* חובתנו המוסרית – אני מודה ומתוודה – תמיכתי בתקווה חדשה אינה נובעת מעמדתה בנושאי חברה וכלכלה. תמיכתי נובעת מכך שאני מאמין שממשלה בהנהגת תקווה חדשה ובראשות גדעון סער תשקם את הממלכתיות, תקדם את האחדות הלאומית והפיוס הלאומי, תחזיר את החברה הישראלית לפסים שפויים של אמת ויושרה, ואת המנהיגות הישראלית לקווים של ניקיון כפיים ודוגמה אישית. תוביל רפורמות במערכת המשפט במטרה לשפר אותה בניגוד לניסיון הנואל של נתניהו להחריב אותה. ובשל תמיכתי בקו הניצי שלה בתחומי חוץ, ביטחון והתיישבות, במחויבותה לשינוי דרמטי בתחום ביטחון הפנים ובמלחמה בטרור החקלאי, בעמדותיה בנושא זהותה היהודית ציונית של המדינה, בעמדותיה הליברליות בתחום השוויון האזרחי לכל ובחתירתה לפשרה היסטורית בתחומי דת ומדינה ברוח אמנת גביזון-מדן. אבל בנושא החברתי כלכלי, אפילו חששתי שהקו לא יהיה לרוחי.
ולכן, שמחתי מאוד למקרא הודעה שפרסם גדעון סער, שאני מקווה ומאמין שהיא מבשרת את גישת תקווה חדשה בתחומי הרווחה: "כ-200,000 קשישים בישראל חיים היום ברמה של עוני מחפיר, ומספרם הולך וגדל מדי שנה.
מתוך מחויבות לדור המבוגר ומתוך מחויבות לאפשר להם להזדקן בכבוד, ממשלה בראשותי תקדם עם הקמתה שני מהלכים מרכזיים לרווחת הקשישים בישראל:
1. העלאת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים ל-4,000 ש"ח ליחיד ו-6,500 ש"ח לזוג, במטרה להוציא קשישים ממעגל העוני.
2. חקיקת חוק ביטוח סיעודי ממלכתי, שיאפשר קבלת טיפול סיעודי מבלי להביא את הקשישים ואת משפחותיהם לקריסה כלכלית.
זוהי חובתנו המוסרית כלפי ההורים, הסבים והסבתות שלנו, ברוח הציווי 'אל תשליכני לעת זיקנה' ".
עכשיו אני שלם אף יותר עם תמיכתי בתקווה חדשה, ואני בוטח יותר במחויבותה המוסרית, שבאה לידי ביטוי בדברים אלה של גדעון סער.
* תקווה חדשה והשד הגלותי – במאמר ב"ישראל היום" על הצטרפותו של בני בגין לתקווה חדשה: "בני בגין: תקווה ל'תקווה'?" תוהה יעקב אחימאיר: "מה ישמיעו ותיקי הליכוד בשיחות אינטימיות, בינם לבין עצמם? מה ילחשו למשמע בשורת צירופו של בני בגין למפלגת תקווה חדשה? חלקם יביעו סלידה על כי סער לא בחר ביוצא עדות המזרח לככב במקום מרכזי ברשימת תקווה חדשה. הוא בחר באישיות אשכנזית" ובהמשך הוא מפרט – "יוצאי המזרח וצפון אפריקה".
הבעתי פעמים רבות את דעתי שהחלוקה העדתית היא גלותיות לשמה. כולנו יהודים ישראלים והציונות היא מיזוג גלויות. אין משמעות בימינו למוצא העדתי. אבל אם כבר אחימאיר העלה את הסוגיה – במקום השני ברשימת תקווה חדשה ניצבת יפעת שאשא-ביטון, בת ליוצאת מרוקו ויוצא עיראק. ומוצאו של סער עצמו – הוא בוכרי למחצה.
ובליכוד?
