צרור הערות 6.11.22

* נעבור גם את זה – עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

תוצאות הבחירות קשות. עם ישראל עבר ימים קשים מאוד, קשים יותר.

נעבור גם את זה.

אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

* צומוד – אני סולד מהטרנד של הימים האחרונים – "אין לנו עוד מה לעשות במדינה הזאת" וכו'.

אני מאמין ב"צומוד". זו ארצנו בכל מקרה, ונדבוק בה בכל מחיר, בכל מזג אוויר. אפילו תחת שלטון זר. בוודאי במדינת ישראל.

צריך להיאבק. אסור להתייאש.

אהוד מנור כתב את "אין לי ארץ אחרת" במלחמת לבנון הראשונה, כאשר היו קולות דומים, וטרנדים כמו "אם שרון יעלה לשלטון נרד מהארץ" ותופעות כמו סרבנות. אימצתי את השיר הזה במאבק על הגולן, גם כנגד קולות בתוכנו, שאם יעקרו אותנו אין לנו מה לחפש בארץ. הזכרתי את השיר הזה בעקירת גוש  קטיף, כאשר עלו קולות שבר של התנתקות מן המדינה, אי התגייסות לצה"ל ואי הנפת דגל ישראל.

השיר הזה מלווה אותי לאורך הימים האחרונים, מרגע פרסום המדגמים.

* אין לי עם אחר – פעמים רבות בימים האחרונים ציטטתי את שירו של אהוד מנור, המבטא את תחושותיי: אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

אוסיף ואומר שגם אין לי עם אחר. ואיני רוצה, חלילה, להחליף את העם (אגב, בניגוד למיתוס, בן אהרון מעולם לא אמר זאת). והעם שלי, כולל את אלה שנתנו את קולם לכהניסט.

אני משוכנע שרוב התומכים בבן גביר אינם יודעים מהו באמת הכהניזם, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, והם גם קונים את ה"תאקיה" שלו, שנועדה ליצור מצג שווא כאילו הוא "התמתן". אין לי ספק, שאילו הכירו את הכהניזם, רובם המוחלט לא היו מעלים על דעתם להצביע לו.

לכן, איני מיואש מן העם וגם לא ממצביעי בן גביר. אני גם מבין את המצוקה שהביאה אנשים לתמוך בו. דמגוגים פשיסטים תמיד עלו לשלטון בשל מצוקות אמת שהם ידעו לנגן עליהם ולהציג "פתרונות" סופיים כוחניים של זבנג וגמרנו. כולם המיטו אסון על עמם ועל מדינתם.

איני מוותר על עם ישראל. יש להיאבק על נפש האומה.

* עוד תקווה שנגוזה – כשהלכתי לישון, ביום רביעי ב-4:00 לפנות בוקר, היו לגוש ביבי-בן גביר 62 מנדטים. עוד קיוויתי שיימצאו בליכוד 2-3 ח"כים אמיצים וישרים, שניתן להקים אתם גוש חוסם נגד חוקי מגה-שחיתות. כשהקצתי משנתי, הבנתי שגם התקווה הזאת נגוזה.

* החדשות הטובות – העם אמר את דברו. בדמוקרטיה הרוב קובע, גם כשהרוב טועה. על המיעוט לקבל את הדין, גם כשהמיעוט צודק.

החדשות הרעות הן שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. החדשות הטובות הן, שנתניהו חדל להיות ראש האופוזיציה.

מאז קום המדינה לא הייתה אופוזיציה כזו – אופוזיציה למדינה. אופוזיציה חסרת אחריות, חפה מממלכתיות, לא פטריוטית. אופוזיציה שמטרתה הייתה שיהיה כמה שיותר רע במדינה, כי זה יהיה טוב יותר למפלגה. אופוזיציה ימנית שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת הצביעה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל, נגד האינטרסים הלאומיים היסודיים ביותר. אופוזיציה שהפכה את מליאת הכנסת ליציע "לה-פמיליה" בהתפרעויות והפס"ד בלתי פוסקות.

יאיר לפיד יהיה ראש האופוזיציה לאחר הקמת הממשלה החדשה. לפיד אינו חנון, אינו "פארווע", הוא פייטר פוליטי, ואני משוכנע שהוא ינהיג אופוזיציה לוחמת. אך אני מקווה ומאמין שתהיה זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית. וכשיהיו פיגועים, ויהיו, האופוזיציה לא תארגן פסטיבלי מחולות על הדם. אני מקווה מאוד שלפיד לא יסיק מהצלחתו של נתניהו כראש האופוזיציה למדינה, שזו הדרך להצלחה. אני מקווה שהוא יחזור למסורת של כל האופוזיציות בתולדות המדינה, עד לפני שנה וחצי, כולל האופוזיציות הקודמות שנתניהו הנהיג.

* נושא את עיניי בתקווה – לא ייאמן, אבל בצוק העתים, אני נושא את עיניי בתקווה דווקא אל … בנימין נתניהו. נתניהו הוא מתון מדינית ובעיקר ביטחונית. ביטחונית – לטעמי הוא אפילו זהיר ומתון מדי (ע"ע ההבלגה על טרור ההצתות ועוד). אבל במצב שנוצר, אני מקווה מאוד שהוא יצליח לרסן את האקדוחן הפירומן. אני מקווה מאוד שהוא לא יפקיר בידיו את המשרד לבט"פ. ואם הוא הבטיח לו, זו לא צריכה להיות בעיה. הרי נדירות ביותר ההבטחות שהוא קיים.

* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות הראשון של נתניהו, הוא האם הוא ייכנע ויפקיר את ביטחון הפנים שלנו בידי הפרחח החוליגן הפירומן, או יפקיד אותו בידיים אחראיות, כמו למשל, של אבי דיכטר. לא שיש תפקיד שהכהניסט ראוי לו. לא הייתי רוצה להפקיר את הבריאות בישראל בידי מי שהרופא הנערץ עליו הוא המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין או את התחבורה בישראל בידי מי שחלומו התחבורתי הוא העמסת הערבים על רכבות ומשאיות ויאללה טרנספר. אך בין הרע, הרע יותר והרע ביותר, לעתים גם הרע יותר הוא שאיפה סבירה.

* המודל לחיקוי – בתגובה למאמר נגד המוטציה הכהניסטית, שבו קראתי לעצמנו לשמור על צלם אנוש, קיבלתי תגובה בבלוג שלי, בזו הלשון:

"זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי חברון ב-1929. זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי גוש עציון במלחמת העצמאות".

כן, פורעי חברון הם המודל לחיקוי של המוטציה הכהניסטית.

