צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.4.20

* מסרים סותרים – אומר שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, אך הם משלימים זה את זה. א. ממשלת האחדות הלאומית קום תקום, כי אין שום חלופה אחרת, ואני מאמין באחריות של כל הגורמים להבטיח שלא נידרדר לאנרכיה. ב. יש להמשיך להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות למען הקמת ממשלת אחדות. אסור להיות שאננים.

* האלטרנטיבה – למתנגדי ממשלת האחדות יש טיעונים טובים ומשכנעים, אבל כאשר הם אינם מציגים את האלטרנטיבה, הם מתחמקים מעמדה ומסתפקים בהוצאת קיטור.

יש שתי חלופות. ממשלת אחדות בתנאים שנקבעו בין הליכוד וכחול לבן לפני שלושה שבועות או סיבוב בחירות רביעי, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו, בתוך המשבר הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה. מי שבעד הסיבוב הרביעי – שיאמר זאת בגלוי.

אבל להציג רק מה לא ולמה לא, תוך התעלמות מהאלטרנטיבה ומחירה – זו גישה ילדותית.

* החלילן מהמלין – הדבר התמוה ביותר בעיניי בפלונטר הפוליטי, הוא איך עופר שלח הצליח להוליך את כחול לבן (תחילה את כולה ולאחר החלטתו האמיצה של גנץ את יש עתיד ותל"ם) אחרי תעלולים שמבוססים על פנטזיות שמלכתחילה לא היה להן שום סיכוי להצליח.

עופר שלח אינו אדם תמים, אבל התעלולים שלו נאיביים. המחשבה שניתן להקים ממשלת מיעוט מקרטעת וחסרת משילות ולגיטימיות ציבורית, שעצם קיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין, אנטי ישראלי לאומני תומך בטרור וב-BDS ושולל את קיומה של ישראל, לא יכול היה להצליח. שלח בנה על פנטזיות פסיכיות: בסך הכל הרשימה המשותפת צריכה להצביע בעד הממשלה פעם אחת… וביום שנתניהו היה יוצא מבלפור הליכוד היה זוחל להציל את ממשלת הפיגולים הזאת ומתמסר לזרועותיה של ממשלה לא לגיטימית… הבלוק היה מתפורר וכו'. זאת כמובן הייתה פנטזיה פסיכוזית של מגלומן פנטזיונר שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת וכל השחקנים יבצעו את התפקיד שהוא מלהק אותם אליו. רק הוא גאון שרואה את כל התמונה, וכל השאר פראיירים, פיונים ב"אורנים גדול" שהוא הגה ממוחו הקודח. באמת, הרשימה האנטי ישראלית "רק תצביע פעם אחת"… חחחחח… באמת, הליכוד יקפוץ להציל ממשלה לא לגיטימית ולא ימתין בסבלנות 3-4 שבועות עד שתתרסק. הרי ממשלה כזאת הייתה מתפוררת, נרקבת ונושרת בתוך שבועות, והיינו נקלעים לסיבוב רביעי שבו נתניהו היה זוכה לרוב מוחלט ומחוקק חוקים שהיו מעמידים אותו מעל החוק. הפנטזיה הזאת – כל כולה חלומות אינפנטיליים באספמיה. הרי גם הבסיס של התמרון, תמיכת כל כחול לבן במהלך, לא היה בידיו. הוא היה משוכנע שכל חברי כחול לבן, שיום ולילה התחייבו בפני הציבור שלעולם לא יקימו ממשלה התלויה ברשימה המשותפת או אפילו בהימנעותה, יקפצו לדום ויתנו יד למהלך. אני קובע מידיעה, שיש עוד ח"כים בכחול לבן, שלא העזו כמו יועז הנדל וצביקה האוזר לסכל את הפיגוע, ונוח היה להם שהשניים יעשו בעבורם את המלאכה, אך בבוא היום מצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

כשהפנטזיה הזאת ירדה מהפרק, באה לעולם הפנטזיה הבאה, ילדותית וחסרת שחר כקודמתה. בשיאו של משבר ושעת חירום חסרי תקדים, הממשלה תילחם בקורונה ובמקביל כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים ותשנה חוקי יסוד במחטף. זה היה מדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ומהאנרכיה הזאת היה נבנה רק אדם אחד. היינו הולכים לבחירות בתוך קורונה. ההצבעה הייתה נמשכת מספר שבועות, כי הרי אי אפשר היה לקיים אותה ביום אחד. ובבחירות – נתניהו היה זוכה לפחות ב-70 מנדטים, כי הציבור היה מכה את מי שגררו את המדינה לאנרכיה. הדבר הראשון שהכנסת הזאת הייתה עושה הוא חקיקת חוק התגברות רדיקלי, של 61 ח"כים, ומיד מבטלת את החוקים הפרסונליים ומחוקקת חוקים צרפתיים למיניהם, שהיו מעמידים את נתניהו מעל החוק. בקיצור, מדובר בטירוף מערכות. ואיך החלילן מהמלין הזה הצליח להוליך אחריו אדם רציני כמו בוגי יעלון, שאיבד את המצפן וטעה בניווט, לא ברור לי. פשוט טירוף.

צריך להבין – שלוש מערכות בחירות הוכיחו שני דברים. א. שאין הכרעה ולכן הממשלה האפשרית היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. ב. שחצי מהעם דבק בנתניהו. אי אפשר להחליף את העם ואיני רוצה להחליף את העם. אני מכבד את רצון הבוחר, ותומך בכל לבי בממשלת אחדות לאומית. זו ממשלת אחדות לאומית בתנאים מצוינים לטובת כחול לבן. למרות הנטישה הבוגדנית של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן המפולגת מקבלת תנאים כאילו היא כחול לבן בשלמותה – ממשלה פריטטית, רוטציונית, התיקים החשובים ובהם תיק המשפטים בידיה. הסוס הטרויאני יעוף ממשרד המשפטים. ובעוד שנה וחצי נתניהו יסיים את תפקידו כראש הממשלה. כן, רק בדרך הזאת נראה את השילוש הלא-קדוש; האב, האם ורוח השטות, יוצאים את בלפור. כעת התנאים לממשלת אחדות מצוינים. אין לנתניהו 61 ח"כים, אין לו יכולת לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הוא לא יוכל להתחמק מן המשפט ובמשפט הוא יישפט על פי הראיות, ויש שופטים בירושלים.

* התעלול התורן – אחרי כישלון התעלולים הקודמים של לפיד&שלח, שהתבססו על פנטזיות, כעת יש להם הברקה נוספת (שכבר הוצעה לפני מספר שבועות, טרם החלטתו האמיצה של גנץ). הם מציעים "להקפיא את המצב", כי טכנית אי אפשר היום לצאת לבחירות. אבל הם אינם מציעים שבחצי השנה הזאת האופוזיציה רק תירתם לעניין הקורונה, אלא שעה שהממשלה תעסוק בקורונה, כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו, ואז נלך לבחירות. כלומר, שוב אותה צורת מחשבה, שכולם ישחקו על פי התפקיד שלפיד&שלח ילהקו אותם. כלומר, ברגע שיחוקק החוק, הליכוד יחליף את נתניהו ותקום ממשלת אחדות, או הבלוק יתפרק, או תהיינה בחירות ללא נתניהו. וזו עוד פנטזיה נוספת על הפנטזיות הקודמות. מצב שבו ממשלה נלחמת בקורונה וכנסת לעומתית עוסקת בפוליטיקה רובנית כוחנית שמנצלת רוב מלאכותי, שאינו יכול להקים קואליציה אלא רק להתאחד באופן נגטיבי נגד אויב משותף, תדרדר אותנו לאנרכיה. החקיקה הזאת (שספק אם בג"ץ יאשר אותה) תדרדר את מצב החברה הישראלית ואת בסיס הלגיטימיות לפוליטיקה. כל החצי שנה הזאת תיהפך למערכת בחירת בצל המגפה; מערכת בחירות קשה, אלימה ומכוערת כפי שלא ידענו מעולם. עוד חצי שנה ללא ממשלה נבחרת, ללא יכולת להעביר תקציב, דווקא במשבר הכלכלי העמוק הצפוי לנו בעקבות הקורונה. וכעבור כחצי שנה, במקום הירתמות לאומית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, השלכת מיליארדים לפח על סיבוב בחירות מיותר, רביעי. סביר להניח שתוצאות הבחירות, תענקנה לנתניהו רוב מוחלט, כי הציבור יעניש את מי שדרדר אותנו לאנרכיה הזאת. דבר ראשון שתעשה הכנסת בהובלתו היא פסקת התגברות רדיקלית, שלמעשה תבטל את הרשות השופטת ומיד ביטול כל החוקים נגד נתניהו וחקיקת חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. הפנזטיות של לפיד&שלח מסוכנות.

* השתמש וזרוק – בחדשות הערב ביום חמישי בערוץ 12, היו שתי כתבות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, אך הן קשורות מאוד זו לזו. האחת, במהדורה המוקדמת, ראיון עם בוגי יעלון. השניה, במהדורה המרכזית, ראיון עם מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצי הלוי.

בראיון עמו, שב יעלון והצדיק את הרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ("הערבים" בלשונו). הוא שוב חזר על הטענה שצריך אותם בסך הכל להצבעה אחת. בראיון עם הרצי הלוי הוא דיבר על תרחיש שבו אם תתפרץ קורונה ברצועת עזה, הדרך של הנהגת החמאס להתמודד תהיה פרובוקציה נגד ישראל. הוא הזהיר את חמאס מפני תגובה קשה מאוד, והזכיר את חוסר הפרופורציה בין מה שחמאס מסוגל לעשות לנו למה שאנו מסוגלים לעשות להם.

נחזור לראיון עם יעלון. הוא באמת חושב ש"הערבים" הם פראיירים? הם יסכימו לשכב על הגדר במהלך של "השתמש וזרוק"? בלי מחיר?

הנה תרחיש. קמה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. הייתה הצבעה אחת. ואז מתרחש התרחיש שעליו דיבר הרצי הלוי. וישראל תגיב באופן "בלתי פרופורציונלי" כפי שהוא איים.

ומה? מה תעשה הרשימה המשותפת? היא הרי כבר הצביעה את "ההצבעה האחת". אבל הממשלה צריכה להעביר חוקים? היא צריכה להעביר החלטות בכנסת ובוועדותיה? היא צריכה לאשר תקציבים בוועדת הכספים? יעלון באמת חושב שניתן לתפקד כממשלת מיעוט, שכמובן תאבד את רשת הביטחון? שבכל יום הממשלה תיפול בכל ההצבעות במליאה ובוועדות? כמה זמן הממשלה תקרטע כך? כמה זמן היא תחזיק מעמד? שבועיים? חודשיים? עד העברת תקציב המדינה? או אולי כדי לפצות אותם ולפתות אותם להחזיר את רשת הביטחון, נשלם להם ב… אני אפילו לא רוצה לדמיין מה תהיינה דרישותיהם.

