איש חסיד היה

הספד באזכרה, במלאת שנה למותו של בנימין יוגב – בוג'ה, בית העמק, 26.9.21

בוג'ה – איש חסיד היה.

איש חסיד במובן של איש חסד; חסד, אכפתיות לכל אדם, ושאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם.

איש חסיד במובן של רוח החסידות, של עבודת השם בשמחה, בדבקות, בהתלהבות ובהומור (בעיקר הומור עצמי). לא בכדי הוא היה איש החגים, והן אין פסוק שהולם את בוג'ה יותר מאשר: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!"

איש חסיד במובן של מי שאימץ את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, לרבי שלו וכמי שלמד ולימד אותו ואת סיפוריו ובעיקר הלך בדרכו.

מה היה בוג'ה בעבורי? הוא היה מורי ורבי וחברי.

ההיכרות בינינו החלה כשהיינו במקביל מזכירי קיבוץ, אך היא התהדקה והייתה לקרבה וחברות כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ויחד עם בוג'ה עשינו מפעלים משותפים רבים בגולן ואח"כ גם בגליל – סדרי טו בשבט מדי שנה במשך שמונה עשרה שנים, ערבי הכנה לליל הסדר, מפגשי לימוד לעורכי קבלות שבת וקורסי "הקהילה במעגל השנה" – קורסים לפעילי תרבות ביישובי הגולן והגליל.

לפני כל סדר ט"ו בשבט שערכנו יחד הוא העיר לי: "אוי ואבוי, שוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. אתה בטוח שאתה מסוגל עוד לסבול אותם"? והאמת היא שיותר מכל אהבתי לשמוע שוב ושוב מחדש את אותם סיפורים, כמו ילד שנהנה לשמוע אותם הסיפורים מהוריו וכפי שאנו נהנים שוב ושוב מהאזנה לשיר שאנו אוהבים. ואף שידעתי את הסיפורים על פה, שהרי כל אות וכל פסיק היו מונחים במקומם הקבוע בסיפור, נהניתי מהם שוב בכל פעם כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. ועוד יותר מכך נהניתי להזדהות עם הקהל פעור-הפה, שנהנה לשמוע אותם בפעם הראשונה.

בברכותיי לבוג'ה במסיבות ימי ההולדת העגולים שלו ולהבדיל – בהספדִי בהלווייתו, כיניתי אותו "הסנה הבוער". כי אכן, הייתה בו בערה פנימית של אש תמיד, אך הוא לעולם לא אוכָּל. הולמות אותו שורותיו של יענקלה רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש. בן אדם כסנה מול השמים – בו בוערת אש".

בוג'ה היה אדם מלא שמחה, מלא חיים, מלא שמחת חיים, אך הוא גם ידע שהצער הוא חלק מן החיים שאין לטאטא אותו ואין להדחיק אותו, אלא יש לדעת להכיל אותו בחיינו. גם את צער הפרידה. הוא ערך, יחד עם מורו ורבו אריה בן גוריון, את אסופת השירים "אלה אֶזְכְּרָה – שירים על מוֹת ועל מוות".

בין שירי האסופה, מופיעות השורות היפות פרי עטה של חנה סנש:

יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו.

אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל –

הם הם שמראים לאדם את הדרך.

כוכבו של בוג'ה דרך עוד בחייו ואורו זרח והאיר לנו את הדרך.

זיו זכרו ימשיך להאיר את דרכנו, גם אחרי לכתו מאתנו.

סגר טו בשבט

במשך 21 שנים, מאז שנת 2000, הובלתי מדי שנה סדרי טו בשבט; באורטל וביישובים נוספים בגולן ובגליל, בשלוחות המתנ"ס, בבית הספר "אביטל" במכללת תל-חי; סדרים יישוביים ואזוריים, לעתים מספר סדרים בשנה (בימים שסביב טו בשבט).

השנה, שנת הקורונה, לצערי הרב, אחווה טו בשבט ללא סדר.

