צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא הייתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכל מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר הייתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכל. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה.

מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון.

אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי.

אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל.

יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה.

יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה.

נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על בל"ד, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ.

כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד.

עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי?

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז הייתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם אתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה הייתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח הייתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק מן המשותפת, והייתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא הייתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. 

הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות?

שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם.

והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה.

שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת.

די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה?

יתכן שהסיבה היא הפוזיציה; העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת.

איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה הייתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו". ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו הייתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל.

עוד שלושה הישגים חשובים:

– הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

– פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

– העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום אתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות).

בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות". אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו הייתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הייתה למנוע סיבוב חמישי.

לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות הייתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים הייתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך אתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם.

משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים.

מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות.

אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה אתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד.

לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ". העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת.

נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור".

אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים.

לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב.

כל נשיא מביא עמו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עמו לתפקיד את מה שפרץ הייתה יכולה לתת; היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשיה המבורכת הזאת כנשיא.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ הייתה הנשיאה ה-11 של ישראל.

במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת.

ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג).

היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל.

אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך.

אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו הייתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהראיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הג'ורה הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו.

אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.   

          * ביד הלשון

אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.5.21

* בעד הפסקת האש ויצירת משוואה חדשה – אני תומך בהחלטה על הפסקת האש.

חילופי השלטון בארה"ב, והחלפתו של גדול ידידי ישראל טראמפ, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מסויגת, עוררו ציפיות גבוהות, אם לא אופוריה, בקרב אויבינו במזרח התיכון. אין זה מן הנמנע שתעוזתו של חמאס בהחלטתו לתקוף את ישראל, נבעה בין השאר מן הציפיה לכך שביידן יהיה נוח להם.

התמיכה שהעניק ביידן לישראל לאורך המבצע מרשימה מאוד. היא מרשימה במיוחד לנוכח האינתיפאדה נגדו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, לאורך עשרות שנותיו בסנאט, והוא מגדיר עצמו ציוני. אך יש הבדל בין תמיכה בסנאט לתמיכה בבית הלבן. במבחן הגדול הראשון של ידידותו כנשיא, ביידן התגלה כידיד אמת.

התמיכה של ביידן בישראל היא נכס אסטרטגי אדיר, ועל ישראל למנף את התמיכה במבצע להידוק הברית עם ממשלו. לכן, טוב עשתה ישראל שתיאמה עם ארה"ב בהסכמה את סיום המבצע והפסקת האש.

הייתה זו איוולת מדינית, אם אחרי תמיכה כזו, המבצע היה מסתיים בעימות עם נשיא ארה"ב. המשך התמיכה האמריקאית חיוני לביטחון ישראל יותר מן ההישגים שניתן היה להשיג בעוד יומיים שלושה של לחימה.

ההחלטה על הפסקת האש נכונה, אבל המבחן שלה הוא באופן שבו תנהג ישראל בעתיד, מול הפרת הפסקת האש. מדיניות נתניהו כלפי חמאס בעזה נחלה כישלון צורב, והביאה עלינו את המלחמה הזאת. מדיניות ההבלגה וה"הכלה" פשטו את הרגל, כמו גם מדיניות הפרוטקשן בדמות מזוודות הכסף מקטאר.

המחדל החל במרץ 2018. מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט. במרץ 2018 חמאס החל לבחון אותנו, לבדוק גבולות, לחמם את הגבול; החל במצעדי "שיבה", המשך ביחידת ההטרדה שפעלה בלילות לאורך הגבול ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה הישראלית הייתה אומללה. ההבלגה נתנה לחמאס רשות לפגוע בריבונותנו ולהצית את שדותינו. הדבר הביא להסלמה, ל"סבבים" שהסתיימו בהפסקות אש אומללות שלא כללו את ההצתות. הקורונה יצרה הפסקה של שנה, אך גם בה חמאס שיגר "בטעות" בעקבות "פגיעות ברק" רקטות לעבר ישראל, וישראל "הכילה", כפי שהכילה את סיפורי המעשיות על "ארגונים סוררים". לפני שבועות אחדים שבו ה"טיפטופים" על מערב הנגב והתחדשו ההצתות וההבלגה נמשכה. מתקפת הטילים על ירושלים הייתה פרי הבאושים של המדיניות הכושלת והפחדנית הזאת.

כעת יש לנקוט בקו אחר לגמרי. לאורך שלוש השנים האלה תקפתי את מדיניות ההבלגה והצעתי להמיר אותה במדיניות של "דין הצתה כדין רקטה". אבל גם בכך לא די. המדיניות צריכה להיות דין הצתה כדין מטח רקטות על ירושלים ות"א. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונות של ישראל תביא לתקיפה קשה וכואבת, לא על עמדות נטושות, אלא מן הסוג של ההתקפות במבצע "שומר החומות".

אך גם בכך אין די. כפי שנוכחנו, חמאס מנצל את תקופות השקט להתעצמות. איננו יכולים להרשות זאת. ולכן, על ישראל לסכל את המשך ההתחמשות של חמאס ואת שיקום ה"מטרו".