אילו הפכנו, חלילה, להיות בני דמותם של פורעי חברון ואילו אימצנו את דרכם, מצבנו היום היה כמצבם של הפלשתינאים.

* גם על בגין אמרו – בניסיון להציב תשובה להצגת העובדה שבן גביר הכהניסט הוא פשיסט, מתרוצצת המנטרה ש"גם על בגין אמרו שהוא פשיסט". מין לוגיקה עקומה לפיה אם אמרו על בגין שהוא פשיסט למרות שהוא היה ליברל – כל מי שאומרים עליו פשיסט הוא ליברל, ומכאן שבן גביר הוא דמוקרט, ליברל מתון ולא פשיסט.

כמה עובדות על בגין. בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לצד מפלגות השמאל נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין, מייסד תנועת החירות, עמד בראש המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה לערביי ישראל. מתי? ביום הקמתה, יום הקמת המדינה. שנים לפני מפ"ם. בגין דגל בעליונות המשפט – גרסה של אקטיביזם משפטי הרבה יותר מרחיק לכת משל אהרון ברק. אין שום קשר, זיקה או דמיון בין הכהניזם לבגין.

יתר על כן. בגין התנגד כל ימיו באופוזיציה למעצרים מנהליים, גם של מחבלים. הוא טען שזה שריד של האימפריאליזם הבריטי, שמקורו לא יכירנו במדינת חוק דמוקרטית. הוא התחייב שכאשר יעלה לשלטון יבטל אותם. אבל כשהגיע לשלטון, הבין שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ושאין מנוס ממעצרים מנהליים במלחמה בטרור. לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, בגין היה, במשך למעלה משנה, שר הביטחון, ובתוקף תפקידו, הוא עצמו הכניס אנשים למעצר מנהלי. מי היה המחבל הראשון שאותו הכניס בגין לכלא, למעצר מנהלי? "הרב" כהנא שר"י. מורו ורבו של בן גביר.

* חש הקלה – נתניהו בוודאי חש הקלה עצומה מכך שלפיד חתם על ההסכם עם לבנון, טרם כניסתו לתפקיד. יש כאן, מבחינתו,win-win : גם הסכם טוב שיחסוך ממנו כאב ראש גדול, וגם עוד הזדמנות להסית נגד לפיד ולספר על הירושה הנוראה שקיבל.

מצד שני, יתכן שהוא דווקא מצטער והיה מעדיף לחתום על ההסכם בעצמו. הרי אז המוני רק"ב (רק ביבי), שדיקלמו את השקר על ה"כניעה לחיזבאללה" בלה בלה בלה, היו מהללים, משבחים, מפארים ומקלסים את הגאון המדיני על ההישג האדיר.

* רק בגלל ההיבריס – ההאשמות נגד לפיד שלא דאג לריצה משותפת של העבודה ומרצ אינן מוצדקות ואינן הוגנות. הוא ניסה בכל מאודו להביא לריצתן המשותפת ואף הציע לשריין ברשימת יש עתיד לא פחות מארבעה מקומות (!) לנציגי שתי המפלגות כפיצוי. הן לא רצו יחד רק בגלל ההיבריס של מרב מיכאלי.

* שותפים נגטיביים – יוסי ורטר, "הארץ", נוזף באיימן עודה ואחמד טיבי על כך שהיו שותפים לאופוזיציה בהפלת הממשלה ולא נתנו לה רשת ביטחון. יש המאשימים אותם ואת בל"ד על הפילוג, שפגע בגוש לפיד. אחרים מאשימים את לפיד שלא התערב כדי למנוע את הפילוג או לפחות לגרום למפלגות הערביות לחתום על הסכמי עודפים.

כל הקולות הללו מנותקים מן המציאות, והדבר היחיד שיש בהם הוא תרומה לתעמולה הביביסטית המציגה את המפלגות הללו כחלק מן הגוש של לפיד. אין לכך שחר.

הרשימה המשותפת הפילה את הממשלה כי היא הייתה אופוזיציה לממשלה והתנגדה לדרכה ולפעולותיה. לא הייתה לה שום סיבה לתמוך בממשלה או להעניק לה רשת ביטחון. לפיד לא פעל למניעת הפילוג, לא רק כיוון שידע שאין לו שום קשר אתם, שום יכולת השפעה עליהם, הם לא סופרים אותו. יתר על כן, אילו ניסה, לא זו בלבד שהיה נכשל, הוא היה גורם לנזק חמור למפלגתו ולגוש ולזליגת קולות לליכוד ולבן גביר. כל אותם מצקצקים היו מאשימים אותו אז, שבגלל הצעד חסר האחריות הזה הוא איבד את השלטון.

בניגוד לרע"ם, שהתפלגה מהרשימה המשותפת בדיוק על הרקע האידיאולוגי של השתלבות במדינה והשתלבות בכל ממשלה (הרי הברית הראשונה שלה הייתה עם נתניהו), חד"ש תע"ל ולא כל שכן בל"ד נושאים את דגל ההתבדלות והרצון לרשת את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אחרת (קוד מכובס: "כל אזרחיה"). הם יכולים להיות שותפים נגטיביים – בגוש חוסם ובכל אופוזיציה לכל ממשלה ציונית. הם אינם יכולים להיות חלק מקואליציה ולא לתמוך בה מבחוץ.

* עם יד על הלב – מדקלמי דפי המסרים השקריים על הממשלה שיאיר לפיד תכנן להקים, כביכול, עם חד"ש-תע"ל ובל"ד, מדקלמים בימים האחרונים דף מסרים שהוא כביכול "האקדח המעשן" המוכיח את אמיתות הטענה שלהם – אחרי פרסום המדגמים התפללתם שבל"ד תעבור את אחוז החסימה.

אני רוצה לשאול את תומכי נתניהו. עם יד על הלב, ונסו לומר לעצמכם את האמת. נניח שבמדגמים היו לגוש לפיד 61 ובל"ד הייתה מתנדנדת. והיה ברור שאם היא עוברת את אחוז החסימה אין ללפיד ממשלה. הם לא היו מתפללים שבל"ד תעבור?

הם היו מתפללים ומייחלים. ברור שאם בל"ד הייתה עוברת הם לא היו מקימים אתה קואליציה. אבל הם היו רוצים שתעבור כדי לחסום את לפיד. וזה מה שקרה בקרב תומכי גוש לפיד. רבים מהם קיוו שבל"ד תעבור כדי לחסום את ה-61 של נתניהו. אבל ברור שהיא וגם חד"ש-תע"ל לא היו חלק מהקואליציה שלו והקואליציה שלו גם לא הייתה נסמכת עליהם.