ואולי בכלל… ישראל לא ממש תגיב, מפחד מפני תגובתה של הרשימה המשותפת? לא. אפשרות כזו אני אפילו לא מעלה על דעתי.

* בוגי צדק – בראיון עמו בערוץ 12 נשאל בוגי יעלון על כך שהח"כים שהוא הביא, הנדל והאוזר, הכשילו את הניסיון להקים ממשלת מיעוט. והוא השיב: "שהוא לוקח אחריות" על השגיאה ותקף אותם בחריפות על "התנהגותם".

אני מבין את יעלון. הוא באמת עשה טעות. הוא היה צריך לבחור ח"כים מזן אחר. אבל הוא יכול להתנחם בכך שהוא קיבל גם החלטה נכונה. הוא לא הכניס אותי לרשימה. כי אני הייתי נוהג בדיוק כמו יועז וצביקה. לא הייתי מתקרנף, הייתי נאמן לדרך, לערכים, לעקרונות ולהתחייבות לבוחר.

אני בטוח שבוגי למד מטעותו. להבא הוא יבחר רק יס-מנים ופיונים חסרי מצפן, חסרי חוליות ונטולי מחשבה עצמאית.

* עתירה לא רלוונטית – העתירה לבג"ץ שנועדה למנוע מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם, כבר אינה רלוונטית, כיוון שהנשיא לא הטיל על נתניהו את המנדט. כעת, כדי שנתניהו יעמוד בראש הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים לפחות. אני משער שגם נגד זה תהיינה עתירות. כיוון שאני משוכנע שבג"ץ היה דוחה גם עתירה נגד הטלת המנדט בידי הנשיא, קל וחומר שהוא ידחה עתירה נגד החלטת הכנסת בנדון.

* דף המסרים החדש – דף המסרים החדש מתעשיית ההסתה של נתניהו, שאותו מדקלמים החסידים בהמוניהם, הוא דה-לגיטימציה לעו"ד ליכט המייעץ לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, באשמה הנוראית שהלה שירת במסירות את עם ישראל בפרקליטות המדינה. לא ייאמן, לאיזה שפל בזוי הם יורדים.

ניגוד אינטרסים… חחחחח. איזו עליבות. ניגוד האינטרסים היחיד במו"מ הזה הוא עצם העובדה שהוא מתקיים עם הנאשם עצמו. הניסיון לדה-לגיטימציה של הפרקליטות, שמצטרף אליו ניסיון לדה-לגיטימציה לאנשי הפרקליטות לשעבר, הוא דבר מחפיר, לא לגיטימי ומביש.

* מי שלא רצה את אדלשטיין – מי שלא רצו את יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת – יו"ר ממלכתי לעילא ולעילא, שהגן על הכנסת ושמר על כבודה ועצמאותה מול דורסנותו של נתניהו גם במחיר מסעות הסתה ושיימינג איומים ונוראים בתעלות הביבים בניצוחו של יאיר נתניהו הג'ורה, שכל תקופת כהונתו ובכל חייו הפוליטיים כיבד מאוד את בית המשפט, שזכה להוקרה והערכה מכל חלקי הבית, שאחרי הסיבוב הראשון כחול לבן הצביעו בעדו כיו"ר הכנסת, וכאשר עמד בדילמה בין מצפונו לבין פסק דין (פס"ד שגוי גם לדעתי) של בית המשפט בחר להתפטר – קיבלו (כלומר כולנו נקבל) את יריב לוין כיו"ר הכנסת. לוין הוא עוכר בית המשפט ומערכת המשפט, אידיאולוג של גימוד הרשות השופטת ויס-מן של נתניהו. זה מחיר הפופוליזם של כחול לבן, שרצתה לרצות את "הבייס" שהפך את אדלשטיין ל"אויב העם".

* התנצלות – אחרי שהנבל המנוול, הבן של, איחל מוות לזקנים ממחנה השמאל, כיניתי אותו ביב שופכין.

אני מתנצל מעומק לבי בפני בִּיבֵי השופכין על ההשוואה המעליבה.

* חוליגנים – בהפגנת הדגלים השחורים השתתפו בני בליעל מנוולים, תחתית החבית של החברה הישראלית, אספסוף במובן הנמוך ביותר שיש, שקראו קריאות על כך שלא צריך היה להציל את נתניהו מטביעה בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

ביזיון! חוליגנים נאלחים! מסיתים ומדיחים!

מזעזע לראות אנשים שמידרדרים לתת רמתו של יאיר נתניהו.

* הפגנת הבל – המפגינים בשחור הפגינו כביכול נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל הפגנתם מפריכה מתוך עצמה את טענתם. שעה שישראל, כמו כל העולם, נאבקת בנגיף הקורונה, ואזרחי ישראל נמצאים בשל מצב החירום ברמות שונות של סגר, ואסור אפילו להתפלל במנין, יש רק החרגה אחת. בהנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה החדשCOVIT-19) ) סעיף 21 "מניעת התכנסויות", סעיף קטן יא נאמר: "מותרות הפגנות והשתתפות בהליכים משפטיים לפי הצורך תוך שמירה על ההנחיות והוראות
התקנות, לרבות לעניין כללי התנהגות במרחב הציבורי". למה? כיוון שישראל היא דמוקרטיה וגם בשעת חירום זו, נשמרת זכות ההפגנה. אז על מה הם מפגינים?

כאשר היו פעולות לא דמוקרטיות באמת, כמו הניסיונות לחוקק חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, אכן היה צורך להתריע נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל בהתמודדות עם הקורונה אין כל פגיעה בדמוקרטיה, ובאופן כללי, יש מעט דמוקרטיות ליברליות כמו ישראל.

בקיצור, הייתה זאת הפגנת הבל על כלום.

* סיכון מחושב – יש מידה של סיכון בהקלות ובתהליך היציאה ממדיניות הסגר. יתכן שבעוד שבוע שבועיים יתברר שהן האיצו את התפשטות המגפה ויהיה צורך לסגת מחלק מן ההקלות ומיד תופנה ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות על "ההימור המסוכן". אבל בעיניי ההחלטות ראויות ונכונות והייתי תומך אפילו בשחרור יתר, כולל במערכת החינוך. סגר אינו יכול להיות מדיניות ואינו יכול להאריך ימים. אי אפשר לראות את מכלול חיינו אך ורק דרך הפריזמה הבריאותית ולא כל שכן – פריזמה של מגפה אחת, מסוכנת ככל שתהיה. הנזק למשק ולחברה, לחינוך ולתרבות, לבריאות הנפש של אזרחי ישראל ולאיכות החיים, וכן לבריאותם של מי שסובלים ממחלות אחרות, כתוצאה מהסגר, חייב להילקח בחשבון. את הקורונה יש לראות כחלק מאותו מכלול.

לכן, גם אם בדיעבד יתברר שהסיכון היה גבוה מדי ויהיה צורך לסגת – נכון לקחת את הסיכון המחושב. סגר ממושך הוא כסת"ח. יואב שורק כתב, בצדק, שאיננו עושים סגר בשל תאונות הדרכים, למרות שברור שאם לא תהיה תנועת מכוניות, לא תהיינה תאונות דרכים. ההשוואה נכונה. הסגר היה צעד הכרחי לבלימה, וכעת חשוב לשחרר.

* חותמת גומי – כל ההחלטות שנתניהו ומנכ"לי משרד הבריאות והאוצר מסרו במוצ"ש, כלל כלל לא היו החלטות, כיוון שהן מחייבות החלטת ממשלה, והממשלה התכנסה רק בלילה, שעות אחרות אחרי ההודעה עליהן.

נתניהו הפך זאת לשיטה. קודם הוא מפרסם לציבור את ההחלטות ורק אח"כ מביא אותן לממשלה. הוא מזלזל בממשלה, בשרים ובכללי המשחק הדמוקרטי, כדי להעצים את עצמו ולגמד את שאר השרים.

נתניהו והתעשיה שלו מפמפמים את תאוריות הכזב על "מדינת העומק" ושלטון הפקידים על חשבון נבחרי העם, ובמקביל הוא עצמו עובד עם הפקידים מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, תוך זלזול בוטה ומופגן בהם.

אני מקווה מאוד שממשלת האחדות, שאני מאמין שתקום, תחזיר את ניהול המדינה לתלם הדמוקרטי.

* מחלות רקע – מגפת הקורונה תקפה אותנו כאשר אנו מתבוססים במחלות רקע – המחנאות, הפלגנות, ההקצנה לשני הצדדים, ההיגררות אחרי השוליים הרדיקליים בשני הצדדים (הכהניסטים והרשימה המשותפת), השחיתות, ההסתה נגד מדינת החוק, דו שיח של חרשים, פולחן אישיות למנהיג, שנאת אחים ועוד. ללא אותן מחלות רקע הייתה לנו ממשלה נבחרת ויציבה שיכלה להתמקד בניהול המשבר. ללא אותן מחלות רקע לא היה צורך בממשלת אחדות לאומית, אבל אם היינו רואים בכך צורך היא הייתה קמה בקלות, בתוך ימים. התרופה היחידה למחלות הרקע היא ממשלת אחדות. לא, ממשלת אחדות אינה תרופת פלא שתביא מזור לכל תחלואינו, אך היא התנאי ההכרחי לעצור את ההידרדרות, לייצב את החולה ולאפשר תחילת החלמה. אלא שבשל אותן מחלות רקע, הקמתה של ממשלת האחדות נתקלת בקשיים רבים כל-כך, עד שהיכולת להקים אותה נראית כמעט בלתי אפשרית. יש לקוות, שההכרח להקים אותה יביא את הצדדים לעשות את הצעד ההכרחי כל כך.

* דוגמה אישית – נפתלי בנט ויתר על 20% משכרו. כל הכבוד! אני יודע לפחות על שני ח"כים נוספים שעשו כן – גדעון סער ועמיר פרץ. יבורכו. ואם יש נוספים שאיני יודע עליהם, אך גם הם נהגו כך – אף הם ראויים לשבח.

דוגמה אישית היא בסיס המנהיגות.

* הצד השני של הזום – "מה'ייתה עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת", תהתה להקת כוורת ב"שיר המכולת". ואני שואל, מה הייתי עושה אם הסגר היה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט.

ננסה לשער לעצמנו אותו סגר, רק בלי ווטסאפ, בלי דוא"ל, בלי אינטרנט, בלי זום. המחשבה הזאת נדמית לי כסיוט. בסיטואציה הזו הבידוד היה כצינוק.

הרבה דובר לאורך השנים על הלימודים המקוונים, על כך שמערכת החינוך מפגרת כל כך אחרי הטכנולוגיה ונמנעת ממימוש היכולת ללימוד מרחוק. והנה, החזון הטכנולוגי קורם עור וגידים ומערכות החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, יודעים לתת מענה מרחוק.

