צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.4.20

* מסרים סותרים – אומר שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, אך הם משלימים זה את זה. א. ממשלת האחדות הלאומית קום תקום, כי אין שום חלופה אחרת, ואני מאמין באחריות של כל הגורמים להבטיח שלא נידרדר לאנרכיה. ב. יש להמשיך להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות למען הקמת ממשלת אחדות. אסור להיות שאננים.

* האלטרנטיבה – למתנגדי ממשלת האחדות יש טיעונים טובים ומשכנעים, אבל כאשר הם אינם מציגים את האלטרנטיבה, הם מתחמקים מעמדה ומסתפקים בהוצאת קיטור.

יש שתי חלופות. ממשלת אחדות בתנאים שנקבעו בין הליכוד וכחול לבן לפני שלושה שבועות או סיבוב בחירות רביעי, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו, בתוך המשבר הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה. מי שבעד הסיבוב הרביעי – שיאמר זאת בגלוי.

אבל להציג רק מה לא ולמה לא, תוך התעלמות מהאלטרנטיבה ומחירה – זו גישה ילדותית.

* החלילן מהמלין – הדבר התמוה ביותר בעיניי בפלונטר הפוליטי, הוא איך עופר שלח הצליח להוליך את כחול לבן (תחילה את כולה ולאחר החלטתו האמיצה של גנץ את יש עתיד ותל"ם) אחרי תעלולים שמבוססים על פנטזיות שמלכתחילה לא היה להן שום סיכוי להצליח.

עופר שלח אינו אדם תמים, אבל התעלולים שלו נאיביים. המחשבה שניתן להקים ממשלת מיעוט מקרטעת וחסרת משילות ולגיטימיות ציבורית, שעצם קיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין, אנטי ישראלי לאומני תומך בטרור וב-BDS ושולל את קיומה של ישראל, לא יכול היה להצליח. שלח בנה על פנטזיות פסיכיות: בסך הכל הרשימה המשותפת צריכה להצביע בעד הממשלה פעם אחת… וביום שנתניהו היה יוצא מבלפור הליכוד היה זוחל להציל את ממשלת הפיגולים הזאת ומתמסר לזרועותיה של ממשלה לא לגיטימית… הבלוק היה מתפורר וכו'. זאת כמובן הייתה פנטזיה פסיכוזית של מגלומן פנטזיונר שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת וכל השחקנים יבצעו את התפקיד שהוא מלהק אותם אליו. רק הוא גאון שרואה את כל התמונה, וכל השאר פראיירים, פיונים ב"אורנים גדול" שהוא הגה ממוחו הקודח. באמת, הרשימה האנטי ישראלית "רק תצביע פעם אחת"… חחחחח… באמת, הליכוד יקפוץ להציל ממשלה לא לגיטימית ולא ימתין בסבלנות 3-4 שבועות עד שתתרסק. הרי ממשלה כזאת הייתה מתפוררת, נרקבת ונושרת בתוך שבועות, והיינו נקלעים לסיבוב רביעי שבו נתניהו היה זוכה לרוב מוחלט ומחוקק חוקים שהיו מעמידים אותו מעל החוק. הפנטזיה הזאת – כל כולה חלומות אינפנטיליים באספמיה. הרי גם הבסיס של התמרון, תמיכת כל כחול לבן במהלך, לא היה בידיו. הוא היה משוכנע שכל חברי כחול לבן, שיום ולילה התחייבו בפני הציבור שלעולם לא יקימו ממשלה התלויה ברשימה המשותפת או אפילו בהימנעותה, יקפצו לדום ויתנו יד למהלך. אני קובע מידיעה, שיש עוד ח"כים בכחול לבן, שלא העזו כמו יועז הנדל וצביקה האוזר לסכל את הפיגוע, ונוח היה להם שהשניים יעשו בעבורם את המלאכה, אך בבוא היום מצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

כשהפנטזיה הזאת ירדה מהפרק, באה לעולם הפנטזיה הבאה, ילדותית וחסרת שחר כקודמתה. בשיאו של משבר ושעת חירום חסרי תקדים, הממשלה תילחם בקורונה ובמקביל כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים ותשנה חוקי יסוד במחטף. זה היה מדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ומהאנרכיה הזאת היה נבנה רק אדם אחד. היינו הולכים לבחירות בתוך קורונה. ההצבעה הייתה נמשכת מספר שבועות, כי הרי אי אפשר היה לקיים אותה ביום אחד. ובבחירות – נתניהו היה זוכה לפחות ב-70 מנדטים, כי הציבור היה מכה את מי שגררו את המדינה לאנרכיה. הדבר הראשון שהכנסת הזאת הייתה עושה הוא חקיקת חוק התגברות רדיקלי, של 61 ח"כים, ומיד מבטלת את החוקים הפרסונליים ומחוקקת חוקים צרפתיים למיניהם, שהיו מעמידים את נתניהו מעל החוק. בקיצור, מדובר בטירוף מערכות. ואיך החלילן מהמלין הזה הצליח להוליך אחריו אדם רציני כמו בוגי יעלון, שאיבד את המצפן וטעה בניווט, לא ברור לי. פשוט טירוף.

צריך להבין – שלוש מערכות בחירות הוכיחו שני דברים. א. שאין הכרעה ולכן הממשלה האפשרית היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. ב. שחצי מהעם דבק בנתניהו. אי אפשר להחליף את העם ואיני רוצה להחליף את העם. אני מכבד את רצון הבוחר, ותומך בכל לבי בממשלת אחדות לאומית. זו ממשלת אחדות לאומית בתנאים מצוינים לטובת כחול לבן. למרות הנטישה הבוגדנית של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן המפולגת מקבלת תנאים כאילו היא כחול לבן בשלמותה – ממשלה פריטטית, רוטציונית, התיקים החשובים ובהם תיק המשפטים בידיה. הסוס הטרויאני יעוף ממשרד המשפטים. ובעוד שנה וחצי נתניהו יסיים את תפקידו כראש הממשלה. כן, רק בדרך הזאת נראה את השילוש הלא-קדוש; האב, האם ורוח השטות, יוצאים את בלפור. כעת התנאים לממשלת אחדות מצוינים. אין לנתניהו 61 ח"כים, אין לו יכולת לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הוא לא יוכל להתחמק מן המשפט ובמשפט הוא יישפט על פי הראיות, ויש שופטים בירושלים.

* התעלול התורן – אחרי כישלון התעלולים הקודמים של לפיד&שלח, שהתבססו על פנטזיות, כעת יש להם הברקה נוספת (שכבר הוצעה לפני מספר שבועות, טרם החלטתו האמיצה של גנץ). הם מציעים "להקפיא את המצב", כי טכנית אי אפשר היום לצאת לבחירות. אבל הם אינם מציעים שבחצי השנה הזאת האופוזיציה רק תירתם לעניין הקורונה, אלא שעה שהממשלה תעסוק בקורונה, כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו, ואז נלך לבחירות. כלומר, שוב אותה צורת מחשבה, שכולם ישחקו על פי התפקיד שלפיד&שלח ילהקו אותם. כלומר, ברגע שיחוקק החוק, הליכוד יחליף את נתניהו ותקום ממשלת אחדות, או הבלוק יתפרק, או תהיינה בחירות ללא נתניהו. וזו עוד פנטזיה נוספת על הפנטזיות הקודמות. מצב שבו ממשלה נלחמת בקורונה וכנסת לעומתית עוסקת בפוליטיקה רובנית כוחנית שמנצלת רוב מלאכותי, שאינו יכול להקים קואליציה אלא רק להתאחד באופן נגטיבי נגד אויב משותף, תדרדר אותנו לאנרכיה. החקיקה הזאת (שספק אם בג"ץ יאשר אותה) תדרדר את מצב החברה הישראלית ואת בסיס הלגיטימיות לפוליטיקה. כל החצי שנה הזאת תיהפך למערכת בחירת בצל המגפה; מערכת בחירות קשה, אלימה ומכוערת כפי שלא ידענו מעולם. עוד חצי שנה ללא ממשלה נבחרת, ללא יכולת להעביר תקציב, דווקא במשבר הכלכלי העמוק הצפוי לנו בעקבות הקורונה. וכעבור כחצי שנה, במקום הירתמות לאומית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, השלכת מיליארדים לפח על סיבוב בחירות מיותר, רביעי. סביר להניח שתוצאות הבחירות, תענקנה לנתניהו רוב מוחלט, כי הציבור יעניש את מי שדרדר אותנו לאנרכיה הזאת. דבר ראשון שתעשה הכנסת בהובלתו היא פסקת התגברות רדיקלית, שלמעשה תבטל את הרשות השופטת ומיד ביטול כל החוקים נגד נתניהו וחקיקת חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. הפנזטיות של לפיד&שלח מסוכנות.

* השתמש וזרוק – בחדשות הערב ביום חמישי בערוץ 12, היו שתי כתבות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, אך הן קשורות מאוד זו לזו. האחת, במהדורה המוקדמת, ראיון עם בוגי יעלון. השניה, במהדורה המרכזית, ראיון עם מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצי הלוי.

בראיון עמו, שב יעלון והצדיק את הרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ("הערבים" בלשונו). הוא שוב חזר על הטענה שצריך אותם בסך הכל להצבעה אחת. בראיון עם הרצי הלוי הוא דיבר על תרחיש שבו אם תתפרץ קורונה ברצועת עזה, הדרך של הנהגת החמאס להתמודד תהיה פרובוקציה נגד ישראל. הוא הזהיר את חמאס מפני תגובה קשה מאוד, והזכיר את חוסר הפרופורציה בין מה שחמאס מסוגל לעשות לנו למה שאנו מסוגלים לעשות להם.

נחזור לראיון עם יעלון. הוא באמת חושב ש"הערבים" הם פראיירים? הם יסכימו לשכב על הגדר במהלך של "השתמש וזרוק"? בלי מחיר?

הנה תרחיש. קמה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. הייתה הצבעה אחת. ואז מתרחש התרחיש שעליו דיבר הרצי הלוי. וישראל תגיב באופן "בלתי פרופורציונלי" כפי שהוא איים.

ומה? מה תעשה הרשימה המשותפת? היא הרי כבר הצביעה את "ההצבעה האחת". אבל הממשלה צריכה להעביר חוקים? היא צריכה להעביר החלטות בכנסת ובוועדותיה? היא צריכה לאשר תקציבים בוועדת הכספים? יעלון באמת חושב שניתן לתפקד כממשלת מיעוט, שכמובן תאבד את רשת הביטחון? שבכל יום הממשלה תיפול בכל ההצבעות במליאה ובוועדות? כמה זמן הממשלה תקרטע כך? כמה זמן היא תחזיק מעמד? שבועיים? חודשיים? עד העברת תקציב המדינה? או אולי כדי לפצות אותם ולפתות אותם להחזיר את רשת הביטחון, נשלם להם ב… אני אפילו לא רוצה לדמיין מה תהיינה דרישותיהם.

ואולי בכלל… ישראל לא ממש תגיב, מפחד מפני תגובתה של הרשימה המשותפת? לא. אפשרות כזו אני אפילו לא מעלה על דעתי.

* בוגי צדק – בראיון עמו בערוץ 12 נשאל בוגי יעלון על כך שהח"כים שהוא הביא, הנדל והאוזר, הכשילו את הניסיון להקים ממשלת מיעוט. והוא השיב: "שהוא לוקח אחריות" על השגיאה ותקף אותם בחריפות על "התנהגותם".

אני מבין את יעלון. הוא באמת עשה טעות. הוא היה צריך לבחור ח"כים מזן אחר. אבל הוא יכול להתנחם בכך שהוא קיבל גם החלטה נכונה. הוא לא הכניס אותי לרשימה. כי אני הייתי נוהג בדיוק כמו יועז וצביקה. לא הייתי מתקרנף, הייתי נאמן לדרך, לערכים, לעקרונות ולהתחייבות לבוחר.

אני בטוח שבוגי למד מטעותו. להבא הוא יבחר רק יס-מנים ופיונים חסרי מצפן, חסרי חוליות ונטולי מחשבה עצמאית.

* עתירה לא רלוונטית – העתירה לבג"ץ שנועדה למנוע מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם, כבר אינה רלוונטית, כיוון שהנשיא לא הטיל על נתניהו את המנדט. כעת, כדי שנתניהו יעמוד בראש הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים לפחות. אני משער שגם נגד זה תהיינה עתירות. כיוון שאני משוכנע שבג"ץ היה דוחה גם עתירה נגד הטלת המנדט בידי הנשיא, קל וחומר שהוא ידחה עתירה נגד החלטת הכנסת בנדון.

* דף המסרים החדש – דף המסרים החדש מתעשיית ההסתה של נתניהו, שאותו מדקלמים החסידים בהמוניהם, הוא דה-לגיטימציה לעו"ד ליכט המייעץ לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, באשמה הנוראית שהלה שירת במסירות את עם ישראל בפרקליטות המדינה. לא ייאמן, לאיזה שפל בזוי הם יורדים.

ניגוד אינטרסים… חחחחח. איזו עליבות. ניגוד האינטרסים היחיד במו"מ הזה הוא עצם העובדה שהוא מתקיים עם הנאשם עצמו. הניסיון לדה-לגיטימציה של הפרקליטות, שמצטרף אליו ניסיון לדה-לגיטימציה לאנשי הפרקליטות לשעבר, הוא דבר מחפיר, לא לגיטימי ומביש.

* מי שלא רצה את אדלשטיין – מי שלא רצו את יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת – יו"ר ממלכתי לעילא ולעילא, שהגן על הכנסת ושמר על כבודה ועצמאותה מול דורסנותו של נתניהו גם במחיר מסעות הסתה ושיימינג איומים ונוראים בתעלות הביבים בניצוחו של יאיר נתניהו הג'ורה, שכל תקופת כהונתו ובכל חייו הפוליטיים כיבד מאוד את בית המשפט, שזכה להוקרה והערכה מכל חלקי הבית, שאחרי הסיבוב הראשון כחול לבן הצביעו בעדו כיו"ר הכנסת, וכאשר עמד בדילמה בין מצפונו לבין פסק דין (פס"ד שגוי גם לדעתי) של בית המשפט בחר להתפטר – קיבלו (כלומר כולנו נקבל) את יריב לוין כיו"ר הכנסת. לוין הוא עוכר בית המשפט ומערכת המשפט, אידיאולוג של גימוד הרשות השופטת ויס-מן של נתניהו. זה מחיר הפופוליזם של כחול לבן, שרצתה לרצות את "הבייס" שהפך את אדלשטיין ל"אויב העם".

* התנצלות – אחרי שהנבל המנוול, הבן של, איחל מוות לזקנים ממחנה השמאל, כיניתי אותו ביב שופכין.

אני מתנצל מעומק לבי בפני בִּיבֵי השופכין על ההשוואה המעליבה.

* חוליגנים – בהפגנת הדגלים השחורים השתתפו בני בליעל מנוולים, תחתית החבית של החברה הישראלית, אספסוף במובן הנמוך ביותר שיש, שקראו קריאות על כך שלא צריך היה להציל את נתניהו מטביעה בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

ביזיון! חוליגנים נאלחים! מסיתים ומדיחים!

מזעזע לראות אנשים שמידרדרים לתת רמתו של יאיר נתניהו.