על ממשלת ישראל להבהיר זאת לאזרחי ישראל, לחמאס ולעולם, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

ודבר נוסף – הר הבית חסום בפני יהודים מאז יום ירושלים. אולי ניתן היה להבין זאת בעיצומה של הלחימה, אולם יש לבטל לאלתר את ההחלטה הזאת. אסור שחמאס יוכל להתהדר בהישג של חסימת הר הבית בפני יהודים.

* המאזן – ברגע שהחלה המערכה, אפשר היה לשער השערות שונות על תוצאותיה, אבל דבר אחד ניתן היה לקבוע בוודאות – מה שלא יהיה, בתום המערכה חמאס יכריז על ניצחון.

לכן, לא צריך להתרגש יותר מדי מחגיגות הניצחון שלהם. מצד שני, צריך להבין שחגיגות הניצחון הן תחליף לחשבון נפש, והן אמצעי להכשרת דעת הקהל הפלשתינאית להמשך התוקפנות בעתיד.

היו לחמאס הישגים – ובראשם היכולת להתמיד בירי כמעט במלוא העוצמה עד הרגע האחרון, כולל שיגורים מקבילים רבים של רקטות ובתוכן רקטות ארוכות טווח. אך הישגי צה"ל היו גדולים ביותר – השמדת תשתיות הפיקוד והשליטה התת-קרקעיות, השמדת רוב תשתית השיגורים ותשתית ייצור הרקטות, הרג מחבלים רבים וסיכול ממוקד של חלק ניכר משדרת הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלמי והרס בתיהם של אחרים, סיכול ניסונות ההפתעה של חמאס באוויר ובים.. נכון שלא הצלחנו לחסל את ראשי הנחש – דף וסינואר, לא הצלחנו לעצור את ירי הרקטות ולא הצלחנו להשמיד את מאגרי הרקטות (האתגר הבא של המודיעין צריך להיות איתור מאגרי הרקטות).

הפעולה הכירורגית המוצלחת, המבוססת על מודיעין מצוין ומדויק, הביאה למינימום פגיעה אגבית בבלתי מעורבים. זאת עוד תבוסה לחמאס, שהופך את אזרחי עזה למגן אנושי ומנסה בכל עימות לגרור את ישראל לפגיעה מקסימלית באזרחים, בנשים וילדים; מה שמשמש אותם כנשק הסברתי וכדלק להמשך ההסתה וללגיטימציה להמשך התוקפנות.

איני שותף לחמיצות בעקבות המערכה, מתוך הבנה שבניגוד למלחמת תמרון בין צבאות סדירים, שבה הניצחון וההפסד גלויים לעין, במלחמה בין צבא לארגון טרור, עצם אי חיסולו המוחלט של הארגון ויכולתו להמשיך לתפקד עד סוף המערכה, מצטיירת בעיניו כניצחון. ואנו, שכמהים לנוק-אאוט, מתקשים לקבל מה שמצטייר כניצחון, גם אם ניצחון מוחץ, בנקודות.

בסופו של דבר, רק בעתיד, על פי התוצאות, ניתן יהיה לקבוע מי ניצח. אחרי מלחמת לבנון השניה, הייתי שותף לתחושות החמיצות והתסכול. בראש השנה תשס"ז, שבועות אחדים לאחר המלחמה, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, והגדרתי אותו כמנצח. בדיעבד, מלחמת לבנון השניה הביאה לנו 15 שנות שקט, בגבול שדימם ארבעים שנה, אחרי שכל דבר שניסינו כדי לעצור את הדימום – כשל. ומכאן אני מסיק שאת מידת ההצלחה נוכל לבחון רק בדיעבד. אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", נמשך הטרור כמקודם, ולכן ניתן להגדיר את המבצעים הללו ככישלון. ב"צוק איתן" נהנינו מ-3.5 שנים של שקט, וניתן לראות בו ניצחון חלקי. כיוון שהמבחן הוא מבחן התוצאה, צריך להבין שהתוצאה לאורך זמן תלויה בנחישות שלנו להגיב בעוצמה על ניסיונות השחיקה של הפסקת האש. אם שוב "נכיל" הצתות, ירי בודד של "ארגון סורר" כביכול, ירי ב"טעות" בשל מכת ברק כביכול, מהר מאוד נידרדר, ונמסמס את הישגי המבצע.

ולטווח הרחוק – עלינו להכשיר את הלבבות בציבור הישראלי ובעולם לכך, שאם נידרש לשוב ולהילחם, לא יהיה מנוס ממבצע משנה מציאות ברצועת עזה, בנוסח "חומת מגן".

בעיניי, הבעיה העיקרית שצצה במערכה היא בעיית הגיס החמישי במגזר הערבי. הפרעות שחווינו הן תוצאה של מחדל ממושך, של לפחות עשור של התמוטטות ביטחון הפנים, וחוסר המעש מול הטרור החקלאי, הנשק הבלתי חוקי, ביזת הנשק והתחמושת במחנות צה"ל, הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי וכד'. כעת, הממשלה שתקום תהיה חייבת להציב בפניה כיעד מרכזי – שינוי מהקצה אל הקצה של מדיניות ביטחון הפנים ופעולה נחרצת לשמירה מבפנים על החומות.

