צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.19

* הפקרת הכורדים – במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה". השניה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה".

"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השניה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת על הייתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.

זכינו, וישראל היא המדינה שנהנתה יותר מכל ממחויבותו של טראמפ להחזרת אמריקה לגדולתה – בהכרה בירושלים כבירת ישראל, בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, בהפסקת הסיוע לאונר"א, בהכרה בריבונות ישראל על הגולן ובפרישת ארה"ב מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני.

הכורדים האומללים הם הקורבנות של מחויבותו של טראמפ לסיסמת "אמריקה תחילה". הוא הפקיר אותם לציפורניו הרצחניות של אחד הרודנים האכזריים והמסוכנים במאה ה-21, ארדואן, רודן טורקיה. הוא הפקיר אותם לידיו של מי שלא יבחל בטבח ואולי אף בג'נוסייד. וטראמפ לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו.

* הלקח – הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים לגורלם, הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על מרכיבי הביטחון – עוצמתו של צה"ל, גבולות בני הגנה, הרתעה בלתי קונבנציונלית ומה שנשחק כל כך בשנים האחרונות – חוסן לאומי, המבוסס על לכידות וסולידריות חברתית.

* חשיבותה של אופוזיציה – כדי שתקום ממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי הממשלה הרצויה מלכתחילה, והיחידה האפשרית בדיעבד, על כחול לבן והליכוד לשבת, בלי להיות מסונדלים בשום הסכם ושום בלוק עם אף מפלגה אחרת, ולקבוע את קווי היסוד ואת מבנה הממשלה. על שתי המפלגות להודיע מראש שאינן פוסלות אף מפלגה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד, מוזמנת להצטרף.

עם זאת, אני חושב שאין זה רצוי שהממשלה תהיה רחבה מדי, כיוון שבדמוקרטיה יש תפקיד חשוב גם לאופוזיציה. ורצוי מאוד, שבראש האופוזיציה לא יעמוד איימן עודה. למה? כי עודה אינו אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה.

על פי הנוהג, כל ראש מדינה שמגיע לארץ נפגש עם ראש האופוזיציה. מן הראוי שישמע אופוזיציה פטריוטית, שחלוקה על הממשלה, אך היא חלק מן הקונצנזוס הלאומי. על פי הנוהל, בכל דיון ממלכתי חשוב ובכל דיון שאליו מוזמן מנהיג מדינה זרה, אחרי ראש הממשלה נואם ראש האופוזיציה. גם כאן, ראוי שתישמע ביקורת של מתנגדי הממשלה, אך לא של מתנגדי המדינה. על פי החוק, על ראש הממשלה להיפגש באופן קבוע לשיחות תדרוך מדיני ביטחוני עם ראש האופוזיציה. אמנם אני סומך על ראש הממשלה, בין אם יהיה זה גנץ, בין אם יהיה זה נתניהו ובין אם יהיה זה סער או מנהיג אחר מן הליכוד, שהוא יקפיד לדווח לעודה בהרחבה על מה שבלאו הכי מופיע בעיתונים. ובכל זאת, עדיף שבראש האופוזיציה יעמוד אדם שניתן יהיה לדווח לו ברוח החוק.

* מפזז על הדם – נער השליחויות דודי אמסלם הגיב על רצח מיכל סלה בהאשמת המשטרה שבמקום לטפל באלימות נגד נשים היא חוקרת את נתניהו. ב-71 שנות קיומה של המדינה, לא כיהן איש כל כך עלוב ונקלה כשר בממשלה. אפילו שאריות הבושה כבר נעלמו.

(אופס… תיקנו אותי. אמסלם אינו הכי נקלה. גונן שגב היה נקלה ממנו. אמסלם הוא השני הכי נקלה).

* בזכות התהליכים – איני מכיר את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ יאיר גולן, אולם אנשים ששמעו אותה מספרים לי שהיא רחוקה מאוד מהשקפות מרצ; שהוא מצדד בעקרונות תכנית אלון, בבקעת הירדן ישראלית, בגולן ישראלי.

מדוע, אם כן, מרצ צירפה אותו לשורותיה והציבה אותו במקום השלישי ברשימתה? בזכות נאום "התהליכים", בהיותו סגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. את זה אוהבים במרצ, ובזכות ההשוואה הזאת הוא נמצא ראוי לרשימתה.

גולן יודע זאת, ולכן הוא ממשיך למחזר את דבריו הנואלים. לאחרונה אמר, בהקשר לבחירות הדמוקרטיות בישראל, ש"גם היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות" (אגב, אף היסטוריון רציני לא יחתום על האמירה הזאת).

ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, היא הלהיט בקרב שונאי ישראל, שוחרי BDS ושאר אנטישמים, והיא סוג של הכחשת השואה.

* התנגדות נגועה בפוליטיקה – סבר פלוצקר כתב ב"ממון" מאמר חשוב ובו ביקורת נוקבת על בעיית הבעיות של התנהלות המדינה – העדר תכנון לטווח רחוק בתחומי החיים השונים, לדוגמה בתחבורה ובבריאות, שבעטיו אנו מדשדשים זמן רב, לא מתקדמים, לא פורצים קדימה ומפגרים במתן מענה לצרכים. זאת בניגוד לאופן התנהלותנו בעבר, שהביאה להישגים גדולים, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך גם בתקופות מאוחרות, כמו בקליטת העליה הגדולה מחבר העמים.

הבעיה במאמרו של פלוצקר, הוא שהשקפתו הפוליטית מקלקלת את השורה. אמנם פלוצקר, לאורך שנים, יודע להפריד בין ניתוחיו לבין הנושא המפלגתי, ויודע לפרגן ולבקר ממשלות ומנהיגים ללא קשר לשייכותם המפלגתית. אבל השקפת עולמו המדינית, מקבעת אותו לדוגמטיות לא הגיונית.

כך גם במאמר זה. כך הוא כותב: "הכל מסכימים שהמחסור המורגש כבר היום ברופאים ואחיות צפוי להחמיר תוך שנים ספורות. הכל ידעו זאת כבר לפני חמש שנים ואפילו לפני שמונה שנים. גם הפתרונות היו פחות או יותר ידועים. הם לא יושמו. שתי אוניברסיטאות ללא התמחות ברפואה, אבל עם מומחיות חזקה בפוליטיקה, זכו להקים פקולטות לרפואה, אחת מהן באריאל, תכשיר בעשור הבא רופאים פלשתינאים".

חבל שהוא מבקר דווקא את מה שראוי לשבח – הקמת שתי פקולטות חדשות לרפואה, בצפת ובאריאל. מי אמר שדווקא האוניברסיטאות הדשנות הן שצריכות לתת את המענה למחסור ברופאים? הפקולטה בצפת נותנת מענה לא רק לצורך בהכשרת רופאים, אלא גם לצורך בחיזוק הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה, בהשכלה, בבריאות (מצב הבריאות בפריפריה בעייתי מאוד), בחיזוק הגליל, ביישוב הגליל באוכלוסיה חזקה וצעירה. ובאשר לאריאל – לא הקמת הפקולטה שם נגועה בפוליטיקה, אלא ההתנגדות להקמת הפקולטה. ומה רע בכך שלצד רופאים ישראלים, היא תכשיר גם רופאים פלשתינאים?

* הליכודניקים – צפיתי בפרקי סרט התעודה של עמרי אסנהיים בערוץ 12 – "הליכודניקים". קודם כל, זה סרט משובח ומרתק. עם זאת, חסרה הייתה בו האידיאולוגיה של הליכוד – שלמות הארץ וכיו"ב. הייתה הסוציולוגיה, הייתה המנהיגות והכריזמה, היו המאבקים הפוליטיים והעדתיים בליכוד, והם הוצגו בצורה מעולה, אך להציג את התכנית בלי לדבר בכלל על האידיאולוגיה – דבר זה הוא בעוכרי הסרט.

כאדם שחי ונושם את הפוליטיקה הישראלית משחר ילדותי, הסרט לא חידש לי כמעט דבר. ובכל זאת, לראות את ההיסטוריה הפוליטית של הליכוד מרוכזת כל כך, בשילוב של סרטי תעודה עם זיכרונות מבפנים של הדמויות המעורבות – הדבר עורר בי זיכרונות, תובנות ומחשבות. אשתף כמה מתובנותיי.

– אחד הדברים המייחדים את הליכוד, ועוד קודם את חירות ואת המפלגה הרוויזיוניסטית, מימי ז'בוטינסקי, דרך בגין ועד נתניהו, הוא פולחן המנהיג; ההערצה והסגידה למנהיג. ההערצה לבגין לא נפלה מההערצה לנתניהו, ואף עלתה עליה. ואני מודה שאיני אוהב, בלשון המעטה, הערצת מנהיגים. אך יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין הייתה הערצת אדם ישר, נקי כפים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית. האם ההמון שהעריץ אותו היה מעריץ אותו גם אילו חטא, גם אילו נחשד בשחיתות, גם אילו שיקר? חוששני שכן. אבל הוא היה אחר. לגמרי אחר.

– בגין, בניגוד לנתניהו, טיפח ממשיכים ויורשים; העלה אותם וקידם אותם. עם זאת, בדומה לנתניהו, הוא לא טיפח את ה-יורש. וכך הוא השאיר אחריו ואקום עצום, שיצר עשור של מלחמת מחנות קשה ואלימה, בין מחנות שרון, לוי ושמיר. אגב, גם כלפי שרון ולוי הייתה הערצת המון, כמו כלפי בגין ונתניהו. כשאני רואה את מלחמת העולם בין המחנות ונזכר בה, אני יכול להבין את התשוקה בליכוד להתלכד מאחורי מנהיג אחד, את הטראומה של תקופת המחנות ואת הפחד מפני כאוס אחרי שהמנהיג יירד מן הבמה.

– כאשר נערכה ההתמודדות הראשונה בין שמיר ולוי, לאחר התפטרותו של בגין ב-1983, תמכתי בכל לבי בדוד לוי. הערכתי מאוד את האיש, ראיתי מסר חברתי בעצם בחירתו, כהתגלמות המוביליות החברתית, כמימוש "הסיפור הישראלי", ותמכתי ברעיונות הצדק החברתי שהוא נשא. עם זאת, לא הייתי אנטי שמיר. לימים, כאשר שמיר היה ראש הממשלה, ולוי ושרון כשרים בממשלתו לא חדלו לחתור תחתיו, לעשות הכל כדי להפיל אותו, בחוסר ממלכתיות, בבוטות ואף באלימות, הייתה לי התנגדות חריפה ללוי ושרון. היא הגיעה לשיאה בתקופת "שרי החישוקים", כאשר לוי, שתמיד היה מתון מבחינה מדינית, יחד עם שרון ומודעי, יצרו קואליציה של אמביציה להפלתו של שמיר, במראית עין של התנגדות אידיאולוגית מימין, ולא בחלו בשום דרך לפגוע בו ולפעול נגדו. ואף על פי כן, במבט לאחור, עדיין יש בי הערכה רבה לדוד לוי, ולתפקיד החשוב שמילא בהיסטוריה החברתית והפוליטית של מדינת ישראל.

– התכנית מראה איך התקשורת העריצה את נתניהו, הריצה אותו, פינקה אותו ובנתה אותו בראשית דרכו.

– כשראיתי שוב את פרשת "הקלטת הלוהטת" – הקונספירציה שנתניהו רקם נגד דוד לוי, בשיאה של ההתמודדות ביניהם על ראשות הליכוד; ה"קלטת" שלא הייתה ולא נבראה ולא הייתה אלא מזימה להשחרת פניו של מי שהוגדר "בכיר בליכוד המוקף פושעים" ולמחרת הודלף שאותו בכיר הוא דוד לוי, חשבתי דווקא על קהלת. "אין חדש תחת השמש".

– בתיאוריית הקונספירציה של "הקלטת" נתניהו האשים את יעקב ברדוגו כאחד מה"פושעים" שהקיפו את דוד לוי. גם היום ברדוגו אינו מצליח להסתיר את עלבונו. אז איך, ריבונו של עולם, הוא הפך לחסיד שוטה של נתניהו, לתועמלנו ולשופרו בתקשורת? זו חידה בעיניי.

– מעניין מאוד לראות, איך מבחינה חיצונית נתניהו כמעט לא השתנה מ-1996 ועד היום. לעומת זאת, הוא השתנה מאוד בין שנת 1993 ל-1996. אני סתם מציין זאת כאנקדוטה. אין בכך שום אמירה מעבר לכך.

– באחד הקטעים האחרונים נראה נתניהו במפגש עם ראשי ערים של הליכוד יומיים לפני הבחירות האחרונות, כשהוא מדרבן אותם לעשות הכל כדי להוציא את הליכודניקים לקלפי. והמסר שלו היה ברור – "אם אין לנו 61, ואין לנו 61, רק דבר אחד יקבע מי יקים את הממשלה – מי תהיה המפלגה הגדולה. מספרים לכם את האגדה שגודל הגוש קובע. אל תאמינו. אין דבר כזה גוש. אין לזה שום משמעות. מה שקובע הוא רק דבר אחד – גודל המפלגה". בבחירות קיבלה כחול לבן 33 מנדטים והליכוד – 32 מנדטים.

– שיאו של הפרק האחרון היה נאומה של לימור לבנת בוועידת הליכוד, שבו הציגה שאלה רטורית: "לשם מה עלינו לשלטון? כדי לחלק ג'ובים?!" והקהל שאג "כ—-ן!!!" רגע אחד, המגלם את הסיאוב והרקב בליכוד, מפלגה אידיאליסטית בשחרותה. כן, השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית במיוחד.

– הזדהיתי מאוד עם תשדירי הליכוד בבחירות 1977, שהיטיבו לתאר את הרקב הנעוץ בשלטון ממושך מדי ואת ההכרח הדמוקרטי בחילופי שלטון. הם היו נכונים אז והם נכונים עכשיו.