אחרי שכתבתי את הפתיחה הזאת, חיטטתי קצת בתיקיית טו בשבט, ומצאתי שזה לא מדויק. פעמיים ביטלנו סדרי טו בשבט אזוריים באורטל בשל סופות שלגים; ב-2008 וב-2016. בעקבות הביטול ב-2008 פרסמתי מאמר במידף שכותרתו "שלג על קיבוצי"; כותרת המתכתבת עם השיר "פירות חמישה עשר" של נעמי שמר, העוסק בטו בשבט (חמישה עשר – ט"ו) בגולה, ונפתח במילים "שלג על עירי". וב-2016 הכותרת הייתה… "סגר טו בשבט". כתבתי, ולא ידעתי מה כתבתי. הלוואי עלינו שסגר יהיה שוב רק בגלל שלג.

****

המנהג של סדר טוב בשבט – מקורו בשכונה שלנו, בצפת. במאה ה-16 הייתה בצפת פריחה רוחנית ודתית אדירה. את תיקון ליל טוב בשבט תיקנו האר"י ו"גוריו". האר"י הוא "האלוהי רבי יצחק", ר' יצחק לוריא, מנהיגם של המקובלים בצפת. במשנה נאמר על טו בשבט שהוא ראש השנה לאילן. במשנה, הכוונה למועד הקובע אם פרי שייך לשנת המס הקודמת או הבאה. המקובלים הפכו את המועד לחגיגת ראש השנה לפרי האילן.

מתיאורו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, אנו למדים שהתיקון היה טקס הנותן ביטוי להשתתפות האדם בשמחת העצים. עיקרו – אכילת פירות רבים, וסביבם – ברכות ולימוד תורה הקשורים לפירות.

המקובלים קבעו תיקונים שונים, שנועדו לתקן את המקולקל בעולם. אחד מהם הוא תיקון טו בשבט או סדר טו בשבט, במתכונת דומה לסדר פסח. הטקסט הראשון של סדר טו בשבט, שנמצא בידינו, מופיע בספר "חמדת ימים", שיצא לאור ב-1763. זהו ספר קבלה, שמחברו אינו ידוע. בספר מופיעים תיקוני חג שונים. בטו בשבט – תיקון חטא גן העדן. המשתתפים אוכלים מפירות הארץ, ומברכים עליהם בהתכוונות לפירות שמימיים, פירות גן עדן. זהו מנהג רווי במיסטיקה יהודית. הוא נועד להשפיע על הבורא, לקרב את גאולת ישראל.  

המאפיין את תיקון ליל טו בשבט לעומת תיקונים אחרים: א. יש בו אוכל. ב. כל המשפחה משתתפת בו ולא רק גברים.

טקסט נוסף של סדר טו בשבט מאותה תקופה מופיע בספרון שנקרא: "פרי עץ הדעת". בסדר – טקסטים מן התנ"ך, המשנה וספר הזוהר העוסקים בעצים, צמחים ופירות. בסדר שותים ארבע כוסות: לבן, לבן מהול באדום, אדום מהול בלבן, אדום. הצבעים מסמלים את עונות השנה. בסדר מופיעים 30 מיני פירות. סדר הפירות מסמל עליה במדדים שמימיים של תוך וחיצוניות. הפירות מחולקים לשלוש קטגוריות: פירות שאנו אוכלים וזורקים את הגלעין. פירות שאנו אוכלים וזורקים את הקליפה. בסיום – פירות שנאכלים בשלמותם, שאין בהם פסולת.

המנהג התפשט בקהילות שונות. בעשרות השנים האחרונות הוא חודש בארץ ישראל, לאו דווקא במתכונת הקבלית, אלא במתכונת של חגיגת פירות: אכילת פירות, קריאת טקסטים נבחרים על פירות, שמחה ושירה.