את יישומון זום לא הכרתי עד הקורונה. ועכשיו – היא מנת חלקי באופן יומיומי; ישיבות, פגישות עבודה, הרצאות, בית מדרש, אירועים קיבוציים, מפגשים משפחתיים. איך יכולנו להסתדר עד כה בלי הזום?

אנו נהנים מהקדמה הטכנולוגית שהופכת את החיים שלנו להרבה יותר קלים, מהירים, קומוניקטיביים. בשש אחרי הקורונה טכנולוגיות "המרחוק" המקוונות ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, מחיינו, מעבודתנו ומלימודינו. הרווחנו.

אבל יש לכך גם צד שני. ככל שאנו משתמשים יותר בטכנולוגיות ה"מרחוק" אנו לומדים גם את מגבלותיהן. לא יעזור, אף טכנולוגיה אינה יכולה להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי, האנושי, החברתי. אין דין ישיבת זום כישיבה פנים אל פנים. אין דין לימוד מרחוק ללימוד בצוותא. אין להשוות שיעור בכיתה לשיעור דרך המסכים. זו אינה אותה אינטראקציה, זו איכות אחרת.

טוב שיש את הטכנולוגיות הללו, טוב שנחשפנו אליהן, הן מייעלות את חיינו ומן הסתם גם בעתיד נחסוך הרבה זמן וכסף של נסיעות לישיבות שאפשר לקיים מרחוק. אבל ככל שנוכל, נשמח להיפגש, הן לעבודה והן לבילויים ובוודאי למשפחה. כי זו משמעות היותנו חיה חברתית.

* אש זרה – פרשת השבוע היא פרשת "שמיני". לב הפרשה הוא סיפור מותם של נדב ואביהוא – בניו של אהרון הכהן הגדול. בטקס חנוכת המזבח, לנגד כל עם ישראל, הם עלו כדי לבצע את תפקידם בטקס, על פי פרוטוקול מפורט. לפתע, כך כתוב, הם הדליקו "אש זרה" שלא נצטוו להדליק, ועל המקום יצאה אש מן השמים והרגה את שני האחים, בשידור חי מול כל עם ישראל ולנגד עיניהם של אהרון אביהם ומשה דודם.

האש הזרה היא אש הקנאות הדתית – היומרה והיוהרה להיות יותר מחמירים מן החומרות, יותר אדוקים מאדוקים, יותר צדיקים מצדיקים. התורה פוסלת את הקנאות הזאת.

ראיתי את התפרעות הקנאים החרדים בקסבה של מאה שערים, בהפגנה נגד האיסור להתפלל במניין בעידן הקורונה. לא רק את הוראות המדינה השנואה עליהם הם הפרו, אלא גם את הוראות גדולי התורה כולל רבני העדה החרדית הקנאית. אבל לקנאות אין גבול. ככל שתקצין, יהיו קיצונים יותר, קנאים יותר. זו התגלמות האש הזרה של הקנאות.

* תחזית הקורונה שלי – אציג את התחזית שלי לקורונה, ובעוד מספר חודשים אומר בשמחה: "אמרתי לכם".

והרי התחזית: בעוד מספר חודשים, בעקבות התפתחות הקורונה (שאין לי מושג מה תהיה) הרבה מאוד אנשים יגידו "אמרתי לכם".

תראו שאני צודק.

* קווים אדומים – דיווח בעיתון לבנוני על עסקת השבויים הנרקמת מדאיג מאוד. אסייג את דבריי ואציין שהעיתון מתבסס על גורמים בחמאס, ויתכן שמדובר בפייק ניוז או לוחמה פסיכולוגית. על פי הדיווח, חמאס דורש שחרורם של 250 מחבלים תמורת מידע על השבויים והנעדרים.

על המידע אין לשלם כל מחיר. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל, יש להחזיר את כל הגופות של מחבלים שבידינו. תמורת ישראלי חי, יש לשחרר מחבל חי. זה העיקרון שצריך להנחות את ישראל.

על פי אותו דיווח, חמאס עומד על דרישתו שכל משוחררי עסקת שליט שנאסרו מחדש ישוחררו. זו דרישה שאסור אפילו לדון עליה, כי משמעותה היא קבלת העיקרון שישראל משחררת מחבלים ומסכימה לכך שהם ישובו לעסוק בטרור, ויש להם חסינות לכל החיים.

בעבר, כל עסקאות השבויים החמורות הללו, שעלו בסופו של דבר במחיר דמים כבד, קיבלו רוח גבית מהציבור, שתמך בהן ברובו הגדול. אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי למד את הלקח, ודעת הקהל תציב בפני הממשלה קווים אדומים.

* עלילת פוסט פסח – ב"הארץ" התפרסמה ידיעה כאילו ישראל התנתה העברת מכונות הנשמה לרצועת עזה תמורת מידע על השבויים והנעדרים הישראלים שבידה. הן חמאס והן ישראל הכחישו את הידיעה הזאת. זה לא הפריע לגדעון לוי לפרסם פשקוויל ארסי, שבו השווה את העסקה, שלא הייתה ולא נבראה, לעסקה הנאצית של "משאיות תמורת יהודים". ימים ספורים לפני יום הזיכרון השואה, כותב התועמלן האנטי ישראלי פשקוויל בסגנון מובהק של מכחיש שואה.

הוא טוען שישראל צריכה ללא תנאי להעביר מכונות הנשמה ושלאור הקורונה ישראל צריכה ללא תנאי מיוזמתה לשחרר את אלפי המחבלים הכלואים בישראל (אסירים פוליטיים כהגדרתו האורוויליאנית), ומצדיק את חמאס שמחזיק בידיו ישראלים חסרי ישע וגופות של חללי צה"ל בלי למסור מידע על מצבם.

והוא הוסיף עלילת דם חדשה: "ישראל גם שבה וריססה מהאוויר את השדות שליד הגדר. הרוח נשאה את החומרים הרעילים אל מחנות הפליטים". מדובר כמובן בריסוס שדות חקלאיים של יישובי עוטף עזה, כפי שמרוססים כל שדות החקלאות. עכשיו גדעון האו האו מעליל על ישראל בהחדרת חומרים רעילים למחנות הפליטים. רגע, עונת עלילות הדם נגד יהודים לא אמורה להיות לפני פסח?

* סיפורים מלבנון – בימים האחרונים נחשפתי לקבוצת הפייסבוק החדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". הסיפורים והעדויות – מרתקים. ניתן לכתוב מהם ספר שיתעד את הימים ההם, דרך עיני הלוחמים בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה.

רוב הכותבים צעירים ממני, ששירתו ברצועת הביטחון בשנות ה-90. גם אני צירפתי סיפורים, משירותי הסדיר בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, בעומק לבנון.

* חמץ ראשון – בילדותנו הרחוקה, עם צאת שביעי של פסח נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער או לסביח המקורי (שעל שמו קרויה המנה), ברח' עוזיאל בר"ג, ועומדים בתור אינסופי כדי לקנות את החמץ הראשון.

אבא שלי סלד מהמנהג הזה. הוא טען שזה מנהג של "פרעסערים". "אפשר לחשוב שרעבתם, ואינכם יכולים להמתין בסבלנות למחר בבוקר". כמובן שהוא צדק.

השנה, התורים האלה לא התקיימו, וכל בית ישראל המתינו בסבלנות לבוקר שלמחרת.

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שאני אוכל הוא המופלטות במימונה. בשנים הראשונות הייתי נוסע לחניכיי בנצרת-עלית (היום נוף הגליל) ומתארח במימונה אצל הורי החניכים (עברתי מבית לבית, בין המשפחות של יוצאי גלות מרוקו). כעבור שנים אחדות התחלנו לחגוג באורטל את המימונה כהלכתה. אבל השנה, מה לעשות, אסור להתכנס, ואי אפשר לחגוג.

אבל הראש האורטלי ממציא לנו פטנטים. לא, את המימונה אי אפשר לחגוג בזום. אבל צוות המימונה טרח וכל משפחה קיבלה "ערכת מימונה" עם מופלטות וספינג' טריים וחמים, עם חמאה ודבש, למימונה במשפחה הגרעינית.

* חג שמח – באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל שאלה אחת הקוראות: "למה כולם אומרים 'חג שמח'. החג הזה אינו שמח משום בחינה עבור מיליוני אנשים במדינה הזו". והיא פירטה את צרות הקורונה, המובטלים, הקשישים הבודדים וכו'. ולהפתעתי רוביק הגיב: "אין לזירה הלשונית אלא להסכים. החג השנה עצוב. נכון שברכות הן קלישאות המאבדות את משמעותן, אבל במקרה זה הצרימה גדולה מדי".

זאת טעות יסודית. "חג שמח" זה איחול, לא ציון עובדה. כשאנו מברכים ב"חג שמח" אנו מאחלים לאיש שיחנו שהחג שלו יהיה שמח. ולכן, דווקא ככל שעצוב יותר, כך ברכת "חג שמח" נכונה יותר ונחוצה יותר.

אגב, לי היה באמת חג שמח. וסדר שמח מאוד בהרכב משפחתי גרעיני מצומצם. למה? כי בחרתי להיות שמח ולעשות שמח.

* ביד הלשון

מעלה צביה – היישוב מעלה צביה בגוש משגב הוא יישוב קהילתי השייך לכת האִימֶן. היישוב נוסד כקיבוץ של התק"ם ב-1978, אך נסגר וב-1986 נמסר לגרעין של אימן.

מעלה צביה מנציח את זכרה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות. צביה הייתה נשואה ליצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד (סגנו של מרדכי אנילביץ'). שמה בפי כל היה צִבְיָה.

צביה ואנטק, שניהם מנהיגים כריזמטיים מלידה, היו מנהיגי תנועת הנוער "דרור-החלוץ", מייסדי ומנהיגי קיבוצם ודמויות מופת מרכזיות ובעלות השפעה בתנועת הקיבוץ המאוחד. הם היו מקורבים מאוד לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, והיו ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.3.20

* המבוגר האחראי – על פי כל הסימנים נתניהו אינו רוצה ממשלת אחדות. גנץ רוצה אבל מחושק על ידי לפיד ויעלון. אבל האינטרס הלאומי מובהק. המדינה אינה שייכת להם אלא לנו, האזרחים. עלינו להשמיע את קולנו ולהפעיל לחץ כבד, כי מישהו במדינה צריך להיות המבוגר האחראי.

* מבחנו של מנהיג – בני גנץ ניצב בפני מבחן מנהיגות ממדרגה ראשונה. המבחן שבו עומד האינטרס הלאומי מול אינטרסים זרים. האינטרס הלאומי הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. גנץ ביקש וקיבל מנדט לרעיון גדול: ישראל לפני הכל. אני בחרתי בו מתוך אמונה שזה מה שידריך אותו.