* הפגנת הבל – המפגינים בשחור הפגינו כביכול נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל הפגנתם מפריכה מתוך עצמה את טענתם. שעה שישראל, כמו כל העולם, נאבקת בנגיף הקורונה, ואזרחי ישראל נמצאים בשל מצב החירום ברמות שונות של סגר, ואסור אפילו להתפלל במנין, יש רק החרגה אחת. בהנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה החדשCOVIT-19) ) סעיף 21 "מניעת התכנסויות", סעיף קטן יא נאמר: "מותרות הפגנות והשתתפות בהליכים משפטיים לפי הצורך תוך שמירה על ההנחיות והוראות
התקנות, לרבות לעניין כללי התנהגות במרחב הציבורי". למה? כיוון שישראל היא דמוקרטיה וגם בשעת חירום זו, נשמרת זכות ההפגנה. אז על מה הם מפגינים?

כאשר היו פעולות לא דמוקרטיות באמת, כמו הניסיונות לחוקק חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, אכן היה צורך להתריע נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל בהתמודדות עם הקורונה אין כל פגיעה בדמוקרטיה, ובאופן כללי, יש מעט דמוקרטיות ליברליות כמו ישראל.

בקיצור, הייתה זאת הפגנת הבל על כלום.

* סיכון מחושב – יש מידה של סיכון בהקלות ובתהליך היציאה ממדיניות הסגר. יתכן שבעוד שבוע שבועיים יתברר שהן האיצו את התפשטות המגפה ויהיה צורך לסגת מחלק מן ההקלות ומיד תופנה ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות על "ההימור המסוכן". אבל בעיניי ההחלטות ראויות ונכונות והייתי תומך אפילו בשחרור יתר, כולל במערכת החינוך. סגר אינו יכול להיות מדיניות ואינו יכול להאריך ימים. אי אפשר לראות את מכלול חיינו אך ורק דרך הפריזמה הבריאותית ולא כל שכן – פריזמה של מגפה אחת, מסוכנת ככל שתהיה. הנזק למשק ולחברה, לחינוך ולתרבות, לבריאות הנפש של אזרחי ישראל ולאיכות החיים, וכן לבריאותם של מי שסובלים ממחלות אחרות, כתוצאה מהסגר, חייב להילקח בחשבון. את הקורונה יש לראות כחלק מאותו מכלול.

לכן, גם אם בדיעבד יתברר שהסיכון היה גבוה מדי ויהיה צורך לסגת – נכון לקחת את הסיכון המחושב. סגר ממושך הוא כסת"ח. יואב שורק כתב, בצדק, שאיננו עושים סגר בשל תאונות הדרכים, למרות שברור שאם לא תהיה תנועת מכוניות, לא תהיינה תאונות דרכים. ההשוואה נכונה. הסגר היה צעד הכרחי לבלימה, וכעת חשוב לשחרר.

* חותמת גומי – כל ההחלטות שנתניהו ומנכ"לי משרד הבריאות והאוצר מסרו במוצ"ש, כלל כלל לא היו החלטות, כיוון שהן מחייבות החלטת ממשלה, והממשלה התכנסה רק בלילה, שעות אחרות אחרי ההודעה עליהן.

נתניהו הפך זאת לשיטה. קודם הוא מפרסם לציבור את ההחלטות ורק אח"כ מביא אותן לממשלה. הוא מזלזל בממשלה, בשרים ובכללי המשחק הדמוקרטי, כדי להעצים את עצמו ולגמד את שאר השרים.

נתניהו והתעשיה שלו מפמפמים את תאוריות הכזב על "מדינת העומק" ושלטון הפקידים על חשבון נבחרי העם, ובמקביל הוא עצמו עובד עם הפקידים מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, תוך זלזול בוטה ומופגן בהם.

אני מקווה מאוד שממשלת האחדות, שאני מאמין שתקום, תחזיר את ניהול המדינה לתלם הדמוקרטי.

* מחלות רקע – מגפת הקורונה תקפה אותנו כאשר אנו מתבוססים במחלות רקע – המחנאות, הפלגנות, ההקצנה לשני הצדדים, ההיגררות אחרי השוליים הרדיקליים בשני הצדדים (הכהניסטים והרשימה המשותפת), השחיתות, ההסתה נגד מדינת החוק, דו שיח של חרשים, פולחן אישיות למנהיג, שנאת אחים ועוד. ללא אותן מחלות רקע הייתה לנו ממשלה נבחרת ויציבה שיכלה להתמקד בניהול המשבר. ללא אותן מחלות רקע לא היה צורך בממשלת אחדות לאומית, אבל אם היינו רואים בכך צורך היא הייתה קמה בקלות, בתוך ימים. התרופה היחידה למחלות הרקע היא ממשלת אחדות. לא, ממשלת אחדות אינה תרופת פלא שתביא מזור לכל תחלואינו, אך היא התנאי ההכרחי לעצור את ההידרדרות, לייצב את החולה ולאפשר תחילת החלמה. אלא שבשל אותן מחלות רקע, הקמתה של ממשלת האחדות נתקלת בקשיים רבים כל-כך, עד שהיכולת להקים אותה נראית כמעט בלתי אפשרית. יש לקוות, שההכרח להקים אותה יביא את הצדדים לעשות את הצעד ההכרחי כל כך.

* דוגמה אישית – נפתלי בנט ויתר על 20% משכרו. כל הכבוד! אני יודע לפחות על שני ח"כים נוספים שעשו כן – גדעון סער ועמיר פרץ. יבורכו. ואם יש נוספים שאיני יודע עליהם, אך גם הם נהגו כך – אף הם ראויים לשבח.

דוגמה אישית היא בסיס המנהיגות.

* הצד השני של הזום – "מה'ייתה עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת", תהתה להקת כוורת ב"שיר המכולת". ואני שואל, מה הייתי עושה אם הסגר היה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט.

ננסה לשער לעצמנו אותו סגר, רק בלי ווטסאפ, בלי דוא"ל, בלי אינטרנט, בלי זום. המחשבה הזאת נדמית לי כסיוט. בסיטואציה הזו הבידוד היה כצינוק.

הרבה דובר לאורך השנים על הלימודים המקוונים, על כך שמערכת החינוך מפגרת כל כך אחרי הטכנולוגיה ונמנעת ממימוש היכולת ללימוד מרחוק. והנה, החזון הטכנולוגי קורם עור וגידים ומערכות החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, יודעים לתת מענה מרחוק.

את יישומון זום לא הכרתי עד הקורונה. ועכשיו – היא מנת חלקי באופן יומיומי; ישיבות, פגישות עבודה, הרצאות, בית מדרש, אירועים קיבוציים, מפגשים משפחתיים. איך יכולנו להסתדר עד כה בלי הזום?

אנו נהנים מהקדמה הטכנולוגית שהופכת את החיים שלנו להרבה יותר קלים, מהירים, קומוניקטיביים. בשש אחרי הקורונה טכנולוגיות "המרחוק" המקוונות ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, מחיינו, מעבודתנו ומלימודינו. הרווחנו.

אבל יש לכך גם צד שני. ככל שאנו משתמשים יותר בטכנולוגיות ה"מרחוק" אנו לומדים גם את מגבלותיהן. לא יעזור, אף טכנולוגיה אינה יכולה להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי, האנושי, החברתי. אין דין ישיבת זום כישיבה פנים אל פנים. אין דין לימוד מרחוק ללימוד בצוותא. אין להשוות שיעור בכיתה לשיעור דרך המסכים. זו אינה אותה אינטראקציה, זו איכות אחרת.

טוב שיש את הטכנולוגיות הללו, טוב שנחשפנו אליהן, הן מייעלות את חיינו ומן הסתם גם בעתיד נחסוך הרבה זמן וכסף של נסיעות לישיבות שאפשר לקיים מרחוק. אבל ככל שנוכל, נשמח להיפגש, הן לעבודה והן לבילויים ובוודאי למשפחה. כי זו משמעות היותנו חיה חברתית.

* אש זרה – פרשת השבוע היא פרשת "שמיני". לב הפרשה הוא סיפור מותם של נדב ואביהוא – בניו של אהרון הכהן הגדול. בטקס חנוכת המזבח, לנגד כל עם ישראל, הם עלו כדי לבצע את תפקידם בטקס, על פי פרוטוקול מפורט. לפתע, כך כתוב, הם הדליקו "אש זרה" שלא נצטוו להדליק, ועל המקום יצאה אש מן השמים והרגה את שני האחים, בשידור חי מול כל עם ישראל ולנגד עיניהם של אהרון אביהם ומשה דודם.

האש הזרה היא אש הקנאות הדתית – היומרה והיוהרה להיות יותר מחמירים מן החומרות, יותר אדוקים מאדוקים, יותר צדיקים מצדיקים. התורה פוסלת את הקנאות הזאת.

ראיתי את התפרעות הקנאים החרדים בקסבה של מאה שערים, בהפגנה נגד האיסור להתפלל במניין בעידן הקורונה. לא רק את הוראות המדינה השנואה עליהם הם הפרו, אלא גם את הוראות גדולי התורה כולל רבני העדה החרדית הקנאית. אבל לקנאות אין גבול. ככל שתקצין, יהיו קיצונים יותר, קנאים יותר. זו התגלמות האש הזרה של הקנאות.

* תחזית הקורונה שלי – אציג את התחזית שלי לקורונה, ובעוד מספר חודשים אומר בשמחה: "אמרתי לכם".

והרי התחזית: בעוד מספר חודשים, בעקבות התפתחות הקורונה (שאין לי מושג מה תהיה) הרבה מאוד אנשים יגידו "אמרתי לכם".

תראו שאני צודק.

* קווים אדומים – דיווח בעיתון לבנוני על עסקת השבויים הנרקמת מדאיג מאוד. אסייג את דבריי ואציין שהעיתון מתבסס על גורמים בחמאס, ויתכן שמדובר בפייק ניוז או לוחמה פסיכולוגית. על פי הדיווח, חמאס דורש שחרורם של 250 מחבלים תמורת מידע על השבויים והנעדרים.

על המידע אין לשלם כל מחיר. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל, יש להחזיר את כל הגופות של מחבלים שבידינו. תמורת ישראלי חי, יש לשחרר מחבל חי. זה העיקרון שצריך להנחות את ישראל.

על פי אותו דיווח, חמאס עומד על דרישתו שכל משוחררי עסקת שליט שנאסרו מחדש ישוחררו. זו דרישה שאסור אפילו לדון עליה, כי משמעותה היא קבלת העיקרון שישראל משחררת מחבלים ומסכימה לכך שהם ישובו לעסוק בטרור, ויש להם חסינות לכל החיים.

בעבר, כל עסקאות השבויים החמורות הללו, שעלו בסופו של דבר במחיר דמים כבד, קיבלו רוח גבית מהציבור, שתמך בהן ברובו הגדול. אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי למד את הלקח, ודעת הקהל תציב בפני הממשלה קווים אדומים.

* עלילת פוסט פסח – ב"הארץ" התפרסמה ידיעה כאילו ישראל התנתה העברת מכונות הנשמה לרצועת עזה תמורת מידע על השבויים והנעדרים הישראלים שבידה. הן חמאס והן ישראל הכחישו את הידיעה הזאת. זה לא הפריע לגדעון לוי לפרסם פשקוויל ארסי, שבו השווה את העסקה, שלא הייתה ולא נבראה, לעסקה הנאצית של "משאיות תמורת יהודים". ימים ספורים לפני יום הזיכרון השואה, כותב התועמלן האנטי ישראלי פשקוויל בסגנון מובהק של מכחיש שואה.

הוא טוען שישראל צריכה ללא תנאי להעביר מכונות הנשמה ושלאור הקורונה ישראל צריכה ללא תנאי מיוזמתה לשחרר את אלפי המחבלים הכלואים בישראל (אסירים פוליטיים כהגדרתו האורוויליאנית), ומצדיק את חמאס שמחזיק בידיו ישראלים חסרי ישע וגופות של חללי צה"ל בלי למסור מידע על מצבם.

והוא הוסיף עלילת דם חדשה: "ישראל גם שבה וריססה מהאוויר את השדות שליד הגדר. הרוח נשאה את החומרים הרעילים אל מחנות הפליטים". מדובר כמובן בריסוס שדות חקלאיים של יישובי עוטף עזה, כפי שמרוססים כל שדות החקלאות. עכשיו גדעון האו האו מעליל על ישראל בהחדרת חומרים רעילים למחנות הפליטים. רגע, עונת עלילות הדם נגד יהודים לא אמורה להיות לפני פסח?

* סיפורים מלבנון – בימים האחרונים נחשפתי לקבוצת הפייסבוק החדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". הסיפורים והעדויות – מרתקים. ניתן לכתוב מהם ספר שיתעד את הימים ההם, דרך עיני הלוחמים בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה.

רוב הכותבים צעירים ממני, ששירתו ברצועת הביטחון בשנות ה-90. גם אני צירפתי סיפורים, משירותי הסדיר בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, בעומק לבנון.

* חמץ ראשון – בילדותנו הרחוקה, עם צאת שביעי של פסח נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער או לסביח המקורי (שעל שמו קרויה המנה), ברח' עוזיאל בר"ג, ועומדים בתור אינסופי כדי לקנות את החמץ הראשון.

אבא שלי סלד מהמנהג הזה. הוא טען שזה מנהג של "פרעסערים". "אפשר לחשוב שרעבתם, ואינכם יכולים להמתין בסבלנות למחר בבוקר". כמובן שהוא צדק.

השנה, התורים האלה לא התקיימו, וכל בית ישראל המתינו בסבלנות לבוקר שלמחרת.

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שאני אוכל הוא המופלטות במימונה. בשנים הראשונות הייתי נוסע לחניכיי בנצרת-עלית (היום נוף הגליל) ומתארח במימונה אצל הורי החניכים (עברתי מבית לבית, בין המשפחות של יוצאי גלות מרוקו). כעבור שנים אחדות התחלנו לחגוג באורטל את המימונה כהלכתה. אבל השנה, מה לעשות, אסור להתכנס, ואי אפשר לחגוג.

אבל הראש האורטלי ממציא לנו פטנטים. לא, את המימונה אי אפשר לחגוג בזום. אבל צוות המימונה טרח וכל משפחה קיבלה "ערכת מימונה" עם מופלטות וספינג' טריים וחמים, עם חמאה ודבש, למימונה במשפחה הגרעינית.

* חג שמח – באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל שאלה אחת הקוראות: "למה כולם אומרים 'חג שמח'. החג הזה אינו שמח משום בחינה עבור מיליוני אנשים במדינה הזו". והיא פירטה את צרות הקורונה, המובטלים, הקשישים הבודדים וכו'. ולהפתעתי רוביק הגיב: "אין לזירה הלשונית אלא להסכים. החג השנה עצוב. נכון שברכות הן קלישאות המאבדות את משמעותן, אבל במקרה זה הצרימה גדולה מדי".

זאת טעות יסודית. "חג שמח" זה איחול, לא ציון עובדה. כשאנו מברכים ב"חג שמח" אנו מאחלים לאיש שיחנו שהחג שלו יהיה שמח. ולכן, דווקא ככל שעצוב יותר, כך ברכת "חג שמח" נכונה יותר ונחוצה יותר.

אגב, לי היה באמת חג שמח. וסדר שמח מאוד בהרכב משפחתי גרעיני מצומצם. למה? כי בחרתי להיות שמח ולעשות שמח.

* ביד הלשון

מעלה צביה – היישוב מעלה צביה בגוש משגב הוא יישוב קהילתי השייך לכת האִימֶן. היישוב נוסד כקיבוץ של התק"ם ב-1978, אך נסגר וב-1986 נמסר לגרעין של אימן.

מעלה צביה מנציח את זכרה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות. צביה הייתה נשואה ליצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד (סגנו של מרדכי אנילביץ'). שמה בפי כל היה צִבְיָה.