* משעממת – אורנה פרץ מקריית שמונה, שראש הממשלה, בעזות מצח, הלבין את פניה כשאמר לה: "את משעממת אותנו", הייתה ונשארה ליכודניקית. בשבועות האחרונים היא משתתפת בהפגנת חסידי נתניהו ליד בית היועמ"ש נגד מדינת החוק. נתניהו ששמע על כך הזמין אותה למפגש פיוס מתוקשר, והתבכיין באוזניה בחמוציות ממורמרת אופיינית, ש"עכשיו את משעממת את התקשורת". זה נשמע כמו אויאויאוי.

נזכרתי, שאחרי התקרית, מכונת התעמולה ותעשיית השקרים מהבית ברח' בלופר, הפיצה את סיפור הבדים על כך שאורנה פרץ היא פעילה ב"הקרן", שממנת אותה ושלחה אותה וכו'. והמונים הפיצו עוד ועוד פוסטים עם "הוכחות" לשקר. כרגיל.

* חדשות טובות למפלגת העבודה – מי אומר שרק דברים רעים קורים למפלגת העבודה? אחד הדברים הטובים שקרו לה השנה, הוא שהיא נפטרה מעונשה של סתיו שפיר.

* המיישב הגדול – במדור "70 שנים אחרי" במוסף "שישבת" של "ישראל היום", דווח על מינויו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, לתפקיד גזבר הסוכנות היהודית, השבוע לפני 70 שנה. עוד סופר בידיעה, שעם מינויו, עמד אשכול על כך שבמקביל הוא יישאר בתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית.

ראוי לציין, שאשכול נשאר בתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות גם כשמונה לשר החקלאות ואח"כ כשמונה לשר האוצר והוא כיהן בתפקיד עד מינויו לראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963.

אשכול היה בראש ובראשונה איש ההתיישבות. בכפל התפקידים כשר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא קיצר למינימום את המרחק בין הפה של ראש המחלקה להתיישבות לאוזן של שר האוצר. אני מאמין, שאילו אסור היה אז, כמו היום, כפל תפקידים, והיה עליו לבחור בין תפקיד שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא היה בוחר בהתיישבות.

בכל תולדות הציונות לא היה אדם שתרם ליישוב ארץ ישראל כאשכול, שהקים מאות יישובים בגליל ובנגב. גם כראש הממשלה הוא דחף להתיישבות והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן וצפון ים המלח ובגוש עציון, לאחר מלחמת ששת הימים. 1/3 מן היישובים שקמו בגולן עד היום, ב-52.5 שנות התיישבות, הוקמו בשנה וחצי שבין המלחמה לפטירתו של אשכול. הוא דחף, עודד והיה מעורב בהקמתם.

את הכל עשה בפשטות, בצניעות, בהומור עצמי וללא שמץ של פומפוזיות ובלי כריזמה מוחצנת, שכה אפיינו ומאפיינים מנהיגים אחרים. אני אוהב את סגנון המנהיגות של ראשי ממשלה כלוי אשכול ויצחק שמיר, שחייהם היו קודש להגשמת הציונות, ולא ראו בציונות כלי לשירות תאוותיהם.

* העצה הטובה ביותר – במוסף "7 ימים" הופיע מיזם מיוחד לחגים – "העצה הכי טובה שקיבלתי". אנשים מצליחים, כהגדרת העיתון, סיפרו על העצות המוצלחות ביותר שקיבלו. חלק מן הסיפורים היו מעניינים יותר, חלק מעניינים פחות. אבל היפה במיזם, הוא שיש בו מֵמד של צניעות, כאשר אדם מצליח בתחום כלשהו, מספר על עצה שקיבל מאדם אחר, והוא אימץ אותה והיא ליוותה אותו בחיים.

אבל יש מי שאינם מסוגלים להתגבר על טבע האני ואפסי עוד שלהם. כך סיפר אהוד ברק על עצה שקיבל, כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בן 31, מאחד מפקודיו. " 'אם אהוד יישאר בצבא הוא יהיה ראש אמ"ן ואח"כ רמטכ"ל. הוא יהיה שר הביטחון ואולי גם ראש ממשלה. השאלה היא האם הוא יישאר אהוד שאנחנו מכירים?' ואז הוא פנה אלי [מספר ברק] והוסיף: 'אני ממליץ מאוד שתישאר אותו אהוד' ".

אבל הפעם אהוד ברק מקבל רק את מדליית הכסף בתחרות המגלומניה. האפילה עליו איילת שקד. היא סיפרה איך "כולם" המליצו לה לא לעזוב את ההיי-טק וללכת לפוליטיקה ואח"כ איך "כולם" יעצו לה לא להתמודד בפריימריז בבית היהודי, ואיך כולם טעו והיא צדקה.

* צר לי עליך – אהוד בן עזר כינה אותי אוטו-אנטישמי ועוכר ישראל. למה? כי ביקרתי את נתניהו. צר לי על בן עזר, סופר ופובליציסט רב זכויות, שהוכה בסנוורים בתעמולת פולחן האישיות של נתניהו, ואימץ את הנראטיב העקום והחולה של הדת האלילית הזאת, לפיה "המדינה זה ביבי", ומי שמבקר את נתניהו שונא את המדינה.

ביקורתי על נתניהו נובעת מאהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל, וסלידתי מפולחן האישיות האלילי של האיש הזה.

וביום הכיפורים אני מוחל לבן עזר על דבריו.

* ביד הלשון

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ – הסופר אלי עמיר התראיין לתכנית "בילוי נעים" בגל"צ, ודיבר בזכות כור ההיתוך ונגד העדתיות. הוא אמר למראייניו, בני העדות השונות, מולי שפירא ומיכאל בר-זוהר: "אנשים אחים אנחנו".

הביטוי הזה נועד לגשר על פערים ומחלוקות בזכות הזהות המשותפת. מקור הביטוי בספר בראשית, בפנייתו של אברם לאחיינו לוט, שנועדה לשים קץ לחיכוכים בין אנשי אברם לאנשי לוט. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

* "חדשות בן עזר"

ביד הלשון: לקסיקון תשע"ט

אוטיסט – כינוי גנאי שדודו אמסלם הטיח בבני גנץ, וערר סערה גדולה בשל השימוש במילה אוטיסט כגידוף. אמסלם התנצל על דבריו.

אז מה אם הם ירו על אשקלון? – פרץ גאונות ורגישות אופייני של מירי רגב.

אין ימין ואין שמאל – סיסמת הבחירות של "חוסן לישראל", מפלגתו של גנץ, הצלע המרכזית ב"כחול לבן". במידה מסוימת גם "כחול לבן" השתמשה בה.

אכלתי ממנה חרא – גבאי מסכם את הזוגיות עם ציפי לבני.

אפודים צהובים – הפגנות סוערות נגד יוקר המחיה בצרפת נעשו בידי מפגינים לבושים באפודים צהובים. מפגינים בכל העולם, וגם בישראל, חיקו אותם.

אפקט מנדלבליט – ההשפעה של הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגד נתניהו על תוצאות הבחירות. שאלה זו העסיקה את הפרשנים. מסתבר שהיא לא הייתה כל כך גדולה.

ארבעים מנדטים – יעד הבחירות של הליכוד שהציב ראש הממשלה ואח"כ היעד של כחול לבן שהציב גנץ. האמת ששתיהן לא היו רחוקות מן היעד בבחירות אפריל – הגיעו ל-35 מנדטים כל אחת. כל אחת מהן איבדה עוד מכוחה בבחירות ספטמבר.

אריה חזק – אריה דרעי בתעמולת ש"ס.

את לא מעניינת – תגובתו המאופקת והממלכתית של ראש הממשלה נתניהו לתושבת קריית שמונה, חולת סרטן, שמחתה על סגירת חדר המיון הקדמי בעיר. "את משעממת", הוא הוסיף, מדושן עונג, לקול תשואות הקהל.

אתגר הבקבוק – טרנד עולמי (שנמשך ימים ספורים) – ידוענים צילמו את עצמם פותחים בבעיטה פקק של בקבוק. ביניהם בלט, בישראל, אהוד ברק, ששילב את המעשה עם מסר אנטי ביבי. גם יאיר לפיד הוציא סרטון ברוח זו, אך בלי לפתוח את הפקק.

בוגד – אמירה אומללה של יעלון בראיון רדיופוני, על פיה פרשת הצוללות עלולה להגיע לכדי בגידה, שונמכה בידי תועמלני נתניהו לטענה ש"כחול לבן" האשימה את נתניהו בבגידה וטענו שביבי בוגד, ועשו מן הטענה הזאת מטעמים במערכות הבחירות.

בוטים – קיצור של רובוטים. כינוי לפרופילים מזויפים אוטומטיים ברשתות החברתיות. שימשו לצרכי תעמולה לא מהוגנת (בלשון המעטה) במערכת הבחירות.

בושם פשיזם – גיבור סרטון תעמולה שנוי במחלוקת של "הימין החדש", בכיכובה של איילת שקד.

ביבי או טיבי – סיסמת ההסתה של נתניהו בבחירות.

ביביזם – הפיכת ההערצה לנתניהו לאידיאולוגיה ואף לדת.

בייס – הגרעין הקשה של מפלגה או של גוש.

בכפוף לשימוע – כתב האישום לנתניהו.

בלוק טכני – הליכה משותפת לבחירות על מנת להתפצל אחריהן. כך הוגדר החיבור של "הבית היהודי" עם "עוצמה יהודית" בבחירות אפריל והחיבור של "ימינה".

בלוק ימין – גוש של מפלגות הימין והחרדים שנתניהו הקים אחרי בחירות ספטמבר לצורך ניהול משותף של מו"מ קואליציוני ובניסיון לחסום ממשלה בראשות גנץ.

בלפור – הרחוב בירושלים בו שוכן בית ראש הממשלה. בעגה הפוליטית – ביטוי להשפעתם הפוליטית של שרה ויאיר נתניהו על הנעשה בממשלה ובליכוד.

בני-חותא – כינוי לבני גנץ, בגין אופיו הנינוח.

גנרלים – שם גנאי תעמולתי לרמטכ"לים ואלופים בצה"ל, שהקדישו את כל חייהם לביטחון מדינת ישראל, ברגע שבחרו צד פוליטי ש"לא משלנו". השימוש בשפה זרה נועד לשוות להם תדמית של זרוּת והתנשאוּת (אנחנו הלוחמים והם ה'גנרלים' וה'אליטות') ולרמוז לחונטות צבאיות בדרום אמריקה. אלוף – מילה עברית תנ"כית כל כך יפה. ובג'יבריש הפוליטי – אם אתה שלנו אתה אלוף. אם אתה שלהם אתה גנרליסימו.

גרוש ללירה – הגדרה של גבי אשכנזי, שחוּזָר בידי מפלגות שונות ותיווך בין גנץ ויעלון לבין לפיד על חיבור פוליטי ביניהם, לתנאי הצטרפותו לחיים הפוליטיים: רק אם אוסיף את הגרוש ללירה, כלומר רק אם הם יתחברו והוא יהיה התוספת הקטנה.

דברי כזב – הגדרתו המדויקת של גדעון סער לקונספירציה שנתניהו טפל עליו.

דובים בקוטב הצפוני – מטאפורה חביבה על ליברמן. במקרה אחד אמר שאין לגנץ עם מי להרכיב קואליציה, אולי עם דובים בקוטב הצפוני. במקרה שני, כשנתניהו מינה יועץ לענייני העולים מחבר העמים, הוא אמר שכנראה נתניהו ימנה יועץ גם לענייני הדובים בקוטב הצפוני.

דווקא נתניהו – סיסמת בחירות של נתניהו, המשדרת התרסה כמו-אופוזיציונית כאילו ראש הממשלה הוא הלוחם בשלטון "הממסד".

דף מסרים – הוראות הפעלה יומיות למרואיינים מטעם המפלגות השונות, כדי להבטיח משמעת קמפיין.

דרום שחור – מחאה של בני הנוער בנגב המערבי על המצב הביטחוני בגבול עזה.

האוזן של ה-m-16 – "לא שמעתי טוב. אוזן ימין היא האוזן של ה-m-16", תירוץ קצת תמוה של גנץ, שמעד בתשובה לשאלה על הצטרפות אפשרית לממשלה בראשות נתניהו.

הגננת המתעללת – כינוי לכרמל מעודה (הודבק לפרשה טרם פרסום שמה), בעלת מעון בראש העין, שהתעללה בפעוטות. יש לציין שאינה גננת ואין לה כל הכשרה או הסמכה כמטפלת.

הודעה דרמטית – במשך שלוש שעות הוכנה האומה לנאום דרמטי של ראש הממשלה, שהסתיימה בפארסה – התבכיינות אופיינית של חשוד המקטר על חוקריו. הודעה דרמטית 2 – ימים אחדים לפני בחירות ספטמבר הודיע נתניהו שאם יבחר יחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

המין והמינוי – הכינוי לפרשת אפי נווה והשוחד המיני.

המפיל הלאומי – כינוי שהדביק נתניהו לליברמן, כמי שהפיל ממשלות ימין.

הסלולרי של גנץ – ספק פריצה איראנית לטלפון הסלולרי של בני גנץ, הפכה כלי תעמולה נגדו כאילו "לא ידע לשמור" על הטלפון שלו ושיימינג נגדו, כאילו מוסתר בטלפון מידע מביך שעלול להפוך אותו לסחיט.

הסלמה – ההגדרה מודל 2019 למה שהוגדר ב-2018 "סבב".

העשור המופלא – חוות דעת אובייקטיבית על תקופת שלטונו של נתניהו, בפי המבקר ב.נ.

הפרדה – מופע בהפרדה בין המגדרים באירוע חרדי במרחב הציבורי בעפולה, הפך את סוגיית ההפרדה למוקד השסע החילוני-חרדי.

הפרשה המושחתת ביותר בתולדות המדינה – פרשת הצוללות על פי הגדרת בוגי יעלון.

הפתעת הבחירות – כל המפלגות (על פי הבטחת מנהיגיהן לפני הבחירות). בשלב מסוים, בבחירות אפריל, הסתמן באאז שהפך את פייגלין להפתעת הבחירות. בסוף – הפתעת הבחירות, הייתה שהפתעת הבחירות לא הייתה הפתעת הבחירות.

