אז מי אשם

מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא הקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה, מתוך כוונה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר של השכל הישר היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה. נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ולראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב שבקשת חסינות תביא להתפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירה.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* "חדשות בן עזר"

מנהיג הדיסידנטים

הליכודניקים אוהבים להתהדר בדמוקרטיה הפנימית שלהם ופסגתה – הפריימריז. והם מתהדרים בכך שהם כמעט המפלגה האחרונה שעוד מקיימת בחירות פנימיות. ואכן, יש להם במה להתגאות. אי אפשר לקחת מהם את העובדה הזאת (בלי להתעלם מהצדדים הפחות יפים בשיטת הפריימריז).

והנה, כאשר קם בכיר בליכוד ומעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו ולהתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. מכנים אותו "בוגד", קוראים לו "גיס חמישי", מפיצים סיפורי עבריינות מין ("אבל לא ביבי – לא חוקרים") ושלל עלילות ובדותות. כאשר שרה בישראל, שרת התרבות (!) של ישראל, מכנה בשידור אחד מעמיתיה שמעז לגשת להתמודדות דמוקרטית על ההנהגה "תוקע סכין בגב של נתניהו ושל הליכוד" ו"יורה בנגמ"ש", מה הפלא שהרשתות החברתיות הן לבה רותחת של אלימות מילולית כלפי תוקע הסכין בגב.

"מועמד הקרן החדשה" מכנים אותו ברשתות, ומי שמעט בקיא בשיח הזה, מבין שאין האשמה חמורה מזו. כן, יש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. כן, ככה יעשה לאיש שלוקח ברצינות את הרעיון של דמוקרטיה ובחירות חופשיות בתוך הליכוד.

לגנותו של סער ייאמר, שאין הוא תובע מנתניהו ללכת מסיבות ערכיות ומוסריות; בתביעה להנהגת המדינה בניקיון כפיים וטוהר מידות. יש גבול, כנראה, לאומץ ולמנהיגות. סער מתמקד רק באינטרס הפוליטי של הליכוד, להחליף את נתניהו כיוון שאין לו יכולת ולא תהיה לו יכולת להקים ממשלה. בעוד עמיתיו מתקרנפים ושותקים או מדקלמים את דפי המסרים – סער אומר בגלוי את שהם אומרים בחדרי חדרים: נתניהו סיים את דרכו, והאינטרס של הליכוד הוא להחליפו.

לזכותו של סער ייאמר, שהוא העז למתוח ביקורת על נאום ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. איש, זולתו, בין בכירי הליכוד, לא העז לומר דברים אלה בגלוי.

כאשר אנו נחשפים להסתה ולביוש (שיימינג) נגד סער, אפשר להבין מדוע כל ראשי הליכוד עומדים מנגד ובולעים את לשונם. האומץ המרבי שלהם היה לארגן לעצמם חתונות ובר-מצוות כדי לתרץ את היעדרותם מן ההפגנה שארגן נתניהו נגד מדינת החוק.

סער מוקע כ"סמולן" ונציג "הקרן החד"שה", אך בוחרי הליכוד יודעים שהוא נאמן לדרך יותר מנתניהו. הוא החל את מעורבותו הפוליטית כנער, בנוער "התחיה" – המפלגה שקמה מתוך התנגדות להסכמי קמפ-דיוויד. בכל שנותיו בליכוד, הוא היה תמיד באגף הניצי. בניגוד לנתניהו, הוא מעולם לא הצביע בעד עקירת גוש קטיף ונאום בנוסח בר-אילן מעולם לא יצא מפיו. בקריאתו לממלכתיות ובגנותו את המתקפה על מוסדות המדינה, הוא מגלה נאמנות לדרכו ההיסטורית של הליכוד, מהקמתו ועד לשנים האחרונות.

איני יודע מהם סיכוייו של גדעון סער בפריימריז. אבל יש חשיבות רבה לעצם קיומה של ההתמודדות. עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 1.12.19

* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.

מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.

השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.

אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.

תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.

יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עד תום השנתיים הראשונות.

השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.

ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעיה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.

אבל לא הייתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.

אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה". ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה".

פקודה לְמה?

ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

אם זה לא חילול השם – חילול השם מהו?

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.

נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.

יש לזכור, שבתקופת התורה לא הייתה הפרדת רשויות. לא הייתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה הייתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?

ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה".

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, הייתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.

הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית … האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות… הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.

הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.

בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה… תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי". ובשוקניה השקר הזה חוגג.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?

ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית' ". תחת הכותרת "שוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השניה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה אתם. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.

וגדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.

טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת — ומה נבקש עוד". כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ומצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".

דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.

גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא הייתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?" בנצי גופשטיין ביום עכור במיוחד יכול לכתוב כך על ערביי ישראל.

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.

במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

* ביד הלשון

אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.

אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.11.19

* שבועת אמונים – גדעון סער מבין ששבועתו לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מחייבת יותר מהצהרת הנאמנות לנאשם. כיוון שיש סתירה ברורה ומוחלטת בין השניים, הוא בחר כראוי. יש לקוות שבעקבותיו ילכו שאר ראשי הליכוד, אחרי שנים של התקרנפות.

* פגישתי עם סער – לפני שנים אחדות, פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר בענייני חינוך. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מלשכת שר החינוך, בה נאמר לי שהשר קרא את מאמרי והתרשם מאוד והוא מעוניין להיפגש אתי.

שמחתי מאוד. כפובליציסט אין דבר שחשוב לי יותר מלהשפיע, הן על דעת הקהל והן על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. ואם מאמר שלי גרם לשר להזמין אותי לשיחה על תוכנו, הדבר משמח אותי מאוד. לקחתי ברצינות את השיחה, התכוננתי אליה, כדי שבשיחה אוכל להרחיב מעבר למה שניתן להכניס למאמר בן 500 מילה.

ביום שקבענו הגעתי ללשכת השר, גדעון סער. הוא היה לבבי מאוד, לא הזכיר את המאמר ולא אמר מילה בענייני חינוך. הוא הזמין אותי כדי להציע לי להיות כותב הנאומים שלו (בשכר, כמובן). דחיתי את ההצעה בנימוס. הייתה זו הפעם היחידה שבה פגשתי את סער.

היום אשמח לכתוב לו, (בהתנדבות, כמובן) את נאום הניצחון בפריימריז.

* והרי התחזית – לפני שבועות אחדים התפרסמו דברי הג'ורה יאיר נתניהו שגדעון סער הוא אנס. כעת, משסער הודיע על התמודדותו, הטענה הזו תופץ בענק, והיא תהיה "הוכחה" ל"אכיפה בררנית" ול"לא ביבי לא חוקרים", במיוחד כשמדובר בססססמולן שהתחתן עם התשקורת העוינת.

* מועמד הקרן החדשה – אז מה חדש ברשת? מנדלבליט יכול לנוח מעט. יש אויב חדש – גדעון סער. ההמון המוסת, מדקלמי דפי המסרים, עסוקים יותר באיום החדש. כיצד מוגדר גדעון סער? "מועמד הקרן החדשה". כן. ויש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. וההוכחה? הקרן החדשה הפעילה אותו במינוי עוכר ישראל רובי ריבלין לנשיאות. יש הוכחה טובה מזאת?

ציטוטים (ואני נשבע שאני לא ממציא את הטירלול הזה): "איש הקרן החדשה גדעון סער מממש את תכנית הקרן החדשה והמועצה לשלום ובטחון ממומנת הקרן החדשה להדחת נתניהו באמצע הקדנציה… כבר בינואר 2019 התוכנית בידינו לאחר שאיתרנו אותה במרתפי המכון למחקרי בטחון לאומי / המועצה לשלום ובטחון ממומנת הקרן החדשה… חיכינו לראות מתי גדעון סער יופעל. עכשיו זה קורה לאחר שרביב דרוקר איש הקרן החדשה העלה את התוכנית המסודרת בעיתון הארץ. זה קורה…" לא נגענו. כן, טירוף טירוף, אבל יש שיטה בטירוף הזה. ויש מפעיל לטירוף הזה.

ועוד כרזה: דיוקנו של סער ועליה נכתב: "בוגד! מעיפים מהליכוד!"

* מי יהיה השני? – גלעד ארדן הוביל רפורמה בהסכמה בשידור הציבורי, מתוך כוונה להציל ולהעצים אותו. בא נתניהו והחריב אותה, בניסיונו (שסוכל בידי כחלון, כשעוד היה ימין שפוי, בטרם התקרנף) לחסל את השידור הציבורי.

גלעד ארדן הוביל רפורמה בבזק, שתגדיל את התחרות בענף, תוזיל את המחירים ותשרת את האזרחים. נתניהו הדיח אותו מהתפקיד ומינה את עצמו לשר התקשורת, כדי שלא יפריע לקשר המושחת בינו לבין הטייקון אלוביץ', נגד טובת המשק והאזרחים.

גלעד ארדן הוא השר לביטחון פנים הממונה על משטרת ישראל. הוא עד למתקפה שלוחת הרסן שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל מעל שלוש שנים. הוא מינה, יחד עם נתניהו, את המפכ"ל רוני אלשייך. הוא ראה איזה מסע הסתה, הכפשה וביוש (שיימינג) ניהל נגדו נתניהו, כדי לפגוע בו ובחקירה.

נתניהו הבטיח לגלעד ארדן את תיק החוץ ולא קיים.

האם גלעד ארדן ילך בעקבותיו של גדעון סער ויהיה השני שייצא מארון הקרנפים?

שניהם, סער וארדן, היו נאמני הנאמנים, לקקני הלקקנים לנתניהו, והוא זרק אותם לכלבים ברגע שהוא ראה שהם מתחזקים והחל לחשוש מהם. האם הם ישלבו ידיים במאבק להחזיר את הליכוד למסילה?

* סכנה – כאשר ראש ממשלת ישראל משלהב את היצרים ומוציא המונים לרחובות להפגין נגד מדינת החוק ובעד השחיתות, ומציג הליך יסודי ורציני שהוביל לכתבי אישום נגדו כ"הפיכה" – הוא עלול לדרדר את אומת ההיי-טק למדינת עולם שלישי.

כאשר היועמ"ש, פרקליט המדינה וליאת בן-ארי נדרשים לאבטחה כבדה ויסודית, בעקבות ההסתה הפרועה של ראש הממשלה הנאשם והחשש שיהיו מי שיתרגמו את התרת הדם למצוות עשה – אפשר לומר בבירור שנתניהו הוא אדם מסוכן. הוא סכנה לחברה הישראלית.

* מצביעים ברגליים – רוב השרים והח"כים מהליכוד דאגו לסדר לעצמם חתונות ובר מצוות ביום שני בערב, כדי להימנע מהשתתפות בהפגנה נגד מדינת החוק ובעד השחיתות. הם יודעים היטב למה. הם אמנם לא יאמרו זאת בע"פ, אבל את דעתם האמתית על כתבי האישום ועל המלחמה שאוסר נתניהו על מדינת החוק הם הביעו ברגלים. הם לא רוצים שבעוד עשר שנים מישהו ישלוף את תמונתם באירוע המביש.

* לשפוט את השופטים – סיסמת הדה-לגיטימציה "לחקור את החוקרים" תתיישן ביום שבו תוחלף בסיסמת דה-לגיטימציה אקטואלית יותר: לשפוט את השופטים.

* כולם שפיטים – כתב לי ב': "יש פה תהליך פוליטיזציה ושחיתות בפרקליטות שנחשפת ולא רק מול נתניהו. 'הכל שפיט' זה פשע, רק אין מי שיבקר את הפרקליטות. הם שופטים לפי האג'נדה הפוליטית שלהם. גוף ללא ביקורת הופך למפלצת. כבר רבין אמר 'ללא בג"ץ ללא חמס'. בעקבות אחד המעשים הפושעים של אבי השחיתות אהרון ברק".

אני מביא את דבריו של ב' ואת תגובתי בתפוצה רחבה, כי הטענה הזאת נשמעת רבות, כהצדקה לתאוריות הקונספירציה של הנאשם, העושה דה לגיטימציה לכל מערכת החוק והמשפט בישראל, כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

ב' עושה סלט ומערבב מין בשאינו מינו. רבין לא אמר "בלי בג"ץ ובלי חמאס", אלא "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הוא לא אמר זאת בתגובה לפסק דין של בג"ץ, אלא כטיעון להצדקת הסכם אוסלו. מול הטענות שהטרור יכה בנו, הוא אמר שלהיפך, ערפאת ידכא את הטרור ללא מעצורים, כי השלטון שלו הוא שלטון רודני, דיקטטורי, שלא כפוף לכל חוק, לכל ביקורת שיפוטית ולא יהיו ארגונים שיתנגדו לו. הוא יוכל להוציא להורג בלי משפט, לירות באזרחים באופן חופשי, לענות, להעלים אנשים וכו'. הדברים נאמרו בראיון לערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994. הציטוט המלא: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". עד כמה הוא צדק כולנו יודעים ויש יותר מאלף משפחות שכולות ועוד אלפי פצועים שיכולים להעיד על כך. אבל רבין לבטח לא התכוון לומר שהוא רוצה שישראל תהיה דמוקרטית כמו הרשות הפלשתינאית וכמו מדינות ערב. אני רוצה לקוות שגם ב' אינו רוצה זאת. אני, מכל מקום, לבטח לא רוצה בכך.

סוגיה אחרת היא סוגית "הכל שפיט". הביטוי האומלל של אהרון ברק, "הכל שפיט", הוא האמירה הקיצונית ביותר של רעיון האקטיביזם השיפוטי. בכל העולם המערבי יש מחלוקת בין מה שקרוי שמרנים ומה שקרוי אקטיביסטים. השאלה היא מהם גבולות המעורבות של הרשות השופטת בתחומי הרשות המחוקקת, ובמידה מסוימת גם בתחומי הרשות המבצעת. בסוגיה הזאת, אני דוגל בגישה השמרנית. הרבה לפני שסוגיית האקטיביזם השיפוטי הייתה נושא נפוץ בשיח הציבורי, כבר לפני 25 שנה, יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי על כך עשרות מאמרים. יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי גם כאשר מבחינה פוליטית הוא פסק כעמדתי. אתן שתי דוגמאות.

