחריות – במוצ"ש הוקל מעט עומס ההסתה האלימה נגד בנט ושקד והתמקד בנדב ארגמן, ראש השב"כ.

אחד הביביסטים המוסתים הציג תמונה מהפרעות בלוד ושאל: "היכן נרדם ראש השב"כ כשפורעים ערבים ביצעו לינץ' ביהודים ושרפו בתי יהודים בתי כנסת ומכוניות בלוד, עכו, יפו נצרת ועוד …".

ואיפה היה ראש הממשלה כשזה קרה? מי נושא באחריות?

מי שהיה ראש הממשלה בפרעות תשפ"א חייב להתפטר לאלתר. במקום זאת הוא מסית נגד ראש השב"כ (שהוא עצמו מינה).

* מידע מודיעיני מדאיג – את הדברים הבאים כתב מנחם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, מי שעמד בראש "החטיבה היהודית", איש הציונות הדתית ובעל עמדות ימניות ממלכתיות.

בקבוצת הווטסאפ של "מבטחי ישראל" – פורום מפקדים לאומי, נמתחה ביקורת חריפה על ראש השב"כ על כך שהזהיר מפני הסכנה של ההסתה היום, לקראת הקמת ממשלת השינוי, בעוד לא שמענו ממנו דבר לנוכח האיומים על נתניהו ומשפחתו.

מתוך תגובתו של לנדאו בקבוצה (הוא הרשה לי לצטט את דבריו): "השב״כ לא מתעסק עם הפגנות, הפרות סדר, הסתות וכל פעילות גלויה – זה עניין למשטרה! השב״כ עוסק בסיכול טרור, חתרנות מדינית, הגנה ואבטחת נכסי מדינה, שמירת סדרי שלטון וכנגד פעילות חשאית!

השב״כ, בין השאר, מאבטח את ראש הממשלה 24/7 הן בהיבט של האבטחה הפיזית והן בהיבט המודיעיני. כל ידיעה המתקבלת שמאיימת על רוה״מ מטופלת ע״י יחידת המודיעין של יחידת האבטחה ומטופלת ביסודיות (מי למעצר וחקירה ומי לשיחת אזהרה-על ידי המשטרה). ההפגנות וההסתה שהיו כנגד רוה״מ היו אמורות להיות מטופלות על ידי המשטרה (גם המודיעין שמגיע לשירות מועבר לטיפול המשטרה, אלא אם מדובר בפעילות חשאית וכך נעשה בזמן אמת). היות ולא היה איום פיזי על רוה״מ בין השאר בשל העובדה כי הוא מאובטח מלא מלא (כולל המשפחה) אין זה מעניינו של השב״כ להצהיר הצהרות! הפעם היו כנראה אלפי ידיעות שהובילו לכיוון מדאיג ובין השאר כנגד נבחרי ציבור שאינם מאובטחים, וגם בין מפגינים כנגד מפגינים, אז במקביל להעברת המידע למשטרה מצא ראש השב״כ לצאת גם באזהרה פומבית (ובצדק!) לפני שיהיה מאוחר. הפניה הייתה ממלכתית ולכולם מבלי להצביע על אשמה של צד כלשהו.

אני שמח שהמשטרה ,שמישהו דאג לסרס אותה ולפרק אותה במהלך 3 השנים האחרונות, סוף סוף החליטה לטפל במידע החשאי שהועבר אליה (במידע הגלוי היא הייתה צריכה לטפל מזמן). חבל שגורמים בימין לוקחים את הנושא הזה לפינה הפוליטית וגם גוררים את השב״כ הממלכתי לשם. חבל שאחרי שהיה מי שפירק וסירס את המשטרה, יש המנסים לפרק ולסרס גם את השב״כ".

אוסיף ואציין, שראש השב"כ לא צריך לשחק פוליטיקלי קורקט בשם "האיזון הקדוש", וכאשר הוא מזהה איום מידי ישיר על חייהם של ח"כים מה"שמאל" ה"רדיקלי" (בנט, שקד, סער…) עליו לפעול ולהזהיר, ולא לשחק משחקי איזון.

* סתימת פיות – העיתונאי ידידיה מאיר נחסם על ידי פייסבוק. בעקבות זאת הוא התראיין ברשת ב', סיפר על החוויה הזאת, על  תחושת סתימת הפיות ועל כך שזו אכן סתימת פיות. אחת הטענות שלו הייתה על כך שהוא לא קיבל שום הסבר מה חטאו ועל מה נחסם. ושאין למי לפנות כדי לשאול על כך. הוא אף אמר, שעמדותיו וסגנונו ידועים. הרי הוא לא איתמר בן גביר או גופשטיין או מישהו קיצוני שמתבטא בקיצוניות. והוא נחסם.

הזדהיתי אתו מאוד, כיוון שגם לי זה קרה פעמיים. חשתי אותו תסכול, אותה תחושה של סתימת פיות וגם לי הפריעה בעיקר השרירותיות ואי ההסבר ואי היכולת האמתית לברר ולערער. ובעיקר כעסתי על כך שבכל יום אני מקבל עשרות תגובות חריפות וקיצוניות לאין ערוך מהאמירות שבעטיין נחסמתי.

בפעם הראשונה היה זה כאשר גיניתי את ההסתה נגד מנדלבליט וכתבתי שאם הוא ירצח, נתניהו לא יוכל להתנער מאחריות. טוב, האמת היא שכתבתי את זה במילים בוטות יותר, שלא אחזור עליהן לבל אחסם שוב (אבל מי שמאוד סקרן מוזמן לעלעל ביחזקאל לג, פסוק ד).

הפעם השניה, הייתה כאשר הבעתי שמחה, כאזרח וכאבא, על חידוש הלימודים אחרי הקורונה. ציינתי שם את שמחת הילדים. מישהי כתבה לי, בסגנון פרוע, שאף ילד לא שמח, זולת ילדים שרע להם בבית. השבתי, שהילדה שלי, שנהדר לה בבית והיא לא ממש אוהבת את הלימודים, מאושרת לחזור אחרי תקופה ארוכה כל כך. והיא השיבה במילים גסות, שאני צריך לבדוק טוב טוב למה כל כך רע לילדה שלי בבית עד כדי כך שהיא רוצה לחזור ללימודים ועוד כהנה וכהנה. וחתמתי את הדיון במילים קשות שהופנו כלפי גסת הרוח הזאת. ושוב נחסמתי.

והבנתי למה נחסמתי בשני המקרים. כי מישהו התלונן שדבריי פוגעניים. למשל, אותה אישה חצופה. ואם מתלוננים, פייסבוק חוסם. החסימה הזאת היא כשלעצמה אלימות.

במקרה של ידידיה מאיר, כיוון שהסיפור שלו הגיע לתקשורת, פייסבוק ראו לנכון להסביר. הם הסבירו שמאיר צירף לרשומה שלו הזמנה להפגנה ליד ביתה של איילת שקד עם ציון כתובתה, והדבר מנוגד לכללי הקהילה.

אני סולד מהפגנות ליד בתים פרטיים, ואם פרסומן נוגד את כללי פייסבוק, זה בסדר גמור. אבל למה ממהרים ישר לחסום? אפשר להודיע למי שהעלה את ההזמנה, שעליו להסיר אותה מיד, כי היא מנוגדת למדיניות ואם הוא לא יעשה כן בתוך פרק זמן סביר, או אם יחזור על כך, הוא יחסם. מה פתאום חסימה אוטומטית?

* מעשים קשים – הסמוטריץ' פרסם פשקוויל הסתה פרוע ושלוח רסן נגד ניר אורבך. וכאשר ביקרו אותו על סגנונו המתלהם והאלים הוא הגיב: "אני פשוט מאלו שמזדעזעים ממעשים קשים הרבה יותר מאשר מביטויים קשים". ואני רק שאלה: האם ארגון מצעד הבהמות נגד מצעד הגאווה הוא בגדר ביטויים או מעשים קשים? האם החזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את ההתנתקות באמצעו פיגוע חבלני, היא בגדר ביטויים או מעשים קשים?

* חילול השם – במהלך ישיבה פרועה של סיעות יהדות התורה וש"ס אמר ליצמן החוצפן: "אני קורא לנפתלי בנט להוריד את הכיפה, הוא מבייש את הכיפה, אחרי מה שהוא חתם זו חוצפה שהוא חובש כיפה".

אני מבין שבעיני ליצמן הכיפה אינה ביטוי לאמונה בדת משה וישראל אלא בדת העבודה הזרה של פולחן האישיות של נתניהו.

ואני רק שאלה: איך הכיפה, המגבעת והשטריימל שהוא חובש מסתדרים עם ניסיונו להטות חוות דעת רפואית מקצועית כדי לסייע לפדופילית מרשעת שפגעה במאות ילדות חרדיות? איך הם מתיישבים עם שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים שעליהם הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע? זאת הדת שלו?

ליצמן הוא התגלמות המושג חילול השם.

* רה-ביליטציה לרב המרצחים – יוסי ורטר הזהיר במאמר ב"הארץ" מפני ההסתה החמורה והאלימה שעלולה להביא לרצח פוליטי, כמו רצח רבין, והוא צודק לחלוטין.

לא כך במשפט הבא: "יצחק רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון. הסכם אוסלו רוקן מתוכן". המשפט הזה עקום כולו. נתניהו לא עלה לשלטון בשל הרצח אלא למרות הרצח. אחרי הרצח פרס הוביל עליו בסקרים ב-40%. נתניהו ניצח כיוון שהסכם אוסלו רוקן מתוכנו לפני שנבחר, כאשר הפלשתינאים בראשות ערפאת הפכו את השטחים שקיבלו לבסיסי טרור רצחני. הם עשו זאת עוד בזמן רבין, שבשל כך הקפיא את הנסיגה הישראלית ("אין תאריכים קדושים"), הם הגבירו זאת בתקופת פרס שהפשיר את ההקפאה. לא זו בלבד שנתניהו לא רוקן את ההסכם מתוכן, אלא הוא אפילו דבק בהסכם למרות שכבר היה חסר ערך, כאשר נסוג מחברון, מה שאפילו פרס לא עשה. ושיא הטרור היה כאשר ברק הציע לערפאת בקמפ-דיוויד מדינה עצמאית על כל השטח (עם חילופי שטחים).

אין שום סיבה להאשים את עצמנו ולעשות רה-ביליטציה לאויבינו ובראשם רב המרצחים למען טיעון פוליטי.

* התפארות שווא – גנץ מתהדר בכך שהוצע לו מספר פעמים להיות ראש הממשלה והוא ויתר על כך בשל מחויבותו לגוש השינוי.

אין לו במה להתהדר כי הוא לא ויתר על ראשות הממשלה. הרי הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שמציע ההצעה הוא נוכל, שאין שום ערך למילה שלו וכל הבטחה שלו היא על הקרח. שמטרת ההצעה הייתה רק לסכל את ממשלת השינוי, ואז נתניהו היה מבריז לו והולך לבחירות.

* אוטונומיה פלשתינאית בנגב – רועי שרון דיווח בכאן 11, ששבוע ניווטים בנגב של פלס"ר שריון הוזז ויתקיים בבסיס שיזפון, בשל פחד מהתנכלות של בדואים בנגב.

זו חרפה לאומית. בושה ליחידה, בושה לצה"ל כולו.

ב-12 שנות שלטונו של נתניהו הריבונות הישראלית בנגב התערערה וקרסה. נתניהו הקים למעשה אוטונומיה פלשתינאית בנגב.

אני מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הריבונות הישראלית על הנגב.

* פרובוקציה ריקה – במאמר ל"ישראל היום" קרא אלוף (מיל') גרשון הכהן לקיים את מצעד הדגלים והשווה זאת להחלטתו של בן גוריון לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את הכנסת והממשלה, למרות החלטות האו"ם והלחץ של ארה"ב ומדינות אחרות. זו השוואה חסרת שחר. בן גוריון סלד מדקלרציות ריקות מתוכן ומפרובוקציות. הוא היה מוכן לריב עם כל העולם על החלטה מדינית היסטורית כמו קביעת ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה. גם לוי אשכול החיל את הריבונות הישראלית על ירושלים למרות התנגדות העולם כולו. מה הקשר בין צעדים מדיניים חשובים כאלה לבין מפגן מיותר, מתריס ופרובוקטיבי, שעלול לפגוע בשלום הציבור?

* לוז-לוז – ראש הממשלה הוא נתניהו. אילו נתניהו רצה שמצעד הדגלים יתקיים, הוא היה מתקיים. אם מצעד הדגלים לא יהיה השבוע, סימן שנתניהו אנו רוצה בו. אילו האמין במצעד, היה מתאים לו לערוך אותו כאקט סיום של כהונתו. אבל הוא יודע שזה מקרה קלסי של לוז-לוז. אם המצעד יתקיים הוא עלול להביא להסלמה ולתבערה. אם יבוטל הוא עלול להתפרש ככניעה לחמאס. הפתרון של נתניהו – לדחות את תפוח האדמה הלוהט לבנט. שהוא יתמודד עם סיטואציית הלוז-לוז יומיים אחרי כניסתו לתפקיד. זה ממש משתלב עם מדיניות האדמה החרוכה של נתניהו.

איני מקנא בבנט על הירושה הזאת. אני מקווה שישכיל לפעול בתבונה ולנסות למזער את נזקי הפרובוקציה. אם ינהג בחוכמה – יאשר את המצעד, אך במתווה אחר, שלא יעבור ברובע המוסלמי. לצמצם את נקודות החיכוך שיאפשרו לפרובוקטורים הכהניסטים, שלבטח יהיו מיעוט בקרב הצועדים, אך הם הזנב המכשכש בכלב, לשלהב את היצרים ולהצית תבערה.