על בני גנץ להחליט על ממשלת אחדות לאומית לאלתר. עליו להפעיל את כל כובד משקלו המנהיגותי כדי שכחול לבן בשלמותה תצטרף לממשלת האחדות, אבל ללכת למהלך גם במחיר פילוג בכחול לבן.

* קריאה נרגשת – קריאה נרגשת לשלושת הרמטכ"לים שבחרתי בהם ופעלתי בשליחותם בשלוש מערכות הבחירות האחרונות: חייבים להתקדם לממשלת אחדות לאומית, כי ישראל לפני הכל.

* שביתת נשק – הקמת ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון, ויש לדחוק כל מה שעלול להפריע להשגתו. לכן, על הליכוד וכחול לבן להכריז על שביתת נשק כל עוד מתנהל מו"מ על הקמת ממשלת האחדות. להקים ועדות זמניות של הכנסת על בסיס פריטטי עד הקמת הממשלה. לדחות את בחירת היו"ר עד אחרי הקמת הממשלה. יש צורך ביצירת אמון ולא בהריסתו.

* לה-פמיליה של הביביזם – אני פוגש בפוסטים מתלהמים של אנשים הנוהמים בעורפו של נתניהו ומדרבנים אותו לא להקים ממשלת אחדות אלא להשליך את החברה הישראלי לגלגלי סיבוב בחירות רביעי.

יש להם נימוק לאומי מכריע – סקרים שבהם יש לנתניהו רוב בבחירות אילו יתקיימו עכשיו.

אלה אנשים שמהותם היא הסיסמה: ישראל אחרי הכל. זאת צורת חשיבה אנטי פטריוטית של אנשים קטנים, עסקנצ'יקים עלובים, אנשי חשבונאות עסקנית עקרה, שצר עולמם כעולמו של נגיף קורונה.

רק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון. שדיאגרמת הסקרים שעליה הם מצביעים עלולה להתהפך עליהם, ואולי דווקא בשל השלכות הקורונה, שעוד איננו יכולים להעריך מה תהיינה.

החברה הישראלית זקוקה היום לממשלת אחדות לארבע שנים, שתתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל, כולל משבר הקורונה ואתגרי היציאה ממנו.

* תביעת הסף – תביעת הסף של כחול לבן במו"מ על הקמת ממשלת אחדות צריכה להיות תיק המשפטים בידי כחול לבן לארבע שנים. תמורתו, עליה לוותר על תיק החוץ. אם נתניהו באמת רוצה באחדות, כפי שאמר בנחרצות בראיונות הטלוויזיה, עליו לוותר על תיק המשפטים, ואני מאמין שבכך תיסלל הדרך לאחדות.

בנוסף לכך, על כחול לבן לדרוש את תיק הבריאות. לא כתנאי אולטימטיבי, אך כדרישה במו"מ. זה היום תיק בכיר ביותר, בתקופת ההתמודדות בקורונה. כחול לבן הציגה את המחדל הלאומי במערכת הבריאות לפני הבחירות והתחייבה לחולל בו שינוי משמעותי. גנץ אמר שממשלה בראשותו תשמור בידיה את תיק הבריאות. לכן, כעת עליה לדרוש אותו.

* אמנות האפשרי – יש לי פנטזיה. מחר בבוקר נתניהו יודיע שהוא פורש והולך לעסוק בענייניו המשפטיים, ומיד הליכוד וכחול לבן יקימו ממשלת אחדות לאומית.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. הפוליטיקה המעשית חייבת להיות עם רגליים על הקרקע. אחרי שלושת הסיבובים ברור שזה לא יקרה. ממשלת אחדות, שהיא בעיניי הכרח לאומי, יכולה להיות רק עם נתניהו.

בעולם הפנטזיה לא אוותר על הטוב במרבו. בחיים עצמם, לעתים יש להתפשר על הרע במיעוטו.

* דרושה: מפלגת מרכז – כבר שנים רבות אני כואב את ההתפלגות של החברה הישראלית לשני מחנות – "השמאל" ו"הימין", התהום ההולכת ונפערת בין שני המחנות וההקצנה בתוכם. אחד הביטויים להקצנה, היא ההתגבשות של כל מחנה כאוטומט בעד דברים שעד לפני זמן קצר לא היו עולים על הדעת. לדוגמה, ההתגבשות של מחנה הימין בעד אלאור עזריה, שעשה מעשה שמנוגד בתכלית לערכים, גם של הימין הישראלי. ובאותה תקופה, ההתגבשות של מחנה השמאל בעד דבריו החמורים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבטקס יום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אמירה שעד לפני זמן קצר הייתה תועבה בשמאל הציוני. וביטוי נוסף הוא הלגיטימציה לקצוות הרדיקליים. הימין, שהחרים את הכהניזם, הפגין נגדו, תמך בהוצאתו מחוץ לחוק, החל לקבל אותו כלגיטימי. השמאל, שתמיד עמד בחוד החנית במלחמה נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, החל לקבל אותו כחלק מן המחנה. כך, למשל, הלגיטימציה לארגון עוין כמו "שוברים שתיקה" שפועל נגד מדינת ישראל והפך ללגיטימי, וכך גם הלגיטימציה לרשימה המשותפת.

כחול לבן נועדה להיות מפלגת מרכז, ובתור שכזו היה עליה להיות הגשר מעל פני התהום, מי שמעצבת ומשקמת את ההסכמה הלאומית הציונית, דמוקרטית, ממלכתית של החברה הישראלית, ומהווה משקל נגד להקצנה של השמאלימין שנגרר אחרי השמאלימין הרדיקלי. והנה, דווקא כחול לבן הולכת להקצנה מטורפת, של העדפת ממשלה שקיומה תלוי ברדיקליות אנטי ציונית, על פני ממשלת אחדות לאומית שתבטא את הסולידריות הישראלית בעת משבר.

הצורך במפלגה שתהיה מה שכחול לבן הייתה אמורה להיות קיים היום בדיוק כפי שהיה קיים ביום הקמתה. ואני מקווה מאוד ומאמין שמפלגה כזו קום תקום.

* העדפה מתקנת – העובדה שלמעלה מעשירית מחברי כנסת ישראל הם מטעם מפלגה השוללת את קיומה של המדינה, היא איום על הדמוקרטיה. העובדה שרוב מוחלט של ערביי ישראל הצביעו למפלגה אנטי ישראלית, היא איום על המרקם החברתי של ישראל. יש להתמודד עם האיום הזה.

התופעה הזו מחייבת את מדינת ישראל לחשבון נפש. האם עשינו את כל הנחוץ כדי שערביי ישראל ירצו להשתלב במדינה ולא יהיו לעומתיים לקיומה? האם באמת כל אלה שמצביעים לרשימה המשותפת תומכים באידיאולוגיה האנטי ישראלית שלה, או שחלקם, רבים מהם, דווקא מעדיפים להשתלב במדינה וניתן לקרב אותם?

כדאי שנשכיל לקבל את תוצאות הבחירות כסימן אזהרה שמחייב אותנו לשינוי. שינוי, באמצעות שילוב ערבים ישראלים בחיים הפוליטיים הנורמטיביים בישראל. בממשלה הבאה, ואני מקווה שהשכל הישר יגבר והיא תהיה ממשלת אחדות לאומית, מן הראוי למנות שר ערבי או שרה ערבית, שאינם שייכים לרשימה המשותפת. הוא יכול להיות שר באחד המשרדים הקיימים, או לעמוד בראש משרד מיוחד לקידום החברה הערבית. מן הראוי שבבחירות הבאות כל מפלגה תשריין לפחות מקום ריאלי אחד למועמדים ערבים.

כמו כן, יש לחוקק את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. החוק הזה אינו סותר כהוא זה את חוק הלאום, שכלל אינו עוסק בשאלת השוויון האזרחי וכמובן שאין סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי מלא.

* הסתה – מסע הסתה, דה-לגיטימציה ודיבה נערך בשבועות אלה כלפי ישראלים שסבורים שהרשימה המשותפת אינה פרטנר ראוי לקואליציה או לכך שממשלת ישראל תהיה תלויה בה. לב ההסתה היא האמירה החצופה והשערורייתית, שההתנגדות הזאת היא "גזענות", ושהיא השתקת ציבור המצביעים לאותה רשימה ופגיעה בזכויותיהם ובעקרון השוויון.

הטענה הזאת מבטאת אי הבנה בסיסית במהותם של דמוקרטיה ופרלמנטריזם. בדמוקרטיה יש קואליציה ואופוזיציה. לשבת באופוזיציה זה ייצוג מכובד מאוד לאזרחים שבחרו במפלגה. שמונה פעמים בגין ניסה לנצח בבחירות, נכשל והצהיר: "נשרת את עמנו באופוזיציה". האם העובדה שמפלגה נמצאת באופוזיציה, מבטאת שלילת זכויותיהם של בוחריה? אם אלה שטוענים נגד התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת מתנגדים לקואליציה עם הליכוד – פירוש הדבר שהם שוללים ממצביעי הליכוד את זכויותיהם האזרחיות? הכנסת היא הייצוג של הבוחרים. לא הממשלה. הממשלה מבטאת את ההסכמים בין מפלגות בכנסת. כדי להסכים – יש צורך בבסיס משותף. אני שולל קואליציה עם מי שאין לי שום בסיס משותף אתו. לדוגמה – הכהניסטים. כל בסיס הערכים שלי מנוגד בתכלית הניגוד לכהניסטים. ולכן, לעולם לא אתמוך בקואליציה אתם. הוא הדין ברשימה המשותפת. במקום לכבד את עמדתי, מתייגים אותה בעזות מצח כ"גזענות". כלומר, אם מדובר בערבים, אני חייב להסכים לקואליציה אתם, גם כאשר כל בסיס הערכים שלי מנוגד לערכיהם? למה? בגלל שהם ערבים? הטענה הזו היא סוג של גזענות.

אני שולל קואליציה עם הרשימה המשותפת בשל האידיאולוגיה שלה, כפי שאני שולל קואליציה עם עוצמה כהניסטית בשל האידיאולוגיה שלה. האם אני שולל את הכהניסטים בגלל שהם יהודים? איש לא טוען זאת נגדי. באותה מידה איני שולל את הרשימה המשותפת בגלל שרובה ערבים.