הצבעה טקטית – הצבעה בעד המפלגה הגדולה בגוש, למרות התמיכה האידיאולוגית במפלגה קטנה יותר, כדי לשפר את סיכויי הגוש. אותה תופעה מוגדרת לעתים גם כהצבעה אסטרטגית, למרות שבדרך כלל טקטיקה ואסטרטגיה הן הפכים.

הקמפיינר מס' 1 – הסכמה רחבה על מומחיותו של נתניהו.

הקרבה – בנאום של ראש הממשלה שבו מינה את עצמו לשר הביטחון, דיבר נתניהו על המצב הביטחוני של ישראל בחזיתות השונות, ורמז שנידרש להקרבה.

השד העדתי – אורח קבוע בכל מערכת בחירות. ובבחירות אפריל, בתפקיד דרעי – אבי גבאי.

השטן הוציא צו 8 – אריה דרעי בקריאת דרבון לתמיכה במשה ליאון לראשות העיר ירושלים.

השתגעת?! – הקלטה מביכה שבה צווח נתניהו על שר התקשורת איוב קרא, על כך ששנואת נפשם של בלפור איילת שקד הוזכרה כשותפה לקרדיט על פעולה למען ערוץ 20.

זה מאחורינו – ההצהרה של בכירים בליכוד ובמפלגת העבודה לאחר קרבות הפריימריז, ולקראת הבחירות. אחרי הבחירות… הכל יהיה שוב לפנינו.

זנאי – הגדרה שהעניק אהוד ברק ליאיר נתניהו. ההגדרה כשלעצמה אולי מדויקת, אך קצת פאתטית כשהיא נשמעת בפי מי שזה עתה נתפס עם המכנסיים למטה.

חביתה בלי ביצים – שוחד בלי מזומנים, על פי הגדרתו של נתניהו.

חוק הגיוס – החוק שעיצבה מערכת הביטחון לפתרון סוגיית גיוס בני ישיבות, שעמד בסלע המחלוקת של המשבר שמנע הקמת ממשלה והביא לבחירות חדשות.

חוק סער – כינוי לחוק שנועד להגביל את סמכויות הנשיא, שכקדימון לו המציא נתניהו תאוריית קונספירציה על מזימה נגדו של ריבלין וסער, כביכול.

חיבורים – הביטוי הפוליטי העדכני לבריתות פוליטיות לקראת בחירות. הרעיון צלח בעיקר בחיבור בין מפלגות המרכז. חיבור בשמאל בין מפלגת העבודה ומרצ לא יצא לפועל. בימין נעשה חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית בבחירות אפריל, ובין הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי וללא עוצמה יהודית בבחירות ספטמבר. בבחירות ספטמבר היה חיבור גם בשמאל, בין מרצ, ברק וסתיו שפיר.

חיילי צה"ל מפחדים – "חיילי צה"ל מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר"; התבטאות אומללה של בנט בנאום ההתקפלות שלו מן האולטימטום שהציב לקבלת תיק הביטחון.

חלאס נתניהו – סיסמת בחירות של "כחול לבן".

חמוֹר – הגדרה לגנץ בהקלטה ישנה של אשכנזי, שהודלפה לפני הבחירות מועד א'.

חסינות – דרכו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט עצמו מאימת הדין.

חצי בן אדם – כינוי גנאי ונאצה שהטיח אורן חזן בח"כ אילן גילאון, מתוך לעג לנכותו.

טילים מדויקים – נשק יום הדין שחיזבאללה מנסה להשיג, שמסוגל לפגוע ישירות באלפי מטרות אסטרטגיות בישראל. צה"ל פועל בכל דרך כדי לסכל את ההצטיידות האסטרטגית הזו.

טיפולי המרה – סוג של "טיפול" פסיכולוגי, שהוא יותר התעללות נפשית, שנועד להפוך להט"ב למה שאינו. דברים של שר החינוך הרב רפי פרץ בראיון טלוויזיוני בזכות טיפולי המרה, עוררו סערה ציבורית גדולה, והרב פרץ חזר בו. פריצת הביטוי לדיון הציבורי, הפך אותו לשימושי בנושאים שונים, כמו "עכשיו יעשו המרה לשמאלנים", "רוצים לעשות טיפול המרה למדינה, שלא תהיה מדינה יהודית", והצגת החזרה של פרץ מדבריו כתוצאה של… "המרה".

יו… יונ… יונית – גמגום מביך בראיון בלתי מוצלח (בלשון המעטה) של גנץ, שמוחזר שוב ושוב בתעמולת הליכוד ופגע בתדמיתו של גנץ ובתמיכה ב"כחול לבן".

ימין שפוי – הגדרתה הרשמית של "כולנו" כחלק משמה בבחירות אפריל, מתוך רצון לבדל אותה מהימין הלא שפוי, אליו הצטרפה לאחר בחירות אפריל.

ישראל לפני הכל – סיסמת בחירות של כחול לבן.

כשאני שכבתי בשוחות – ציטוט מנאום מתלהם של גנץ נגד נתניהו: כשאני שכבתי בשוחות אתה בילית בקוקטיילים וכו'. הסגנון לא נדבק לדמותו של גנץ, וגרם לו נזק יותר משהועיל לו.

כתב חשדות – ההגדרה המשפטית להודעה על כתב אישום, בכפוף לשימוע. לא מונח חדש, אך נכנס לתודעה ולשפה בעקבות כתב החשדות נגד נתניהו.

לא אפוי – אחד מכינויי הגנאי לגנץ בפי תועמלני הליכוד.

לא יוכלו לתקן – אחת היציאות הגאוניות של מירי רגב: "שני שרים אחריי לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי במשרד התרבות והספורט".

לא ממושמעות – הגדרה שוביניסטית של יאיר לפיד על נשות "יש עתיד".

לגליזציה – הטרנד התורן של מערכת הבחירות (באפריל) – הלגליזציה לסמים. הבייבי של פייגלין, שהטריף את המערכת.

לגנוב את הבחירות – עלילה שרקם נתניהו לפני בחירות ספטמבר, על פיו השמאל והערבים ינסו לזייף את הבחירות.

להחזיר את המדינה למסילה – הסלוגן המוביל בכל נאום וראיון של יעלון.

להתגרש מהפלשתינאים – קמפיין "מפקדים למען ביטחון ישראל" בעד נסיגה מיהודה ושומרון.

ללכת על הראש של – כינוי לקמפיין של מפלגה גדולה נגד מפלגות קטנות בגוש.

למה לא התלוננתי – "מי טו" גרסת תשע"ט.

לפיד וגנץ – גנץ ולפיד, בלשונו של נתניהו.

לשים את האגו בצד – סיסמה שליוותה את המגעים על חיבורים במחנות הפוליטיים לקראת הבחירות. הכוונה היא לוויתור של מועמד על הובלת הגוש, למען הריצה המשותפת. בדרך כלל זו תביעה מהפרטנר לשים את האגו שלו בצד, ולהכפיף אותו לאגו שלי…

מאה ושבע עשרה – שנות הניסיון הביטחוני של שלושת הרמטכ"לים, מנהיגי "כחול לבן".

מב"מ – מערכה בין מלחמות. בשנים אלו – המערכה שמנהלת ישראל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ובעיראק ונגד התחמשות חיזבאללה בטילים מדויקים.

מגן צפוני – המבצע לחשיפת מנהרות חיזבאללה בגבול לבנון והריסתן.

מדינה מגניבה – בנאום בכנסת לעג ראש הממשלה למי שטוענים ש"גנבו לנו את המדינה", ואמר: "ישראל אינה מדינה גנובה, היא מדינה מגניבה".

מדינת עומק – דיפ-סטייט. מושג המתאר מעין ממשלה לא נבחרת, של פקידים, שלמעשה שולטת במדינה ומקדמת את האינטרסים הסמויים שלה, המנוגדים לאלה של הממשלה הנבחרת. תאוריות קונספירציה מטורללות, שאותן מטפח ראש הממשלה, מתארות קיומה של מדינת עומק בישראל, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון, שלא ניתן להפילו בבחירות. המונים מאמינים לטירלול הזה.

מה פתאום – "מה?? מה פתאום…" תגובתו ה"מופתעת", ה"נעלבת" והשקרית של נתניהו לשאלתה של קרן מרציאנו בראיון טלוויזיוני ערב הבחירות על השאלה אם יפעל לחסינות לעצמו מפני העמדה לדין.

מועד ב' – בחירות 2019 סימן 2.

מועד ג' – התרחיש המאיים של בחירות שלישיות בתוך שנה.

מזימת המאה – הגדרתו של נתניהו ל"מזימה" שבדה, כאילו הנשיא והשר לשעבר גדעון סער רקחו קנוניה נגדו.

ממשלת אחדות חילונית – סיסמה שטבע ליברמן וכחול לבן אימצה לפני הבחירות, לתיאור ממשלה של הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, ללא דתיים וחרדים. מיותר לציין שממשלת אחדות חילונית היא אוקסימורון בדיוק כמו "ממשלת אחדות דתית" או "ממשלת אחדות חרדית".

ממשלת הלכה – כינוי של ליברמן לקואליציה של נתניהו עם החרדים והחרד"לים, אליה לא הצטרף ושבסופו של דבר לא קמה, לאחר בחירות אפריל.

מנומנם – טרנד – טענה שבני גנץ מנומנם ומנהל קמפיין מנומנם.

מעבר קולות בין הגושים – האתגר האלקטורלי שהן כחול לבן והן מפלגת העבודה-גשר הציבו כיעד המרכזי בבחירות, הוא מעבר קולות אליהם ממפלגות הימין.

מפלגנץ – כינוי לעגני בקרב הימין לרשימת כחול לבן.

מפלגת הרמטכ"לים – כינוי ל"כחול לבן" שבין ראשיה שלושה רמטכ"לים: יעלון, אשכנזי וגנץ.

מצלמות – ספין של נתניהו לפני בחירות ספטמבר, של הצורך ברכישת מצלמות כדי להרתיע את המגזר הערבי מגניבת הבחירות, כביכול (ועל הדרך להאשים את היועמ"ש ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהם שותפים לקנוניה). הניסיון להוציא באמצעות ההפחדה הזאת את תומכי הימין לקלפיות, הסתיים בהוצאת המוני מצביעים ערבים לקלפיות. הספין הניב תוספת של כשלושה מנדטים לרשימה המשותפת.

משחק האשמות – blame game. צעדים פוליטיים שמטרתם היא לגרום לכך שהאשמה על תוצאה שלילית תהיה על הצד השני. למשל, התרגיל של קריאת נתניהו ל"בני" (גנץ, עד יום קודם לכן שמאל חלש וצנון) להצטרף לממשלת אחדות. נועדה להאשים מראש את כחול לבן באחריות לבחירות שלישיות, אם תהיינה.

משחק מכור – הנראטיב של נתניהו על אודות חקירות המשטרה בעניינו.

מתבכיינים – הגדרתו של טל רוסו לתושבי עוטף עזה.

נאום הפטריוטים – הכינוי שניתן לנאומו של טראמפ בעצרת האו"ם, שבו יצא נגד הגלובליזם ובעד הפטריוטיזם.

נאמנות בתרבות – כינוי לחוק, ביוזמת מירי רגב, המגביל את תמיכת משלם המסים באמנות קיצונית השוללת את קיומה של המדינה או נגועה בגזענות.

נחזור לנצח – הסיסמה של בנט שעל כנפיה ניסה לקבל את תיק הביטחון עם התפטרותו של ליברמן והמשיכה כסלוגן בחירות שלו.

נמרר להם את החיים – הצהרה לוחמנית של יאיר לפיד, מיד לאחר בחירות אפריל, לתיאור פעולתה הפרלמנטרית הצפויה של סיעת כחול לבן באופוזיציה,.

נראה טיל – לעג לנכותו של נכה צה"ל, העיתונאי אמנון אברמוביץ', בתעמולת הבחירות של נתניהו.

נתניהו דואג רק לנתניהו – סיסמת בחירות מובילה של כחול לבן ערב בחירות ספטמבר.

סבבים – ימי הסלמה חוזרים ונשנים בגבול עזה, החורגים מן ההתשה שהייתה לשגרה, אך אינם מתדרדרים לידי מבצע או מערכה.

סוד – נתניהו הסביר שלא נועץ בשר הביטחון וברמטכ"ל על האור הירוק שנתן לגרמניה למכור צוללת מתקדמת למצרים ולא דיווח להם על כך, בשל איזה "סוד".

סינואר לא יסיים את חייו בבית זקנים – הצהרת רהב של השר יואב גלנט, א-לה ליברמן רק בלי מגבלת שעות.

עיר מקלט – הכנסת, לשיטת חסידי חוקי החסינות.

עמימות – עשיית פעילות מבצעית בלי להכריז עליה ובלי לקחת עליה אחריות. זו הייתה המדיניות לאורך שנות המב"מ נגד איראן, והיא נשחקה לקראת הבחירות.

עסקת המאה – תכנית השלום בין ישראל לפלשתינאים של טראמפ, המוצגת כדיל עסקי.

עסקת המאה הבאה – כינוי לעסקת המאה, שהצגתה נדחתה בשל בחירות אפריל ושוב בשל בחירות ספטמבר.

פינוק – הביטוי המכובס של איל גולן לניצול (סירסור?) מעריצותיו הקטינות, שאותן שלח "לפנק" את חבריו (על פי תחקיר אורלי וגיא).

פסטיגנץ – כינוי לאירוע ההשקה של קמפיין הבחירות של בני גנץ בגני התערוכה, שבו שבר שתיקה ממושכת ונאם את נאומו הראשון. האירוע עורר עניין תקשורתי ופוליטי עצום, כלל, במפתיע, את החבירה אליו של בוגי יעלון והביא לשינוי דרמטי בסקרים, למחרת.

פעור תהומה – ניסיון כושל של דודו אמסלם לדקלם מתוך דף המסרים את צירוף המילים תהום פעורה.

פראי אדם – הגדרה שנתן ירון לונדון לערבים, ולמחרת התנצל על כך.