* לסדום דמינו? – ח"כ דוד ביטן לוטש עיניו לתפקיד יו"ר הכנסת. ביטן נאשם בפלילים – בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא נאשם בלקיחת שוחד בסכום של כמעט מיליון ₪. כאילו לא די בכך שנאשם בפלילים יעמוד בראש הרשות המבצעת, גם בראש הרשות המחוקקת צריך לעמוד נאשם בפלילים. הלסדום היינו? לעמורה דמינו?

גם ח"כ דני דנון הודיע שהוא מועמד לתפקיד. הוא מועמד טוב וראוי בהחלט.

* ואתם תשבו פה?! – בכל מאמר שאני כותב נגד מארת ההשתמטות החרדית מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, אני מצביע על הניגוד המוחלט בין ההשתמטות לבין היהדות ואת האבסורד של הפרת מצוות התורה בשם… לימוד התורה, כביכול. אני מוכיח זאת בפסוקים, ואחד החשובים שבהם הוא תמיהתו המתריסה של משה בדברו אל שבטי ראובן ודן שביקשו ממנו להתיישב בעבר הירדן המזרחי עוד טרם כיבוש ארץ ישראל המערבית, והוא חשד בהם, שלא בצדק, שהם מתכוונים להשתמט מן המלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

לא להאמין, אבל בשלט חוצות של יהדות התורה, שנועד להמריץ את החרדים לא לשבת בבית אלא לצאת בהמוניהם להצביע, נכתב: "האחיכם ייצאו [השגיאה במקור. בורים. א.ה.] למלחמה ואתם תשבו פה?!"

בילדותי, הייתה סדרת בדיחות של "מהו שיא החוצפה" וכד'. נדמה לי שכאן נשברו שיאי הציניות וחוסר המודעות העצמית.

* סטטוס קוו – איני שותף לחרדה מפני פגיעה בזכויות הלהט"ב בידי הממשלה החדשה. לא תהיה הרחבת זכויות, אך הזכויות הקיימות לא תפגענה. הסטטוס קוו יישמר.

אולם נראה בשנים הקרובות דברי שנאה ועלבונות כלפי הלהט"ב מפי חברי כנסת מן הקואליציה, בעיקר מהמפלגה המתקראת "הציונות הדתית" על שלושת אגפיה.

* ההישג של האופורטוניסט – לא ייאמן. למעלה מאלף (!) אנשים הצביעו לאלי אבידר האופורטוניסט. הישג נאה. כמעט שישית מהדר מוכתר ואפילו מתקרב לפיראטים.

* הוותיקים ביותר – שני הח"כים הוותיקים ביותר בכנסת ה-25 הם נתניהו וגפני. שניהם נבחרו לראשונה ב-1988, בבחירות לכנסת ה-12. שניהם לא כיהנו ברציפות. נתניהו נטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים לאחר הפסדו לברק בבחירות 1999. כעבור שנתיים הוא חזר לפוליטיקה כשר החוץ בממשלתו הראשונה של שרון. לכנסת הוא חזר כעבור שנתיים נוספות, בבחירות 2003. גפני כיהן חלקית בכנסת ה-13 ובכנסת ה-14 בשל הסכמי רוטציה בין פלגי יהדות התורה.

השניים מכהנים בכנסת 34 שנים (ברוטו). אם הכנסת תמלא את כל הקדנציה שלה והם יכהנו בה עד סופה, הם יכהנו 38 שנים. אני בספק אם מישהו ישבור אי פעם את השיא של שמעון פרס, שכיהן 46 שנים נטו, ורק בחירתו לנשיאות הביאה לפרישתו.

הבא אחריהם בוותק הוא אריה דרעי שמכהן בכנסת מאז 1992, למעט הפסקה שבה בילה במקום הראוי לו + תקופת קלון.

בכנסת היוצאת היו עוד שני ח"כים שנבחרו לראשונה ב-1988 – בני בגין וצחי הנגבי. בכנסת שקדמה לה, כיהן עמיר פרץ, שנבחר לראשונה ב-1984.

* חסרה לו משילות – צועק משילות – מאז שהעלו את אחוז החסימה ל-3.25% התנגדתי לכך נמרצות וכתבתי על כך רבות. התנגדותי היא עקרונית, בלי שום קשר לשאלה מי מרוויח ומי מפסיד מכך. וכפי שראינו, שני הצדדים במפה הרוויחו בפעם אחת והפסידו בפעם אחרת. אחוז החסימה הגבוה מעוות את התוצאות, בשל מאות אלפי קולות שנזרקים לזבל ולא נספרים. ובכל פעם צד אחד מרוויח מכך ואחר מפסיד. למשל, בבחירות 2019 א', הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בשל קולות ספורים. אילו עבר, כבר אז הייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו וכנראה שארבעת הסבבים הנוספים היו נחסכים. ואילו הפעם אחוז החסימה העניק לנתניהו ניצחון.

העלאת אחוז החסימה נומקה במשילות ויציבות פוליטית. זה היה המסר המרכזי של נתניהו וליברמן כשהתאחדו לרשימה אחת, סביב נראטיב המשילות. ובשם המסר הזה גם יש עתיד תמכה בכך, ולפיד סיכל יוזמה ערב התפזרות הכנסת היוצאת לתיקון המעוות. כפי שראינו, לאחר העלאת אחוז החסימה הידרדרה הפוליטיקה הישראלית למשבר חוסר היציבות הגדול ביותר בתולדות המדינה. לעומת זאת, כאשר אחוז החסימה עמד על 1% המערכת הפוליטית הייתה היציבה ביותר.

לא זו אף זו – אחוז החסימה עלה, אבל חוקים שהיו סבירים כאשר אחוז החסימה עמד על 1% לא הותאמו. למשל – העובדה שאין משמעות להסכמי עודפים של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. אם כבר מעלים את אחוז החסימה, נכון לצרף את הקולות שניתנו למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, למפלגה שעמה נחתם הסכם העודפים. בבחירות האלה, מפלגה העבודה הייתה מקבלת את כל קולות מרצ, שעמה הייתה חתומה על הסכם עודפים. בבחירות 2019 הייתה ישראל ביתנו מקבלת את קולות הימין החדש ועוד.

האמת היא, שיוזמת נתניהו וליברמן לא נבעה מדאגה למשילות, אלא מהערכה שהם ירוויחו במערכת הבחירות הקרובה מהשינוי. כך, למרבה הצער, נקבעים חוקים בדמוקרטיה הישראלית. מן הראוי שאנו, האזרחים, נתייחס בחשדנות להבטחות "משילות". לא המשילות מעניינת אותם, אלא הרצון להבטיח שהם ימשלו. או כפי שכתב מאיר אריאל בשירו "אדם צועק את שחסר לו". "חסרה לו משילות – צועק משילות… לא חסר לו – לא צועק".