למה אני שולל עקרונית וערכית קואליציה עם הרשימה המשותפת? כי מפלגה שאינה מקבלת את זכות קיומה של מדינת ישראל, אינה יכולה להיות חלק מקואליציה, וממשלה אינה יכולה להיות תלויה בה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אין מדינת ישראל אחרת. הרשימה המשותפת שוללת את זכות הקיום של מדינה יהודית. היא קוראת לביטול חוק השבות. היא קוראת למימוש "זכות" השיבה כלומר להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. היא תומכת באויבי ישראל בכל עימות; כך היה ב"צוק איתן", במלחמת לבנון השניה וגם ב"סבבים" האחרונים. הם נגד כל פעולה של צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, ורואים בה פשע מלחמה. הם שותפים ל-BDS. הם קוראים להעמיד את מפקדי צה"ל, ובהם שלושת הרמטכ"לים מכחול לבן, בבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה. כאשר הקבינט דן בדרכים שלנו להתמודד עם פיגוע מרמרה, ח"כית מטעם הרשימה המשותפת הייתה יחד עם המחבלים על הספינה. כמה אפשר להיתמם?

הטענה החצופה שהתנגדות לקואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית היא "גזענות", אינה אלא הסתה והוצאת דיבה. האם אני בעד קואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? האם הייתי מוכן לקואליציה עם גדעון לוי ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, אילו היו ח"כים? האם הייתי מוכן לקואליציה עם "שוברים שתיקה" אילו חלילה היו מפלגה בכנסת? כמובן שלא. כמה אפשר לשקר ולהסית? כן, לכנות התנגדות לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית "גזענות" – זו הסתה. הרשימה המשותפת היא רשימה לאומנית קנאית – נגד ישראל. מה משותף לקומוניסטים אתאיסטים אנטי-דתיים ולאיסלאמיסטים קנאים? הרי הם חלוקים בכל תחומי החיים. רק דבר אחד – עמדתם האחידה נגד קיומה של מדינה יהודית.

אפשר לחלוק על עמדה זו, אבל מי שטוען שהיא נובעת מ"גזענות", אינו אלא מסית ומדיח.

* מה אין במצע המשותפת? – במצע של הרשימה המשותפת לא מופיעה בשום מקום המנטרה "שתי מדינות לשני עמים". מדובר שם בנסיגה של ישראל לקווי 4.6.67 ופירוק כל ההתנחלויות, כלומר מקווי 4.6 ומזרחה מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים, אחרי טיהור אתני אכזרי של יותר ממיליון יהודים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ומזרח ירושלים כולל כל השכונות שקמו מאז מלחמת ששת הימים. אולם ממערב לקו הזה לא תהיה מדינה יהודית. ממערב לקו הזה יהיה "שוויון לאומי" – כלומר לא שוויון אזרחי לכל במדינת הלאום היהודית, אלא מדינה דו לאומית. המדינה הדו-לאומית הזאת תבטל את חוק השבות, כלומר תסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליית יהודים, אך תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות השיבה", כדי שתהפוך אף היא למדינה פלשתינאית נוספת.

* הרשות השופטת חיה ונושמת – האם הפסקת פעילות בתי המשפט למעט דיונים דחופים היא באמת פגיעה בדמוקרטיה וביטול הרשות השופטת?

אילו כל מערכות המדינה פעלו כסדרן זולת בתי המשפט, היה טעם בטענה הזאת. אבל כל המערכות במדינה פועלות בכפוף להנחיות שנועדו למנוע התקהלות, וכדי למנוע כל פעילות שאינה דחופה, מתוך אחריות לבריאות הציבור. לכן, נכון שכך יהיה גם בבתי המשפט.

אילו בג"צ היה מושבת היה טעם בטענה. אולם בג"צ פועל כסדרו ומפעיל באופן מעשי בקרה שיפוטית גם על החלטות החירום, ומטפל באופן מיידי בעתירות שהוגשו נגד חלק מן ההחלטות.

ובאשר למשפט נתניהו. המשפט יתקיים גם יתקיים. אין לו חסינות. אין בכנסת רוב לחקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. וטוב שהוא נדחה, כי באמת בעיצומה של שעת החירום ראש הממשלה לא צריך לבלות שעות בבית המשפט. הקראת כתב האישום נדחתה ותתקיים במאי.

דווקא מי שחושב, כמוני, שיש משמעות ציבורית וערכית מן המעלה הראשונה למשפט הזה, צריך לתמוך בדחייתו. חשוב מאוד שהקראת כתבי האישום תיעשה בקשב ציבורי מלא, ולא שתידחֵק לשולי השוליים של סדר היום הציבורי, ותוזכר, אם בכלל, כידיעונת בשולי החדשות.

* משמעות החלטת בג"ץ – המשמעות העיקרית של החלטת בג"ץ הקורונה, היא שהטענה ש"סגרו את הרשות השופטת" ו"אין בקרה שיפוטית" אינה נכונה. נכון, לשם הגנה על בריאות הציבור, גם בתי המשפט, כמו מרבית מוסדות המדינה, סגורים למעט מקרים דחופים. אולם הזרוע המרכזית של הרשות השופטת, בית המשפט העליון, שהיא הזרוע של בקרה שיפוטית על השלטון – עובדת גם עובדת. והבקרה השיפוטית קיימת גם קיימת. וכאשר הוגשו עתירות נגד צווי החירום, בית המשפט דן בהן באופן מיידי. זוהי צפירת הרגעה, למי שנכנסו להיסטריה על "קץ הדמוקרטיה".

שנית, העובדה שהשימוש בטכנולוגיית מעקב בידי שב"כ לא נאסרה, מעידה על כך שבית המשפט העליון נותן גיבוי להחלטה. עם זאת, בצדק התנה בית המשפט את המשך השימוש בהם מעבר לחמשת הימים הבאים בפיקוח פרלמנטרי. העובדה שלא הוקמו הוועדות החיוניות של הכנסת שנועדו לבקר את השלטון בשעת חירום היא שערורייה. כעת, יהיה זה האינטרס של הממשלה להבטיח שהכנסת תתפקד.

שלישית, לכל הטוענים שבית המשפט הוא לעומתי לממשלה והוא "פוליטי", הנה הוכח שבית המשפט העליון, שייעודו העליון הוא הגנה על זכויות האדם והאזרח, מאשר פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח, כאשר האינטרס הלאומי מצדיק זאת, ובלבד שיהיה פיקוח פרלמנטרי על הצעד.

פסיקת בית המשפט מבהירה את מושגי "הסבירות" ו"המידתיות" המושמצים. בית המשפט קובע שצעד, שבמצב רגיל לא היה עולה על דעתו לאשר אותו, מאושר בסיטואציה הזאת. למה? כי בסיטואציה החריגה הזאת הוא במתחם הסבירות והוא מידתי, ובלבד שתהיה עליו בקרה פרלמנטרית.

* ראיתיכם בקוצר ידכם – כאשר אני נזכר במסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והשקרים הארסי נגד יולי אדלשטיין בפעם האחרונה שהוא ניסה להיות קצת ממלכתי ולא קפץ דום לתכתיבים של נתניהו; מסע שאותו הוביל המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה, והוא דוקלם בידי גדודים של חסידים שוטים, אני יכול להבין למה אדלשטיין מפחד לחזור על ה"טעות" ולנסות שוב להיות ממלכתי. מבין, אבל לא יכול לקבל.

קיומו של פרלמנט פעיל ועובד הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כך בכל מצב וקל וחומר בשעת חירום. ובשעת חירום שבה מבוצעות פעולות בלתי שגרתיות, הפוגעות בזכויות האדם (הגם שבעיניי הן מוצדקות כרע-הכרחי בסיטואציה הזאת) – קיומו של פרלמנט שיפקח על פעילות הממשלה חיוני שבעתיים. תפקידו של יו"ר הכנסת, ראש הרשות המחוקקת, להגן על הכנסת להבטיח את פעילותה, ולא להיות אסקופה נדרסת של ראש הרשות המבצעת הכוחני והדורסני; לא לפחד מזעם ההמון המוסת. אני מעריך מאוד את אדלשטיין, את עברו כאסיר ציון, כח"כ, כיו"ר שדולת הגולן בכנסת וכיו"ר הכנסת, אבל התנהגותו בימים האחרונים מביישת את הביוגרפיה שלו.

גם ההתנהלות של כחול לבן שגויה וחמורה. אנו בשעת חירום, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, והם משחקים בתמרונים פוליטיים עסקניים קטנים, בהתנהלות לעומתית, אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. על כחול לבן והליכוד להגיע להסכמות על ועדות הכנסת החיוניות ולהקים ועדה מיוחדת למלחמה בקורונה. לדחות את בחירת יו"ר הכנסת החדש להקמת הממשלה החדשה, בהסכמה עם הליכוד.

ההתנהגות של המנהיגים הפוליטיים מכל המפלגות מחפירה. אף צד אינו מעמיד את ישראל לפני הכל, אינו פועל על פי האינטרס הלאומי. וכאילו עליהם כתב ביאליק:
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

* מי יהיו הארבעה – ב-1984, לאחר מערכת הבחירות שהסתיימה בתיקו, כאשר הקרע בציבור בעקבות מלחמת לבנון היה באחד משיאיו, ארבעה סופרים הדהימו את הציבור הישראלי בגילוי דעת שבו קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית. היו אלה ס' יזהר, חיים גורי, עמוס עוז וא.ב. יהושע. חיים גורי לא הפתיע. הוא היה מהניצים במפלגת העבודה ומי שנשא את דגל האחדות הלאומי והגישור בין חלקי העם. לא בכדי, לימים – הוא היה ממייסדי "הדרך השלישית" ואף נתן לה את שמה. אבל שלושת האחרים היו שומרי החומות של היוניות, אם תרצו – "השמאלנות" במפלגת העבודה ובשמאל הציוני. וכאשר הם, דווקא הם, קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית, הם נתנו למפלגת העבודה ולפרס את הלגיטימציה, שבלעדיה ספק אם הוא היה מעז לעשות את הצעד.

מראשית המשבר הנוכחי אני שובר את ראשי בשאלה – מי יהיו הפעם ארבעת הסופרים? בליל שבת, דוד גרוסמן הופיע בחדשות 12 וקרא להקמת ממשלת אחדות לאומית. בצדק הוא הגדיר זאת כרצון העם. אולי אולי, הלוואי, קריאתו תיענה.

* פרישה נוספת – אפשר לפרוש ממפלגה פעמיים? בתחילת השבוע פרשתי מתל"ם. אלמלא עשיתי כן, הייתי פורש ממנה בסוף השבוע, לאחר ציוץ חמור מאוד של יעלון, ש"הזכיר" למ"מ מפכ"ל המשטרה ולשוטרי משטרת ישראל שהם המשטרה של אזרחי ישראל ולא של נתניהו. כל כך חבל שיעלון מאמץ את הדפוסים הביביסטיים, ובמקרה הזה את המתקפה נגד רשויות מדינת החוק וצביעתם בצבע פוליטי. הקריאה שלו אפילו עלולה להתפרש כקריאה להפרת פקודה.