התנגדתי לחוק טל, בנושא גיוס בחורי ישיבות, אבל התנגדתי לפסיקת בג"ץ שפסל את החוק. בג"ץ צריך להתערב בחקיקה רק במקרים של פגיעה ברורה ומשמעותית בזכויות האזרח. במקרה זה, אין פגיעה כזאת, ולכן ההתערבות אינה מוצדקת. חשבתי שאת המאבק בחוק טל יש לבצע בדרכים פוליטיות, ציבוריות, תקשורתיות וכו' ואין זה מעניינו של בית המשפט.

התנגדתי לכל עסקאות שחרור מחבלים הן תמורת שבויים ישראלים ובוודאי כמחוות. עם זאת, התנגדתי לעתירות לבג"ץ נגד העסקאות הללו, כי אני סבור שהממשלה מוסמכת לבצע אותן ואין זה עניינו של בית המשפט. אמנם בית המשפט דחה את העתירות הללו, אך לדעתי היה עליו לפסול אותן על הסף, בטענה שהן אינן שפיטות. גם את ההתנגדות לעסקאות הללו יש לנהל בכנסת, בעיתונות, בהפגנות וכד'.

לא הכל שפיט, אבל מצד שני אי אפשר לטעון ששום דבר אינו שפיט. אם שום דבר אינו שפיט, יש לבטל את בתי המשפט. והרי אין מדינה, בוודאי מדינה דמוקרטית, בוודאי מדינת חוק, שאין בה רשות שופטת.

המחלוקת על גבולות ההתערבות של בית המשפט העליון, נוגעת להתערבות בסוגיות ציבוריות. בוודאי שאינה קשורה לסוגיות פליליות. גם השמרנים הקיצוניים ביותר אינם טוענים שסוגיות פליליות אינן שפיטות. ברור שכל חשד בפלילים צריך להיבדק ולהיחקר ואם החקירה מולידה כתב אישום, הוא יתברר בבית המשפט.

לא הכל שפיט, אבל כולם שפיטים. אין אדם הנמצא מעל החוק ומותר לו לעבור על החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא נשיא בית המשפט העליון, לא שרים, לא שופטים, לא ח"כים, לא פרקליטים ולא שוטרים. לכן, אין שום קשר בין הנושאים. מי שעושה קשר ביניהם, מנצל את הבורות של הציבור כדי להסית אותו נגד מערכת החוק וליצור לה דה-לגיטימציה.

הטענה שאף אחד אינו מבקר את הפרקליטות גם היא ספין חסר שחר. יש בישראל גוף שנקרא נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, הפועל על פי חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו-2016. נציבות זו החליפה את נתב"ם – נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות. את החוק החדש יזמה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, כדי לתת לנציבות יותר שיניים. בראש הנציבות עומד השופט דוד רוזן, מי ששפט את אולמרט, אדם שאיש אינו מפקפק ביושרו, בענייניותו ובמקצועיותו. בנציבות מועסקים 24 חוקרים.

מפיצי תאוריית הקונספירציה על "מדינת העומק", טוענים שגם הנציבות היא חלק ממדינת העומק כפי שמח"ש היא חלק מ"מדינת העומק". אבל גם אם תקום מח"מ – מחלקה לחקירת מח"ש וגם נציבות לביקורת על הנציבות לביקורת על הפרקליטות, גם הם יוקעו כחלק מאותה קונספירציה. וכנ"ל אם יקימו עוד גופי ביקורת על ביקורת על ביקורת. כי בסופו של דבר, הטענה של בודי התאוריה היא שיש אמת אחת. נתניהו זכאי לחלוטין ותופרים לו תיקים. וכל מוסד שלא יתיישר על פי הטענה, מוכיח בכך, לדידם, שהוא חלק מאותה קונספירציה.

נתניהו נחקר על חשדות כבדים בפלילים. מאות אנשים היו מעורבים בחקירה – אנשי רשות המסים, שוטרים, פרקליטים והיועץ המשפטי. היועץ עצמו, איש ימין דתי, בן ללוחמי אצ"ל, יד ימינו ואיש אמונו של נתניהו שכיהן כמזכיר הממשלה שלו ומונה על ידיו לתפקיד, הוא התגלמות בית הלל. זהיר שבזהירים. הוא דחה את המלצות המשטרה והפרקליטות להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000. כל אלה, כל מי שעסקו בנושא ולמדו את הראיות, הגיעו למסקנה שנתניהו עבר עבירות שחיתות פליליות.

הדה-לגיטימציה למשטרה ולפרקליטות, היא חמורה ביותר. וחמורה עוד יותר הדה-לגיטימציה שנעשית מראש לבית המשפט, עוד לפני המשפט.

נתניהו מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל, כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה נגד מערכות החוק והמשפט, והוא עושה זאת אך ורק מאינטרס אישי, של נאשם שרוצה לחלץ את עורו.

אחזור לנושא האקטיביזם השיפוטי. כמי שמתנגד לאקטיביזם, וכמי שיצא נגדו פעמים רבות, מעולם לא פקפקתי ביושרת השופטים שהתערבו היכן שלדעתי אין מקום להתערבות והיכן שהתנגדתי לפסיקותיהם. בוודאי ובוודאי שהניסיון לתאר אותם כמי שמשתמשים בבית המשפט כדי לתפור תיקים לצורך הפיכה שלטונית, הוא ניסיון מושחת של עבריין לגונן על עצמו באמצעות תקיפת המערכת. נתניהו אינו נוהג באחריות לאומית ובאופן ממלכתי, כראוי למנהיג לאומי, אלא כאחרון הפושעים והעבריינים. הוא מוכן להצית הכל כדי להציל את עצמו.

וחבל שהמוני חסידים הולכים אחריו בעיניים עצומות. אין לו עכבות, ולא אכפת לו להוליך שולל את תומכיו, כדי שיהיו החיילים במאבקו האישי. לא זכור לי שהוא התחלק עמם בסיגרים ובשמפניות שסופקו לו בקווי האספקה המושחתים. אבל כאשר הוא נפל, הוא רוצה אותם אתו. ובעזרתם הוא מנסה להפיל את מדינת ישראל ואת מוסדותיה.

* בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי – יום חמישי בערב היה יום עצוב בתולדות מדינת ישראל. לראשונה בתולדות המדינה, הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד ראש ממשלה מכהן, על עבירות שעשה כראש הממשלה, כולל עבירת השוחד. אך מה שהיה חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום היה נאום ההסתה וההדחה שלו. היה זה רגע שֶׁפל שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.

עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית את ההמון נגד המדינה ומוסדותיה בנאום מתלהם, אלים, מסית, מדיח, ממריד, מתיר דם, מתקרבן, מתבכיין. כאזרח מדינת ישראל חשתי בושה לנוכח הטירוף.

כעבור יומיים, נשא בני גנץ נאום, שהעמיד אותו כאלטרנטיבה של מנהיגות אחרת; מנהיגות אחראית, ממלכתית, מכבדת, מכובדת, מפייסת, חותרת לאחדות לאומית ולאיחוי הקרעים. זאת המנהיגות שמדינת ישראל ראויה לה.

ודווקא לכן, אני רואה לנכון להעיר על משפט אחד בנאומו של גנץ, שאכזב מאוד. היה זה המשפט שהטיל על נתניהו את האחריות על ההסתה שקדמה לרצח רבין. אכן, הייתה הסתה, אך נתניהו אינו נגוע בה. הוא היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק תקיף ונחרץ אך לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. הוא לא נטל חלק בהסתה ואף יצא נגדה, בשיחות סגורות ובגלוי.

בחכמה שלאחר מעשה ניתן לומר, בצדק, שהוא לא עשה מספיק נגד ההסתה. אך באותה חכמת בדיעבד אפשר להאשים את רבין שסירב ללבוש את אפוד המגן. איש לא העלה על דעתו רצח פוליטי. אך האשמתו של נתניהו בהסתה היא פשוט שקר.

ערבוב בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי פסול משתי סיבות. מצד אחד הוא יוצר דה-לגיטימציה למאבק דמוקרטי לגיטימי. מצד שני הוא יוצר לגיטימציה למאבק אלים ולא לגיטימי. מן הראוי שנקפיד להבחין בין השניים.

ראש האופוזיציה נתניהו ניהל מאבק לגיטימי נגד מדיניות אוסלו. ראש הממשלה נתניהו מנהל מאבק בלתי לגיטימי נגד מדינת החוק, בעד הצבתו מעל החוק ולהימלטותו מאימת הדין. כאשר ראש הממשלה פועל ללא גבולות, ללא עכבות, כאילו אין מחר, כשהכל מותר והמטרה מקדשת את האמצעים, הוא אדם מסוכן.

* היועמ"ש הבא – אהוד בן עזר קורא ליועץ המשפטי להתפטר, כדי שימונה מי שאינו קשור לתיקים ה"הזויים". יש לזכור, שמנדלבליט הוא איש ימין, מקורבו, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו. נתניהו מינה אותו למזכיר הממשלה ולאחר מכן לתפקיד היועמ"ש. מנדלבליט הוא האדם האחרון שירצה לפגוע בנתניהו.

אבל מה לעשות, ויש ראיות. והראיות הן ראיות חותכות. ומנדלבליט הוא אדם בעל יושרה, ממלכתי, נאמן לתפקידו ולאחריותו. הוא לא יכול לנהוג אחרת, בלי למעול בתפקידו.

אז את מי אהוד מציע למנות לתפקיד? את איתמר בן גביר?

יחד עם זאת, אני דבק בעמדתי שאני מטיף לה כבר שנים רבות, שיש להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* המתארגים בע"מ – במשך עשרות שנים איתרגה הציונות הדתית את אריק שרון, עד שהוא התהפך עליה, אך הם לא למדו את הלקח, ונוהגים כך כלפי נתניהו. טוב שיש בין רבניה מי שאינם מוכים בסנוורים ומסרבים להתקרנף; רבנים כמו הרב יגאל אריאל, הרב שרלו והרב שי פירון. וכמובן, אין לשכוח דמויות מופת שצמחו בערוגות הציונות הדתית והן בשרה מבשרה, כמו רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט.

* גרוע מקואליציה – אני שומע את הקולות לפיהם "בגלל יועז הנדל וצביקה האוזר גנץ לא ראש ממשלה", בשל פועלם נגד הרעיון ההזוי של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אם זה נכון, הם ראויים לצל"ש. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אבל יש לדעת, שיועז וצביקה אינם אנשים פרטיים. מדובר בתל"ם. תל"ם כולה, ובוגי יעלון בראשה, לא הייתה נותנת לזה לקרות. והאמת היא שמלכתחילה היה מדובר בספין. לא נוהל שום מו"מ עם הרשימה המשותפת. כל הדיבור על "שום רעיון לא יורד מהשולחן", היה טקטיקה. בעיניי, טקטיקה טיפשית שגרמה נזק. אבל זה לא היה יותר מזה. עם זאת, היו ביש עתיד מי שרצו בכך, מתוך פנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויצטרף לממשלה. כמובן שזאת הזיה.

כאשר הנושא היה "על השולחן" כתבתי על כך הרבה. אני רוצה להתייחס עוד לאחד הטיעונים של תומכי הרעיון. "לא מדובר בהכנסת הרשימה המשותפת לקואליציה", הם אמרו, "אלא רק בתמיכה מבחוץ".

ואני טוען, שממשלת מיעוט שתלויה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, גרועה יותר ובעייתית יותר מאשר צירוף הרשימה המשותפת לקואליציה. זו תלות במפלגה שאין לה שום מחויבות ואחריות קואליציונית, ולכן על כל הצבעה, על כל חוק, כל יום, יתנהל אתה מחדש מו"מ קואליציוני, וכוח הסחיטה שלה יהיה אדיר. כמובן שממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

* גם בזה ישראל אשמה – אני חוקר לאחרונה את תופעת BDS בתקווה שהמחקר יניב ספר. אני נתקל בתופעות מדהימות. דוגמית? "מחקר" על פיו התופעה של רצח נשים על "חילול כבוד המשפחה" (פמיסייד) במגזר הערבי, הוא תופעה אופיינית לחברות תחת משטר אפרטהייד. "לאליטות בעלות הפריווילגיות נוח לקבל אותה כגזירה משמיים, או אף לעודד אותה בעצימת עין. אליטת האפרטהייד יכולה להצביע על פרקטיקת הפמיסייד כהוכחה ניצחת לפיגור של החברה הילידית המצדיקה את נישולה והאיסורים על התקרבות אליה. ואם לא די בכך, פמיסייד ילידי הוא נכס לכל אסטרטגיה של הפרד ומשול: כל כך הרבה אנרגיות של זעם, יצרים, תוקפנות ואלימות – כולל אלימות קטלנית – מתועלות לנושאים 'משפחתיים פנימיים' במקום להציק לשלטונות" ועוד כהנה וכהנה. ומיליונים רבים קונים את הזבל הזה.

אגב, קראתי דברים של פרופסור אוטואנטישמי מנוול בבריטניה, אלון בן דור, שיוצא נגד ההשוואה בין האפרטהייד הציוני לאפרטהייד הדרום אפריקאי, כי ההשוואה הזאת עושה עוול לדרא"פ. הנ"ל תוקף יהודים אנטי-ציונים, שמתכחשים לעובדה שהיהדות עצמה היא גזענית והאפרטהייד טבוע בה. הגזענות המובנית ביהדות היא הגורם לאנטישמיות, לטענתו.

* קו-קלוקס-קלאן הישראלי – טחנות הצדק טוחנות לאט. חמש שנים לקח עד שסוף סוף הוגשו כתבי האישום נגד מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גיפשטיין. אבל מוטב מאוחר מבכלל לא.