* אל תבזו את הדגל – משטרת ישראל לא אסרה על מצעד הדגלים אלא הציעה חלופות של קיום המצעד בעיר העתיקה אך לא ברובע המוסלמי. המארגנים, שהפכו גרורות של הכהניסט, סירבו.

בדרישה האולטימטיבית שלהם לצעוד דווקא ברובע המוסלמי ואך ורק ברובע המוסלמי, כאשר אנו יודעים שהמיליציות הכהניסטיות מתלהמות שם בקריאות הבזויות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "מוחמד חזיר", "נשרוף לכם ת'כפר" ובפרובוקציות אלימות מסוג זה מתוך רצון לעורר מהומות – הם יצרו מצב שבו בכל מקרה הם פוגעים במדינת ישראל. אם יינתן להם, הם ידרדרו הסלמה מסוכנת. אם לא יינתן להם, הדבר ייראה ככניעה לחמאס.

זה מה שקורה כאשר הציונות הדתית נגררת אחרי הכהניסט, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל להצית כאן תבערה רבתי.

אל תתנו לכהניסטים לבזות את דגלי ישראל.

* באף חזיר – ספר משלי היטיב להגדיר את דגל ישראל בידיים של כהניסט: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר".

* ימי המערך האחרונים – עמית סגל תיאר את התפוררות הימין תחת נתניהו והשווה זאת למה שקרה לתנועת העבודה לפני המהפך. "המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבגללם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך".

עמית סגל עשה סלט בהיסטוריה הפוליטית. האירועים שאותם הוא מציג היו במחצית הראשונה של שנות ה-60, ולא בערוב ימיו של המחנה ככוח שלטוני. העשור האחרון של שלטון תנועת העבודה היה דווקא שונה לגמרי. ב-1968 מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התמזגו למפלגת העבודה. ודוק – לא הקימו פדרציה של מפלגות אלא התבטלו והתמזגו למפלגה אחת. כעבור שנה הם הקימו עם מפ"ם את המערך. לראשונה מאז ראשית תנועת העבודה, כל מפלגותיה התאחדו תחת קורת גג אחת. בעקבות זאת, בבחירות לכנסת השביעית (1969) המערך זכה ב-56 מנדטים. בבחירות לכנסת השמינית (1973), למרות מחדל מלחמת יום הכיפורים, המערך זכה ב-51 מנדטים. והמערך, בהרכבו המלא, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית (1977), בחירות המהפך, בהן קיבל 31 מנדטים, כולל משה דיין שחצה מיד את הקווים והצטרף לממשלת בגין.

* עכו השדודה – ב-8 ביוני 1967 דיווח רדיו דמשק שהצבא הסורי "שחרר" את נצרת ועכו. ב-9-10 ביוני צה"ל שחרר את הגולן והחרמון.

          * ביד הלשון

עלה בידו – הביטוי הבולט ביותר בימים האחרונים הוא צירוף המילים "עלה בידי", הודעת מועמד לראשות הממשלה לנשיא, שהצליח להרכיב ממשלה. לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה. יריב לוין הודיע ביום ב' לכנסת שעלה בידו של לפיד להרכיב ממשלה.

ככל הזכור לי, בפעמים קודמות הביטוי הזה לא היה בכותרות. הביטוי הזה אף אינו מופיע בלשון החוק. מעניין שדווקא מטבע לשון במשלב לשוני גבוה, הפך לביטוי שגור.

הביטוי הזה היה השבוע בכותרות וגם בבדיחות רבות, ממים וקריקטורות ושיבושים הומוריסטיים כמו "אלה בידו", "אללה בידו", "עלֵה בידו" ועוד.

עמית סגל כתב על בנט: "הממשלה שעלתה בידו". מן הסתם, כשכתב "עלתה בידו" בלשון נקבה, התכוון לממשלה. אך האמת היא שהוא קלע לביטוי המקורי.

משמעות הביטוי עלה בידו הוא: הצליח. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל, אך במשנה ובתלמוד הוא מופיע בלשון נקבה, "עלתה בידו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא הייתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכל מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר הייתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכל. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה.

מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון.

אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי.

אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל.

יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה.

יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה.

נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על בל"ד, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ.

כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד.

עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי?

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז הייתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם אתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה הייתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח הייתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק מן המשותפת, והייתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא הייתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. 

הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות?

שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם.

והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה.

שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת.

די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה?

יתכן שהסיבה היא הפוזיציה; העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת.

איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה הייתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו". ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו הייתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל.

עוד שלושה הישגים חשובים:

– הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

– פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

– העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום אתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות).

בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות". אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו הייתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הייתה למנוע סיבוב חמישי.

לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות הייתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים הייתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך אתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם.

משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים.

מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות.

אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה אתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד.

לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ". העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת.

נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור".

אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים.

לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב.

כל נשיא מביא עמו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עמו לתפקיד את מה שפרץ הייתה יכולה לתת; היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשיה המבורכת הזאת כנשיא.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ הייתה הנשיאה ה-11 של ישראל.

במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת.

ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג).

היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל.

אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך.

אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו הייתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהראיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הג'ורה הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו.

אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.   

          * ביד הלשון

אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.5.21

* בידיים נקיות – גוש השינוי צריך לפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד, בתנאי שלפיד, או כל מועמד של הגוש, יהיה הראשון ושתיקי המשפטים והבט"פ יהיו לכל ארבע השנים בידי הגוש. יש להציע זאת עוד היום, לקרוא לנתניהו למו"מ, לפעול באופן תקשורתי בכל העוצמה כדי לקדם את הרעיון. במקרה הטוב אכן תקום ממשלת האחדות. במקרה הרע – נלך לבחירות חמישיות כאשר יהיה ברור לכל שנתניהו אשם בכך או שגוש השינוי יקים ממשלת מיעוט בתמיכת רע"ם, אך ידי גוש השינוי תהיינה נקיות.

* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.

* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם.

שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).

* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.

אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.

* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים.

הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?

* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.

* די – ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

די, שחרר!

גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו הייתה ההצבעה הנכונה.

* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדרדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?

תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהייתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת הייתה גרועה ויש להחליפה.

דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.

האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.

* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי.

אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האויב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר; בעיוות מוסרי חולני.

מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאויב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסיה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.

לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס.

מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור.

"הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השניה, והופך שופר תעמולה של האויב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.

* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו.

התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהתגלמותה.

אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה הייתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה".

איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים.

אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה.

במדינה מתוקנת, הרווחה הייתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.

* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.

ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזיה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.

* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו–13 שנות מבצעי דז'ה־וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה". לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו.

יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.

* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה.

ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה.

ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סורים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.

גימנסיה הרצליה בת"א, לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה.

מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.

אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה?

לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל.

אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.

* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.

אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר; מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר; הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.

חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם, הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות.

נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמתית באנטישמיות.

* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.

והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 ₪ בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 ₪ בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מלש"ח פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.

יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון הייתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.

כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?

בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.

נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.

גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהייתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא אכזב; הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי.

אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.

* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.

* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.

מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.

לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא הייתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי וא.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהייתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.

מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.

היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והייתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי.

יהי זכרה ברוך!

* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.

          * ביד הלשון

יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.

הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה. בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.

רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה אתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.5.21

* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא הייתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.

לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.

התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.

ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום הייתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.

הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.

כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכל נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכל כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.  

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.

בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.

"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?

ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא הייתה נופלת והכנסת הייתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.

"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.

כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.

כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגיה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרויקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת…

כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.

הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים… ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאויב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית", אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי". מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר הייתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהייתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.

בכל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.

מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל הייתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר.

התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.  

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב.

עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים' ". הכל נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהייתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן?

זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות".

דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'.

עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפיה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו.

היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עמה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות?

אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.

יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פרסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי אתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור.

אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* ענו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים.

וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה". יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"

אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עמו בעול. שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

          * ביד הלשון

היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.5.21

* בעד הפסקת האש ויצירת משוואה חדשה – אני תומך בהחלטה על הפסקת האש.

חילופי השלטון בארה"ב, והחלפתו של גדול ידידי ישראל טראמפ, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מסויגת, עוררו ציפיות גבוהות, אם לא אופוריה, בקרב אויבינו במזרח התיכון. אין זה מן הנמנע שתעוזתו של חמאס בהחלטתו לתקוף את ישראל, נבעה בין השאר מן הציפיה לכך שביידן יהיה נוח להם.

התמיכה שהעניק ביידן לישראל לאורך המבצע מרשימה מאוד. היא מרשימה במיוחד לנוכח האינתיפאדה נגדו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, לאורך עשרות שנותיו בסנאט, והוא מגדיר עצמו ציוני. אך יש הבדל בין תמיכה בסנאט לתמיכה בבית הלבן. במבחן הגדול הראשון של ידידותו כנשיא, ביידן התגלה כידיד אמת.

התמיכה של ביידן בישראל היא נכס אסטרטגי אדיר, ועל ישראל למנף את התמיכה במבצע להידוק הברית עם ממשלו. לכן, טוב עשתה ישראל שתיאמה עם ארה"ב בהסכמה את סיום המבצע והפסקת האש.

הייתה זו איוולת מדינית, אם אחרי תמיכה כזו, המבצע היה מסתיים בעימות עם נשיא ארה"ב. המשך התמיכה האמריקאית חיוני לביטחון ישראל יותר מן ההישגים שניתן היה להשיג בעוד יומיים שלושה של לחימה.

ההחלטה על הפסקת האש נכונה, אבל המבחן שלה הוא באופן שבו תנהג ישראל בעתיד, מול הפרת הפסקת האש. מדיניות נתניהו כלפי חמאס בעזה נחלה כישלון צורב, והביאה עלינו את המלחמה הזאת. מדיניות ההבלגה וה"הכלה" פשטו את הרגל, כמו גם מדיניות הפרוטקשן בדמות מזוודות הכסף מקטאר.

המחדל החל במרץ 2018. מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט. במרץ 2018 חמאס החל לבחון אותנו, לבדוק גבולות, לחמם את הגבול; החל במצעדי "שיבה", המשך ביחידת ההטרדה שפעלה בלילות לאורך הגבול ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה הישראלית הייתה אומללה. ההבלגה נתנה לחמאס רשות לפגוע בריבונותנו ולהצית את שדותינו. הדבר הביא להסלמה, ל"סבבים" שהסתיימו בהפסקות אש אומללות שלא כללו את ההצתות. הקורונה יצרה הפסקה של שנה, אך גם בה חמאס שיגר "בטעות" בעקבות "פגיעות ברק" רקטות לעבר ישראל, וישראל "הכילה", כפי שהכילה את סיפורי המעשיות על "ארגונים סוררים". לפני שבועות אחדים שבו ה"טיפטופים" על מערב הנגב והתחדשו ההצתות וההבלגה נמשכה. מתקפת הטילים על ירושלים הייתה פרי הבאושים של המדיניות הכושלת והפחדנית הזאת.

כעת יש לנקוט בקו אחר לגמרי. לאורך שלוש השנים האלה תקפתי את מדיניות ההבלגה והצעתי להמיר אותה במדיניות של "דין הצתה כדין רקטה". אבל גם בכך לא די. המדיניות צריכה להיות דין הצתה כדין מטח רקטות על ירושלים ות"א. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונות של ישראל תביא לתקיפה קשה וכואבת, לא על עמדות נטושות, אלא מן הסוג של ההתקפות במבצע "שומר החומות".

אך גם בכך אין די. כפי שנוכחנו, חמאס מנצל את תקופות השקט להתעצמות. איננו יכולים להרשות זאת. ולכן, על ישראל לסכל את המשך ההתחמשות של חמאס ואת שיקום ה"מטרו".

על ממשלת ישראל להבהיר זאת לאזרחי ישראל, לחמאס ולעולם, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

ודבר נוסף – הר הבית חסום בפני יהודים מאז יום ירושלים. אולי ניתן היה להבין זאת בעיצומה של הלחימה, אולם יש לבטל לאלתר את ההחלטה הזאת. אסור שחמאס יוכל להתהדר בהישג של חסימת הר הבית בפני יהודים.

* המאזן – ברגע שהחלה המערכה, אפשר היה לשער השערות שונות על תוצאותיה, אבל דבר אחד ניתן היה לקבוע בוודאות – מה שלא יהיה, בתום המערכה חמאס יכריז על ניצחון.

לכן, לא צריך להתרגש יותר מדי מחגיגות הניצחון שלהם. מצד שני, צריך להבין שחגיגות הניצחון הן תחליף לחשבון נפש, והן אמצעי להכשרת דעת הקהל הפלשתינאית להמשך התוקפנות בעתיד.

