צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"

תפקיד מיותר

ח"כ מיכאל ביטון הוא אחד הטובים והערכיים בין חברי כחול לבן, מנהיג חברתי מעורר השראה, שהיה מופת בתפקידו כראש עיריית ירוחם. אין ספק שהוא ראוי מאוד לתפקיד שר בממשלת ישראל וייטיב למלא תפקיד זה.

לצערי הרב, ביטון מונה לתפקיד ההזוי והמיותר ביותר בממשלה – שר במשרד הביטחון. אני במקומו הייתי אומר לגנץ: לא, תודה, ומשרת את העם כחבר כנסת, אולי כראש ועדה חשובה. חבל.

ביטון לא יהיה הראשון שיכהן כשר שני במשרד ממשלתי. קדם לו מאיר שטרית, שהיה שר במשרד האוצר, בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר.

להלן מאמר נגד התפקיד הזה, שפרסמתי ב-2004 בטור שפרסמתי פעמיים בשבוע בפורטל לזכויות האזרח וצדק חברתי BSH:

השר המיותר

שר האוצר בנימין נתניהו, מרבה להשתמש במשל האיש הרזה, הנושא על גבו את האיש השמן. משל זה, הוא הביטוי הציורי שנועד להמחיש את אחד מעיקרי משנתו הכלכלית של נתניהו – השרות הציבורי הנו מנגנון שמן ומנופח, עתיר כו"א מיותר וכדי להציל את כלכלת ישראל יש לצמצם אותו באופן דרסטי. כדי לממש את התפיסה פוטרו עובדים רבים בשרות הציבורי, חרף האבטלה הגואה.

והנה, דווקא הוא, דווקא במשרדו, מבצע מהלך חסר תקדים – ממנה שר שני במשרד ממשלתי, השר מאיר שטרית. מבחינת איכות השלטון וההיגיינה הציבורית, מינוי כזה, בתקופה כזו, היא שערוריה, לא פחות.

אחת למספר חודשים, מציע שר האוצר הצעה חדשה לקיצוץ כואב במשרדי הממשלה, ובהם משרדי החינוך, הבריאות והרווחה. את טענות המשרדים על הפגיעה הקשה בציבור כתוצאה מקיצוצים אלה, פוטר נתניהו באמירה שאין כל סיבה לפגוע בציבור – בסך הכל צריך "להתייעל". להתייעל, כלומר לפטר עובדים מיותרים. הוא אפילו לא חושב לגלות דוגמה אישית, בחינת "הקיצוץ מתחיל מבית" ולפטר את השר המיותר. מאיר שטרית עצמו, מראשי המטיפים להתייעלות ולקיצוצים, אינו חושב לרגע שעליו לשמש דוגמה אישית ולהתפטר מתפקידו המיותר.

התמוה הוא, ששרי הממשלה אפילו אינם מעלים על דעתם לדרוש זאת. כאשר חרב הקיצוצים הונפה לעבר משרדי הממשלה, שרים הרבו להתראיין ולתקוף את משרד האוצר על משרות מנופחות בתוכו, על ארבעה אנשים המקבלים שכר מנכ"ל וכן הלאה. איש מהם לא קרא לפטר את הפוליטיקאי המיותר שבחבורה. יש איזה קשר שתיקה בין השרים, לפיו איש לא יעלה את האפשרות של התייעלות באמצעות צמצום הדרג הפוליטי. מי ירצה להסתכן בקביעת תקדים כזה?

ניתן לפטור את הדרישה לפיטוריו או התפטרותו של השר שטרית, באמירה שזו קטנוניות. האם משכורת אחת של שר תשנה משהו במצב הכלכלי של המדינה? ואכן, התרומה הכלכלית הישירה של גריעת שכרו של שר אחד, לא תעלה ולא תוריד בתמונה הכוללת של הכלכלה הישראלית. אך טענה זו עומדת ביתר תוקף, בפיטוריו של כל עובד בודד, שמשכורתו בוודאי נמוכה לאין ערוך ממשכורת שר. אך בעידן של פיטורין המוניים, מן הדין שהראשון שיפוטר הוא השר המיותר. שהרי בניגוד לאותו עובד בודד, השר לא יהפוך למובטל, אלא ימשיך לכהן כח"כ. יתר על כן, שר – פירושו לשכה, רכב, נהג, מזכירות, יועצים, עוזרים וכן הלאה, ומדובר בסכום לא מבוטל.

טענה אחרת שניתן להשמיע בתגובה לדרישה לפטר את השר שטרית, היא שכלל אין הוא מיותר. להיפך, האדם עושה לילות כימים בתפקידו. איני חולק על טענה זו. אדם חרוץ ואקטיבי, גם אם הוא ממונה לתפקיד מיותר, ימצא בו כר לעשייה. אין לי ספק, שאילו ימונה שטרית לתפקיד שר שני במשרד לאיכות הסביבה, הוא לא ישתעמם לרגע. אני גם משוכנע, שאם ח"כ מיכאל איתן, לדוגמה, ימונה לתפקיד שר שלישי במשרד האוצר, לא תחסר לא תעסוקה, והוא הדין גם בשר העשירי. אולם האופן הנכון לניהול משרד ממשלתי, הוא שבראשו עומד דרג פוליטי של איש אחד ותחתיו – דרג ביצועי של אנשי מקצוע, משרתי הציבור. גם תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שכל ייעודו חלוקת שלל לפוליטיקאים. אבל מינוי שר שני, ודווקא במשרד האוצר, ודווקא בתקופה כזו, ודווקא תחת נתניהו, נושא דגל ההתייעלות, היא כבר חציית כל הגבולות. הרי אין כל סיבה עניינית למינויו של שטרית לתפקיד. הסיבה היחידה למינוי, היא מתן פרס תנחומים למקורבו הנאמן של נתניהו.

אילו היה למאיר שטרית קמצוץ של יושרה ואחריות ציבורית, הוא לא היה משרת יום אחד בתפקידו המיותר. אבל לדרוש משר דוגמה אישית, בימים טרופים אלו, זו כבר, כנראה, ציפיה מוגזמת.

* חדשות בן עזר

 

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.5.20

* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פרסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצדו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם".

כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי, הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.

זאת הייתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.

אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" הייתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי".

את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.

מנדלבליט הוא סיביל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.

אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא הייתה לו ברירה. התביעה הזאת הייתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.

הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני ילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.

על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו". יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.

אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.

זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.

יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה… גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל". ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש". וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה". מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו הייתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.

ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים.

אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.

סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.

כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ושומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו ב-y-net. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום אתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.

אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצדם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.

סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.

בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, הייתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חכמת העיתוי.

חכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא הייתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. יתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.

ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים".

חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה הייתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.

יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.

אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.

בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון?

מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השדרה הכפולה, תכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון.

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.

עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.

הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,
להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,
להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה
להפריע למי שאתה יכול להיות.
אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.
גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני
גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני
ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי".

מלח הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב לג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949 ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון

מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק יג בפרק יז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה".

לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.

בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.

את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.5.20

* בזהירות – כיוון שאני אדם מאוד מאוד זהיר, השבתי בזהירות יתרה לכל מי שביקש את הערכתי מה תהיינה תוצאות העתירות לבג"ץ, שהסיכוי שהן תתקבלנה הוא 1%.

ומתוך אותה זהירות כתבתי רק שאני "מאמין ומעריך" שההחלטה תתקבל פה אחד.

* מורשת חיות – מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לדחות על הסף את העתירות, מפאת חוסר שפיטות. זו עמדתי העקרונית גם עתה.

אבל בדיעבד אני שמח שהנושא הגיע לבית המשפט ונדחה פה אחד בהרכב של 11 שופטים. זו החלטה מהדהדת ובה אמירה חדה וברורה באשר לאקטיביזם המשפטי.

מה אמר בית המשפט? הוא לא הביע דעה האם נתניהו ראוי להנהגה לאומית או לא ראוי. הוא לא הביע דעה בשאלה האם נכון לתקן את חוק היסוד ולאסור הטלת ממשלה על ח"כ שנאשם בפלילים או לא נכון. הוא אמר דבר אחד: השאלות הללו אינן מעניינינו. הן לא תפקידנו. זה תפקיד הכנסת. תפקידנו לפסוק על פי חוק. אין לנו סמכות להתערב בהכרעת העם בבחירות ואין לנו סמכות להתערב בחקיקת הכנסת ואין לנו סמכות להתערב במו"מ קואליציוני.

הפסיקה הזו, ובעיקר העובדה שהתקבלה פה אחד בהרכב של 11 שופטים, רובם הגדול אקטיביסטים, היא אבן דרך חשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל. זו פסיקה האומרת: לא הכל שפיט.