* מודה בכישלון – כאשר נתניהו מצהיר שישראל תשנה את המשוואה מול עזה, הוא מודה בכישלון מדיניות ההכלה וההבלגה, שנקט בה עד כה. הרי אם המשוואה הייתה נכונה, למה לשנות אותה?

יש לקוות שההכרה תגובה במעשים.

* התמכרנו לשקט – ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון מרתק לאולפן שישי, היטיב להגדיר את מדיניותו הכושלת של נתניהו כלפי רצועת עזה, מדיניות ההבלגה וה"הכלה": התמכרנו לשקט.

התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על טרור ההצתות. התמכרנו לשקט ולכן קנינו את סיפורי ה"ארגון סורר" ורקטה שהתעופפה בטעות לת"א בשל פגיעת ברק. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על "טפטוף" של רקטות בודדות. התמכרנו לשקט ולכן כשאי אפשר היה שלא להגיב, תקפנו דיונות ריקות. התמכרנו לשקט לכן אפשרנו העברת פרוטקשן במזוודות לחמאס. התמכרנו לשקט לכן לא העזנו לבצע מבצע ממלכתי של החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התמכרנו לשקט לכן הבלגנו על הטרור החקלאי.

ומה התוצאה? צ'רצ'יל היטיב להגדיר אותה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד".

* על רגל אחת – הנשיא ביידן אמר: "לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד מדינות ערב לא יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית".

כך, במשפט אחד, תמצת ביידן את מהות הסכסוך בן מאה השנים.

* פשע נגד האנושות – אלה שתוקפים אותנו על חוסר הפרופורציה בין מספר ההרוגים של חמאס למספר ההרוגים שלנו צודקים. כיפת ברזל היא פשע נגד האנושות.

* חבלה במאמץ המלחמתי – הקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו יזם את המלחמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, אינה רק עלילת דם שפלה על נתניהו, אלא גם חבלה במאמץ המדיני וההסברתי של ישראל במערכה הזאת וסיוע לתעמולת הכזב של חמאס.

שעה שאנו מנסים בכל דרך להציג לעולם את העובדות הנכונות: ישראל הותקפה בפשע נגד האנושות – ירי מכוון של אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית ויצאה למלחמת אין ברירה כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה, מקבל חמאס סיוע מתוך ישראל; הרי אם נתניהו יזם את המלחמה מטעמים אלה או אחרים, הרי שצודק חמאס שאנחנו התוקפן והם המתגונן.

* האבסורד שבקונספירציה – האבסורד שבתאוריית הקונספירציה על כך שנתניהו יזם את ההתלקחות, הוא שנתניהו נהג הפוך מכפי שמציירת אותו הקונספירציה. הוא עשה כל שלאל ידו כדי למנוע התלקחות.

אפשר לתמוך במדיניותו של נתניהו או להתנגד לה. אפשר להאשים אותו שמדיניותו נובעת משיקולים פוליטיים ואישיים. אבל מדיניותו היא ההיפך הגמור מהתאוריה.

אני, למשל, סבור שמדיניות ה"הכלה" וההבלגה שלו התפרשה כחולשה, ועודדה את התוקפנות נגדנו, הן מצד חמאס והן בקרב ערביי ישראל. אפשר לא להסכים אתי. אי אפשר לחלוק על כך שמדיניותו היא של הבלגה והכלה.

הקונספירציה היא שקר מוחלט, מתחילתה ועד סופה.

* איזה חומר הם בולעים – איזו "פעילה חברתית" הסבירה בתכניתה של קרן נויבך את המצב; מה גרם להסלמה שבעיצומה אנו נמצאים. "הכל התחיל מהצבת המחסומים בשער שכם".

הבנתם? חמאס יורה עלינו אלפי טילים, גם הארגונים בלבנון יורים עלינו וברחבי המדינה נערכים פוגרומים, כי מפקד משטרת ירושלים החליט להציב מחסומים בשער שכם.

אין גבול לאיוולת. לעתים אני תוהה, איזה חומר האנשים האלה בולעים.

ההחלטה על הצבת המחסומים נבעה משיקול דעת מבצעי, איך לשמור על הסדר בירושלים. כמו כל החלטה, יתכן ששיקול הדעת היה נכון ויתכן שלא. את העובדה שפרצו מהומות, אפשר לפרש כהוכחה לכך שההחלטה הייתה נכונה ולכך שהיא שגויה. מצד אחד אפשר לראות בפרוץ המהומות הוכחה לכך שהמצב היה נפיץ ונכון היה לבצע פעולות מנע כמו הצבת המחסומים. מצד שני אפשר לראות במהומות הוכחה לכך שהצבת המחסומים שגויה כי היא הבעירה את השטח. אם כך, ניתן היה לצפות שהסרת המחסומים תביא להפסקת המהומות. בפועל, היא רק הגבירה אותן. מכאן שהמחסומים היו רק תירוץ.

יתר על כן, גל ההסלמה לא החל כאשר הוצבו המחסומים, אלא בגל התקיפות של יהודים שצולמו בטיק-טוק והופצו באופן ויראלי. מכאן זה הלך והסלים.