****

אני נוהג להוביל סדרי טו בשבט עם שתי הגדות שאני אוהב מאוד. האחת היא של החברה למתנ"סים, שאותה ערך ד"ר יעקב מעוז. השניה היא מכון "שיטים" שאותה ערך בוג'ה.

ההגדה של מעוז מנסה לשחזר את המהלך הקבלי של הסדר המקורי, עם טקסטים מכל התקופות ושירים בני ימינו. ההגדה של בוג'ה מתמקדת בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הסדרים שאני מנחה לבד, אני נוהג להנחות עם ההגדה של החברה למתנ"סים. את הסדרים שהנחיתי עם בוג'ה, הנחינו עם ההגדה של מכון "שיטים".

במשך שנים רבות הנחיתי סדרים בגולן ובגליל עם בוג'ה, ואירחנו בהם את עזריה אלון, שליווה אותנו בהסברים מרתקים על כל אחד משבעת המינים. את אחד הסדרים ערכנו באורטל ב-2007, כסדר אזורי, ובו אירחנו את עקורי גוש קטיף שעברו לגולן. לפני שבע שנים עזריה אלון נפטר. השנה בוג'ה נפטר.

את הסדר האחרון עם בוג'ה, הנחיתי לפני שלוש שנים באורטל. הסדר הוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. לקראת האירוע הדפסנו הגדה אורטלית מיוחדת, ובה סיפורים אורטליים על עצים, ושילבנו סיפורים מן המטע באורטל לדורותיו עם ברכות לבוג'ה וכמובן שירה.

בשנה שעברה ערכנו באורטל סדר אזורי. הקדשנו אותו לאיחולי החלמה לבוג'ה. רציתי להקדיש השנה את סדר טו בשבט האורטלי לזכרו של בוג'ה. נאלץ לדחות זאת לשנה הבאה.

התלבטתי תחילה אם לערוך סדר בזום או במודל מקוון כלשהו, אך הגעתי למסקנה שאי אפשר לשחזר את החוויה, שהאכילה והשתיה והשירה במרכזה, לצד הלימוד, בצורה מקוונת.

אבל פטור בלא כלום – אי אפשר. טקס קבלת השבת, שהוקלט אמש בהובלת צוות קבלת שבת, ויעלה הערב ב-18:30 בקבוצת הפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ, עוסק בטו בשבט ויש בו מעט ממנהגי הסדר.

שנזכה לחדש את מסורת סדר טו בשבט בשנה הבאה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

צרור הערות 16.9.20

* הישג גדול לנתניהו – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין הם בשורה גדולה למדינת ישראל ושינוי אסטרטגי במקומה במזרח התיכון. ההסכמים מפוררים את האחדות הערבית סביב היוזמה הערבית, שהיא תכתיב התאבדות למדינת ישראל. אלו שתי החוליות הראשונות בשרשרת, ומדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליהן.

זהו הישג גדול של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. מי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.

החמיצות בקרב חלק ממחנה השמאל להסכמי השלום הללו, מגחיכה את התואר שאותם אנשים מתהדרים בו – "מחנה השלום".

* בקליפת אגוז – ישראל חותמת על הסכמי שלום. הפלשתינאים משגרים רקטות על אזרחי ישראל. זה הסיפור בקליפת אגוז.

* טקס קבורה – אהוד יערי החכם: "זה טקס הקבורה של היוזמה הערבית". זאת חשיבותו העיקרית של האירוע.

* הנרמול הבא – בעקבות הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין, הגיע הזמן לנרמול עם מצרים וירדן. לא?

* קיצור תולדות השלום – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין חשובים ומשמחים מאוד. אבל כדי להימנע מאופוריה, הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים ובו הסכמי נרמול מרחיקי לכת. ב-1981 נרצח סאדאת ומובארק צפצף על כל ההסכמים והפך שלום חם למלחמה קרה. החליף אותו מורסי שניסה לרצוח גם את המעט שנשאר מן הפורמליסטיקה של השלום. א-סיסי שיפר את המצב וחימם מעט את השלום, אך הוא עדין רחוק לאין ערוך מן השלום עליו חתמנו ותמורתו שילמנו מחיר כבד מאוד.