* רשמי סיור בכביש החוף – אני נוהג לנסוע לת"א דרך כביש 6, אבל אני נהג ממושמע. אם הווייז שולח אותי לדרך אחרת, אני לא מתווכח. הבוקר הוא שלח אותי לכביש החוף. וכך, נחשפתי לראשונה לנתיב +. ואלה רשמיי: א. אכן, כשהתנועה בשאר הנתיבים מזדחלת, בנתיב + היא זורמת. ב. רבות מהמכוניות בנתיב זה, אולי רובן, היו עם… נהג אחד!

מכך אני מסיק מספר מסקנות: 1. יש הרבה עבריינים על הכביש שמצפצפים על החוק. 2. הרוב הגדול של הנהגים מכבדים את החוק, ולכן מזדחלים כשלידם נתיב זורם. 3. אם הנתיב זורם כאשר כל כך הרבה מכוניות חד-נהגיות נוסעות בו, כנראה שיש מעט מאוד נסיעות שיתופיות.

ולסיכום – עקרונית אני בעד הניסיון של נתיב +, אך כדאי להגביל אותו בזמן ולקבל החלטה אם להפוך אותו להסדר קבע על פי התוצאות.

* תיקון טעות – במאמרי "בכוח הזכות" ביקרתי את הממשלה על כך שלא אימצה את דו"ח אדמונד לוי, על הזכות המשפטית של ישראל ביו"ש. נסמכתי בכך, בעיקר על הביקורת של הנהגת מועצת יש"ע על הממשלה בנדון.

בוגי יעלון העיר לי שלא דייקתי. אמנם הדו"ח בכללותו לא אומץ, בשל התנגדותו של אהוד ברק, אבל בישיבה שהתקיימה ב-29 בנובמבר 2012 הממשלה אימצה את ליבת הדו"ח – ההגדרה של שטחי יהודה ושומרון כ"שטח במחלוקת" ולא כ"שטח כבוש". עם מינויו של יעלון לשר הביטחון, הוא החל ליישם בהדרגה, בתוקף סמכותו, סעיפים רבים מן הדו"ח, אך הספיק פחות מכפי שתכנן. לא היה לכך, למרבה הצער, המשך בתקופתם של ליברמן ונתניהו כשרי הביטחון.

* ביד הלשון

משואות יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין ועל תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר. והיום – על משואות יצחק.

המושב השיתופי הדתי משואות יצחק נקרא על שמו של הרב הראשי לארץ ישראל והרב הראשי הראשון למדינת ישראל, יצחק אייזיק הרצוג, אביו של הנשיא השישי חיים הרצוג וסבו של יצחק בוז'י הרצוג. משואות יצחק קם ב-1945 כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי לגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, בנפילת הגוש כולו. חברי הקיבוץ שנותרו בחיים, נפלו בשבי הירדנים, שבו הם ישבו 9 חודשים. בשובם, באוקטובר 1949, הם עלו מחדש לקרקע בשטח המועצה האזורית שפיר, בקרבת אשקלון. כעבור שלוש שנים הם החליטו להפוך למושב שיתופי.

על יצחקים נוספים – בקרוב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.11.19

* בין שתי דרכים – שני נאומים, אחד של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט והשני של ראש הממשלה נתניהו, מעמידים זה מול זה שתי דרכים שביניהם מיטלטלת החברה הישראלית ועליה לבחור ביניהן: דרך של יושר, צדק ומשפט או דרך של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אזרח אינו יכול להרשות לעצמו לא לנקוט עמדה ולבחור בין הדרכים.

ודוק – אין כל קשר בין הבחירה הזאת לבין סוגיות של ימין ושמאל. מנדלבליט אינו פחות ימין מנתניהו.

* נאום לאומה – "אזרחיות ואזרחים יקרים! היום הזה הוא יום עצוב בעבורי. צר לי על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגדי. אני סבור שהיועץ שגה בהחלטתו. אני מאמין בצדקתי ובחפותי ובכוונתי להיאבק עליה.

בעקבות החלטת היועץ, מוטלת עננה כבדה על ראשי, הפוגעת באמון הציבור בי; אמון שהוא הכרחי ליכולתי להנהיג את מדינת ישראל. אני מכיר את מורכבות תפקיד ראש הממשלה, וברור לי, שלא אוכל לנהל את מאבקי על שמי הטוב ולהנהיג במקביל את ממשלת ישראל. ניסיון למלא את שתי המשימות יחדיו, יהיה מעשה בלתי אחראי.

לכן, אזרחיות ואזרחים יקרים, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה ולקחת פסק זמן מן החיים הפוליטיים. בשנים הקרובות אקדיש את כל זמני, מרצי ויכולותיי להגנה על שמי הטוב.

מחר בבוקר אצא לחופשה, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ויבחר ראש ממשלה חדש. הטלתי הערב על השר X למלא את מקומי בתקופת הביניים.

אין זו החלטה קלה, אך האחריות הלאומית מחייבת אותי לקבל אותה".

זה הנאום שהיה נושא ביום חמישי ראש ממשלה המכבד את עצמו, את תפקידו ובעיקר את אזרחי ישראל, אילו היה במצבו של נתניהו. אבל ראש הממשלה הוא נתניהו, ולכן לא שמענו את הנאום הזה.

* בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל – כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד, כבדים מאוד, קשים מאוד. עם זאת, יש לזכור שעומדת לו חזקת החפות, ורק בית המשפט יכריע.

אולם דבר אחד חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום – נאום ההסתה, ההמרדה והתרת הדם שהוא נשא. עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ומשקר ומשקר ומשקר. כאשר הוא מכנה את תוצאות עבודה יסודית ומקצועית ביותר של המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות והיועמ"ש "הפיכה", הוא למעשה מסית את מעריציו וחסידיו לצאת לרחוב כדי להגן עליו מפני "הקושרים".

כל יום שהאיש הזה, הנאשם הזה, הוא ראש ממשלת ישראל, זו תעודת עניות למדינת ישראל וכתם על ההיסטוריה שלה.

כותרת נאום ההסתה וההמרדה של הנאשם: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* נזק למעמדה של ישראל – נתניהו נחשב ל"מר הסברה" ולאיש היודע היטב לייצג את ישראל בעולם, להציג לעולם את הישגיה ולהביא גאווה לעם ישראל. והוא נחשב כך בצדק. אין ספק בתרומתו הגדולה בתחום זה (וגם בתחומים אחרים).

והנה, את כל כושרו הרטורי וכל יכולת ההסברה שלו, הוא מפנה היום נגד מדינת ישראל. בכל העולם רואים, דרך נאומיו, את ישראל כמדינת משטרה, כמדינת עולם שלישית מושחתת שמערכת החוק והמשפט שלה, שהיא מקור לגאווה של ישראל, תופרת תיקים כדי להפיל ממשלות. עשר שנות שקרים ועלילות נגד ישראל של הגרסה האנגלית של "הארץ" לא יכולות להזיק כמו נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו נגד מדינת ישראל. והוא הרי יודע שהוא משקר. הוא עושה זאת רק כיוון שהוא מעמיד את טובתו מעל טובת מדינת ישראל. וכדי להיחלץ מאימת הדין, הוא מוכן לשרוף את המועדון. הנזק התדמיתי שהוא גורם למדינת ישראל בדרך זו, מתגמד בחומרתו לעומת הנזק הפנימי, המרדת הציבור נגד מוסדות המדינה, רוח גבית לעולם הפשע והעבריינות כתוצאה מפגיעתו המתמשכת במערכת החוק ועוד. האיש מסוכן.

* אסור להקל ראש – אחרי נאום ההסתה שלוח הרסן של הנאשם, אני מקווה מאוד שמנדלבליט ושי ניצן יקבלו אבטחה ברמה הגבוהה ביותר.

* פירומן – הנאום של הנאשם מתחיל לעשות את שלו. כבר קראתי רשומה של מוסת מן האספסוף של נתניהו, הקורא להעמיד לדין את מנדלבליט ושי ניצן על בגידה ולשרוף את הפרקליטות.

ועוד ציטוט, של מוסת אחר: "הפרקליטות ושלטון היועמ"שים יחד עם בג"ץ, המנטרלים את רצון הבוחר, הפכו לאויב העם!"

ועוד ציטוט, של עוד מוסת: "אני בשל למלחמה אזרחית, שבוערת בעצמותיי יותר ממלחמה עם האויב".

זה מסוכן. אין לנתניהו גבולות. הוא יודע בדיוק לאן ההסתה שלו עלולה להגיע, אבל אין לו עכבות. האיש הזה הוא פירומן מסוכן. מחרחר מלחמת אחים כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין.

* אויבי הציבור החדשים – את אויב הציבור רוני אלשייך כבר שכחנו. או-טו-טו גם שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט כבר פאסה. בקרוב על מסכינו – אויבים חדשים: השופטים. למה מי הם בכלל? פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם. מי הם שישפטו את מי שמבטא את "רצון העם"? חבורה ססמולנית של "מדינת עומק" שתופרת תיקים.

* השגיאה של נתניהו – השגיאה הגדולה של נתניהו הייתה במינויים. מה הוא חשב? הוא לא הבין שאם ימנה סססמולנים וערבים לתפקידים הבכירים, הם יעשו את מה שעושים סססמולנים וערבים – יתפרו תיקים לרוה"מ כדי להפיל אותו ולמנות תחתיו ממשלה של הססססמול והערבים?

בפעם הבאה כדאי שימנה מתנחל משופם, דתי ימני, בעל כיפה סרוגה, לתפקיד מפכ"ל המשטרה. ושימנה דתי ימני, בן ללוחמי אצ"ל, ומקורב אליו מאוד, שכיהן בתפקיד אמון כמו מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. רק כך הוא יבטיח שלא תבוצע נגדו הפיכה.

* האם יבקשו מחילה? – האם אהוד ברק, אלדד יניב והאספסוף שנהה אחריהם בהפגנות, השמצות ועלילות נגד מנדלבליט, יכרעו ברך, יבקשו סליחה ומחילה? הם עוד עלולים לזקוף לזכותם את ההחלטה, ולהיות שוב האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* ביקורתיות בררנית – חתן פרס ישראל למשפט ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מאשים את הפרקליטות והיועמ"ש באכיפה בררנית. לטענתו, מנדלבליט הוא היועץ הנוח ביותר שנתניהו יכול היה לחלום עליו, שפסק בעניינו לקולא. דניאל פרידמן סבור, והביע את דעתו במאמרים וראיונות רבים בחודשים האחרונים וגם לאחר הגשת כתבי האישום, שצריך היה להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולפתוח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000.

יש היגיון בדבריו של פרידמן ויתכן שיועמ"ש אחר היה מגיע למסקנות ברוח דבריו. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. כלומר, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה מקצועית זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ובאשר לפרידמן, אדם שאני מעריך ותמכתי בחלק גדול מהרפורמות שהוא ניסה להוביל באשר לבית המשפט ולהפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי – למרבה הצער הוא מפגין ביקורתיות בררנית. בעוד הוא מגלה נחרצות כזו נגד השחיתות כאשר מדובר בנתניהו הוא תמך בעבריין המושחת אולמרט.

אגב, למה אני מגדיר את אולמרט עבריין ונמנע מלהגדיר כך את נתניהו? כי אולמרט הורשע בדין ואילו נתניהו נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע.

* שתיקת הכבשים – הדבר המביש ביותר בערב העצוב של הגשת כתבי האיום ונאום ההסתה וההמרדה, הוא מנזר השתקנים של סיעת הליכוד. אף אחד לא קם. (גם לא גדעון סער, שמצדיק את קריאת התיגר שלו על נתניהו בכך שאין לנתניהו סיכוי להקים ממשלה, ואינו אומר מילה בעניין הערכי, המוסרי).
הם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* חמש דקות – אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, בתוך חמש דקות תקום ממשלת אחדות לאומית מצוינת.

* נאמנות – כאשר דודי אמסלם ומירי רגב תוקפים את גדעון סער על חוסר נאמנות, הם אינם מתכוונים שהוא אינו נאמן למדינה, לליכוד, לאידיאולוגיה, לתורת ז'בוטינסקי, לא"י השלמה, או לכל מיני זוטות מן הסוג הזה. ממש לא.

* מחוקי פנים – תופעה בימים אלה בספר הפנים (פייסבוק) – רבים מחליפים את דיוקנותיהם בתמונת הפרופיל שלהם בתמונתו של נתניהו.

וזה כל כך סמלי. הרי לא רק את פניהם הם מוחקים, כי אם את נשמתם, את אישיותם, את מצפונם ואת יכולת המחשבה העצמית שלהם. כך נראית עבודת אלילים של פולחן אישיות.

* יתביישו – יש לי מילה אחת טובה על חסידיו העיוורים של נתניהו, שמתעלמים מהכל וממשיכים לדבוק בו. אני משוכנע שרבים מהם, אולי רובם, יתפכחו, יתחרטו ויתביישו.

* אבי אבות השחיתות – הקשר הון-שלטון-עיתון הוא אבי אבות השחיתות. כתבי האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ומוזס ממחישים זאת היטב.

* הזניית העיתונות – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לכתבי האישום נגד נתניהו, אך יש לזכור את שני הנאשמים האחרים בשוחד, נוני מוזס ואלוביץ'. טייקונים ששולטים בכלי תקשורת ומזנים אותם; מוכנים להפר כל אתיקה מקצועית ועיתונאית ולהכפיף אותם בצורה מושחתת לתאוות הבצע שלהם. גם עולם התקשורת הישראלי מחויב בחשבון נפש (ולא שכחנו את פרשיות נמרודי ונוחי דנקנר).

* על נוני מוזס להתפטר – שני המאמרים הראשיים ב"ידיעות אחרונות" היו של נחום ברנע וסימה קדמון. נחום ברנע קרא לנוני מוזס, מו"ל העיתון, "להדיר עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות', ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון". סימה קדמון הייתה יותר חריפה, יותר מדויקת ויותר צודקת. היא קראה לנוני מוזס להתפטר. בעיניי, זה מובן מאליו.