היו לחמאס הישגים – ובראשם היכולת להתמיד בירי כמעט במלוא העוצמה עד הרגע האחרון, כולל שיגורים מקבילים רבים של רקטות ובתוכן רקטות ארוכות טווח. אך הישגי צה"ל היו גדולים ביותר – השמדת תשתיות הפיקוד והשליטה התת-קרקעיות, השמדת רוב תשתית השיגורים ותשתית ייצור הרקטות, הרג מחבלים רבים וסיכול ממוקד של חלק ניכר משדרת הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלמי והרס בתיהם של אחרים, סיכול ניסונות ההפתעה של חמאס באוויר ובים.. נכון שלא הצלחנו לחסל את ראשי הנחש – דף וסינואר, לא הצלחנו לעצור את ירי הרקטות ולא הצלחנו להשמיד את מאגרי הרקטות (האתגר הבא של המודיעין צריך להיות איתור מאגרי הרקטות).

הפעולה הכירורגית המוצלחת, המבוססת על מודיעין מצוין ומדויק, הביאה למינימום פגיעה אגבית בבלתי מעורבים. זאת עוד תבוסה לחמאס, שהופך את אזרחי עזה למגן אנושי ומנסה בכל עימות לגרור את ישראל לפגיעה מקסימלית באזרחים, בנשים וילדים; מה שמשמש אותם כנשק הסברתי וכדלק להמשך ההסתה וללגיטימציה להמשך התוקפנות.

איני שותף לחמיצות בעקבות המערכה, מתוך הבנה שבניגוד למלחמת תמרון בין צבאות סדירים, שבה הניצחון וההפסד גלויים לעין, במלחמה בין צבא לארגון טרור, עצם אי חיסולו המוחלט של הארגון ויכולתו להמשיך לתפקד עד סוף המערכה, מצטיירת בעיניו כניצחון. ואנו, שכמהים לנוק-אאוט, מתקשים לקבל מה שמצטייר כניצחון, גם אם ניצחון מוחץ, בנקודות.

בסופו של דבר, רק בעתיד, על פי התוצאות, ניתן יהיה לקבוע מי ניצח. אחרי מלחמת לבנון השניה, הייתי שותף לתחושות החמיצות והתסכול. בראש השנה תשס"ז, שבועות אחדים לאחר המלחמה, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, והגדרתי אותו כמנצח. בדיעבד, מלחמת לבנון השניה הביאה לנו 15 שנות שקט, בגבול שדימם ארבעים שנה, אחרי שכל דבר שניסינו כדי לעצור את הדימום – כשל. ומכאן אני מסיק שאת מידת ההצלחה נוכל לבחון רק בדיעבד. אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", נמשך הטרור כמקודם, ולכן ניתן להגדיר את המבצעים הללו ככישלון. ב"צוק איתן" נהנינו מ-3.5 שנים של שקט, וניתן לראות בו ניצחון חלקי. כיוון שהמבחן הוא מבחן התוצאה, צריך להבין שהתוצאה לאורך זמן תלויה בנחישות שלנו להגיב בעוצמה על ניסיונות השחיקה של הפסקת האש. אם שוב "נכיל" הצתות, ירי בודד של "ארגון סורר" כביכול, ירי ב"טעות" בשל מכת ברק כביכול, מהר מאוד נידרדר, ונמסמס את הישגי המבצע.

ולטווח הרחוק – עלינו להכשיר את הלבבות בציבור הישראלי ובעולם לכך, שאם נידרש לשוב ולהילחם, לא יהיה מנוס ממבצע משנה מציאות ברצועת עזה, בנוסח "חומת מגן".

בעיניי, הבעיה העיקרית שצצה במערכה היא בעיית הגיס החמישי במגזר הערבי. הפרעות שחווינו הן תוצאה של מחדל ממושך, של לפחות עשור של התמוטטות ביטחון הפנים, וחוסר המעש מול הטרור החקלאי, הנשק הבלתי חוקי, ביזת הנשק והתחמושת במחנות צה"ל, הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי וכד'. כעת, הממשלה שתקום תהיה חייבת להציב בפניה כיעד מרכזי – שינוי מהקצה אל הקצה של מדיניות ביטחון הפנים ופעולה נחרצת לשמירה מבפנים על החומות.

* מודה בכישלון – כאשר נתניהו מצהיר שישראל תשנה את המשוואה מול עזה, הוא מודה בכישלון מדיניות ההכלה וההבלגה, שנקט בה עד כה. הרי אם המשוואה הייתה נכונה, למה לשנות אותה?

יש לקוות שההכרה תגובה במעשים.

* התמכרנו לשקט – ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון מרתק לאולפן שישי, היטיב להגדיר את מדיניותו הכושלת של נתניהו כלפי רצועת עזה, מדיניות ההבלגה וה"הכלה": התמכרנו לשקט.

התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על טרור ההצתות. התמכרנו לשקט ולכן קנינו את סיפורי ה"ארגון סורר" ורקטה שהתעופפה בטעות לת"א בשל פגיעת ברק. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על "טפטוף" של רקטות בודדות. התמכרנו לשקט ולכן כשאי אפשר היה שלא להגיב, תקפנו דיונות ריקות. התמכרנו לשקט לכן אפשרנו העברת פרוטקשן במזוודות לחמאס. התמכרנו לשקט לכן לא העזנו לבצע מבצע ממלכתי של החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התמכרנו לשקט לכן הבלגנו על הטרור החקלאי.

ומה התוצאה? צ'רצ'יל היטיב להגדיר אותה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד".

* על רגל אחת – הנשיא ביידן אמר: "לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד מדינות ערב לא יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית".

כך, במשפט אחד, תמצת ביידן את מהות הסכסוך בן מאה השנים.

* פשע נגד האנושות – אלה שתוקפים אותנו על חוסר הפרופורציה בין מספר ההרוגים של חמאס למספר ההרוגים שלנו צודקים. כיפת ברזל היא פשע נגד האנושות.

* חבלה במאמץ המלחמתי – הקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו יזם את המלחמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, אינה רק עלילת דם שפלה על נתניהו, אלא גם חבלה במאמץ המדיני וההסברתי של ישראל במערכה הזאת וסיוע לתעמולת הכזב של חמאס.

שעה שאנו מנסים בכל דרך להציג לעולם את העובדות הנכונות: ישראל הותקפה בפשע נגד האנושות – ירי מכוון של אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית ויצאה למלחמת אין ברירה כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה, מקבל חמאס סיוע מתוך ישראל; הרי אם נתניהו יזם את המלחמה מטעמים אלה או אחרים, הרי שצודק חמאס שאנחנו התוקפן והם המתגונן.

* האבסורד שבקונספירציה – האבסורד שבתאוריית הקונספירציה על כך שנתניהו יזם את ההתלקחות, הוא שנתניהו נהג הפוך מכפי שמציירת אותו הקונספירציה. הוא עשה כל שלאל ידו כדי למנוע התלקחות.

אפשר לתמוך במדיניותו של נתניהו או להתנגד לה. אפשר להאשים אותו שמדיניותו נובעת משיקולים פוליטיים ואישיים. אבל מדיניותו היא ההיפך הגמור מהתאוריה.

אני, למשל, סבור שמדיניות ה"הכלה" וההבלגה שלו התפרשה כחולשה, ועודדה את התוקפנות נגדנו, הן מצד חמאס והן בקרב ערביי ישראל. אפשר לא להסכים אתי. אי אפשר לחלוק על כך שמדיניותו היא של הבלגה והכלה.

הקונספירציה היא שקר מוחלט, מתחילתה ועד סופה.

* איזה חומר הם בולעים – איזו "פעילה חברתית" הסבירה בתכניתה של קרן נויבך את המצב; מה גרם להסלמה שבעיצומה אנו נמצאים. "הכל התחיל מהצבת המחסומים בשער שכם".

הבנתם? חמאס יורה עלינו אלפי טילים, גם הארגונים בלבנון יורים עלינו וברחבי המדינה נערכים פוגרומים, כי מפקד משטרת ירושלים החליט להציב מחסומים בשער שכם.

אין גבול לאיוולת. לעתים אני תוהה, איזה חומר האנשים האלה בולעים.

ההחלטה על הצבת המחסומים נבעה משיקול דעת מבצעי, איך לשמור על הסדר בירושלים. כמו כל החלטה, יתכן ששיקול הדעת היה נכון ויתכן שלא. את העובדה שפרצו מהומות, אפשר לפרש כהוכחה לכך שההחלטה הייתה נכונה ולכך שהיא שגויה. מצד אחד אפשר לראות בפרוץ המהומות הוכחה לכך שהמצב היה נפיץ ונכון היה לבצע פעולות מנע כמו הצבת המחסומים. מצד שני אפשר לראות במהומות הוכחה לכך שהצבת המחסומים שגויה כי היא הבעירה את השטח. אם כך, ניתן היה לצפות שהסרת המחסומים תביא להפסקת המהומות. בפועל, היא רק הגבירה אותן. מכאן שהמחסומים היו רק תירוץ.

יתר על כן, גל ההסלמה לא החל כאשר הוצבו המחסומים, אלא בגל התקיפות של יהודים שצולמו בטיק-טוק והופצו באופן ויראלי. מכאן זה הלך והסלים.

* מה יספק אותו – בן גביר, כמובן, משתלח בממשלה על הפסקת האש. אילו צה"ל היה משמיד את כל רצועת עזה וערבי אחד היה נשאר בחיים, גם אז הוא היה תוקף את הפסקת האש.

* מצא שעיר לעזאזל – הזובור של אוחנה למפכ"ל אינו קשור, כמובן, להתבטאות זו או אחרת של המפכ"ל. פשוט, אוחנה מנסה להסיט את אש הביקורת על חוסר תפקודו וכישלונו הצורב לעבר המפכ"ל (שהוא מינה). מצא שעיר לעזאזל.

נתניהו מינה את אוחנה כדי להיות סוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט, והוא אינו מאכזב את שולחו.

ולגופה של המחלוקת, לכאורה, בין אוחנה לשבתאי – שניהם צודקים. אוחנה צודק שאין סימטריה ושברור שהצד התוקפן הוא הערבי. שבתאי צודק בכך שצריך לטפל בטרוריסטים משני הצדדים. הרי ברור שהכנופיות הכהניסטיות כמו לה-פמיליה ולהב"ה הן כנופיות טרור.

* ההיגיון של אוחנה – אם מחר בבוקר סתם יהודי ירצח ערבי, אסור לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין כי אין סימטריה. כך, לפחות, על פי ההיגיון של אוחנה, השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל.

* סימטריה – כך יש לראות את סוגיית ה"סימטריה" שמעסיקה את השיח הציבורי בשבוע האחרון: יש הבדל בין המקרו והמיקרו. במקרו – אין סימטריה. ברור מהו האירוע שהיה כאן – בשעת מלחמה, כאשר ישראל הותקפה בירי רקטות על אוכלוסייתה, פתחו רבים מערביי ישראל במרד אלים שכלל פרעות ביהודים, לינץ' בלוד, ניסיונות לינץ' רבים, הצתת בתי כנסת רבים וכו'. ברור שאין סימטריה מבחינת "מי התחיל". ברור שאין סימטריה בכמות האירועים מצד ערבים נגד יהודים לכמות האירועים מצד יהודים נגד ערבים. ברור שאין סימטריה במספר המשתתפים בפרעות ביהודים לעומת מספר המשתתפים בפרעות בערבים. ברור שאין סימטריה בגינוי מקיר אל קיר בציבור היהודי ובכל המערכת הפוליטית לפורעים היהודים, לעומת מיעוט הגינויים בציבור הערבי ובקרב הנציגים הערבים במערכת הפוליטית.

אבל במיקרו – אין שום הבדל בין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' בערבי בבת-ים לבין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' ביהודי בעכו. אין שום הבדל בין פורע מלה-פמיליה לבין פורע ערבי בלוד. ועל המשטרה והמערכת המשפטית לנהוג בכל החומרה נגד כל הטרוריסטים, ערבים או יהודים.

* להחיל את הריבונות – אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים תחת ראש ממשלה אימפוטנט, הגיס החמישי שולט בצירי התנועה המרכזיים בנגב. המשימה המרכזית של הממשלה הבאה צריכה להיות החלת הריבונות הישראלית על הנגב.

* המחדל ותוצאתו – כאשר חיילים בכנופיות הטרור והפשע של הגיס החמישי בפזורה הבדואית חודרים לבסיסי צה"ל ובוזזים נשק ותחמושת ולא יורים בהם ואסור אפילו לנהל אחריהם מרדף, מה שאנו חווים היום הוא התוצאה הישירה.

* מנוח לכף רגלם – בראשית "גוש אמונים" ומאבקו למען ההתנחלות ביהודה ושומרון, עמדו מול פעיליו פעילי שמאל בקריאה: "לכו לגליל ולנגב". היה זה בימים שבהם "ייהוד הגליל" לא היה מילה גסה, אלא דרכה של תנועת העבודה והמדיניות המוצהרת של ממשלות המערך.

והנה, כאשר הציונות הדתית שולחת גרעינים תורניים לערי הפיתוח, לאזורי הפריפריה, לשכונות מצוקה, לערים המעורבות, לאזורים מוחלשים – רוצים לדחוק אותם גם משם, כי הם "מתנחלים", "משתלטים" וכו'.

שאלה לי לאלה שמפנטזים על עקירת ההתיישבות מיהודה ושומרון – איפה תרצו שיחיו העקורים?

כתב חברי דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות ופעיל מרכזי במפלגת העבודה: "‏הגרעינים התורניים, כמו קהילות המחנכים וקהילות בוגרי תנועות הנוער ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, הקיבוצים עירוניים, קהילות הסטודנטים ודומותיהן ראויות לפרס ישראל.