ב-1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. הוא לא התקיים אפילו יום. אפילו שעה. אפילו דקה. כעבור תשעה חודשים הוא בוטל.

ב-1993 וב-1995 נחתמו הסכמי אוסלו א' ו-ב' עם אש"ף. ההסכמים היו הונאה של ערפאת וכמובן שרק הרחיקו את השלום.

ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, שלום חם ומנורמל. ב-1998 מת חוסיין ובנו עבדאללה, שהחליף אותו, הולך בדרכי מובארק.

ב-1994 כוננו ישראל ותוניסיה יחסים דיפלומטיים, שכללו משרדי אינטרסים בשתי המדינות שתפקדו כשגרירויות בפועל. תוניסיה ניתקה את היחסים ב-2000 עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית).

ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים. מרוקו ניתקה אותם בפרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000.

ב-1999 ישראל ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, עם שגרירויות בשתי המדינות. מאוריטניה ביטלה את מצב המלחמה עם ישראל עליו הכריזה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. ב-2008, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" להגנת יישובי הדרום בעקבות ירי הרקטות מאז הנסיגה מגוש קטיף, מאוריטניה ניתקה את היחסים עם ישראל.

איני מציין זאת כדי להשבית שמחות, חלילה, או לרפות ידיים. אנו עם אוהב שלום ורודף שלום וההסכמים עם שתי המדינות, וכנראה מדינות נוספות תצטרפנה אליהן, הם הישג מדיני גדול לישראל, שעשוי להשיא רווחים כלכליים וביטחוניים.

אבל פרספקטיבה היסטורית לא תזיק. בכל זאת, אנחנו פה במזרח התיכון.

* ביטול מוחלט – מסר מדאיג של טראמפ. אם ינצח בבחירות הוא נחוש לחתום על הסכם עם איראן, שיהיה טוב יותר מההסכם של אובמה.

כל הסכם, שאינו ביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני, הוא הסכם רע.

* שלום עושים עם אויבים? – בהודעת הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" על כך שתפגין בבלפור במוצאי ראש השנה, כתב דובר הארגון אדם קלר: "הכישלון הגדול בהיסטוריה של המדינה – וביבי בורח". לאן ביבי בורח? לחתימת הסכמי שלום של ישראל עם מדינות ערב. הוא הרי דובר גוש "שלום". הוא היה אמור לברך על כך. לא?

זה מזכיר לי סיפור שכתב מייסד גוש שלום ומנהיגו אורי אבנרי בביוגרפיה שלו "אופטימי", כרך 2, על הדיון בתנועתו בעקבות הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.  

ולכן, מה הפלא שהגוש המתקרא גוש שלום, לוחם נגד השלום עם המפרציות, כיוון שמדובר בשלום עם ישראל. כלומר, הסיסמה "שלום עושים עם אויבים" לא תקפה אצלם כאשר האויב הוא ישראל.

* עלוקות אנרכיסטיות – מובילי מחאת בלפור הודיעו שישעו את ההפגנות בזמן הסגר. שמחתי לשמוע את ההודעה, כיוון שזהו סוף סוף גילוי של אחריות, אולי אפילו קמצוץ של סולידריות, מצד המחאה הזאת.

אבל הרי אחת הבעיות המרכזיות של המחאה היא העדר מנהיגות. עובדה זו מנוצלת בידי קומץ האנרכיסטים שתופסים על המחאה טרמפ ולוקחים אותה למקומות חמורים. מה הם יעשו הפעם?

אז כבר קיבלתי הודעה לתקשורת של אדם קלר, דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" שמצפצף על ההודעה הזאת ומודיע "סגר לא סגר אנחנו נפגין בבלפור" במוצאי החג. סביר להניח שהם לא היחידים וקבוצות אנרכיסטיות נוספות תנהגנה כך. ולא אתפלא אם תהיה זו הפגנה פרועה ואלימה במיוחד.