* מה יספק אותו – בן גביר, כמובן, משתלח בממשלה על הפסקת האש. אילו צה"ל היה משמיד את כל רצועת עזה וערבי אחד היה נשאר בחיים, גם אז הוא היה תוקף את הפסקת האש.

* מצא שעיר לעזאזל – הזובור של אוחנה למפכ"ל אינו קשור, כמובן, להתבטאות זו או אחרת של המפכ"ל. פשוט, אוחנה מנסה להסיט את אש הביקורת על חוסר תפקודו וכישלונו הצורב לעבר המפכ"ל (שהוא מינה). מצא שעיר לעזאזל.

נתניהו מינה את אוחנה כדי להיות סוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט, והוא אינו מאכזב את שולחו.

ולגופה של המחלוקת, לכאורה, בין אוחנה לשבתאי – שניהם צודקים. אוחנה צודק שאין סימטריה ושברור שהצד התוקפן הוא הערבי. שבתאי צודק בכך שצריך לטפל בטרוריסטים משני הצדדים. הרי ברור שהכנופיות הכהניסטיות כמו לה-פמיליה ולהב"ה הן כנופיות טרור.

* ההיגיון של אוחנה – אם מחר בבוקר סתם יהודי ירצח ערבי, אסור לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין כי אין סימטריה. כך, לפחות, על פי ההיגיון של אוחנה, השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל.

* סימטריה – כך יש לראות את סוגיית ה"סימטריה" שמעסיקה את השיח הציבורי בשבוע האחרון: יש הבדל בין המקרו והמיקרו. במקרו – אין סימטריה. ברור מהו האירוע שהיה כאן – בשעת מלחמה, כאשר ישראל הותקפה בירי רקטות על אוכלוסייתה, פתחו רבים מערביי ישראל במרד אלים שכלל פרעות ביהודים, לינץ' בלוד, ניסיונות לינץ' רבים, הצתת בתי כנסת רבים וכו'. ברור שאין סימטריה מבחינת "מי התחיל". ברור שאין סימטריה בכמות האירועים מצד ערבים נגד יהודים לכמות האירועים מצד יהודים נגד ערבים. ברור שאין סימטריה במספר המשתתפים בפרעות ביהודים לעומת מספר המשתתפים בפרעות בערבים. ברור שאין סימטריה בגינוי מקיר אל קיר בציבור היהודי ובכל המערכת הפוליטית לפורעים היהודים, לעומת מיעוט הגינויים בציבור הערבי ובקרב הנציגים הערבים במערכת הפוליטית.

אבל במיקרו – אין שום הבדל בין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' בערבי בבת-ים לבין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' ביהודי בעכו. אין שום הבדל בין פורע מלה-פמיליה לבין פורע ערבי בלוד. ועל המשטרה והמערכת המשפטית לנהוג בכל החומרה נגד כל הטרוריסטים, ערבים או יהודים.

* להחיל את הריבונות – אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים תחת ראש ממשלה אימפוטנט, הגיס החמישי שולט בצירי התנועה המרכזיים בנגב. המשימה המרכזית של הממשלה הבאה צריכה להיות החלת הריבונות הישראלית על הנגב.

* המחדל ותוצאתו – כאשר חיילים בכנופיות הטרור והפשע של הגיס החמישי בפזורה הבדואית חודרים לבסיסי צה"ל ובוזזים נשק ותחמושת ולא יורים בהם ואסור אפילו לנהל אחריהם מרדף, מה שאנו חווים היום הוא התוצאה הישירה.

* מנוח לכף רגלם – בראשית "גוש אמונים" ומאבקו למען ההתנחלות ביהודה ושומרון, עמדו מול פעיליו פעילי שמאל בקריאה: "לכו לגליל ולנגב". היה זה בימים שבהם "ייהוד הגליל" לא היה מילה גסה, אלא דרכה של תנועת העבודה והמדיניות המוצהרת של ממשלות המערך.

והנה, כאשר הציונות הדתית שולחת גרעינים תורניים לערי הפיתוח, לאזורי הפריפריה, לשכונות מצוקה, לערים המעורבות, לאזורים מוחלשים – רוצים לדחוק אותם גם משם, כי הם "מתנחלים", "משתלטים" וכו'.

שאלה לי לאלה שמפנטזים על עקירת ההתיישבות מיהודה ושומרון – איפה תרצו שיחיו העקורים?

כתב חברי דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות ופעיל מרכזי במפלגת העבודה: "‏הגרעינים התורניים, כמו קהילות המחנכים וקהילות בוגרי תנועות הנוער ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, הקיבוצים עירוניים, קהילות הסטודנטים ודומותיהן ראויות לפרס ישראל.

התקיפה של מי מהן והאשמתן באלימות הערבית בשכונות המעורבות היא שיא בלתי נסבל ובלתי נתפס בצביעותו של האשמת הקרבן על ידי שונאים וקנאים שתרומתם לחברה הישראלית לא מגרדת את קצה תרומתם של אנשים שבשנת 2021 ויתרו על רווחה אישית וחיי נוחות עם קבוצת הדומים, כדי להיות שותפים לגיוון דמותה של החברה הישראלית כחברה מגוונת והוגנת".