פרוטקשן – כינוי גנאי להעברת מזוודות המזומנים הקטאריים לחמאס.

פרשת הצוללות – פרשת 3,000 שהתעוררה מחדש במערכת הבחירות, בעקבות מידע חדש, והייתה מרכיב מרכזי בתעמולת הבחירות של "כחול לבן" נגד נתניהו.

פרשת חמישים מיליון – כינוי שהודבק בידי תעמולת הליכוד לדו"ח המבקר שביקר את המשטרה על עסקה עם חברה שהייתה בבעלותו של בני גנץ.

צאו לי מהרחם – קמפיין של נשים, שפתחה בו לוסי אהריש, הקורא להפסיד להטריד נשים בשאלות האם הן בהריון ומתי תהיינה בהריון.

צבא קטלני – הגדרה מקורית לצה"ל בנאום ההכתרה של הרמטכ"ל אביב כוכבי.

צה רוטציה – קיצור ילדותי של "רוצה רוטציה". פרודיה בתכנית "ארץ נהדרת", הלועגת להתעקשותו הילדותית של יאיר לפיד על הרוטציה, למרות היא מביאה להפסד מנדטים לכחול לבן.

צנון – הגדרה לגנץ בנאום של נתניהו.

צעירים זועמים – שם קוד למחבלי חמאס המבצעים פיגוע וחמאס מתנער מאחריות למעשיהם. גרסת 2019 ל"המשוגע התורן" שהיה צולף לעבר יהודים ירושלמים מן החומה, בימי הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים.

קואליציית החסינות – כינוי לקואליציית החלומות של נתניהו.

קוסמטיקה לפוחלצים – הגדרה של ליברמן להצעות הפשרה בנושא חוג הגיוס, במשבר הפוליטי לאחר בחירות אפריל.

קילר אינסטינקט – ביטוי הערצה לפוליטיקאים כוחניים, חסרי עכבות, תאבי ניצחון, ששים לקרב, סכין בין שיניהם והם אינם לוקחים שבויים. זאת, בניגוד לחנונים הישנוניים, כלומר הממלכתיים האלה. קילר אינסטינקט – התכונה המשותפת לברק ונתניהו.

קמפיין געוואלד – הקמפיין של נתניהו בשלושת הימים האחרונים לפני בחירות אפריל, שבדומה לבחירות 2015 נועד להפחיד את בוחרי הליכוד ש"שלטון הימין בסכנה", ועליהם לבחור בליכוד ולא במפלגות הימין הקטנות. בבחירות ספטמבר, כמעט כל המפלגות יצאו בעקבותיו לקמפייני געוואלד משלהן.

קמפיין נמוך – מערכת בחירות אפריל 2019 באופן כללי, שהשפל שלה היה קמפיין הליכוד שהציג את גנץ כלוקה בנפשו.

קפטן ג'ורג' – שם כיסוי של ביב השופכין האינטרנטי גיורא עזרא, שטינף בתעמולה למען נתניהו והימין, הריע לכהנא, והוזמן לככב במסיבת עיתונאים רשמית לצד ראש הממשלה, שלחץ את ידו בחמימות ובפרצוף זחוח.

ראיון בהפתעה – כינוי לראיון הפתאומי שנתניהו – סרבן ראיונות כרוני, יזם ערב בחירות אפריל, בערוץ 12. ראיינו – קרן מרציאנו ועמית סגל.

ראיון מלטף – הגדרה נרגנת של נתניהו לראיון עם מי שאינו נתניהו.

רוטציה – ההסכם בחיבור בין "חוסן לישראל" ותל"ם לבין "יש עתיד", עם הקמת "כחול לבן", קבע רוטציה בין גנץ ולפיד על ראשות הממשלה. בדיבורים על הקמת ממשלת אחדות של "כחול לבן והליכוד", לאחר בחירות ספטמבר, מועלה רעיון הרוטציה בין כחול לבן והליכוד בראשות הממשלה.

שאט-אפ – קריאת הקרב הוולגרית של שפיטה, הגימיק שגנבה את ההצגה בתחרות "הכוכב הבא לאירוויזיון".

שותים מנדטים בקשית – ביטוי ציורי המתאר שאיבת מצביעים ממפלגה אחת למפלגה אחרת (לרוב באותו גוש). ועוד באותה סדרה: "משתה המנדטים הגדול", "קמפיין הקשית…"

שותפות טבעיות – הגדרת נתניהו את המפלגות הדתות והחרדיות, בנות הברית של הליכוד.

שלטון הימין בסכנה – סיסמת קמפיין הגעוואלד של נתניהו.

שמאל חלש – הגדרת "כחול לבן" בפי נתניהו.

שתיקה – טקטיקת הקמפיין של בני גנץ, שלאורך תקופה ארוכה נמנע מלהתבטא ולהציג את תפיסותיו, עד אירוע ההשקה של הקמפיין, הפסטיגנץ.

שתיים וחצי כתבות – גימוד פרשת השחיתות – פרשת 4000, בפי נתניהו ומדקלמי מסריו.

תחקיר הבוטים – תחקיר של ידיעות אחרונות וניו יורק טיימס שחשף תועמלני ביבים למען נתניהו בזהות בדויה, חלקם בוטים.

תקופת האבן – תיאור התוצאה הצפויה ללבנון, אם תגרור את ישראל למלחמה: היא תוחזר לתקופת האבן.

תרבוש – כינוי גנאי סקסיסטי, גזעני ומתנשא של השופט (!) בדימוס אלבשן, על כיסוי הראש של לימור אברג'יל, מנחת טקס המשואות ביום העצמאות.

תרח ססמולן – כבוד השופט גולדברג, ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים, בפי "בכירים בליכוד".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.19

* צעד חשוב בדרך להקמת היישוב החדש – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את הקמת היישוב החדש בגולן (רמת טראמפ). זו בשורה מצוינת; עוד שלב חשוב בדרך להקמת היישוב. השלב הבא הוא החלטה אופרטיבית של הממשלה, אך היא לא תוכל להתקבל בממשלת מעבר, ולכן תדחה לאחרי הבחירות. כל ממשלה שתיבחר תקבל את ההחלטה, ולכן אין לי ספק שהיישוב קום יקום. יש לי הזכות להיות חבר בוועדת ההיגוי להקמת היישוב החדש של המועצה האזורית גולן. המשימה שלנו – הקמת יישוב טוב, חזק, עם גרעין רציני ואידיאליסטי שיישא אותו.

* בגידת הפסיכיאטר – המעשים (לכאורה) של ליצמן, שעליהם מבססת המשטרה את התשתית הראייתית, הם חרפה. לא פחות משהוא עבר על חוקי מדינת ישראל, הוא עבר על חוקי דת ישראל.

ואף שהוא העומד בראש המערכת ונושא בעיקר האשמה, אסור בשום אופן לפטור מאשמה את הפסיכיאטרים ששיתפו עמו פעולה. אם החשדות נכונים, מדובר באנשים שבגדו במקצועם ובחובתם לציבור והפרו את שבועת היפוקרטס.

פוליטיקאי מושחת אינו יכול להצליח במעשיו ללא שיתוף פעולה של אנשי המקצוע. איש מקצוע שמשתף פעולה עם מעשי שחיתות של נבחר הציבור הממונה, מועל בתפקידו, והחשש למקום עבודתו אינו יכול להיות תירוץ. הנה, גם בפרשת מעדניית "בית ישראל – גולדי'ס", אנשי המקצוע שיתפו פעולה עם ליצמן.

אוי לנו, שראש הממשלה ושלושה שרים חשודים בפלילים.

* ההשחתה – אני קורא בזעזוע את התגובות של הביביסטים על פרשת ליצמן, והם מעידים יותר מכל על ההשחתה הציבורית שנתניהו גורם לה; השחתה שהיא חמורה פי כמה וכמה יותר מכל פרשיות השחיתות שהוא מעורב בהן. הנה דוגמית אחת מני רבים: "עוזרים לקמפיין ליברמן נגד הדתיים להיות לשון מאזניים – זה כל הסיפור". כלומר המשטרה תפרה תיק לליצמן. מדובר בחשוד, בין השאר, בסיוע לפדופילית להימלט מאימת הדין, באמצעות כוחו כשר (או סגן שר) הבריאות, ובכך לסכן ילדות רבות. אבל מה זה חשוב? העיקר לתקוף את מדינת החוק, שהיא האויב.

כדי להימלט מאימת הדין, נתניהו הצליח באמצעות כשרונו הדמגוגי ופולחן האישיות שלו, לגרום להמוני ישראלים להאמין לעלילה הבזויה כאילו כל מערכות מדינת החוק קשרו קשר לתפור לו תיקים פליליים ולהפיל אותו. ההצלחה הזו של נתניהו חמורה לאין ערוך יותר מכל מעשי השוחד, המרמה והפרת האמונים שבהם הוא חשוד. ההשחתה חמורה יותר מהשחיתות, כי היא מכרסמת את החברה הישראלית מן היסוד, עלולה להפוך את מדינת ישראל לרפובליקת בננות מושחתת ורקובה, למדינת פשע. חברה שבה הילדים מתחנכים לשנוא את גורמי החוק, להעדיף במשחקיהם את הגנבים על השוטרים.

בגלל ההשחתה הזאת נתניהו הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית; על התרבות הישראלית. בגלל ההשחתה הזאת, כל הישגיו המדיניים הרבים, שהוא ללא ספק ראוי להערכה עליהם, בטלים בשישים לעומת הנזק שהינו; הנזק שהוא גורם לו.

* נחסך ממנו – אילו מונה גל הירש למפכ"ל המשטרה, כל מסע ההסתה, השנאה והשיימינג נגד רוני אלשייך היה מופנה נגדו.

* אף אחד לא יטוס – שליחו של נתניהו החתים את כל מועמדי הליכוד על כתב נאמנות אישית לנתניהו והתחייבות לא לתמוך בהצגת מועמד חלופי במקומו אם לא יצליח להרכיב ממשלה, בחינת "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס". אז מה יהיה? סיבוב שלישי? רביעי? חמישי?

* הדיבר הראשון – נער השליחויות ביטן מחתים את הבובות על נוסח ההצהרה: לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני.

* הצהרת אמונים של שרי הממשלה – אני גדעון משה סער, בנם של ברוריה וד"ר שמואל סרצ'נסקי, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים לבנימין נתניהו ולפקודותיו, למלא באמונה את תפקידי כשליחו של נתניהו ולקיים את החלטות נתניהו.

* נאמנות למי – כתבתי נגד שבועת האמונים לנתניהו, ואחת התגובות שקיבלתי הייתה "עדיף על שבועת אמונים לגנץ". שבועת אמונים לגנץ?! חס וחלילה. שבועה כזאת היא עבודת אלילים ופולחן אישיות, ואין דבר זר יותר מזה ליהדות ולדמוקרטיה. שבועת הנאמנות היא למדינת ישראל ולחוקיה, לאזרחיה, לאינטרס הלאומי, לטובת הציבור.

ה"דמוקרטיה" החדשה שנתניהו ממציא, חלחלה כל כך עמוק למוחות השטופים ונטמעה בהם, עד כדי כך שאין הם מסוגלים אפילו לדמיין ממלכתיות, ובעיניהם החלופה היחידה לנאמנות למנהיג א' היא נאמנות למנהיג ב'.

אני מצהיר בזאת שאינני נאמן לאף מנהיג, מעולם לא הייתי נאמן למנהיג כלשהו ולעולם לא אהיה נאמן למנהיג כלשהו. היחס שלי למנהיג היא ציפיה ממנו להיות נאמן לי, כאזרח המדינה.

* שאלה לחבריי הליכודניקים – אם הליכוד + הימין המאוחד + ש"ס + יהדות התורה ימנו 61 ח"כים, יש לנתניהו קואליציה.
אם המפלגות הללו תקבלנה 60 מנדטים ומטה (כפי שכעת מסתמן בסקרים) – אין לו קואליציה.
אם הברירה תהיה בין בחירות שלישיות לבין ממשלת אחדות עם כחול-לבן, אך לא בהנהגת נתניהו –
בהנחה שהאינטרס הלאומי ידריך את סיעת הליכוד, מה לדעתכם עליה לעשות?

* ציוץ מאיים – הג'ורה של נתניהו (בנו יאיר) צייץ שאדלשטיין מתכנן פוטש נגד אביו. אחרי שווידא שהמסר המאיים נקלט, הסיר את הציוץ.

* בריון – בית המשפט קיבל את דרישתו הצודקת של אבנר נתניהו והוציא צו הרחקה ממנו לבריון, עוכר הדין ברק כהן, בן גביר השמאלני.

בית המשפט הרס את התאוריה שמערכת המשפט היא אוטומט נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – כאשר הצדק לצדו של בן משפחת נתניהו, בית המשפט פוסק על פי הצדק.

גם התקשורת הרסה את התאוריה שהיא אוטומטית נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – התקשורת (לפחות בחלקה הגדול ו-100% ממה שיצא לי לשמוע) התייצבה לצד אבנר נתניהו, נגד עוכר הדין ובעד פסיקת בית המשפט.

התקשורת שהתייצבה לצד אבנר נתניהו הקפידה להבחין בינו לבין אחיו; באופיים ובהתנהגותם. ההבחנה הזאת כנראה נכונה, אבל לא רלוונטית. הטרדה מן הסוג של הבריון ברק כהן אסורה בהחלט, בלי קשר לדמותו של הנפגע.

מה שחמור יותר במקרה של אבנר נתניהו ממקרים אחרים, הוא העובדה שאבנר נתניהו אינו דמות ציבורית, והבריון נטפל לאדם פרטי, המקפיד לשמור על פרטיותו. אך גם דמות ציבורית ראויה להגנה, והטרדה מסוג ההטרדות של הבריון אינה לגיטימית גם כשמדובר בדמויות ציבוריות. ואכן, גם במקרים אחרים, למשל – מנהלי בנקים, בית המשפט פסק נגד כהן.

עוכר הדין הנ"ל הוא עבריין מורשע, שחוזר על מעשהו שוב ושוב גם לאחר שהורשע.