* טענות מופרכות – כל הטענות על "הפיכה" ו"התנקשות בדמוקרטיה" מופרכות, ומעידות על משבר האמון הקיצוני, שמחייב הקמת ממשלת אחדות לאומית. אין לי ספק, שאילו הייתה היום ממשלת אחדות, אותם צעדים היו ננקטים, אבל בהסכמה רחבה של הציבור ובלי אי האמון והחששות הללו. אני משוכנע שאילו גנץ היה ראש הממשלה, הוא היה נוהג באותה דרך שנתניהו נוהג.

* חיסון האנושות – מוקדם לדעת מה תהיינה ההשפעות של משבר הקורונה על האנושות. אבל אני מקווה שהיא תחסן את החברה האנושית ממגפה אחת – האידיאולוגיה של סרבנות החיסונים והסובלנות כלפי האידיאולוגיה הזאת.

* חל"תניק – כאשר הייתי בטירונות, הגיע למחנה 80 מרכז תנועת הצופים העבריים, וניסה לשכנע אותי לצאת לחל"ת. החל"תניקים היו חיילי נח"ל, חברי גרעינים, שיצאו לשנה של הדרכה בתנועה, לרוב כמרכזי שבטים. ראשי התיבות הרשמיים של החל"ת היו: חופשה ללא תשלום, כלומר חופשה מהצבא. בתנועות הנוער ראשי התיבות הבלתי רשמיים היו: חייל למען תנועה.

לא השתכנעתי ולא יצאתי לחל"ת. והיום, בחלוף 38 שנים, נהייתי חל"תניק. קיבלתי הודעה ממכון שמיר למחקר, על צאתי לחל"ת של 30 יום עם אופציה להארכה. זה אומר שאני נפגע קורונה?

* מוכר – מתוך מאמר ביקורת של חיותה דויטש ב"מקור ראשון" על ספרה החדש של שולמית לפיד "פרפר במחסן": "אחת הסצנות שמשכו את תשומת לבי בספר החדש של שולמית לפיד 'פרפר במחסן' היא סצנה שבה סופר מבקר בחנות ספרים. כל מי שכתב פעם ספר מכיר את הסיטואציה: מבט גנוב לערמות הספרים: לשאול או לא לשאול? האם אני מוּכָּר (מוכֵר) מספיק כדי שהמוכרת תזהה אותי? אופס… זיהתה!". אכן, מודה באשמה.

* ביד הלשון

קורונה – המילה קורונה היא כתר בלטינית. היא ניתנה לנְגיף בשל צורתו, הדומה לצורת כתר. בקרב חובבי שפת עבר עולים רעיונות למתן שם עברי לנגיף. האקדמיה ללשון עברית אינה מתלהבת. וכך נכתב באתרהּ: "אל האקדמיה ללשון העברית הגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרווחת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנגיפים".

דעתי שונה מדעת האקדמיה. לדעתי, נכון להחריג את הנגיף קורונה מהמדיניות הנוגעת לשאר מיני חיידקים ונגיפים, בשל התהודה הרבה ואף התבהלה שהוא מעורר, והיותו הנושא המעסיק 24/7 את כולנו. נכון להתייחס לקורונה במדיניות הנהוגה כלפי מחלות, ולתת לה שם עברי במשקל מחלות, כדוגמת ההצעות שהוזכרו כאן. כתרת היא הצעה טובה – היא מתרגמת את שם הנגיף ומטה אותו למשקל מחלות. הצעה יפה נוספת היא של אסף אשתר, שהציע את השם היפה נָזֶרֶת. נזר היא מילה נרדפת לכתר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.3.20

* דמוקרטיה בשעת חירום – שעת חירום, בין אם זו מלחמה, אסון טבע או מגפה, מחייבת ניהול ריכוזי יותר מאשר בימי שגרה, ולעתים אף נקיטת צעדי חירום שאינם מקובלים בדמוקרטיה.

גם אם מדובר בצעדים נכונים והכרחיים, יש בהם סכנה והם עלולים לגלוש למקומות בעייתיים. לכן, הדמוקרטיה חייבת להפעיל איזונים ובלמים, דווקא לעת הזאת. לכן, יש לכנס מיד את הכנסת לעבודתה הפרלמנטרית, ועליה להתפנות מיד לפיקוח פרלמנטרי על פעילות הממשלה. יש להקים מיד, לפני כל ועדה אחרת, ועדה מיוחדת לנושא משבר הקורונה, בהשתתפות כל סיעות הבית. שנית, יש להפעיל בקרה של בית המשפט העליון, על צעדי החירום. שלישית, יש להקים לאלתר ממשלה, כדי שהמשבר לא ינוהל בידי ממשלת מעבר, שלא קיבלה את אמון הכנסת. ומן הראוי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הסיעות הפטריוטיות בכנסת, שתתגייסנה למאמץ הלאומי.

* תנאי לגיבוי ציבורי – המחלוקת הציבורית בנושא הפעלת השב"כ למעקב טכנולוגי אחרי חולים, הביקורת הציבורית על הצעד ואי האמון במקבל(י) ההחלטות, מעידים עד כמה חיונית ממשלת אחדות לאומית. מצב חירום מחייב החלטות קשות והן מחייבות גיבוי ציבורי, שכרוך באמון הציבור. החלטות חירום של ממשלת אחדות לאומית רחבה, תתקבלנה באמון ובגיבוי ציבורי. וגם אם תקום ממשלת אחדות יהיה צורך בפיקוח פרלמנטרי ובפיקוח של בית המשפט העליון על ההחלטות.

כשלעצמי, אין לי שמץ של חשד בנתניהו כאילו הצעדים הללו נועדו לפגוע בחירות הפרט בחסות הקורונה. ראשית, כיוון שנתניהו מעולם לא ניסה לפגוע בחירות הפרט (הוא עשה צעדים חמורים ולא דמוקרטיים אחרים – כמו ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק וההסתה נגד מוסדות החוק והמשפט) ולבטח אין הוא מנצל את הקורונה לשם כך. אבל עליו לעשות חשבון נפש, איך הוא הגיע לחוסר האמון הקיצוני כל כך בכל דבריו ומעשיו.

* איזו ממשלת אחדות – בימים האחרונים אני פעיל ביוזמה שדוחפת להקמת ממשלת אחדות לאומית, ואני קורא מעל כל במה אפשרית להקמת ממשלה כזו.

שאלו אותי מספר אנשים איזו ממשלת אחדות אני רוצה?

תשובתי היא, שכל הסכמה שנתניהו וגנץ יגיעו אליה, מקובלת עליי. אולם אני הייתי מצפה לממשלה במתכונת הבאה: תהיה זו ממשלה פריטטית ורוטציונית לארבע שנים. פריטטית – מחצית משרי הממשלה יהיו מטעם הליכוד והגוש המזוהה עמו (ימינה, יהדות התורה וש"ס) ומחציתם מטעם כחול לבן והגוש המזוהה עמה (ישראל ביתנו, העבודה-מרצ). למרות עמדתי העקרונית שאדם שיש נגדו שלושה כתבי אישום חמורים אינו ראוי להיות ראש הממשלה – לאור תוצאות שלושה סיבובי בחירות, לנוכח העובדה שאין לנתניהו חסינות והוא איני יכול לחמוק מן המשפט ובעיקר כדי למנוע זעזוע בעיצומו של משבר הקורונה, אני סבור שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה בשנה הראשונה. אחריו – גנץ למשך שנתיים. ובשנה האחרונה – מנהיג הליכוד. אם נתניהו יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ ואם יורשע – הליכוד יבחר אדם אחר. המטרה העליונה של הממשלה עם הקמתה היא ניהול משבר הקורונה. בתחום החוץ והביטחון, תאמץ הממשלה את עקרונות תכנית טראמפ, תמשיך את מדיניות הממשלה הנוכחית בנושא האיראני ותבחן מחדש את דרכי ההתמודדות עם הטרור העזתי. לא תהיה כל חקיקה בנושאים משפטיים ללא הסכמה של הליכוד וכחול לבן. תיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי כחול לבן.

* משחקים בקקי – נתניהו וגנץ ממשיכים עם משחקי ההאשמות ופינג פונג של הודעות לתקשורת, במקום להיפגש מיד ולפתוח במו"מ מואץ להקמת ממשלת אחדות לאלתר. אם הם אינם עושים זאת, מן הראוי שנשיא המדינה יתווך ביניהם ויישב עמם עד שייצא עשן לבן.

גם ראשי הסיעות משחקים בקקי. מה זה החרם של ראשי "הבלוק" על גנץ והסירוב להיפגש אתו? ישראל בשעת חירום. במקום שכולם יירתמו לקדם הקמת ממשלת אחדות, הם מתבצרים במשחקי ברוגז אינפנטיליים.

* ממשלה פטריוטית – בנאומו לאחר קבלת המנדט מריבלין להרכבת ממשלה, התחייב גנץ להקים בתוך ימים ספורים "ממשלה לאומית פטריוטית רחבה ככל האפשר".

מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. ממשלה רחבה ככל האפשר, כלומר לא ממשלת מיעוט ולא ממשלה צרה, אלא ממשלת אחדות לאומית. פטריוטית, הכוונה פטריוטית של מדינת ישראל, כלומר לא רשימתו של עופר כסיף שבהיותו סטודנט הצית את דגל ישראל ולפני שבועות אחדים צעד בירושלים כשהוא מניף את דגל אש"ף.

על הליכוד וכחול לבן להתכנס למו"מ אינטנסיבי ולהגיע להסכמות. יש לציין, שבעל המנדט להרכיב את הממשלה אינו חייב להיות ראש הממשלה. ב-1961 הטיל הנשיא על לוי אשכול את הרכבת הממשלה, והוא הרכיב ממשלה בראשות בן גוריון. כלומר, שאלת הרוטציה והסדר פתוחה למו"מ בין שני הצדדים.

לטעמי, בשעת החירום הנוכחית לא נכון להחליף את ראש הממשלה ולכן נתניהו צריך להיות ראשון. כמה? חצי שנה? שנה? שנתיים? על כך יש להסכים במו"מ. בתמורה על הוויתור חייבת כחול לבן לעמוד על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה.

* צעד בונה אמון – את מאיר כהן אני מכיר היטב כבר 35 שנים. שירתנו יחד שנים רבות במילואים, באותה פלוגה בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאיר הוא אדם מקסים, חבר טוב וחייל ומפקד מצוין. והוא חכם מאוד, פטריוט מחויב. לאורך השנים פגשתי תלמידים רבים שלו, והם רואים בו מורה, מחנך ומנהל נערץ, משכמו ומעלה. הוא היה ראש עיר שקידם מאוד את דימונה. הוא ח"כ ותיק ומצוין, אדם ממלכתי, בעל סמכות לצד היותו נעים הליכות, בעל ניסיון רב כסגן יו"ר הכנסת. אין לי ספק שהוא יכול להיות יו"ר כנסת מצוין.