* להסיר מספר החוקים – על הכנסת החדשה להסיר מספר החוקים את המוטציה הנקראת "ממשלת חילופין". אין בה כל היגיון. כל עניין ראש הממשלה החליפי וכל הכרוך בו, הוכנסו בידי כחול לבן עם הקמת ממשלת האחדות, מתוך הבנה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, וכדי לסנדל אותו לעמוד במחויבות ולא לגנוב את הרוטציה. הם התייעצו עם טובי המומחים ועורכי הדין לגיבוש המבנה, שאמור היה להיות סגור הרמטית. והנה, ראינו שגם זה לא עזר. כל המומחים לא יכלו להיכנס לראשו של הנוכל שחתם על הסכם הונאה מתוך כוונה תחילה להפר אותו. וכך, גם הוכנס לספר החוקים המבנה המוזר והמביך הזה וגם הוא לא השיג את מטרתו.

בהקמת ממשלת השינוי, בוודאי שלא היה צורך במבנה הזה. כאן היה מדובר בהסכם בין שני אנשים ישרים והגונים, ואף אחד מהם לא התכוון לרמות את רעהו. אז בשביל מה נתקעו במבנה שהם תקפו בחריפות שנה קודם לכן?

כאשר שמיר ופרס הקימו ממשלת אחדות רוטציונית, די היה בלחיצת יד. שמיר היה איש אמת. פרס… ממש לא. אבל גם לו היו גבולות.

* בעד החוק הנורווגי – כאשר ממשלת נתניהו-גנץ הנהיגה את החוק הנורווגי, זעקה האופוזיציה בראשות לפיד מרה, שמדובר בשחיתות ובבזבוז כספי ציבור.

כשלפיד ובנט עלו לשלטון גם הם הנהיגו את החוק הנורווגי ואף הרחיבו אותה מעבר לממשלה הקודמת. ואילו האופוזיציה, שהיא עצמה הנהיגה חוק נורווגי, תקפה על כך את הממשלה בחריפות, ואף המציאה את הכינוי "נורווגי", שנועד לבייש, להעליב ולהשפיל את הח"כים שנכנסו באמצעות החוק.

עכשיו תקום ממשלה חדשה ולבטח תנהיג אף היא את החוק הנורווגי. והאופוזיציה תתקוף אותה על הבזבוז. והקואליציה תאשים את האופוזיציה בצביעות והאופוזיציה תאשים את הקואליציה בצביעות. ושני הצדדים יצדקו בהאשמה בצביעות.

הביקורת של האופוזיציות על החוק הנורווגי היא פופוליסטית. החוק הנורווגי נחוץ וחשוב. הוא מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מחזק את הכנסת, שמן הראוי שיכהנו בה 120 ח"כים שתפקידם למלא את עבודתם הפרלמנטרית במשרה מלאה. הוא מחזק את הממשלה, ששריה יעבדו במשרה מלאה במשרדיהם ולא יידרשו לבלות ימים ולילות במליאת הכנסת בעשרות הצבעות מדי שבוע.

כבר שנים רבות אני מציע לחוקק את החוק הנורווגי כחוק מחייב, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה, תפקע אוטומטית חברותו בכנסת, ויכנס תחתיו הבא בתור ברשימה. אם השר פוטר או התפטר, הוא חוזר אוטומטית לתפקיד ח"כ.

טענת בזבוז הכספים אינה רלוונטית, כיוון שהתועלת של החוק הנורווגי גדולה הרבה יותר מן העלות. בזבוז הכספים הוא במקום אחר – בממשלות המנופחות. אין שום צורך ביותר מ-18 שרים. אולי אפילו פחות. ויש לבטל את התפקיד המיותר של סגן שר. בראש משרד ממשלתי עומד נבחר ציבור ומתחתיו צריכים להיות רק עובדי ציבור. כאן המקום לחיסכון.

* כה כתב מאיר אריאל – המלך הערום רוכב שנית, בלחץ ההמון (מתוך שירו "קוצים א'").

* לא קטעה את קרטר – במאמר ביקורת של דניאל בן סימון על ספרו של גדעון אלון "מתחככים" במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע המשפט: "גאולה כהן… קטעה בגסות את נאומו החגיגי של הנשיא ג'ימי קרטר". זה לא נכון. באותה ישיבה חגיגית גאולה כהן קטעה את נאומו של בגין עד שהוצאה מן האולם, אך לא קראה קריאות ביניים בנאומו של הנשיא האורח.

* פרס ביאליק לזיוה שמיר – חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, זכתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל.

אין ראויה ממנה. זיוה שמיר היא חוקרת דגולה, חכמה, מקורית, רחבת אופקים ואין כמוה בכישרון לנתח טקסט, ולבטח לחשוף בו רבדים שגם היוצר עצמו אינו מודע להם.

זיוה שמיר היא החוקרת המובהקת של שירת ביאליק ואלתרמן, ולכן, אין מי שהולם אותו יותר פרס על שמו של המשורר הלאומי. אגב, היא לעולם לא תוציא תחת ידה שטות, כמו במאמר של פרופ' אריאל הירשפלד, שיצא נגד הגדרתו של ביאליק "המשורר הלאומי", שהגדיר אותה כהקטנתו של ביאליק. הוא כתב כך בשל סלידתו מן הלאומיות היהודית. זיוה שמיר, ברוך השם, חפה מהטרנד הזה.

ברכות לזיוה שמיר. ועכשיו – פרס ישראל!

* הכנעני האחרון – הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הלך לעולמו, בן 99. אורנן תרם את גופתו למדע. אורנן, אחיו הצעיר של המשורר יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, דבק בדרך אחיו, והיה המוהיקני האחרון של האידיאולוגיה, הכופרת בהיותנו בני העם היהודי וממירה את זהותנו לזהות ארצית, של כל יושבי ארץ ישראל וסביבותיה, שהנם בני עם אחד, שאין לו דבר וחצי דבר עם העם היהודי בגולה, עם היהדות ועם ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה של ה"עם העברי" היא ההיסטוריה של ארץ ישראל, על כל העמים והקבוצות האתניות שחלפו בה.

אורנן היה בין העותרים לבג"ץ שדרשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מיהודי לישראלי. בג"ץ דחה, כמובן, את העתירה, שכן אין עם כזה. להפתעתי, קיבלתי פעם בדואר מעטפה עבה מאורנן. כשפתחתי אותה, מצאתי את המסמכים שהוא הגיש בעתירתו. אחד מהם היה… מאמר שלי.