גם בתוך אולם בית המשפט, כנופיית הבריונים, שכהן מנהיגם, הטרידה את אבנר נתניהו.

כהן מצפצף על שלטון החוק ושלטון החוק מפגין רפיסות כלפיו.

* דברי בלע – חברי צביקה האוזר, ממנהיגי תל"ם וח"כ מטעם כחול לבן, התראיין בשידור רדיו. המראיין (לא הספקתי לשמוע מיהו) אתגר אותו. הוא "ציטט" דברי בלע של אחד מבכירי הליכוד נגד העדה האתיופית וביקש את תגובתו. צביקה דיבר נגד שיח השנאה והשיסוי שנתניהו מנהיג כאן והעלה על נס את שיח האחדות הלאומית ואיחוי הקרעים שכחול לבן מנהיגה. ואז הפתיע אותו המראיין. הציטוט הוא של יאיר לפיד, והדברים כוונו נגד החרדים.

ראשית, מגיע שבח למראיין, על התרגיל התקשורתי. מלכודת ראויה.
האוזר חש מבוכה רבה. הוא לא יכול להסתיר את סלידתו מן הדברים, ומצד שני, אינו רוצה לתקוף בשידור אחד ממנהיגי מפלגתו. יש לציין שהוא הצליח לצאת איכשהו מהמלכודת. לא גינה ישירות, אך דיבר על השיח המלכד והמאחד הדרוש והאופייני לכחול לבן.

בניגוד לצביקה האוזר, איני ח"כ ולא מועמד בכחול לבן, ואני יכול להרשות לעצמי לדבר בחופשיות. הפרסום של "יש עתיד" נגד החרדים, שהציג אותם כרודפי בצע ושודדי הקופה הציבורית, הוא דברי בלע ושנאה. הפרסום הזה מנוגד לדרך של כחול לבן, שמנסה להנהיג שיח של אחדות, שיח של שיקום המיינסטרים הציוני-דמוקרטי, שיח של ממלכתיות. ולכן, יש עתיד ויאיר לפיד ראויים לגינוי.

יש לי ויכוח עמוק עם החרדים, על מהות היהדות בזמננו, על הציונות, על שאלות דת ומדינה, על היחס לזרמים ביהדות, על השרות בצה"ל או ההשתמטות ממנו, על לימודי ליבה. אני חושב שדרכם שגויה. אך אני סולד מביטויי שנאה והסתה כלפיהם, מחוסר הערכה לצדדים החיוביים שלהם – עשיית חסד, קהילתיות ועוד. ובמיוחד אני סולד משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים כלפיהם, בנושא הכספי. וראוי לציין, שגם החרדים שותפים לשיח השיסוי והשנאה, בעיקר כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות.

* תלת קיום – בעקבות המחלוקת בין גנץ ויעלון ללפיד בנושא הסרטון של יש עתיד נגד החרדים, התקשורת מיד פתחה במחול ספקולציות, האם החבילה הזאת תוכל להתקיים יחד.

אני מאמין שכן. כחול לבן אינה מפלגה אחת, אלא גוש של שלוש מפלגות המרכז. רב המשותף ביניהן על המפריד, אך ברור שאין ביניהן אחידות אידיאולוגית, אחרת הן היו מתאחדות למפלגה אחת. לכל מפלגה יש את הקו שלה, והמחלוקות ביניהן טבעיות.

עם זאת, בזמן בחירות יש לשמור על משמעת קמפיין, ואין זה ראוי שמפלגה מתוך כחול לבן, והדבר נכון לשלוש המפלגות, תוציא פרסומים נפרדים שלה. אני מקווה ומאמין שהדבר לא יישנה עד הבחירות.

כחול לבן אינה בלוק טכני. היא לא קמה כדי להיפרד אחרי הבחירות. היא תנסה לעצב תלת קיום בין המפלגות, ואני מאמין שהדבר יצליח.

* לא דרכה של הציונות הדתית – סמוטריץ' מטיף למדינת הלכה. מדינת הלכה מעולם לא הייתה דרכה של המפד"ל והציונות הדתית, ואף לא דרכן של המפלגות החרדיות, בעבר ובהווה.

* לדבוק באמת – יאיר "תהליכים" גולן התראיין ביומן הבוקר ב"כאן ב'" ותקף בחריפות את איילת שקד, על כך שהיא מציעה לספח את יהודה ושומרון, שמשמעות הדבר היא סיפוח של 2.5 מיליון פלשתינאים. אולם בדיוק יום קודם לכן, באותה רשת, ב"קלמן ליברמן", איילת שקד התראיינה, ואמרה בפירוש שהיא מציעה לספח רק את אזור C, על 100,000 הערבים החיים בו, שיקבלו אזרחות מלאה וזכות הצבעה לכנסת. היא לא אמרה זאת רק על דרך החיוב, אלא גם על דרך השלילה – היא אמרה בפירוש שהיא מתנגדת לסיפוח אזורי A ו-B.

אפשר לחלוק על עמדתה ולתקוף את הצעתה לספח את שטח C. אפשר לתקוף אותה על כך שמס' 2 שלה, הרב פרץ, מציע לספח את יהודה ושומרון בלי להעניק זכויות אזרח. אבל יש לדבוק באמת, ולא לתקוף אותה על עמדה שאינה עמדתה.

* הקטל נמשך – עשרות אמריקאים נרצחו ונפצעו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית, בטקסס ובאוהיו.

* ד"ר התחכמות – אתמול, ה' באב, היה יום השנה העשרים לפטירתו של מאיר אריאל. אתמול נערכת האזכרה שלו, בבית העלמין של משמרות (ליד קברו, שעליו חקוקה שורה משירו: "יצאתי לשאוף קצת רוח").

לציון עשרים שנה למותו, הוציאה משפחתו את הספר "ד"ר התחכמות". ד"ר התחכמות הוא גיבור שיר של מאיר אריאל, המצוטט על העטיפה האחורית של הספר, בכתב ידו של מאיר אריאל: "אני לא מפחד למות / אני רק מת מפחד / אמר לי ד"ר התחכמות / כישבנו יחד". הספר נקרא כך, כי זה ספר של קטעי פרוזה (בעיקר) מעיזבונו של מאיר אריאל, יש בה חכמה והתחכמות, או בלשון דבר המשפחה "קטעי פרוזה ושירה מתוחכמים ומתחַכְּמים – דברי צחוק ושנינה, הגות ואמונה – שחלקם לא ראו אור מעולם, מעיזבונו של מאיר שלנו לאורך השנים".

פרקי הספר מחולקים על פי נושאים, הומור, אהבה, אמונה, קיבוץ, ארץ ישראל, סיפורים קצרים, הספדים וחיבור על מקורות ההשראה שלו.

כמי שעוסק לאורך שנים רבות בשירתו של מאיר אריאל ולאחר קריאת הביוגרפיה שלו, קשה לי לומר שלמדתי מן הכתובים דברים חדשים שלא ידעתי עליו. אבל יש בכתובים בהחלט חידוד של התובנות הידועות. קריאת הספר מחזקת מאוד התבונה, שמאיר אריאל היה יהודי מאמין. מאמין בקיומו של האלוהים ומאמין בו כאלוהי ישראל. בעולם ההתחדשות היהודית התרבותית שאליו אני משתייך, שירתו של מאיר אריאל היא מקור השראה ומקור ללימוד וציטוט, אך יש להודות שמאיר אריאל, אף שלא חבש כיפה, לא ניגש ליהדות מן המקום של השראה רוחנית ותרבותית, אלא מאמונה דתית. והעובדה שהוא שאל שאלות ואף שאלות קשות, אינה סותרת תובנה זו, אלא דווקא מחזקת אותה, כי אלו שאלות של יהודי מאמין, הנובעות מאמונתו.

תובנה נוספת המתחזקת מקריאת הספר, היא שמאיר אריאל לא האמין בדמוקרטיה. כמובן שהוא לא העדיף דיקטטורה, חלילה, אך הוא לא האמין שהדמוקרטיה המוכרת לנו היא פתרון. הוא אמר שבדמוקרטיה אנו בוחרים את מי שישלוט בנו, אך עצם שלטון אדם באדם שלילית בעיניו. הוא יוצא נגד עצם קיומן של מפלגות, מעצם העובדה הנובעת מן המילה מפלגה ששורשה הוא פלג, והמפלגות מְפַלגות אותנו. הוא יצא נגד שמות המפלגות, שמחללות את המילים היפות ביותר כמו ליכוד, מולדת, עבודה וכו', ומאלצות אותנו להיות נגד ליכוד, נגד עבודה, נגד מולדת וכד'. הוא לא מציע פתרון. הוא רק מצביע על הבעיות. אבל ניכר עליו, מכתיבתו, שהוא בעל נפש אנרכיסטית.

מעניינים יחסי האהבה / דחיה בינו לבין הקיבוץ. הוא אוהב את הקיבוץ, מעריץ את דור החלוצים המייסדים, מאמין בערכי הקיבוץ, אך מבקר בחריפות את הפרקטיקה של תקנונים, תלות בוועדות וכד' (פרקטיקה שהיום כבר הרבה פחות קיימת, הן בקיבוצים המופרטים והן בקיבוצים השיתופיים).

הספר מהנה, מצחיק, מעורר מחשבות.

ומה שאהבתי במיוחד, הוא להיתקל ברעיונות, במילים ולעתים בשורות, שלימים מצאו את מקומם בשיריו.

* ביד הלשון

קדרים – קדרים הוא קיבוץ בגליל העליון, סמוך למחלף נחל עמוד המחבר את כביש 65 לכביד 85, מזרחה למע'ר. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1980, כחלק ממדיניות ייהוד הגליל, שפעם התנועה הקיבוצית ראתה בו משימה ציונית ראשונה במעלה.

ולמה הוא נקרא קדרים?

מיקומו המקומי היה סמוך להר קדרים, אך ב-1987 הוא עבר משם קילומטרים אחדים, בשל הקרבה למחצבה, שפגעה באיכות החיים.

ולמה הר קדרים נקרא כך? בשל הקרבה לכפר חנניה מימי המשנה והתלמוד, שהיה מפורסם בקדריו. בחפירות הארכיאולוגיות בתל חנניה, נמצא כבשן לחרס. על שם כפר חנניה העתיק, קם ב-1977 המושב הדתי כפר חנניה, שלימים היה ליישוב קהילתי.

קדרות היא יצירת כלים מחרס.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.7.19

* רשעים בלתי מורשעים – מבחינה פלילית, משפטית, "אסירי ציון" מקפריסין זכאים. לא היה אונס.

מבחינה מוסרית, ערכית, חינוכית, אנושית – הבלתי-מורשעים הם רשעים. התנהגותם הקלוקלת היא התגלמות ההתבהמות.

* מעקר את מוסד הביקורת – כאשר מתניהו אנגלמן נבחר למבקר המדינה, כתבתי שהרבה יותר מהר מכפי שהוא חושב, הוא ימצא את עצמו כ"סססמולני", לצד ססמולנים מדופלמים כאלשייך ומנדלבליט. כתבתי זאת, מתוך מתן קרדיט לאיש, שכמבקר המדינה הוא ימלא את נאמנותו ומחויבותו לציבור ולחוק, ויבקר את הרשות המבצעת, את ביצועיה, את התנהלותה, את המנהל התקין וכמובן את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בכיריה.

תפקיד המבקר הוא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה, והוא חיוני שבעתיים בימים אלה, שבהם השחיתות מקבלת רהביליטציה, מה"דמוקרטיה" החדשה המומצאת לאחרונה, על פיה המנהיג – בעצם היבחרו מבטא את "רצון העם" ולכן כל מעשה שהוא עושה, מבטא את רצון העם, ומי שמבקר אותו למעשה חותר תחת רצון העם. בעת כזו, שיניים לשומרי הסף של הממלכתיות, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה – הם הכרח.

מבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת, שבאמצעותו היא אמורה לבצע את אחד מתפקידיה המרכזיים – פיקוח על הרשות המבצעת. בישראל, בשל המבנה הקואליציוני של השלטון, אף פעם הכנסת לא הייתה באמת עצמאית, אך בשנים האחרונות היא הפכה אסקופה נדרסת תחת מנהיג אחד, ראש הרשות המבצעת, ששולט בה ביד רמה, חסרת רסן. כעת הוא מנסה, בחקיקה, להכפיף אליו, למעשה, גם את הרשות השופטת (בחירת השופטים בידי הכנסת הכפופה לו למעשה, פסקת התגברות חסרת רסן שבה הרוב האוטומטי שכפוף לו יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט וכו').

ודווקא בעת הזאת, מסתבר שלתפקיד מבקר המדינה נבחר אדם שאינו מבין את תפקידו ואינו ראוי לתפקידו. אדם שבוחר לעקר את הביקורת, להוציא ממנה את תפקידה המרכזי – מאבק בשחיתות, ולהפוך לעוד כלי בשירות המנהיג. זה דבר נורא.

… ולמרות הכל, חרף העובדה שהמבקר אינו ראוי לקרדיט שנתתי לו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כסססמולני, בדומה לאלשייך ומנדלבליט, כי לבטח תצא תחת ידו איזו ביקורת, קלושה ככל שתהיה, על השלטון.

* אבן דרך – העמדתה של איילת שקד בראש הנהגת הציונות הדתית כולה, כולל הגורמים החרד"ליים והשמרניים ביותר, היא אבן דרך במעמד האישה בישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט. לפני עשור, לא כל שכן – עשרים שנה, אפילו בפנטזיה הסהרורית ביותר, אי אפשר היה לדמיין אישה בראש הציונות הדתית.

שמענו בשנים האחרונות ביטויים קשים וחריפים ביותר של רבנים מן הציונות הדתית נגד נשים. מהיכרותי והתבוננותי במתרחש בציונות הדתית, בכל מקרה כזה ראיתי מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד מהלך הפמיניזם הדתי לאומי בישראל, שהוא מהפכה של ממש. הבחירה בשקד היא הוכחה לכך.