אם המורשת של אהרון ברק הייתה "הכל שפיט", המורשת של אסתר חיות היא: לא הכל שפיט.

בית המשפט בעידן חיות הוא לא פאסיבי ולא חסר שיניים. רק לאחרונה הוא קיבל החלטות אקטיביסטיות על חוק הפיקדון, הכנסת חמץ לבתי החולים והאיכון הסלולרי. אפשר לאהוב או לא לאהוב את פסיקתו, אך בית המשפט הגבוה לצדק קיים בדיוק כדי לדון בסוגיות של זכויות אדם מול האינטרס של המדינה.

לא כן בסוגיות פוליטיות. בעיניי טעה בית המשפט כאשר התערב בסוגיית בחירת יו"ר הכנסת, אך זו כבר היסטוריה.

היום בו קיבל את החלטת ה-11:0 הוא יום חשוב לדמוקרטיה הישראלית ולהפרדת הרשויות בישראל.

* לא יתערב – הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם להחליט בנדון.

זהו גם מסר למי שמתכננים לעתור נגד החלת ריבונות על בקעת הירדן, ולבטח יש המפנטזים על כך – בית המשפט לא יתערב. אין זה מעניינו.

* בדיחה ושמה דיפ-סטייט – נו??? מה אתם אומרים חובבי תאוריות הקונספירציה החולניות על ה"דיפ-סטייט" המומצא, שלא היה ולא נברא? נו, מה אתם אומרים מדקלמי התוצרים של תעשיית השקרים? הרי כל הבניין התודעתי הכוזב שבניתם במשך שנים קרס כלא היה.

מה טענתם? יש בישראל מדינת עומק של פקידים ססססססס00מולנים מניאקים, שממומנים בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, שכל מטרתם להפיל את נתניהו, כי ברגע שהוא ייפול, הימין ייפול והם יוכלו לבטל את המדינה היהודית ולהקים את "מדינת כל אזרחיה". ולכן, כל המערכת המושחתת הזאת תפרה תיקים בדויים וחסרי שחר נגד נתניהו, האיש הישר, הצדיק והממלכתי ביותר בפוליטיקה הישראלית. וחוד החנית של הדיפ-סטייט הם בית המשפט העליון.

והנה, הגיע היום הגדול של הדיפ-סטייט. יושבת מועצת גדולי האליטה הססמולנית, 11 פקידוני משפט שאף אחד לא בחר אותם, בכוונה קבעו הרכב כה גדול כדי לתת תוקף להחלטתם, בכוונה בחרו הרכב שיש בו 9 "אקטיביסטים ליברלים" ורק שני "שמרנים". והנה, בהחלטה אחת הם ישימו קץ לשלטון נתניהו. לא צריך יותר לתפור תיקים. לא צריך יותר לבדות ראיות. פשוט, היום זה היום.

נו? ומה קרה? כל התאוריה האינפנטילית והשקרית ששיננתם במשך שנים מהשכם עד הערב התמוטטה וקרסה כמו בנין קלפים. ועוד איך קרסה – פה אחד בהרכב של 11 שופטים.

ומה עכשיו? תודו ב"טעותכם"? תתנצלו? תחזרו בכם מן השקרים?

הצחקתי אותי. תעשיית השקרים מיד המציאה את הפרשנות ש"תוכיח" בהפוך על הפוך שבעצם ההחלטה הזאת היא תרגיל מורכב של הדיפ-סטייט ש… הם כבר מצאו משהו. אני רק מקווה, שלפחות חלק, ולו חלק קטן, מן ההמון שדיקלם את השקר שקרס ביום רביעי, יתחיל להטיל ספק, לא לדקלם כל שטות וכל שקר, להיות קצת, טיפונת, ביקורתיים.

* המילה החסרה – כל כך קשה, כל כך קשה לומר מילה קטנה, אבל גדולה: "טעיתי"? לא מסוגלים?

מזכירים לי את אורי שגיא, שמספר שאילו נסוגונו מהגולן סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ולא הייתה מלחמת אזרחים. גם בלקסיקון שלו לא מופיעה המילה "טעיתי".

* תקציר מנהלים – כדי לחסוך לכם את קריאת פשקוויל המערכת של השוקניה ואת פשקווילי הפרשנות והדעה על פסיקת בג"ץ, אתמצת את המסר במשפט קצר: "לעלות על בג"ץ עם די-9".

* יללנות דו צדדית – גיליונות השבת של "הארץ" ו"ישראל היום" הם ממש תאומים סיאמיים. שניהם מגויסים למתקפה פרועה, שלוחת רסן, נגד בג"ץ בעקבות החלטת ה-11:0.

את המתקפה של "הארץ" אפשר להבין. השמאל הרדיקלי הוא עוכר בג"ץ ותיק. בג"ץ, בעבורם, הוא "מכשיר אקיבוש", "המשת"פ של ההתנחלות", "המלבין של פשעי המלחמה" וכו'. אין כמעט שבוע בלי פשקוויל משתלח בבג"ץ של גדעון לוי, למשל. וכאשר הוא שוב פסק על פי דין ולא על פי התכתיב הפוליטי שלהם, הם משתוללים, בועטים, וזה מובן.

אבל למה הימין מגביר כך את ווליום ההשתלחות בבג"ץ דווקא אחרי ההחלטה הזו? כי ההחלטה הזו והפה-אחד שבו התקבלה בהרכב של 11 שופטים מטריפה אותם. הרי ההחלטה מוטטה את כל בנין-העל שהם טיפחו במשך שנים, על "מפלגת בג"ץ" ו"מדינת העומק" ותאוריות הקונספירציה המטורללות למיניהם. ופתאום, ברגע המבחן, כאשר בידי בג"ץ הייתה הזדמנות פז להוכיח עד כמה הם צודקים, הוא הנחית להם מפלה מוחצת שמוטטה את מפעל חייהם. יתר על כן – השידור החי של המשפט, הציג בפני אזרחי ישראל מציאות כל כך שונה, הפוכה, לאופן שבו התעמולה עוכרת המשפט הציגה לאורך שנים את בג"ץ. וזה כבר לגמרי מוציא אותם משיווי משקל.

בצר להם, הם פועלים על פי השיטה הידועה של "טיעון לא משכנע – להגביר את הווליום". הם מציפים בליל של תאוריות וספקולציות שנועדו לבלבל את האנשים, לטמטם אותם ולשכנע אותם שמה שהם ראו, הוא לא מה שהם באמת ראוי.

אבל הפעם היללנות הצווחנית הזאת כל כך פאתטית.

* יציבות לפוליטיקה הישראלית – ברגע האחרון, אחרי שמראשית המו"מ על ממשלת האחדות דובר על כך שהקדנציה שלה תארך רק שלוש שנים, סוכם שהקדנציה תמשך עד מועד הבחירות הקבוע בחוק, בנובמבר 2024, כלומר אפילו יותר מארבע שנים. מתכונת הרוטציה תהיה: שנה וחצי נתניהו, שנה וחצי גנץ, 9 חודשים נתניהו, תשעה חודשים גנץ.

אני רואה ברעיון הזה צד חיובי וצד שלילי. הצד החיובי הוא שאורך הקדנציה יהיה ארבע שנים ולא שלוש. ממשלת האחדות צריכה לייצב את המערכת הפוליטית הישראלית, ואין סיבה שהקדנציה תהיה בת שלוש שנים ולא ארבע. הצד השלילי הוא ריבוי הרוטציות, שמגיע לידי פארסה, והוא היפוכה של היציבות.

יש להחליט על ממשלה של ארבע שנים, עם רוטציה אחרי שנתיים.

אגב, החוק הקובע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי בשבוע השלישי של חודש חשוון הוא אנכרוניסטי, פאתטי ולמעשה אות מתה. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדון הייתה ב-1988 (אגב, אחרי ממשלת האחדות הרוטציונית). הפעם הקודמת לפניה שבה הבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1973 (ולבסוף הן נדחו, בפעם היחידה בתולדות המדינה, בשל מלחמת יום הכיפורים). על פי החוק, אם הבחירות לא התקיימו במועדון, הבחירות הבאות תתקיימנה בחודש חשוון כעבור ארבע שנים, כלומר אורך הקדנציה היא יותר מארבע שנים. מה ההיגיון בכך? צריך לקבוע שאורך הקדנציה היא ארבע שנים, והבחירות תתקיימנה ארבע שנים בדיוק מיום הבחירות הקודמות (ואם המועד ייצא בשישי או בשבת הוא יידחה לאמצע השבוע).