אני מצפה מיולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן (שהוזז מתפקידו כשר התקשורת כדי לא להפריע למושחתים לבצע את זממם), ישראל כץ, ניר ברקת, יובל שטייניץ, דיכטר ואחרים בצמרת הליכוד, לנהוג כלפי נתניהו כפי שנהגה באומץ סימה קדמון כלפי המו"ל שלה – לקרוא לו להתפטר לאלתר, קודם כל למען האינטרס הלאומי וההיגיינה הציבורית ואח"כ למען האינטרס של הליכוד.

* הסיבוב השישי – נתניהו אינו יכול להקים ממשלה. גם אם יהיה סיבוב שלישי הוא לא יוכל להקים ממשלה. וסביר להניח שגם הוא יודע זאת. אז למה הוא נאחז בקרנות השלטון? אולי מטרתו היא לגרור את המדינה לסיבוב שלישי, רביעי, חמישי ושישי, להישאר במשך שנים ראש ממשלת מעבר, שבכל אותן כנסות לא תהיה ועדת כנסת שתוכל לדון בחסינותו ולכן כל ההליך המשפטי יידחה ויידחה ויידחה, ובינתיים הוא ימשיך להסית נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וליצור להן דה-לגיטימציה.

נכון, מדובר בממשלות שאינן יכולות למשול, בהמשך השיתוק, באסון כלכלי, בפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, אבל כדי להציל את נתניהו מאימת הדין הכל מותר.

צריך לשים לזה קץ. והראשונים שצריכים לקחת אחריות ולעצור את הטירוף הזה אלה הליכודניקים. הם שצריכים להודיע לנתניהו שזמנו עבר.

* הרגע שבו נולד מנהיג – במשך שנים היה גדעון סער חלק משתיקת הקרנפים בהנהגת הליכוד. לא עוד. קריאתו האמיצה לבחירות מקדימות מיידיות בליכוד והודעתו על התמודדותו נגד נתניהו, היא הרגע שבו נולד מנהיג.

אם מישהו היה זקוק להבהרה מדוע כה חשוב להחליף את נתניהו ולהחזיר את הליכוד לימיו היפים כתנועה לאומית ממלכתית, היה עליו לצפות בתכנית שבה התראיין סער מראשיתה; לראות את מופעי האימים של שני נערי השליחויות של נתניהו – דודי אמסלם ושמעון ריקלין.

הביריון דודי אמסלם התפרע באולפן כאיש כנופיית פשע.
אחרי שציפיתי בדברי ההסתה של שני פראי האדם האלה, אני באמת מקווה שהשמירה על שי ניצן הדוקה.

* נבצרות – ביום שבו הציע ריבלין את מתווה הנבצרות, קראתי לכחול לבן לקבל אותו כבסיס למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אולם אמרתי שיש לעמוד על שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו יתחייב לא לבקש חסינות. ב. הנבצרות תהיה מוחלטת, כלומר רמת המעורבות של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של שרון בתקופת נבצרותו. ג. היציאה לנבצרות תהיה ביום שבו היועמ"ש יחליט על הגשת כתב אישום נגדו.

גם היום אני תומך במתווה הנשיא בתנאים הללו.

* שתי חלופות – הצהרת ליברמן, הורידה מהפרק שתי חלופות גרועות ומסוכנות: ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וקואליציית החסינות שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

כעת נותרנו עם שתי חלופות – ממשלת אחדות או סיבוב שלישי.

סיבוב שלישי פירושו המשך שיתוק הממשלה והמדינה ועלות תקציבית מטורפת, כאשר לא מן הנמנע שבסופה נעמוד בפני אותה דילמה – ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

אולם כל עוד הנאשם נאחז בקרנות השלטון, וחבורת הפחדנים בליכוד אינה מסלקת אותו, כנראה שאין מנוס מסיבוב בחירות נוסף.

* הראוי ביותר – ב-21 הימים שבהן המנדט נמצא בידי הכנסת, ניתנת הזדמנות למנוע את הבחירות המיותרות באמצעות התכנסות של 61 ח"כים לתמיכה במועמדות של אחד הח"כים לראשות הממשלה.

יש ח"כ אחד שיכול ליהנות מתמיכה של כל המרכז, רוב הימין, רוב השמאל והחרדים. הוא גם המנהיג המתאים והראוי ביותר בישראל לראשות הממשלה, מבחינת כישוריו, ניסיונו, יושרתו וערכיו. משה בוגי יעלון.

(לא, לא בלעתי כלום. אני יודע שהרעיון הזה טוב מכדי שיהיה לו סיכוי).

* פנטזיה הזויה – בכל ארבעת השבועות האחרונים, לא חשבתי לרגע שתקום ממשלת מיעוט שנסמכת על הרשימה המשותפת. חשבתי שהסיכוי לכך אפסי. אם כך, מדוע השקעתי כל כך הרבה בכתיבה והסברה נגד הרעיון, והפעלתי לחץ כבד, על סף ההטרדה, על ראשי תל"ם בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר? כי לקחתי בחשבון שאולי ההערכה שלי שגויה, ולא הייתי סולח לעצמי אילו זה היה קורה ולא הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לנסות, בכוחותיי הדלים, להשפיע שזה לא יקרה.

התנגדות שלי הייתה כפולה – הן לעצם הרעיון של ממשלת מיעוט, שמשמעותה אפס משילות ומו"מ קואליציוני יומיומי על כל הצבעה בכנסת והתנהלות תמידית תחת אקדח סחטני על הרקה. ועל אחת כמה וכמה, כשממשלת המיעוט הזאת תלויה ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה.

הראשון שצריך לשמוח על כך שלא קמה ממשלה כזאת הוא בני גנץ, שניצל מכישלון בטוח ומהתרסקות מהירה. גנץ צריך לברך ברכת הגומל על שהסיוט הזה נמנע ממנו.

לא האמנתי שגנץ יקים ממשלה כזאת, אבל לצערי היו בכחול לבן מי שבאמת ניסו לקדם את הרעיון – לפיד, עופר שלח וחבריהם ליש עתיד.

גם הם יודעים שזה רעיון נפל ושממשלה כזאת לא תוכל להתקיים ולתפקד. הרי מי אם לא לפיד תבע את המושג "זועביז", כפסולי חיתון קואליציוני, והרי כשמדובר בעופר כסיפים – קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אז למה הם דחפו את הרעיון? כי הייתה להם פנטזיה. הם האמינו שאם תקום ממשלה כזאת, ונתניהו יעזוב את בלפור, הכל יסתדר פתאום. הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלת אחדות בראשות גנץ וכל הבלוק יתפורר והמפלגות השונות יזחלו לממשלה. זאת פנטזיה הזויה, אפילו ילדותית. זו פנטזיה ברמה של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". רק נתניהו ייצא מבלפור וכל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שעופר שלח משבץ אותם. הרי ההיפך הוא הנכון. אין דבר שהיה מלכד את הליכוד ואת כל הימין סביב נתניהו יותר מאשר ממשלת מיעוט התלויה ברצונם הרע של העופר כסיפים. הממשלה הייתה מתרסקת ונופלת במהרה, ובבחירות שהיו מתקיימות, כל מי שנתן לה יד היה נענש.

כצפוי, לא קמה הממשלה הזאת, אך נגרם נזק. ראשית, החודש הזה נתן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית ולרעיון העוועים שרשימה שאלו עמדותיה יכולה לשאת באחריות ממשלתית. שנית, נוצרה בקרב חלק גדול מהציבור דה-לגיטימציה לעצם ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת, בטענת ההבל השקרית שמדובר בהתנגדות אתנית, גזענית, לרשימה, בשל היותה ערבית ברובה, ולא בשל עמדותיה. שלישית, נגרם נזק לכחול לבן ולסיכויים למהפך שלטוני. הדרך של כחול לבן לנצח בבחירות היא בהעברת ליכודניקים שמאסו בנתניהו ואנשי ימין מתונים שסולדים מן ההקצנה, לתמיכה בכחול לבן. המהלך הזה הרחיק אותם.

אני מקווה שכחול לבן תעשה חשבון נפש ותפיק את הלקח.

* רכשתי מניה – בשתי מערכות הבחירות האחרונות בחרתי בכחול לבן ואני חבר פעיל בתל"ם. ועם זאת, בחודשים האחרונים מתחתי פעמים רבות ביקורת על כחול לבן. הנושאים העיקריים שאותם ביקרתי היו הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד, הדיבור על "ממשלת אחדות חילונית" והאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת הרשימה המשותפת. בנוסף לכך, ביקרתי מדי פעם אמירות ומעשים אלה או אחרים מצד בכירי כחול לבן.

יש המרימים על כך גבה. מצד אחד טוענים נגדי שאני "יורה בנגמ"ש" ומן הצד השני סונטים בי – "אתה רואה? הרי אתה תמכת בהם, אז על מה אתה מלין".

אני רואה לנכון להסביר את גישתי. מפלגה היא דבר חשוב ביותר, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות. אולם מפלגה היא כלי שנועד לשרת רעיונות ולשרת את החברה והמדינה. כאשר פעולה של מפלגה שאני תומך בה אינה משרתת את הרעיונות שבהם אני דוגל ואינה מקדמת את מה שאני רואה כטובת המדינה, אני נאמן לדרכי ולא אומר אמן על צעדי המפלגה.

יתר על כן, אני ביקורתי יותר ומצד שני גם מפרגן ומשבח יותר, כאשר מדובר במפלגה שנתתי לה את קולי. אני רואה בעצם הקול שנתתי לה מניית יסוד, שמעניקה יתר תוקף לביקורת עליה, שכן כל מעשה ופעולה שלה נעשים בשמי.

* המקבילה למשותפת – מי שמגדירים את המפלגות החרדיות כמקבילות לרשימה המשותפת, עושים שקר בנפשם.

נכון, המפלגות החרדיות הן יריבות אידיאולוגיות, הן אינן מאמצות את האידיאולוגיה הציונית ומעודדות את ההשתמטות מצה"ל. אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה.

המקבילה החרדית לרשימה המשותפת, היא הזרם החרדי האנטי ציוני, שמנהיגו הוא האדמו"ר מסאטמר וכולל חוגים כמו ישיבת "תולדות אהרון", נטורי קרתא, העדה החרדית ועוד. הנ"ל מחרימים את הבחירות הציוניות ואינם נוגעים בכסף ציוני. אם הם יחליטו לרוץ לבחירות, הם יהיו מחוץ לתחום לכל קואליציה.

* חיתולים צואים על עוכר ישראל – חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר הוא התגלמות ההדר הבית"רי. הוא סמל של נועם הליכות, נימוס, עדינות; הוא השידור הממלכתי בהתגלמותו.

ואם יעקב אחימאיר אמר שהיה רוצה ליידות חיתולים צואים בקדילק של האדמו"ר מסאטמר, מי אני שאשבור לו את המילה?

* ספסל היהודים – לפני שבועות אחדים תקפתי בחריפות את דברי ההבל של רון חולדאי, לפיהם ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. אבל רק היום קראתי את המשפט המלא, והלוגיקה שלו ממש הזויה. "אין דבר כזה מדינה יהודית", אמר האיש הרדוד הזה, "כפי שאין דבר כזה ספסל יהודי".

אם ללכת הלאה בלוגיקה המוזרה הזאת, אין דבר כזה מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינה סוציאליסטית, מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית או מדינה איסלאמית, כפי שאין דבר כזה ספסל דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, קומוניסטי, פשיסטי או איסלאמי.

* מגה קוקו – המגה-קוקו ממשיך במסע ההסתה נגד הנשיא, שאותו מנהל אביו כבר שנים רבות. והפעם, המעי הגס של בלופר העלה תמונה של טראמפ וכתב שהוא הנשיא שלו. איני נוהג לעודד ירידה מהארץ, אבל במקרה הזה, יהיה טוב מאוד אם הגידול הזה ירד לארץ שבה יזכה לנשיאותו של טראמפ ויעזוב אותנו במנוחה.

* אי שוויון – עשרה קבין של נורמטיביות ירדו על בני נתניהו. עשרה קיבל אבנר ואת כל השאר קיבל יאיר.

* הצגת ספרים – אני קורא כעת בהנאה רבה את ספרו החדש של חיים באר, הסופר האהוב עליי ביותר, "מסע דילוגים". זה ספר על ספרים ועל אהבת ספרים ועל ביבליופובים וביבליומנים, ממקור ראשון – הביבליומן האולטימטיבי. הספר כולל כמאה ממוארים קצרים, אותן מכנה באר וינייטות (ההסבר – בספר) מלאי טוב לב והומור, אף שלעתים ההומור יודע להיות מרושע. זהו ספר שכל אוהב ספרים אמתי ישאב ממנו הנאה רבה.

ב"הארץ ספרים" התפרסם מאמר ביקורת על הספר מאת גלעד מלצר. מלצר קוטל את הספר ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא לא בוחל במילים בניסיונו להציג את הספר כערימת אנקדוטות מיושנות ומשעממות, או כפי שהוא מסכם אותו בשורה התחתונה: "יין שהתיישן רע והחמיץ".

סיפור אחד, "הצגת ספרים", הוא קטל באופן מיוחד. "ואני שואל, איפה העורך הנכבד של האסופה, ד"ר גדעון טיקוצקי, שיקצץ במניין הווינייטות ויימנע ממחברן, ומאתנו הקוראים, רגעים מביכים שכאלה של הומור גיחי גיחי, שאינו מכבד סופר כבאר".

ומכל הסיפורים שכבר הספקתי לקרוא בספר, אהבתי במיוחד את "הצגת ספרים". קראתי וצחקתי בקול ושבתי וקראתי והתפקעתי מצחוק ומיד נתתי לאשתי שתקרא ואף היא צחקה צחוק גדול.

ובכן, אני ממליץ לאנשים בעלי הומור ירוד כשלי, שאוהבים בדיחות גיחי גיחי, להתעלם מן הביקורת של מלצר, ולקרוא את הספר היפה והמהנה.

כן, אני נהנה גם מהשפה הגבוהה, שמלצר לועג לה ומציג אותה כ"פומפוזיות". ההנאה לאוהבי העברית מובטחת.