* אנטי בגין – העליהום הביביסטי על בני בגין מאז הצטרפותו לתקווה חדשה, אינה על אף היותו בנו של מנחם בגין, אלא דווקא בשל עובדה זו. בעיני הגרעין הקשה של הביביזם, מנחם בגין הוא התגלמות מה שמעורר בהם סלידה. הוא התגלמות הדבקות בשלטון החוק, האמונה בעליונות המשפט, הכבוד וההערכה לשירות הציבורי. דרך זו של בגין היא מה שמעורר בהם סלידה יותר מכל. כאשר הם מתבכיינים "אנחנו מצביעים ימין ומקבלים שמאל" (כלשונו של ארז תדמור, מן האידיאולוגים של הביביזם) כוונתם בדיוק למדינת החוק, מערכת המשפט והשירות הציבורי, שעל פי תפיסתם הנם "מדינת עומק" ששולטת באמת במדינה על פי ערכיה ה"סמולנים". בגין הוא דוגמה למי שנבחר על ידי הימין וחיזק והעצים יותר מאי פעם את "מדינת העומק", ולכן הוא סמל לאיך שאסור להתנהל. מדינת העומק היא השעיר לעזאזל עליו ניתן להטיל את האשמה בכל כישלונותיו של נתניהו, בעוד כל הישגיו הם הוכחה לגדולתו ועוצמתו כמנהיג אחד בדורו, שהצליח להשיג את ההישגים למרות מדינת העומק שייעודה הוא להפריע לו ולהכשיל אותו, וכעת היא מנסה להפיל אותו באמצעות "תפירת תיקים".
התפיסה הביביסטית את הדמוקרטיה, היא בעצם תפיסה של ארדואנוקרטיה. מנהיג שנבחר – מעצם בחירתו הוא מייצג את "רצון העם". הרצון שלו, יהיה אשר יהיה, הוא רצון העם. ואם הרצון שלו סותר את החוק – החוק לא חשוב כי המנהיג הוא החוק, הרי הוא רצון העם, הרי דמוקרטיה היא "שלטון העם". למה מי זה החוק שיעמוד מול רצון העם? וכל מי שמייצג דבר מה העומד בדרכו של זה שמייצג את רצון העם; החוק, מערכת המשפט, הדרגים המקצועיים בשירות המדינה, הוא "מדינת העומק" שהיא האויב של רצון העם.
מ' בגין מייצג את "אתה מצביע לימין ומקבל את השמאל" ועכשיו הגיע הזמן לממשלת "ימין על מלא" שבה המנהיג המגלם את "רצון העם" יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה; להעמיד את עצמו מעל החוק, לבטל את המשפט שלו, לפרוע חוק. כל מה שהוא רוצה.
זה בדיוק מה שחובתו של פטריוט ישראלי לעצור. ואשרי תקווה חדשה – המפלגה שעשויה להחליף את השלטון הביביסטי, שזכתה בחיזוק משמעותי כל כך – בני בגין.
* אחיזת עיניים כלכלית – בספטמבר האחרון, לכל המאוחר, אמורה הייתה הכנסת לאשר את תקציב 2020-2021, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני וכפי שמתחייב מן השכל הישר. נתניהו, מתוך העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי, כאשר האינטרס האישי שלו מנוגד בתכלית הניגוד לאינטרס הלאומי, החליט לא להביא תקציב, כדי להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה, בתרגיל מרמה נכלולי.
אי העברת תקציב המדינה, הייתה פשע נגד כלכלת מדינת ישראל, דווקא כאשר היא נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. תקציב מדינה הוא תכנית העבודה של המדינה, על פי תמונה רחבה וסדרי עדיפויות, כפי שאושר בידי הכנסת. באין תקציב מדינה, אין תכנית עבודה, אין תמונה רחבה, אין סדר עדיפויות. יש תעלולי בחירות ומקסמי שווא של "הקוסם", שזורק פירורים פופוליסטיים א-לה סנטה קלאוס ערב בחירות. ה"תכנית" ה"כלכלית" שלו אינה אלא אחיזת עיניים.