צביה ואנטק, שניהם מנהיגים כריזמטיים מלידה, היו מנהיגי תנועת הנוער "דרור-החלוץ", מייסדי ומנהיגי קיבוצם ודמויות מופת מרכזיות ובעלות השפעה בתנועת הקיבוץ המאוחד. הם היו מקורבים מאוד לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, והיו ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.3.20

* המבוגר האחראי – על פי כל הסימנים נתניהו אינו רוצה ממשלת אחדות. גנץ רוצה אבל מחושק על ידי לפיד ויעלון. אבל האינטרס הלאומי מובהק. המדינה אינה שייכת להם אלא לנו, האזרחים. עלינו להשמיע את קולנו ולהפעיל לחץ כבד, כי מישהו במדינה צריך להיות המבוגר האחראי.

* מבחנו של מנהיג – בני גנץ ניצב בפני מבחן מנהיגות ממדרגה ראשונה. המבחן שבו עומד האינטרס הלאומי מול אינטרסים זרים. האינטרס הלאומי הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. גנץ ביקש וקיבל מנדט לרעיון גדול: ישראל לפני הכל. אני בחרתי בו מתוך אמונה שזה מה שידריך אותו.

על בני גנץ להחליט על ממשלת אחדות לאומית לאלתר. עליו להפעיל את כל כובד משקלו המנהיגותי כדי שכחול לבן בשלמותה תצטרף לממשלת האחדות, אבל ללכת למהלך גם במחיר פילוג בכחול לבן.

* קריאה נרגשת – קריאה נרגשת לשלושת הרמטכ"לים שבחרתי בהם ופעלתי בשליחותם בשלוש מערכות הבחירות האחרונות: חייבים להתקדם לממשלת אחדות לאומית, כי ישראל לפני הכל.

* שביתת נשק – הקמת ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון, ויש לדחוק כל מה שעלול להפריע להשגתו. לכן, על הליכוד וכחול לבן להכריז על שביתת נשק כל עוד מתנהל מו"מ על הקמת ממשלת האחדות. להקים ועדות זמניות של הכנסת על בסיס פריטטי עד הקמת הממשלה. לדחות את בחירת היו"ר עד אחרי הקמת הממשלה. יש צורך ביצירת אמון ולא בהריסתו.

* לה-פמיליה של הביביזם – אני פוגש בפוסטים מתלהמים של אנשים הנוהמים בעורפו של נתניהו ומדרבנים אותו לא להקים ממשלת אחדות אלא להשליך את החברה הישראלי לגלגלי סיבוב בחירות רביעי.

יש להם נימוק לאומי מכריע – סקרים שבהם יש לנתניהו רוב בבחירות אילו יתקיימו עכשיו.

אלה אנשים שמהותם היא הסיסמה: ישראל אחרי הכל. זאת צורת חשיבה אנטי פטריוטית של אנשים קטנים, עסקנצ'יקים עלובים, אנשי חשבונאות עסקנית עקרה, שצר עולמם כעולמו של נגיף קורונה.

רק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון. שדיאגרמת הסקרים שעליה הם מצביעים עלולה להתהפך עליהם, ואולי דווקא בשל השלכות הקורונה, שעוד איננו יכולים להעריך מה תהיינה.

החברה הישראלית זקוקה היום לממשלת אחדות לארבע שנים, שתתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל, כולל משבר הקורונה ואתגרי היציאה ממנו.

* תביעת הסף – תביעת הסף של כחול לבן במו"מ על הקמת ממשלת אחדות צריכה להיות תיק המשפטים בידי כחול לבן לארבע שנים. תמורתו, עליה לוותר על תיק החוץ. אם נתניהו באמת רוצה באחדות, כפי שאמר בנחרצות בראיונות הטלוויזיה, עליו לוותר על תיק המשפטים, ואני מאמין שבכך תיסלל הדרך לאחדות.

בנוסף לכך, על כחול לבן לדרוש את תיק הבריאות. לא כתנאי אולטימטיבי, אך כדרישה במו"מ. זה היום תיק בכיר ביותר, בתקופת ההתמודדות בקורונה. כחול לבן הציגה את המחדל הלאומי במערכת הבריאות לפני הבחירות והתחייבה לחולל בו שינוי משמעותי. גנץ אמר שממשלה בראשותו תשמור בידיה את תיק הבריאות. לכן, כעת עליה לדרוש אותו.

* אמנות האפשרי – יש לי פנטזיה. מחר בבוקר נתניהו יודיע שהוא פורש והולך לעסוק בענייניו המשפטיים, ומיד הליכוד וכחול לבן יקימו ממשלת אחדות לאומית.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. הפוליטיקה המעשית חייבת להיות עם רגליים על הקרקע. אחרי שלושת הסיבובים ברור שזה לא יקרה. ממשלת אחדות, שהיא בעיניי הכרח לאומי, יכולה להיות רק עם נתניהו.

בעולם הפנטזיה לא אוותר על הטוב במרבו. בחיים עצמם, לעתים יש להתפשר על הרע במיעוטו.

* דרושה: מפלגת מרכז – כבר שנים רבות אני כואב את ההתפלגות של החברה הישראלית לשני מחנות – "השמאל" ו"הימין", התהום ההולכת ונפערת בין שני המחנות וההקצנה בתוכם. אחד הביטויים להקצנה, היא ההתגבשות של כל מחנה כאוטומט בעד דברים שעד לפני זמן קצר לא היו עולים על הדעת. לדוגמה, ההתגבשות של מחנה הימין בעד אלאור עזריה, שעשה מעשה שמנוגד בתכלית לערכים, גם של הימין הישראלי. ובאותה תקופה, ההתגבשות של מחנה השמאל בעד דבריו החמורים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבטקס יום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אמירה שעד לפני זמן קצר הייתה תועבה בשמאל הציוני. וביטוי נוסף הוא הלגיטימציה לקצוות הרדיקליים. הימין, שהחרים את הכהניזם, הפגין נגדו, תמך בהוצאתו מחוץ לחוק, החל לקבל אותו כלגיטימי. השמאל, שתמיד עמד בחוד החנית במלחמה נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, החל לקבל אותו כחלק מן המחנה. כך, למשל, הלגיטימציה לארגון עוין כמו "שוברים שתיקה" שפועל נגד מדינת ישראל והפך ללגיטימי, וכך גם הלגיטימציה לרשימה המשותפת.

כחול לבן נועדה להיות מפלגת מרכז, ובתור שכזו היה עליה להיות הגשר מעל פני התהום, מי שמעצבת ומשקמת את ההסכמה הלאומית הציונית, דמוקרטית, ממלכתית של החברה הישראלית, ומהווה משקל נגד להקצנה של השמאלימין שנגרר אחרי השמאלימין הרדיקלי. והנה, דווקא כחול לבן הולכת להקצנה מטורפת, של העדפת ממשלה שקיומה תלוי ברדיקליות אנטי ציונית, על פני ממשלת אחדות לאומית שתבטא את הסולידריות הישראלית בעת משבר.

הצורך במפלגה שתהיה מה שכחול לבן הייתה אמורה להיות קיים היום בדיוק כפי שהיה קיים ביום הקמתה. ואני מקווה מאוד ומאמין שמפלגה כזו קום תקום.

* העדפה מתקנת – העובדה שלמעלה מעשירית מחברי כנסת ישראל הם מטעם מפלגה השוללת את קיומה של המדינה, היא איום על הדמוקרטיה. העובדה שרוב מוחלט של ערביי ישראל הצביעו למפלגה אנטי ישראלית, היא איום על המרקם החברתי של ישראל. יש להתמודד עם האיום הזה.

התופעה הזו מחייבת את מדינת ישראל לחשבון נפש. האם עשינו את כל הנחוץ כדי שערביי ישראל ירצו להשתלב במדינה ולא יהיו לעומתיים לקיומה? האם באמת כל אלה שמצביעים לרשימה המשותפת תומכים באידיאולוגיה האנטי ישראלית שלה, או שחלקם, רבים מהם, דווקא מעדיפים להשתלב במדינה וניתן לקרב אותם?

כדאי שנשכיל לקבל את תוצאות הבחירות כסימן אזהרה שמחייב אותנו לשינוי. שינוי, באמצעות שילוב ערבים ישראלים בחיים הפוליטיים הנורמטיביים בישראל. בממשלה הבאה, ואני מקווה שהשכל הישר יגבר והיא תהיה ממשלת אחדות לאומית, מן הראוי למנות שר ערבי או שרה ערבית, שאינם שייכים לרשימה המשותפת. הוא יכול להיות שר באחד המשרדים הקיימים, או לעמוד בראש משרד מיוחד לקידום החברה הערבית. מן הראוי שבבחירות הבאות כל מפלגה תשריין לפחות מקום ריאלי אחד למועמדים ערבים.

כמו כן, יש לחוקק את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. החוק הזה אינו סותר כהוא זה את חוק הלאום, שכלל אינו עוסק בשאלת השוויון האזרחי וכמובן שאין סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי מלא.

* הסתה – מסע הסתה, דה-לגיטימציה ודיבה נערך בשבועות אלה כלפי ישראלים שסבורים שהרשימה המשותפת אינה פרטנר ראוי לקואליציה או לכך שממשלת ישראל תהיה תלויה בה. לב ההסתה היא האמירה החצופה והשערורייתית, שההתנגדות הזאת היא "גזענות", ושהיא השתקת ציבור המצביעים לאותה רשימה ופגיעה בזכויותיהם ובעקרון השוויון.

הטענה הזאת מבטאת אי הבנה בסיסית במהותם של דמוקרטיה ופרלמנטריזם. בדמוקרטיה יש קואליציה ואופוזיציה. לשבת באופוזיציה זה ייצוג מכובד מאוד לאזרחים שבחרו במפלגה. שמונה פעמים בגין ניסה לנצח בבחירות, נכשל והצהיר: "נשרת את עמנו באופוזיציה". האם העובדה שמפלגה נמצאת באופוזיציה, מבטאת שלילת זכויותיהם של בוחריה? אם אלה שטוענים נגד התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת מתנגדים לקואליציה עם הליכוד – פירוש הדבר שהם שוללים ממצביעי הליכוד את זכויותיהם האזרחיות? הכנסת היא הייצוג של הבוחרים. לא הממשלה. הממשלה מבטאת את ההסכמים בין מפלגות בכנסת. כדי להסכים – יש צורך בבסיס משותף. אני שולל קואליציה עם מי שאין לי שום בסיס משותף אתו. לדוגמה – הכהניסטים. כל בסיס הערכים שלי מנוגד בתכלית הניגוד לכהניסטים. ולכן, לעולם לא אתמוך בקואליציה אתם. הוא הדין ברשימה המשותפת. במקום לכבד את עמדתי, מתייגים אותה בעזות מצח כ"גזענות". כלומר, אם מדובר בערבים, אני חייב להסכים לקואליציה אתם, גם כאשר כל בסיס הערכים שלי מנוגד לערכיהם? למה? בגלל שהם ערבים? הטענה הזו היא סוג של גזענות.

אני שולל קואליציה עם הרשימה המשותפת בשל האידיאולוגיה שלה, כפי שאני שולל קואליציה עם עוצמה כהניסטית בשל האידיאולוגיה שלה. האם אני שולל את הכהניסטים בגלל שהם יהודים? איש לא טוען זאת נגדי. באותה מידה איני שולל את הרשימה המשותפת בגלל שרובה ערבים.

למה אני שולל עקרונית וערכית קואליציה עם הרשימה המשותפת? כי מפלגה שאינה מקבלת את זכות קיומה של מדינת ישראל, אינה יכולה להיות חלק מקואליציה, וממשלה אינה יכולה להיות תלויה בה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אין מדינת ישראל אחרת. הרשימה המשותפת שוללת את זכות הקיום של מדינה יהודית. היא קוראת לביטול חוק השבות. היא קוראת למימוש "זכות" השיבה כלומר להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. היא תומכת באויבי ישראל בכל עימות; כך היה ב"צוק איתן", במלחמת לבנון השניה וגם ב"סבבים" האחרונים. הם נגד כל פעולה של צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, ורואים בה פשע מלחמה. הם שותפים ל-BDS. הם קוראים להעמיד את מפקדי צה"ל, ובהם שלושת הרמטכ"לים מכחול לבן, בבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה. כאשר הקבינט דן בדרכים שלנו להתמודד עם פיגוע מרמרה, ח"כית מטעם הרשימה המשותפת הייתה יחד עם המחבלים על הספינה. כמה אפשר להיתמם?

הטענה החצופה שהתנגדות לקואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית היא "גזענות", אינה אלא הסתה והוצאת דיבה. האם אני בעד קואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? האם הייתי מוכן לקואליציה עם גדעון לוי ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, אילו היו ח"כים? האם הייתי מוכן לקואליציה עם "שוברים שתיקה" אילו חלילה היו מפלגה בכנסת? כמובן שלא. כמה אפשר לשקר ולהסית? כן, לכנות התנגדות לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית "גזענות" – זו הסתה. הרשימה המשותפת היא רשימה לאומנית קנאית – נגד ישראל. מה משותף לקומוניסטים אתאיסטים אנטי-דתיים ולאיסלאמיסטים קנאים? הרי הם חלוקים בכל תחומי החיים. רק דבר אחד – עמדתם האחידה נגד קיומה של מדינה יהודית.

אפשר לחלוק על עמדה זו, אבל מי שטוען שהיא נובעת מ"גזענות", אינו אלא מסית ומדיח.

* מה אין במצע המשותפת? – במצע של הרשימה המשותפת לא מופיעה בשום מקום המנטרה "שתי מדינות לשני עמים". מדובר שם בנסיגה של ישראל לקווי 4.6.67 ופירוק כל ההתנחלויות, כלומר מקווי 4.6 ומזרחה מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים, אחרי טיהור אתני אכזרי של יותר ממיליון יהודים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ומזרח ירושלים כולל כל השכונות שקמו מאז מלחמת ששת הימים. אולם ממערב לקו הזה לא תהיה מדינה יהודית. ממערב לקו הזה יהיה "שוויון לאומי" – כלומר לא שוויון אזרחי לכל במדינת הלאום היהודית, אלא מדינה דו לאומית. המדינה הדו-לאומית הזאת תבטל את חוק השבות, כלומר תסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליית יהודים, אך תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות השיבה", כדי שתהפוך אף היא למדינה פלשתינאית נוספת.

* הרשות השופטת חיה ונושמת – האם הפסקת פעילות בתי המשפט למעט דיונים דחופים היא באמת פגיעה בדמוקרטיה וביטול הרשות השופטת?

אילו כל מערכות המדינה פעלו כסדרן זולת בתי המשפט, היה טעם בטענה הזאת. אבל כל המערכות במדינה פועלות בכפוף להנחיות שנועדו למנוע התקהלות, וכדי למנוע כל פעילות שאינה דחופה, מתוך אחריות לבריאות הציבור. לכן, נכון שכך יהיה גם בבתי המשפט.

אילו בג"צ היה מושבת היה טעם בטענה. אולם בג"צ פועל כסדרו ומפעיל באופן מעשי בקרה שיפוטית גם על החלטות החירום, ומטפל באופן מיידי בעתירות שהוגשו נגד חלק מן ההחלטות.

ובאשר למשפט נתניהו. המשפט יתקיים גם יתקיים. אין לו חסינות. אין בכנסת רוב לחקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. וטוב שהוא נדחה, כי באמת בעיצומה של שעת החירום ראש הממשלה לא צריך לבלות שעות בבית המשפט. הקראת כתב האישום נדחתה ותתקיים במאי.

דווקא מי שחושב, כמוני, שיש משמעות ציבורית וערכית מן המעלה הראשונה למשפט הזה, צריך לתמוך בדחייתו. חשוב מאוד שהקראת כתבי האישום תיעשה בקשב ציבורי מלא, ולא שתידחֵק לשולי השוליים של סדר היום הציבורי, ותוזכר, אם בכלל, כידיעונת בשולי החדשות.