* ראש ממשלה אחד – למרות הביטוי (הלא מוצלח, בלשון המעטה) ראש ממשלה חלופי, ולמרות ההשבעה של שני הבנימינים ביום הקמת הממשלה – אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יהיה רק ראש ממשלה אחד, שעליו תהיה 100% מן האחריות. עד הרוטציה יהיה זה נתניהו ורק נתניהו. אחרי הרוטציה יהיה זה גנץ ורק גנץ.

* אינטרס משותף – השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היא אינטרס ישראלי ממעלה ראשונה. על ממשלת האחדות להציב את היעד הזה במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם אחר ימונה של שר ערבי לממשלת האחדות זו בשורה חשובה. במצב אחר הייתי מציע שהוא יעמוד בראש משרד ממשלתי רגיל, אבל היום אני סבור שהוא צריך להיות שר שתפקידו לקדם את הציבור הערבי ואת השתלבותו במדינת ישראל.

נסיקתה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית והיא איום חמור על מרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל. אסור למדינה להיות שאננה לנוכח הסכנה הזאת. מי שמאמינים שהפתרון הוא שלילת זכותה של הרשימה הזאת להתמודד, ומי שמאמינים שניתן להקים אתה ממשלה, אינם אלא טועים. הדרתם רק תחזק את הלאומנות הלעומתית של ערביי ישראל ואולי אף תדרדר חלקים מהם למרד. הקמת ממשלה התלויה בהם היא בלתי אפשרית בשל ניגוד אינטרסים מוחלט בין האינטרס הלאומי של ישראל לבין התנגדותם לקיומה. על המדינה לטפח ולקדם בקרב ערביי ישראל מנהיגות המעוניינת להשתלב בה ולא לרשת אותה.

ברור שאותם מנהיגים יוקעו בידי המסיתים הלאומנים כ"בוגדים", "משת"פים" ו"ערביי מחמד". כך למשל הגדיר יו"ר בל"ד אנטאנס שחאדה, בנאום מעל דוכן הכנסת, את האזרחים הערבים שהשיאו משואות ביום העצמאות: "ראינו ביום העצמאות בטקס הדלקת המשואות ערביי מחמד משתתפים בחגיגה הציונית שהיא על חשבון בני עמם". כזכור, היה ניסיון להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי באיש הזה וברשימה הזאת. אנו יודעים על רדיפת הצעירים שמתנדבים לשירות אזרחי בידי הציבור המוסת בידי הח"כים של הרשימה המשותפת. אין ספק שהדרך ארוכה ומלאה מהמורות, אבל אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. זה אינטרס של מדינת ישראל ואני מאמין שזה גם האינטרס של ערביי ישראל ושרבים מהם היו רוצים להשתלב באמת בחברה הישראלית. את האינטרס המשותף הזה יש לטפח.

* לסכל את הפרובוקציות – על פי מקורות זרים מיוחסת לישראל מתקפה משמעותית ביותר בחודש האחרון נגד התבססות איראן בסוריה. על פי מקורות ישראלים, יש סימני שבירה ונסיגה איראנית מסוריה (אני מציע להתייחס להערכה הזאת בזהירות).

כאשר הרשימה המשותפת המליצה על כחול לבן לנשיא, "משנאת המן" כהגדרתו של איימן עודה, הסביר מזכ"ל חד"ש מוחמד נפאע שהתמיכה בכחול לבן תסכל את תכנית טראמפ ואת "הפרובוקציות בסוריה ובאיראן".

בוגי יעלון, בהיותו שר הביטחון, עיצב יחד עם נתניהו ואיזנקוט את האסטרטגיה של המב"מ (מערכה בין מלחמות) בסוריה, שמיושמת עד היום. הוא באמת חושב שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת הייתה יכולה לקיים את הפעילות הזאת (לפי מקורות זרים)?

* מתנת חג להסתדרות – ראש מרצ לשעבר זהבה גלאון, חברת הכנסת לשעבר ממרצ מיכל רוזין ומנכ"לית "שלום עכשיו" שקד מורג, הודיעו באחד במאי על פרישתן מן ההסתדרות הכללית. ח"כ לשעבר מוסי רז הביע תמיכה בצעדן וקרא לציבור ללכת בעקבותיהן (מכך שהוא לא הודיע בעצמו על פרישה, אני מסיק שכנראה אינו חבר ההסתדרות).

על מה ולמה פרשו השלוש?

לנוכח המשבר הכלכלי בעקבות הקורונה, עורכת ההסתדרות קמפיין חשוב ומבורך, הקורא לציבור לקנות "כחול לבן", כלומר תוצרת הארץ. בקמפיין מפרסמת ההסתדרות תוצרת הארץ, ואויה – בין המוצרים שפורסמו, תוצרים של משק אחיה. ומשק אחיה, יש לדעת, המגדל זיתים ומייצר שמן זית וסבון, נמצא, רחמנא לצלן, מעבר לקו הירוק. וכיוון שההסתדרות פרסמה מוצר ישראלי שמיוצר בשומרון, הן פרשו ממנה, תוך השמעת דברי בלע ונאצה איומים, כמו "תוצרת של עבריינים" וכו' וכו'.

הנה, כך נראית קנאות, כך נראית שנאה, כך נראה שמאל רדיקלי מסוגר, שאיבד את המצפן והמצפון והוא מתחרה עם עצמו בספירלת הסלמה של השנאה והחרם. וכך הוא הולך ודוחק את עצמו אל מחוץ לשולי השוליים של החברה הישראלית, כאשר הוא מוצא נחמה בחיקו של השמאל האנטי ישראלי באירופה.

כך נראית רדיפה, כך נראה מקארתיזם, כך נראית רדיקליות סהרורית, כך נראה בי.די.אס.יזם.

בעיניי, ההסתדרות רק תרוויח מכך שמהרסים ומחריבים ייצאו ממנה. ההסתדרות יכולה לראות בפרישתם באחד במאי, חג הפועלים, חגה של ההסתדרות – מתנת חג.

* דרישה חצופה – דרישתו החצופה של הסוס הטרויאני אוחנה מהשופט מזוז לפסול את עצמו, אינה קשורה אישית למזוז. אילו היה במקומו שופט אחר, הוא היה דורש גם ממנו לפסול את עצמו. זה חלק ממסע הדה-לגיטימציה שלו לשופטי ישראל.

* איש עם לב של אבן – אחד הרגעים המרגשים ביותר בטקס המשואות ערב יום העצמאות, היה השאת המשואה בידי עדי אלטשולר, שעוד בהיותה נערה ייסדה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת בני נוער "רגילים" עם בעלי צרכים מיוחדים, ומאז ועד היום היא מנהיגה חברתית אקטיביסטית ויזמית חברתית ממדרגה ראשונה. בין השאר היא יזמה את מיזם "זיכרון בסלון", שנותן במה לשורדי שואה לספר את סיפורם. עדי היא בעיניי אשת מופת.

יגאל כנען, מי שהיה מועמד מס' 3 לכנסת מטעם המפלגה ההומופובית "נועם" שברגע האחרון ויתרה על ריצתה, תקף בחריפות את העובדה שניתן לעדי להשיא משואה. וכך הוא כתב בפשקוויל נורא שהעלה בפייסבוק. אזהרת מסע: קריאת הציטוט אינה מומלצת לבעלי לב חלש.

"כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה. כמו שאני עשיתי בצופים, ואשתי בבני עקיבא. לאט לאט, התחלתי לשמוע סיפורים, על צרכים מיוחדים, וכסאות גלגלים, ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פרא רפואיים [שגיאת הכתיב במקור א.ה.], עלות מטורפת של כסף, יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות.

"זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור ל'חלש', שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה. לכן אנחנו אשמים, 'החברה'. ולכן הם לא חלשים, הם 'מאותגרים פיזית', והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה ולהפעיל את כל רגשי אשמתו על חריגותו מהשוויון המיוחל כדי להעצים את החלש.

"במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצוינות, תחרותיות".

עד כאן דברי הבלע של האיש הרע הזה. הגישה הנואלת שלו היא אנטי יהודית. ואני יודע שהיא מנוגדת בתכלית לתפיסה המקובלת בציונות הדתית. אני יודע, למשל, מניסיוני בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהיישובים הדתיים היו הראשונים לכל יוזמה כמו קייטנות איל"ן לבעלי צרכים מיוחדים, שדורשות הרבה מאד מתנדבים, בני נוער ומבוגרים, וכן מתנדבים לפעילות של בעלי הצרכים המיוחדים מהגולן. יגאל כנען, האיש הרע הזה, הוא התשליל שלהם.

האיש הרע הזה נושא בשורה דרווינסטית של חוק הג'ונגל. החזק הוא השורד והוא אוכל את החלש. מותר האדם מן הבהמה, שהוא מציע אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לחוק הג'ונגל. לא כל שכן היהודים, שהיו לאורך דורות קורבן של בעלי דעות חולניות כאלו.