* זוהי יפו – בראש עמוד הדעות של "הארץ" הופיע מאמר של שני ערבים יפואיים, מאמר שקרי ומתבכיין המספר נראטיב אופייני כאילו מה שקרה ביפו הוא מתקפה של המשטרה ו"המתנחלים" על הערבים. אבל הדבר המעניין הוא, שהמילה יפו לא הופיעה במאמר. היא הופיעה כ"יאפא".

הם לא כתבו מאמר בערבית. הם כתבו מאמר בעברית. אבל במאמר בעברית הם התעקשו לא להשתמש בשמה העברי של העיר יפו עוד מימי התנ"ך (אתם מוזמנים לשאול את הנביא יונה), אלא בשם יאפא. וזה חשוב יותר מכל ערימת השקרים שהם כתבו, כי זו האמת שלהם. הבעיה אינה "ייהוד" יפו שהם מתבכיינים עליו, אלא הסירוב שלהם להשלים עם המציאות של קיומה של ישראל ושל קיום יהודי בארץ ישראל. לכן את המושג ערים מעורבות הם הכניסו למירכאות, כי בעיניהם אין ערים מעורבות, אלא ערים פלשתינאיות שיהודים פלשו לתוכם. וכאשר הם מתעקשים על הביטוי יאפא, הם מסגירים את כוונתם – יפו כעיר פלשתינאית ופלשתין במקום ישראל.

"הארץ" נוהג לכתוב יפו, והיה עליו להתעקש שבמאמר יהיה כתוב יפו. ואם הכותבים התעקשו שייכתב יאפא, לא צריך היה לפרסם את המאמר, שבלאו הכי לא היה אלא בליל של בדותות.

אגב, המאמר שמתחתיו באותו עמוד הוא של מכחיש העם היהודי שלמה זנד – מאמר של תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בפרעות הערבים. ומשמאלו, בעמוד המקביל, מאמר של מני מאוטנר, המסית לעריקה, או בלשון עדינה יותר לכך שהורים לא ישלחו את ילדיהם ליחידות קרביות.

* פגיעה בציונות – גל של פשעי שנאה אנטישמיים בארה"ב, והמענה המתבקש לכך הוא עליה לישראל, המדינה היחידה שבה יהודי לא יסיר את הכיפה ולא יעקור את המזוזות מפחד פורעים.

אופס. זה בדיוק מה שקרה בלוד.

מחדל ביטחון הפנים הוא פגיעה בציונות.

* מי שמכם? – ועד עובדי חברת החשמל הודיע שלא יספק חשמל לרצועת עזה עד השבת גופות הבנים הביתה.

זו הודעה חמורה מאוד, שמעידה על היבריס ושגעון גדלות. מי שמכם לקבל החלטה כזו, שמשמעותה המדינית והביטחונית מרחיקת לכת כל כך, ורק הממשלה יכולה להחליט עליה? מי אתם? מי שמכם? האם אתם תישאו באחריות לתוצאות של החלטה כזאת? אם החלטה כזו תגרום למתקפות רקטות על ישראל, למלחמה, למשבר הומניטרי בעזה, לנזק למעמדה של ישראל – אתם תהיו אחראים להתמודד עם תוצאותיה?

אני יכול להבין מכתב של ועד עובדי חברת החשמל לראש הממשלה, שבו הוא קורא לממשלה להחליט על הפסקת אספקת החשמל לרצועה עד החזרת גופות חללינו. גם אז, בעיניי, מדובר בהצעה פופוליסטית, אבל לגיטימית. אבל המחשבה שוועד עובדים יכול לקבל החלטה מדינית מרחיקת לכת, רק בשל הכוח שבידיו, היא חוצפה.

אני תומך בכל לבי ברעיון העבודה המאורגנת, אבל כאשר אני נתקל בוועדים חזקים שהשתן עלה לראשם ורואים בשלטר שבידם כוח חסר רסן – אני יכול להבין לרוחם של ליברטריאנים הלוחמים נגד עבודה מאורגנת. רעיון העבודה המאורגנת נועד לבזר ולווסת את חלוקת העוצמה במשק, כדי למנוע את חוק הג'ונגל לפיו החזק הוא השולט והוא יכול להשתמש בכוחו כדי לפגוע בחלש. "סוציאליזם" חזירי המייצר ג'ונגל חליפי, שבו אין איזון אלא השולט בג'ונגל הוא ועד העובדים, מנוגד לביזור הזה; הוא הצד השני של מטבע הקפיטליזם החזירי. וזה נכון לא רק כאשר מדובר במאבקים על דרישות שכר אלא גם כאשר מדובר בצעד שהמניע שלו הוא ערבות הדדית והזדהות עם משפחות החללים.

* רוצים להיות אויבים – חמאס רצח ערביה בלוד במטח רקטות. חמאס שיגר רקטות לעבר הפזורה הבדואית בנגב. ארגון טרור בלבנון שיגר רקטות לעבר שפרעם.

ערבים וערבים רוצים להיות אויבים.

* עם הגורמים הקונסטרוקטיביים – לא בנט סתם את הגולל על ממשלת השינוי אלא מנסור עבאס. כאשר בשעת מלחמה הוא לא התייצב בצד הישראלי ולא גינה את חמאס, הוא הבהיר שאינו כשיר להיות בקואליציה ישראלית. תחילה נתניהו ובעקבותיו גוש השינוי השליכו על רע"ם את יהבם, אך בשעת מבחן הקונספציה קרסה.