* משמעות החלטת בג"ץ – המשמעות העיקרית של החלטת בג"ץ הקורונה, היא שהטענה ש"סגרו את הרשות השופטת" ו"אין בקרה שיפוטית" אינה נכונה. נכון, לשם הגנה על בריאות הציבור, גם בתי המשפט, כמו מרבית מוסדות המדינה, סגורים למעט מקרים דחופים. אולם הזרוע המרכזית של הרשות השופטת, בית המשפט העליון, שהיא הזרוע של בקרה שיפוטית על השלטון – עובדת גם עובדת. והבקרה השיפוטית קיימת גם קיימת. וכאשר הוגשו עתירות נגד צווי החירום, בית המשפט דן בהן באופן מיידי. זוהי צפירת הרגעה, למי שנכנסו להיסטריה על "קץ הדמוקרטיה".

שנית, העובדה שהשימוש בטכנולוגיית מעקב בידי שב"כ לא נאסרה, מעידה על כך שבית המשפט העליון נותן גיבוי להחלטה. עם זאת, בצדק התנה בית המשפט את המשך השימוש בהם מעבר לחמשת הימים הבאים בפיקוח פרלמנטרי. העובדה שלא הוקמו הוועדות החיוניות של הכנסת שנועדו לבקר את השלטון בשעת חירום היא שערורייה. כעת, יהיה זה האינטרס של הממשלה להבטיח שהכנסת תתפקד.

שלישית, לכל הטוענים שבית המשפט הוא לעומתי לממשלה והוא "פוליטי", הנה הוכח שבית המשפט העליון, שייעודו העליון הוא הגנה על זכויות האדם והאזרח, מאשר פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח, כאשר האינטרס הלאומי מצדיק זאת, ובלבד שיהיה פיקוח פרלמנטרי על הצעד.

פסיקת בית המשפט מבהירה את מושגי "הסבירות" ו"המידתיות" המושמצים. בית המשפט קובע שצעד, שבמצב רגיל לא היה עולה על דעתו לאשר אותו, מאושר בסיטואציה הזאת. למה? כי בסיטואציה החריגה הזאת הוא במתחם הסבירות והוא מידתי, ובלבד שתהיה עליו בקרה פרלמנטרית.

* ראיתיכם בקוצר ידכם – כאשר אני נזכר במסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והשקרים הארסי נגד יולי אדלשטיין בפעם האחרונה שהוא ניסה להיות קצת ממלכתי ולא קפץ דום לתכתיבים של נתניהו; מסע שאותו הוביל המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה, והוא דוקלם בידי גדודים של חסידים שוטים, אני יכול להבין למה אדלשטיין מפחד לחזור על ה"טעות" ולנסות שוב להיות ממלכתי. מבין, אבל לא יכול לקבל.

קיומו של פרלמנט פעיל ועובד הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כך בכל מצב וקל וחומר בשעת חירום. ובשעת חירום שבה מבוצעות פעולות בלתי שגרתיות, הפוגעות בזכויות האדם (הגם שבעיניי הן מוצדקות כרע-הכרחי בסיטואציה הזאת) – קיומו של פרלמנט שיפקח על פעילות הממשלה חיוני שבעתיים. תפקידו של יו"ר הכנסת, ראש הרשות המחוקקת, להגן על הכנסת להבטיח את פעילותה, ולא להיות אסקופה נדרסת של ראש הרשות המבצעת הכוחני והדורסני; לא לפחד מזעם ההמון המוסת. אני מעריך מאוד את אדלשטיין, את עברו כאסיר ציון, כח"כ, כיו"ר שדולת הגולן בכנסת וכיו"ר הכנסת, אבל התנהגותו בימים האחרונים מביישת את הביוגרפיה שלו.

גם ההתנהלות של כחול לבן שגויה וחמורה. אנו בשעת חירום, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, והם משחקים בתמרונים פוליטיים עסקניים קטנים, בהתנהלות לעומתית, אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. על כחול לבן והליכוד להגיע להסכמות על ועדות הכנסת החיוניות ולהקים ועדה מיוחדת למלחמה בקורונה. לדחות את בחירת יו"ר הכנסת החדש להקמת הממשלה החדשה, בהסכמה עם הליכוד.

ההתנהגות של המנהיגים הפוליטיים מכל המפלגות מחפירה. אף צד אינו מעמיד את ישראל לפני הכל, אינו פועל על פי האינטרס הלאומי. וכאילו עליהם כתב ביאליק:
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

* מי יהיו הארבעה – ב-1984, לאחר מערכת הבחירות שהסתיימה בתיקו, כאשר הקרע בציבור בעקבות מלחמת לבנון היה באחד משיאיו, ארבעה סופרים הדהימו את הציבור הישראלי בגילוי דעת שבו קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית. היו אלה ס' יזהר, חיים גורי, עמוס עוז וא.ב. יהושע. חיים גורי לא הפתיע. הוא היה מהניצים במפלגת העבודה ומי שנשא את דגל האחדות הלאומי והגישור בין חלקי העם. לא בכדי, לימים – הוא היה ממייסדי "הדרך השלישית" ואף נתן לה את שמה. אבל שלושת האחרים היו שומרי החומות של היוניות, אם תרצו – "השמאלנות" במפלגת העבודה ובשמאל הציוני. וכאשר הם, דווקא הם, קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית, הם נתנו למפלגת העבודה ולפרס את הלגיטימציה, שבלעדיה ספק אם הוא היה מעז לעשות את הצעד.

מראשית המשבר הנוכחי אני שובר את ראשי בשאלה – מי יהיו הפעם ארבעת הסופרים? בליל שבת, דוד גרוסמן הופיע בחדשות 12 וקרא להקמת ממשלת אחדות לאומית. בצדק הוא הגדיר זאת כרצון העם. אולי אולי, הלוואי, קריאתו תיענה.

* פרישה נוספת – אפשר לפרוש ממפלגה פעמיים? בתחילת השבוע פרשתי מתל"ם. אלמלא עשיתי כן, הייתי פורש ממנה בסוף השבוע, לאחר ציוץ חמור מאוד של יעלון, ש"הזכיר" למ"מ מפכ"ל המשטרה ולשוטרי משטרת ישראל שהם המשטרה של אזרחי ישראל ולא של נתניהו. כל כך חבל שיעלון מאמץ את הדפוסים הביביסטיים, ובמקרה הזה את המתקפה נגד רשויות מדינת החוק וצביעתם בצבע פוליטי. הקריאה שלו אפילו עלולה להתפרש כקריאה להפרת פקודה.

* טענות מופרכות – כל הטענות על "הפיכה" ו"התנקשות בדמוקרטיה" מופרכות, ומעידות על משבר האמון הקיצוני, שמחייב הקמת ממשלת אחדות לאומית. אין לי ספק, שאילו הייתה היום ממשלת אחדות, אותם צעדים היו ננקטים, אבל בהסכמה רחבה של הציבור ובלי אי האמון והחששות הללו. אני משוכנע שאילו גנץ היה ראש הממשלה, הוא היה נוהג באותה דרך שנתניהו נוהג.

* חיסון האנושות – מוקדם לדעת מה תהיינה ההשפעות של משבר הקורונה על האנושות. אבל אני מקווה שהיא תחסן את החברה האנושית ממגפה אחת – האידיאולוגיה של סרבנות החיסונים והסובלנות כלפי האידיאולוגיה הזאת.

* חל"תניק – כאשר הייתי בטירונות, הגיע למחנה 80 מרכז תנועת הצופים העבריים, וניסה לשכנע אותי לצאת לחל"ת. החל"תניקים היו חיילי נח"ל, חברי גרעינים, שיצאו לשנה של הדרכה בתנועה, לרוב כמרכזי שבטים. ראשי התיבות הרשמיים של החל"ת היו: חופשה ללא תשלום, כלומר חופשה מהצבא. בתנועות הנוער ראשי התיבות הבלתי רשמיים היו: חייל למען תנועה.

לא השתכנעתי ולא יצאתי לחל"ת. והיום, בחלוף 38 שנים, נהייתי חל"תניק. קיבלתי הודעה ממכון שמיר למחקר, על צאתי לחל"ת של 30 יום עם אופציה להארכה. זה אומר שאני נפגע קורונה?

* מוכר – מתוך מאמר ביקורת של חיותה דויטש ב"מקור ראשון" על ספרה החדש של שולמית לפיד "פרפר במחסן": "אחת הסצנות שמשכו את תשומת לבי בספר החדש של שולמית לפיד 'פרפר במחסן' היא סצנה שבה סופר מבקר בחנות ספרים. כל מי שכתב פעם ספר מכיר את הסיטואציה: מבט גנוב לערמות הספרים: לשאול או לא לשאול? האם אני מוּכָּר (מוכֵר) מספיק כדי שהמוכרת תזהה אותי? אופס… זיהתה!". אכן, מודה באשמה.

* ביד הלשון

קורונה – המילה קורונה היא כתר בלטינית. היא ניתנה לנְגיף בשל צורתו, הדומה לצורת כתר. בקרב חובבי שפת עבר עולים רעיונות למתן שם עברי לנגיף. האקדמיה ללשון עברית אינה מתלהבת. וכך נכתב באתרהּ: "אל האקדמיה ללשון העברית הגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרווחת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנגיפים".

דעתי שונה מדעת האקדמיה. לדעתי, נכון להחריג את הנגיף קורונה מהמדיניות הנוגעת לשאר מיני חיידקים ונגיפים, בשל התהודה הרבה ואף התבהלה שהוא מעורר, והיותו הנושא המעסיק 24/7 את כולנו. נכון להתייחס לקורונה במדיניות הנהוגה כלפי מחלות, ולתת לה שם עברי במשקל מחלות, כדוגמת ההצעות שהוזכרו כאן. כתרת היא הצעה טובה – היא מתרגמת את שם הנגיף ומטה אותו למשקל מחלות. הצעה יפה נוספת היא של אסף אשתר, שהציע את השם היפה נָזֶרֶת. נזר היא מילה נרדפת לכתר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.3.20

* דמוקרטיה בשעת חירום – שעת חירום, בין אם זו מלחמה, אסון טבע או מגפה, מחייבת ניהול ריכוזי יותר מאשר בימי שגרה, ולעתים אף נקיטת צעדי חירום שאינם מקובלים בדמוקרטיה.

גם אם מדובר בצעדים נכונים והכרחיים, יש בהם סכנה והם עלולים לגלוש למקומות בעייתיים. לכן, הדמוקרטיה חייבת להפעיל איזונים ובלמים, דווקא לעת הזאת. לכן, יש לכנס מיד את הכנסת לעבודתה הפרלמנטרית, ועליה להתפנות מיד לפיקוח פרלמנטרי על פעילות הממשלה. יש להקים מיד, לפני כל ועדה אחרת, ועדה מיוחדת לנושא משבר הקורונה, בהשתתפות כל סיעות הבית. שנית, יש להפעיל בקרה של בית המשפט העליון, על צעדי החירום. שלישית, יש להקים לאלתר ממשלה, כדי שהמשבר לא ינוהל בידי ממשלת מעבר, שלא קיבלה את אמון הכנסת. ומן הראוי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הסיעות הפטריוטיות בכנסת, שתתגייסנה למאמץ הלאומי.

* תנאי לגיבוי ציבורי – המחלוקת הציבורית בנושא הפעלת השב"כ למעקב טכנולוגי אחרי חולים, הביקורת הציבורית על הצעד ואי האמון במקבל(י) ההחלטות, מעידים עד כמה חיונית ממשלת אחדות לאומית. מצב חירום מחייב החלטות קשות והן מחייבות גיבוי ציבורי, שכרוך באמון הציבור. החלטות חירום של ממשלת אחדות לאומית רחבה, תתקבלנה באמון ובגיבוי ציבורי. וגם אם תקום ממשלת אחדות יהיה צורך בפיקוח פרלמנטרי ובפיקוח של בית המשפט העליון על ההחלטות.

כשלעצמי, אין לי שמץ של חשד בנתניהו כאילו הצעדים הללו נועדו לפגוע בחירות הפרט בחסות הקורונה. ראשית, כיוון שנתניהו מעולם לא ניסה לפגוע בחירות הפרט (הוא עשה צעדים חמורים ולא דמוקרטיים אחרים – כמו ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק וההסתה נגד מוסדות החוק והמשפט) ולבטח אין הוא מנצל את הקורונה לשם כך. אבל עליו לעשות חשבון נפש, איך הוא הגיע לחוסר האמון הקיצוני כל כך בכל דבריו ומעשיו.

* איזו ממשלת אחדות – בימים האחרונים אני פעיל ביוזמה שדוחפת להקמת ממשלת אחדות לאומית, ואני קורא מעל כל במה אפשרית להקמת ממשלה כזו.

שאלו אותי מספר אנשים איזו ממשלת אחדות אני רוצה?

תשובתי היא, שכל הסכמה שנתניהו וגנץ יגיעו אליה, מקובלת עליי. אולם אני הייתי מצפה לממשלה במתכונת הבאה: תהיה זו ממשלה פריטטית ורוטציונית לארבע שנים. פריטטית – מחצית משרי הממשלה יהיו מטעם הליכוד והגוש המזוהה עמו (ימינה, יהדות התורה וש"ס) ומחציתם מטעם כחול לבן והגוש המזוהה עמה (ישראל ביתנו, העבודה-מרצ). למרות עמדתי העקרונית שאדם שיש נגדו שלושה כתבי אישום חמורים אינו ראוי להיות ראש הממשלה – לאור תוצאות שלושה סיבובי בחירות, לנוכח העובדה שאין לנתניהו חסינות והוא איני יכול לחמוק מן המשפט ובעיקר כדי למנוע זעזוע בעיצומו של משבר הקורונה, אני סבור שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה בשנה הראשונה. אחריו – גנץ למשך שנתיים. ובשנה האחרונה – מנהיג הליכוד. אם נתניהו יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ ואם יורשע – הליכוד יבחר אדם אחר. המטרה העליונה של הממשלה עם הקמתה היא ניהול משבר הקורונה. בתחום החוץ והביטחון, תאמץ הממשלה את עקרונות תכנית טראמפ, תמשיך את מדיניות הממשלה הנוכחית בנושא האיראני ותבחן מחדש את דרכי ההתמודדות עם הטרור העזתי. לא תהיה כל חקיקה בנושאים משפטיים ללא הסכמה של הליכוד וכחול לבן. תיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי כחול לבן.

* משחקים בקקי – נתניהו וגנץ ממשיכים עם משחקי ההאשמות ופינג פונג של הודעות לתקשורת, במקום להיפגש מיד ולפתוח במו"מ מואץ להקמת ממשלת אחדות לאלתר. אם הם אינם עושים זאת, מן הראוי שנשיא המדינה יתווך ביניהם ויישב עמם עד שייצא עשן לבן.

גם ראשי הסיעות משחקים בקקי. מה זה החרם של ראשי "הבלוק" על גנץ והסירוב להיפגש אתו? ישראל בשעת חירום. במקום שכולם יירתמו לקדם הקמת ממשלת אחדות, הם מתבצרים במשחקי ברוגז אינפנטיליים.

* ממשלה פטריוטית – בנאומו לאחר קבלת המנדט מריבלין להרכבת ממשלה, התחייב גנץ להקים בתוך ימים ספורים "ממשלה לאומית פטריוטית רחבה ככל האפשר".

מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. ממשלה רחבה ככל האפשר, כלומר לא ממשלת מיעוט ולא ממשלה צרה, אלא ממשלת אחדות לאומית. פטריוטית, הכוונה פטריוטית של מדינת ישראל, כלומר לא רשימתו של עופר כסיף שבהיותו סטודנט הצית את דגל ישראל ולפני שבועות אחדים צעד בירושלים כשהוא מניף את דגל אש"ף.