שמא הנהגת המחאה (אם יש דבר כזה) והציבור ההולך להפגנות יבינו סוף סוף שעליהם למצוא דרך להתנער מהעלוקות האנרכיסטיות שהשתלטו על המחאה בניסיון לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה?

* סכנה לדמוקרטיה – התנגדות לסגר היא עמדה לגיטימית לחלוטין. אי ציות לסגר הוא צעד בלתי לגיטימי, אנטי דמוקרטי. אי ציות המוני עלול להוביל לאנרכיה.

הסלחנות כלפי סרבנות בצה"ל, הקריאות להפר פסיקות של בית המשפט ועכשיו האיומים באי-ציות, הם סכנה לדמוקרטיה.

* שר המחדל – בממשלה צרה, כל ליצמן יכול היה להכתיב את ההחלטות. בממשלת אחדות, יש הרבה יותר חופש פעולה ויכולת לקבל החלטה עניינית.

ליצמן היה שר הבריאות בתקופת המחדל שתוצאתו היא הסגר שבעטיו הוא התפטר.

* ניגוד עניינים – התנהלותו והתנהגותו של נתניהו הן ההסבר וההוכחה לכך שיש ניגוד עניינים מובהק במצב שבו נאשם מכהן כראש ממשלה, ולכן על החוק למנוע זאת, או לכל הפחות לחייב את ראש הממשלה, במצב כזה, לצאת לנבצרות.

אנו רואים איזה נזק נגרם למדינה ולחברה כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכות החוק והמשפט של המדינה; מכפיש אותן, מעליל עליהן עלילות, מפיץ עליהן תאוריות קונספירציה מטורללות, מפקיע זמן שידור למופעי אימים של הסתה נגדן. זו חבלה נוראה במדינת ישראל בידי ראש הממשלה.

ניתן לומר, מנגד, שלא צריך להכליל. אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, לא בנתניהו, הוא היה נוהג אחרת. הוא היה יודע להבחין בין עניינו האישי לענייני המדינה ולמחויבותו הלאומית. הוא היה אומר שהוא בטוח בחפותו, יש לו אמון מלא בבית המשפט והוא מאמין שיוכיח במשפט את חפותו. בכך הוא היה מסתפק ובמקביל היה מנהל את ענייני המדינה בצורה נקיה.

אבל אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, שאינו נתניהו, הוא כבר מזמן היה מתפטר.

* ארור – הדבר הנתעב והנאלח ביותר שמתרחש בימים אלה, הוא המאבק למען המחבל הרוצח בן-אוליאל, אדם שפועל בשם תורת הגזע הכהניסטית, ששורף להנאתו תינוקות ערבים, שערך טבח במשפחה שכל פשעה הוא היותה ערבית.

ארור כל מי ששותף למאבק הזה.

* ריקוד הדמים – אחרי שהמחבל הרוצח בן העוולה בן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, חבריו הכהניסטים רקדו בחתונת דמים של אחד מחבריהם סביב תמונת התינוק, שחברם שרף למוות, ודקרו את תמונתו. בן גביר היה נוכח במקום.

עכשיו, כדי לחלצו מהכלא, תומכיו טוענים שהוא לא הרוצח, כפי שהם מעלילים את עלילת הדם שהשב"כ רצח את רבין.

כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, איני תומך בעונש מוות למחבל בן אוליאל. אבל אני מקווה שהוא ינמק בכלא עד אחרון ימיו ולא יראה אור יום.