* ניצוצות מעולמו הרוחני – במלאת שלוש שנים לפטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, נערך יום עיון לזכרו במדרשה ב"אורנים", שבו הושק ספרו האחרון: "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני". את כתב היד סיים יריב בן אהרון בבית החולים, כששכב על ערש דווי, ימים ספורים טרם הסתלקותו. זה האחרון במסכתותיו של יריב, הפעם מסכת מקורות ופירושים על כתביו של ברל. ערך את הספר תלמידו המובהק של יריב תום נבון, שאף כתב את המבוא ודיבר פעמיים ביום העיון – בדברי הספד ליריב וכאחרון המרצים על הספר.

יריב העמיד דורות של תלמידים, ובשנותיו האחרונות הקיפו אותו צעירים ממנו בשישים שנה, שינקו בצמא את תורתו. הדור הראשון של תלמידיו, ובראשם מוטי זעירא ושי זרחי, הקימו את "המדרשה" לפני שלושים שנה בדיוק. לא בכדי, בספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", המתאר את הרנסנס של היהדות בחברה הישראלית, הוא נוקב ב-1989 – שנת ההקמה של "המדרשה", כנקודת המוצא של הרנסנס. אך טבעי שהאירוע לכבודו של יריב נערך במדרשה, שבה יצר את המסכתות הראשונות שלו.

אחרי שלושים שנה סיים מנהל המדרשה מוטי זעירא את תפקידו. החליף אותו אבישי בן אהרון, בנו של יריב. סגירת מעגל, בחינת דור לדור יביע אומר.

קניתי את הספר, שיצטרף למדף המסכתות של יריב, אך הפעם, לדאבוני, ללא ההקדשה בכתב ידו הרועד.

* מנהיג שסירב לקבל מתנות – פרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק, ושילם על המקום.

* ביד הלשון

איש לנפשו – אביגדור ליברמן הציב אולטימטום והודיע שמיום רביעי ב-12:00 בצהרים – איש לנפשו.

גם הנשיא ריבלין השתמש בביטוי, הפעם בהכפלה – איש איש לנפשו, בנאום העברת המנדט על הרכבת הממשלה לכנסת, בתארו את שלושת השבועות שבהן המנדט יהיה בידי הכנסת.

הביטוי לקוח מיחזקאל: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י). רש"י ביאר את איש לנפשו – כל אחד על עצמו. כלומר, ביום המפלה, תישבר הלכידות החברתית וכל אחד ידאג לעצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.11.19

* כרעי תרנגולת – ב-14 בדצמבר 1976 הגישה סיעת החזית הדתית התורתית הצעת אי אמון בממשלתו של יצחק רבין, בטענה שהשרים לא הספיקו לחזור הביתה מטקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים לפני כניסת השבת. ההצעה נדחתה, אך הימנעות חלק משרי המפד"ל מהצבעה הביאה את רבין להודיע לכנסת שהצבעתם היא התפטרות (אז ראש הממשלה לא היה מוסמך לפטר שרים) ומיד לאחר מכן הוא התפטר ובכך הממשלה התפטרה והוחלט על הקדמת הבחירות.

בין התומכים בהצעת האי אמון הייתה, תחזיקו טוב – שולמית אלוני וסיעת רצ, המפלגה שנשאה את הדגל האנטי דתי, ואף פרשה מן הקואליציה ברגע שהמפד"ל הצטרפה אליה. היא הסבירה זאת בכך שהיא אמנם אינה תומכת בתוכן ההצעה, אך אין לה אמון בממשלה, וציטטה את דבריו של המלך ינאי לשלומציון המלכה טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים… אלא מן הצבועים".

שני עשורים לאחר מכן, הליכוד בראשות נתניהו הודיע שיתמוך בהצעת אי אמון בממשלת רבין שהגישו המפלגות הערביות, בעקבות החלטתה על בניה במזרח ירושלים. גם כאן, כמובן שלא הייתה תמיכה של הליכוד בתוכן ההצעה, אלא ביטוי לאי האמון בממשלה וניצול הזדמנות להפיל אותה. בעקבות הודעת הליכוד רבין ביטל את ההחלטה על הבניה, כי בהצבעה, לו התקיימה, היה רוב להפלת הממשלה.

מדוע אני מזכיר זאת? כי אני מאזין לאוטוסוגסטיה של הפנטזיונרים שמשתעשעים ברעיון ההזוי של ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. לטענתם, ברגע שתקום הממשלה, אי אפשר יהיה להפיל אותה. כאשר הרשימה המשותפת תנסה להפיל את הממשלה אחרי הפעולה הראשונה נגד הטרור בעזה, הליכוד והימין יתייצבו לימין הממשלה. וכאשר הימין ינסה להפיל את הממשלה הרשימה המשותפת תתמוך בה. כך נראית פנטזיה של מי שחושבים שכל השחקנים הפוליטיים האחרים טיפשים, שישחקו את התפקיד אליו ילוהקו בידי הפנטזיונרים.

נכון, בניגוד לדוגמאות שהצגתי, היום החוק מחייב אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר אפשר להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון רק כאשר האופוזיציה מצביעה בעד ראש ממשלה חלופי הנתמך בידי 61 ח"כים. נכון, האופציה הזאת לא תהיה קיימת בכנסת הזאת. אולם ניתן להפיל את הממשלה בהצעת חוק לפיזור הכנסת, למשל, או בהפלת הצעת התקציב. וממשלה שמידי שבוע הכנסת תביע בה אי אמון, הגם שאין בהצבעה כזו כדי להביא לנפילתה, תאבד את אמון הציבור ואת יכולת התפקוד ותתמוטט במהרה. הרי היא לא תוכל להעביר בכנסת חוקים והצעות, ויהיה עליה לנהל לפני כל הצבעה מו"מ קואליציוני מחודש, והיא תעמוד בפני סחטנות מתמדת.

הפנטזיונרים מאמינים שכל מה שנחוץ היום הוא להוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, הם מפנטזים, הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלה, או שה"בלוק" יתפורר וחלק ממרכיביו יצטרפו לממשלה. גם זו פנטזיה פרועה. ההיפך הוא הנכון. ממשלת מיעוט הנסמכת על עופר כסיף וחבר מרעיו האנטי ישראלים רק תגבש את הליכוד ואת הימין סביב מנהיגותו של נתניהו, והאופוזיציה תפיל את הממשלה בתוך זמן קצר. במערכת בחירות כזו, רבים סיכוייו של נתניהו לנצח ולהקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק. הפנטזיונרים של ממשלת המיעוט, שתהיה ממשלת כרעי תרנגולת מיומה הראשון, הם האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* טיפול המרה – הם לא מתנגדים לקיום המדינה. הם מתנגדים רק לכך שהיא מדינה יהודית.
– למה הדבר דומה? שמישהו יאמר לי: אני מוכן שתחיה. בתנאי שלא תהיה יהודי. עליך להמיר את דתך (או לעשות ניתוח לשינוי מין, או לעבור טיפולי המרה לנטייה מינית אחרת). מי שאומר לי דבר כזה, אומר לי בעצם שהוא מוכן שאורי אחר יחיה. לא אני.
מדינת ישראל, כשמה כן היא – מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. מדינת ישראל הוכרזה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מי שרוצה שישראל לא תהיה מדינה יהודית, מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, גם אם אולי המדינה שתקום תחתיה תישא אותו שם.
– אז מה אתה רוצה? להפוך את ערביי ישראל לציונים?
– איני מצפה מהם לאמץ אידיאולוגיה ציונית. אני בסך הכל מצפה מהם להשלים עם העובדה שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו.
– ואם הם לא משלימים עם העובדה הזו?
– זאת זכותם. אבל הם אינם יכולים להיות חלק מן השלטון במדינה שהם שוללים את קיומה.

* האם יש בסיס משותף? – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או התלויה ברשימה המשותפת נובעת מגזענות ומהתנגדות אתנית לערבים היא דמגוגיה. זו טענה, המתעלמת מן ההקשר הפוליטי והאידאולוגי של הפוליטיקה. קואליציה ואופוזיציה הן אורגנים פוליטיים. כדי להקים קואליציה, צריך איזשהו בסיס משותף אידיאולוגי ופוליטי. השאלה האם עופר כסיף הוא ערבי ואיימן עודה יהודי או להיפך, כלל אינה מעלה ומורידה בהקשר הפוליטי. גם אילו כל הרשימה המשותפת הייתה כולה עופר כסיפית, היא הייתה פסולה לפחות באותה מידה, בשל עמדותיה.

מה עמדותיה של הרשימה המשותפת? מה שכתוב במצע שלה.

"הרשימה המשותפת שואפת לשים קץ לכיבוש כל השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים שנכבשו בשנת 1967, לפרק את כל ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה הגזענית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194, ולשלום צודק המסתמך על הסכמה בינלאומית". תרגום: הם רוצים מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 תוך טרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים, וגירושי מהגולן. ומה יהיה בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? היא תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

כאשר הרשימה המשותפת מדברת על שוויון, אין כוונתה לשוויון פרסונלי לכל אזרח, שזו עמדה ראויה ונכונה, אלא על כך שישראל לא תהיה מדינה יהודית. כך הדבר מוגדר במצעם: "הרשימה מדגישה שהפלסטינים בישראל הם תושבי הארץ הילידיים, ומעובדה זו נובעות זכויותיהם הקיבוציות והאישיות, ומוגדרים יחסיהם עם המדינה. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות, בזכותם לנהל בעצמם את ענייניהם התרבותיים, החינוכיים והדתיים, בהיותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני והאומה הערבית, מבחינת השתייכותם הלאומית, התרבותית". הם טוענים שהם, הפלשתינאים, הנם "תושבי הארץ הילידיים", כלומר אנחנו, היהודים – פולשים זרים, קולוניאליסטים, צלבנים.

הרשימה המשותפת תובעת לממש את "זכות" השיבה. וכך כתוב במצעה: "הרשימה המשותפת שואפת להכרה בזכויות המהגרים בתוך מולדתם, ובמיוחד בזכותם להחזרת כפריהם ואדמותיהם שהופקעו והשיבה אליהם". חשוב לשים לב לדקויות. הם דורשים לחזור לכפרים עצמם, כלומר להחריב מאות יישובים יהודיים. כאשר הם כותבים במצעם: "הרשימה תפעל להפסקת הפקעת הקרקעות ולהחזרת האדמות שהופקעו, במיוחד אלה שהופקעו למה שנקרא 'צרכים ביטחוניים', ולא נוצלו למטרה זו עד עכשיו", הם מתכוונים, בין השאר, לעיר כרמיאל.

הרשימה המשותפת לוחמת נגד השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ומנסה לסכסך בין הדרוזים למדינתם ומסיתה את הדרוזים נגד מדינתם. הנה, כך הם כתבו במצע: "הרשימה המשותפת תפעל לביטול חוק גיוס חובה לבני העדה הערבית-הדרוזית. התנגדות לכל חוק או תכנית לשירות צבאי או אזרחי בחברה הערבית". הם אפילו נגד תכניות וולונטריות של שירות אזרחי בחברה הערבית, כי הדבר מתפרש כהשתלבות במדינת ישראל.

האם הרשימה המשותפת תתן ידה למאבק בטרור? האם היא תאפשר לממשלה התלויה בה להילחם בטרור? כמובן שלא. כי בעיניהם כלל לא מדובר בטרור, אלא במאבק לחירות שהם תומכים בו: "הרשימה תאשש זכותו של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש ולמען החופש, בהיותו מאבק חוקי וצודק לשחרור, המבוסס על ערכים אוניברסאליים ועל החוק הבינלאומי". אין שום הסתייגות במצע מסוג כלשהו של מאבק. למשל, נגד מאבק אלים, או נגד מאבק מזוין או נגד פגיעה באזרחים או נגד ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

מה עמדת הרשימה המשותפת בנושא ההסתה הפרועה ברוח עלילת "מסגד אל אקצא בסכנה", שנועדה לשלהב את הרוחות בכל העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל? "הרשימה תתייצב נגד היוזמות לייהוד ירושלים והתמודדות עם כל ההתקפות על המקומות הקדושים, ההקדשים האסלאמיים והנוצריים ושאר המזימות שמטרתן מסגד אל-אקצא, ובכלל זה החפירות תחתיו והניסיונות לגרום לחלוקת הזמן והשטח [בין יהודים לערבים] במתחם אל-אקצא".

הרשימה המשותפת רואה סתירה בין מדינה יהודית לבין זכויותיהם של ערביי ישראל: "דחיית הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית וחשיפת הסכנות שבכך למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הערבים וזכויות הפליטים". הם מתנגדים למדינה יהודית, כי בעצם היותה יהודית היא פוגעת בזכויותיהם וב"זכות" השיבה של ה"פליטים", כלומר של מיליוני הפלשתינאים שהם דורשים להכניס לכאן.

ומה הגורל הצפוי לי, כתושב הגולן, ולכל חבריי, על פי המצע של הרשימה המשותפת? "הרשימה תיאבק לסיום הכיבוש בגולן ותציע חקיקה לביטול סיפוחו, כמו גם דחיית ניצול משאבי הטבע שלו על ידי שלטונות הכיבוש". יש לציין, שהדרישה הזאת אינה קשורה לשלום. הם אינם מציעים נסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה, אלא פשוט "סיום הכיבוש בגולן".

הרשימה המשותפת דורשת את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל. כמובן שהם אינם מכונים מחבלים או טרוריסטים. "הרשימה תדרוש את שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים והגנה על זכויותיהם".

אלו רק דוגמיות מן המצע. ועכשיו אני רק שאלה: איזה בסיס משותף יכול להיות למפלגה ציונית עם הרשימה הזאת, שיאפשר הקמת קואליציה אתה, או קואליציה התלויה בה?

* ומה אין במצע? – מה אין במצע של הרשימה המשותפת? אין בה ההגדרה "שתי מדינות לשני עמים". ולא בכדי. בתכניתם, יש מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים. כל יהודי שחי בה ייעקר ויגורש. ולצדה מדינה חסרת זהות לאומית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שיממשו את "זכותם".