על הליכוד וכחול לבן להתכנס למו"מ אינטנסיבי ולהגיע להסכמות. יש לציין, שבעל המנדט להרכיב את הממשלה אינו חייב להיות ראש הממשלה. ב-1961 הטיל הנשיא על לוי אשכול את הרכבת הממשלה, והוא הרכיב ממשלה בראשות בן גוריון. כלומר, שאלת הרוטציה והסדר פתוחה למו"מ בין שני הצדדים.

לטעמי, בשעת החירום הנוכחית לא נכון להחליף את ראש הממשלה ולכן נתניהו צריך להיות ראשון. כמה? חצי שנה? שנה? שנתיים? על כך יש להסכים במו"מ. בתמורה על הוויתור חייבת כחול לבן לעמוד על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה.

* צעד בונה אמון – את מאיר כהן אני מכיר היטב כבר 35 שנים. שירתנו יחד שנים רבות במילואים, באותה פלוגה בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאיר הוא אדם מקסים, חבר טוב וחייל ומפקד מצוין. והוא חכם מאוד, פטריוט מחויב. לאורך השנים פגשתי תלמידים רבים שלו, והם רואים בו מורה, מחנך ומנהל נערץ, משכמו ומעלה. הוא היה ראש עיר שקידם מאוד את דימונה. הוא ח"כ ותיק ומצוין, אדם ממלכתי, בעל סמכות לצד היותו נעים הליכות, בעל ניסיון רב כסגן יו"ר הכנסת. אין לי ספק שהוא יכול להיות יו"ר כנסת מצוין.

אבל לא ככה. ישראל לפני הכל! והמטרה הלאומית העליונה כרגע היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה לא זמן לצעדים הורסי אמון, ובחירה לעומתית של היו"ר עכשיו, היא תמרון פוליטי פרלמנטרי לעומתי. מן הראוי שבני גנץ יתעלה לגודל השעה, ועם הטלת המנדט עליו, יכריז על צעד בונה אמון – השעיית התמרונים של בחירת היו"ר והחקיקה הפרסונלית.

הכנסת צריכה להתמקד היום בנושא אחד – משבר הקורונה. הקמת ועדה מיוחדת למעקב אחרי פעולות הממשלה וחקיקה שתבטיח פיצוי לעסקים ועובדים שנפגעים מהמצב.

* דגל האחדות – יוזמת "אחדות עכשיו" כוללת אנשי ימין מרכז ושמאל, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, יהודים וגם מעט (מדי) ערבים. בעקבות היוזמה שיצאה להניף את דגל ישראל כביטוי ציבורי של תמיכה בממשלת אחדות, כבר תויגתי בפוסט של מישהי שיצאה נגד היוזמה, וראתה בה "הוכחה" שזאת יוזמה של אנשי "ימין", כי אנו קוראים להנפת דגל ישראל, והרי הקורונה פוגעת ללא הבחנה בין יהודים וערבים. היא הציגה את שמי לצד מספר אנשים נוספים כהוכחה שזאת יוזמה של "ימין". יש כאלה שבעיניהם אני "שמאל" כיוון שמי שאינו סוגד לנתניהו הוא "שמאל". אם דגל ישראל הפך מוקצה בקרב חלק ממחנה ה"שמאל", זו אולי ההוכחה לאן הידרדרה החברה הישראלית במחנאות הפלגנית. בעיניי הקמת ממשלת אחדות היא יעד לאומי לא בגלל נגע הקורונה, אלא בשל נגע הפלגנות, הקרע והשסע. ואם בתוכי חשתי שהקריאה להנפת הדגל עכשיו היא אולי גימיק, שלא הייתי בטוח שהוא נכון, כעת ברור לי שהדבר הנכון ביותר הוא הנפת הדגל, כסמל לקונצנזוס שאותו עלינו להחיות. ולגביי – איני מגדיר את עצמי במונחי "שמאל" ו"ימין". האידיאולוגיה שלי היא הציונות. אני לא שמאלני ולא ימני. אני ציוני.

* כישלון לשני הצדדים – אני שומע את משחקי ההאשמות של כחול לבן והליכוד על השאלה מי מכשיל את ממשלת האחדות – ושני הצדדים צודקים. ואני מאחל כישלון לשני הצדדים.
כישלונם הוא הכרה בהכרח להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר. לו היה הדבר בידי, הייתי כופה בידוד של שני הבנימינים, שישבו עד שייצא עדן לבן ותקום ממשלת אחדות. זו תהיה ההצלחה של מדינת ישראל.

* האצבע בסכר – אחריות לאומית כבדה מוטלת על כתפיהם של חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. הם האצבע בסכר, שעשוי לסכל את הניסיונות הנואלים של שני מנהיגים ושתי מפלגות שמעמידים אינטרסים זרים מעל האינטרס הלאומי.

אם בני גנץ יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יתמכו בממשלת מיעוט, לא ימנעו בהצבעה ולא יתפטרו לפניה, אלא יישארו בכנסת ויצביעו נגד; אם נתניהו יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יערקו ולא יתנו את ידם, בתמיכה, בהימנעות או בהיעדרות לממשלה צרה בראשותו אלא יצביעו נגדה; רק כאשר שניהם ישתכנעו שאין שום סיכוי לתמרוניהם המבישים, הם יתעשתו ויקימו את ממשלת האחדות הנחוצה כל כך.

* יש שופטים בירושלים – תרגיעו. משפט נתניהו יתנהל כסדרו, גם אם פתיחתו נדחתה בחודשיים. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות. אין לנתניהו חסינות ואין לו רוב לשינוי חוקים שיחלצו אותו מהמשפט. בוודאי שאם תקום ממשלת אחדות לאומית זה יהיה אחד העקרונות שעליהם תקום הממשלה. ומי שפוחד מביטול המשפט צריך להבין, שהדבר היחיד שיכול להוביל לכך, הוא התעקשות לא להקים ממשלת אחדות ולהגיע לסיבוב רביעי, שבו הציבור יעניש את מי שגרם לכך ונתניהו יזכה לרוב שיאפשר לו את כל תעלולי החקיקה למיניהם.

* דינה לחתכה – רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו הייתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: " 'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים'. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים".

הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם". בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעמדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו.

"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה". מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.

ומה המשל לענייננו? מספרים לי שכל הסיפור של ממשלת מיעוט אינו אלא טקטיקה כדי להגיע בעמדה טובה יותר למו"מ על ממשלת אחדות. יתכן. אבל יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כטקטיקה, כמנוף לחץ.

* אכזבה מרה – אני מתקשה לבטא במילים את אכזבתי המרה מבוגי יעלון, המנהיג בו האמנתי ובו בטחתי.
יעלון הקים את תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, ובשעה של מבחן עליון – מכל הפוליטיקאים בישראל, דווקא הוא נוהג באופן הכי פחות לאומי והכי פחות ממלכתי.
ממנו, יותר מאשר מכל אחד אחר, ציפיתי למנהיגות אחרת.
יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.

* אדם בן חורין – אני ותל"ם כבר לא. פרשתי מתל"ם בעקבות התנגדותי החריפה לצעדים שיעלון מוביל בשבועות האחרונים.

יש בהחלטתי משהו הרבה יותר עמוק מהתנגדות לצעדים אלה או אחרים של יעלון. יש כאן סלידה עמוקה מפולחן המנהיג ומהתופעה של סגידה למנהיגים. לכל מנהיג, באשר הוא.

כאשר אני רואה אנשים הסוגדים למנהיג, שמבטלים את מחשבתם מפני מחשבתו, שמריעים לו כאשר הוא אומר לבן וכאשר הוא אומר למחרת שחור, שתומכים בו גם אם הוא סרח, הבוז שאני רוחש להם עמוק מני ים. אני רואה בהם אנשים מחוקים; כאלה שמחקו את האישיות שלהם, והפכו מוטציה של האליל שלהם.

חלק מהסיבות לכך שהייתי בכחול לבן ובתל"ם היו התוצאות ההרסניות של פולחן האישיות של נתניהו. ראיתי ואני רואה בבעתה את התוצאות של פולחן האישיות הזה. נכונות להשלים עם שחיתות, עם שקרנות, להאמין לכל תאוריית קונספירציה המופרעת והחולנית ביותר, אם המנהיג אמר אותה והיא משרתת את צרכיו. את הנכונות לבטל את האינטרסים הלאומיים למען אינטרס של אדם אחד, של המנהיג.

כאשר אני תומך במנהיג, אני בוחן את עצמי מדי יום ביומו אם לא הידרדרתי חלילה למצב צבירה נפשי שבו אני מעריץ אותו. כי הערצת מנהיג היא תחילת המדרון החלקלק המוביל לסגידה למנהיג ולפולחן אישיות.

כשאני תומך במנהיג, אני תומך בו כל עוד הוא מוביל בדרך שאני תומך בה, אל המטרות שאני דוגל בהן. וגם כאשר הוא מוביל לדרך שאני תומך בה, אני בוחן אותו על כל צעד ושעל, ולא מסכים עם כל פעולה או אמירה שלו, ולא מסתיר את ביקורתי. וכאשר אני מתנגד לדרכו, הוא חדל להיות המנהיג שלי, גם אם תמכתי בו יום קודם. הרי במה מותר האדם מן הבהמה, אם לא בכך שיש לו יכולת מחשבה עצמית ובחירה חופשית?

גם היום, אחרי שפרשתי מתל"ם ואיני תומך עוד בבוגי יעלון, אני מעריך אותו, את יכולותיו ורבות מתכונותיו. אבל כאשר הן משמשות לקידום דרך שאיני מאמין בה, לא אלך בה ולא אתמוך בו.

זו מהותי כאדם בן חורין.

* איני יכול אחרת – "למה לא נשארת בתל"ם כדי להיאבק מבפנים על דרכך ולתת גיבוי בתוך תל"ם ליועז הנדל וצביקה האוזר?" שאלה שרבים שאלו אותי.

במשך שבוע וחצי התהפכתי על משכבי בלילות, בחיבוטי קבר, בדיוק סביב השאלה הזו. מה האפשרויות שהיו בידי?
להתקרנף, להישאר בתל"ם ולשתוק לא יכולתי, כי אז לא יכולתי להביט בפניי במראה.
להישאר חבר מפלגה ולתקוף אותה ואת פעולותיה – זה לא אתי.
אילו תל"ם הייתה תנועה חיה ומסודרת, עם מוסדות שמוסמכים לקבל החלטות מחייבות שעל פיהן על נציגי תל"ם לפעול, הייתי נשאר כדי להיאבק מבפנים, אך אין מוסדות כאלה בתל"ם.
לכן, לא הייתה לי ברירה. או כדבריו של מרטין לותר – "כאן אני עומד. איני יכול אחרת".

כאשר יהודה הראל פרש ממפלגת העבודה בשל המו"מ שניהל רבין על נסיגה מהגולן, הוא צייר קריקטורה, שאותה פרסמתי בביטאון ועד יישובי הגולן שאותו ערכתי – "הרי גולן", בה נראה דגיגון שוחה אל תוך לועו של כריש ומכריז: "אני הולך להשפיע מבפנים".

* פוסט מורטם – כאשר אני בוחן את פעילותי וכתיבתי בתקופת שלוש מערכות הבחירות, מסקנותיי הן: א. צדקתי בכל מילה שכתבתי על נתניהו. ב. טעיתי כמעט בכל מה שכתבתי על כחול לבן.

* דרך ארוכה קצרה – כה כתב בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": "הבעיה עם המיעוט הערבי בישראל מתחדדת בעיקר לאור ההתעוררות הלאומית בקרבם. הדבר בא לידי ביטוי בארבעה מסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שוגים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל. במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה, יש קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי מדינת ישראל היהודים מוגדרים כקולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ. כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל…

"בקביעת מערכת היחסים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ושל הרוב היהודי בה עם המיעוט של ערביי ישראל, צריכה להיאמר אמירה ברורה: הערבים יזכו לזכויות אזרחיות, לחופש תרבות ודת, אך לא יקבלו שום הכרה בזכויות לאומיות. אמירה ברורה זו צריכה להיות מלווה במדיניות ובמעשים אשר יבהירו את מהותה לערביי ישראל. כאשר ממשלת ישראל ומוסדות אכיפת החוק התעלמו מהתופעה שבה ערבי ישראלי (אחמד טיבי) שימש כיועץ לראש גוף מדיני יריב (ערפאת), יצרנו בלבול בקרב האוכלוסייה הערבית. כך גם קרה כאשר בית המשפט העליון בחר שלא לנקוט שום צעד נגד מי שכיהן אז כחבר כנסת, עזמי בשארה, שתקף בנאומיו את עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. טשטוש גבולות זה מבלבל את הציבור הערבי החי בארץ, ובתוכו רבים (המהווים, לדעתי, את 'הרוב הדומם') שמעדיפים לחיות במדינה היהודית כמיעוט ולהיות נאמנים לה…

"כרמטכ"ל הגעתי לניחום אבלים של משפחות מכל עדות המיעוטים. באחד מביקורי אלה, אצל משפחה ערבית-מוסלמית שבנה נהרג במלחמה נגד הטרור הפלשתיני בעזה, נשא אבי המשפחה דברים, ובין היתר אמר: 'שלחתי את בני לשרת בצה"ל, כי החלטתי שמכל האפשרויות אני מעדיף לחיות במדינת ישראל ולהיות נאמן לה'. אני מאמין שדברים אלה מבטאים את השקפתם של רבים, אך בגלל האווירה שנוצרה, רק מעטים יעזו לאומרם בגלוי. והאחריות לכך מוטלת גם, ואולי בעיקר, על הרוב היהודי: אי-הצבת גבולות ברורים לזרמים הקוראים תיגר על המדינה היהודית, בין אם אלה זרמים ערביים-לאומיים ובין אם איסלאמיים, מבלבלת את כלל האוכלוסייה…

"על מדינת ישראל להציב גבולות אלה בחוקים ובמעשים, שיביעו באופן חד-משמעי אמירה ברורה: סולם ערכינו, כמי שדוגלים במדינה יהודית ודמוקרטית, מצווה עלינו לחבק את המיעוטים ('הגר והתושב'), החיים בתוכנו, כל עוד הם נאמנים למדינה ואינם מאיימים עלינו".

גם אם יעלון סטה מן הדרך הארוכה קצרה, אני ממשיך לצעוד בה.

* סבב ראיונות – התראיינתי השבוע בתחנות רדיו רבות. המראיינים רצו למקד את הראיון בפרישתי מתל"ם. אני השתדלתי להסיט אותו בעיקר לקריאה להקמת ממשלת אחדות. בראיון לתכניתו של שרון גל, המשודרת בשלוש תחנות רדיו, השתתף כאיש צוות התועמלן יעקב ברדוגו. מצאתי את עצמי יותר כמאזין מאשר כמרואיין, כי כדרכו הבריונית הוא משתלט על השיחה, צועק ומדבר ללא הפסקה, חוזר שלוש ארבע וחמש פעמים על אותן מנטרות. הוא נגד ממשלת אחדות. בשלב מסוים הצלחתי לקטוע אותו ולהעביר את המסרים שלי. אמרתי שהצו הלאומי העליון כעת הוא ממשלת אחדות לאומית, וכל מי שמתנגד לה, בין אם הוא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אנטי ביבי קיצוני או פרו ביבי קיצוני, נוקט עמדה אנטי פטריוטית.