אני תוהה, האם האיש הרע הזה, המתהדר בתורת ישראל, והרב ישעיהו הבר זצ"ל, מי שהקדיש את חייו לקידום תרומת כליות אלטרואיסטית (כלומר לאדם זר) והספיק להציל בחייו הקצרים את חייהם של 800 בני אדם, קיבלו את אותה תורה ומתפללים אל אותו אלוהים.

על אנשים כמו יגאל כנען, האיש הרע הזה, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן".

* תכונת אופי – את שמו של האיש הרע יגאל כנען, המועמד מס' 3 של המפלגה ההומופובית, שפרסם השבוע פשקוויל נאצה נגד נכים וחלשים, לא שמעתי עד השבוע. אבל אחרי ששמעתי קצת בדקתי. ומסתבר שבגלגול קודם הוא היה איש שמאל. וכנווט במלחמת שלום הגליל הוא היה סרבן. והאמת היא שלא הופתעתי. להיפך, העובדה הזו רק חיזקה את התאוריה שלי על חוק הרדיקלים השלובים. קיצוניות אינה השקפת עולם אלא תכונת אופי. וכן את התאוריה שלי על "תסמונת המומר", על מי שהמיר את דתו והופך הקנאי ביותר של הדת החדשה, בעיקר בשנאה כלפי המוצא שלו.

* לעולמים – בראיון לתכנית קלמן/ליברמן בכאן ב', אמר ח"כ רם בן ברק מיש עתיד שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית "לעולמים", אבל הוא מתנגד להחלת ריבונות חד-צדדית, אלא רק בהסדר.

אני שמח על עמדתו העקרונית בסוגיית בקעת הירדן. חשוב מאוד שיישמע בציבור ובעולם הקונצנזוס הלאומי המחודש על בקעת הירדן, הכולל לא רק את ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם את האופוזיציה.

אבל אם אנחנו מסכימים שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית לעולמים, מדוע להשאיר על עתידה וגם על ההווה שלה את ענן אי הוודאות והתלות בנכונותו של האויב אם וכאשר ננהל מו"מ על הסדר שלום? למה ללכת למו"מ כזה כאשר אנו נותנים לפרטנר את ההבנה שסוגיית בקעת הירדן פתוחה, אם אנו מבינים שבקעת הירדן חיונית למדינת ישראל וליעדיה הלאומיים לעולמים?

הרי ברור שבמו"מ כזה לעולם לא תהיה הסכמה ירדנית/פלשתינאית לריבונות הישראלית. זו יכולה להיות רק השלמה שלהם בדיעבד עם עובדה קיימת, שאותה עלינו ליצור בהתיישבות ובריבונות.

מעולם לא החלנו ריבונות בהסדר. כל החלת ריבונות הייתה חד-צדדית. כך החלנו בעיצומה של מלחמת השחרור את הריבונות על השטחים שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה (ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מן הנגב ועוד). כך קבענו את ירושלים לבירת ישראל. כך החלנו את הריבונות הישראלית על ירושלים השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. כך החלנו את הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981.

בניגוד לאותם מקרים, הפעם יש לנו הזדמנות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב, מעצמת העל הגדולה וידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה. זה חלון הזדמנויות שעלול להיסגר אם טראמפ לא ינצח בבחירות, ולכן יש דחיפות וחשוב שנעשה זאת עכשיו.

אני מקווה מאוד שכחול לבן ומפלגת העבודה החברות בקואליציה תתמוכנה במהלך. אני בטוח שתל"ם וישראל ביתנו שבאופוזיציה תתמוכנה במהלך. ואני מקווה מאוד שגם יש עתיד תתעשת ותתמוך בו. מקסימום, שעופר שלח יצביע עם מרצ והרשימה המשותפת נגד.

* חמישה ראשי ממשלה – אני חותם על כל מילה במאמרו החשוב של עמוס גלבוע "על פנטזיות לגבי רמת הגולן", בתגובה לפנטזיה האינפנטילית של קיפניס, למעט שגיאה קטנה. לא ארבעה ראשי ממשלה טעו אלא חמישה: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. חמשתם הסכימו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* להציל חיים – ה"ניו-יורק טיימס" פרסם כתבה המעלה על נס את המעורבות של צה"ל במאבק נגד הקורונה ובעיקר ביחידות הפיתוח הטכנולוגיות, שבאפס התרעה החלו לפעול בנושא והגיעו להישגים יוצא דופן.

את המאמר פתח העיתון במשפט: "זרוע המחקר והפיתוח של משרד הביטחון הישראלי ידועה בדרכים פורצות דרך להרוג אנשים ולפוצץ דברים, באמצעות טנקים ומזל"טים, אולם המשימה שלה כעת היא להציל חיים".

זאת אי הבנה בסיסית במהות צבא ההגנה לישראל, במהותה של מדינת ישראל ובמהותו של הסכסוך הישראלי ערבי.

הסכסוך הוא על נושא אחד – קיומה של מדינת ישראל. זה לא סכסוך על שטח זה או אחר או על מחלוקת זו או אחרת. ישראל מוקפת בים של שנאה, כולל במדינות שעמן חתמנו על הסכמי שלום. האידיאולוגיה של מדינות המזרח התיכון, היא שלילת זכות קיומה של ישראל והיעד העליון הוא השמדתה. העובדה שאין היום מלחמות כוללות נובעת אך ורק מעוצמתו של צה"ל. אך את מקום המלחמות הכוללות תפסו בעשורים האחרונים איומים אחרים שמטרתם להרוג כמה שיותר ישראלים, לפגוע בישראל, להמאיס את החיים בישראל ולשבור אותה: טרור, טילים ו-BDS. אך אם תהיה שעת כושר, הם יחדשו גם את המלחמות הכוללות. והן גם מנסות להתחמש בנשק גרעיני למטרה זו – שני כורים ישראל השמידה ואיראן מנסה עד היום, כיעד הלאומי המרכזי שלה, לייצר נשק גרעיני.

המחסום בפני הגשמת התקווה הזו הוא חוסנה של ישראל ומרכיב משמעותי בחוסנה הוא עוצמתו של צה"ל. ובעוצמתו של צה"ל, מרכיב מרכזי הוא הפיתוח הטכנולוגי של אמצעי לחימה. העליונות הטכנולוגית של ישראל, לצד העליונות המוסרית, האמונה בצדקת הדרך והנחישות של לוחמי צה"ל ומפקדיו, הם סוד קיומנו.

המטרה של זרוע המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון הישראלית אינה להרוג אנשים ולפוצץ דברים, אלא להבטיח חיים ולמנוע את פיצוצה של מדינת ישראל. ולכן המעבר המהיר לפיתוח טכנולוגי בריאותי הוא טבעי וקל – המשך פעולה להבטחת חיים ולהצלתם.

* להטיל ספק – שעה שהקורונה נמצאת בנסיגה במדינות המערב ובישראל, היא מכה קשות ברוסיה.

המגפה פרצה ברוסיה הרבה אחרי שאר אירופה. הרוסים הגיבו על כך ביהירות.
אבל איך התייחס לכך המערב כולו, כולל כל הפרשנים הישראלים? באי אמון. כלומר היה ברור לכל הפרשנים, שאם אין דיווחים ברוסיה על מגפה המונית ועל אלפי מתים, סימן שרוסיה מסתירה את האמת. מסתבר שהיו אלה נתוני אמת ואילו היום, כאשר המגפה מכה ברוסיה, היא אינה מסתירה זאת.

מה שאנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להיזהר מדעות קדומות. מה שעוד אנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להטיל ספק בדברי הפרשנים והמומחים. ומה שהפרשנים צריכים ללמוד מכך, הוא… קצת יותר ענווה וספקנות.

* היערכות אחראית – אדם מגיע לת"א, הוא כבר מאחר לישיבה קריטית ולא מוצא מקום חניה. הוא מסתובב ובמסתובב, לחוץ ועצבני, השעון דופק ואין חניה. מיואש, הוא פותח את השמשה, מביט לשמים ואומר: "אלוהים, אם אתה מוצא לי מקום חניה, מעכשיו במשך שנה בכל בוקר אניח תפילין". הוא לא סיים את המשפט וממש לידו התפנה מקום חניה. "אה, אלוהים, עזוב. הסתדרתי".

ולמה נזכרתי בבדיחה העתיקה הזאת? בגלל אלה שאומרים: "אההה, סתם הפחידו אותנו. תראו, איפה אנחנו ואיפה כל ההפחדות, המתים, המונשמים. סתם כלאו אותנו בסגר". ואללה? ואולי אנחנו איפה שאנחנו בגלל ש"כלאו אותנו בסגר"? אולי דווקא כי ההנהגה פעלה באחריות, ולא כמו למשל ראש ממשלת בריטניה שזלזל, לא עשה כלום והיום אנגליה כבר עקפה את איטליה וספרד (ולא בכדורגל)?