ועל הדרך הוא אינו שוכח להתבכיין על "הפקידים". התבכיינותו – אומנותו.
* חוק סתמי – חוק הקנסות, שהתקבל בקריאה ראשונה, חסר ערך. ראשית, הוא הגיע באיחור של חצי שנה. שנית, הוא סתמי. העלאת הקנס ל-10,000 ₪ לא תשנה הרבה. אם מוסד חינוכי שייפתח בניגוד לחוק ייקנס ב-50,000 ₪, יהיה בכך כדי להרתיע. ואם תתלווה לכך מניעת תקציבי משרד החינוך ממוסד כזה – על אחת כמה וכמה.
ולמה הצעת החוק עלובה כל כך? מאותה סיבה שהיא הוגשה באיחור ניכר כל כך. כי נתניהו מעדיף שיקולים פוליטיים זרים, כמו האינטרס של "השותף הטבעי" שלו, המפלגות החרדיות, שתמיכתן בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק מובטחת, מעל השיקול הלאומי של המלחמה בקורונה. בדיוק כפי שהוא לא איפשר את ביצוע תכנית הרמזור, שנועדה להטיל סגרים והגבלות דיפרנציאליים על ערים אדומות, ובכך הידרדרנו למצב שחייב סגר כללי.
ובינתיים, החוק הזה התקבל רק בקריאה ראשונה. מי יודע האם, מתי ובאיזו מתכונת הוא יעבור בקריאה שניה ושלישית. עמית סגל כבר מדווח על מו"מ בין נתניהו לחרדים על "פשרה", שתסרס את החוק האנמי הזה ותוציא ממנו את מעט העוקץ שעוד יש בו.
מעבר לחוסר המנהיגות של נתניהו, יש כאן גם חוסר מנהיגות איום ונורא של ההנהגה החרדית. שהרי בסופו של דבר מי שסובלים מן ההפקרות במגזר החרדי הם בראש ובראשונה החרדים עצמם. ומי שמציע לנקוט יד קשה לאכיפת החוק במגזר – הוא זה שפועל באמת ובתמים למען החרדים. במקרה הזה אפשר לומר באמת שחוסך שבטו שונא בנו.
* לשרוף את המועדון – מה שעושים "שוברים שתיקה", "בצלם" ועיתונאים מן הסוג של גדעון לוי ועמירה הס לצה"ל ולמדינת ישראל כמדינה המגינה על עצמה ועל חיי אזרחיה, זהה למה שעושה תעשיית השקרים של נתניהו למערכות החוק והמשפט של ישראל, ולמדינת ישראל כמדינת חוק.
משפריצים בתאוות שנאה קונספירציות, עלילות, השמצות, וקופצים כמוצאי שלל רב על כל שמץ של ליקוי או חריגה, אמתית או מדומה, כ"הוכחה" לתאוריה שניסו להוכיח.
אלה ואלה מנסים בכל דרך לשרוף את המועדון. אבל המועדון הוא החיים שלנו.
* המוטציה הצפונבונית – מרב מיכאלי מגלמת את ההיפך המוחלט של כל מה שנכנס תחת המותג "תנועת העבודה". מברל למרב מיכאלי – דינמיקה של התרסקות.
* לא לשלוח את הילדים – "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא, כשהשלטון בישראל לא עושה מאמצים… הן צריכות להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא בלי חשבון… עד שנשים – הן ישראליות והן פלשתינאיות – לא יתחילו לשים את האימהוּת שלהן לפני הלאומיות שלהן, הן ימשיכו לשלוח את ילדיהן להילחם ולסכן את חייהם משני הצדדים".
מי שאמרה את הדברים האלה היא היום יו"ר מפלגה שמשום מה נושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. רבין מתהפך בקברו.
אגב, בצה"ל לא משרתים "ילדים" אלא גברים ונשים. והם לא ישאלו את האימהות שלהם, אם הן תמחזרנה את ההסתה הפוסט ציונית של מרב מיכאלי.