* חג לציונות – בימים האחרונים כתבתי רשומות רבות נגד הקמת קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. קיבלתי תגובות רבות ונקלעתי לוויכוחים ולמחלוקות. ובדרך כלל, ברגע שלבן שיחי נגמרו הטיעונים ולא היה בידו להתמודד עם טיעוניי; למשל כאשר ציטטתי קטעים שלמים ממצע הרשימה המשותפת והוכחתי שהאמת היא בניתוח שלי ולא בפנטזיות שלו, הוא שלף מיד את המפלט האחרון שלו בוויכוח. "אתה גזען". למה גזען? ככה. כי אין לי תשובות לטענותיך. הטענה הבזויה הזאת, מוחקת את כל המשמעות האידיאולוגית, הפוליטית בפוליטיקה, את הצורך בבסיס מינימלי של הסכמה כדי להקים קואליציה, ומרחיקים זאת לנושא האתני – אם אני חושב שהרשימה המשותפת אינה ראויה לקואליציה, אין זה בשל עמדותיה, אלא בשל היותה רשימה ערבית, ברובה.

אילו הרשימה המשותפת הייתה רשימה רק של יהודים מן הזן של עופר כסיף, ושל עיתונאים כגדעון לוי ורוגל אלפר, או של פוליטיקאים בדימוס כמו דב חנין ותמר גוז'נסקי, או של מנוחים כמאיר וילנר, או של אנשי אקדמיה כאילן פפה, או של עוכרי דין כלאה צמל, או כמרגלים כמו אודי אדיב – התנגדותי לכל מו"מ אתם הייתה נחרצת שבעתיים. אין שום קשר ולו קלוש בין ערביותם של חברי הרשימה המשותפת, להתנגדותי לקשר אתם. כל ההתנגדות שלי, היא לעמדות הרדיקליות האנטי ישראליות שלהן.

בינואר 2007 נבחר לראשונה שר ערבי לממשלה – ראלב מג'אדלה. הוא כיהן בממשלה מטעם מפלגת העבודה. ביום מינויו, פרסמתי מאמר, שכותרתו "ניצחון הציונות". משפט שכתבתי בו, בין השאר, היה: "מינויו של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר בממשלת ישראל, הוא יום חג לדמוקרטיה, אך הוא גם יום חג לציונות… מינויו של שר ערבי, לראשונה בתולדות המדינה (בממשלת שרון הראשונה כיהן שר דרוזי, סלאח טריף) נעשה באיחור רב. מינוי זה מממש את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית". הצטערתי מאוד שמג'אדלה היה שר כושל ומושחת. אני מייחל לכך שיתמנו עוד שרים ערבים בממשלות ישראל. אך לא ערבים אנטי ישראלים. את האבחנה הזאת כתבתי גם באותו מאמר: "רוב הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל הוא במפלגות אנטי ישראליות. גישתם באה לידי ביטוי בוטה במלחמת לבנון השניה. מפלגות אנטי ישראליות פסולות לכל שותפות בקואליציה. מבחינה זאת, אין כל הבדל בין הח"כים הערביים עזמי בשארה ואחמד טיבי, לבין הח"כ היהודי דב חנין, נציג חד"ש".

זו בדיוק עמדתי גם היום, בחלוף כמעט 13 שנים.

* המבוגר האחראי – הנשיא עזר ויצמן אמר פעם שיזמן אליו את נתניהו וערפאת, יטיח את ראשו של האחד בראשו של השני, ויכריח אותם לשבת עד שיגיעו להסכם.

אני מצפה מנשיא המדינה ראובן ריבלין להיות המבוגר האחראי, לזמן אליו את נתניהו וגנץ (להבדיל) ולהכריח אותם לשבת עד שייצא עשן לבן והם יגיעו להסכמות. שריבלין ייתן לשניהם את הסולמות שיורידו אותם מן העצים.

* מילה זאת מילה – האם ליברמן ילך לממשלת ימין-חרדים צרה? אולי כן. אולי לא. האם ליברמן ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת? אולי כן. אולי לא. אף פעם לא האמנתי לליברמן ואף פעם לא האמנתי בליברמן. אמנם אצל ליברמן מילה זאת מילה, אבל בכל פעם זו מילה אחרת.

* חרם עם שטריימל – נתניהו תיאר באופן ציורי את החיזור של כחול-לבן אחרי החרדים. "יאיר לפיד מוכן לחבוש שטריימל, להניח תפילין פעמיים ביום ולעשות שתי בריתות מילה כדי שהחרדים יצטרפו לממשלה עם כחול-לבן".

וואלה? רק אתמול שמעתי שכחול-לבן מחרימים את החרדים. מחרימים את הדתיים. די לחרמות.

מתי נתניהו שיקר? א. באמירה הראשונה? ב. באמירה השניה? ג. בכל פעם שהוא דיבר? ד. כל התשובות נכונות.

* איננו כובשים במולדתנו – הצהרת פומפאו היא הצהרה היסטורית בעלת חשיבות רבה. היא מבהירה שהעם היהודי אינו כובש במולדתו, וזכותו ליישב את ארצו.

זכותה של ישראל להחליט היכן ועד כמה היא מממשת את זכותה. אני בעד פשרה טריטוריאלית שבה אנו מוותרים על אזורים ביו"ש המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך כל שעל שאני מוכן לוותר עליו, אינו שטח כבוש, אלא חלק ממולדתנו, שאנו בוחרים לוותר עליו משיקולים של אינטרסים לאומיים. איננו "מחזירים" שטחים, כי לא גנבנו מאף אחד שום דבר.

כל מי שניסו לערער על חוקיותה של ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון נדחו בידי בג"ץ שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות. לפני שבע שנים עיגן את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את זכויותינו המשפטיות בהתיישבות ביו"ש בדו"ח לוי. למרבה הצער והבושה, ממשלת ישראל שהקימה את הוועדה, לא אימצה עד היום את מסקנותיה (מלבד חלקים מן הדו"ח ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אימץ על פי סמכותו).

עד היום, אף גורם בינלאומי לא קיבל את העמדה המשפטית הישראלית. היום, מעצמת העל, ארה"ב, הכירה בחוקיות ההתיישבות. החלטה היסטורית זו מצטרפת להחלטות קודמות של ארה"ב, להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות ולהכיר בריבונות ישראל על הגולן. ואני מאמין שיבוא יום והעולם כולו יכיר בזכויותינו אלו.

* העבריינים – יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ יצא נגד ההכרזה האמריקאית על חוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. אם ההתיישבות אינה חוקית, הרי שהעבריינים הם מנהיגי מפלגתו וראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, ויו"רי ועדות השרים להתיישבות מטעם מפלגתו יגאל אלון וישראל גלילי, ושרי הביטחון מטעם מפלגתו משה דיין ושמעון פרס, ותנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים. הרי מי אם לא הם פתחו את השער והיו הראשונים שיזמו את ההתיישבות. האם הם עשו מעשים בלתי חוקיים? האם הם היו עבריינים?

אין פלא שבתקופה שממשלות המערך הקימו את היישובים, מנה המערך 56 ח"כים ואילו בעידן עמיר פרץ מפלגת העבודה מונה 6 ח"כים בלבד.

* שוויון בפני החוק – הפרקליטות הודיעה שהחלה לבדוק את החומרים הנוגעים לפרשת חברת "הממד החמישי", שבני גנץ עמד בראשה. בהתאם לתוצאות הבדיקה, יוחלט בפרקליטות האם יש לפתוח בחקירה פלילית בפרשה. יש לציין, שמבקר המדינה, שחשף את הפרשה, קבע שאין בה חשד לפלילים. אף על פי כן, טוב עשה היועמ"ש כשהורה לפרקליטות לפתוח בבדיקה, בשל העניין הציבורי בפרשה ומעמדו הציבורי של גנץ.

השוויון בפני החוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק דמוקרטית. איש אינו עומד מעל החוק. וכאשר יש חשדות לעבירות של מנהיג לאומי, יש לחקור אותם ללא הנחות וללא משוא פנים.

באופן אישי, יש לי אמון בגנץ – ביושרו ובאמינותו. אולם אין שום משמעות לאמונה שלי באדם זה או אחר. מה שיקבע הוא רק מבחן אחד – מבחן הראיות.

* מבחן הראיות – גם אם כל הטענות של הישראלים יוצאי אתיופיה על אודות אפליה, הדרה ושיטור יתר מוצדקות, והן לבטח מוצדקות בחלקן, אין הדבר צריך להשפיע על בחינה משפטית של אירוע בודד, כדוגמת הריגתו של סלמון טקה.

גופי החקירה צריכים להתעלם מרעשי רקע, ולבחון כל מקרה על פי מבחן אחד בלבד – מבחן הראיות. כל תוצאה של חקירת השוטר היורה, מחוסר אשמה והגנה עצמית ועד רצח בכוונה תחילה, צריכה להיגזר מן הראיות של המקרה הבודד. אף חשוד אינו אמור לשאת על גבו בעיה לאומית כבדה.

בסופו של דבר, מי שיכריע יהיה בית המשפט. כך נוהגת מדינת חוק. וגם היום, כאשר ראש הממשלה עומד בראש המנסים לקעקע את יסודות מדינת החוק, חובה עלינו לשמור על יסודות אלה מכל משמר.

* במו ידיו – השבוע מלאו חמישים שנה למותו של אברהם קריניצי, מייסד העיר ר"ג וראשה במשך 43 שנים, עד יום מותו בתאונת דרכים. הייתי אז תלמיד בכיתה א' בבית הספר "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'ק"), והייתה זו הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לאבל ציבורי. שוחחו אתנו בכיתות על קריניצי ופועלו, נערך טקס בבית הספר.

בתום אותה שנה, חולקו לכל התלמידים עותקים מספרו האוטוביוגרפי "במו ידיי". הייתה זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי (בשקיקה, יש לציין), ועד היום ביוגרפיות הן הסוגה האהובה עליי.

אני זוכר שגם בביתי, הוריי כאבו את לכתו והתאבלו עליו. עם זאת, הם כעסו על כך שהחליטו לקרוא את שמו ברחוב שהיה קרוי על שם אדם אחר – יהל"ם, יהודה לייב מוצקין.

לימים שמעתי גם על צדדים אחרים שלו – פולחן אישיות, כוחנות ואפילו שחיתות. אולם בתודעתי, קריניצי נותר בגרסא דינקותא שלי, כבנאי הגדול של עיר הגנים.

* מכינת הורים – אני קשור לעולם המכינות הקדם צבאיות, מאז הקמתן בשנות ה-90, ובין השאר אני מרבה להרצות בהן. ולאורך השנים, יש לי פנטזיה. להיות שנה אחת חניך במכינה כזאת. מסתבר שאני לא היחיד שמפנטז על כך, ויש מי שגם לקחו את הפנטזיה הזאת צעד אחד קדימה.

אתמול הרציתי בזה אחר זה בפני שתי קבוצות של מכינת הורים. כן, יש דבר כזה. פניה להורים שילדיהם חניכים במכינות קדם צבאי, הולידה מספר קבוצות של הורים שמתנסים במעין-מכינה. לא, הם אנשים עובדים ובעלי משפחות ואינם יכולים להתנתק לפתע לשנה במכינה. אך מדי שבוע הם נפגשים למספר שעות ללימודים ברוח המכינות ויוצאים לסיורים וטיולים לימודיים ברוח המכינה. אין זה עוד חוג העשרה למבוגרים, אלא קבוצה שייעודה, בדומה לייעודן של המכינות, להפוך את חבריה לאזרחים אכפתיים, אקטיביים, לוקחים אחריות. זו שנה ראשונה של המיזם ומוקדם עדין לחקור ולבחון את תוצאותיו.

נושא ההרצאה שלי היה: הציונות – מקלט או ייעוד? נהניתי מקהל סקרן, דעתן, משתתף ואכפתי, ששיח ציוני חשוב לו ומרתק אותו.

עד שהוזמנתי להרצות, לא ידעתי על קיומה של מכינה כזאת, וממש התלהבתי מהמפגש אתה.

* טעיתי – ב-11.11 הופיעה כותרת ב-ynet: שר החוץ הירדני: "ישראל סירבה לקנות את האדמות החקלאיות בנהריים".
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5623206,00.html
בתגובה כתבתי את ההערה "היה מחדל?". לאחר הפרסום העמידו אותי מספר קוראים על טעותי, שהיא בעצם טעות של ynet, ששר החוץ הירדני דיבר על קניית השטח בידי ירדן מהבעלים של אותן אדמות.

* ביד הלשון

תל יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. ביום השנה לרצח רבין הצגתי את היישוב הקרוי על שמו, צור יצחק. והיום – על תל יצחק.

תל יצחק הוא קיבוץ בשרון, מדרום לנתניה, סמוך ליובל של נחל פולג. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1938 במסגרת יישובי חומה ומגדל. היישוב הוקם בידי תנועת "הנוער הציוני", של ברית הציונים הכלליים, ונקראה על שם אחד המנהיגים והאידיאולוגים של התנועה, יצחק שטייגר.

על יצחקים נוספים – בקרוב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.11.19

* ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

* סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות. כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האויב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".
האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה. הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם -בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

* אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה הייתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל הייתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה הייתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאויב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

* צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא הייתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

… ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

* החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השניה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך. זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

* מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה, היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

* בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

* שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו הייתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האויב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

* תחתית החבית – אם מישהו חשב ש לא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

* הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים. לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באויב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת הייתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות אתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה. קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסיה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן", המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני". אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני", רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה… גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

* ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

* מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון". הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

* היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

* מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ. עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תכניות תיירות בישראל, תכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כסאו של צ'רצ'יל).

* סור מרע – החלטתי שלא להתווכח עוד עם הפסיכופט. חבל לשחוק עליו את מקשי מקלדתי. לא נותר לי אלא לאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

* ביד הלשון

סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השניה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור.

הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השייך יאסין". לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל". כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

* "חדשות בן עזר"

הרע במיעוטו

"כחול לבן" סיימה את הבחירות בהישג משמעותי, אך לא בניצחון. אם לדבר במונחים צבאיים, היא הצליחה בקרב הבלימה אך כשלה בקרב ההבקעה.