התקיפה של מי מהן והאשמתן באלימות הערבית בשכונות המעורבות היא שיא בלתי נסבל ובלתי נתפס בצביעותו של האשמת הקרבן על ידי שונאים וקנאים שתרומתם לחברה הישראלית לא מגרדת את קצה תרומתם של אנשים שבשנת 2021 ויתרו על רווחה אישית וחיי נוחות עם קבוצת הדומים, כדי להיות שותפים לגיוון דמותה של החברה הישראלית כחברה מגוונת והוגנת".

* זוהי יפו – בראש עמוד הדעות של "הארץ" הופיע מאמר של שני ערבים יפואיים, מאמר שקרי ומתבכיין המספר נראטיב אופייני כאילו מה שקרה ביפו הוא מתקפה של המשטרה ו"המתנחלים" על הערבים. אבל הדבר המעניין הוא, שהמילה יפו לא הופיעה במאמר. היא הופיעה כ"יאפא".

הם לא כתבו מאמר בערבית. הם כתבו מאמר בעברית. אבל במאמר בעברית הם התעקשו לא להשתמש בשמה העברי של העיר יפו עוד מימי התנ"ך (אתם מוזמנים לשאול את הנביא יונה), אלא בשם יאפא. וזה חשוב יותר מכל ערימת השקרים שהם כתבו, כי זו האמת שלהם. הבעיה אינה "ייהוד" יפו שהם מתבכיינים עליו, אלא הסירוב שלהם להשלים עם המציאות של קיומה של ישראל ושל קיום יהודי בארץ ישראל. לכן את המושג ערים מעורבות הם הכניסו למירכאות, כי בעיניהם אין ערים מעורבות, אלא ערים פלשתינאיות שיהודים פלשו לתוכם. וכאשר הם מתעקשים על הביטוי יאפא, הם מסגירים את כוונתם – יפו כעיר פלשתינאית ופלשתין במקום ישראל.

"הארץ" נוהג לכתוב יפו, והיה עליו להתעקש שבמאמר יהיה כתוב יפו. ואם הכותבים התעקשו שייכתב יאפא, לא צריך היה לפרסם את המאמר, שבלאו הכי לא היה אלא בליל של בדותות.

אגב, המאמר שמתחתיו באותו עמוד הוא של מכחיש העם היהודי שלמה זנד – מאמר של תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בפרעות הערבים. ומשמאלו, בעמוד המקביל, מאמר של מני מאוטנר, המסית לעריקה, או בלשון עדינה יותר לכך שהורים לא ישלחו את ילדיהם ליחידות קרביות.

* פגיעה בציונות – גל של פשעי שנאה אנטישמיים בארה"ב, והמענה המתבקש לכך הוא עליה לישראל, המדינה היחידה שבה יהודי לא יסיר את הכיפה ולא יעקור את המזוזות מפחד פורעים.

אופס. זה בדיוק מה שקרה בלוד.

מחדל ביטחון הפנים הוא פגיעה בציונות.

* מי שמכם? – ועד עובדי חברת החשמל הודיע שלא יספק חשמל לרצועת עזה עד השבת גופות הבנים הביתה.

זו הודעה חמורה מאוד, שמעידה על היבריס ושגעון גדלות. מי שמכם לקבל החלטה כזו, שמשמעותה המדינית והביטחונית מרחיקת לכת כל כך, ורק הממשלה יכולה להחליט עליה? מי אתם? מי שמכם? האם אתם תישאו באחריות לתוצאות של החלטה כזאת? אם החלטה כזו תגרום למתקפות רקטות על ישראל, למלחמה, למשבר הומניטרי בעזה, לנזק למעמדה של ישראל – אתם תהיו אחראים להתמודד עם תוצאותיה?

אני יכול להבין מכתב של ועד עובדי חברת החשמל לראש הממשלה, שבו הוא קורא לממשלה להחליט על הפסקת אספקת החשמל לרצועה עד החזרת גופות חללינו. גם אז, בעיניי, מדובר בהצעה פופוליסטית, אבל לגיטימית. אבל המחשבה שוועד עובדים יכול לקבל החלטה מדינית מרחיקת לכת, רק בשל הכוח שבידיו, היא חוצפה.

אני תומך בכל לבי ברעיון העבודה המאורגנת, אבל כאשר אני נתקל בוועדים חזקים שהשתן עלה לראשם ורואים בשלטר שבידם כוח חסר רסן – אני יכול להבין לרוחם של ליברטריאנים הלוחמים נגד עבודה מאורגנת. רעיון העבודה המאורגנת נועד לבזר ולווסת את חלוקת העוצמה במשק, כדי למנוע את חוק הג'ונגל לפיו החזק הוא השולט והוא יכול להשתמש בכוחו כדי לפגוע בחלש. "סוציאליזם" חזירי המייצר ג'ונגל חליפי, שבו אין איזון אלא השולט בג'ונגל הוא ועד העובדים, מנוגד לביזור הזה; הוא הצד השני של מטבע הקפיטליזם החזירי. וזה נכון לא רק כאשר מדובר במאבקים על דרישות שכר אלא גם כאשר מדובר בצעד שהמניע שלו הוא ערבות הדדית והזדהות עם משפחות החללים.

* רוצים להיות אויבים – חמאס רצח ערביה בלוד במטח רקטות. חמאס שיגר רקטות לעבר הפזורה הבדואית בנגב. ארגון טרור בלבנון שיגר רקטות לעבר שפרעם.

ערבים וערבים רוצים להיות אויבים.

* עם הגורמים הקונסטרוקטיביים – לא בנט סתם את הגולל על ממשלת השינוי אלא מנסור עבאס. כאשר בשעת מלחמה הוא לא התייצב בצד הישראלי ולא גינה את חמאס, הוא הבהיר שאינו כשיר להיות בקואליציה ישראלית. תחילה נתניהו ובעקבותיו גוש השינוי השליכו על רע"ם את יהבם, אך בשעת מבחן הקונספציה קרסה.

עם קריסת ממשלת השינוי והתמוטטות קונספציית רע"ם, חזרנו לנקודת המוצא של ארבעת סיבובי הבחירות – אין לנתניהו רוב להקים ממשלה ואין לגוש השינוי רוב להקים ממשלה. משמעות הדבר היא סיבוב חמישי, רעיון מופרע כשלעצמו, ומה תהיינה תוצאותיו? שוב תיקו. אז מה נעשה? נלך לסיבוב שישי?

ברור שהפתרון המתבקש לפלונטר, הוא שנתניהו ינהג באחריות ויעשה מה שכל אדם נורמטיבי היה עושה – משחרר. אבל כיוון שאין לכך סיכוי, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית רוטציונית, של כל הגורמים הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית, מימינה ועד יש עתיד, כולל הליכוד.

כמובן שהראשון ברוטציה חייב להיות נציג גוש השינוי (לפיד? גנץ? סער?). כמובן שהרוטציה תהיה אחרי שנתיים ולא יום אחד קודם לכן. כמובן שראש הממשלה הראשון יהיה עם 100% מהסמכויות, כלומר יש לדחות על הסף את הרעיונות ההזויים של נתניהו שחלק מסמכויות רוה"מ יהיו בידיו. על גוש השינוי לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידיו בכל ארבע השנים.

ואם נתניהו יסרב? אז כנראה שלא יהיה מנוס מסיבוב חמישי מיותר, באשמת נתניהו.

* הישראלית היפה – אני תומך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה.

מרים פרץ היא בעיניי התגלמות הישראלית היפה. היא הייתה לסמל לאומי ועממי של אהבת ישראל, של ממלכתיות, של אחדות לאומית. היא סמל לאף-על-פי-כן הציוני, כמי שחוותה ייסורי איוב – שכלה את שני בניה שנפלו בקרב על הגנת המדינה ואיבדה את בעלה, ואף על פי כן מעולם לא נשברה, שמרה על אמונה, שמחת חיים, אופטימיות ונחישות; והכל תוך גילוי של אהבת האדם, ללא כל שנאה. היא אישה שהכל יכולים להזדהות אתה – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים, יהודים וערבים. והיא יכולה להידבר עם כולם ולגשר ביניהם.

הביוגרפיה שלה היא הסיפור הישראלי של מי שעלתה בילדותה ממרוקו, גדלה במעברה, במשפחה ברוכת ילדים, במצוקה כלכלית, להורים שאינם יודעים קרוא-וכתוב, אבל התחנכה על הציונות, על אהבת העם והארץ, על גאווה במדינה, ועל עבודה קשה, חריצות, השקעה בלימודים וברכישת ידע והשכלה. היא אשת חינוך ומנהיגה-מחנכת והיותה מנהיגה-מחנכת מכשירה אותה לתפקיד הנשיאה.

נכון, אין לה ניסיון פוליטי והדבר עלול להקשות עליה בצדדים הפוליטיים של התפקיד. אבל היא תוכל ללמוד אותם. ובעיניי, הצדדים הללו אינם עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא גילום הממלכתיות והאחדות הלאומית, בוודאי בימים אלה, שבהם המנהיג הפוליטי מגלם את האנטי ממלכתיות והאנטי אחדות.

איני שותף לְפופוליזם האנטי-פוליטיקאים, אבל בעת הזאת, לתפקיד הזה, אני רואה עדיפות בכך שדווקא דמות לא פוליטית תכהן בנשיאות. במשבר הפוליטי המתמשך והקשה ביותר בתולדות המדינה, מול השחיקה ההולכת וגוברת באמון הציבור במערכת הפוליטית, נכון שאדם שאינו פוליטיקאי, לא כל שכן אשת חינוך, יעמוד בראש המדינה. מתוך עשרה נשיאי ישראל עד כה, תשעה באו מן המערכת הפוליטית (למעט אפרים קציר שבא מעולם המדע), ונכון ששוב יהיה נשיא שאינו פוליטיקאי.

וסיבה נוספת – אחרי עשרה נשיאים גברים, הגיע הזמן שאישה תהיה האזרחית הראשונה, ולא רק בשל היותה אישה, אלא קודם כל כי היא מתאימה לתפקיד.

ביום העצמאות השבעים, הוזמנתי לטקס הענקת פרסי ישראל, שאחד מהם היה יהודה הראל (שהייתי בין שלושת הממליצים עליו והביוגרף שלו). באותו טקס זכתה גם מרים פרץ בפרס והיא התכבדה לשאת דברים בשם הזוכים. היה זה נאום מעורר השראה, מרגש מאוד; נשיאותי מאוד. נאום של מנהיגה חברתית, חינוכית, ממלכתית, לאומית.

וכשחזרה מדוכן הנואמים אל שורת מקבלי הפרס, לחצה בחום את ידיהם והתחבקה עם חלקם. ואני זוכר במיוחד את החיבוק החם והאוהב שלה עם הסופר דוד גרוסמן. הוא חילוני ואיש שמאל. היא דתיה ואשת ימין. שניהם הורים שכולים. והחיבוק שלהם היה, בעבורי, סמל לאחדות לאומית.

אני משוכנע שמרים פרץ תהיה נשיאה מצוינת. עם זאת, אני חושש מאוד שדווקא בשל היותה ממלכתית, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה, יחל מסע של רצח אופי כלפיה, כפי שנעשה לריבלין.

להרצוג יש בהחלט כישורים רבים והוא יכול להיות נשיא מצוין. אבל נשיא צריך לגלם באישיותו דוגמה אישית. מי ששמר על זכות השתיקה כשהיה חשוד בפרשת שחיתות, אינו ראוי להיות הנשיא. נכון שבעידן נתניהו וביחס שהוא הנחיל בקרב רבים בציבור של לגיטימציה לשחיתות, הערצה למושחתים ובוז למדינת החוק, נראה קצת מגוחך להיטפל להרצוג על מקרה שולי יחסית אחרי 22 שנים. אבל לדעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא באווירה הזאת, אם אנו רוצים להוביל מהלך הפוך, מהלך של היטהרות החברה הישראלית מן השחיתות, מהלך חברתי של דה-ביביזציה, יש להקפיד הקפדה יתרה, בוודאי במוסד הנשיאות.

זכות השתיקה נועדה לאפשר לעבריין לא להפליל את עצמו. איש ציבור אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים. מי שאין לו מה להסתיר, אינו זקוק לזכות השתיקה. מבחינה פלילית, כמובן שהרצוג בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית, מעצם השתיקה, הוא בחזקת מורשע. איש ציבור שבחר בזכות השתיקה אינו ראוי לנשיאות.

… להערכתי הרצוג יבחר לנשיאות.

מלכתחילה תמכתי בקהלני לתפקיד, כפי שכתבתי מספר פעמים, ואף פניתי אליו בנושא, אך משהחליט לא להתמודד אני תומך במרים פרץ.

* מסר של אחדות העם – קראתי רשומה של מישהי נגד מועמדותה של מרים פרץ לנשיאה. לטענתה, כיוון שמרים מתגוררת בשטחים "אקבושים" היא אינה יכולה לייצג את כל העם.

האם מישהו שחי בתל-אביב מייצג את כל העם? או בחיפה? או בנגב? או בגליל?

אני תומך במרים פרץ משלל סיבות, אותן כבר הצגתי, אולם בעלת הרשומה העניקה לי עוד סיבה – היותה תושבת יהודה ושומרון. זה מסר אמתי של אחדות העם – שיהודה ושומרון אינם מודרים, ומי שחי בהם ראוי לכהן בכל תפקיד. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתפקיד הנשיא, המגלם את אחדות העם. מסר שאיש אינו מודר בשל שנאת קיצונים או בשל מקום מגוריו.