היה זה מאמר שכותרתו "יהודי חסר דת?" שבו התפלמסתי עם הסופר יורם קניוק שעתר לבג"ץ בדרישה להגדיר אותו "חסר דת". עיקרי הטענה שלי הייתה שלעם היהודי יש דת, שהיא דת הייחוד שלו. לכן, כל יהודי, בין אם הוא דתי או חילוני, מאמין או כופר באמונה, הדת חשובה לו או חסרת ערך בעיניו – מעצם היותו יהודי, הוא אינו חסר דת. יש לו דת – הדת היהודית. השורה התחתונה הייתה שאין אפשרות להפריד בין הלאום והדת, בעם היהודי.

בהפוך על הפוך, השתמש אורנן במאמרי כתנא דמסייע להוכחת צדקת דרישתו לא להיקרא יהודי. אמנם בניגוד אליו, שרואה ביהדות דת ולא לאום, אני רואה ביהדות בראש ובראשונה לאום, שמרכיב מהותי בתרבותו וזהותו היא הדת. אבל הוא השתמש במאמרי כדי להוכיח את הזיקה המהותית בין המושג יהודי לדת, ולכן הוא כחסר דת מסרב להיקרא יהודי.

השקפת עולמו של אורנן זרה לי ורחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב. נקודה לזכותו – העברית שלו, בכתב ובע"פ, היא מהמשובחות שקראתי ושמעתי מעודי.

          * ביד הלשון

צדקה תציל ממוות – הפתגם הזה לקוח מספר משלי, י', ב': "לֹא-יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע,    וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

איך הצדקה תציל ממוות? על כך יש מדרש אגדה יפהפה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, קנו ע"ב. הנה המדרש בתרגום לעברית:

ר' עקיבא הייתה לו בת.

אמרו לו הכלדיים: אותו היום שתיכנס לחופה, ישכנה נחש ותמות.

היה מצר על הדבר הרבה.

באותו היום נטלה בתו את המכבנה ונעצה אותה בכותל.

פגעה בעיניו של נחש וישבה בה.

בבוקר כשנטלה, נגרר ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית?

אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח,

והיו הכל טרודים בסעודה ואין שומע לו.

עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו,

אמר לה: מצוה עשית.

יצא ר' עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

בתרגום חופשי לעברית של ימינו. אסטרולוגים הזהירו את ר' עקיבא שבתו תמות ביום חתונתה. הדברים ציערו אותו מאוד, אך הוא נצר אותם בלבו ולא מנע מבתו להתחתן.

ביום חתונתה, לאחר החופה ולפני הכניסה להתייחדות עם בן זוגה, שלפה משערותיה את סיכת הראש שלה ותקעה אותו בקיר. בתוך הקיר היה נחש ארסי והסיכה נתקעה בעינו. בבוקר, כשהוציאה את הסיכה, ראתה את הנחש שנגרר אתו. ר' עקיבא הבין שנבואת האסטרולוגים הייתה אמתית, הם ידעו לתאר את הגורל הצפון לה, והבין שהיא שינתה את גורלה בזכות מעשה שעשתה. לשאלתו, סיפרה לו בתו שבמסיבת הכלולות, הגיע קבצן לפתח ביתם. כולם היו עסוקים בסעודה ולא הבחינו בו. היא לקחה את המנה שלה ונתנה לו. "מצווה עשית" אמר לה ר' עקיבא, וראה בסיפור את התממשות הפסוק ממשלי: "צדקה תציל ממוות".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

בגין והגולן

בדצמבר 1991 נערכה בקיבוץ אורטל ישיבה משותפת של מליאת המועצה האזורית גולן ומליאת המועצה המקומית קצרין; מליאה חגיגית לציון עשור לחוק הגולן. באותה תקופה, הפורום של שתי המליאות היה גם המליאה של ועד יישובי הגולן. במרכז הישיבה הוענק עיטור יקיר הגולן לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.

בגין היה אז זקן וחולה וכבר למעלה משמונה שנים, מאז התפטרותו מראשות הממשלה, הסתגר בביתו. את מקומו מילא מזכירו יחיאל קדישאי, שקיבל את העיטור והעבירו לבגין. פחות משלושה חודשים מאוחר יותר הלך בגין לעולמו.

זה היה נוסח המגילה שהועברה לבגין:

"במלאת עשר שנים להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן ועשרים וחמש שנים לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הננו מתכבדים להעניק בזאת את אות יקיר הגולן למר מנחם בגין – ראש ממשלת ישראל בעבר, יוזם ויוצר חוק הגולן, מגשימו ומיישמו.

בשם ההתיישבות הישראלית המתחדשת בגולן אנו מביעים בזאת את הוקרתנו העמוקה למר מנחם בגין, שהשכיל ללכד את כנסת ישראל להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. אנו יודעים להוקיר את האומץ, התבונה המדינית וההבנה ההיסטורית, שעמדו לזכות מר בגין בהחילו חוק זה בעיתוי הנכון, דבר שחיזק את המעשה הציוני החשוב מכל – התיישבות בנחלת אבות.

חוק הגולן הצדיק, אישר והנציח את ההסכמה הלאומית הרחבה לסיפוח הגולן למדינת ישראל והעמקת ההתיישבות והפיתוח בחבל זה.

בדיעבד, הוא מיתן מאוד את מגמות התוקפנות בגזרת הגבול המזרחית של ישראל ושחרר את יישובי הגליל ועמק הירדן מאיום שריחף על ראשיהם מאז 1949. הוא הבטיח את מקורות המים של ישראל וחיזק את ביטחונה לאין שיעור.

על כך היינו מבקשים להביע בפניך הוקרתנו העמוקה.

יהודה וולמן – ראש המועצה האזורית גולן. סמי בר לב – ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה – יו"ר ועד יישובי הגולן".

היה זה שלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, שבה נפתח מו"מ עם סוריה. כשנה קודם לכן, לקראת מלחמת המפרץ, שבה סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקאית נגד עיראק, הבנו שארה"ב תרצה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן, שסיים את פעולתו לאחר קבלת חוק הגולן, הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות יו"ר הכנסת לשעבר, איש מפלגת העבודה, שלמה הלל. עוד לא היה זה מאבק, כי לא היה נגד מה להיאבק, אלא פעולה ציבורית לחיזוק התמיכה הציבורית הרחבה בגולן. סיסמת פעילותנו הייתה "שלום עם הגולן". האירוע החגיגי לציון העשור ולהענקת יקיר הגולן, היה חלק מפעילות הוועד שנועדה להעלות על סדר היום הציבורי את חשיבות הגולן.