עם קריסת ממשלת השינוי והתמוטטות קונספציית רע"ם, חזרנו לנקודת המוצא של ארבעת סיבובי הבחירות – אין לנתניהו רוב להקים ממשלה ואין לגוש השינוי רוב להקים ממשלה. משמעות הדבר היא סיבוב חמישי, רעיון מופרע כשלעצמו, ומה תהיינה תוצאותיו? שוב תיקו. אז מה נעשה? נלך לסיבוב שישי?

ברור שהפתרון המתבקש לפלונטר, הוא שנתניהו ינהג באחריות ויעשה מה שכל אדם נורמטיבי היה עושה – משחרר. אבל כיוון שאין לכך סיכוי, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית רוטציונית, של כל הגורמים הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית, מימינה ועד יש עתיד, כולל הליכוד.

כמובן שהראשון ברוטציה חייב להיות נציג גוש השינוי (לפיד? גנץ? סער?). כמובן שהרוטציה תהיה אחרי שנתיים ולא יום אחד קודם לכן. כמובן שראש הממשלה הראשון יהיה עם 100% מהסמכויות, כלומר יש לדחות על הסף את הרעיונות ההזויים של נתניהו שחלק מסמכויות רוה"מ יהיו בידיו. על גוש השינוי לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידיו בכל ארבע השנים.

ואם נתניהו יסרב? אז כנראה שלא יהיה מנוס מסיבוב חמישי מיותר, באשמת נתניהו.

* הישראלית היפה – אני תומך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה.

מרים פרץ היא בעיניי התגלמות הישראלית היפה. היא הייתה לסמל לאומי ועממי של אהבת ישראל, של ממלכתיות, של אחדות לאומית. היא סמל לאף-על-פי-כן הציוני, כמי שחוותה ייסורי איוב – שכלה את שני בניה שנפלו בקרב על הגנת המדינה ואיבדה את בעלה, ואף על פי כן מעולם לא נשברה, שמרה על אמונה, שמחת חיים, אופטימיות ונחישות; והכל תוך גילוי של אהבת האדם, ללא כל שנאה. היא אישה שהכל יכולים להזדהות אתה – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים, יהודים וערבים. והיא יכולה להידבר עם כולם ולגשר ביניהם.

הביוגרפיה שלה היא הסיפור הישראלי של מי שעלתה בילדותה ממרוקו, גדלה במעברה, במשפחה ברוכת ילדים, במצוקה כלכלית, להורים שאינם יודעים קרוא-וכתוב, אבל התחנכה על הציונות, על אהבת העם והארץ, על גאווה במדינה, ועל עבודה קשה, חריצות, השקעה בלימודים וברכישת ידע והשכלה. היא אשת חינוך ומנהיגה-מחנכת והיותה מנהיגה-מחנכת מכשירה אותה לתפקיד הנשיאה.

נכון, אין לה ניסיון פוליטי והדבר עלול להקשות עליה בצדדים הפוליטיים של התפקיד. אבל היא תוכל ללמוד אותם. ובעיניי, הצדדים הללו אינם עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא גילום הממלכתיות והאחדות הלאומית, בוודאי בימים אלה, שבהם המנהיג הפוליטי מגלם את האנטי ממלכתיות והאנטי אחדות.

איני שותף לְפופוליזם האנטי-פוליטיקאים, אבל בעת הזאת, לתפקיד הזה, אני רואה עדיפות בכך שדווקא דמות לא פוליטית תכהן בנשיאות. במשבר הפוליטי המתמשך והקשה ביותר בתולדות המדינה, מול השחיקה ההולכת וגוברת באמון הציבור במערכת הפוליטית, נכון שאדם שאינו פוליטיקאי, לא כל שכן אשת חינוך, יעמוד בראש המדינה. מתוך עשרה נשיאי ישראל עד כה, תשעה באו מן המערכת הפוליטית (למעט אפרים קציר שבא מעולם המדע), ונכון ששוב יהיה נשיא שאינו פוליטיקאי.

וסיבה נוספת – אחרי עשרה נשיאים גברים, הגיע הזמן שאישה תהיה האזרחית הראשונה, ולא רק בשל היותה אישה, אלא קודם כל כי היא מתאימה לתפקיד.

ביום העצמאות השבעים, הוזמנתי לטקס הענקת פרסי ישראל, שאחד מהם היה יהודה הראל (שהייתי בין שלושת הממליצים עליו והביוגרף שלו). באותו טקס זכתה גם מרים פרץ בפרס והיא התכבדה לשאת דברים בשם הזוכים. היה זה נאום מעורר השראה, מרגש מאוד; נשיאותי מאוד. נאום של מנהיגה חברתית, חינוכית, ממלכתית, לאומית.

וכשחזרה מדוכן הנואמים אל שורת מקבלי הפרס, לחצה בחום את ידיהם והתחבקה עם חלקם. ואני זוכר במיוחד את החיבוק החם והאוהב שלה עם הסופר דוד גרוסמן. הוא חילוני ואיש שמאל. היא דתיה ואשת ימין. שניהם הורים שכולים. והחיבוק שלהם היה, בעבורי, סמל לאחדות לאומית.