* עדין רק נפש יהודי – כאשר דוד בן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, קמו מיד חברי מועצת העם על רגליהם ופתחו בשירה ספונטנית של "התקוה". אף אחד לא קבע שזה המנון המדינה. האמת היא שרק בנובמבר 2004 (אגב, לגמרי במקרה, ביום מותו של רב המרצחים ערפאת) הוחלט בחוק ש"התקוה" היא המנון מדינת ישראל. אך הוא היה המנון המדינה, המנונה הטבעי, מיום הקמתה. כי "נפש יהודי הומיה" היא מהות הגשמת חזון הדורות, בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ו"התקוה" היא השיר המגלם זאת באופן מושלם.
ב-23.4.12, יצאה היו"ר החדשה של מפלגת העבודה בפשקוויל נגד "התקוה", בשוקניה. היא הציעה להחליף את ההמנון הזה שבו "עדיין רק נפש יהודי ועדיין עוד לא אבדה תקוותנו". היא הציעה לקבל את הצעתו של חכל"ש מחמד ברכה לאמץ את "אני מאמין" – "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי כהמנון. למה דווקא השיר הזה? לא בשל מה שיש בו, אלא בעיקר בשל מה שאין בו. לא מוזכרת בו, רחמנא לצלן, המילה "יהודי". ובפשקוויל היא לועגת לבת שיחה בת ה-23 ש"לא תעלה בדעתה להתפשר על הנפש היהודית ההומיה". בדיוק כמו שהיא "לא ידעה על שייח מוניס", כלומר "על מה בנויה רמת אביב", כפי שבבודפשט "בנו על הגטו היהודי שכונת פאר".
כאשר מרב מיכאלי נבחרה ליו"ר המפלגה שמשום מה נושאת את המותג מפלגת העבודה, התהפכו עצמות בקבר בשדה בוקר, במצוק שמעל נחל צין.
* כשמרב מיכאלי הייתה בת שלוש – "לא כתוב בחוק שגבר חייב לעמוד בראשות רשימה", אמרה מרב מיכאלי למחרת בחירתה. כדאי להזכיר לה, שכאשר הייתה בת שלוש, אישה עמדה בראש מפלגת העבודה (שעוד הייתה מפלגת העבודה) ובראש הממשלה. וכאשר מרב מיכאלי נכנסה למפלגת העבודה לפני שבע שנים, גם אז עמדה בראשה אישה וכיהנה כראש האופוזיציה. אז מה יהיה עם ההתבכיינות הזאת?
* איפה השייחים שלנו – השייח מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, הורה על ביטול כל אירועי חג הנביא אל-חדר החל ביום שני. זאת, בשל הסגר המתמשך והתפשטות נגיף הקורונה. חג הנביא אל-חדר הוא חג של העדה הדרוזית שבמהלכו נוהגים עשרות אלפי עולי רגל להגיע לאתר הקדוש לעדה בכפר יאסיף.
ואיפה השייחים שלנו, היהודים? רבים מהם, בוודאי רבני הציונות הדתית, נוהגים באחריות מלאה, אך חלק מהם, במגזר החרדי, נוהגים באופן הפוך, ונערכים כעת לטישים המוניים בטו בשבט.
* אי תנועה – שכונה שמיידים בה אבנים על אוטובוס – יש לעצור את תנועת האוטובוסים אליה לפחות לשבוע.
ענישה קולקטיבית? כן. שהקהילה ומנהיגותהּ תיקח אחריות.
* תהליך הזוי – הדחה של נשיא לשעבר, אחרי שסיים את תפקידו, היא מהלך הזוי.