****

מחרתיים, בד' באדר ב', ימלאו שלושים שנה לפטירתו של בגין. במאמר זה אציג את סוגיית גישתו של בגין לגולן לאורך השנים. וכדי לתת פרספקטיבה לגישה זו, אלך אחורה, אל מורו ורבו של בגין, מייסד הזרם הריוויזיוניסטי בציונות, זאב ז'בוטינסקי.

ב-1920, שעה שז'בוטינסקי ישב בכלא עכו, כיוון שארגן את ההגנה בירושלים במאורעות פסח תר"פ, הוא כתב את "שיר אסירי עכו", שהסתיים במילים "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון".

באותה תקופה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נערך מו"מ על עיצוב הגבולות הבינלאומיים. חבר הלאומים (שקדם לאו"ם) החל לגבש את מדיניות המנדטים – המנדט לבריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והמנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. טרם נקבע הגבול בין המנדט הבריטי לצרפתי. התנועה הציונית פעלה ככל יכולתה להכליל את הגולן בשטח המנדט הבריטי, כלומר בשטחה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. במפה שהגישה ההסתדרות הציונית, שאותה עיצב אהרון אהרונסון, הגולן כולו, כולל מה שקרוי היום "הגולן הסורי", יועד למנדט הבריטי. על רקע המאבק הזה, אני מבין את שירו של ז'בוטינסקי. למרבה הצער, בפשרה בין בריטניה לצרפת הגולן נמסר לצרפתים וניתק משטח המנדט הבריטי.

השטח שיועד לבית הלאומי היהודי כלל את עבר הירדן המזרחי – כל שטחה של ממלכת ירדן, אך לא את הגולן. בספר הלבן של צ'רצ'יל (1922) נקרע עבר הירדן המזרחי מן השטח המיועד ליהודים. ז'בוטינסקי ראה בכך בגידה של בריטניה ויצא נגד ההנהלה הציונית שהשלימה בדיעבד עם ההחלטה. הוא קידש את המפה המקורית של המנדט כבסיס האידיאולוגיה של תנועתו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". ז'בוטינסקי דיבר בשם זכותנו על הארץ ובשם הדבקות בהסכמה הבינלאומית ובגבולות הבינלאומיים. מפת המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן, הייתה המפה של המפלגה הרוויזיוניסטית, של בית"ר, של האצ"ל (סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה רובה והכתובת: רק כך!) ולימים – של תנועת החירות. זו הייתה המפה של בגין. ובמפה הזו, הגולן לא היה חלק מארץ ישראל.

בגין הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כך נקראה אז ממשלת האחדות), שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים והיה שותף להחלטה על שחרור הגולן. אולם הוא היה שותף גם ל"החלטה הסודית" שהתקבלה ב-19 ביוני, שבה ישראל הייתה מוכנה למו"מ על שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. הוא היה שותף גם להחלטה על ביטול אותה החלטה.

בגין לא היה נותן ידו להחלטה דומה על יהודה ושומרון. הגולן, כמו סיני, לא הייתה במפת ארץ ישראל של תנועתו.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הליכוד באופוזיציה הצביע נגד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה (1974) שכלל נסיגה מקוניטרה. אולם במצע הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך שהעלו אותו לשלטון, כתב בגין שהגבול עם מצרים יעבור בתוך סיני והגבול עם סוריה יעבור על הגולן. היה זה איתות לנכונותו לפשרה בסיני ובגולן. בסופו של דבר, בהסכם השלום עם מצרים לא הייתה פשרה בסיני, אלא נסיגה מלאה ועקירת כל היישובים. היה זה תקדים הרה אסון, של עקירת יישובים בידי ממשלת ישראל. יתר על כן, בהסכם נאמר: "המסגרת הנזכרת לעיל [הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת להסכם השלום, שקדם לו בחצי שנה א.ה.] … נועדה להוות בסיס לשלום לא רק בין ישראל ובין מצרים אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה הערביות האחרות, המוכנה לנהל עמה משא-ומתן לשלום על בסיס זה". וכאשר שבועות אחדים אחרי הסכם השלום נפגש שר החוץ דיין עם מתיישבי בקעת הירדן, שהביעו את חרדתם מתקדים סיני, הוא "הרגיע" אותם, שאין דין יהודה ושומרון כדין סיני, כי על יהודה ושומרון לא הייתה ריבונות זרה. מי שצריכים לדאוג, הוא אמר להם, הם תושבי הגולן, כי הסכם השלום עם מצרים יהיה התקדים להסכם שלום עם סוריה.

זה היה הגורם למאבק שניהלו תושבי הגולן להחלת ריבונות ישראל על הגולן. בגין קיבל את עמדתם והגיש לכנסת את חוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בנאומו בהצגת החוק, הוא התעלם מהמפה המנדטורית וחזר לעמדה הציונית המקורית, שהגולן הוא ארץ ישראל ועליו להיות חלק ממדינת ישראל. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת-הגולן חלק בלתי נפרד של ארץ-ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן… והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוץ הכינרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". הכנסת אישרה ברוב גדול את חוק הגולן. ב-2014 חושקה הריבונות בחוק יסוד משאל עם.

****

מבחינה התיישבותית תרומתם של בגין ושל הליכוד להתיישבות בגולן הייתה מזערית. עיקר ההתיישבות נבנתה בעשור שבין שחרור הגולן למהפך הפוליטי, בידי ממשלות המערך. מספר יישובים שהוחלט על הקמתם בממשלת המערך, ובראשם קצרין, קמו בפועל כבר בזמן הליכוד. בכל אותו עשור, הקימה תנועת החירות רק יישוב אחד בגולן – שעל (לימים התווסף אליו חד-נס). את מרבית ההתיישבות הקימה תנועת העבודה ואת מיעוטה – הציונות הדתית (שהייתה קשורה אז לתנועת העבודה).

ממשלת הליכוד בהנהגת בגין לא קידמה את ההתיישבות בגולן. מה הסיבה לכך?

אפשר לטעון שהליכוד מיסודו אינו מזוהה עם הציונות המעשית אלא עם הציונות המדינית, ולכן ממשלתו קידמה את המעשה המדיני החשוב ביותר – החלת הריבונות, אך הזניחה את ההתיישבות. אולם אותה ממשלה עסקה גם בציונות מעשית – בהתיישבות ענפה ביהודה ושומרון.