* דוגמה אישית – בשל הנחיות משרד הבריאות השבעת הכנסת נעשתה בשלשות. בזו אחר זו עלו שלישיות של ח"כים, על פי הא"ב, ונעמדו להישבע אמונים במרחק של פחות מחצי מטר זה מזה.

* אסיפה מרחוק – לראשונה בתולדות אורטל ערכנו "אסיפה מרחוק" ללא קהל, ששודרה בשידור חי בפייסבוק, בנושא: התמודדות עם אתגרי הקורונה. חבריי למטה קורונה ואני הצגנו את מדיניות המטה והחלטותיו. ראשי המכלולים השונים בכל תחומי החיים – בריאות, רווחה, משאבי אנוש, משק, לוגיסטיקה, תרבות ודוברות הציגו את התמודדותם. השבנו על שאלות והצעות החברים. טוב שיש היום טכנולוגיה כזאת, אך אנו מייחלים לכך שנחזור במהרה לאסיפות של חברים שנפגשים פנים אל פנים.

* למידה מרחוק – איני יודע אם כך זה בכל מקום, אבל לפחות בבית הספר "עינות ירדן", שבו לומדת בתי, הלימוד מרחוק עובד היטב. פלאי הטכנולוגיה.

אולי, בעצם, כל הלמידה יכולה להיות בימינו מרחוק? יתכן. אבל בעיניי בית הספר נועד לא פחות מהלמידה, למפגש החברתי, מפגש של חבר עם חבר, התנהלות של חבר בקבוצה, אינטראקציה בין אישית וגם רומנטיקה ואהבות ראשונות. את כל אלה לא ניתן להשיג בלמידה מרחוק.

* לא מבקר – אני נענה לפנייתו של בנט, וגם בימי חירום אלה לא אבקר את סבא וסבתא שלי.

*ביד הלשון

חזק וברוך – בשבוע שעבר כתבתי (בהקשר של פרשת "כי תשא") על הברכה "יישר כוח" הנהוגה אצל אחינו האשכנזים. מקבילתה המזרחית היא "חזק וברוך!".

כבר מהמאה ה-12 יש לנו עדויות, מאירופה דווקא, של ברכת "חזק!" הנאמרת לקורא בתורה. העדות העתיקה ביותר שבידינו לצירוף "חזק וברוך" היא מן המאה ה-17 בטורקיה. בספרו של ר' חיים בנבנישתי "כנסת הגדולה" נכתב: "כיוצא מזה מנהגנו לומר אחר שיקרא 'חזק וברוך', והקורא משיב: 'חזקו ואמצו' ". ועדות מתימן, של רבי יחיא צאלח, "פסקי המהרי"ץ": נהגו כשמסיים לקרות בתורה אומר לו החזן 'חזק'… גם נהגו שהחזן אומר לו 'ברוך תהיה'… לכן אומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

העדות הראשונה לברכה כזו לא רק לקורא בתורה אלא גם לחזן היא מן המאה ה-18 באיטליה. ר' יחיאל ב"ר יקותיאל בספרו "תניא רבתי": "גם לחזן הכנסת שאומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

* "חדשות בן עזר"

פרישה מתל"ם

‏15.03.2020‏
י"ט באדר תש"ף

לכבוד
בוגי יעלון,
שלום רב!

הנדון – פרישה מתל"ם

לאורך שנים אני מודאג מן הקרע בעם והשנאה בין שמאל וימין, שאחד מביטוייה היא היגררות כל אחד מן המחנות אחרי השוליים הקיצוניים שלו, שעד לאחרונה לא היו לגיטימיים; הכהניזם מימין והשמאל הרדיקלי האנטי ציוני משמאל. התרעתי על כך מעל כל במה, בכתב ובע"פ. בכל אותה תקופה, לא מצאתי מפלגה שתשבור את המחנאות הזאת, שתנסח ותעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי והממלכתי, כחלופה להקצנה הזאת.

עם פרישתך מן הממשלה והליכוד והודעתך על כוונתך להתמודד על הנהגת המדינה, ראיתי בכך הזדמנות להקמת המפלגה שתוביל את המהלך הלאומי החשוב. ראיתי בך את המנהיג שיכול להוביל את המהלך הזה ואף להגיע עם המסר הזה להנהגת המדינה. ראיתי בך מנהיג של מצפן ולא של שבשבת, שמגלם אידיאולוגיה ציונית ניצית ואקטיביסטית לצד ממלכתיות, כיבוד שלטון החוק ובית המשפט, מלחמה בשחיתות ודבקות בערכים של מוסר לחימה. אני מלא הערכה לעמידתך המנהיגותית האיתנה על עמדתך נגד עקירת גוש קטיף כרמטכ"ל ועל ערכיו של צה"ל בפרשת אלאור אזריה כשר הביטחון, ונכונותך לשלם על כך מחיר אישי כבד.

מיד עם פרישתך יצרתי אתך קשר וחברתי למסע הפוליטי שיצאת אליו. ראיתי בתל"ם את הכלי להגשמת אמונותיי וחלומותיי לעתיד מדינת ישראל ובך – מנהיג תל"ם, האיש הנכון להוביל את המהלך.

הסכמתי עם הרעיון של גיבוש כוח משותף של המרכז הישראלי שיתמודד על השלטון. אני מודה, שלא תמיד שבעתי נחת מכחול לבן, ולא הסתרתי ממך את ביקורתי. עם זאת, תמיד ראיתי בתל"ם אי של לאומיות ממלכתית מוצקה, שעליה אני יכול לסמוך ואוכל לסמוך גם בעתיד, במסגרת כחול לבן או מחוצה לה.

כידוע לך, השקעתי רבות בשלושת מסעות הבחירות בשנה האחרונה, בתקווה להביא להצלחת כחול לבן.

לצערי, נחלתי בשבוע וחצי האחרונים מפח נפש מהכיוונים שאתה מוביל, ושלמיטב הכרתי מנוגדים לערכיה של תל"ם ולדרכה: א. הנכונות להקמת ממשלת מיעוט מקרטעת שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. ב. השלילה המוחלטת של היענות לצו השעה הלאומי – הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, לאחר שהחברה הישראלית היטלטלה בשלוש מערכות בחירות קשות ומכוערות ללא הכרעה. ג. חוסר הנכונות להתעלות לגודל שעת החירום אליה נקלעה המדינה עם משבר הקורונה, כדי להקים ממשלת חירום שבמרכזה הליכוד וכחול לבן והעדפת תעלולים עסקניים על האינטרס הלאומי. ד. התנהלות כוחנית בכנסת, על פי השיטות הביביסטיות שאותן גינינו כארדואנוקרטיה – התפיסה על פיה "רצון הרוב" הוא חזות הכל בדמוקרטיה ומי שיש לו רוב, יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כולל פגיעה בכללי המשחק, חקיקה פרסונלית וכו'. כחול לבן הולכת למקום קיצוני, משסע, רע – ובמקום שתל"ם תחזיר את כחול לבן למסילה, דווקא אתה מוביל את הקו הקיצוני והבדלני ביותר, בעיצומה של שעת חירום חמורה.

הצטרפתי לתל"ם כתנועה לאומית ממלכתית. לצערי, תל"ם היום אינה תנועה – כיוון שאין בה מוסדות או לפחות הנהלה שתתווה את דרכה ותנחה את שליחיה. נכונותה לקואליציה בתמיכת עופר כסיף וחבורתו אינה הדרך הלאומית בה אני דוגל וסירובה לממשלת אחדות אינה הדרך הממלכתית בה אני מאמין.

מתוך דבקות בדרך שבשמה הצטרפתי לתל"ם, איני יכול לעשות שקר בנפשי ולהישאר חבר בתנועה. לצערי, תל"ם עזבה אותי.

בברכה,

אורי הייטנר.

 

צרור הערות 15.3.20

* אחדות עכשיו!

* לא רוצים אחדות? – יודעים מה? לא מתאים לכם ממשלת אחדות? אוקיי. שיהיה ממשלת חירום.

* הסולם – מאז תוצאות הסיבוב השני של הבחירות, אני תומך וקורא להקמת ממשלת אחדות לאומית. מאז תוצאות הסיבוב השלישי, אני רואה בממשלת האחדות הכרח קיומי, לא פחות. לא הייתי זקוק לשם כך לקורונה. המשבר החברתי והפוליטי הביאו את ישראל למצב חירום גם בלי הקורונה, שרק החריפה אותו. אבל אם צריך היה את הקורונה כסולם להוריד את המנהיגים מצמרת האגו – גם זו לטובה.

* מבזבזים את זמננו – מדינת ישראל נמצאת במצב חירום ומנהיגי הליכוד וכחול לבן מבזבזים את זמננו על תעלולים פוליטיים, על משחקי האשמות וענייני אגו, במקום לקדם את האינטרס הלאומי העליון – הקמת ממשלת אחדות לאלתר.

נתניהו עשה כאילו, והזמין את כחול לבן ל"ממשלת חירום" שאינה ממשלת אחדות אלא צירוף עלה תאנה לממשלתו. גנץ מסנדל את עצמו בבלוק, מציג דרישה אבסורדית לכלול בממשלה את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (לא שמעתי על כך רשמית, ולכן אני מקווה שיתברר שזה פייק ניוז). והוא ממשיך עם המהלכים העסקניים של החלפת יו"ר הכנסת וקידום החוק הפרסונלי.

מנהיגינו אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל הפטריוטים, לא נהיה האידיוטים השימושיים של תעלוליהם, ולא נדברר את ההאשמות ההדדיות שהם משליכים זה על זה. אנו האזרחים, חייבים להפעיל לחץ חזק על ההנהגה לגלות אחריות ולהקים מיד ממשלת אחדות לאומית.

* ממשלת הליכוד הלאומי – בנאומו לאומה הזכיר נתניהו את ממשלת החירום הלאומי שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים. אז היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי. זה היה המינוח למה שאנו קוראים היום ממשלת אחדות. כך כונתה בעברית גם ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה. אבל לאחר הקמת הליכוד, היה צורך לשנות את המינוח, ולכן ממשלת הליכוד והמערך ב-1984 נקראה ממשלת אחדות לאומית.

לממשלת הליכוד הלאומי ערב ששת הימים הצטרף משה דיין מרפ"י כשר הביטחון. ממפלגת האופוזיציה הראשית – גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) צורפו מנהיגי תנועת החירות והמפלגה הליברלית, מנחם בגין ויוסף ספיר (בהתאמה) כשרים בלי תיק.

אני מקווה מאוד, שכאשר נתניהו הזכיר את ממשלת 1967, אין כוונתו למודל כזה. כי אם כן, הוא עושה צחוק מהעבודה…

* להרים את הכפפה – ברגע שנתניהו קרא להקמת ממשלת חירום, היה על גנץ לפרסם מיד הודעה שהוא מרים את הכפפה והיה עליהם להיפגש בו בלילה להקים את הממשלה.

אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר המנהיגים מסנדלים את עצמם בבלוק. הבלוק שנתניהו סינדל בו את עצמו, הכשיל את הקמת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השני. עכשיו גנץ מחקה את התעלול הזה? הוא צריך לקבל רשות מליברמן, פרץ וניצן הורביץ?

הרעיון של הכללת הרשימה המשותפת בממשלת החירום הוא רעיון סרק הזוי. נכון, יש הבדל בין השתתפותה בממשלה רחבה, לבין ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע. אך גם בממשלה רחבה אין לכך מקום. מי ששולל את עצם קיומה של מדינת ישראל אינו יכול להיות בממשלת ישראל. אדרבא, שיתמכו בממשלת האחדות מבחוץ.

בעיצומו של משבר הקורונה, היה ביום חמישי צבע אדום בעוטף עזה. מסתבר שהייתה זו התרעת שווא. אולם הייתה זו תזכורת חשובה – גם בשעת חירום רפואית, ביטחון המדינה אינו יוצא לחל"ת, והמחבלים אינם יוצאים לנבצרות. ולכן, ברור שאין מקום לרשימה המשותפת בממשלה.

* עמית או טורף – כאשר התקרבה ספינת הטרור מרמרה לחופי ישראל, ישב הקבינט של ישראל ודן בדרכי התגובה של ישראל. מן הסתם נשמעו שם דעות שונות, אולי היו מחלוקות עמוקות. אולם היו אלו מחלוקות בין ישראלים שדנים באופן שבה ישראל צריכה לפעול כלפי פעולת אויב. באותה שעה, חברת כנסת מן הרשימה המשותפת הייתה על המרמרה, בין המחבלים. תזכורת למי שאינו מסוגל להבין למה הרעיון של ממשלה התלויה ברשימה זו הוא רעיון עוועים.

* אביב הגיע עלילה באה – חג הפסח קרב, ועמו – עונת עלילות הדם האנטישמיות. ח"כ תומא סלימן צייצה עלילת דם אנטישמית המאשימה את ישראל ב"עוד זוועה של הכיבוש בחסות הקורונה – ריססו פלשתינאים במחסום קלקיליה בחומר לא ידוע". הרעיון שהלאומנות הקנאית האנטי ישראלית הזאת תיוצג בממשלה הוא רעיון עוועים הזוי. אגב, הנ"ל שייכת לחד"ש, הגורם הכי "מתון" ברשימה המשותפת.

* שר ערבי – בממשלת האחריות והחירום הלאומית שאני מקווה מאוד שתקום, ראוי למנות שר ערבי. ראשית, כי אין זה ראוי שלציבור הערבי הגדול, המונה כחמישית מאזרחי ישראל, לא יהיה ייצוג בממשלה. שנית, כי חשוב מאוד לקדם ולקרב ערבים הרוצים להשתלב במדינת ישראל, מתוך הכרה שהנם מיעוט במדינה יהודית ולהרחיק את אלה שאינם מכירים בזכות קיומה. שלישית, כי חשוב לקדם ולחזק את האוכלוסיה הערבית ואת הכלכלה במגזר הערבי ושהדבר יעשה מעל לראשם וללא השתתפותם של חברי הרשימה המשותפת, כדי שהציבור הערבי ידע שהדרך לקידומו עוברת בהשתלבות ולא בלעומתיות והתרסה. רביעית, כדי להפריך את העלילה הבזויה, כאילו מי ששולל קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית עושה זאת כי הוא פוסל ערבים. טענת הכזב הזאת היא הסתת הציבור הערבי נגד רוב אזרחי המדינה.

* ערבי מחמד – לקריאתי למנות שר ערבי בממשלה, שאינו חבר במפלגה אנטי ישראלית, הגיב מישהו באמירה שאני רוצה למנות "ערבי מחמד".

איזו גישה גזענית ומתנשאת. גישה על פיה כל ערבי חייב לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ולחשוב שזכות זו מוקנית לכל עם בעולם זולת העם היהודי, אחרת הוא "מחמד". טוב שהוא לא כינה אותו "בוגד". מעניין איך יהודים שבזים ללאומיות של עמם, מאמצים לאומנות קנאית נגד עמם.

אני לא מתכוון לבחון כליות ולב ולראות אם השר הערבי רוצה מלכתחילה בקיומה של ישראל. די לי שהוא משלים בדיעבד עם עובדת קיומה, והוא מאמין שטובת ערביי ישראל היא להשתלב בה ולא להחליף אותה בישות חלופית.

* מילה זו מילה – האם ליברמן תומך במהלך של הקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת? עד כה הוא לא ביטא בקולו ולו ברמז נכונות לשקול אפשרות כזו, ולו להרף עין. עם זאת, בכל חישוב של ממשלה כזו, הכל סופרים את ישראל ביתנו.