כבר בראשית המגפה בעולם, עוד בטרם היה הנדבק הראשון בישראל, נתניהו אמר ש"עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". זאת הייתה גישה אחראית שהוכיחה את עצמה.

לעומת זאת, עכשיו דומני שהממשלה איטית והססנית מדי בתהליך היציאה.

* הקורונה הכלכלית – הנתונים חד משמעיים – הקורונה בדעיכה. אפשר לקבל החלטות אמיצות ולהאיץ את הנעת המשק, לקצר את לוח הזמנים של תהליך היציאה (תוך שמירה על הקריטריונים להידוק ההנחיות אם תהיה חזרה של המחלה).

הנתונים בכל העולם מצביעים שהילדים הינם גורם זניח בהדבקה במגיפה. לכן, יש להחזיר בתחילת השבוע את הלימודים בכל מערכת החינוך לסדרם. זה המפתח לחזרת ההורים לעבודה ולהחזרת המשק לפעילות.

כעת, האיום הכלכלי והחברתי מסוכן הרבה יותר מאשר האיום הרפואי.

* אסטרטגיית יציאה טלוויזיונית – כחלק מאסטרטגיית היציאה, מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יפסיקו עם שידורי חדשות הקורונה האינסופיים מבוקר על לילה.

* בשש אחרי הקורונה – אוי. לא זיהית אותך בלי מסכה. האמת? עם המסכה את יותר יפה.

* שגרת קורונה – אף פעם לא דמיינתי את עצמי רעול פנים נכנס למרכז מסחרי, המאבטח מכוון אקדח למצחי, והכל מתנהל בטבעיות.

* ביד הלשון

פרחים בקנה – אחת מיוזמות הערבות ההדדית היפות שצצו בתקופת הקורונה, נקראת "פרחים בקנה". חברי יעקב שה-לבן, חבר מושב יונתן שבגולן, קצין שריון במילואים, חיבר בין שתי מצוקות של התקופה: החיילים הקרביים שסגרו שבועות רבים בצבא והתגעגעו הביתה ומגדלי הפרחים שנתקעו עם כמויות אינסופיות של פרחים ולא היה להם מה לעשות אתם. הוא גייס תרומות מעמותות בארץ וקהילות יהודיות בחו"ל, רכש כמות גדולה של פרחים, וחילק אותם לחיילים ששלחו אותם, ללא עלות, למשפחותיהם.

ומנין שם המיזם, "פרחים בקנה"? משירם של דודו ברק ואפי נצר בשם זה, שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה ובוצע לראשונה בידי להקת חיל התותחנים. זהו שיר של כמיהה לשלום, שבו יהיו פרחים בקנה ובנות בצריח, והוא לא התכוון לבנות טנקיסטיות.

השמש יידום בין עזה לרפיח,
ירח ילבין על פסגת החרמון
פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.4.20

* מסרים סותרים – אומר שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, אך הם משלימים זה את זה. א. ממשלת האחדות הלאומית קום תקום, כי אין שום חלופה אחרת, ואני מאמין באחריות של כל הגורמים להבטיח שלא נידרדר לאנרכיה. ב. יש להמשיך להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות למען הקמת ממשלת אחדות. אסור להיות שאננים.

* האלטרנטיבה – למתנגדי ממשלת האחדות יש טיעונים טובים ומשכנעים, אבל כאשר הם אינם מציגים את האלטרנטיבה, הם מתחמקים מעמדה ומסתפקים בהוצאת קיטור.

יש שתי חלופות. ממשלת אחדות בתנאים שנקבעו בין הליכוד וכחול לבן לפני שלושה שבועות או סיבוב בחירות רביעי, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו, בתוך המשבר הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה. מי שבעד הסיבוב הרביעי – שיאמר זאת בגלוי.

אבל להציג רק מה לא ולמה לא, תוך התעלמות מהאלטרנטיבה ומחירה – זו גישה ילדותית.

* החלילן מהמלין – הדבר התמוה ביותר בעיניי בפלונטר הפוליטי, הוא איך עופר שלח הצליח להוליך את כחול לבן (תחילה את כולה ולאחר החלטתו האמיצה של גנץ את יש עתיד ותל"ם) אחרי תעלולים שמבוססים על פנטזיות שמלכתחילה לא היה להן שום סיכוי להצליח.

עופר שלח אינו אדם תמים, אבל התעלולים שלו נאיביים. המחשבה שניתן להקים ממשלת מיעוט מקרטעת וחסרת משילות ולגיטימיות ציבורית, שעצם קיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין, אנטי ישראלי לאומני תומך בטרור וב-BDS ושולל את קיומה של ישראל, לא יכול היה להצליח. שלח בנה על פנטזיות פסיכיות: בסך הכל הרשימה המשותפת צריכה להצביע בעד הממשלה פעם אחת… וביום שנתניהו היה יוצא מבלפור הליכוד היה זוחל להציל את ממשלת הפיגולים הזאת ומתמסר לזרועותיה של ממשלה לא לגיטימית… הבלוק היה מתפורר וכו'. זאת כמובן הייתה פנטזיה פסיכוזית של מגלומן פנטזיונר שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת וכל השחקנים יבצעו את התפקיד שהוא מלהק אותם אליו. רק הוא גאון שרואה את כל התמונה, וכל השאר פראיירים, פיונים ב"אורנים גדול" שהוא הגה ממוחו הקודח. באמת, הרשימה האנטי ישראלית "רק תצביע פעם אחת"… חחחחח… באמת, הליכוד יקפוץ להציל ממשלה לא לגיטימית ולא ימתין בסבלנות 3-4 שבועות עד שתתרסק. הרי ממשלה כזאת הייתה מתפוררת, נרקבת ונושרת בתוך שבועות, והיינו נקלעים לסיבוב רביעי שבו נתניהו היה זוכה לרוב מוחלט ומחוקק חוקים שהיו מעמידים אותו מעל החוק. הפנטזיה הזאת – כל כולה חלומות אינפנטיליים באספמיה. הרי גם הבסיס של התמרון, תמיכת כל כחול לבן במהלך, לא היה בידיו. הוא היה משוכנע שכל חברי כחול לבן, שיום ולילה התחייבו בפני הציבור שלעולם לא יקימו ממשלה התלויה ברשימה המשותפת או אפילו בהימנעותה, יקפצו לדום ויתנו יד למהלך. אני קובע מידיעה, שיש עוד ח"כים בכחול לבן, שלא העזו כמו יועז הנדל וצביקה האוזר לסכל את הפיגוע, ונוח היה להם שהשניים יעשו בעבורם את המלאכה, אך בבוא היום מצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

כשהפנטזיה הזאת ירדה מהפרק, באה לעולם הפנטזיה הבאה, ילדותית וחסרת שחר כקודמתה. בשיאו של משבר ושעת חירום חסרי תקדים, הממשלה תילחם בקורונה ובמקביל כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים ותשנה חוקי יסוד במחטף. זה היה מדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ומהאנרכיה הזאת היה נבנה רק אדם אחד. היינו הולכים לבחירות בתוך קורונה. ההצבעה הייתה נמשכת מספר שבועות, כי הרי אי אפשר היה לקיים אותה ביום אחד. ובבחירות – נתניהו היה זוכה לפחות ב-70 מנדטים, כי הציבור היה מכה את מי שגררו את המדינה לאנרכיה. הדבר הראשון שהכנסת הזאת הייתה עושה הוא חקיקת חוק התגברות רדיקלי, של 61 ח"כים, ומיד מבטלת את החוקים הפרסונליים ומחוקקת חוקים צרפתיים למיניהם, שהיו מעמידים את נתניהו מעל החוק. בקיצור, מדובר בטירוף מערכות. ואיך החלילן מהמלין הזה הצליח להוליך אחריו אדם רציני כמו בוגי יעלון, שאיבד את המצפן וטעה בניווט, לא ברור לי. פשוט טירוף.