אפשר לטעון שהליכוד לא ראה בגולן את ארץ ישראל ולכן ממשלתו לא הקימה בו יישובים, בניגוד ליהודה ושומרון. אולם החלת הריבונות והטיעונים לחוק מפריכים זאת. יתר על כן, גם בבקעת הירדן לא הוקמה התיישבות באותן שנים, והרי הבקעה היא חלק ממפת ז'בוטינסקי. לדעתי, הסיבה הייתה התמקדות באזורים השנויים במחלוקת. על הגולן ובקעת הירדן לא הייתה מחלוקת, והממשלה רצתה לנצל את שנותיה בשלטון לקביעת עובדות בשטח ביהודה ושומרון.

השורה התחתונה היא, שממשלת בגין לא חיזקה את ההתיישבות בגולן, ואף חטאה בתקדים המסוכן של עקירת חבל התיישבות, אך הובילה את המהלך המדיני ההיסטורי החשוב ביותר – החלת ריבונות ישראל על הגולן.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.

 אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.

פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.

וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.

על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.

כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.

התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.

פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.

והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.

החסרים משוגעים אנו?

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.

בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.  

שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.

אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.

ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. 

קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.

אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

          * ביד הלשון

פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.

מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

* "חדשות בן עזר"

ארבעים שנות ריבונות

השבוע לפני ארבעים שנה, ב-14 בדצמבר 1981, קיבלה הכנסת את חוק הגולן, שהחיל את ריבונותה של ישראל על הגולן.

עד אותו יום, ב-14 השנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, היה הגולן "שטח מוחזק", שנוהל בידי ממשל צבאי. שנה לפני חוק הגולן, ישראל החלה ליצור סממני ריבונות, עם הקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. אולם המועצות הללו הוקמו בצו אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן גל, כלומר צה"ל היה מקור הסמכות שלהן. ותיקי הגולן נהגו לספר איך בהגיעם לגשר בנות יעקב היו מתירים את חגורת הבטיחות, כי בגולן לא היה חוק ולא הייתה משטרה.

****

בבוקר 14.12.81 השתחרר ראש הממשלה מנחם בגין מאשפוז בבית החולים, לאחר ששבר את הירך שבועות אחדים קודם לכן. מיד עם שחרורו, כינס בבהילות ישיבת ממשלה בביתו. לא היה לשרים מושג מה הנושא ומה הבהילות. בישיבה הנחית עליהם בגין את ההודעה המפתיעה: "מנוי וגמור עמי להעביר עוד היום, בשלוש קריאות הכנסת, את חוק הגולן". הממשלה אישרה פה אחד (שר אחד לא השתתף בהצבעה) את ההצעה.

הכנסת התכנסה. מנחם בגין, ישוב על כיסא גלגלים ורגלו בגבס, נאם ממקומו והציג את החוק. בו ביום, במהלך בזק, אישרה הכנסת את החוק ברוב גדול. החל ביום זה, הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בדיוק כמו ת"א וירושלים, כמו הכרמל והשרון.

היה זה מהלך מנהיגותי – מדיני ופוליטי מזהיר. בגין ידע שארה"ב והעולם יתנגדו בתוקף להחלטה. הוא לא רצה לחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי בלתי נסבל בין הקריאה הראשונה לקריאות האחרות. הוא גם לא רצה שבארץ "שלום עכשיו" וארגונים מסוגו יצאו להפגנות ומחאות כדי לסכל את ההחלטה. הכל נסגר ביום אחד. העיתוי שבו נעשה הצעד לקח בחשבון שישראל טרם השלימה את הנסיגה מסיני, ולכן מובארק לא ירשה לעצמו להגיב בחריפות על הצעד.  

נכון, מועצת הביטחון גינתה את ישראל, ביוזמת ארה"ב. נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל. כל אלה לא שינוי את ההחלטה ואת המציאות החדשה שהיא יצרה.

בעשרות השנים שחלפו מאז התקבל חוק יסוד משאל עם, הקובע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל, מחייב החלטה ברוב של לפחות 61 ח"כים בכנסת ורוב במשאל עם. ולפני שנתיים ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

****

הצעד של בגין לא נעשה בחלל רק. דעת הקהל בישראל הייתה בשלה לחוק הגולן. את המהלך יזם ועד יישובי הגולן, שהוביל מאבק ציבורי ארצי בן שנתיים וחצי למען ריבונות ישראל על הגולן. רוב הציבור הישראלי תמך בצעד.

היוזמה של ועד יישובי הגולן נולדה בעקבות הסכם השלום עם מצרים שבו הוחלט על נסיגה מכל סיני ועקירת יישובינו בסיני. עקירת היישובים הייתה שבר גדול בעבור תושבי הגולן. החשש היה שמדובר בתקדים שעלול לחול גם עלינו.

מתיישבי הגולן, חניכי תנועת העבודה, גדלו על ברכי הציונות המעשית. הם גדלו על האמירה של טרומפלדור, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה גבולנו. ולפתע, העיקרון הזה קרס.

הם הבינו שהציונות המעשית לבדה אינה מספיקה. הציונות צעדה מאז ומתמיד על שתי רגליים – ציונות מעשית וציונות מדינית. כך צריך להיות בגולן. את הציונות המעשית, ההתיישבות, יש לחזק בחישוקים מדיניים. הוחלט לדרוש את החלת הריבונות על הגולן. המאבק סחף את הציבור והשפיע על מקבלי ההחלטות ובראשם בגין. היה זה ניצחון גדול של הגולן.

****

מתוך הגיליון החגיגי של "ארץ הגולן", עיתון יישובי הגולן: "ובאותו ערב באולם התרבות ע"ש שלמה אבני ז"ל בקצרין, מרעידה שושנה דמארי את לבבות מאות מאזיניה בקולה העמוק. 'לא אגדה – רעי, לא אגדה ולא חלום עובר' שרה הזמרת, ועל הקיר מתחלפות להן תמונות מנופי הגולן. המופע המשותף של תזמורת חיפה ושושנה דמארי תוכנן כבר לפני זמן רב, אך עד מהרה הוא נהפך לעצרת חגיגית ובלתי רשמית לכבוד החלת החוק, ובאולם זוכים לתשואות ממושכות כמה עשרות דרוזים מהצפון שבאים להשתתף בשמחה".