אבל לטעמי, כל הליך ההדחה בארה"ב הוא הזוי. זהו תהליך מעין-שיפוטי, שבו הסנאט הופך לבית משפט ומנהל משפט נגד הנשיא. אבל ברור שאין שום דבר משפטי בהליך הזה. הוא אינו הליך שנעשה בידי שופטים, שאמונים על הראיות ועל החוק, אלא בידי פוליטיקאים, שאמונים על פוליטיקה. ומדובר בהליך פוליטי נטו. התומכים בהדחת נשיא הם מתנגדיו הפוליטיים והמתנגדים הם תומכיו הפוליטיים (בכוונה לא הגדרתי זאת כ"מפלגתו של הנשיא והמפלגה היריבה" כיוון שבארה"ב אין משמעת סיעתית הדוקה כמו בישראל, ובכך דווקא יש לנו מה ללמוד). אם יש חשד שהנשיא עבר על החוק, יש לברר זאת כמו כל חשד של כל אזרח. משפט פוליטי מנוגד לרעיון הבסיסי של הפרדת הרשויות.
על הטענה שהדחה של נשיא לשעבר הזויה, התשובה היא שהכוונה היא למנוע את התמודדותו של טראמפ בעתיד. זה אפילו יותר אנטי-דמוקרטי, כי משמעות הדבר היא שפוליטיקאים בעלי עניין מוסמכים לפסול את הריצה של מי שעלול להיות יריבם בעתיד.
* היפוכה של רוח האחדות – נאום ההשבעה של ביידן היה מופת של קריאה לאחדות ופיוס לאומי לאחר תקופה קשה של פילוג וקרע. תהליך ההדחה של טראמפ הוא היפוכה של רוח האחדות. אף שאין זו סמכותו – אם ביידן ירצה בכך, התהליך יופסק או לפחות יוקפא לזמן בלתי מוגבל. גם בליץ הצווים שנועד להפגין את מחיקת עשייתו של הנשיא הקודם, אינו בדיוק צעד בונה אמון. אילו היה זה בליץ של צווים אך ורק בנושא הקורונה, היה זה מסר הרבה יותר משמעותי וחכם.
* פגישה עם פולארד – עם עלייתו של פולארד לארץ, אביא פסקה מספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בה מסופר על ביקור של יהודה, בהיותו ח"כ, אצל פולארד בכלאו. "פעמיים יהודה וגדעון עזרא נסעו יחד במסגרת משלחות לארה"ב. באחת הפעמים הציע עזרא ליהודה להצטרף אליו לפגישה עם יונתן פולארד, שנכלא בעוון ריגול. "מה שאני זוכר מהפגישה, הוא את ההתנהגות של האמריקאים. הגענו לכלא בתיאום עם הרשויות. חנינו במגרש החניה, ניגשנו למשרדים. עוד לא נכנסנו למשרדים וכבר שמענו שקוראים לנו ברמקולים הענקיים. התברר שחנינו באזור החניה של הצוות. ההכרזה ברמקול כבר גרמה לנו להרגיש שאנחנו קטנים מאוד. מתברר שלא התרשמו כל כך מזה שהיינו ח"כים. כשנכנסנו, הורו לנו להפקיד כל חפץ לשמירה, אפילו עט. ערכו עלינו חיפוש גופני. זה היה מדהים, הרי היינו חברי כנסת! נפגשנו עם פולארד. שוחחנו כחצי שעה. התרשמנו קשה מאוד מן הקשיחות שנהגו בו".
* הרייגנים – צפיתי בפרק הראשון בסדרה "הרייגנים" ביס-דוקו. מה שמצא חן בעיניי במיוחד, הוא שזו סדרה החותרת לאוביקטיביות, כראוי לביוגרפיה. היא אינה מציגה את רייגן כאל וגם לא כשטן. היא מציגה את המרוכבות שלו. יש לציין, שגם בנו, שהוא אחד המרואיינים המרכזיים, מציג את המורכבות של אביו, גם את חולשותיו. הסרט מציג גם את מקומה הבולט של ננסי רייגן בקריירה של בעלה וכמי שהייתה האיש החזק שמאחוריו, אשת סודו והיועצת הראשית שלו. הפרק הסתיים בבחירתו של רייגן לתפקיד מושל קליפורניה.
* ביד הלשון
רשכבה"ג – באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.
מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.
מה קשורה גולה כאן? אולי כאן נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 