צריך להבין – שלוש מערכות בחירות הוכיחו שני דברים. א. שאין הכרעה ולכן הממשלה האפשרית היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. ב. שחצי מהעם דבק בנתניהו. אי אפשר להחליף את העם ואיני רוצה להחליף את העם. אני מכבד את רצון הבוחר, ותומך בכל לבי בממשלת אחדות לאומית. זו ממשלת אחדות לאומית בתנאים מצוינים לטובת כחול לבן. למרות הנטישה הבוגדנית של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן המפולגת מקבלת תנאים כאילו היא כחול לבן בשלמותה – ממשלה פריטטית, רוטציונית, התיקים החשובים ובהם תיק המשפטים בידיה. הסוס הטרויאני יעוף ממשרד המשפטים. ובעוד שנה וחצי נתניהו יסיים את תפקידו כראש הממשלה. כן, רק בדרך הזאת נראה את השילוש הלא-קדוש; האב, האם ורוח השטות, יוצאים את בלפור. כעת התנאים לממשלת אחדות מצוינים. אין לנתניהו 61 ח"כים, אין לו יכולת לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הוא לא יוכל להתחמק מן המשפט ובמשפט הוא יישפט על פי הראיות, ויש שופטים בירושלים.

* התעלול התורן – אחרי כישלון התעלולים הקודמים של לפיד&שלח, שהתבססו על פנטזיות, כעת יש להם הברקה נוספת (שכבר הוצעה לפני מספר שבועות, טרם החלטתו האמיצה של גנץ). הם מציעים "להקפיא את המצב", כי טכנית אי אפשר היום לצאת לבחירות. אבל הם אינם מציעים שבחצי השנה הזאת האופוזיציה רק תירתם לעניין הקורונה, אלא שעה שהממשלה תעסוק בקורונה, כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו, ואז נלך לבחירות. כלומר, שוב אותה צורת מחשבה, שכולם ישחקו על פי התפקיד שלפיד&שלח ילהקו אותם. כלומר, ברגע שיחוקק החוק, הליכוד יחליף את נתניהו ותקום ממשלת אחדות, או הבלוק יתפרק, או תהיינה בחירות ללא נתניהו. וזו עוד פנטזיה נוספת על הפנטזיות הקודמות. מצב שבו ממשלה נלחמת בקורונה וכנסת לעומתית עוסקת בפוליטיקה רובנית כוחנית שמנצלת רוב מלאכותי, שאינו יכול להקים קואליציה אלא רק להתאחד באופן נגטיבי נגד אויב משותף, תדרדר אותנו לאנרכיה. החקיקה הזאת (שספק אם בג"ץ יאשר אותה) תדרדר את מצב החברה הישראלית ואת בסיס הלגיטימיות לפוליטיקה. כל החצי שנה הזאת תיהפך למערכת בחירת בצל המגפה; מערכת בחירות קשה, אלימה ומכוערת כפי שלא ידענו מעולם. עוד חצי שנה ללא ממשלה נבחרת, ללא יכולת להעביר תקציב, דווקא במשבר הכלכלי העמוק הצפוי לנו בעקבות הקורונה. וכעבור כחצי שנה, במקום הירתמות לאומית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, השלכת מיליארדים לפח על סיבוב בחירות מיותר, רביעי. סביר להניח שתוצאות הבחירות, תענקנה לנתניהו רוב מוחלט, כי הציבור יעניש את מי שדרדר אותנו לאנרכיה הזאת. דבר ראשון שתעשה הכנסת בהובלתו היא פסקת התגברות רדיקלית, שלמעשה תבטל את הרשות השופטת ומיד ביטול כל החוקים נגד נתניהו וחקיקת חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. הפנזטיות של לפיד&שלח מסוכנות.

* השתמש וזרוק – בחדשות הערב ביום חמישי בערוץ 12, היו שתי כתבות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, אך הן קשורות מאוד זו לזו. האחת, במהדורה המוקדמת, ראיון עם בוגי יעלון. השניה, במהדורה המרכזית, ראיון עם מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצי הלוי.

בראיון עמו, שב יעלון והצדיק את הרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ("הערבים" בלשונו). הוא שוב חזר על הטענה שצריך אותם בסך הכל להצבעה אחת. בראיון עם הרצי הלוי הוא דיבר על תרחיש שבו אם תתפרץ קורונה ברצועת עזה, הדרך של הנהגת החמאס להתמודד תהיה פרובוקציה נגד ישראל. הוא הזהיר את חמאס מפני תגובה קשה מאוד, והזכיר את חוסר הפרופורציה בין מה שחמאס מסוגל לעשות לנו למה שאנו מסוגלים לעשות להם.

נחזור לראיון עם יעלון. הוא באמת חושב ש"הערבים" הם פראיירים? הם יסכימו לשכב על הגדר במהלך של "השתמש וזרוק"? בלי מחיר?

הנה תרחיש. קמה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. הייתה הצבעה אחת. ואז מתרחש התרחיש שעליו דיבר הרצי הלוי. וישראל תגיב באופן "בלתי פרופורציונלי" כפי שהוא איים.

ומה? מה תעשה הרשימה המשותפת? היא הרי כבר הצביעה את "ההצבעה האחת". אבל הממשלה צריכה להעביר חוקים? היא צריכה להעביר החלטות בכנסת ובוועדותיה? היא צריכה לאשר תקציבים בוועדת הכספים? יעלון באמת חושב שניתן לתפקד כממשלת מיעוט, שכמובן תאבד את רשת הביטחון? שבכל יום הממשלה תיפול בכל ההצבעות במליאה ובוועדות? כמה זמן הממשלה תקרטע כך? כמה זמן היא תחזיק מעמד? שבועיים? חודשיים? עד העברת תקציב המדינה? או אולי כדי לפצות אותם ולפתות אותם להחזיר את רשת הביטחון, נשלם להם ב… אני אפילו לא רוצה לדמיין מה תהיינה דרישותיהם.

ואולי בכלל… ישראל לא ממש תגיב, מפחד מפני תגובתה של הרשימה המשותפת? לא. אפשרות כזו אני אפילו לא מעלה על דעתי.

* בוגי צדק – בראיון עמו בערוץ 12 נשאל בוגי יעלון על כך שהח"כים שהוא הביא, הנדל והאוזר, הכשילו את הניסיון להקים ממשלת מיעוט. והוא השיב: "שהוא לוקח אחריות" על השגיאה ותקף אותם בחריפות על "התנהגותם".

אני מבין את יעלון. הוא באמת עשה טעות. הוא היה צריך לבחור ח"כים מזן אחר. אבל הוא יכול להתנחם בכך שהוא קיבל גם החלטה נכונה. הוא לא הכניס אותי לרשימה. כי אני הייתי נוהג בדיוק כמו יועז וצביקה. לא הייתי מתקרנף, הייתי נאמן לדרך, לערכים, לעקרונות ולהתחייבות לבוחר.

אני בטוח שבוגי למד מטעותו. להבא הוא יבחר רק יס-מנים ופיונים חסרי מצפן, חסרי חוליות ונטולי מחשבה עצמאית.

* עתירה לא רלוונטית – העתירה לבג"ץ שנועדה למנוע מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם, כבר אינה רלוונטית, כיוון שהנשיא לא הטיל על נתניהו את המנדט. כעת, כדי שנתניהו יעמוד בראש הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים לפחות. אני משער שגם נגד זה תהיינה עתירות. כיוון שאני משוכנע שבג"ץ היה דוחה גם עתירה נגד הטלת המנדט בידי הנשיא, קל וחומר שהוא ידחה עתירה נגד החלטת הכנסת בנדון.

* דף המסרים החדש – דף המסרים החדש מתעשיית ההסתה של נתניהו, שאותו מדקלמים החסידים בהמוניהם, הוא דה-לגיטימציה לעו"ד ליכט המייעץ לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, באשמה הנוראית שהלה שירת במסירות את עם ישראל בפרקליטות המדינה. לא ייאמן, לאיזה שפל בזוי הם יורדים.

ניגוד אינטרסים… חחחחח. איזו עליבות. ניגוד האינטרסים היחיד במו"מ הזה הוא עצם העובדה שהוא מתקיים עם הנאשם עצמו. הניסיון לדה-לגיטימציה של הפרקליטות, שמצטרף אליו ניסיון לדה-לגיטימציה לאנשי הפרקליטות לשעבר, הוא דבר מחפיר, לא לגיטימי ומביש.

* מי שלא רצה את אדלשטיין – מי שלא רצו את יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת – יו"ר ממלכתי לעילא ולעילא, שהגן על הכנסת ושמר על כבודה ועצמאותה מול דורסנותו של נתניהו גם במחיר מסעות הסתה ושיימינג איומים ונוראים בתעלות הביבים בניצוחו של יאיר נתניהו הג'ורה, שכל תקופת כהונתו ובכל חייו הפוליטיים כיבד מאוד את בית המשפט, שזכה להוקרה והערכה מכל חלקי הבית, שאחרי הסיבוב הראשון כחול לבן הצביעו בעדו כיו"ר הכנסת, וכאשר עמד בדילמה בין מצפונו לבין פסק דין (פס"ד שגוי גם לדעתי) של בית המשפט בחר להתפטר – קיבלו (כלומר כולנו נקבל) את יריב לוין כיו"ר הכנסת. לוין הוא עוכר בית המשפט ומערכת המשפט, אידיאולוג של גימוד הרשות השופטת ויס-מן של נתניהו. זה מחיר הפופוליזם של כחול לבן, שרצתה לרצות את "הבייס" שהפך את אדלשטיין ל"אויב העם".