אבל לא ככה. ישראל לפני הכל! והמטרה הלאומית העליונה כרגע היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה לא זמן לצעדים הורסי אמון, ובחירה לעומתית של היו"ר עכשיו, היא תמרון פוליטי פרלמנטרי לעומתי. מן הראוי שבני גנץ יתעלה לגודל השעה, ועם הטלת המנדט עליו, יכריז על צעד בונה אמון – השעיית התמרונים של בחירת היו"ר והחקיקה הפרסונלית.

הכנסת צריכה להתמקד היום בנושא אחד – משבר הקורונה. הקמת ועדה מיוחדת למעקב אחרי פעולות הממשלה וחקיקה שתבטיח פיצוי לעסקים ועובדים שנפגעים מהמצב.

* דגל האחדות – יוזמת "אחדות עכשיו" כוללת אנשי ימין מרכז ושמאל, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, יהודים וגם מעט (מדי) ערבים. בעקבות היוזמה שיצאה להניף את דגל ישראל כביטוי ציבורי של תמיכה בממשלת אחדות, כבר תויגתי בפוסט של מישהי שיצאה נגד היוזמה, וראתה בה "הוכחה" שזאת יוזמה של אנשי "ימין", כי אנו קוראים להנפת דגל ישראל, והרי הקורונה פוגעת ללא הבחנה בין יהודים וערבים. היא הציגה את שמי לצד מספר אנשים נוספים כהוכחה שזאת יוזמה של "ימין". יש כאלה שבעיניהם אני "שמאל" כיוון שמי שאינו סוגד לנתניהו הוא "שמאל". אם דגל ישראל הפך מוקצה בקרב חלק ממחנה ה"שמאל", זו אולי ההוכחה לאן הידרדרה החברה הישראלית במחנאות הפלגנית. בעיניי הקמת ממשלת אחדות היא יעד לאומי לא בגלל נגע הקורונה, אלא בשל נגע הפלגנות, הקרע והשסע. ואם בתוכי חשתי שהקריאה להנפת הדגל עכשיו היא אולי גימיק, שלא הייתי בטוח שהוא נכון, כעת ברור לי שהדבר הנכון ביותר הוא הנפת הדגל, כסמל לקונצנזוס שאותו עלינו להחיות. ולגביי – איני מגדיר את עצמי במונחי "שמאל" ו"ימין". האידיאולוגיה שלי היא הציונות. אני לא שמאלני ולא ימני. אני ציוני.

* כישלון לשני הצדדים – אני שומע את משחקי ההאשמות של כחול לבן והליכוד על השאלה מי מכשיל את ממשלת האחדות – ושני הצדדים צודקים. ואני מאחל כישלון לשני הצדדים.
כישלונם הוא הכרה בהכרח להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר. לו היה הדבר בידי, הייתי כופה בידוד של שני הבנימינים, שישבו עד שייצא עדן לבן ותקום ממשלת אחדות. זו תהיה ההצלחה של מדינת ישראל.

* האצבע בסכר – אחריות לאומית כבדה מוטלת על כתפיהם של חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. הם האצבע בסכר, שעשוי לסכל את הניסיונות הנואלים של שני מנהיגים ושתי מפלגות שמעמידים אינטרסים זרים מעל האינטרס הלאומי.

אם בני גנץ יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יתמכו בממשלת מיעוט, לא ימנעו בהצבעה ולא יתפטרו לפניה, אלא יישארו בכנסת ויצביעו נגד; אם נתניהו יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יערקו ולא יתנו את ידם, בתמיכה, בהימנעות או בהיעדרות לממשלה צרה בראשותו אלא יצביעו נגדה; רק כאשר שניהם ישתכנעו שאין שום סיכוי לתמרוניהם המבישים, הם יתעשתו ויקימו את ממשלת האחדות הנחוצה כל כך.

* יש שופטים בירושלים – תרגיעו. משפט נתניהו יתנהל כסדרו, גם אם פתיחתו נדחתה בחודשיים. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות. אין לנתניהו חסינות ואין לו רוב לשינוי חוקים שיחלצו אותו מהמשפט. בוודאי שאם תקום ממשלת אחדות לאומית זה יהיה אחד העקרונות שעליהם תקום הממשלה. ומי שפוחד מביטול המשפט צריך להבין, שהדבר היחיד שיכול להוביל לכך, הוא התעקשות לא להקים ממשלת אחדות ולהגיע לסיבוב רביעי, שבו הציבור יעניש את מי שגרם לכך ונתניהו יזכה לרוב שיאפשר לו את כל תעלולי החקיקה למיניהם.

* דינה לחתכה – רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו הייתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: " 'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים'. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים".

הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם". בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעמדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו.

"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה". מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.

ומה המשל לענייננו? מספרים לי שכל הסיפור של ממשלת מיעוט אינו אלא טקטיקה כדי להגיע בעמדה טובה יותר למו"מ על ממשלת אחדות. יתכן. אבל יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כטקטיקה, כמנוף לחץ.

* אכזבה מרה – אני מתקשה לבטא במילים את אכזבתי המרה מבוגי יעלון, המנהיג בו האמנתי ובו בטחתי.
יעלון הקים את תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, ובשעה של מבחן עליון – מכל הפוליטיקאים בישראל, דווקא הוא נוהג באופן הכי פחות לאומי והכי פחות ממלכתי.
ממנו, יותר מאשר מכל אחד אחר, ציפיתי למנהיגות אחרת.
יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.

* אדם בן חורין – אני ותל"ם כבר לא. פרשתי מתל"ם בעקבות התנגדותי החריפה לצעדים שיעלון מוביל בשבועות האחרונים.

יש בהחלטתי משהו הרבה יותר עמוק מהתנגדות לצעדים אלה או אחרים של יעלון. יש כאן סלידה עמוקה מפולחן המנהיג ומהתופעה של סגידה למנהיגים. לכל מנהיג, באשר הוא.

כאשר אני רואה אנשים הסוגדים למנהיג, שמבטלים את מחשבתם מפני מחשבתו, שמריעים לו כאשר הוא אומר לבן וכאשר הוא אומר למחרת שחור, שתומכים בו גם אם הוא סרח, הבוז שאני רוחש להם עמוק מני ים. אני רואה בהם אנשים מחוקים; כאלה שמחקו את האישיות שלהם, והפכו מוטציה של האליל שלהם.

חלק מהסיבות לכך שהייתי בכחול לבן ובתל"ם היו התוצאות ההרסניות של פולחן האישיות של נתניהו. ראיתי ואני רואה בבעתה את התוצאות של פולחן האישיות הזה. נכונות להשלים עם שחיתות, עם שקרנות, להאמין לכל תאוריית קונספירציה המופרעת והחולנית ביותר, אם המנהיג אמר אותה והיא משרתת את צרכיו. את הנכונות לבטל את האינטרסים הלאומיים למען אינטרס של אדם אחד, של המנהיג.

כאשר אני תומך במנהיג, אני בוחן את עצמי מדי יום ביומו אם לא הידרדרתי חלילה למצב צבירה נפשי שבו אני מעריץ אותו. כי הערצת מנהיג היא תחילת המדרון החלקלק המוביל לסגידה למנהיג ולפולחן אישיות.

כשאני תומך במנהיג, אני תומך בו כל עוד הוא מוביל בדרך שאני תומך בה, אל המטרות שאני דוגל בהן. וגם כאשר הוא מוביל לדרך שאני תומך בה, אני בוחן אותו על כל צעד ושעל, ולא מסכים עם כל פעולה או אמירה שלו, ולא מסתיר את ביקורתי. וכאשר אני מתנגד לדרכו, הוא חדל להיות המנהיג שלי, גם אם תמכתי בו יום קודם. הרי במה מותר האדם מן הבהמה, אם לא בכך שיש לו יכולת מחשבה עצמית ובחירה חופשית?

גם היום, אחרי שפרשתי מתל"ם ואיני תומך עוד בבוגי יעלון, אני מעריך אותו, את יכולותיו ורבות מתכונותיו. אבל כאשר הן משמשות לקידום דרך שאיני מאמין בה, לא אלך בה ולא אתמוך בו.

זו מהותי כאדם בן חורין.

* איני יכול אחרת – "למה לא נשארת בתל"ם כדי להיאבק מבפנים על דרכך ולתת גיבוי בתוך תל"ם ליועז הנדל וצביקה האוזר?" שאלה שרבים שאלו אותי.

במשך שבוע וחצי התהפכתי על משכבי בלילות, בחיבוטי קבר, בדיוק סביב השאלה הזו. מה האפשרויות שהיו בידי?
להתקרנף, להישאר בתל"ם ולשתוק לא יכולתי, כי אז לא יכולתי להביט בפניי במראה.
להישאר חבר מפלגה ולתקוף אותה ואת פעולותיה – זה לא אתי.
אילו תל"ם הייתה תנועה חיה ומסודרת, עם מוסדות שמוסמכים לקבל החלטות מחייבות שעל פיהן על נציגי תל"ם לפעול, הייתי נשאר כדי להיאבק מבפנים, אך אין מוסדות כאלה בתל"ם.
לכן, לא הייתה לי ברירה. או כדבריו של מרטין לותר – "כאן אני עומד. איני יכול אחרת".

כאשר יהודה הראל פרש ממפלגת העבודה בשל המו"מ שניהל רבין על נסיגה מהגולן, הוא צייר קריקטורה, שאותה פרסמתי בביטאון ועד יישובי הגולן שאותו ערכתי – "הרי גולן", בה נראה דגיגון שוחה אל תוך לועו של כריש ומכריז: "אני הולך להשפיע מבפנים".

* פוסט מורטם – כאשר אני בוחן את פעילותי וכתיבתי בתקופת שלוש מערכות הבחירות, מסקנותיי הן: א. צדקתי בכל מילה שכתבתי על נתניהו. ב. טעיתי כמעט בכל מה שכתבתי על כחול לבן.