ההצלחה בקרב הבלימה, הייתה סיכול המגמה של נתניהו – הקמת ממשלת חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותאפשר לו לחוקק חוקים שיקבעו את מעמדו כמי שעומד מעל החוק. זו הצלחה חשובה מאוד.

הכישלון בקרב ההבקעה, הוא בכך שכחול לבן אינה יכולה להקים ממשלה בהנהגתה – לא ממשלת אחדות בהובלתה ולא ממשלה צרה. הניצחון בקרב ההבקעה היה אפשרי. מה שנדרש כדי להשיגו, הוא להעביר את מצביעי הליכוד והימין "הרך" שנשארו בבית או הלכו לים, להצביע לכחול לבן בבחירות. כחול לבן כשלה בהחלטות שהרחיקו ממנה את הציבור שיכול היה לתת לה את השלטון – ברוטציה עם יאיר לפיד, בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", בשיתוף איימן עודה בהפגנה נגד השחיתות ועוד.

משלא השיגה את הניצחון המיוחל, אין בידי כחול לבן האפשרות לממש את ייעודה ולהקים ממשלה ציונית – ממלכתית – דמוקרטית, שתאחד את העם, תשקם את ההסכמה הלאומית הרחבה ותהווה משקל נגד למגמות הצנטריפוגליות של קרע הולך ומעמיק בעם ופילוגו לשני מחנות קיצוניים, הולכים ומקצינים.

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. אין לכחול לבן דרך לקיים את הבטחת הבחירות הזאת. הדרך היחידה לממשלת אחדות היא עם נתניהו. הברירה של כחול לבן היא להפר את הבטחתה להקים ממשלת אחדות או להפר את הבטחתה להקים ממשלה ללא נתניהו. מה עושים בבחירה בין האפשרויות הרעות הללו? פועלים בהתאם לאתוס העליון של כחול לבן: ישראל לפני הכל. כלומר, מה מחייב השיקול הלאומי.

פחות משבוע עד תום המנדט של גנץ להרכבת הממשלה, עומדות בפני כחול לבן שלוש אפשרויות גרועות מאוד:
א. ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.
ב. ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.
ג. סיבוב בחירות שלישי.

ממשלת מיעוט – זו האופציה הגרועה מכל. היא פסולה מבחינה ערכית ופוליטית. כדי לקיים קואליציה יש צורך ברמה מינימלית של הסכמה. אין ולא יכולה להיות הסכמה כזאת בין מפלגה ציונית למפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה. אם מישהו היה זקוק לתזכורת, הוא קיבל אותה השבוע.

ממשלת אחדות – בעיקרון, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי והרצוי. ממשלת אחדות עם נתניהו בעייתית מאוד, לנוכח התנהלותו מאז הבחירות, נוכח הגברת המתקפה על מדינת החוק ובעיקר, לנוכח העובדה שכנראה בעוד שבועות אחדים יוגש נגדו כתב אישום.

סיבוב שלישי – המשך שיתוק המדינה בכל התחומים, בזבוז אדיר של כספים, שחיקה באמון הציבור בדמוקרטיה.

שלוש אפשרויות גרועות, אך אין אפשרות רביעית. יש לבחור בין שלושתן את הרע במיעוטו.

הייתי תומך בסיבוב שלישי, אילו הערכתי שיביא להכרעה כלשהי. אך כנראה שסיבוב שלישי יביא אותנו שוב בדיוק לאותה דילמה, כולל האופציה לסיבוב רביעי. כדי לשנות את התוצאה, על כחול לבן למשוך מספר מנדטים מן הליכוד והימין הרך אליה. אבל אף אחד מהציבור לא יעבור לכחול, כאשר הליכוד יציג מבוקר עד ערב את תמונת הניצחון שלו – גנץ בפגישת מו"מ עם עודה וטיבי. אם כך, עדיף לחתוך עכשיו. ולכן, על כחול לבן לבחור בין שתי האפשרויות האחרות.

כאמור, ממשלת מיעוט פסולה בעיניי באופן עקרוני. האופציה הזאת כוללת בתוכה גם את הרע בשתי האופציות האחרות. ממשלה כזאת תתרסק אחרי מטח הרקטות הראשון מעזה. כך, שנגיע מהר מאוד לבחירות. ובבחירות כאלו, הציבור יעניש את מי שהקים ממשלה כזו, ונתניהו ינצח בגדול עם קואליציית החסינות.

לכן, במצב שנוצר, מבין שלוש האפשרויות, הרע במיעוטו הוא ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. כחול לבן טעתה כאשר דחתה עד כה את מתווה הנשיא. היא בזבזה זמן רב מדי על הפנטזיה ההזויה של ממשלת מיעוט. כעת, במעט הזמן שנותר, על כחול לבן לנהל מו"מ מהיר עם הליכוד, על הקמת ממשלת אחדות. ממשלת אחדות – לא בכל מחיר, לא כעלה תאנה לממשלת החסינות. במו"מ היה יהיה על כחול לבן לחתור להישגים מקסימליים. אך יהיה עליה גם להתפשר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.11.19

* חזרה לסיכולים הממוקדים – החזרה לסיכולים הממוקדים היא צעד מבורך. ברור שיש לו מחיר בטווח הקצר, אך אין מחיר גבוה יותר ממחירה של הבלגה ו"הכלה" של טרור ו"טפטופים".

* מורשת רבין – אחת ההחלטות האחרונות שקיבל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הייתה חיסולו של המייסד והמנהיג של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי. 8 ימים לפני רצח רבין, חיסל המוסד, בשיתוף עם שייטת 13, את שקאקי במלטה, בדרכו מלוב לדמשק. חיסולו של שקאקי הנחית מכה קשה על הארגון, ולקח לו שנים להשתקם.

מנהיגי הטרור, הבכירים והזוטרים, הם בני מוות. ככל שהם יעסקו יותר בהישרדות אישית כך יוכלו להקדיש פחות לפיגועי טרור. ההרתעה הישראלית בעזה נשחקה מאוד מאז מרץ 2018. אני מקווה שהחיסול מסמן שינוי כיוון.

* שינוי כיוון – העובדה שפעולה יזומה של צה"ל מביאה לירי 200 טילים ושיתוק חצי מדינה, מעידה על הכרסום והשחיקה בהרתעה הישראלית על ארגוני הטרור בעזה. עובדה זו מעידה על כישלון מדיניות ההבלגה ועל הצורך בשינוי דרך. דווקא התגובה הזאת מבהירה עד כמה חיונית והכרחית הייתה פעולת הסיכול של אבו אל-עטא, לאו דווקא כצעד טקטי בפני עצמו, אלא כביטוי לשינוי כיוון, ובלבד שאין המדובר באירוע חד פעמי.

* שגיאה כפולה – דובר צה"ל: "אנו לא חוזרים לסיכולים ממוקדים, זה היה רק כי מדובר בפצצה מתקתקת". ההודעה הזו היא שגיאה כפולה. א. זו טעות לא לחזור לסיכולים הממוקדים. ב. גם אם לא חוזרים למדיניות, לא צריך להודיע על כך. עדיף שהם יירתעו ויחששו.

* האשמת שווא – ההאשמה הנשמעת בשולי המערכת הפוליטית, כאילו חיסולו של אבו אל-טעא נועדה לשרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו, משוללת יסוד. כל מי שהאזין לדבריהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא רק מבין את חיוניות הסיכול הממוקד, אלא מבין גם שמי שיזם את הפעולה ודחף לה היה הרמטכ"ל. האם אותם גורמים מתכוונים להאשים את הרמטכ"ל שהוא חולל את ההסלמה בשל אינטרס פוליטי של נתניהו? זו טענה אבסורדית.

יתר על כן, הרקורד של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו, הוא של זהירות רבה בהפעלת הכוח. לא זכור לי עוד ראש ממשלה עם אצבע כה כבדה על ההדק. אפשר להסכים לדרך הזו, אפשר להתנגד לה. אני חושב שלרוב היה נכונה, אך בשנה וחצי האחרונות בגבול עזה היא שגויה, אולם האשמתו של נתניהו בהפעלת צה"ל וסיכון חיי חיילים ואזרחים בשל פעולה מיותרת, למען הישג פוליטי, היא לא פחות מעלילה מכוערת.

פעולת הסיכול היא החלטה ביטחונית מקצועית לעילא ולעילא. לא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה עליה. סביר להניח שנתניהו ינסה לגזור קופון פוליטי מההחלטה. בעצם הוא החל בכך כבר היום כאשר הדיר את שר הביטחון בנט ממסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אך עצם ההחלטה הייתה עניינית לגמרי.

* קונצנזוס לאומי – כל ראשי כחול לבן הביעו תמיכה בלתי מסויגת בחיסול בכיר הג'יהאד האיסלמי. זה לא צריך להפתיע, כמובן, כיוון שכחול לבן התנגדה למדיניות ההבלגה וקראה לנקוט ביוזמה ובין השאר לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים.

תגובת יהודִי המחמד של הרשימה המשותפת, עופר כסיף, והתגובות של כל חבריו, מעידה שוב, כרגיל, באיזה צד של מַשְׁגְרֵי הרקטות הם נמצאים. אני בטוח שגנץ מבין שממשלה שקיומה יהיה תלוי ברשימה זו לא תוכל ליישם את המדיניות שהוא מחויב לה, ולכן הוא לא יקים ממשלה כזו. חבל שהוא גורר את האופציה ההזויה הזאת כאיזה מנוף פוליטי תמוה.

* האפשרות הגרועה מכל – הדיבורים על ממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה המשותפת אינם יורדים מסדר היום. זה הזמן שתל"ם תטיל וטו על האפשרות הזאת. אמנם אני מעריך שהאפשרות הזאת קלושה, אבל עצם הדיבור עליה כל כך הרבה זמן, וכמובן הפגישה האומללה של גנץ עם עודה וטיבי, יוצרים לגיטימציה לאפשרות הזאת.

אם תקום חלילה ממשלה כזאת, לא יהיה לה סיכוי לשרוד. ישראל נמצאת בתקופה של אתגרים ביטחוניים מצד איראן, סוריה, לבנון, עזה והטרור ביו"ש, וממשלה שצריכה לתת מענה לאיומים האלה, אינה יכולה להיות תלויה ברצונם הרע של מי שיודעים להבחין היטב בין עמית לטורף, והם בצד של הטורף. או למי שאינו בקיא במונח הצבאי – בעימותים הללו, הם אינם מצדדים בצד הישראלי. נראה לי שהגדרתי זאת בלשון המעטה.

על תל"ם לסכל את הרעיון כבר עתה – להטיל וטו אולטימטיבי: תל"ם או טיבי. מבין כל האפשרויות שעל הפרק: ממשלת אחדות על אף הקשיים שנתניהו מערים, סיבוב בחירות שלישי או ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת – האפשרות השלישית היא הגרועה ביותר. וגם אם ליברמן יהיה מוכן לממשלה כזו (ואני מעריך שהוא לא יהיה מוכן לכך) – איני מכיר בכישוריו של ליברמן לטהר את השרץ.

* טיפ טיפה אחריות – אם יש טיפ טיפה אחריות לאומית למפלגות "הבלוק" – הן צריכות לפרק מיוזמתן את הבלוק ולתת את ברכת הדרך לממשלת אחדות לאומית. היום הן בסך הכל כלי שרת ב"משחק ההאשמות" של נתניהו, שמנסה להוביל לבחירות שלישיות, בתקווה שיצליח במה שנכשל בבחירות הקודמות – קואליציית חסינות, תוך האשמת גנץ בכישלון.

* איך אפשר להצטרף לממשלה? – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, וקראתי לכחול לבן להתפשר, לקבל את מתווה הנשיא כבסיס למו"מ.

אבל איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נתניהו רק מגביר את מלחמת החורמה שלו במדינת החוק ומוסדותיה? איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במערכת המשפט, מטריד עדים (מעל מקפצת דוכן הכנסת), מפר צווי פרסום, מפיץ תאוריות קונספירציה הזויות על הפרקליטות? איך כחול לבן יכולה לשבת בממשלה, כאשר נתניהו שולח בכל שבוע את פלוגותיו להפגנות רחוב, שנועדו להלך אימים על היועמ"ש לקראת הכרעתו, ואולי כדי להלך אימים מראש על בית המשפט לפני משפטו?

כיוון שאני מתנגד לממשלת מיעוט, בוודאי כזו שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כנראה שאין מנוס מבחירות חדשות. אולי הציבור יתפכח ויפיל את נתניהו.

(ובכל זאת, בכל זאת… אני מקווה שלמרות הכל עוד תמצא דרך להקמת ממשלת אחדות).

* חתם קבע – הפרשנים מלגלגים על בנט שהוא שר ביטחון "לשבועיים" ומסבירים שבכל קונסטלציה שהיא, כאשר תקום ממשלה חדשה, כל ממשלה, הוא לא יהיה שר הביטחון.

אני מציע נקודת מבט חלופית. בעוד כשבוע וחצי גנץ יחזיר את המנדט לנשיא. יהיו עוד 21 ימים לכנסת להסכים על ראש ממשלה. לאחר מכן שלושה חודשים עד הסיבוב השלישי. אח"כ עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות, 28 יום לנתניהו, 28 יום לגנץ, 21 יום לכנסת, 3 חודשים עד הסיבוב הרביעי, עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות וחוזר חלילה, עד סוף הדורות.

ובינתיים בנט יהיה שר הביטחון הנצחי בממשלת המעבר הנצחית.

* כה אמרו גששינו – מי שחזו עוד לפני כמעט חמישים שנה את מינויו של בנט לשר הביטחון היו "הגשש החיוור". "ממקורות המקורבים לחדשות של שמונה" הודלף לשייקה שעומדים למנות שר החינוך לשר המלחמה. והם הסבירו את ההיגיון. "כשהוא היה שר החינוך היה חינוך? נמנה אותו לשר המלחמה ולא תהיה מלחמה. – אינשאללה".