* התנצלות – אחרי שהנבל המנוול, הבן של, איחל מוות לזקנים ממחנה השמאל, כיניתי אותו ביב שופכין.

אני מתנצל מעומק לבי בפני בִּיבֵי השופכין על ההשוואה המעליבה.

* חוליגנים – בהפגנת הדגלים השחורים השתתפו בני בליעל מנוולים, תחתית החבית של החברה הישראלית, אספסוף במובן הנמוך ביותר שיש, שקראו קריאות על כך שלא צריך היה להציל את נתניהו מטביעה בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

ביזיון! חוליגנים נאלחים! מסיתים ומדיחים!

מזעזע לראות אנשים שמידרדרים לתת רמתו של יאיר נתניהו.

* הפגנת הבל – המפגינים בשחור הפגינו כביכול נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל הפגנתם מפריכה מתוך עצמה את טענתם. שעה שישראל, כמו כל העולם, נאבקת בנגיף הקורונה, ואזרחי ישראל נמצאים בשל מצב החירום ברמות שונות של סגר, ואסור אפילו להתפלל במנין, יש רק החרגה אחת. בהנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה החדשCOVIT-19) ) סעיף 21 "מניעת התכנסויות", סעיף קטן יא נאמר: "מותרות הפגנות והשתתפות בהליכים משפטיים לפי הצורך תוך שמירה על ההנחיות והוראות
התקנות, לרבות לעניין כללי התנהגות במרחב הציבורי". למה? כיוון שישראל היא דמוקרטיה וגם בשעת חירום זו, נשמרת זכות ההפגנה. אז על מה הם מפגינים?

כאשר היו פעולות לא דמוקרטיות באמת, כמו הניסיונות לחוקק חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, אכן היה צורך להתריע נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל בהתמודדות עם הקורונה אין כל פגיעה בדמוקרטיה, ובאופן כללי, יש מעט דמוקרטיות ליברליות כמו ישראל.

בקיצור, הייתה זאת הפגנת הבל על כלום.

* סיכון מחושב – יש מידה של סיכון בהקלות ובתהליך היציאה ממדיניות הסגר. יתכן שבעוד שבוע שבועיים יתברר שהן האיצו את התפשטות המגפה ויהיה צורך לסגת מחלק מן ההקלות ומיד תופנה ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות על "ההימור המסוכן". אבל בעיניי ההחלטות ראויות ונכונות והייתי תומך אפילו בשחרור יתר, כולל במערכת החינוך. סגר אינו יכול להיות מדיניות ואינו יכול להאריך ימים. אי אפשר לראות את מכלול חיינו אך ורק דרך הפריזמה הבריאותית ולא כל שכן – פריזמה של מגפה אחת, מסוכנת ככל שתהיה. הנזק למשק ולחברה, לחינוך ולתרבות, לבריאות הנפש של אזרחי ישראל ולאיכות החיים, וכן לבריאותם של מי שסובלים ממחלות אחרות, כתוצאה מהסגר, חייב להילקח בחשבון. את הקורונה יש לראות כחלק מאותו מכלול.

לכן, גם אם בדיעבד יתברר שהסיכון היה גבוה מדי ויהיה צורך לסגת – נכון לקחת את הסיכון המחושב. סגר ממושך הוא כסת"ח. יואב שורק כתב, בצדק, שאיננו עושים סגר בשל תאונות הדרכים, למרות שברור שאם לא תהיה תנועת מכוניות, לא תהיינה תאונות דרכים. ההשוואה נכונה. הסגר היה צעד הכרחי לבלימה, וכעת חשוב לשחרר.

* חותמת גומי – כל ההחלטות שנתניהו ומנכ"לי משרד הבריאות והאוצר מסרו במוצ"ש, כלל כלל לא היו החלטות, כיוון שהן מחייבות החלטת ממשלה, והממשלה התכנסה רק בלילה, שעות אחרות אחרי ההודעה עליהן.

נתניהו הפך זאת לשיטה. קודם הוא מפרסם לציבור את ההחלטות ורק אח"כ מביא אותן לממשלה. הוא מזלזל בממשלה, בשרים ובכללי המשחק הדמוקרטי, כדי להעצים את עצמו ולגמד את שאר השרים.

נתניהו והתעשיה שלו מפמפמים את תאוריות הכזב על "מדינת העומק" ושלטון הפקידים על חשבון נבחרי העם, ובמקביל הוא עצמו עובד עם הפקידים מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, תוך זלזול בוטה ומופגן בהם.

אני מקווה מאוד שממשלת האחדות, שאני מאמין שתקום, תחזיר את ניהול המדינה לתלם הדמוקרטי.

* מחלות רקע – מגפת הקורונה תקפה אותנו כאשר אנו מתבוססים במחלות רקע – המחנאות, הפלגנות, ההקצנה לשני הצדדים, ההיגררות אחרי השוליים הרדיקליים בשני הצדדים (הכהניסטים והרשימה המשותפת), השחיתות, ההסתה נגד מדינת החוק, דו שיח של חרשים, פולחן אישיות למנהיג, שנאת אחים ועוד. ללא אותן מחלות רקע הייתה לנו ממשלה נבחרת ויציבה שיכלה להתמקד בניהול המשבר. ללא אותן מחלות רקע לא היה צורך בממשלת אחדות לאומית, אבל אם היינו רואים בכך צורך היא הייתה קמה בקלות, בתוך ימים. התרופה היחידה למחלות הרקע היא ממשלת אחדות. לא, ממשלת אחדות אינה תרופת פלא שתביא מזור לכל תחלואינו, אך היא התנאי ההכרחי לעצור את ההידרדרות, לייצב את החולה ולאפשר תחילת החלמה. אלא שבשל אותן מחלות רקע, הקמתה של ממשלת האחדות נתקלת בקשיים רבים כל-כך, עד שהיכולת להקים אותה נראית כמעט בלתי אפשרית. יש לקוות, שההכרח להקים אותה יביא את הצדדים לעשות את הצעד ההכרחי כל כך.

* דוגמה אישית – נפתלי בנט ויתר על 20% משכרו. כל הכבוד! אני יודע לפחות על שני ח"כים נוספים שעשו כן – גדעון סער ועמיר פרץ. יבורכו. ואם יש נוספים שאיני יודע עליהם, אך גם הם נהגו כך – אף הם ראויים לשבח.

דוגמה אישית היא בסיס המנהיגות.

* הצד השני של הזום – "מה'ייתה עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת", תהתה להקת כוורת ב"שיר המכולת". ואני שואל, מה הייתי עושה אם הסגר היה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט.

ננסה לשער לעצמנו אותו סגר, רק בלי ווטסאפ, בלי דוא"ל, בלי אינטרנט, בלי זום. המחשבה הזאת נדמית לי כסיוט. בסיטואציה הזו הבידוד היה כצינוק.

הרבה דובר לאורך השנים על הלימודים המקוונים, על כך שמערכת החינוך מפגרת כל כך אחרי הטכנולוגיה ונמנעת ממימוש היכולת ללימוד מרחוק. והנה, החזון הטכנולוגי קורם עור וגידים ומערכות החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, יודעים לתת מענה מרחוק.

את יישומון זום לא הכרתי עד הקורונה. ועכשיו – היא מנת חלקי באופן יומיומי; ישיבות, פגישות עבודה, הרצאות, בית מדרש, אירועים קיבוציים, מפגשים משפחתיים. איך יכולנו להסתדר עד כה בלי הזום?

אנו נהנים מהקדמה הטכנולוגית שהופכת את החיים שלנו להרבה יותר קלים, מהירים, קומוניקטיביים. בשש אחרי הקורונה טכנולוגיות "המרחוק" המקוונות ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, מחיינו, מעבודתנו ומלימודינו. הרווחנו.

אבל יש לכך גם צד שני. ככל שאנו משתמשים יותר בטכנולוגיות ה"מרחוק" אנו לומדים גם את מגבלותיהן. לא יעזור, אף טכנולוגיה אינה יכולה להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי, האנושי, החברתי. אין דין ישיבת זום כישיבה פנים אל פנים. אין דין לימוד מרחוק ללימוד בצוותא. אין להשוות שיעור בכיתה לשיעור דרך המסכים. זו אינה אותה אינטראקציה, זו איכות אחרת.