אני מפרש כך את התנהגותו. הוא שותף מלא למהלך, ולכן סופרים אותו בצדק. אבל הוא מקפיד לא לבטא תמיכה פומבית בו. אם המהלך יצלח, הוא יצטרף אליו וימצא את ההסברים (מניעת סיבוב רביעי, שלב זמני בדרך ל… וכו'). אם המהלך לא יצלח, מה שמסתמן כנראה, הוא יספר שעמד על עקרונותיו ולא הקים רשימה בתמיכה מלפנים או מאחור, מלמעלה או מלמטה של "הגיס החמישי" ויתקוף את כחול לבן.

* מה קרה לבוגי – רבים שואלים אותי "מה קרה לבוגי"? מניחים שיש לי תשובה לשאלה. ולכולם אני משיב שאיני יודע.

ובכל זאת אנסה להסביר את מהלכיו, על פי היכרותי אותו. יעלון הוא אדם חזק ונחוש. יש לו דרך והוא דבק בה. אני משוכנע שהאידיאולוגיה שלו ועמדותיו הפוליטיות לא השתנו, הוא לא עבר שום "המרה". יש לו שתי מנטרות שמבטאות את תפיסתו. האחת – מנהיגות היא מצפן ולא שבשבת. והשניה, שהדרך הארוכה היא לעתים הקצרה. הוא יודע לאן הוא חותר, ואם הוא סוטה מן התלם לדרכים עקלקלות, זה לא מתוך אובדן אוריינטציה, אלא כי הוא רואה במעקף הזה ירידה לצורך עליה, בדרך אל המטרה.

יעלון רואה בנתניהו אבן נגף בדרך למימוש היעדים האסטרטגיים של מדינת ישראל, בשל השחיתות והמלחמה שלו במדינת החוק. בראש ובראשונה, הוא משוכנע בכל לבו שנתניהו מעורב עד מעל הראש בפרשת 3,000 שבה הוא רואה את פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות ישראל, שפגעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל, למען אינטרסים זרים. איני נכנס כאן לשאלה אם הוא צודק בהערכתו, אבל משיחות רבות אתו, אני יודע שהוא משוכנע בכך באמת ובתמים, ומאמין שהפרשה טויחה. לכן, הוא רוצה קודם כל להעביר אותו מתפקידו, גם במחיר קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, שעקרונית הוא רואה אותה כמו הקיצונים במתנגדי התהליך.

הוא משוכנע, שברגע שנתניהו יסיים את תפקידו, הליכוד יבחר מנהיג אחר ובתוך זמן קצר תקום ממשלת אחדות לאומית רחבה וטובה. הוא רואה בממשלת המיעוט ירידה לצורך עליה.

את דעתי אמרתי וכתבתי פעמים רבות, אישית לבוגי ובפומבי – אני שולל את המהלך הזה מכל וכל, קודם כל ברמה העקרונית, האידיאולוגית. אך גם ברמה הטקטית זאת בעיניי פנטזיה שאין שום סיכוי שהיא תביא לתוצאות שתומכיה מייחלים להן, והיא תפיל את כחול לבן. אך אני בטוח שמה שמוליך את יעלון זו אמונה שהמהלך טוב למדינת ישראל.

איך אני רואה את יעלון, לנוכח המהלך שאני כה שולל? כמו ששוללי תכנית אוגנדה ראו את הרצל. הם לא פקפקו בגדולתו כמנהיג, אך נלחמו בכל כוחם במהלך שהוביל. הם נאבקו בכל מאודם במהלך, אך ידעו שלבו של הרצל במקום הנכון, עיניו נשואות לציון והוא רואה בתכנית אוגנדה מהלך טקטי בדרך להשגת המטרה.

גם היום אני רואה ביעלון מנהיג משכמו ומעלה, המתאים ביותר היום לראשות הממשלה. אולם אין דבר שמעורר בי סלידה יותר מחסידים שוטים של מנהיג ומ"יסמנים" ציניים, שאומרים אמן על כל מה שהמנהיג אומר ועושה. כאשר אני מתנגד היום או אתנגד בעתיד לפעולות של יעלון, או של כל מנהיג שאתמוך בו, לא אהסס לצאת נגדו.

* שורש הפארסה – לאחר האיחוד בין תל"ם לחוסן לישראל, עמדה בפני האיחוד הזה הברירה בין צירוף גשר בראשות אורלי לוי אבוקסיס לצירוף יש עתיד לגוש הגדול. אי אפשר היה לחבר את שני הגופים, כיוון שאורלי לוי נחשבה לח"כית מורדת, כי פרשה מישראל ביתנו, ולכן היא לא יכלה לרוץ ברשימה שכבר קיימת בכנסת, ויש עתיד כבר כיהנה בכנסת.

אני סברתי שיש לחבור לגשר. רציתי לחזק את הצד הניצי בתחום המדיני ואת הצד החברתי של החיבור החדש. לצערי, החיבור היה דווקא ליש עתיד, ובמחיר שאסור היה לשלמו – רוטציה.

אני מאמין, שריצה של המרכז בשני ראשים, היה מוסיף לו קולות רבים. יש מן הסתם רבים בדעותיהם של יועז הנדל וצביקה האוזר שלא הצביעו לכחול לבן בגלל עופר שלח ולהיפך.

ואולי הצעד הזה היה תחילתה של הדרך שהובילה לפארסה של הרפתקת ממשלת המיעוט בחסות עופר כסיף ושות'.

* אגדה שהייתה באמת – גל השנאה והנאצות (שאינה חפה ממיזוגינות וגזענות עדתית) כלפי אורלי לוי אבוקסיס מחריד. ובין השאר תוקפים אותה על אי הלויאליות האישית שלה כלפי עמיר פרץ, שהתאבד בשבילה, נשא אותה על גבו והיא כך עקצה אותו… ורבים השתמשו במשל הצפרדע והעקרב…

אפרופו צפרדע ועקרב, נזכרתי באגדה שהייתה באמת. היה היה ח"כ במפלגת העבודה שקראו לו עמיר פרץ. פרץ שהיה יו"ר ההסתדרות, פרש ממפלגת העבודה והקים מפלגה שנקראה "עם אחד". למגינת לבו, "עם אחד" לא תפסה גובה ובשלוש מערכות הבחירות בהן השתתפה, לא חצתה את תקרת שלושה המנדטים. וכיוון שהאמביציות של פרץ לא התאימו למפלגה קטנה, הוא החליט לחזור למפלגת העבודה, עם מפלגתו. אלא שרבים במוסדות מפלגת העבודה התנגדו לכך בתוקף. יו"ר המפלגה שמעון פרס, התאבד למענו, הטיל את כל יוקרתו ואת כל כובד משקלו וכמעט כפה על מפלגתו לקבל בחזרה את עמיר פרץ. ופרס הצליח, מפלגת העבודה קיבלה את פרץ. פרץ חזר למפלגת העבודה ומיד יצא להתמודדות נגד שמעון פרס וניצח אותו. צפרדע ועקרב כבר אמרנו?

במפלגת העבודה, כידוע, מחליפים מנהיגים כמו גרביים. וגם פרץ הפסיד, לאהוד ברק. כעבור שנים אחדות הוא התמודד שוב על ראשות המפלגה והפסיד לשלי יחימוביץ'. הוא לא יכול לשאת ההפסד, ולאחר זמן קצר הודיע על פרישתו ממפלגת העבודה וחבירתו למפלגת "התנועה" של ציפי לבני. הוא הסביר את פרישתו בכך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. הוא טען שבכוונתה לחבור לנתניהו והוא אינו יכול לתת לכך את ידו. לאחר הבחירות שלי יחימוביץ' הייתה ראש האופוזיציה, למרות שנתניהו הציע לה את תיק האוצר. ואילו פרץ הצטרף לממשלת נתניהו, כשר מטעם התנועה.

* עיר רפאים – נסעתי לדרום הרחוק, לתל-אביב, לישיבה של מטה הפעולה להקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר. מעולם לא ראיתי כך את תל-אביב. עיר רפאים. מראה מדכא.

הייתי שם בשיאה של סופת הרוח והחול, ונזכרתי במראות הסרט "קלרה הקדושה".

* מטה קורונה – כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל, ידיי בימים אלו עמוסות עבודה. אנו יושבים בצח"י הרחב, במטה צח"י ובמטה הקורונה שהקמנו וכן בפורום חינוך (שאני היו"ר שלו), מקבלים החלטות ותפקידי ליידע את הציבור בהחלטות ולהעביר לו את המסרים. באף תרגיל של צח"י לא חזינו סוג כזה של אירוע. זה גם אירוע החירום המשמעותי ביותר שעמו התמודדנו עד כה, והוא צפוי להיות ממושך.

* החוליה החלשה – בכל מצב חירום ומשבר, החוליה החלשה, הנפגעת ביותר, היא אוכלוסיית המצוקה, השכבות המוחלשות. בוודאי במצב חירום ממושך, כפי שצפוי להיות המצב הנוכחי. בתקווה שתקום ממשלת אחריות לאומית, הדאגה לאוכלוסיות אלו חייבת להיות על ראש שמחתה.

* רגע לפני העוצר – לשמחתנו הרבה, אסף יצא שבת, וכך הרווחנו אותו לקראת עוצר היציאות הצפוי. ועדת צעירים ציידה את כל החיילים שיצאו שבת בערימות צ'ופרים לקראת השבועות הבאים.

* קורונה מבורכת – יכול להיות שיש גם כמה צדדים בעייתיים בקורונה, אבל יש בה צד חיובי בולט – עליה תלולה במפלס ההומור.

* ביד הלשון

לך לעזה – בספרו "המתריע" – שיחות עם עמוס גלעד, כותב שמעון שיפר: "צמד המילים 'לך לעזה' מבטא שאט נפש כלפי מי שאנו חפצים ברעתו. זה לא מקרי שדווקא עזה הפכה שם נרדף לקללה שמטיח אדם בזולתו".

יתכן ששיפר צודק בתיאור הסנטימנט לעיר עזה העולה בראשנו כשאנו משתמשים היום בביטוי, אולם במקורו מדובר בקיצור של "לך לעזאזל", המקושר אסוציאטיבית-פונטית גם לעיר עזה.

לך לעזאזל הוא קריאה של כעס ודחיה. רוביק רוזנטל מציג בערך הזה, בספרו "מילון הצירופים" שימוש בביטוי כבר במאה ה-17, בשו"ת חוות יאיר.

מהו עזאזל? מקור המילה הוא מקראי, ספר ויקרא. מסופר שם שבטקס יום הכיפורים בבית המקדש היו מוגרלות שתי עזים. אחת הייתה נלקחת למזבח ועולה קורבן לה' והשניה הייתה צריכה "ללכת לעזאזל". "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".

אולם העז, או שעיר העזים, שנשלח לעזאזל, לא נשלח כנראה לחופשי, אלא הושלך אל גורלו מצוק במדבר יהודה שנקרא עזאזל.

יוסי גמזו כתב ללהקת פיקוד דרום שיר שנקרא "לך לעזה". השיר מדבר על שמשון שעקר את שערי העיר עזה והשווה אותו לממשיכי דרכו, חיילי צה"ל שכבשו את עזה במלחמת ששת הימים.

שי להב כתב את הספר "לך לעזה", בו הוא מספר את חוויותיו כלוחם הנח"ל המוצנח ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. על בסיס הספר העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה "ע' 17".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.3.20

* אחריות לאומית – רעיון הנפל של ממשלת מיעוט מקרטעת על כרעי תרנגולת, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבק חיים לכל חי. לא נותר ממנו אלא ריח רע.

ומה הלאה? יש לקוות שמנהיגי המפלגות יפסיקו לשחק עם החברה הישראלית בכל מיני תרגילים "מחוכמים", לא ציד עריקים ולא ממשלות מיעוט הזויות, אלא לגלות אחריות ומנהיגות ולהציב את ישראל לפני הכל. עליהם להקים ממשלת אחדות. זה מה שרצוי לעם וזה מה שרוצה העם. זאת המסקנה היחידה משְׁלוש מערכות הבחירות. סיבוב רביעי הוא מעשה טירוף אנטי פטריוטי.

על נתניהו וגנץ להיפגש עוד הלילה, להשתחרר מכל כבלי האגו ולרדת מעצים שונים. נתניהו צריך לוותר על הסינדול בבלוק ועל התביעה האולטימטיבית להיות הראשון. גנץ צריך לוותר גם הוא על התביעה האולטימטיבית להיות הראשון ועל העיקרון של אי ישיבה בממשלה שבראשה עומד נאשם בשחיתות. אמנם זה עיקרון נכון וראוי, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה חייבים להכיר במציאות. כי האלטרנטיבה היא איומה.

יש לקוות שנתניהו לא יגרור את העם לסיבוב רביעי מתוך הנחה שהוא יוכל להיבנות מהפגיעה הקשה באמינות של כחול לבן. גם אם הוא צודק בהערכתו, אסור לו לטלטל את החברה הישראלית לעוד בחירות, בעיצומו של משבר הקורונה, בשל תאוות שלטון ללא שובע. והוא גם אינו יכול להיות בטוח שהערכתו תתגשם. והוא גם לא יודע איזו מפה פוליטית צפויה להתהוות עד הבחירות.

צו השעה הוא הקמת ממשלת אחריות לאומית.

* אנשי המפתח – חברי הכנסת צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי המפתח במשבר הפוליטי. ברגע שהם הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיתנגדו לממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת וילכו על זה עד הסוף תוך נכונות לשלם כל מחיר – הם סיכלו את רעיון העוועים הזה.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

* גיבורי האחדות – יועז הנדל וצביקה האוזר דחו על הסף בהחלטיות את הניסיון לפתות אותם לערוק כדי לאפשר קואליציית חסינות לנתניהו. והם עמדו איתן בלחצים לתת יד לממשלת מיעוט מקרטעת על הקביים האנטי ישראליות של הרשימה המשותפת.

יועז וצביקה עשויים להיות גיבורי האחדות הלאומית.

הם ראויים לאות המופת האזרחי והפוליטי.

* הנאמנים – בכירים בכחול לבן דרשו מיועז הנדל וצביקה האוזר להתפטר, אם אין בכוונתם להצביע בעד ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. איזו עזות מצח! אלה השניים היחידים שנאמנים לדרך, נאמנים לעקרונות, נאמנים לערכים, נאמנים להתחייבויות הבחירות. שני אנשי מצפון שמתעקשים לא להתקרנף.

* רצון הרוב – בכנסת מכהנים 98 ח"כים שנבחרו מטעם מפלגות שהתחייבו לא להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה מבחוץ. רוב עצום.

על פי סקר דיירקט פולס, רק 30% מן הציבור תומכים בממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומה שמעניין וחשוב יותר – למעלה מ-50% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לצעד הזה.

הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה המשותפת מנוגדת לרצון העם, מנוגדת לרצון מצביעי כחול לבן ומנוגדת להתחייבויות המפורשות של כל חברי הנהגת כחול לבן. לכן, אי אפשר להגדיר הקמת ממשלה כזו אלא כמחטף.

מהו רצון הרוב? אין לנתניהו רוב של 61 להקמת קואליציית חסינות. אין לו מנדט ולא יכולת להעמיד את עצמו מעל החוק, לברוח מאימת הדין או לבקש שוב חסינות. בשבוע הבא הוא ילך למשפט – יש שופטים בירושלים וחזקה עליהם שישפטו משפט צדק. ההישג של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות היה בקרב הבלימה של קואליציית החסינות. אולם הציבור לא נתן לכחול לבן ניצחון ואין לה אפשרות להקים ממשלה.

סיבוב רביעי הוא טירוף מערכות.

לכן, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן. אין לי ספק שזה רצון הרוב. על פי אותו סקר, למעלה מ-41% ממצביעי כחול לבן רוצים ממשלת אחדות כזו, וכך גם יותר ממחצית מצביעי הליכוד. על הנהגת כחול לבן להתעשת, לחזור בה מיוזמת ממשלת המיעוט (גם אם אינה, כפי שאני מקווה, אלא איזה תמרון טקטי) ולפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות.