לפני ארבעים שנה נעקרה מרים פרץ מביתה באופירה שבסיני ובנתה את ביתה ואת בית משפחתה בגבעת זאב.

כחלק מהפלורליזם הישראלי ואחדות ישראל, הגיעה השעה שיהיה בתפקיד לראשונה איש הציונות הדתית, מתנחל מיהודה ושומרון. קל וחומר – אישה.

אני משוכנע שזו הייתה דעתי גם אילו התנגדתי להתיישבות ביהודה ושומרון. אני סולד ממקארתיזם.

* אש נ"מ – איני יודע מי יבחר לנשיאות, מרים פרץ או הרצוג. אבל שניהם יהיו ממלכתיים. שניהם לא יהיו משרתים של נתניהו. ולכן, אין ספק שתעשיית השקרים וההסתה תנהג כלפיהם כפי שהיא נהגה ונוהגת כלפי ריבלין: הסתה, שיימינג. וכבר עתה, כשהם רק מועמדים, נורית לעבר שניהם אש נ"מ – נגד ממלכתיות. רונן שובל כבר פרסם ב"רוטר" פשקוויל מקארתיסטי נגד הרצוג וקשריו עם הדמון האולטימטיבי, "הקרן החדשה". ומיד כבר רצו תגובות כמו האם הוא יהיה "נשיא ישראל" או "נשיא ישראל החדשה". וגם כלפי פרץ החלה נורית אש נ"מ. הנה, פשקוויל מקארתיסטי מבחיל: "מרים פרץ היא אישה חיובית אבל… היא לא נשיאה של עמוד שדרה כפי שאתם מצפים. היא תמיד תשדר על הקו של הפוליטיקלי קורקט ותהיה מהאו"ם. היא נהנית מליטוף של השמאל הפרוגרסיבי וזה לא מעודד. פרץ לא מאוהדי נתניהו. פרץ שיתפה פעולה עם קרן תל"י מיסודה של הקרן לישראל חדשה". כלומר, הכישורים שנדרשים מהנשיא הם לתת חנינה לפני משפט לנתניהו. אלה צריכים להיות תנאי המכרז. מי שלא עושה כן הוא "מהאו"ם", "ליטוף מהשמאל הפרוגרסיבי" וכל הארנסל הביביסטי מעורר הקבס. אם היא תבחר, לא יחלפו ימים ושבועות עד שנתניהו יפיץ דרך המעי הגס שלו, ציוצי בנו הג'ורה, הסתה ברוח זו. אגב, תל"י אינה מיסודה של הקרן החדשה, כי היא נוסדה שנים רבות לפניה. היא החלה כתכנית לתגבור לימודי יהדות, בברכתו של זבולון המר. קרן תל"י שמה לעצמה למטרה לפתח, לקדם ולהעשיר את החינוך היהודי–ציוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ברוח פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. הקרן מזוהה עם התנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי) והיא מופת של ציונות. יתכן שאחד ממקורות המימון שלה הוא גם הקרן החדשה. אם כן, תבורך הקרן על כך. כל שקל שהקרן תורמת למיזם ציוני כזה, הוא שקל פחות למיזם שמאל רדיקלי. אבל אצל הביביסטים המקארתיסטים די לנפנף במילת הקסם "הקרן החדשה" כדי לעשות שיימינג ולהסית. אין ספק – להיות נשיא המדינה בעידן נתניהו זה תפקיד התאבדותי. אני מקווה שפרץ תיבחֵר ושראש הממשלה שעמו היא תעבוד לא יהיה נתניהו.

* חופש הצבעה – סיעת הליכוד, ובעקבותיה סיעות נוספות בכנסת, הודיעו על חופש הצבעה לחבריהן בבחירות לנשיאות. זו אמירה חסרת משמעות, כיוון שחופש ההצבעה בבחירות הללו מובנה להלכה ולמעשה בכך שהבחירות הן חשאיות. בבחירות חשאיות אין ולא יכולה להיות משמעת סיעתית.

מה שבאמת חריג הפעם, הוא שרשמית הסיעות לא התייצבו מאחורי מועמדים.

רבים הביעו תמיהה על כך שנתניהו לא הכריז על תמיכה במרים פרץ, אשת הציונות הדתית, המתמודדת מול מי שהיה ראש האופוזיציה לנתניהו והתמודד נגדו בבחירות – הרצוג. יתר על כן, קיימת הערכה שנתניהו תומך בהרצוג. והחלו ספקולציות. שמעתי טענה שהרצוג הבטיח לנתניהו חנינה. מצד שני קראתי קונספירציה משעשעת, לפיה נתניהו שלח את עמית סגל להדליף שהרצוג הבטיח לו חנינה, כדי להביא ח"כים מהשמאל לתמוך במרים פרץ והיא הבטיחה לו חנינה (בחיי שקראתי את הבדיחה הזאת).

אני משוכנע שאף מועמד לא יעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. ואני משוכנע שנתניהו לא דיבר עם אף אחד על חנינה אחרי הרשעה או שהוא העלה על דל שפתיו את האפשרות שיורשע. יתכן שבלבו הוא עושה הערכות מי יש סיכוי רב יותר שיחון אותו במקרה כזה.

אני מפרש אחרת את שתיקתו. הוא מעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שהרצוג יבחר. מצד שני, הוא יודע שרוב העם תומך במרים פרץ. הוא אינו רוצה לתמוך במי שתפסיד, כך שהתוצאה תציג אותו כלוזר. הוא גם לא רוצה להתחיל את יחסיו עם הרצוג כנשיא, כמי שהתנגד לו. מצד שני, הוא אינו רוצה לתמוך בהרצוג, נגד המועמדת הפופולרית בציבור.

* לא תשמע אותי אומרת – שני ציטוטים מתוך ראיון של חוה אלברשטיין לבן שלו ב"גלריה":

ציטוט א': "לא תשמע אותי אומרת את זה. קודם כל, אני לא יכולה לסבול שאומרים 'אני לא מבין את זה'. הביטוי הזה, 'אני לא מבין', ביחס למוזיקה, בא לי לתת למישהו סטירת לחי. מה יש פה להבין? או שאתה אוהב את זה או שלא. מה זה 'אני לא מבין'? משפט מאוד מדכדך. זאת התחמקות מלהגיד 'אני לא אוהב את זה'. תגידו 'אני לא אוהב את זה' ".

ציטוט ב': "בזפזופים שלי בנטפליקס הגעתי למופע האחרון של ג'סטין טימברלייק. בלאס וגאס. ג'ונתן דמי ביים את זה. זה מתחיל בזה שהנגנים מציגים את עצמם. אני כבר בוכה. אתה רואה ערימה של שחורים, מפחדים. 'אני מנגן בטרומבון, אני בחצוצרה. הם מתחילים לנגן. מדהים. אתה לא יכול. המקצבים, הדיוק של הנגנים. והוא שר מדהים. והוא רוקד. זה פנומן. אבל מה אני אגיד לך, אני לא מבינה את המוזיקה הזאת. זה לא מלודי. ניסיתי להתחבר. הקשבתי בטוב. אבל שמתי לב שאני לא יכולה לשיר את זה. מה זה, נורא מוזר. חתיכות משפטים כאלה".

          * ביד הלשון

* מהוּמיוּת – מנחם בגין תרגם את המילה אנרכיה לעברית ל"מהוּמיוּת", והתכוון לשלטון הרחוב באמצעות מהומות. שמץ מן האיום הזה נגלה לנגד עינינו בערים המעורבות בשבועיים האחרונים.

* "חדשות בן עזר"

ממשלת אחדות לאומית

תמונת המצב הפוליטית לפני שבוע-שבועיים הייתה של אי ודאות האם תקום ממשלת נתניהו או ממשלת שינוי, אך כל ממשלה שתקום תכלול את רע"ם.

הלגיטימציה לרע"ם כחלק מהקואליציה, כל קואליציה, נבעה בראש ובראשונה מהמבוי הסתום הפוליטי; חוסר היכולת של אף צד להקים ממשלה והרצון העז למנוע סיבוב חמישי. אך היא נבעה גם מהתשוקה הקיימת בנו לראות את ערביי ישראל משתלבים בכל מערכות החיים, כולל ממשלת ישראל. תחושת שותפות הגורל בינינו לבין ערביי ישראל בקורונה ולאחרונה גם אחרי אסון הר מירון, יצרה ציפיה שהנה, זה קורה. הרצון הזה פגש את פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת, והשדר האחר של עבאס וחבריו מזה של הרשימה המשותפת – שדר של הצגת אג'נדה אזרחית תחת האג'נדה הלאומנית; סדר יום של השתלבות במדינת ישראל.

לכן, העדפנו להתעלם מן העובדה שעד אתמול רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת ולא הביעה קו שונה משל שאר השותפות לרשימה. "שכחנו" שרק לפני חודשים אחדים רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהיא נגד שלום עם בחריין אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. העדפנו להדחיק את העובדה שרע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים; אותה תנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה.

מתקפת הטרור והפשעים נגד האנושות של חמאס נגד ישראל, הייתה הזדמנות גדולה לרע"ם לאמת את ציפיותינו ממנה. אילו גינתה את ירי הטילים על ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בהר הבית ובירושלים בכלל, אילו הוקיעה את הפרעות במגזר הערבי ובפרט בערים המעורבות ופעלה בנחישות להפסקתן – היא הייתה הופכת לשותפה רצויה ולגיטימית בכל ממשלה. למרבה הצער, היא לא נהגה כך. ברגע המבחן קרסה לחלוטין הקונספציה של קואליציה עם רע"ם, ולא תהיה לה תקומה.

ישראל היא מדינה במלחמה; מלחמה על הארץ, מלחמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. ברור שבממשלה ישראלית יכולות ליטול חלק אך ורק מפלגות שהן בצד הישראלי של המלחמה.

לכן, אין מנוס אלא לחשב מסלול מחדש.

****

מרגע שאופציית רע"ם ירדה מן הפרק, חזרנו למצב התיקו – אין לאף צד אפשרות להקים ממשלה. המסקנה המתבקשת מכך היא סיבוב בחירות חמישי. מיותר להסביר עד כמה זהו רעיון מטורף. וכי מה תהיינה תוצאות הסיבוב החמישי? בדיוק אותן דילמות, שתובלנה אותנו לסיבוב השישי. עד מתי?

כמובן שהפתרון המתבקש למצב, היה שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל פטריוט וכל אדם נורמטיבי לו היה במקומו; הוא היה משחרר, שומט, סר מדרכנו. וכך הייתה קמה בתוך יום ממשלה יציבה וחזקה לארבע שנים.

אך המציאות היא שהוא נאחז בכל כוחו בקרנות השלטון והמוני חסידיו מחזקים את אחיזתו ובכירי הליכוד מפחדים לעשות מעשה ומתקרנפים. עם המציאות הזאת, עלינו להתמודד.

הפתרון היחיד למנוע את הסיבוב החמישי, שיביא בהכרח לסיבוב השישי, הוא ממשלת אחדות לאומית. נכון, אך לפני שנה הקמנו ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע את הסיבוב הרביעי, וראינו מה קרה. לכן, יש להפיק את הלקחים כדי למנוע חזרה על מה שקרה.

זו צריכה להיות ממשלת אחדות הכוללת את כל הכוחות שבין ימינה ויש עתיד: הליכוד, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, כחול לבן, ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה. הייתי שמח לראות בממשלת האחדות גם את מפלגת העבודה, אך כאשר מרב מיכאלי עומדת בראשה, אין זו אותה מפלגת העבודה הקונסטרוקטיבית שהכרנו, ולכן סביר שהיא תישאר עם מרצ באופוזיציה.

ממשלת האחדות הלאומית צריכה להיות רוטציונית ופריטטית (אך בלי התואר חסר הערך של "ראש ממשלה חלופי"). הרוטציה צריכה להיות בין נתניהו ולפיד. למה לפיד? אמנם אני מבכר על פניו את גדעון סער או את גנץ, אך הוא ראש הסיעה הגדולה בגוש השינוי ואיני מאמין שהוא יסכים לוותר.

תנאי בל-יעבור להקמת הממשלה, הוא שלפיד יהיה הראשון ברוטציה. למה? התשובה ברורה. כי אם נתניהו יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

ויש לקוות שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יסתיים בזיכוי מוחלט מכל ההאשמות, נתניהו יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם לא – הליכוד יבחר מנהיג חדש.

ומן הראוי שבממשלה הזאת יכהן שר ערבי-ישראלי, שמקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, שואף להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, מתנגד לטרור ותומך במלחמה בו.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 12.5.21

* מאורעות תשפ"א

* תמצית המאורעות – פורעים ערבים בלוד הסירו את דגלי ישראל והניפו במקומם את דגלי אש"ף.

זה כמובן אירוע שולי וזניח ביום שבו מאות רקטות שוגרו לעבר אזרחי ישראל ובוצעו ניסיונות לינץ' ביהודים, אבל האקט הסמלי הזה הוא תמצית המאורעות בירושלים, בגבול עזה, במגזר הערבי ובערים המעורבות. האקט הזה מסמל את מהות המאבק – החלפתה של ישראל בפלשתין.

כל השאר – טקטיקה.

* לגונן על האמת – אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל יש לי אינטרס לגונן על האמת. כאשר מעלילים עליו עלילות שווא – יש לדחות אותן.

אני קורא נראטיב שקרי לפיו נתניהו "מבעיר את השטח" מסיבות פוליטיות. אילו הוא באמת הבעיר את השטח, אפשר היה להתווכח האם זה מסיבות פוליטיות או לא. אבל הוא ההיפך ממבעיר את השטח.

כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו, כך גם במשבר הזה הוא נוהג במתינות יתר, לטוב ולרע. כלומר לעתים זה טוב, לא צריך תמיד לפעול בכוחנות ואלימות, ולעתים זה רע, כאשר לא מפעילים את הכוח כאשר צריך לעשות כן, כמו בהבלגה על טרור ההצתות.

כך הוא נוהג גם בימים האחרונים. הבלגה על ההצתות. דחיית הצעת הרמטכ"ל לתגובה קשה על מטחי הרקטות בשבועיים האחרונים. תגובה מתונה ומכילה בירושלים. האיסור על עליית יהודים להר הבית. הסטת מתווה מצעד הדגלים.

אני סולד מהמנהג המגונה להאשים את עצמנו באלימות המופעלת נגדנו. ואני סולד לא פחות מכך מהניסיון לעשות הון פוליטי מהאשמת יריבים פוליטיים בתוכנו באלימות המופעלת נגדנו. בין אם אלה מי שטוענים ש"נתניהו מבעיר את השטח" ובין אם אלה הביביסטים שמדקלמים את הטענה המגוחכת שהערבים מריחים חולשה לקראת הקמת ממשלה שלא נתניהו יעמוד בראשה.

תרגיעו. את האויב לא מעניין ימין או שמאל, כן ביבי לא ביבי, ממשלה כזו או ממשלה אחרת. הוא נלחם נגד קיומה של ישראל.

* תגובה לא פרופורציונלית – התגובה הישראלית צריכה להיות מכה שתגרום להם להתגעגע ל"צוק איתן", שאותם יזכרו כקייטנה. ולא צריך לשם כך חמישים יום. די בחמישה ימים.

* כללי משחק – המחבלים מבעירים שדות וישראל אינה מגיבה. הם משגרים רקטה וישראל מגיבה. המסר הישראלי הוא שיש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות. אם הם משגרים, הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב.

האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? לשרוף את רכוש אזרחיה?

ביזיון.

מדינה שמבליגה על הצתת שדותיה חוטפת טילים על בירתה.

* החלטה אחראית – אילו בוטל מצעד הדגלים בירושלים, הייתה זו כניעה לאלימות ולטרור. אבל החלטה טקטית על הסטת מסלול המצעד כדי שלא יגיע דווקא לשער שכם, נקודת החיכוך הבוערת ביותר ביום הבוער ביותר, היא החלטה שקולה ואחראית. נתניהו נהג באחריות בהחלטה זו. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער מה הוא ועדת מעריציו היו אומרים על החלטה כזו של בנט.

* להחיל את הריבונות – יש להחיל את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, על לוד ורמלה, על חיפה ועכו, על יפו.

ה"הכלה" רבת השנים של הטרור החקלאי ושל האלימות והפשיעה במגזר הערבי, גרמו לכך שכאשר ישראל מותקפת מבחוץ, הגיס החמישי פורע פרעות בישראל.

* הלנו אם לצרינו? – שעה שאזרחי ישראל מותקפים ברקטות – פשע נגד האנושות של המחבלים בעזה, בריכוזי הערבים בישראל יצאו להתפרעויות אלימות, כולל ניסיונות לינץ' נגד יהודים במקומות שונים בארץ. והיו גם ערבים שהצילו יהודים מדי הפורעים.

ואיפה ההנהגה של ערביי ישראל? האם היא בצד של מבצעי הלינץ' או בצד של מחלצי המותקף? לגבי המשותפת – זה ברור. ואילו רע"ם צריכה להסיר את הערפל מעמדותיה, להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. עליה להבהיר – הלנו היא אם לצרינו? כאשר נורית רקטה מעזה לישראל, עם איזה צד של המשגר היא מזדהה? היא חייבת לנקוט עמדה. זו ההזדמנות שלה להוכיח שהיא שותף לגיטימי לממשלה ישראלית. או להבהיר שאינה לגיטימית.

* משענת קנה רצוץ – אם רע"ם משעה את המו"מ הקואליציוני בעקבות התוקפנות של חמאס נגד ישראל – מה היא תעשה אם תהיה תוקפנות כזו אחרי שתקום ממשלה? תסיר את תמיכתה ממנה?

זו משענת קנה רצוץ.

נתניהו ניסה להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' סיכל זאת. לאחר מכן גוש השינוי ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

במבוי הסתום הפוליטי נראה היה שאין ברירה אלא לשתף אתם פעולה. אבל העימות עם חמאס מוכיח שזו הייתה אשליה.

אם רע"ם תגנה באופן חד משמעי את מתקפות חמאס ואת ההתפרעויות בירושלים – היא תוכיח שההתנתקות מהרשימה המשותפת היא עליה על דרך חדשה. גינוי כזה יהיה צעד בונה אמון שיכשיר אותה לקואליציה. בלי גינוי כזה, אין טעם להמשיך ולנסות לעשות אתם עסקים.

* מפלגה ערבית-ישראלית אחרת – יוסף חדאד, ערבי נוצרי מנצרת, התגייס לצה"ל, היה לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל חברתי, מייסד הארגון החברתי "ביחד ערבים זה לזה". הוא פועל להשתלבות ערביי ישראל במדינה ופעיל מאוד בהסברה הישראלית, בעיקר במדינות ערב אך גם במערב ובמלחמה נגד BDS. הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות ומרבה להופיע בתקשורת הישראלית ובמדינות ערב המתונות.

יוסף פרסם מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "הפורעים לא מייצגים את החברה הערבית". במאמר הוא הוקיע את ההתפרעויות ומעשי הלינץ' נגד יהודים. המסר העיקרי של המאמר, הוא שמדובר במיעוט קטן בקרב הציבור הערבי והרוב הגדול חפץ בדו-קיום וקירוב לבבות. הוא הזכיר את ההירתמות של ערביי ישראל למלחמה בקורונה ואת ההירתמות היפה לסיוע בעקבות אסון הר מירון. "אותם מאות מתפרעים אתמול", כתב חדאד, "ניסו לפגוע ביהודים אבל למעשה יותר מכולם הם פגעו בנו, בחברה הערבית ישראלית. הם השחירו את כולנו ועשו נזק עצום לתהליך ההשתלבות והשותפות שהיה בעיצומו".

אני משתוקק להאמין לו, אבל אם זו עמדת הרוב הדומם, למה היא אינה באה לידי ביטוי בייצוג הערבי בכנסת? ואם קיווינו שרע"ם שפרשה מהרשימה המשותפת משנה כיוון, הנה, בשעת מבחן אף היא מצופפת שורות עם הקיצוניות.

מאמרו של חדאד מסתיים במילים: "עדיין לא ברור מהו עומק המשבר שנוצר ביממה האחרונה בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, וכמה זמן ייקח לנו לאחות את הקרע ולבנות אמון חברתי מחדש. אבל זו גם ההזדמנות להבין שהגיע הזמן לתמוך ולקדם הנהגה ערבית חדשה, שתעשה את כל מה שאיימן עודה ומנסור עבאס נכשלו: תייצג באמת את ערביי ישראל ותחבר אותנו להיות חלק אינטגרלי בחברה הישראלית".

אני מכיר את חדאד, עמו אני שותף לפורום "עמק השווה", הפועל לגיבוש הסכמות ויצירת פיוס בין כל חלקי החברה הישראלית. עוד עמנו בפורום הישאם אבו-ריא מסכנין, הקצין המוסלמי הלא בדואי הראשון בצה"ל, ופאדי מקלאדה.

כתבתי לשלושתם בקבוצת הווטסאפ של הפורום: "יוסף, פאדי, הישאם – הקימו מפלגה. רוצו לכנסת. ברגע המבחן רע"ם מתגלית כמשענת קנה רצוץ. אתם חייבים ליצור אלטרנטיבה שפויה, של מפלגה ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. אני מאמין שיש בציבור הערבי כמיהה למפלגה כזו, שתהיה שותפה רצויה לכל ממשלה (לא תמיכה מבחוץ, חברות מלאה) ותהיה לה השפעה אמתית".

* שקר על מלא – תעשיית השקרים הביביסטית שיגרה את העלובים שבח"כים של הליכוד, אנשים מן הזן של מירי רגב וקרעי, אנשים חסרי כבוד עצמי מינימלי, להופיע מול מצלמות הטלוויזיה, לשקר במצח נחושה ולדקלם את טענת הכזב שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

אומרים שחצי אמת גרועה משקר. במקרה הזה מדובר בשקר "על מלא". בשקר מוחלט. בשקר שאין בו אפילו סדק צר של אמת. אפילו גרגר אבק של בדל אמת לא חדר אליו. מדובר בהיפוכן ב-180 מעלות של העובדות. אז למה זה פחות גרוע מחצי אמת? כי זה כל כך שקוף, שחוץ מעובדי אלילים מוחלטים, כאלה שמתייחסים לכל דף מסרים של תעשיית השקרים כתורה מסיני, אף אחד לא יאמין לו. ואותם שליחים עלובים שמוכנים לדקלם את השקרים האלה בטלוויזיה (אני מניח שכל הח"כים התבקשו לדקלם את השקר, אבל לרובם יש אי אלו קווים אדומים והם השאירו את המלאכה הבזויה לנערי השליחויות הנלעגים ביותר, לתחתית החבית של הליכוד) באמת עושים מעצמם צחוק.

* למה הוא משקר? – לפעמים אני שומע את השאלה או התמיהה – למה נתניהו משקר.

מה זאת אומרת? זה כמו לשאול למה זמר שר, למה סופר כותב, למה בנאי בונה, למה דייג דג, למה צייד צד. שקרן משקר.

* על מלא – גדעון לוי, שמתעב את מדינת ישראל, אך מעריץ את נתניהו, פרסם פשקוויל חריף נגד ממשלת השינוי המתגבשת. כרגיל, עם ארסנל הסיסמאות העבשות שלו (אקיבוש… אפרטהייד… גזענות… הוצאה להורג של פלשתינאים וכו'). כותרת המאמר היא: "ממשלת השינוי היא ממשלת ימין, על מלא".

כמובן שזה קשקוש. אבל זה הרבה יותר קרוב לאמת מהתיאור הביביסטי שזאת ממשלת שמאל על מלא.

* ברית החוליגנים – אני מתנגד לצעדו של עמיחי שיקלי ומקווה שיחזור בו, אך סולד מגילויי השנאה וההסתה כלפיו. השיא הוא בפשקוויל בפייסבוק של התסריטאי בני ברבש שהשווה אותו, לא פחות, לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והצהיר "הוא לא מהעם שלי, הוא לא מהמדינה שלי, הוא אויב". דברי ההסתה, הבלע, ההתלהמות והשנאה של ברבש בזויים ויש להוקיע אותם. זו תמונת הראי של ההסתה נגד בנט וחבריו.

ברבש הוא תסריטאי, "איש רוח" כביכול, אך אין שמץ של הבדל בינו לבין הביביריון רמי בן יהודה (אותו מנוול חמוש במגפון שהתנפל על רעייתו של זאב אלקין והטריד אותה באלימות אופיינית). הלה עמד בראש חבורת חוליגנים שהפגינו ליד ביתו של ח"כ מתן כהנא. לתשואותיהם, הפרחח צווח "אולי אתם לא יודעים אבל מתן כהנא אוהב בנים [צחקוקים בקהל]. ניצן הורביץ אונס אותך. ניצן הורביץ מוריד לך את המכנסיים ואונס אותך". והאספסוף הביביריוני מריע לו.

בעיניי, הייעוד של ממשלת האחדות הלאומית (אם תקום), היא גיבוש מחדש של מיינסטרים ציוני דמוקרטי, שמנוולים נקלים כמו בני ברבש ורמי בן יהודה לעולם לא יהיו חלק ממנו. שיישארו מחוץ למחנה.

* אקיבוש של 48' – תום מהגר הוא פעיל מרכזי בארגון האנטי ישראלי העוין "זוכרות". זהו ארגון שייעודו להילחם נגד קיומה של מדינת ישראל ובעיקר בעד הטבעתה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה". השתתפתי פעם בעימות עם ה"זוכרת" הראשי איתן בורשטיין. הלה אמר בדיון: "אנחנו לא נלחמים למען זכות השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא קיימת והיא אינה זקוקה לנו. אנחנו נלחמים למען היישום שלה בפועל – שכל הפליטים יחזרו לבתיהם". תום מהגר פרסם פשקוויל ב"הארץ", ביום בו רוגל אלפר פרסם פשקוויל שכותרתו "יום ירושלים – יום אבל", ובו השתלח בשמאל הציוני שיוצא נגד אקיבוש ואאיטנכלויות, ומזכיר לו שהעוול הגדול אינו אקיבוש של 67' אלא של 48'. וברוח אבישי בן חיים הוא גם הסביר שהשמאל הציוני האשכנזי החילוני הוא אליטה שנבנתה מהנכבה והתעשרה ממנה, ולכן היא יוצאת רק נגד העוול של 67'.