אני משוכנע שמרים פרץ תהיה נשיאה מצוינת. עם זאת, אני חושש מאוד שדווקא בשל היותה ממלכתית, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה, יחל מסע של רצח אופי כלפיה, כפי שנעשה לריבלין.

להרצוג יש בהחלט כישורים רבים והוא יכול להיות נשיא מצוין. אבל נשיא צריך לגלם באישיותו דוגמה אישית. מי ששמר על זכות השתיקה כשהיה חשוד בפרשת שחיתות, אינו ראוי להיות הנשיא. נכון שבעידן נתניהו וביחס שהוא הנחיל בקרב רבים בציבור של לגיטימציה לשחיתות, הערצה למושחתים ובוז למדינת החוק, נראה קצת מגוחך להיטפל להרצוג על מקרה שולי יחסית אחרי 22 שנים. אבל לדעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא באווירה הזאת, אם אנו רוצים להוביל מהלך הפוך, מהלך של היטהרות החברה הישראלית מן השחיתות, מהלך חברתי של דה-ביביזציה, יש להקפיד הקפדה יתרה, בוודאי במוסד הנשיאות.

זכות השתיקה נועדה לאפשר לעבריין לא להפליל את עצמו. איש ציבור אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים. מי שאין לו מה להסתיר, אינו זקוק לזכות השתיקה. מבחינה פלילית, כמובן שהרצוג בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית, מעצם השתיקה, הוא בחזקת מורשע. איש ציבור שבחר בזכות השתיקה אינו ראוי לנשיאות.

… להערכתי הרצוג יבחר לנשיאות.

מלכתחילה תמכתי בקהלני לתפקיד, כפי שכתבתי מספר פעמים, ואף פניתי אליו בנושא, אך משהחליט לא להתמודד אני תומך במרים פרץ.

* מסר של אחדות העם – קראתי רשומה של מישהי נגד מועמדותה של מרים פרץ לנשיאה. לטענתה, כיוון שמרים מתגוררת בשטחים "אקבושים" היא אינה יכולה לייצג את כל העם.

האם מישהו שחי בתל-אביב מייצג את כל העם? או בחיפה? או בנגב? או בגליל?

אני תומך במרים פרץ משלל סיבות, אותן כבר הצגתי, אולם בעלת הרשומה העניקה לי עוד סיבה – היותה תושבת יהודה ושומרון. זה מסר אמתי של אחדות העם – שיהודה ושומרון אינם מודרים, ומי שחי בהם ראוי לכהן בכל תפקיד. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתפקיד הנשיא, המגלם את אחדות העם. מסר שאיש אינו מודר בשל שנאת קיצונים או בשל מקום מגוריו.

לפני ארבעים שנה נעקרה מרים פרץ מביתה באופירה שבסיני ובנתה את ביתה ואת בית משפחתה בגבעת זאב.

כחלק מהפלורליזם הישראלי ואחדות ישראל, הגיעה השעה שיהיה בתפקיד לראשונה איש הציונות הדתית, מתנחל מיהודה ושומרון. קל וחומר – אישה.

אני משוכנע שזו הייתה דעתי גם אילו התנגדתי להתיישבות ביהודה ושומרון. אני סולד ממקארתיזם.

* אש נ"מ – איני יודע מי יבחר לנשיאות, מרים פרץ או הרצוג. אבל שניהם יהיו ממלכתיים. שניהם לא יהיו משרתים של נתניהו. ולכן, אין ספק שתעשיית השקרים וההסתה תנהג כלפיהם כפי שהיא נהגה ונוהגת כלפי ריבלין: הסתה, שיימינג. וכבר עתה, כשהם רק מועמדים, נורית לעבר שניהם אש נ"מ – נגד ממלכתיות. רונן שובל כבר פרסם ב"רוטר" פשקוויל מקארתיסטי נגד הרצוג וקשריו עם הדמון האולטימטיבי, "הקרן החדשה". ומיד כבר רצו תגובות כמו האם הוא יהיה "נשיא ישראל" או "נשיא ישראל החדשה". וגם כלפי פרץ החלה נורית אש נ"מ. הנה, פשקוויל מקארתיסטי מבחיל: "מרים פרץ היא אישה חיובית אבל… היא לא נשיאה של עמוד שדרה כפי שאתם מצפים. היא תמיד תשדר על הקו של הפוליטיקלי קורקט ותהיה מהאו"ם. היא נהנית מליטוף של השמאל הפרוגרסיבי וזה לא מעודד. פרץ לא מאוהדי נתניהו. פרץ שיתפה פעולה עם קרן תל"י מיסודה של הקרן לישראל חדשה". כלומר, הכישורים שנדרשים מהנשיא הם לתת חנינה לפני משפט לנתניהו. אלה צריכים להיות תנאי המכרז. מי שלא עושה כן הוא "מהאו"ם", "ליטוף מהשמאל הפרוגרסיבי" וכל הארנסל הביביסטי מעורר הקבס. אם היא תבחר, לא יחלפו ימים ושבועות עד שנתניהו יפיץ דרך המעי הגס שלו, ציוצי בנו הג'ורה, הסתה ברוח זו. אגב, תל"י אינה מיסודה של הקרן החדשה, כי היא נוסדה שנים רבות לפניה. היא החלה כתכנית לתגבור לימודי יהדות, בברכתו של זבולון המר. קרן תל"י שמה לעצמה למטרה לפתח, לקדם ולהעשיר את החינוך היהודי–ציוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ברוח פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. הקרן מזוהה עם התנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי) והיא מופת של ציונות. יתכן שאחד ממקורות המימון שלה הוא גם הקרן החדשה. אם כן, תבורך הקרן על כך. כל שקל שהקרן תורמת למיזם ציוני כזה, הוא שקל פחות למיזם שמאל רדיקלי. אבל אצל הביביסטים המקארתיסטים די לנפנף במילת הקסם "הקרן החדשה" כדי לעשות שיימינג ולהסית. אין ספק – להיות נשיא המדינה בעידן נתניהו זה תפקיד התאבדותי. אני מקווה שפרץ תיבחֵר ושראש הממשלה שעמו היא תעבוד לא יהיה נתניהו.