* עצם הלגיטימציה – ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת אמרה שהרשימה המשותפת אינה ממהרת לתמוך בממשלה בראשות גנץ. היא תבעה לבטל את חוק השבות.

תאמרו, מן הסתם: "אז היא אמרה. זאת עמדת פתיחה. ברור שזה לא יקרה". וזה נכון, כמובן. הבעיה היא בעצם הלגיטימציה שניתנת לרשימה שזו גישתה, כלומר שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

* רק לא טיבי!

* הפתרון הראוי – נתניהו יודע שאם רק יפנה את כסאו – בו ביום תקום כאן ממשלת אחדות לאומית. הוא יודע, שהוא כראש האופוזיציה דרש מאולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. הוא יודע שבהחלטה אחת שלו, המציבה את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי, יפתר המשבר הפוליטי.

אבל הוא מאמין בפולחן האישיות של עצמו. הגישה שלו היא "המדינה זה אני". הוא מוכן לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות, בשל האובססיה שלו לשלטון נצחי בכל מחיר.

ולמה למרות זאת אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית אתו? מתוך הכרה במציאות, שהוא ימשיך להתעקש וחצי-עם ילכו אתו בהתעקשותו. אחרי שלושה סיבובים עובדה זו צריכה להיות ברורה לכולם. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמציאות נתונה צריך לבחור בין חלופות. ובמציאות הנוכחית, כל החלופות לממשלת אחדות עם הליכוד-בראשות-נתניהו גרועות יותר.

סיבוב רביעי יביא להמשך שיתוק מערכות המדינה, בזבוז של מיליארדים, העמקת השסע והקרע וכרסום האמון בדמוקרטיה. סיבוב כזה הוא הרה אסון. ותוצאותיו תהיינה זהות, ותבאנה אותנו לאותה דילמה בדיוק.

היציאה מהמשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה לא תוכל להיעשות באמצעות ממשלת מיעוט. בוודאי לא ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה שהפער האידיאולוגי בין הממשלה לבינה הוא תהומי ואינסופי והיא לא תוכל לתפקד. גם אלה שתומכים בה יודעים זאת. הם משלים את עצמם בפנטזיה שברגע שנתניהו יצא מבלפור הליכוד יבחר מנהיג חדש ותקום ממשלת אחדות לאומית. זה לא יקרה. הם מאמינים שברגע שהרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה כיוון שצה"ל יגיב על ירי רקטות, הימין יתייצב להציל את הממשלה כי הוא לא יתנגד לה בזמן פעולה של צה"ל. זו פנטזיה. המחשבה שתהיה ממשלת מיעוט, הרשימה המשותפת תתמוך בה למעט נושאי חוץ וביטחון והליכוד מהאופוזיציה ילחם בה אבל יתמוך בה באתגרים ביטחוניים היא פנטזיה. המחשבה הכביכול מתוחכמת, שכל הצדדים ישחקו את המשחק שאנחנו מייעדים להם, היא ילדותית. זה פשוט לא יקרה. ממשלת מיעוט כזו תהיה חסרת יכולת משילות והיא תכרסם עוד יותר באמון הציבור בדמוקרטיה. בכל שבוע היא תצטרך לקיים מו"מ קואליציוני עם הרשימה המשותפת על כל הצעת חוק או הצבעה אחרת, שלא לדבר על תקציב המדינה. הממשלה הזאת תיפול אחרי זמן קצר והליכוד ינצח ברוב גדול ועם הרוב המוחלט שלו יבטל את כל החוקים נגד השחיתות שהממשלה תעביר, ויחוקק את החוקים שתכנן לחוקק אילו היו לו היום 61 ח"כים.

מול שתי החלופות הנוראיות הללו, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית, ברוח מתווה הנשיא, שמדיניות החוץ שלה תתבסס על תכנית טראמפ, שתתמודד כראוי עם האיום האיראני והטרור העזתי, עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו. יש לשים בצד את האגו, לרדת מהסולמות ולהקים ממשלה כזו לאלתר.

* דמגוגיה זולה ועלובה – ביומן הבוקר של גל"צ ביום שלישי נערך עימות ביני לבין זהבה גלאון על הרעיון של ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. דבריה של גלאון היו דמגוגיה מעוררת פלצות. את ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, היא מציגה כ"גזענות", "מזכיר מקומות אחרים בזמנים אחרים", "עליונות יהודית", "מחיקה של חמישית מאזרחי ישראל" וכו'.

אין כאן שום פסילה של הציבור הערבי, וגם לא של הח"כים הערבים וגם לא של הרשימה המשותפת. היא מייצגת את בוחריה בכנסת ואין עם זה בעיה. אבל כדי להקים קואליציה צריך להיות מכנה משותף מינימלי. היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר, שכאשר הוא אינו קיים, אין אפשרות לחיבור. הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה היא בסיס משותף הכרחי. אי אפשר להקים קואליציה עם מי שמתנגד לעצם זכות ההגנה של ישראל. איך ממשלה שנלחמת ב-BDS יכולה לעשות כן כאשר היא תלויה בתומכי BDS? כאשר צה"ל נלחם בעזה או בלבנון, יש בתוכנו חילוקי דעות, אם נכון לפעול כך או אחרת. אם נכון לתקוף או להכיל או להבליג. אבל זו מחלוקת על האופן שנכון לפעול על פי האינטרס הישראלי. הרשימה המשותפת לא נמצאת במקום הזה. אם יש בתוכה מחלוקת, היא האם נכון לנהוג כך או אחרת מהצד הפלשתינאי. במו"מ על הסכם אוסלו, אחמד טיבי לא ישב בו מטעם ישראל אלא מטעם ערפאת. כך במו"מ וכך בעימות ומלחמה.

הצגת ההתנגדות לממשלת מיעוט, שלא תוכל למשול מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, כאשר הקביים שעליהם היא מדדה הם רשימה שזו האידיאולוגיה שלה, כ"גזענות" וכל בליל ההבלים שגלאון השפריצה, זו דמגוגיה זולה, שקרית, עלובה.

* כל קול שווה – בעימות בין זהבה גלאון וביני היא חזרה פעמיים על האמירה "כל קול שווה". היא צודקת. כל קול שווה. הביטוי לשוויון הזה הוא בכנסת. הכנסת היא הייצוג היחסי של כל העמדות בציבור. לרשימה המשותפת יש 15 ח"כים בהתאם למספר המצביעים בעדה, בדיוק כמו לכל מפלגה אחרת.

הממשלה אינה הגוף המייצג של כל הסיעות, אלא הגורם שנועד להנהיג את המדינה, על בסיס הסכמה. אם, כטענת זהבה גלאון, התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא פסילת קולותיהם של בוחריה – האם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד והרשימות הדתיות היא פסילת קולותיהם של מי שנתנו מנדט ל-58 ח"כים? האם מי שמשרת את בוחריו באופוזיציה אינו נחשב? האופוזיציה אינה נספרת? אינה נחשבת?

זהבה גלאון אינה חייבת להסכים עם התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת כפי שאיני מסכים עם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד. אבל העיוות והשקר, כאילו זו פגיעה בעיקרון של "כל קול שווה" היא דמגוגיה זולה.

* בעד ממשלה עם ערבים – מאות תגובות אני מקבל בימים האחרונים בעקבות פעילותי וכתיבתי בעד ממשלת אחדות לאומית ונגד ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. אחת התגובות הייתה: "שתבין. אני לא בעד ממשלה עם ערבים. רק תמיכה מבחוץ". ובכן, בניגוד למגיבה אני דווקא בעד ממשלה עם ערבים. אני מאוד מאוד רוצה ערבים בממשלה. כאשר ראלב מג'אדלה מונה לתפקיד שר בממשלה, השר הערבי הראשון ולמרבה הצער בינתיים האחרון, פרסמתי מאמר שכותרתו: "חג לציונות".

אבל אני נגד תמיכה מבחוץ של המשותפת, בלי קשר לשאלה של יהודים או ערבים. אני נגד קואליציה עם עופר כסיף היהודי, כפי שהמערך מעולם לא הקים קואליציה עם רק"ח, שהייתה הרבה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת גם כאשר בראשה עמד יהודי, מאיר וילנר. אם הייתה נציגות בכנסת של "גוש שלום" שרובה יהודים, או של "שוברים שתיקה" שכולה יהודים, הייתי שולל קואליציה אתם באותה מידה (רק ברמה גבוהה של סלידה אישית, שאיני חש כלפי 14 מחברי הרשימה המשותפת, זולת עופר כסיף).

קואליציה היא שותפות פוליטית בין מפלגות שניתן למצוא ביניהן מכנה משותף. מי ששולל ממשלה עם אנשים רק כיוון שהם ערבים, נוקט בעמדה גזענית. אבל מי שעושה דה-לגיטימציה לסירוב להקים קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית רדיקלית בטענה שזאת "פסילת ערבים", בורח מהתמודדות אמת עם הרעיונות שהיא מייצגת.

* המבוגר האחראי – חניכי מכינות קדם צבאיות עורכים הפגנות ליד בתיהם של מנהיגי הליכוד וכחול לבן בקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית. טוב שיש מבוגר אחראי. האם הם מדברים אל הקירות?

* נוצות לא לי – איני נוהג להתהדר בנוצות לא לי. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר פרסמה את שמי ועוד מספר אנשים כמי שעומדים מאחורי ההפגנות של המכינות הקדם צבאיות ליד בתיהם של ח"כים. שניידר ערבבה מין בשאינו מינו, ואני מקווה שלא במזיד.

אז הבה נעשה קצת סדר. ההפגנות של חניכי מכינות ליד בתי ח"כים ראויות לשבח. חבריי ואני אינינו קשורים אליהן.

קבוצת האנשים, והרשימה ששניידר פרסמה היא חלקית ביותר, היא התארגנות לפרסום גילוי דעת הקורא לשני הבנימינים להקים לאלתר ממשלת אחדות.

ליוזמה הצטרפו ראשי מכינות, ובהן מכינות שחניכיהן הפגינו ויפגינו. פעולה מבורכת מאוד כשלעצמה. בשל ההצטרפות הזאת, אנו יודעים על המהלך המבורך, אך אין לנו קשר אליו.

יש לציין, שההפגנות הן ליד בתי ח"כים מהליכוד וכחול לבן, אמנם בערב הראשון, שבעקבותיו צייצה שניידר, היו שתי הפגנות רק ליד בתי כחול לבן (ככל הידוע לי, הפגנה שתוכננה להתקיים ליד ביתו של אחד מבכירי הליכוד לא יצאה לפועל), אך בערב שלמחרת היו הפגנות ליד בתיהם של השרים כץ ולוין.

קראתי תגובות על כך שמדובר בהתארגנות של גברים בלבד. בציוץ של שניידר הופיעו 8 גברים, אך זו התארגנות שיש בה גם נשים. הרשימה תפורסם בימים הקרובים.

* ח"כ מצפוני – לפני בחירות 2013, כאשר חילי טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה על מקום בכנסת, כתבתי:

"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

לא הופתעתי כשחילי תרם כליה.

חילי לא נבחר במפלגת העבודה. הוא הצטרף לגנץ בראשית המהלכים הפוליטיים שלו והוא אחד המקורבים לו ביותר.

שמחתי לשמוע שגם הוא מתנגד לרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. אני כל כך שמח וגאה.

אני שמח שזה כבר לא רק יועז הנדל וצביקה האוזר ה"ימנים" רחמנא לצלן, ה"גיס חמישי של הליכוד" לא עלינו. חילי טרופר, שבא ממפלגת העבודה, הוא איש חוסן לישראל. אם אכן הוא ידבק בדעתו, אין לממשלת המיעוט אפילו 60 ח"כים.

* מזדהה עם האכזבה – אני יכול להזדהות עם האכזבה של מצביעי העבודה-גשר-מרצ מצעדה של אורלי לוי אבוקסיס. היא דומה לאכזבה שלי מצעדם של 30 מתוך 33 חברי הסיעה שאני הצבעתי לה.

* על מה אנו מלינים? – בני גנץ: "במפלגה יכולות להיות מגוון דעות – אבל רק היו"ר מחליט". אז מה אנו מלינים על נתניהו? זאת החלופה שהצגנו?

* טיהורים – סולקתי מקבוצת הווטסאפ "גליל גולן פעילים כחול לבן". הדיקטטור החצוף, שלא יכול לסבול אמירת אמת, הוא מנהל הקבוצה אמיר זיסקינד.

* קמפיין ממלכתי – לכל הטוענים שהבעיה של כחול לבן בבחירות הייתה קמפיין "חלבי" או "צמחוני", אני מזכיר, שלאורך כל התקופה כחול לבן ערכה קמפיין ממלכתי והובילה בסקרים. בימים האחרונים היא "הסירה את הכפפות" והתחולל מהפך.

* שבירת הלוחות – בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

* תנועת העבודה וההתיישבות בגולן – בשעה טובה ומוצלחת השלמתי ושלחתי את עבודת התזה שלי, שתזכה אותי בתואר שני בלימודי מדינת ישראל במכון בן-גוריון (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות), בנושא: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

מחקר זו בוחן את המדיניות של תנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בעניין ההתיישבות מעבר לקו הירוק בכלל, ובגולן בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים. מסגרת הזמן של המחקר היא ממלחמת ששת הימים עד פטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה השלב הראשון במפעל ההתיישבות בגולן, שבו הוקמו שליש מן היישובים עד כה.

השאלה המונחת בבסיס המחקר, היא האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.

מקוצר היריעה התמקדה הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.

בחנתי את מדיניות הממשלה בנוגע לגולן – החלטת 19 ביוני 1967, שדיברה על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום וביטולה כעבור חודשים ספורים.

בחנתי את הגישות של הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים, מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה בראשית דרכה. בפרק האחרון תיארתי את זיקתם של ראשוני המתיישבים בגולן לתנועת העבודה.

מן המחקר עולה, שבקרב ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה ושל ממשלת ישראל, לא הייתה הירתמות למפעל התיישבות רבתי שישנה את החברה הישראלית. דיבור על אפשרות כזו כמעט ולא נשמע, זולת בקיבוץ המאוחד. הנהגת המדינה לא קראה לנוער לעלות להתיישבות, והממשלה לא הובילה מדיניות של תנופת התיישבות גדולה. עם זאת, הממשלה פעלה להתיישבות, על פי עקרונות תכנית אלון, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כתפיסה מדינית של קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, באופן מדורג ואטי, ללא הצהרות רמות.

במחקר בחנתי את הפער בין הדיבורים הרמים על מפעל התיישבות גדול, בתנועות ההתיישבות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לבין מיעוט ההתיישבות בפועל. הצבעתי על כך שלא הייתה היענות גדולה אפילו בתוך התנועות להגשמה אישית בהתיישבות, ועל כך שלא הייתה עליה גדולה מחו"ל, בעוד כל גלי ההתיישבות הגדולים בתולדות הציונות, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, היו במקביל לגלי עליה ונעשו בעיקר בידי העולים. שיערתי, שזו אחת הסיבות העיקריות לתוצאה זו.

עם זאת, הערכתי שלהתיישבות עצמה, בעיקר בגולן, למרות מיעוטה המספרי, הייתה השפעה משמעותית על עיצוב הגבול. היא הביאה להחלת הריבונות על הגולן, שאשתקד הוכרה בידי ארה"ב, והובילה התנגדות ציבורית רחבה ופעילה לנסיגה מהגולן.

* ביד הלשון

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק – כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"