טוב שיש את הטכנולוגיות הללו, טוב שנחשפנו אליהן, הן מייעלות את חיינו ומן הסתם גם בעתיד נחסוך הרבה זמן וכסף של נסיעות לישיבות שאפשר לקיים מרחוק. אבל ככל שנוכל, נשמח להיפגש, הן לעבודה והן לבילויים ובוודאי למשפחה. כי זו משמעות היותנו חיה חברתית.

* אש זרה – פרשת השבוע היא פרשת "שמיני". לב הפרשה הוא סיפור מותם של נדב ואביהוא – בניו של אהרון הכהן הגדול. בטקס חנוכת המזבח, לנגד כל עם ישראל, הם עלו כדי לבצע את תפקידם בטקס, על פי פרוטוקול מפורט. לפתע, כך כתוב, הם הדליקו "אש זרה" שלא נצטוו להדליק, ועל המקום יצאה אש מן השמים והרגה את שני האחים, בשידור חי מול כל עם ישראל ולנגד עיניהם של אהרון אביהם ומשה דודם.

האש הזרה היא אש הקנאות הדתית – היומרה והיוהרה להיות יותר מחמירים מן החומרות, יותר אדוקים מאדוקים, יותר צדיקים מצדיקים. התורה פוסלת את הקנאות הזאת.

ראיתי את התפרעות הקנאים החרדים בקסבה של מאה שערים, בהפגנה נגד האיסור להתפלל במניין בעידן הקורונה. לא רק את הוראות המדינה השנואה עליהם הם הפרו, אלא גם את הוראות גדולי התורה כולל רבני העדה החרדית הקנאית. אבל לקנאות אין גבול. ככל שתקצין, יהיו קיצונים יותר, קנאים יותר. זו התגלמות האש הזרה של הקנאות.

* תחזית הקורונה שלי – אציג את התחזית שלי לקורונה, ובעוד מספר חודשים אומר בשמחה: "אמרתי לכם".

והרי התחזית: בעוד מספר חודשים, בעקבות התפתחות הקורונה (שאין לי מושג מה תהיה) הרבה מאוד אנשים יגידו "אמרתי לכם".

תראו שאני צודק.

* קווים אדומים – דיווח בעיתון לבנוני על עסקת השבויים הנרקמת מדאיג מאוד. אסייג את דבריי ואציין שהעיתון מתבסס על גורמים בחמאס, ויתכן שמדובר בפייק ניוז או לוחמה פסיכולוגית. על פי הדיווח, חמאס דורש שחרורם של 250 מחבלים תמורת מידע על השבויים והנעדרים.

על המידע אין לשלם כל מחיר. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל, יש להחזיר את כל הגופות של מחבלים שבידינו. תמורת ישראלי חי, יש לשחרר מחבל חי. זה העיקרון שצריך להנחות את ישראל.

על פי אותו דיווח, חמאס עומד על דרישתו שכל משוחררי עסקת שליט שנאסרו מחדש ישוחררו. זו דרישה שאסור אפילו לדון עליה, כי משמעותה היא קבלת העיקרון שישראל משחררת מחבלים ומסכימה לכך שהם ישובו לעסוק בטרור, ויש להם חסינות לכל החיים.

בעבר, כל עסקאות השבויים החמורות הללו, שעלו בסופו של דבר במחיר דמים כבד, קיבלו רוח גבית מהציבור, שתמך בהן ברובו הגדול. אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי למד את הלקח, ודעת הקהל תציב בפני הממשלה קווים אדומים.

* עלילת פוסט פסח – ב"הארץ" התפרסמה ידיעה כאילו ישראל התנתה העברת מכונות הנשמה לרצועת עזה תמורת מידע על השבויים והנעדרים הישראלים שבידה. הן חמאס והן ישראל הכחישו את הידיעה הזאת. זה לא הפריע לגדעון לוי לפרסם פשקוויל ארסי, שבו השווה את העסקה, שלא הייתה ולא נבראה, לעסקה הנאצית של "משאיות תמורת יהודים". ימים ספורים לפני יום הזיכרון השואה, כותב התועמלן האנטי ישראלי פשקוויל בסגנון מובהק של מכחיש שואה.

הוא טוען שישראל צריכה ללא תנאי להעביר מכונות הנשמה ושלאור הקורונה ישראל צריכה ללא תנאי מיוזמתה לשחרר את אלפי המחבלים הכלואים בישראל (אסירים פוליטיים כהגדרתו האורוויליאנית), ומצדיק את חמאס שמחזיק בידיו ישראלים חסרי ישע וגופות של חללי צה"ל בלי למסור מידע על מצבם.

והוא הוסיף עלילת דם חדשה: "ישראל גם שבה וריססה מהאוויר את השדות שליד הגדר. הרוח נשאה את החומרים הרעילים אל מחנות הפליטים". מדובר כמובן בריסוס שדות חקלאיים של יישובי עוטף עזה, כפי שמרוססים כל שדות החקלאות. עכשיו גדעון האו האו מעליל על ישראל בהחדרת חומרים רעילים למחנות הפליטים. רגע, עונת עלילות הדם נגד יהודים לא אמורה להיות לפני פסח?

* סיפורים מלבנון – בימים האחרונים נחשפתי לקבוצת הפייסבוק החדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". הסיפורים והעדויות – מרתקים. ניתן לכתוב מהם ספר שיתעד את הימים ההם, דרך עיני הלוחמים בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה.

רוב הכותבים צעירים ממני, ששירתו ברצועת הביטחון בשנות ה-90. גם אני צירפתי סיפורים, משירותי הסדיר בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, בעומק לבנון.

* חמץ ראשון – בילדותנו הרחוקה, עם צאת שביעי של פסח נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער או לסביח המקורי (שעל שמו קרויה המנה), ברח' עוזיאל בר"ג, ועומדים בתור אינסופי כדי לקנות את החמץ הראשון.

אבא שלי סלד מהמנהג הזה. הוא טען שזה מנהג של "פרעסערים". "אפשר לחשוב שרעבתם, ואינכם יכולים להמתין בסבלנות למחר בבוקר". כמובן שהוא צדק.

השנה, התורים האלה לא התקיימו, וכל בית ישראל המתינו בסבלנות לבוקר שלמחרת.

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שאני אוכל הוא המופלטות במימונה. בשנים הראשונות הייתי נוסע לחניכיי בנצרת-עלית (היום נוף הגליל) ומתארח במימונה אצל הורי החניכים (עברתי מבית לבית, בין המשפחות של יוצאי גלות מרוקו). כעבור שנים אחדות התחלנו לחגוג באורטל את המימונה כהלכתה. אבל השנה, מה לעשות, אסור להתכנס, ואי אפשר לחגוג.

אבל הראש האורטלי ממציא לנו פטנטים. לא, את המימונה אי אפשר לחגוג בזום. אבל צוות המימונה טרח וכל משפחה קיבלה "ערכת מימונה" עם מופלטות וספינג' טריים וחמים, עם חמאה ודבש, למימונה במשפחה הגרעינית.

* חג שמח – באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל שאלה אחת הקוראות: "למה כולם אומרים 'חג שמח'. החג הזה אינו שמח משום בחינה עבור מיליוני אנשים במדינה הזו". והיא פירטה את צרות הקורונה, המובטלים, הקשישים הבודדים וכו'. ולהפתעתי רוביק הגיב: "אין לזירה הלשונית אלא להסכים. החג השנה עצוב. נכון שברכות הן קלישאות המאבדות את משמעותן, אבל במקרה זה הצרימה גדולה מדי".

זאת טעות יסודית. "חג שמח" זה איחול, לא ציון עובדה. כשאנו מברכים ב"חג שמח" אנו מאחלים לאיש שיחנו שהחג שלו יהיה שמח. ולכן, דווקא ככל שעצוב יותר, כך ברכת "חג שמח" נכונה יותר ונחוצה יותר.

אגב, לי היה באמת חג שמח. וסדר שמח מאוד בהרכב משפחתי גרעיני מצומצם. למה? כי בחרתי להיות שמח ולעשות שמח.

* ביד הלשון

מעלה צביה – היישוב מעלה צביה בגוש משגב הוא יישוב קהילתי השייך לכת האִימֶן. היישוב נוסד כקיבוץ של התק"ם ב-1978, אך נסגר וב-1986 נמסר לגרעין של אימן.

מעלה צביה מנציח את זכרה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות. צביה הייתה נשואה ליצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד (סגנו של מרדכי אנילביץ'). שמה בפי כל היה צִבְיָה.

צביה ואנטק, שניהם מנהיגים כריזמטיים מלידה, היו מנהיגי תנועת הנוער "דרור-החלוץ", מייסדי ומנהיגי קיבוצם ודמויות מופת מרכזיות ובעלות השפעה בתנועת הקיבוץ המאוחד. הם היו מקורבים מאוד לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, והיו ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"