* דרך ארוכה קצרה – כה כתב בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": "הבעיה עם המיעוט הערבי בישראל מתחדדת בעיקר לאור ההתעוררות הלאומית בקרבם. הדבר בא לידי ביטוי בארבעה מסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שוגים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל. במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה, יש קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי מדינת ישראל היהודים מוגדרים כקולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ. כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל…

"בקביעת מערכת היחסים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ושל הרוב היהודי בה עם המיעוט של ערביי ישראל, צריכה להיאמר אמירה ברורה: הערבים יזכו לזכויות אזרחיות, לחופש תרבות ודת, אך לא יקבלו שום הכרה בזכויות לאומיות. אמירה ברורה זו צריכה להיות מלווה במדיניות ובמעשים אשר יבהירו את מהותה לערביי ישראל. כאשר ממשלת ישראל ומוסדות אכיפת החוק התעלמו מהתופעה שבה ערבי ישראלי (אחמד טיבי) שימש כיועץ לראש גוף מדיני יריב (ערפאת), יצרנו בלבול בקרב האוכלוסייה הערבית. כך גם קרה כאשר בית המשפט העליון בחר שלא לנקוט שום צעד נגד מי שכיהן אז כחבר כנסת, עזמי בשארה, שתקף בנאומיו את עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. טשטוש גבולות זה מבלבל את הציבור הערבי החי בארץ, ובתוכו רבים (המהווים, לדעתי, את 'הרוב הדומם') שמעדיפים לחיות במדינה היהודית כמיעוט ולהיות נאמנים לה…

"כרמטכ"ל הגעתי לניחום אבלים של משפחות מכל עדות המיעוטים. באחד מביקורי אלה, אצל משפחה ערבית-מוסלמית שבנה נהרג במלחמה נגד הטרור הפלשתיני בעזה, נשא אבי המשפחה דברים, ובין היתר אמר: 'שלחתי את בני לשרת בצה"ל, כי החלטתי שמכל האפשרויות אני מעדיף לחיות במדינת ישראל ולהיות נאמן לה'. אני מאמין שדברים אלה מבטאים את השקפתם של רבים, אך בגלל האווירה שנוצרה, רק מעטים יעזו לאומרם בגלוי. והאחריות לכך מוטלת גם, ואולי בעיקר, על הרוב היהודי: אי-הצבת גבולות ברורים לזרמים הקוראים תיגר על המדינה היהודית, בין אם אלה זרמים ערביים-לאומיים ובין אם איסלאמיים, מבלבלת את כלל האוכלוסייה…

"על מדינת ישראל להציב גבולות אלה בחוקים ובמעשים, שיביעו באופן חד-משמעי אמירה ברורה: סולם ערכינו, כמי שדוגלים במדינה יהודית ודמוקרטית, מצווה עלינו לחבק את המיעוטים ('הגר והתושב'), החיים בתוכנו, כל עוד הם נאמנים למדינה ואינם מאיימים עלינו".

גם אם יעלון סטה מן הדרך הארוכה קצרה, אני ממשיך לצעוד בה.

* סבב ראיונות – התראיינתי השבוע בתחנות רדיו רבות. המראיינים רצו למקד את הראיון בפרישתי מתל"ם. אני השתדלתי להסיט אותו בעיקר לקריאה להקמת ממשלת אחדות. בראיון לתכניתו של שרון גל, המשודרת בשלוש תחנות רדיו, השתתף כאיש צוות התועמלן יעקב ברדוגו. מצאתי את עצמי יותר כמאזין מאשר כמרואיין, כי כדרכו הבריונית הוא משתלט על השיחה, צועק ומדבר ללא הפסקה, חוזר שלוש ארבע וחמש פעמים על אותן מנטרות. הוא נגד ממשלת אחדות. בשלב מסוים הצלחתי לקטוע אותו ולהעביר את המסרים שלי. אמרתי שהצו הלאומי העליון כעת הוא ממשלת אחדות לאומית, וכל מי שמתנגד לה, בין אם הוא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אנטי ביבי קיצוני או פרו ביבי קיצוני, נוקט עמדה אנטי פטריוטית.

* דוגמה אישית – בשל הנחיות משרד הבריאות השבעת הכנסת נעשתה בשלשות. בזו אחר זו עלו שלישיות של ח"כים, על פי הא"ב, ונעמדו להישבע אמונים במרחק של פחות מחצי מטר זה מזה.

* אסיפה מרחוק – לראשונה בתולדות אורטל ערכנו "אסיפה מרחוק" ללא קהל, ששודרה בשידור חי בפייסבוק, בנושא: התמודדות עם אתגרי הקורונה. חבריי למטה קורונה ואני הצגנו את מדיניות המטה והחלטותיו. ראשי המכלולים השונים בכל תחומי החיים – בריאות, רווחה, משאבי אנוש, משק, לוגיסטיקה, תרבות ודוברות הציגו את התמודדותם. השבנו על שאלות והצעות החברים. טוב שיש היום טכנולוגיה כזאת, אך אנו מייחלים לכך שנחזור במהרה לאסיפות של חברים שנפגשים פנים אל פנים.

* למידה מרחוק – איני יודע אם כך זה בכל מקום, אבל לפחות בבית הספר "עינות ירדן", שבו לומדת בתי, הלימוד מרחוק עובד היטב. פלאי הטכנולוגיה.

אולי, בעצם, כל הלמידה יכולה להיות בימינו מרחוק? יתכן. אבל בעיניי בית הספר נועד לא פחות מהלמידה, למפגש החברתי, מפגש של חבר עם חבר, התנהלות של חבר בקבוצה, אינטראקציה בין אישית וגם רומנטיקה ואהבות ראשונות. את כל אלה לא ניתן להשיג בלמידה מרחוק.

* לא מבקר – אני נענה לפנייתו של בנט, וגם בימי חירום אלה לא אבקר את סבא וסבתא שלי.

*ביד הלשון

חזק וברוך – בשבוע שעבר כתבתי (בהקשר של פרשת "כי תשא") על הברכה "יישר כוח" הנהוגה אצל אחינו האשכנזים. מקבילתה המזרחית היא "חזק וברוך!".

כבר מהמאה ה-12 יש לנו עדויות, מאירופה דווקא, של ברכת "חזק!" הנאמרת לקורא בתורה. העדות העתיקה ביותר שבידינו לצירוף "חזק וברוך" היא מן המאה ה-17 בטורקיה. בספרו של ר' חיים בנבנישתי "כנסת הגדולה" נכתב: "כיוצא מזה מנהגנו לומר אחר שיקרא 'חזק וברוך', והקורא משיב: 'חזקו ואמצו' ". ועדות מתימן, של רבי יחיא צאלח, "פסקי המהרי"ץ": נהגו כשמסיים לקרות בתורה אומר לו החזן 'חזק'… גם נהגו שהחזן אומר לו 'ברוך תהיה'… לכן אומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

העדות הראשונה לברכה כזו לא רק לקורא בתורה אלא גם לחזן היא מן המאה ה-18 באיטליה. ר' יחיאל ב"ר יקותיאל בספרו "תניא רבתי": "גם לחזן הכנסת שאומרים לו 'חזק וברוך תהיה' ".

* "חדשות בן עזר"

פרישה מתל"ם

‏15.03.2020‏
י"ט באדר תש"ף

לכבוד
בוגי יעלון,
שלום רב!

הנדון – פרישה מתל"ם

לאורך שנים אני מודאג מן הקרע בעם והשנאה בין שמאל וימין, שאחד מביטוייה היא היגררות כל אחד מן המחנות אחרי השוליים הקיצוניים שלו, שעד לאחרונה לא היו לגיטימיים; הכהניזם מימין והשמאל הרדיקלי האנטי ציוני משמאל. התרעתי על כך מעל כל במה, בכתב ובע"פ. בכל אותה תקופה, לא מצאתי מפלגה שתשבור את המחנאות הזאת, שתנסח ותעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי והממלכתי, כחלופה להקצנה הזאת.

עם פרישתך מן הממשלה והליכוד והודעתך על כוונתך להתמודד על הנהגת המדינה, ראיתי בכך הזדמנות להקמת המפלגה שתוביל את המהלך הלאומי החשוב. ראיתי בך את המנהיג שיכול להוביל את המהלך הזה ואף להגיע עם המסר הזה להנהגת המדינה. ראיתי בך מנהיג של מצפן ולא של שבשבת, שמגלם אידיאולוגיה ציונית ניצית ואקטיביסטית לצד ממלכתיות, כיבוד שלטון החוק ובית המשפט, מלחמה בשחיתות ודבקות בערכים של מוסר לחימה. אני מלא הערכה לעמידתך המנהיגותית האיתנה על עמדתך נגד עקירת גוש קטיף כרמטכ"ל ועל ערכיו של צה"ל בפרשת אלאור אזריה כשר הביטחון, ונכונותך לשלם על כך מחיר אישי כבד.

מיד עם פרישתך יצרתי אתך קשר וחברתי למסע הפוליטי שיצאת אליו. ראיתי בתל"ם את הכלי להגשמת אמונותיי וחלומותיי לעתיד מדינת ישראל ובך – מנהיג תל"ם, האיש הנכון להוביל את המהלך.

הסכמתי עם הרעיון של גיבוש כוח משותף של המרכז הישראלי שיתמודד על השלטון. אני מודה, שלא תמיד שבעתי נחת מכחול לבן, ולא הסתרתי ממך את ביקורתי. עם זאת, תמיד ראיתי בתל"ם אי של לאומיות ממלכתית מוצקה, שעליה אני יכול לסמוך ואוכל לסמוך גם בעתיד, במסגרת כחול לבן או מחוצה לה.

כידוע לך, השקעתי רבות בשלושת מסעות הבחירות בשנה האחרונה, בתקווה להביא להצלחת כחול לבן.

לצערי, נחלתי בשבוע וחצי האחרונים מפח נפש מהכיוונים שאתה מוביל, ושלמיטב הכרתי מנוגדים לערכיה של תל"ם ולדרכה: א. הנכונות להקמת ממשלת מיעוט מקרטעת שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. ב. השלילה המוחלטת של היענות לצו השעה הלאומי – הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, לאחר שהחברה הישראלית היטלטלה בשלוש מערכות בחירות קשות ומכוערות ללא הכרעה. ג. חוסר הנכונות להתעלות לגודל שעת החירום אליה נקלעה המדינה עם משבר הקורונה, כדי להקים ממשלת חירום שבמרכזה הליכוד וכחול לבן והעדפת תעלולים עסקניים על האינטרס הלאומי. ד. התנהלות כוחנית בכנסת, על פי השיטות הביביסטיות שאותן גינינו כארדואנוקרטיה – התפיסה על פיה "רצון הרוב" הוא חזות הכל בדמוקרטיה ומי שיש לו רוב, יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כולל פגיעה בכללי המשחק, חקיקה פרסונלית וכו'. כחול לבן הולכת למקום קיצוני, משסע, רע – ובמקום שתל"ם תחזיר את כחול לבן למסילה, דווקא אתה מוביל את הקו הקיצוני והבדלני ביותר, בעיצומה של שעת חירום חמורה.

הצטרפתי לתל"ם כתנועה לאומית ממלכתית. לצערי, תל"ם היום אינה תנועה – כיוון שאין בה מוסדות או לפחות הנהלה שתתווה את דרכה ותנחה את שליחיה. נכונותה לקואליציה בתמיכת עופר כסיף וחבורתו אינה הדרך הלאומית בה אני דוגל וסירובה לממשלת אחדות אינה הדרך הממלכתית בה אני מאמין.

מתוך דבקות בדרך שבשמה הצטרפתי לתל"ם, איני יכול לעשות שקר בנפשי ולהישאר חבר בתנועה. לצערי, תל"ם עזבה אותי.

בברכה,

אורי הייטנר.