הפשקוויל הזה הוא תגובה לפשקוויל נכבאי של איימן עודה, שמהדהד אותו ואת מסריו, וקובע: "המאמר של עודה מבהיר, שגם מנקודת מבט פלסטינית, לא ניתן לדבר באופן קטגורי ונפרד על הכיבוש של 67', בלי לדון בשאלת האחריות בגבולות 48' ". והמשמעות ברורה – גם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67 יימשך הסכסוך, תמשך המלחמה על הארץ, ערביי ישראל שתומכים ברשימה המשותפת ימשיכו להילחם על ירושת הארץ מידינו והשמאל הרדיקלי ימשיך לתמוך באויב. כי ההתנגדות אינה לאקיבוש, אלא לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

* שמחתי עם ישמח חתני – אהבתי את הסדרה "ישמח חתני". והכי אהבתי דווקא את הקטעים הקיטשיים ביותר. כי אני אוהב את הארומה של הסדרה הזאת. אני אוהב קהילה, אני אוהב קהילתיות והגיבורה הגדולה, הן של הסרט והן של הסדרה, היא הקהילה. ואני אוהב את המסורתיות המזרחית המתונה, מאירת הפנים, של "דרך ארץ קדמה לתורה". ואני אוהב סדרות עם סוף טוב.

* רמדאן קרים – לפני שנים אחדות, נכנסתי למסעדה בפוריידיס. השירות היה אדיב ונעים והאוכל היה טעים. ומשהו היה לי מוזר. המסעדה ריקה. אני הסועד היחיד. לא ייחסתי לכך חשיבות.

לפתע נכנסה ילדה, וקיבלה את ההזמנה שלה – שקית מלאה בפיתות ובשקית השניה שלל מאכלים. טייק אוויי. ועוד משפחה. ועוד משפחה. ועוד משפחה. מעניין.

פתאום נפל לי האסימון. רמדאן! איזה טמבל. עכשיו ברור למה המסעדה ריקה. זו עוד שעת צום. ולמה אנשים לוקחים משלוחים – הם מתכוננים לאיפטאר, הסעודה השוברת את הצום.

קשה לי לתאר את תחושת המבוכה והבושה שחשתי. הזמנתי מהר חשבון, שילמתי והסתלקתי במהירות.

* זאת המנגינה שלנו – מסביב יהום הסער, אך דווקא היום, לא מתוך אסקפיזם אלא מתוך חוסן ואף על פי כן, קיימנו את תיקון ליל שבועות של מרכז עיינות במרכז הקהילתי גולן, במתחם צנובר. עסקנו במגילת רות ובשמיטה וקינחנו במופע של אהוד בנאי.

ראשנו לא יישח!

ובשעת ההופעה הקסומה, גוש דן הותקף. ואני קרוע בין ההנאה מאהוד בנאי הנפלא לבין הדאגה והזעם; עיניי בסמטרפון – באתרי החדשות, מסתמס עם האחים שלי בחזית גבעתיים ובחזית מודיעין, צופה בסרטוני השיגורים והיירוטים ששולחים חברים.

אהוד בנאי במופע אקוסטי, הוא והגיטריסט נושי פז, שני גיטריסטים וירטואוזים, שתי גיטרות אקוסטיות ומפוחית, ומיטב הרפרטואר של אהוד בנאי. ומילות השירים מקבלות משמעות אחרת. "הכוכב של מחוז גוש דן" נשמע באוזניי כשיר הזדהות עם אחינו בחזית גוש דן.

"אל תפחד. אתה לא לבד… אם קלקלת אתה יכול גם לתקן… מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור. אל תסטה, כדי שתוכל לחזור… ובכל רגע חדש פורענות, לא עלינו, והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ… הנר שלך מאיר עדין בוער… מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן. כל הלילה על האש, על נפשנו אבקש, יום אחד הכל יפרח הלב של העולם נפתח… היום אגרש את העצב מעינייך, אעשה את היום למאושר בחייך… ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר. כי את תהיי לי עיר מקלט… מרחוק הם מנגנים עכשיו רק לנו. עוד טיפה תראי, כמעט הגענו אל אותה פינה, אל המנגינה – זאת המנגינה שלנו".

          * ביד הלשון

ייסורי הצעיר – כותרת הטור של בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בערב שבת הייתה: "ייסורי עמיחי הצעיר". עמיחי הוא ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה), ונושא המאמר היה מכתבו של שיקלי בו הודיע שיצביע נגד ממשלת האחדות.

הכותרת היא פרפרזה על שם ספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה (1749-1832) "יסורי ורתר הצעיר" – רומן מכתבים שיצא לאור ב-1774, והייתה לו השפעה אדירה על דורות של קוראים. היה זה ספרו הראשון של גתה והמצליח ביותר, שנחשב יצירת מופת, תורגם לשפות רבות וזיכה את כותבו לתהילת עולם. הספר היה שנוי במחלוקת, כיוון שהוא הסתיים במכתב ההתאבדות של ורטר, ונאמר עליו שהוא יוצר רומנטיזציה להתאבדות ומעודד אותה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.5.21

* תנאי הכרחי אך לא מספיק – לאחר הבחירות קיוויתי מאוד שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. היה לי ברור שהוא יכשל, וכפי שכתבתי – הסיכוי היחיד להקמת ממשלת שינוי, הוא כישלון של נתניהו. רק אז תהיה לבנט לגיטימציה בבייס שלו להקים ממשלת אחדות ורק אז יש סיכוי מסוים שהמפלגות החרדיות תתמוכנה בממשלת השינוי כדי למנוע בחירות.

כישלונו של נתניהו היה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נקווה מאוד שתקום ממשלת השינוי, ממשלת התיקון, ממשלת האחדות הלאומית.

* מבחן בנט – האם תקום ממשלת שינוי או ניגרר לסיבוב חמישי? זה תלוי בעיקר בשאלה אחת: מאיזה חומר קורץ בנט. מה מידת החוסן הנפשי שלו? מה רמת כושר העמידה שלו? האם הוא מנהיג?

* נאמנות למנהיג = עבודה זרה – צר לי על הודעתו של עמיחי שיקלי שיתנגד לממשלת השינוי. זוהי טעות חמורה ומאכזבת. אני מקווה מאוד שיתעשת ויחזור בו. כתבתי לו: "אתה מאכזב. מה אתה רוצה? הרי המשמעות של הצעד שלך היא סיבוב חמישי, שהתוצאות שלו תהיינה זהות לשל ארבעת הסיבובים הקודמים. נתניהו לא יוכל להקים ממשלה. אף אחד לא יחזור על תקדים גנץ. אף אחד לא מאמין לאף מילה של נתניהו. אין שום ערך לחתימת ידו ולהסכם אתו. כל עוד הוא בראשות הליכוד, הליכוד לא יוכל להקים ממשלה. כל מנהיג אחר במצבו היה פורש. אבל לו – אין בעיה לגלגל את ישראל גם לסיבוב עשירי. העיקר שהוא אוחז בקרנות השלטון. הוא עצם בגרונה של מדינת ישראל. אם רוצים לפתוח את הסתימה חייבים להכניס את היד לביוב. חייבים להתגמש כדי למנוע סבבי בחירות אינסופיים".

אבל טענה אחת המופנית כלפיו אני שולל. אמירות בנוסח: בנט בחר בו ולכן הוא מחויב לסור למרותו ולקבל כל הכרעה שלו. המחויבות למנהיג חשובה, אבל לא יותר מהמחויבות לדרך ולמצפון. לדעתי, בנט מקדם באופן פרגמטי ונכון את דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית ואת עקרונות ימינה, בכך שהוא מסכל בחירות חמישיות ומקדם אחדות לאומית, אהבת ישראל וחותר ליציבות שלטונית ולפתרון הפלונטר הפוליטי שנתניהו תוקע אותנו בו כבר שנתיים. זו ההכרעה הראויה של פטריוט במצב משברי. אבל הדרך לכך כרוכה בפשרות כואבות. ואם שיקלי חש שהפשרות הללו חוצות את הקווים האדומים שלו, זו הכרעה לגיטימית. הוא יכול להתפטר כדי לא לפגוע במפלגה, אך הוא יכול להישאר מתוך דבקות בדרך כפי שהוא תופס אותה. שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וראויות. אני מקווה שישתכנע בצדקת פעולתו של בנט ויתמוך בה. אך העיקרון של "נאמנות למנהיג" הוא בעיניי עבודה זרה.

* כהניסט גאה – כאשר קראתי את מאמרו הנפלא של ח"כ מתן כהנא מימינה, שבו הסביר את החשיבות הלאומית בהקמת ממשלת אחדות לאומית מתפקדת והפסקת הכאוס הפוליטי שנועד לשרת פוליטיקאי אחד; את ההבהרה שלו שהוא מודע לכך שזו לא תהיה ממשלת החלומות שלו כאיש ימין, אך היא לא תבצע פעולות כמו שחרור גורף של אלפי מחבלים, נסיגה מחברון ותמיכה בעקירת יישובים יהודיים, כפי שעשה נתניהו, המחשבה שעלתה לראשי הייתה: וואלה, אני כהניסט.

* בכפוף לתקנון – בנט קרא לליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. אני בעד, בכפוף לתקנת דרעי פנחסי.

* גלו אחריות לאומית – כעת, אחרי שהאופציה של ממשלת נתניהו ירדה מהפרק, יש להפעיל לחץ אדיר על המפלגות החרדיות לגלות אחריות לאומית, ולמנוע סיבוב בחירות חמישי באמצעות תמיכה בממשלת השינוי.

* טעותו הגדולה ביותר – נתניהו כבר מבין, שהטעות הפוליטית הגדולה בקריירה שלו, הייתה עקיצת כחול לבן ובני גנץ לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית? אלמלא נהג כך הוא היה נשאר ראש הממשלה עד נובמבר, עם השותף המסור והנאמן ביותר שיכול להעלות על דעתו, ומסיים את תקופת כהונתו הארוכה באופן מסודר ומכובד, כמי שליכד את העם בשעת משבר וכיבד את ההסכם.

* הספינים של תעשיית השקרים – נתניהו ותעשיית השקרים שלו מפציצים אותנו בספינים ופייק ניוז בניסיון להבטיח סיבוב חמישי.

אחד מהם הוא הטענה שבנט ושקד סיכלו הקמת ממשלת ימין. איך? הרי בנט הבטיח לנתניהו את כל שבעת האצבעות של ימינה לכל ממשלה שהוא יקים. הממשלה שהוא ניסה להקים הייתה ממשלת הליכוד, החרדים, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. ימינה הסכימה להצטרף. הציונות הדתית לא הסכימה, בשל הפסילה של רע"ם. אז למה נתניהו משקר? כי אינו יכול אחרת. אבל למה הוא תוקף את בנט ולא את סמוטריץ'? כי הוא יודע שאין לו ממשלה, ומה שמעסיק אותו עכשיו הוא לסכל את הקמת ממשלת השינוי. הוא חותר לסיבוב חמישי.

ספין נוסף הוא על "המלכת לפיד הססמולני". שקר. יש עתיד בראשות לפיד היא מפלגת מרכז ניצית. כנס היסוד שלה נעשה באריאל, כמסר ואמירה ציבורית. עוד לפני הקמת כחול לבן לפיד ויש עתיד הכריזו שהגולן לא יעמוד למו"מ. יש לציין שאף ממשלת ימין לא אימצה את הגישה הזאת. כולן דבקו במנטרה של "מו"מ ללא תנאים מוקדמים". לפיד ויעלון, עוד טרם הקמת כחול לבן, פעלו בארצות הברית לקידום ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ופרסמו מאמר משותף בנדון בעיתונות האמריקאית. לפיד מבטא בעקביות תמיכה בשלמות ירושלים והתנגדות לחלוקתה. לפיד פועל בעולם נגד BDS ובארץ מנהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה. האגף היוני ביש עתיד – עפר שלח ויעל גרמן, כבר לא ביש עתיד. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא סססמולן קיצוני.

ספין נוסף הוא "ממשלת השמאל". שקר. ממשלת האחדות הנרקמת היא ממשלה של שלוש מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז ניציות ושתי מפלגות שמאל. ראש הממשלה בשנתיים הראשונות הוא בנט הסססמולן. למרות שיש עתיד וכחול לבן קרובות בעמדותיהן המדיניות לימינה ותקווה חדשה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ, בפריטט בממשלה הן אינן שייכות לצד הימני, כלומר למפלגות הימניות תהיה שליטה על מחצית הממשלה. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, ממשלה שעומד בראשה אדם אחר ולא נתניהו היא ממשלת שמאל קיצונית.  

* חמוצים – החמוצים באמת חושבים שאם הם ידקלמו 24 שעות ביממה "ממשלת שמאל ממשלת שמאל ממשלת שמאל" הם יתחילו להאמין לשקרים של עצמם?

* עשרה הורביצים – גם אני לא שש לממשלה עם מרצ. זה אילוץ פוליטי כדי לשחרר את הסתימה (שהייתה משתחררת בקלות אם נתניהו היה משחרר, כפי שהיה עושה כל פטריוט נורמטיבי, כשהבין שהוא תוקע את מדינת ישראל ומוביל אותה מסיבוב בחירות אחד למשנהו. אבל מצדו של נתניהו שיהיו גם עשרים סיבובי בחירות כל עוד הוא ראש ממשלה המעבר, כי אצלו האישי תמיד גובר על הלאומי).

אבל אני מעדיף עשרה ניצן הורביצים על הכהניסט.

ואגב, אהנה מאוד לראות את הורביץ חבר בממשלה שתנהל מלחמת חורמה ב-BDS ותנהל מערכה מדינית גדולה נגד הטירוף של האג.

* הומור בפוליטיקה – יש גם הומור בפוליטיקה. הנה, אני קורא את מדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית מכנים את מי שמעזים להקים ממשלה שהעומד בראשה מעז להיות לא-נתניהו במושגים כמו "נוכל", "רמאי" וכו'.