כמה זיכרונות אישיים. ב-1980 פרסמתי את אחד ממאמריי הראשונים, בעיתון תנועת הצופים "היה נכון". הייתי אז תלמיד כיתה י"א, רשג"ד ופעיל מרכזי בשבט צופי רמת-גן, וחבר פעיל בגרעין החדש, גרעין "שיטל" – הגרעין החמישי של אורטל (הגרעינים קמו אז באמצע כיתה י"א). במאמר קראתי לתנועת הצופים להצהיר על תמיכתה בחוק הגולן ולהצטרף למאבק למען החוק. כתבתי, שתנועה השולחת את בוגריה להקים קיבוצים בגולן, אינה יכולה לשבת על הגדר ולא להשמיע את קולה ולהצטרף למאבק.

כאשר התקבל החוק, הייתי בשל"ת בבית השיטה. אני זוכר שאושר גדול הציף אותי. צפיתי בשידור החי מקצרין – אנשים רוקדים ברחובות, כמו בליל כ"ט בנובמבר.

למחרת הכותרות דיברו על ריכוזי כוחות וכוננות לאורך הגבול עם צה"ל. חבר בית השיטה אמר לי: "מטורפים. אתם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". עברו ארבעים שנה, לא הייתה מלחמה, לא הייתה נסיגה ואנו כאן, נטועים בגולן הישראלי, כאשר גדלים כאן כבר ראשוני דור הנינים של מייסדי ההתיישבות.

****

הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל, אך כפי שראינו בשנות ה-90, למרות עובדה זו ממשלות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן.

שוב הוכח, שאין די בציונות המדינית, יש לחזק את הגולן גם בציונות המעשית, בהתיישבות ובפיתוח הגולן.

ב-26 בדצמבר נקבל ממדינת ישראל מתנה גדולה ליום ההולדת הארבעים לריבונות על הגולן – תכנית לפיתוח רבתי חסר תקדים של הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חוק הגולן והאגדה האורבנית

39 שנים מלאו להחלת ריבונות ישראל על הגולן. מאז יש המפיצים את האגדה שלא מדובר ב"סיפוח", לא מדובר בריבונות, מדובר בסך הכל באיזה צעד טכני של החלת המשפט והמנהל. ויש להם נימוק, שהם קראו אותו בספר שלא אזכיר בשמו, אומר רק שהוא שרלטנות מוחלטת, שבדיון עצמו בגין אמר שהחלת החוק לא תמנע מו"מ על נסיגה מהגולן.

הטיעון המרכזי בנאומו של בגין היה הזכות על ארץ ישראל והעובדה שהגולן הוא ארץ ישראל. על כך הוא הוסיף את החשיבות הביטחונית של הגולן, את המציאות הקשה בימים שבהם הסורים ישבו על הגולן ואת העמדה הסורית השוללת כל נכונות לשלום או להכרה בישראל. הנאום החל בהקראת החוק ואז הוא החל בנימוקים: "אדוני היושב ראש, מוריי ורבותיי חברי הכנסת. לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא, מן הדין שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכנרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת-הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". כאמור, לאחר מכן הוא אמר את שאר הנימוקים שציינתי. לא הייתה  בדבריו כל התייחסות למו"מ במילה או בחצי מילה.

בדיון טענו ח"כים מהשמאל שכתוצאה מהחוק הזה לעולם לא יהיה מו"מ עם סוריה ומי שיהיה אשם בכך זה ישראל. האמירה הזאת קוממה את בגין, ובעיקר האשמתה של ישראל. לא הייתה בדבריו שום אמירה, אפילו ברמז, שיהיה מו"מ על נסיגה מהגולן. מו"מ לשלום אינו מו"מ על נסיגה. הטענה הזו היא פשוט סילוף מוחלט של דבריו. אצטט את ההתייחסויות בנאומו לסוגיה, בנאום התשובה שלו למתדיינים, לקראת ההצבעה: "מה סיפרו פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין, לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים האלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כוויתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? – לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל; לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, "To  orce Upon Israel"   כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות

החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … אדוני היושב ראש, התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנים – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים, כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד. אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?" גם בנאום הזה לא הייתה מילה וחצי מילה, שום רמז ולו רמז קל לנכונות למו"מ על הגולן.

בנאום הוא גם הסביר מדוע לא השתמש במילה סיפוח. כך הוא אמר לאמנון רובינשטיין: "אתה משתמש במילה 'סיפוח', אני לא משתמש בה. כך כתוב בחוק. כך כתבנו ב-1967, כשאתה לא היית בכנסת, שהממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידיי, אבל על רמת הגולן החוק ההוא לא חל, כי מבחינה משפטית ארץ ישראל זה במובן השטח המנדטורי. לכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת. זו הסיבה".

את הטענה שחוק הגולן אינו החלת ריבונות הדף בית המשפט העליון. בג"ץ קבע בפירוש שמרגע התקבל החוק, כל מקום שבו כתוב בחוק "ישראל" כולל את הגולן. ובבג"ץ גוש קטיף אמרו השופטים, שכיוון שהאזור הוא שטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, מי שקובע בענייני ביטחון הוא הממשלה ואל לנו להתערב, אבל אילו היה מדובר בגולן שהוא בריבונות ישראל, היינו מתייחסים לכך אחרת.

****

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-10 בדצמבר 1999, לפני 21 שנה בדיוק; כותרת ענק באותיות קידוש לבנה בצבע לבן על רקע אדום: "ברק על מתיישבי הגולן: הם יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית".

מעט יותר משנה לאחר מכן אזרחי ישראל הבהירו לברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה, שהוא סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא עזב מוכה ומבויש, אבל וחפוי ראש, את מעון ראש הממשלה – לצמיתות.

ואילו אנו יושבים כאן בגולן לבטח.

רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. ואנחנו כאן ונשב כאן לנצח.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.5.20

* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פרסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצדו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם".

כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי, הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.

זאת הייתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.

אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" הייתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי".

את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.

מנדלבליט הוא סיביל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.

אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא הייתה לו ברירה. התביעה הזאת הייתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.

הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני ילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.

על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו". יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.

אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.

זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.

יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה… גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל". ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש". וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה". מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו הייתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.

ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים.

אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.

סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.

כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ושומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו ב-y-net. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום אתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.

אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצדם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.

סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.

בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, הייתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חכמת העיתוי.

חכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא הייתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. יתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.

ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים".

חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה הייתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.

יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.

אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.

בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון?

מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השדרה הכפולה, תכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון.

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.

עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.

הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,
להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,
להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה
להפריע למי שאתה יכול להיות.
אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.
גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני
גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני
ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי".

מלח הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב לג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949 ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון

מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק יג בפרק יז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה".

לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.

בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.

את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.

* "חדשות בן עזר"