* פרי הבאושים של ההסתה – באירוע של משתמטים מצה"ל, הוגדר רמטכ"ל עתיר קרבות "מחבל". המחנה ה"לאומי". בלוק…

* רק ביבי יכול – נתניהו אמר דברים נכונים וחשובים בנאומיו ביום השנה לרצח רבין בידי יגאל עמיר, אך במקרה הזה חשוב יותר מה שהוא לא אמר. מן הראוי היה שנתניהו יקדיש השנה את עיקר דבריו לאמירה ברורה, חותכת, חד משמעית ושאינה ניתנת לפרשנויות, השוללת מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות בנושא הרצח ועלילת הדם נגד השב"כ.

עלילת הדם הזו נפוצה בקרב תומכיו ואוהדיו של נתניהו (כמובן שרובם הגדול דוחה אותם על הסף). רבים מנשאי עלילת הדם מקשרים אותה לעלילה על הפרקליטות שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון. בעיניהם, השב"כ והפרקליטות הם חלק מאותה "מדינת עומק" דמיונית, שבבסיס התאוריה ההזויה. לא בכדי, הפרופסור המוזר שהעלה את עלילת הדם מחדש לכותרות, עשה זאת בנאום בהפגנה בעד נתניהו, ולא שמעתי שהקהל מיחה בעדו.

רק ביבי יכול. רק הוא יכול, אם יפעיל את כל כושר השכנוע שלו, לשכנע את מעריציו שמדובר בעלילת דם שקרית. נכון, אחרי דברי ההבל של קידר נתניהו הוציא גינוי קצר נגדם, אך הסתפקות בכך, היא יציאה ידי חובה. עלילת הדם הזאת מסוכנת מאוד והיא איום על החברה הישראלית. בידו של נתניהו להחזיר את השד הזה לבקבוק, כך שיישאר מנת חלקם של שולי השוליים ההזויים של הימין הכהניסטי, כפי שהיה בשנים הראשונות של עלילת הדם.

* האם סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד? – ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, הורשע בשוחד. שמעוני זוכה מחמת הספק מסעיף של שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות המקומית.

פרקליטי ראש הממשלה הוציאו הודעה בעקבות הזיכוי, שלפיה "תיק 4000", שבו מואשם נתניהו בשוחד באמצעות סיקור אוהד, קרס. לכאורה, זיכויו של שמעוני מפריך את עצם ההיתכנות של שוחד באמצעות סיקור אוהד.

אולם ההיפך הוא הנכון. אילו חשבה כך השופטת, היא הייתה מזכה אותו מחוסר אשמה. אם היא זיכתה אותו מחוסר ראיות, אות הוא שניתן להאשים אותו בשוחד באמצעות סיקור מפנק, אך התביעה לא הוכיחה שכך היה. יתר על כן, השופטת לימור מרגולין-יחידי אמרה בדיון, תוך שהצביעה על הקושי להרשיע בעבירה כזו: "ככל שקיימים אינטרסים עסקיים… האפשרות שההתערבות בפרסומים היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר". במילים אחרות, שמעוני לא זוכה כי אי אפשר לשחד באמצעות סיקור אוהד, אלא כיוון שלא הוכח למעלה מספק סביר, שהיה סיקור כזה לאורך זמן.

אם להשליך מכך לפרשת 4,000, כפי שעשו פרקליטי רוה"מ, הלקח הוא שמבחן ההאשמה נגד ראש הממשלה בגין שוחד הוא אך ורק מבחן הראיות – האם יוכח בבית המשפט שהעבירה נעברה או לא.

גם הטענה שאין תקדים להרשעה בגין עבירה זו, והיום קראתי גם טענה הזויה שהפרקליטות הכניסה את הסעיף הזה לכתב האישום של שמעוני כדי ליצור תקדים לקראת כתב האישום לנתניהו, אינה נכונה.

לפני שלושים שנה הורשע ראש עיריית ר"ג מטעם המערך אורי עמית בשוחד, בשל סיקור אוהד. הוא הורשע בכך, שתמורת קידום ענייני קואופרטיב דן – הקמת חניון של החברה ליד איצטדיון ר"ג, הקואופרטיב העביר 5,000$ לעיתון המקומי "רמת גן שלנו" תמורת סיקור אוהד לעמית.

הטענה שזיכויו של שמעוני מסעיף זה משמעותה שסיקור אוהד אינו יכול להיחשב שוחד מגוחכת. למה הדבר דומה? לטענה שזיכוי של נאשם מאשמת גניבה מצביע על כך שאין דבר כזה גניבה.

כמובן שאין בכל מה שכתבתי הבעת דעה על אשמתו או חפותו של נתניהו, בסעיף זה או בכל סעיף אחר. בנושאים אלה אני סומך על שיקול דעתו של היועמ"ש וכמובן על שיקול דעתם של השופטים, אם יוגשו נגדו כתבי אישום.

* שעון חול – ההסדר בין בריטניה לסין על החכרת הונג קונג, שנחתם ב-1897 היה למאה שנה. זה נראה המון זמן. אבל שעון החול עבד, והעתיד הרחוק הגיע. וכפי שאנו רואים, תושבי הונג קונג שנהנו מדמוקרטיה, נאבקים על זכותם למעט חופש.

כך גם ההסדר המיוחד עם ירדן על אדמות צופר ונהריים. כאן ההסכם היה שונה, כי לא נאמר בפירוש שהחקלאים הישראלים ינושלו מאדמתם אחרי 25 שנה, ובאווירה ששררה בין המדינות בעת החתימה, ניתן היה להניח שהזמני יהפוך לקבוע. אך הנה, 25 השנים חלפו כהרף עין, ולפני שהספקנו לומר הוד רוממותו המלך עבדאללה – הופ, החקלאים נושלו.

בתקופת המאבק על הגולן פנו אלינו אנשים שוחרי טוב שחששו מהסכנה של נסיגה מהגולן, והציעו לנו לא ללכת עם הראש בקיר ולא להתעקש על הכל או לא-כלום כי נישאר בלא-כלום. הציעו לנו לתמוך בפתרונות של החכרה ל-50 שנה או ל-100 שנה. כלומר, לסגת משטח ריבוני של ישראל ולמסור לאויב את הריבונות, ותמורת תשלום מכובד אנו ואולי בנינו נהנה מכך שהשטח יהיה זמנית בידינו. דחינו את ההצעה הזאת בשתי ידיים. אפילו לא דנו בה. נראה לי שהשבוע ברור עד כמה צדקנו.

* היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם. עד כה לא ידוע לי על הכחשה או אישור של הטענה מצד ישראל.

אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה הייתה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכל בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת.

* מדינה יהודית – מבלי להביע דעה בשאלת התחבורה הציבורית בשבת בתל-אביב (כי אין לי דעה חד משמעית), אני רוצה להתייחס לסיסמת ההבל הרדודה שקשקש רון חולדאי: "אנחנו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים". אנחנו לא מדינה יהודית, טמבל?

מדינת ישראל הוכרזה במילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באיזו עזות מצח וחוצפה בא ראש העיר תל-אביב ומכריז שישראל אינה מדינה יהודית? איזו בורות! איזו עליבות!

בכלל, הניסיון להציג סתירה בין מדינה יהודית למדינת היהודים, הוא כשלעצמו נובע מבורות. לעתים זורקים את הטענה החלולה שהרצל דיבר על מדינת יהודים ולא על מדינה יהודית, כי עובדה ששם ספרו היה "מדינת היהודים", וזו כביכול הוכחה למשהו. אלא שהרצל לא כתב את ספרו בעברית, כי אם בגרמנית. שמו של הספר הוא: Der Judenstaat. התרגום לעברית יכול להיות באותה מידה "מדינת היהודים" ו"מדינה יהודית". יש לי קשר עמוק למושג "מדינת היהודים", כי זה שמה של ספינת המעפילים שבה עלה אבי לארץ. אבל הצגת המושג כסותר את רעיון המדינה היהודית?

ישראל היא מדינה יהודית, והיא מחויבת להיותה כזאת; גם במובן התרבותי. מה המשמעות של מדינה יהודית? כיצד יהדותה של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי? על כך יש לקיים שיח מתמיד בין חלקי העם. יש מקום לשיח גם על אודות צביונה של השבת בפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית. אבל מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הגדירה כמובן מאליו את השבת כיום המנוחה. מדינה יהודית אינה יכולה להשליך לפח את אחד הסמלים החשובים של היהדות ואת המתנה הגדולה שהיהדות נתנה לאנושות – השבת. אוי לנו ואבוי לנו אם השבת במדינה היהודית תהיה יום ז' בשבוע.

איך צריכה להיראות השבת במדינת ישראל (והיא יכולה להיראות אחרת בערים שונות)? על כך יש לנהל דיון מתמיד. אני סולד ממסחר בשבת, למשל. אבל אני לא מתנגד לתחבורה ציבורית מסוימת, כדי לאפשר את עונג השבת של אזרחים שאינם יכולים לצאת בשבת לטייל ולבלות כי אין ביכולתם להחזיק רכב פרטי. אך איני קובע מסמרות – אלה נושאים לשיח פתוח ומכבד.

אבל… ישראל היא לא מדינה יהודית? מאיפה הוא הקריץ את השטות הזאת?

כן, גם בשלטון המקומי יש צורך בהגבלת קדנציות.

* אף שעל – סערה רבתי פרצה בישיבת הנהלת חטיבת המרכז החופשי בליכוד, ב-28.9.74, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יו"ר המרכז החופשי שמואל תמיר, האיש שטבע את הביטוי "שטח משוחרר לא יוחזר" לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז בישיבה שתמורת שלום-אמת ישראל תצטרך לשלם בטריטוריה, ובכאב-לב וייסורים… מי שמתעלם מכך עיניו טחו מראות… אם כאן נהיה גיבורים גדולים ונצעק 'אף שעל' ולא נראה מה מתרקם סביבנו, אז הקשיחות שלנו או האטימות שלנו למציאות החדשה יכולה לשבור אותנו והיא גם מסוכנת… מי שיאמר 'אף שעל' פשוט לא יתייחס למציאות. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל על עצמנו סיכונים מסוימים תמורת שלום. אין זזים בלי שלום אמת, אך במסגרת של שלום-אמת נצטרך להיות מוכנים ללכת לוויתורים".

דבריו של תמיר עוררו התנגדות חריפה במפלגתו. בראש המתנגדים עמד הח"כ הצעיר, בן ה-29, אהוד אולמרט. "אני מקווה שהליכוד לא יאמץ עמדה זו … הניסיון להעמיד את התזה של ויתורים תמורת שלום, זו תזה ששום גורם רציני בעולם לא מוכן לקבל אותה". הוא תקף את תמיר וטען שדבריו קיצוניים יותר אפילו של מאיר פעיל (ח"כ מטעם מפלגת השמאל "מוקד" שנבלעה בשל"י, שנבלעה ברצ שנבלעה במרצ, שבלעה את "המחנה הדמוקרטי").

המחלוקת הביאה לפילוג במרכז החופשי. תמיר ותומכיו פרשו מהליכוד והצטרפו לד"ש. אליעזר שוסטק, אהוד אולמרט וחבריהם הקימו את המרכז העצמאי והתמזגו בחטיבה החדשה – לעם.

הדבר המשותף לח"כ אולמרט ולראש הממשלה אולמרט, הוא ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית והדבקות ב"אף שעל". הגישה של ח"כ אולמרט הייתה "אף שעל לערבים" ולכן הוא שלל את הפשרה הטריטוריאלית. הגישה של ראש הממשלה אולמרט הייתה "אף שעל לישראל" ולכן גם הוא לא הציע פשרה. כזכור, הניסיון של ראש הממשלה אולמרט הצדיק את טענתו של ח"כ אולמרט, בדבר מופרכות התזה של שטחים תמורת שלום.

* קוּל קוּל – אני מוצא בעיזבונו של אבי כתבים ישנים שלי, שהוא שמר. אחד מהם הוא הטקסט הבא, שאותו פרסמתי בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (היום – "ידיעות הקיבוץ").

הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר אני מתייחס לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל"

החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא,
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כשרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן
(פרס נובל… שלום… זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו… בול!!!
קול קול קול קול קול קול קול

* ביד הלשון

ניפגש בשביעיות – מתוך הטור של עמית סגל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "בליכוד אמרו פעם 'ניפגש בשביעיות'. עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות".

מתי אמרו בליכוד "ניפגש בשביעיות" ובאיזה הקשר?

לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1977) הייתה תנועת החירות, עדין מפלגה עצמאית בתוך הליכוד, המפלגה הראשונה שהנהיגה בחירות מקדימות לנציגותה בכנסת, במקום מינוי הרשימה בידי ועדת המינויים, שהייתה נהוגה בה עד אז (מפלגת ד"ש, שהוקמה בבחירות אלו, הנהיגה פריימריז של כלל המתפקדים).

הבחירות המקדימות נערכו במרכז המפלגה, בשני שלבים. השלב הראשון היה בחירה של פאנל – 35 המועמדים שזכו במירב הקולות מבין שלל המועמדים. בשלב השני, לרוב שבוע אחרי השלב הראשון, דורגו המועמדים לרשימת הכנסת. בשלב זה היו חמישה סיבובים, כשבכל סיבוב נבחרו שבעה ח"כים, או בסלנג המפלגתי – שביעיה. כך, ניתן היה לסכל חיסול פוליטי של מועמד, באמצעות היכולת לתקן את התוצאה בסיבוב הבא. למשל, אם שר בכיר, שצפו לו מקום טוב בצמרת, לא נבחר כלל לשביעיה הראשונה, ניתן להתגייס בעבורו ולהעמידו בראש השביעיה השניה.

בדרך כלל, ההצבעה על הפאנל ניבאה את תוצאות הבחירות בשביעיות. באחת ממערכות הבחירות (כמדומני 1988, אך איני בטוח ופרופ' גוגל לא הצליח לעזור לי) הייתה התארגנות נגד דוד לוי והוא נדחק למקום נמוך, יחסית, בפאנל. לוי הזועם הצהיר בתגובה: "ניפגש בשביעיות". ואכן, בשביעיות הוא דורג במקום גבוה מאוד בצמרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"