* זה לא העם שלנו – בנאומו בעצרת האו"ם, אחרי שבן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, אמר נתניהו: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מילים כדורבנות! והנה, עכשיו, בנו הג'ורה שותף לקמפיין בעד הרוצח. למה? כי כעת המטרה היא למוטט את מדינת החוק ואת מערכת המשפט של מדינת ישראל. והמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* ירוק עד – לפני שנים אחדות הייתי שותף למאבק נגד קידוחי נפט בגולן (פעלתי בעיקר באופן עצמאי, כיוון שהקו של מטה המאבק היה מיליטנטי לטעמי, אך שיתפתי אתם פעולה). התנגדנו לאופי הקידוח וגם לסוג האנרגיה בה מדובר. בסופו של דבר לא נמצא נפט, אבל הרווחנו מהקידוח כי נמצא מאגר מי תהום ליד אלוני הבשן.

המסר המרכזי במאבק היה שהיום העולם ומדינת ישראל צועדים לנושא של אנרגיה נקיה – רוח ושמש, ובאלה יש לנו יתרון יחסי ואלה האפיקים בהם עלינו לפעול, בלי לזהם את הסביבה.

ואכן, אלה אפיקי האנרגיה שהגולן בחר, אך מיד החלו ארגונים ירוקים, בגולן ומחוצה לו, במאבק נחרץ נגד טורבינות הרוח בגולן. וכשהערתי להם: "אי אפשר לומר רק מה לא. אמרו מה כן", תשובתם הייתה: אנרגיית שמש.

ואכן, אנו הולכים בגדול גם על אנרגיית שמש, בשדות פאנלים סולאריים. ומי יוצא נגד המיזם? לא טעיתם. הירוקים. בין השאר הם יוצאים נגד פאנלים סולאריים על מאגרי המים. זה מכער, הם טוענים, ומסתיר את הנוף הנפלא של המאגרים. אגב, הירוקים נאבקו נגד הקמת המאגרים.

אני עצמי חובב טבע. גדלתי בבית של חובבי טבע, חברי החברה להגנת הטבע. השתתפתי עם הוריי בצעדות ומחאות של החברה, והייתי שותף למאבקים ירוקים גם בבגרותי. אבל אני נגד קנאי דת פנאטיים. של כל דת. גם של דת האקולוגיה.

* מצבה לספר האלמוני – ישראל אפשטיין היה לוחם אצ"ל, שכינויו היה גונדר אביאל, שיצא בשליחות המחתרת לרומא, נאסר, ונהרג במהלך בריחה מן הכלא, ב-1946. ב-1957 הסופר הרוויזיוניסטי ד"ר יהודה מרגולין, כתב את הביוגרפיה שלו, לבקשת אחיו. לאחר שכתב את הספר, הודיעו לו הפונים אליו שהם פוסלים את הספר ואוסרים עליו לפרסם אותו.

מרגולין כתב מכתב לתפוצה של מספר ידידים ונוגעים לדבר, שבו תבע את עלבונו ומתח ביקורת חריפה על ההחלטה. בגיליון האחרון של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, התפרסם המסמך הזה. מלבד העובדה שהוא כתוב ביד אמן, הוא נכתב בדם לבו. זהו מסמך אנושי מאלף, ומרתק מבחינה היסטורית. עיקר המסר שלו, הוא שציפו ממנו לכתוב פלקט תעמולתי מפלגתי ולהציג את גיבור הספר כאנדרטה ולא כאדם. הוא מזכיר כדוגמה את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, שבו נראה אריה קטן – גור אריה יהודה, הגובר על האריה הגדול, האימפריה הבריטית. הוא לא רצה לפסל אנדרטה של אריה, אלא לספר סיפור על אדם, בשר ודם, אדם אמתי, עם חולשות אנוש, אדם מן השורה, לא מנהיג מלידה, לא איש השורה הראשונה, שנסיבות החיים העמידו אותו במבחן עליון והוא עמד בו.

יש בו ביקורת נוקבת, גם אם חלקה חבויה בין השיטין, על גישה אנטי אינטלקטואלית של בגין ושל תנועת החירות ומוסדות התנועה הלאומית, בניגוד לרוחו של ז'בוטינסקי, שהיה בעצמו סופר ומשורר. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, נדרש אומץ לפרסם את המסמך בבטאון של מסדר ז'בוטינסקי, ועל כך ראוי יוסי אחימאיר להערכה. אחימאיר כתב מבוא למסמך, שבו סיפר את סיפורו של מרגולין ואת הרקע לאירוע.