בפסיכולוגיה קוראים לזה – השלכה.

* למען אחדות ישראל – אני דוגל בהשקפת עולם של שמאל חברתי כלכלי. אז למה אני תומך בממשלה בראשות איש הימין הכלכלי הקיצוני ביותר בישראל ורוטציה עם איש הימין הכלכלי השני בקיצוניותו? כי זאת ממשלת הצלה של החברה הישראלית מהמשך תרבות השקר, השחיתות, הרס מדינת החוק, פולחן האישיות והפרת ההסכמים. ולמען אחדות ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

* שאו אש להצית – ביום חמישי חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

כך זה החל לפני שלוש שנים וחצי. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים.

ההבלגה על הצתת שדותינו, כמו גם ההבלגה על הטרור החקלאי, מעידים על זילות החקלאות בעיני ראש הממשלה והממשלה.

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – דין הצתה כדין רקטה!

* שקט בירושלים – למה ירושלים כל כך שקטה ושלווה? כיוון שהמשטרה הסירה את המחסומים בשער שכם.

* מה חדש בשייח' ג'ראח? – כששני החוליגנים הפרחחים איתמר כסיף ועופר בן גביר נמצאים באותה שכונה ומשלהבים את היצרים, טוב לא יכול לצאת מזה.

* אג'נדה ציונית – גיבורת השבוע היא ש', מפקדת ולוחמת מג"ב, שפיקדה על הכוח שסיכל בנחישות ומקצועיות פיגוע קטלני, וניטרל את חוליית המחבלים; הרג שני מחבלים ופצע את השלישי.

שירות קרבי של בנות אינו "אג'נדה פרוגרסיבית" אלא אג'נדה ציונית; אג'נדה של צבא העם המגויס להגנה על המולדת ושלום אזרחיה. בנות שבוחרות להיות לוחמות, מגלות אותה גבורה כמו בנים.

* פעולה מוסרית לחלוטין – טוהר הנשק, מוסר לחימה, הם מן הערכים המובילים בצה"ל מיום הקמתו ועד היום. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות. זו לא סיסמה. זו עובדה.

מה פירוש מוסר לחימה? מוסר לחימה הוא לא לפגוע במכוון באזרחים; בנשים וילדים, בזקנים. מוסר לחימה הוא לא לפגוע לרעה בשבויים. מוסר לחימה הוא לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. מוסר לחימה הוא איסור על ביזה.

מוסר לחימה הוא גם לפגוע באויב, להרוג את האויב במלחמה, להרוג לוחמי אויב חמושים. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה בטרור.

תכנית "עובדה" הוקדשה לפעולה ישראלית של שלוש יחידות מובחרות – סיירת צנחנים, סיירת יעל ושייטת 13, שיצאו בלילה אחד לפשיטות על יחידות אויב פלשתינאיות במטרה מוצהרת להרוג כמה שיותר לוחמי אויב. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה שרון להוציא מיד את הפעולה הזאת לפועל, כתגובה לחדירת מחבלים למחסום של צה"ל, שבה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, רובם בשנתם.

עד היום לא שמעתי על הפעולה הזאת. ושמחתי על הסרט, כיוון שהוא חשף פעולה נכונה, מוצלחת ומוסרית. פעולה של לוחמים נועזים, שחירפו את נפשם בביצוע משימה מסוכנת, ביצעו את המשימה בצורה מושלמת וחזרו ללא נפגעים. שלושה מן הלוחמים זכו לצל"ש על תפקודם בפעולה. כשצפיתי בסרט, חשתי גאווה בלוחמים ובמפקדים ובמקבלי ההחלטה.

אולם הסיפר (נרטיב) של הסרט, היה הטענה שהייתה זו פעולת נקם לא מוסרית, כיוון שלא הייתה זו פגיעה ספציפית במחבלים, שיש עליהם מודיעין על פעולות שעשו או שעמדו לעשות, אלא "שוטרים" פלשתינאים במחסומים. אגב, אחת הפעולות, זו של השייטת, הייתה נגד מאבטחי משכנו של ערפאת בעזה, לוחמי יחידת העילית של פת"ח, כוח 17. אך מיהם ה"שוטרים"? אלה הם הלוחמים הפלשתינאים החמושים, הסרים למרותו של רב המרצחים ערפאת. היה זה בעיצומו של גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שמיומו הראשון המשטרה הפלשתינאית הייתה כוח לוחם נגדנו.

כל הקשקוש על פעולת "נקם" הוא אבסורדי. בוצע פיגוע מחבלים נועז, במתכונת שלא הייתה כמותה קודם לכן. הניסיון מלמד שהצלחה של פיגוע גורמת מיד לחיקוי שלו. מטרת המבצע הייתה לגבות מחיר כבד ומיידי כדי למנוע הישנות של פיגועים מסוג זה. ואכן, לא היו עוד פיגועים כאלה.

מה הקשקוש הזה על "לא ידענו מי זה המחבל שירינו בו"? ירינו באויב. ברור שבפעולה נקודתית למעצר של מחבל או סיכול ממוקד, הלוחמים פועלים בפינצטה לתפוס אדם מסוים מתוך מידע מודיעיני עליו. אבל במלחמה נלחמים באויב וכשנלחמים באויב המטרה היא לפגוע בו ולהרוג אותו. האם לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ידעו מה שמותיהם של החיילים המצרים שבהם הם ירו? האם טייס חיל האוויר שהפיל מיג סורי בקרב אווירי ידע מיהו הטייס של המיג והאם הוא הפציץ מטרה ישראלית ופגע בכוחותינו? איזו שטות!

גם אילו הפעולה הזאת הייתה מתבצעת כתגובה נקודתית על פיגוע דומה בתוך מציאות של שקט והפסקת אש, היא הייתה מוצדקת. אך לא זה המקרה. כאן היה זה בעיצומו של גל הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך; כאשר המחבלים רצחו למעלה מאלף ישראלים, רובם המוחלט אזרחים; כאשר ישראלים פחדו לעלות לאוטובוס או להיכנס למסעדה כי המוות ציפה להם בכל מקום. אי אפשר לנתק את הפעולה מן ההקשר הזה. עד "חומת מגן" ישראל נהגה באיפוק, הסיסמה הייתה "איפוק זה כוח", וכאשר הוחלט על פעולה קשה נגד האויב בעקבות פיגוע מסוים, היא לא הייתה רק תגובה על הפיגוע, אלא הפיגוע היה הקש ששבר את גב הגמל והתגובה עליו הייתה גם על כל מה שקדם לו. כפי שמבצע "חומת מגן" לא היה תגובה נקודתית על טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, אלא פעולה לשינוי המציאות בעקבות שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית.

רוב הלוחמים שהשתתפו בתכנית הצדיקו את הפעולה. אחד מהם יצא נגד "אי מוסריותה", כביכול. מסתבר שהוא ועוד שניים אחרים "העידו" עליה לארגון העוין "שוברים שתיקה". אוי אוי אוי, אמרו לנו במלחמה להרוג לוחמי אויב חמושים. הוא גם העיד למען משפחות הרוגי האויב שתבעו את צה"ל בבית המשפט הישראלי בדרישה לפיצויים. כמובן שבית המשפט דחה את התביעה החצופה.

המסר של התכנית – הזוי.

* עוכרי ישראל – כנופיה של כ-150 ישראלים, ובהם אמנים ואנשי אקדמיה, שיגרו מכתב בוגדני לתובעת הראשית בבית הדין בהאג, ובה מחזרו את עלילות הדם האנטישמיות על "פשעי מלחמה" כביכול שמבצעת ישראל.

עיקר מכתבם הבוגדני הוקדש להשמצת מערכת המשפט הישראלית. הם נזפו בתובעת על כך שטרם חקירה היא פנתה לישראל בשאלה האם תחקור את ההאשמות, אך סלחו לה כי הם מבינים שזה צורך של הפרוצדורה, ומיהרו להסביר שמערכת המשפט הישראלית היא משת"פית של "פשעי המלחמה" ומטייחת אותם.

עוכרי ישראל ארורים.

* עולמם האפל – מכתבם הבוגדני של 150 ישראלים לתובעת בהאג והפצת עלילת הדם, שנועדה להעמיד קצינים וחיילים ישראלים לדין על "פשעי מלחמה", כפי שהם מכנים את ההגנה על אזרחי ישראל, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית באירופה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? לא אעשה קלקלן=ספוילר).

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. … נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* סתימת פיות – ההפגנות והמתקפות נגד שידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה הן התנהלות אנטי-דמוקרטית ביריונית ואלימה, מתאימה כל כך לחוליגן האנרכיסט עוכר הדין ברק כהן ולחוליגן האנרכיסט סדי בן שטרית (שהוא גם מחותמי המכתב הבוגדני לתובעת בהאג). חובתה של המשטרה להגן על השידור, כי זו הגנה על הדמוקרטיה. העובדה שהתוקפים לא פגעו פיזית בשדרנים אינה הופכת את ההפרעה לשידור ללא-אלימה, כי אלימות מילולית היא אלימות. הפרעה לשידור, היא מעשה אלים. בוודאי כאשר זו הפרעה סדרתית. מה עומד מאחורי המעשה הביריוני הזה? רוגל אלפר, בפשקוויל תמיכה אופייני בסותמי הפיות הסביר זאת: "הציבור של כיכר הבימה שונה מאוד מהמתנחלים של עפרה ויצהר. הם ברובם המכריע מתנגדים נחרצות למפעל ההתנחלויות ולכיבוש. אולפן ערוץ 20 הוא נטע זר ועוין בעיניהם. כיכר הבימה מסמלת את כל מה שהערוץ הזה מתעב. ולהפך. … השתלטות העוינת הזאת על הלב של תל אביב". כן, השתלטות עוינת אינה סתימת הפיות אלא עצם החוצפה לבטא בתל-אביב דעה אחרת. האם מקובל על אלפר שירושלים תהיה חסומה בפני פעילות שמאל, בשם אותה תפיסה אנטי-דמוקרטית?

ואגב, ההתהדרות של אלפר כמי שמייצג את התל-אביביות חסרת שחר. אני בספק אם אפילו אחוז אחד מהתל-אביבים תומכים בעמדותיו הפוליטיות של אלפר.

מה מייצגת התל-אביביות? אולי דווקא ליברליות? המשפט המיוחס לוולטיר (אם כי יש מחלוקת האם הוא אכן המקור) מבטא את תמצית הליברליות: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה".

* הסולידריות היהודית – בשיחה עם אבי רביצקי לפני כעשרים שנה, הוא סיפר שיש לו מכר איש נטורי קרתא, אנטי ציוני קיצוני, שלובש שק ביום העצמאות ובכל פעם שהוא עובר ליד הכנסת או הממשלה הוא יורק ומגדף.

הוא נוהג לומר למכר שלו, סיפר רביצקי, שהוא בעצם סוג של "ציויני". למה? כי אילו היית בארצות הברית או בכל ארץ אחרת לא היית אבל ביום עצמאותה ולא היית מקלל את ממשלתה. למה אתה מקלל את את ממשלת המדינה היהודית? כי אתה יהודי. אכפת לך. אתה חלק מן הקולקטיב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת כאשר קראתי את תגובתה של סיוון רהב מאיר לדבריו של ירון לונדון בעקבות האסון בהר מירון: "נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים במירון מחוברים".

ולחבריי שהביעו תמיהה על הסולידריות שלי כלפי החרדים – זו לא סולידריות כלפי החרדים, אלא זו סולידריות לאומית שלי כיהודי עם אסון כבד בעם שלי, במדינה שלי. כלומר זו לא סולידריות עם החרדים אלא סולידריות עם יהודים. כלומר, זו סולידריות בגוף ראשון, שלנו עם עצמנו. כמו שהייתי חש אילו קרה אסון כזה בהפגנה של יריבים פוליטיים שלי.

העדר סולידריות כזאת, היא לא ציונית, כי בסיס הציונות הוא לאומיות יהודית והמטרה היא שכל היהודים יהיו לאומיים ושותפים לסולידריות. הציונות נועדה לפתור את בעיית העם היהודי, העם היהודי כולו. היא קמה מתוך סולידריות עם מצוקת העם היהודי, לא עם מצוקת הציונים. היא הייתה בראשיתה תנועת מיעוט בעם היהודי, אך לקחה אחריות על העם כולו ולא ויתרה על אף יהודי.

אז איך אני מזדהה עם אבלם של מי שלא מזדהים עם ימי הזיכרון הלאומיים שלנו? הם, בניגוד אליי, לא לאומיים. אני יהודי לאומי. וככזה, אני לא רוצה לחקות אותם, אלא להכיל ולצרף אותם למעגלי הלאומיות היהודית.

* ביד הלשון

ח'ייבר – קריאת הקרב בהתפרעויות של הפלשתינאים במזרח ירושלים היא "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד!" ובעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור".

מה זה ח'ייבר? ח'ייבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו ישבו שבטים יהודיים, חלקם גורשו לשם בידי מוחמד. בין השנים 622-628 ערך מוחמד שורה של מעשי טבח ביהודים, שבהם נרצחו מאות גברים והנשים והילדים נשבו ואולצו להתאסלם. שארית הפליטה נאלצה לשלם מס קבוע למוחמד.

אתוס קרב ח'ייבר הוא בעיני המוסלמים המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. חיזבאללה כינה את הרקטות ארוכות הטווח שלו טילי ח'ייבר.

קריאתם של המפגינים היא הצהרת כוונות.

* "חדשות בן עזר"