* חופש הצבעה – סיעת הליכוד, ובעקבותיה סיעות נוספות בכנסת, הודיעו על חופש הצבעה לחבריהן בבחירות לנשיאות. זו אמירה חסרת משמעות, כיוון שחופש ההצבעה בבחירות הללו מובנה להלכה ולמעשה בכך שהבחירות הן חשאיות. בבחירות חשאיות אין ולא יכולה להיות משמעת סיעתית.

מה שבאמת חריג הפעם, הוא שרשמית הסיעות לא התייצבו מאחורי מועמדים.

רבים הביעו תמיהה על כך שנתניהו לא הכריז על תמיכה במרים פרץ, אשת הציונות הדתית, המתמודדת מול מי שהיה ראש האופוזיציה לנתניהו והתמודד נגדו בבחירות – הרצוג. יתר על כן, קיימת הערכה שנתניהו תומך בהרצוג. והחלו ספקולציות. שמעתי טענה שהרצוג הבטיח לנתניהו חנינה. מצד שני קראתי קונספירציה משעשעת, לפיה נתניהו שלח את עמית סגל להדליף שהרצוג הבטיח לו חנינה, כדי להביא ח"כים מהשמאל לתמוך במרים פרץ והיא הבטיחה לו חנינה (בחיי שקראתי את הבדיחה הזאת).

אני משוכנע שאף מועמד לא יעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. ואני משוכנע שנתניהו לא דיבר עם אף אחד על חנינה אחרי הרשעה או שהוא העלה על דל שפתיו את האפשרות שיורשע. יתכן שבלבו הוא עושה הערכות מי יש סיכוי רב יותר שיחון אותו במקרה כזה.

אני מפרש אחרת את שתיקתו. הוא מעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שהרצוג יבחר. מצד שני, הוא יודע שרוב העם תומך במרים פרץ. הוא אינו רוצה לתמוך במי שתפסיד, כך שהתוצאה תציג אותו כלוזר. הוא גם לא רוצה להתחיל את יחסיו עם הרצוג כנשיא, כמי שהתנגד לו. מצד שני, הוא אינו רוצה לתמוך בהרצוג, נגד המועמדת הפופולרית בציבור.

* לא תשמע אותי אומרת – שני ציטוטים מתוך ראיון של חוה אלברשטיין לבן שלו ב"גלריה":

ציטוט א': "לא תשמע אותי אומרת את זה. קודם כל, אני לא יכולה לסבול שאומרים 'אני לא מבין את זה'. הביטוי הזה, 'אני לא מבין', ביחס למוזיקה, בא לי לתת למישהו סטירת לחי. מה יש פה להבין? או שאתה אוהב את זה או שלא. מה זה 'אני לא מבין'? משפט מאוד מדכדך. זאת התחמקות מלהגיד 'אני לא אוהב את זה'. תגידו 'אני לא אוהב את זה' ".

ציטוט ב': "בזפזופים שלי בנטפליקס הגעתי למופע האחרון של ג'סטין טימברלייק. בלאס וגאס. ג'ונתן דמי ביים את זה. זה מתחיל בזה שהנגנים מציגים את עצמם. אני כבר בוכה. אתה רואה ערימה של שחורים, מפחדים. 'אני מנגן בטרומבון, אני בחצוצרה. הם מתחילים לנגן. מדהים. אתה לא יכול. המקצבים, הדיוק של הנגנים. והוא שר מדהים. והוא רוקד. זה פנומן. אבל מה אני אגיד לך, אני לא מבינה את המוזיקה הזאת. זה לא מלודי. ניסיתי להתחבר. הקשבתי בטוב. אבל שמתי לב שאני לא יכולה לשיר את זה. מה זה, נורא מוזר. חתיכות משפטים כאלה".

          * ביד הלשון

* מהוּמיוּת – מנחם בגין תרגם את המילה אנרכיה לעברית ל"מהוּמיוּת", והתכוון לשלטון הרחוב באמצעות מהומות. שמץ מן האיום הזה נגלה לנגד עינינו בערים המעורבות בשבועיים האחרונים.

* "חדשות בן עזר"