מרגולין נשא במכתבו את דגל חירות היוצר. ניכר בו כאב עצום על אובדן של ספר שכה עמל עליו (אך לא העז להמרות את דין התנועה ולפרסם אותו על דעת עצמו). מסתבר שאין זה הספר הראשון שלו שירד לטמיון. כתב היד של ספר שכתב על ה"ניאו-ציונות" ב-1939 נתפס בידי הנאצים, טרם פורסם, והושמד. ספר שני, "על החרות", שכתב במחבוא במשך חמש שנים במחנות ריכוז סובייטיים נתפס בידי שוביו והושמד לעיניו.

מרגולין ציטט מספרו "מסע לארץ עצורים": "צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באיבו, וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולגודה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!"  

* חפץ חיים – ליווינו את בוג'ה לדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ בית העמק. וכפי שאמר אחד הסופדים: "בוג'ה זה בית העמק ובית העמק זה בוג'ה".

בדברי ההספד שלי, ציטטתי מתהלים את "מי האיש החפץ חיים" וגו'. נאמר לי לאחר מכן, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (1836-1933).

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים – חייהם נצח!

* איחוליי – איחוליי לשנת תשפ"א הם שהרמות הכוסית לקראת שנת תשפ"ב לא תהיינה בזום.

* שנה וברכותיה – תכלה שנה וקללותיה. ואין ספק שזו לא הייתה מן השנים היפות שידענו; שנת הקורונה ותוצאותיה הכלכליות והחברתיות.

אבל הייתה זו גם שנת ברכה. שנה ברוכה מאוד בגשמים. שנה שבה הכינרת התמלאה, שנתיים אחרי שכמעט נעלמה. שנה שבה המאגרים בגולן גלשו. שנה שבה כל הנחלים והמפלים גאו, שצפו וקצפו.

הייתה זו השנה ברוכת הגשמים השניה ברציפות, וזה כבר ממש נדיר.

השנתיים הנפלאות הללו באו אלינו אחרי חמש שנות בצורת. ולכן, למען ההגינות, מגיעות לנו עוד שלוש שנים ברוכות כל כך. אחר כך נדבר.

תחל שנה וברכותיה! שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

שנהיה לראש ולא לזנב – אחד ממנהגי סעודת ליל ראש השנה הוא אכילת ראש של דג או של כבש. כנראה שהמקור היה אכילת ראש של איל, זכר לעקידה.

את אכילת הראש מלווים באיחול "שנהיה לראש ולא לזנב".

המקור לביטוי הוא בדברים כח, יג: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". ומפרש הרמב"ן, שעם ישראל יהיה בראש העמים ולא יהיה משועבד לעמים אחרים.

* "חדשות בן עזר"

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

תמרור האזהרה של בוג'ה

בהפסקה בין ההרצאה של בוג'ה לבין המרחב הפתוח, בסופשבוע התרבותי, קלטה אוזני את אחד החברים הצעירים מזמזם לעצמו בשקט "מה יפית האביב, בשדה באחו". רגע התת מודע הזה מיצה בעיניי את האירוע כולו. 