בפשקוויל נאצה ב"הארץ", קובי ניב ריכז את כל האמירות המיזוגיניות וההלכות המפלות נשים, אך במקום להודות שהבחירה בשקד היא הוכחה לכך שהן מבטאות זרם שולי ונידח בציונות הדתית, הוא התייחס לאותן אמירות כאל התגלמות הציונות הדתית, ולכן הבחירה בשקד היא "צביעות". מאמר זה היה ביטוי לצביעות, למקובעות ולעיקרון של לא לתת לעובדות לסדוק את השנאה.

אני משבח את אבן הדרך ההיסטורית הזו, למרות שפוליטית הייתי מעדיף שהימין החדש יתמודד בנפרד, ויציג חלופה של דרך מתונה בנושאי דת ומדינה והזרמים ביהדות.

יש לקוות שהנהגת הימין המאוחד לא תיכנע ללחץ הברוטלי שנתניהו מפעיל עליהם, למכור את נשמתם לשטן הכהניסטי (כי על הכהניסטים הוא סומך שיתמכו בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק).

* שר הבגידה – ח"כ יועז הנדל קרא לנהוג ביד קשה כלפי כל מי שמרים יד על חייל או שוטר, ערבי או יהודי כאחד. מיד קפץ השר (!) סמוטריץ', ותקף אותו על הדברים ועשה אבחנה גזענית בין יהודים וערבים התוקפים את חיילי צה"ל. ולמרות מס השפתיים שלו, איזו אמירה שלא יפה לתקוף חיילים או משהו ברמה הזאת, יש בדברי השר (!) העלוב הזה, משתמט מצה"ל כשלעצמו, תמיכה ביהודים ימנים שתוקפים את חיילי צה"ל. ראוי לחזור ולשנן – מי שפוגע בחיילי צה"ל הוא אויב, בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. אם הוא יהודי – הוא גם בוגד. סמוטריץ', שר בממשלת ישראל (!) תומך בבגידה במולדת, תומך באויב.

ראש הממשלה לבטח יבליג על הדברים, הרי סמוטריץ' הוא מקדם חוק החנינה (כלומר החוק להצבתו של נתניהו מעל החוק).

* נמושה אינטלקטואלית – כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" התפעלתי. הכתיבה יפה וזורמת, הספר מרתק, ובעיקר – שמחתי מהסדר שהוא עושה בבלגן; תמונה תמציתית אך מקיפה של ההיסטוריה האנושית. וכיוון שאיני בקיא בפרה-היסטוריה, שמחתי ללמוד על האדם בתקופה ההיא.

כששיתפתי בהתלהבותי חבר שהוא פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית, הופתעתי מתגובתו. הוא קטל את הספר, או לפחות את החלקים הפרה-היסטוריים, טען שזה ספר של בורות וכמדומני אף כינה את המחבר – שרלטן.

ככל שהתקדמתי בקריאה לעת החדשה, לתקופות שאני בקיא בהן יותר, התחלתי להזדהות עם הביקורת. ולאורך השנים, מצאתי שהביקורת מצד היסטוריונים על הררי דומה – ביקורת חריפה על החלקים שבהם מתמחה אותו היסטוריון.

את שני ספריו האחרים של הררי לא קראתי, אך קראתי ראיונות רבים אתו ומאמרים פובליציסטיים שחיבר. וככל שקראתי יותר, כך התאכזבתי יותר. הגותו הפובליציסטית רדודה וססמאתית, עטופה בהילת אינטלקטואל-העל, שהדעה שלו היא כביכול מדע.

יותר מכל חרה לי שהוא תפס את הפוזה של דיסידנט ישראלי (אף שהעמדות שהציג הן התגלמות הקונפורמיזם של המיליֶה), המזהיר מפני סתימת פיות בישראל. והרי הוא ושכמותו הם התגלמות הפרכת הטענה הזאת. אך ככל שהיא מופרכת, היא קונה שבת בקרב האינטליגנציה במערב, המושפעת מתעשיית השקרים הזאת. כאשר טענות כזב כאלו מופצות בידי אחד הישראלים הפופולריים בעולם, מדובר במעשה נבלה.

והנה, מתברר שמתנגד המשטר האמיץ הזה, הוא נמושה אינטלקטואלית, שמאפשר לסרס את ספרו ולצנזר את אמירותיו, כדי שיוכל לקושש כמה רובלים גם מהקורא הרוסי. האומץ שלו הוא רק בהפצת שקרים על סתימת פיות בדמוקרטיה הליברלית הישראלית.

בסערה הציבורית לאחר שהתגלו הפערים בין ספרו לבין התרגום לרוסית, נשמעה ביקורת עקרונית נגד מדע פופולרי. כמי שמאמין בחשיבותו של המדע הפופולרי, צר לי על הנזק החמור שהוא גרם לסוגה זו.

* לא מקובל לשדר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל בשוקניה נגד שידור תכנית טלוויזיה של אמנון לוי, שבה איזה מקובל חירטט איזו שטות מיסטית על "נשמה של יהודי ששונה מנשמה של גוי" או משהו כזה. כיוון שלא צפיתי בתכנית (תכניות שעוסקות במיסטיקה ומאגיה לא מעניינות אותי) איני יודע האם המקובל הנ"ל הובא כקוריוז, או כמרואיין רציני. אבל אלפר מיד רץ לתורת הגזע, לאנטישמיות וסיים בשורת המחץ: "בגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לשדר גזענות בוטה כזו בערוץ מרכזי, לעת ערב".

כדאי לשים לב ל"להבדיל". הרבה שנים ישראלים ויהודים רבים שהחרימו את גרמניה, הקפידו על "להבדיל" לפני שאמרו את שמה של גרמניה. אלפר אומר "להבדיל", כדי לבדל את גרמניה מישראל, שהיא המשוקצת, המקוללת, לעומת אחרים.

יש לי חדשות לאלפר. הפרלמנט הגרמני החליט לאחרונה כמעט פה אחד, בתמיכת השמאל, הימין והמרכז, על הגדרת BDS כתנועה אנטישמית. בכל זאת, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. אלפר הוא תומך נלהב ועקבי ב-BDS. יתר על כן – המתנגדים להגדרה הזו נוהגים לומר בהיתממות שזו לא אנטישמיות… "רק" אנטי ציונות… רק התנגדות למדיניות ישראל וכו'. על הפשקווילים של אלפר, שלרוב אינם עוסקים ב"מדיניות ישראל", אי אפשר לומר אמירה מקלה כזו, כי בהם מדובר באנטישמיות נטו, מזוקקת, בוטה, דוחה. אני בטוח שבגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לפרסם אנטישמיות בוטה כזו בעיתון מרכזי, לעת בוקר.

* ביד הלשון

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ – בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר בעל קול הזמיר חנוך אלבלק, חבר קיבוץ בית השיטה חבר להקת הגבעטרון. הכרתי את חנוך אלבלק לפני 38 שנים, כאשר הייתי בשל"ת מוקדם, לפני הגיוס לצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. בימי גשם, שבהם לא הייתה עבודה במטע, הענף שבו עבדתי, עבדתי בזיתיה – בית החרושת "זיתי בית השיטה". אני זוכר את חנוך, עובד המפעל, רוכב על גבי הקלארק כל היום ושר בקול רם או שורק.

חנוך התגלה לציבור הרחב בביצועו המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום.

בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע הפסוק:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

הפסוק, כמו כל השיר, מציג את שבריריותו וזמניותו של האדם, מול האלוהים או הנצח. ובין השאר הוא מתואר כמי שקולל ב"בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן כל נפשו מסורה להישרדותו, ללחם.

הרצל דילג מספר שלבים בסולם של מסלו, וכתב: "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו". עם גרסת הרצל אני מזדהה יותר.

חנוך אלבלק נפטר ביום בו נפטר אבי, יוסי הייטנר.

הפינה מוקדשת לזכרם ולעילוי נשמתם.

* "חדשות בן עזר"

המסמר האחרון

בעשרים השנים האחרונות מפלגת העבודה הלכה והתרחקה מיסודותיה, טישטשה את דרכה ואימצה בהדרגה את דרכה של מרצ. התוצאה העגומה הייתה בבחירות, כשמפלגת העבודה הצטמקה כמעט לגודלה של מרצ.

במקום לחשב מסלול מחדש, אני שומע קולות של מי שעל סף התהום קוראים ללחוץ בכל העוצמה על הגז – אנשי מפלגת העבודה הקוראים למפלגת העבודה להתבולל במרצ. צעד כזה, יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה הציונית המפוארת.

שעה שבמפלגת העבודה נשמעים קולות הקוראים להתבולל במרצ – במרצ נשמעים קולות הקוראים לאיחוד עם חד"ש. זו הדינמיקה של הקצנה – אין לה סוף.

במאמר ל"הזמן הירוק" הציע יניב שגיא הצעה משונה, שדומה לה הציעו גם אברהם בורג ודדי צוקר ב"הארץ" – להקים מערך משותף של העבודה, מרצ, חד"ש ותע"ל.

משמעות הצעתו, היא שהמפלגה שהקימה את המדינה תרוץ במשותף עם מפלגות השוללות את עצם זכות קיומה. מפלגה שהובילה את הגשמת הציונות תרוץ עם מפלגות שלב האידיאולוגיה שלהן היא מלחמת חורמה בציונות, שבעיניהם היא גזענות. מפלגה שהובילה את ביטחון ישראל ומיטב בניה נפלו על הגנת המדינה, תרוץ יחד עם מפלגות התומכות באויבי ישראל. מפלגה שאנשיה הובילו את המלחמה בטרור תרוץ עם תומכי הטרור, דוגמת אחמד טיבי; יועצו של רב המרצחים ערפאת, מי שהעלה על נס את השאהידים – המחבלים המתאבדים ושעה שמחבלים התפוצצו מדי יום באוטובוסים ומסעדות בישראל, עמד שלוב זרוע עם ערפאת ששילהב את האספסוף בצווחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אני מציע לאנשי השמאל הציוני בישראל, לקרוא את דבריו של חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, אחד הפוליטיקאים החכמים וההגונים שפעלו כאן, בעקבות תוצאות הבחירות: "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* "הזמן הירוק"

יש מרכז בישראל

שתי טענות השמיעו אנשי מפלגת העבודה כלפי כחול לבן. במודעות התעמולה הם הגדירו את כחול לבן כמפלגת ימין עמוק. במקביל, הם הלינו על כחול לבן על קניבליזם, ועל כך שהיא יורה בנגמ"ש בתוך המחנה.

ממה נפשך? אם כחול לבן היא ימין עמוק, איך היא יכולה לירות בתוך הנגמ"ש של השמאל? אם היא חלק מ"המחנה", איך היא ימין עמוק?

שתי האמירות הללו נובעות מאותה טעות יסודית, שהיא תמונת הראי של תעמולת "לפיד-גנץ שמאל חלש" ו"ביבי או טיבי" של נתניהו. זו הגישה שאינה מכירה בקיומו של מרכז בישראל.

המבנה הדו-קוטבי של הפוליטיקה הישראלית הוא אזור הנוחות של ה"בייסים" מימין ומשמאל. נוח לכל בייס להתחפר בבועת המחנה שלו, לראות בכל מי שאינו חלק מ"המחנה" אויב, ומי שמשלמת את המחיר זו החברה הישראלית, שנקרעת לגזרים. מול ההקצנה במחנה השמאל ובמחנה הימין, יש צורך במרכז חזק, שישקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי הממלכתי ויבנה מחדש הסכמה לאומית בסוגיות הליבה של החברה.

הבחירות הללו הוכיחו שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן לא "שתתה קולות", כי אין דבר כזה. כל מפלגה חותרת לקבל מקסימום קולות. הקולות בחרו בכחול לבן, כיוון שהיא מייצגת אותם.

האגדה לפיה ההישג של כחול לבן נובע מ"הצבעה אסטרטגית" של אנשי שמאל מובהקים, חסרת שחר. היו מצביעים כאלה, בוודאי, אך הרוב המוחלט של מצביעי כחול לבן הם אנשי מרכז. לפני ארבע שנים הם הצביעו הצבעה אסטרטגית למחנה הציוני כדי להפיל את נתניהו, כי לא הייתה להם חלופה ממשית במרכז. כחול לבן נתנה להם מענה.

הכישלון של כחול לבן היה שרק שני מנדטים עברו אליה מגוש הימין. כחול לבן לא הצליחה לשכנע את אנשי הימין הממלכתי, המתון, שהיא מפלגת מרכז. נתניהו הצליח לשכנע אותם שהיא עוד מפלגת שמאל.

האתגר של כחול לבן, מפלגת האופוזיציה הראשית, הוא להוכיח לציבור בפעולתה בכנסת, שהיא מפלגת מרכז. עליה לבדל את עצמה מעמדות מפלגת העבודה ומרצ. עליה להוביל מאבק אופוזיציוני נמרץ נגד השחיתות, להגנת מדינת החוק, להבטחת השוויון בפני החוק, למניעת העמדת נתניהו מעל החוק, לשיקום הממלכתיות בישראל. אך אסור לה להיגרר אחרי העמדות המדיניות של העבודה ומרצ, שאבד עליהן כלח, כי אם תעשה כן, תבגוד במנדט שקיבלה מהבוחר כמפלגת מרכז ותמעל באמון בוחריה.

על כחול לבן, כמפלגת מרכז, להיות הגשר בין הימין והשמאל, שימנע את העמקת הקרע של החברה הדו קוטבית, וייצור רצף נורמלי של מגוון עמדות, כבכל חברה שפויה.

* "ידיעות הקיבוץ"

צרור הערות 24.4.19

* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?

הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.

* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.

האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – הייתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?

ברור שהייתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.

* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.

הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.

אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.

מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.

* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.

* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.

* ערעור הסולידריות – פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.

הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.

ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.

לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.

* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.

הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.

מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.

בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.

אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד… תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג…).

המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים". בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.

אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהייתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.

ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.

אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).

* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות הייתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית הייתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.

זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.

* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.

האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.

מה גרם למפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.

ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.

* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.

מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.

הבעיה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.

* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פרסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.

במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.

כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עמנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.

זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עמה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשליה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.

הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.

* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה וה"פליטים". התכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום ושהנצחת הבעיה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.

אם אכן הדבר מופיע בתכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.

אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.

לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.

* בחזרה לתכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).

רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?

עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.

האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.

* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.

בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.

* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.

* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כא).

* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפיה דתית / איראן וכו'.

משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.

חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.

חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.

אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!

אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.

* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.

ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו…לא היה כלום.

* החזיר את חובו – האם יתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?

* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עליה?

* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השניה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).

זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:

ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה…" שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טוב".
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.

* ביד הלשון

שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע' ".

ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע".

גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.4.19

* הבחירה שלי – כאשר בוגי יעלון החליט לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה, יצרתי אותו קשר והצטרפתי אליו. ככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו גם ביקורת, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו. בנוסף למלחמתו במדינת החוק, לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה, הוא גם פעל במרץ להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.

* כישלון והישג – המטרה שלשמה קמה כחול לבן היא להחליף את השלטון ולהרכיב ממשלה. המטרה הזאת לא הושגה. זאת השורה הראשונה והתחתונה של הבחירות. כל השורות שאכתוב אחרי המשפט הזה, נכונות ככל שתהיינה, אינן משנות את העובדה הזאת. אך חשוב לראות את התמונה המלאה.

ההישג של כחול לבן הוא גדול מאוד. חיבור של שלוש מפלגות, שתיים מהן חדשות לגמרי, התארגן תוך פחות מחודשיים, זכה לתמיכה אדירה של למעלה ממיליון אזרחים והגיע לשוויון עם הליכוד. כחול לבן עשתה זאת למרות מסע הסתה וביוש (שיימינג) שלוח רסן נגד הנהגתה והעומד בראשה, מצד נתניהו.

הוכח שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז, ולא מפלגות השמאל, הדבקות בדרך מדינית שכשלה ואבד עליה כלח. אולם כחול לבן לא הצליחה למשוך את קולות הימין הממלכתי, שדוגל בהשקפת עולם ניצית אך גם בממלכתיות, טוהר מידות וניקיון ציבורי. היא לא הצליחה להטמיע בתודעת הציבור הזה את היותה מפלגת מרכז, או ליתר דיוק, נתניהו הצליח להטמיע בתודעת הציבור הזה את הטענה שכחול לבן היא עוד מפלגת שמאל.

היו לא מעט טעויות בקמפיין כחול לבן, ובראשן הרוטציה. התנגדותי הנחרצת לרוטציה אינה פרסונלית אלא עקרונית. מפלגה שמס' 2 שלה אינו מוכן להיות חלק ממנה בלי רוטציה, תתקשה להציג את המסר של "ישראל לפני הכל". מפלגה שאינה עומדת באופן מלא אחרי מועמדה לראשות הממשלה לקדנציה מלאה, תתקשה להעביר את מועמדותו בקרב הציבור. ומפלגה שמציגה כמועמדה לראשות הממשלה אדם חסר ניסיון פוליטי, ומכריזה שתחליף אותו אחרי השנתיים שבהן ילמד את תפקידו, פוגעת בעצמה. לא בכדי, יריבי כחול לבן מימין ומשמאל האירו בזרקור ענק על הרוטציה, בעוד כחול לבן הסתירה אותה. אני מאמין שהרוטציה עלתה לכחול לבן בשלושה מנדטים לפחות.

הבחירות אינן בחירות לשלטון אלא בחירות לכנסת. כחול לבן קיבלה אמון מלמעלה ממיליון אזרחים, וסיעתה הגדולה תשרת בכבוד בתפקיד הממלכתי והדמוקרטי המכובד, של הובלת האופוזיציה בכנסת.

* אופוזיציה לוחמת וממלכתית – במציאות אחרת, הייתי תומך בממשלת אחדות לאומית. אולם אני מתנגד בתוקף לאפשרות שכחול לבן תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שעל ראשו תלוי כתב חשדות על שוחד ויתכן שחקירות על חשדות נוספים.

במערכות הבחירות שבהן בגין הפסיד, הוא נהג לומר: "נשרת את עמנו באופוזיציה". על כחול לבן להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית.

אופוזיציה לוחמת בשחיתות, בניסיון להחריב את מדינת החוק, בניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק, בהסתה נגד רשויות החוק, המשפט והצדק.

אופוזיציה ממלכתית, במובן של הימנעות מלהיות אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא אופוזיציה שמתייחסת באופן ענייני לכל מעשיה של הממשלה, מתנגדת לפעולות והחלטות שגויות ותומכת בפעולות והחלטות נכונות, בכל התחומים.

* האם תיתכן ממשלת אחדות – חנוך דאום ואביב גפן פרסמו ב"ידיעות אחרונות" מאמר משותף שכותרתו "ישראל רוצה אחדות". יש יופי בעצם החיבור של אדם המזוהה כשמאל ואדם שמזוהה כימין למען מטרה משותפת, ובוודאי למטרת אחדות לאומית. חנוך דאום הוא אדם מתון וזה לא מפתיע. גפן הפתיע אותי, כי אמנם הוא התמתן מאוד לעומת צעירותו בשנות ה-90, אך עדין הוא נתפס בעיניי כקיצוני; בוודאי לא כמי שמזוהה עם מונחים כמו אחדות לאומית.

השניים הציגו את עמדתם לא רק כעמדה פרטית, אלא כעמדה שלדעתם מייצגת את הציבור. זו, כמובן, טענה שמחייבת הוכחה. איני בטוח בה, אך גם לא שולל אותה, כי גם אני שומע קולות רבים התומכים בממשלת אחדות. אני שומע זאת מאנשים מכל הזרמים. אני שומע אנשי שמאל שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה בסמוטריץ' ובחרדים. מצד שני, אני שומע אנשי ימין שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה ב… סמוטריץ' ובחרדים.

קראתי את המאמר והזדהיתי כמעט עם כל הכתוב בו. בסיטואציה אחרת בוודאי הייתי כותב מאמר כמותו. אך בסיטואציה הנוכחית, זה רעיון בלתי סביר, בעיניי. אני רואה רק שתי דרכים אפשריות להצטרפות כחול לבן לממשלת אחדות. אפשרות אחת היא שאחרי השימוע יכריז היועמ"ש שנתניהו זך וטהור, ישר כשלג וצח כסרגל, וכל כתב החשדות נגדו היה טעות מצערת ויגנוז את כל כתבי האישום. אפשרות שניה היא, שנתניהו יתפטר בעקבות הגשת כתב אישום נגדו והליכוד יבחר מועמד חלופי. שתי האפשרויות הללו נראות לי דמיוניות.

האם אני בטוח שעמדתי בנושא הזה היא עמדת כחול לבן? לא. במיוחד אחרי הידיעה של אמנון אברמוביץ' על יוזמה כזו של לפיד, באמצעות ליברמן. לא שאני מאמין לכל מה שאברמוביץ' אומר, אבל לעתים דבריו נכונים.

* האופק של כחול לבן – רבים שואלים לדעתי, האם יש אופק ארוך טווח לכחול לבן. אביע את דעתי, ואין היא מחייבת אלא אותי.

כחול לבן לא קמה כבלוק טכני, כדי להתפרק אחרי הבחירות. היא קמה מתוך רצון וכוונה לחיבור ארוך טווח. אולם היא קמה כחיבור בין מפלגות עצמאיות, שתמשכנה לשמור על עצמאותן.

כך היו גם הליכוד והמערך. גח"ל (גוש חרות ליברלים), שהיה הרוב המוחלט בין מרכיבי הליכוד, קם ב-1965. הליכוד במתכונתו המורחבת קם ב-1973. חטיבות הליכוד התלכדו למפלגה אחת ב-1988, כלומר 23 שנים אחרי הקמת גח"ל ו-15 שנים אחרי הקמת הליכוד. המערך בין מפלגת העבודה ומפ"ם התקיים 15 שנה, מ-1969 עד 1984.

מרכיבי כחול לבן עשויים להישאר כגוש אחד המורכב ממפלגות שונות לאורך שנים רבות. הוא יכול להתאחד למפלגה אחת במוקדם או במאוחר. והוא יכול להתפלג למפלגות השונות.

אף שהפערים בתוך כחול לבן קטנים יותר מהפערים שהיו בליכוד ובמערך, הם עדין גדולים. אני בעד ניסיון להמשיך לאורך זמן את קיומה של כחול לבן, אך הערכתי היא שלא כך יהיה. נדמה לי, שהדבק האידיאולוגי אינו חזק, ויש פער לפחות בין תל"ם לשתי המפלגות השוּתפוֹת, שעלול לערער את השוֹתפוּת.

אני, מכל מקום, חותר ופועל לכך שתל"ם תתחזק ותתעצם כמפלגה עצמאית, הן כדי להיות ערוכה לפילוג אפשרי בעתיד הקרוב או הרחוק, והן כדי להגביר את השפעתה בתוך "כחול לבן", כל עוד היא קיימת.

תקוותי היא, שכחול לבן תאריך ימים, ותאמץ בהדרגה את השקפת העולם של תל"ם, המבוססת על הבנה ריאלית של המציאות, ואינה שוגה בחלומות.

* קווים אדומים – סיעת כולנו, בראשות כחלון, תמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. אין בכך ספק, כיוון שכך היא התחייבה לבוחריה. ונתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אולם כחלון התחייב גם להיות ימין שפוי. חובת ההוכחה עליו.

על כחלון להציב קווים אדומים ברורים: לא לחוק הצרפתי. לא לחוק החסינות נוסח סמוטריץ'. לא לשום קומבינה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות לנורמה.

למרבה הצער, כולנו אינה לשון המאזניים. לנתניהו יש ממשלה גם בלעדיה (בהנחה שליברמן הבלתי צפוי לא יפתיע וישאר באופוזיציה, כפי שעשה ב-2015). אך עליה לעמוד על קווים אדומים מוסריים אלה, כחובה מוסרית.

ואני מקווה מאוד שהידיעות על כך שכחלון עומד להפנות עורף לבוחריו ויצטרף לליכוד יתבררו כעורבא פרח.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו. לא בחרתי בו, לא רציתי שיבחר, מתחתי עליו ביקורת חריפה ועוד אמתח ביקורת כזאת. אבל הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב הציבור. ואני מאחל לו הצלחה, כיוון שהצלחתו היא הצלחתה של מדינת ישראל.

ולמה כתבתי את המובן מאליו? כי אני זוכר קמפיין נואל ובזוי, לפני כשנתיים, תחת הכותרת המכוערת "הוא לא הנשיא שלי". קמפיין הסתה מבית המדרש של נתניהו, נגד נשיא המדינה, ובעצם נגד הממלכתיות שהוא מייצג.

באווירה כזאת, שבה נשברים ערכי יסוד, הדברים המובנים מאליהם, כבר אינם מובנים מאליהם, וחשוב לציין אותם. כן, אני שומע אמירות דומות, גם אם לא באותה עוצמה, נגד נתניהו. גם הן מגונות.

* אידיוט שימושי – אמנון (איתרוג) אברמוביץ' אמר "בצחוק" בערוץ 12 שאם נתניהו ימנה את יריב לוין לשר המשפטים, הוא יכניס את עצמו לכלא. דברי הבל ובלע, השמצה גסה ונתעבת על מוסדות החוק והמשפט בישראל. אח"כ, מה הפלא שנתניהו וחסידיו, בצדק מבחינתם, יצטטו את השטות הזאת עוד שנים, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה שלהם על "מדינת העומק" המדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון? ומה הוא יסביר? שזה היה "בצחוק"?

* התפתחות טבעית – מי שמינה ב-2015 את מירי רגב לשרת התרבות, עלול למנות לתפקיד ב-2019 את קפטן ג'ורג'.

* ממשיכים להסית – בוועדת הבחירות המרכזית ישבו נציגי כל המפלגות. איש מהם לא פקפק כהוא זה ביושרתו ובהגינותו של יו"ר הוועדה, השופט מלצר. זה לא הפריע לתעשיית השקרים וההסתה, להפיץ לאורך כל מערכת הבחירות פשקווילים המזכירים שמלצר היה מועמד ופעיל במפלגת העבודה, כאילו מדובר בכתם שפוסל אדם מלהיות שופט. וכך הם רמזו שהוא אינו פועל כשופט, אלא כנציג הססס0מול, כחלק מ"מדינת העומק" המדומיינת. ועכשיו, אחרי שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה, שוב גל עכור כזה. כאילו העובדה שהימין החדש לא נכנס, אינה כיוון שחסרו לו קולות, אלא כיוון שהשופט מלצר בלע כמה אלפי פתקים של הימין החדש, כדי למנוע ממנו להיכנס לכנסת. מערכת ההסתה, הביוש והשקרים ממשיכה לעבוד.

* אינו משלים עם המציאות – בנט ממתין לקולות הימאים.

* יותר מאלפיים איש – שמעתי שיותר מאלפיים איש (!) יותר מאלפיים (!!!) איש, בחרו באורן חזן. אז נניח שחצי מהם חמדו לצון. אז יותר מאלף איש (!) בחרו במוקיון הזה. לא יאומן כי יסופר.

* מתי נכתב הפשקוויל – הפשקוויל של רוגל אלפר בגיליון שבת של "הארץ" היה שוב נגד גנץ. אחרי שבעבר הוא כבר כינה אותו נאצי, פשיסט, לאומן ואיש הדמים, הפעם הוא דיקלם את התעמולה של נתניהו וטען שגנץ אינו שפוי.

אני יודע על המאמר הזה משהו שלא כתוב בו. הוא נכתב לפני יום חמישי ב-22:00. איך אני יודע? כי אחרת, הוא היה כותב פשקוויל של שמחה לאיד על התרסקות "בראשית" וסונט במיזם הראווה המגלומני, שמבטא את היהירות, שגעון הגדלות, הלאומנות והפשיזם של הישראליות, השנואה עליו.