השיר הזה הוא משירי סדר פסח הקיבוצי. הוא סמל, בעבורי, למהות התרבות שלנו. התרבות אינה רק המפגש, הכיף, ההירתמות – אף שכל אלה חשובים ביותר והם ממהותה של התרבות הקיבוצית. אך התרבות היא תוכן. התוכן שלה הוא ביטוי לערכים שלנו. התרבות הקיבוצית היא בראש ובראשונה תרבות יהודית. כיהודים – התרבות היהודית היא התרבות שלנו והאתגר שלנו הוא היכולת לצקת לתוכה את ערכינו ותכנינו; הערכים הציוניים, ערכי ההתיישבות, ערכי הערבות ההדדית, הצדק החברתי, השיתוף והשוויון. סדר פסח הקיבוצי הוא המופת של תרבות יהודית מתחדשת, בחינת "כזה ראה – וחדש". להכיר את המורשת, להתחבר אליה, לשאוב ממנה, ולהמשיך ליצור אותה, להחיות אותה, להתאים אותה לימינו ולאורח חיינו, לא כמדקלמים מצוות חכמים מלומדה, ולא כאורחים בתוכה, אלא כבני בית ובעלי בית, הממשיכים לשאת את דגלה.

התרבות שלנו היא יצירה עצמית, וסדר פסח הקיבוצי הוא היצירה היהודית הציונית הגדולה והחשובה ביותר שיצר הקיבוץ, שראוי להיות מופת לתרבות הקיבוצית כולה ובפרט למעגל השנה ומעגל החיים היהודי – ותרומתנו לתרבות היהודית ישראלית בכללה. 

וכך, בתוך הסופ"ש הייחודי, דווקא אותו רגע מקרי, האיר בעיניי את כל שחלף עליי לאורך הסופ"ש. 

**** 

את המפגש בשבת פתחתי בקריאת קטע מתוך עלון דגניה א' משנת 1921. דגניה, אם הקבוצות, הייתה אז בת 11. קבוצת יחפנים קטנה, שנאבקה על קיומה הפיזי, התמודדה עם עוני ומחסור, לעתים עד פת לחם. אבל עלון היה לה, שפעל תדיר, והקטע שבחרתי לקרוא, נכתב כדו"ח לאקוני, ענייני מאוד, על פעילות התרבות: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק, שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות". זה הכל. שלוש שורות קצרות; מעט המכיל את המרובה. 

שלוש השורות הללו מסבירות את עוצמתה של דגניה, שאמתית היא ולא סמל, לא דגל ולא אות, ושמאה שנים היא אימפריה של ממש. כן, הן מסבירות גם את עצמתה המשקית, הכלכלית.  

"תרבות בונה קהילה בונה תרבות" – זו אינה קלישאה. התרבות הזאת בתנאים הפיזיים הירודים ההם, היא שבנתה את דגניה. והיא גם מה שהצדיק את הסבל שהיה כרוך בחיים הקשים בדגניה באותם ימים. התרבות בנתה קהילה שבנתה תרבות. התרבות היא אמצעי לבניין הקהילה, ולא
פחות מכך היא התכלית, היא המטרה למענה ראוי להקים קהילה, לחיות חיי קהילה.
 

**** 

 כולנו נהנינו כל כך מהשיחה עם בוג'ה, רותקנו לסיפוריו, התלהבנו בהתלהבותו. אך עם כל התרוממות הרוח, כדאי שנבחין בדוק העצב והתסכול שבדבריו. הוא דיבר כמי שחלום חייו מצוי במשבר כבד, בסימן שאלה. 

הוא דיבר על הקיבוצים שהפריטו עצמם לדעת, סגרו את חדר האוכל, ביטלו את בר המצווה המשותפת. מה נשאר מהם? הוא דיבר על הבדידות של חברים בקיבוצים הללו. 

הוא הציב בפנינו תמרור אזהרה.

 יש מעט קיבוצים וקהילות בישראל עם חיי תרבות עשירים ותוססים כשלנו. ודווקא אנחנו, ולא בכדי, התכנסנו לסופ"ש כזה, שבו ביטאנו גם לא מעט אי שביעות רצון, מהפער בין התרבות באורטל לתרבות שאליה אנו רוצים ויכולים להגיע. 

אני מאמין שהיה זה תחילתו של תהליך בחינה של חיי התרבות שלנו, ונצא ממנו עם תרבות יצירתית, עשירה, תוססת, איכותית וערכית עוד יותר. 

* מידף – עלון קיבוץ אורטל