* נשק יום הדין – נשק השביתה נועד להגן על פועלים מדוכאים ומנוצלים, מפני עריצותו של בעל הבית. האתוס הסוציאליסטי של קדושת השביתה, עוצב בתקופה שהמוני הפועלים היו כמעט במעמד של עבדים, ללא זכויות, בשכר רעב, ללא הגבלת שעות עבודה, ללא הכרה בזכויות בריאות, שבעל הבית יכול לפגוע בהם, להכות אותם, לפטר אותם בלי להניד עפעף וללא כל פיצויים. הרעיון היה, שיותר משהעובדים תלויים במעסיק, המעסיק תלוי בהם. בלעדיהם, הוא לא ירוויח. ולכן, כדי להגן על זכויותיהם ועל כבודם האנושי, יתארגנו הפועלים ויהפכו את השביתה כנשק מגן נגד הניצול. המעסיק יידע שאם הוא יפגע בהם – בידיהם כוח לפגוע בו במקום החשוב לו ביותר – בכיסו.

היום יש מעט שביתות במגזר הפרטי. רוב השביתות הן במגזר הציבורי. במגזר הציבורי המעסיק הוא הציבור. ולכן מי שנפגע, אינו בעל הבית, אלא הציבור. והוא נפגע, כי הוא הצרכן של השירותים הציבוריים. ובדרך כלל, מי שנפגע יותר, הם החלשים ביותר בחברה. החולים הם הנפגעים בשביתת רופאים. כאשר עובדי העירייה שובתים, בשכונות הפאר מוצאים פתרון דרך העסקת קבלנים, ובשכונות העוני האשפה נערמת ברחובות ומסכנת את בריאות הציבור וכד'.

יש אצלנו יד קלה מידי על הדק השימוש בנשק השביתה. אין לפגוע בזכות השביתה, אך יש לראות בה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקיצין. ובכל מקרה, גם במלחמה יש כללים, קל וחומר במאבק מקצועי. שביתות פתע פראיות, במסווה של "מחלות" מסתוריות, ברכבת שהיא מונופול, תוך פגיעה בציבור הנוסעים, בחיילים החוזרים הביתה לשבת וכד', היא שימוש נואל בנשק השביתה. שימוש כוחני כזה הופך את החברה לג'ונגל שבו כל דאלים גבר. אפשר לכנות זאת סוציאליזם חזירי.

מן הראוי שכל הגורמים במשק – הממשלה, המעסיקים והעובדים, ינהגו באחריות, בהתחשבות, בהגינות, ויגיעו להבנות ולהסכמות בלי לפגוע בציבור.

* פטריוטי – מידי שנה, זו השנה ה-14, נערך המסע "נפגשים בשביל ישראל", לזכר חללי אסון המסוקים וכלל חללי מערכות ישראל. את המסע יזמה ומובילה משפחת אופנר, שבנה אבי נפל באסון המסוקים. זהו מסע מאילת עד האנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים סמוך לשאר ישוב, שבמרכזו קבוצה שהולכת לאורך המסלול כולו, ובדרך מצטרפים אנשים וקבוצות ליום אחד או לימים אחדים. המסע משותף לחילונים ודתיים, אנשי שמאל וימין, ובמרכז כל יום, נערכת סדנת שיח משותפת, בחברותות קטנות, סביב נושאים מסוימים.

מאז השנה השניה, בכל שנה אני נוטל חלק ובמשך מספר ימים אני עורך ומנחה את הסדנאות, על פי נושאים שאני בוחר מתוך הנושא השנתי, שנקבע מדי שנה. השנה הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד, שנערך ביום חמישי.

הלכנו לאורך מסלול של כ-18 ק"מ, חלקם במים, מחרבת חוממה שבהר מירון, דרך נחל צבעון ונחל דישון עד מושב דישון. הגליל כעת בשיא תפרחתו, בשלל צבעים – נוריות, אירוסים ועוד ועוד. נחל דישון זורם כולו – הפך השנה לנחל איתן; מימיו צלולים וצוננים. אני לא ראיתי אותו כך מעולם.

הנושא השנתי הוא "מסע שורשים". מידי יום עוסקים בעדה מסוימת מעדות ישראל. אני בחרתי לא לעסוק בעדה, אלא להציב סימן שאלה על עצם הנצחת העדתיות. הכותרת שבחרתי ללימוד היא "יחד שבטי ישראל". הדיון עסק במתח בין השבטיות והיחד. בדף המקורות לסדנה הבאתי טקסטים מן התנ"ך, בן גוריון, אסף ענברי, רועי חסן ורוני סומק.

השיר של רוני סומק שאתו סיימנו את הסדנה, הוא "שיר פטריוטי", שמיטיב לתאר, דווקא באמצעות הסטריאוטיפים השליליים על העדות השונות, כיצד החלוקה העדתית הולכת והופכת לא רלוונטית, כיוון שהאהבה והמשפחה גוברים עליה, ויוצרים יחד יהודי ישראלי על-שבטי. ולכן, זהו שיר פטריוטי, כשמו.

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.

* אני מתאים? – לפני מערכת הבחירות הזאת, החלטתי לקפוץ לחיים הפוליטיים ולרוץ לכנסת מטעם תל"ם. הדבר לא הסתייע, כיוון שלא הוצבתי במקום ריאלי ברשימה לכנסת.

התגובות שקיבלתי על אי בחירתי, היו משני סוגים. האחד, היה בנוסח של "חבל, מה שהפוליטיקה צריכה זה בדיוק אנשים כמוך". האחר היה בנוסח של "הכנסת הפסידה אבל אתה הרווחת". ובמילים אחרות, כנראה שאינך מתאים למערכת הפוליטית.

אצטט את אחת התגובות ברוח זו: "יכולת להיות פרלמנטר מדהים. אך פוליטיקה זה לא בשבילך. אל תצטער… למרות היותך כל כך מעורב ואכפתי ובעל דעה – לא סתם נתיב חייך הרחיק אותך משם".

יכול להיות שהם צודקים. את התגובה האחרונה, למשל, קיבלתי ביום שבו הוחלט על הסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד. לא יכולתי שלא לכתוב מכתב לחבריי בתל"ם, השכם בבוקר עם קבלת הידיעה, שבו תקפתי בחריפות את ההסכם והסברתי מדוע רוטציה היא ההיפך מן האלטרנטיבה הממלכתית שעלינו להציג. וחשבתי, שאולי הנאמר לי נכון? אולי איני מתאים?

אני בטוח שלא היה לי קל בחיים הפוליטיים, אך בכל זאת אני מצטער שאיני שם.

* הקו האדום – כאשר החלטתי להיכנס לחיים הפוליטיים, התלבטתי ביני לביני איך אעמוד בדרישות של החיים הללו, כמו משמעת סיעתית וקואליציונית, הצו "לא לירות בתוך הנגמ"ש", משמעת קמפיין וכד'. הרי במשך עשרות שנים אני כותב ככל העולה על רוחי, ללא כל משוא פנים, ללא כל מחויבות לפוליטיקאי או למפלגה. לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על פוליטיקאים שאני תומך בהם ושיבחתי יריבים. איך אנהג כפוליטיקאי?

קבעתי לעצמי כללי התנהגות וקו אדום. ברור שהמשמעת תחייב אותי לפשרות, ואין ספק שהיא לא תאפשר לי לומר ולכתוב כל העולה על דעתי. אולם דבר אחד לא אעשה – לא אומר ולא אכתוב דבר שאיני מאמין בו. יתכן שאמנע מלומר דברים שאני חושב. יתכן שאשתוק, באופן פומבי, בדברים שבדרך כלל הייתי מציף. סביר להניח שאצביע לא פעם בניגוד לדעתי (אלא אם כן מדובר בסוגיה מצפונית, שאיני יכול לעשות בה שקר בנפשי). אך לא אומר דברים שאיני חושב שהם נכונים, שאינם מבטאים את השקפתי.

למגינת לבי, כידוע, לא נבחרתי לרשימה ולא נכנסתי לחיים הפוליטיים. ואף על פי כן, כחבר במפלגת תל"ם ובהנהגתה, ראיתי את עצמי מחויב גם בתקופת הקמפיין, ולא רציתי לפגוע בו. אך על העיקרון הזה – שמרתי. כל מילה שכתבתי ואמרתי במהלך הקמפיין, היא מילה שאני מאמין בה (או לפחות האמנתי בה בזמן שכתבתי אותה). אך יש דברים שנמנעתי מלהתייחס אליהם, או שהתייחסתי אליהם במשורה. לא אמרתי מילה לזכותו של אשכנזי, בכל הקשור לפרשת אשכנזי (את דעתי בנדון כתבתי פעמים רבות בעבר). לא כתבתי מילה בעד רעיון הרוטציה, ואף כתבתי רשומה קצרה שבה הפניתי את הקוראים המעוניינים לדעת את עמדתי, לדברים שכתבתי על הסכם הרוטציה בין הרצוג ללבני ב-2015. העליתי את סימני השאלה שלי בנוגע לפרשת הצוללות, וברור לי שיש בה הרבה סירחון, אך נמנעתי מלבקר בפומבי את "כחול לבן", ובמיוחד דווקא את יעלון שבו אני מאמין ואותו אני מעריך במיוחד, שהפכה את סימני השאלה לסימני קריאה. ואין אלו הדוגמאות היחידות. איני רוצה ואיני יכול לומר דבר שאיני מאמין בו. לשמחתי, יש לי גם ערוצים פנימיים לבטא את מה שאיני יכול לומר בפומבי.

* ביד הלשון

גוש חלב – גוש חלב הייתה עיירה יהודית גדולה וחשובה, בירת הגליל העליון בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ונשמר בה רצף חיים יהודי עד המאה ה-19. בכפר מצויים שרידים של שני בתי כנסת, בית קברות, כתובת בעברית המציינת את ישיבת גאון יעקב. על פי המסורת, גוש חלב היא עיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מן הכפר היא יוחנן מגוש חלב, ממנהיגי המרד הגדול.

מה מקור השם? לכך יש שתי גרסאות. האחת, היא שהחלב הוא סמל של פריון ועושר, כמו בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", והדבר מעיד על עושרה של גוש חלב והשגשוג הכלכלי של תושביה. על פי הגרסה השניה, מקור השם הוא סלעי הגיר הלבנים על הגבעה שעליה שוכנת העיירה.

על שרידי העיירה נבנה הכפר הערבי ג'ש, המשמר בשמו את שמו המקורי. רוב אוכלוסייתו של ג'ש נוצרית מארונית ומיעוטה מוסלמית.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת הגדול תשע"ט

מסורת באורטל, בשנים האחרונות, היא יציאה החוצה, אל הטבע האביבי, בקבלת השבת של שבת הגדול. אופים על הסאג' מצות כאבותינו שיצאו ממצרים. כך תכננו לנהוג גם השבת, אך מסיבות שונות הדבר לא הסתייע, ואת קבלת השבת האביבית נערוך לאחר הפסח.

שבת הגדול, השבת הקודמת לחג הפסח, נועדה להכניס אותנו לאווירת החג.

גם הדרשה לשבת הגדול, עוסקת בחג הפסח. בקהילות דתיות, היא מוקדשת לתזכורת ודגשים על הלכות הפסח. אנו נוהגים לעסוק בתכני הפסח.

בדבריי, אחבר בין פרשת השבוע, חג הפסח ואקטואליה.

פרשת השבוע היא פרשת "מצורע", העוסקת בהלכות הנוגעות לנגע הצרעת. על פי מסורת ישראל, הצרעת היא עונש על לשון הרע. מחלת הצרעת כבר אינה קיימת, אך לשון הרע קיימת גם קיימת. ובמערכת הבחירות שעברנו, היא הרחיקה לכת, בעיקר ברשתות החברתיות, ופגיעתה בחברה הישראלית רעה. נקווה שעתה, עם שוך סערת הבחירות, תערוך החברה הישראלית חשבון נפש בכל הקשור לשיח הישראלי.

אנו, באורטל, ערכנו לפני שנתיים תהליך קהילתי יפה שעסק בשיח האורטלי. רשימת העקרונות של השיח האורטלי תלויה בחדר הישיבות, ואנו עושים מאמץ לעמוד בנורמות שקבענו והנהגנו.

פריסת הקולות באורטל, במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע, היתה רחבה מאוד – ימין, מרכז ושמאל, מהימין החדש ועד מרצ. לא היה במחלוקת הזאת כדי לפגום בחברות, בשותפות ובאחדות בתוכנו, והלוואי שכך יהיה גם בחברה הישראלית.

חג הפסח הוא חג החירות. הדמוקרטיה היא ביטוי של חירות, של זכותו של כל אזרח לבטא את עמדותיו, לבחור את הנהגתו ונציגיו ולהשפיע על הנעשה במדינה.

רוב אוכלוסיית העולם טרם יצאה מעבדות לחירות, ואינה נהנית מדמוקרטיה. זכינו, ואנו חיים בדמוקרטיה חיה ותוססת. זאת זכות גדולה, וכדאי לזכור זאת – גם כשמנצחים בבחירות וגם כשמפסידים בהן. כמו רוב חברי אורטל, גם אני נמצא בעגלת המפסידים במערכת הבחירות הזאת, אך כדמוקרטים אמתיים אנו מקבלים את התוצאה באהבה ומכבדים את הכרעת העם.

הבחירות אינן רק לשלטון אלא קודם כל לכנסת. ובדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד חשוב מאוד גם לאופוזיציה. גם מי מאתנו שבחר במפלגה שלא תיטול חלק בשלטון, זכה לניצחון מסוים, בכך שהכניס לכנסת את מי שייצגו אותו ויילחמו על מה שיקר לו. הפעם, חברים רבים באורטל הצביעו למפלגות שכלל לא נכנסו לכנסת. כמי שחווה בעבר חוויה כזאת, אני מכיר את תחושת התסכול וההחמצה. אך אני מאמין שגם הם לא בזבזו את קולם, כיוון שבעצם הצבעתם, הם מימשו את זכותם להשמיע את קולם, ולנסות לקדם את מי שמייצגים אותם.

אני מאחל לכולנו חג חירות שמח ושבת שלום ומבורך!