המוהיקני האחרון של שלילת הגולה

על א.ב. יהושע

א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה אחד מגדולי הסופרים העבריים, ויש הרואים בו את הגדול שבהם.

הוא החל את דרכו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים, וכבר ככזה תפס את מקומו הבכיר בקהילת הספרות הישראלית, אך פאר יצירתו הם הרומנים המקוריים והיפהפיים. הראשון שבהם היה "המאהב" ואחריו, בין השאר, "גירושים מאוחרים", מולכו", "מר מאני", "מסע אל תום האלף", "השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "המנהרה" ואחרים, עד ספרו האחרון שיצא לאור זמן קצר טרם מותו – "המקדש השלישי". מבין ספריו, האהוב עליי ביותר היה "מר מאני", ובראיון ישן אתו ששודר ביום מותו, למדתי שהוא גם הספר האהוב על יהושע עצמו.

א.ב. יהושע מעולם לא הסתגר בדל"ת אמות של ספרות וראה חובה גדולה לעצמו למנף את כשרונו הרטורי ואת מעמדו הציבורי להשפעה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הוא הגדיר את עצמו "סופר מגויס". הוא ראה בעצמו אחד משרשרת של סופרים ומשוררים שראו עצמם במעמד של "הצופה לבית ישראל". ולכן, בחרתי להתמקד, במאמר זה, לא ביצירתו הספרותית, אלא בהגותו הציונית.

הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגיה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים", ויחד עם עמיתיו ורעיו עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת. בשנותיו האחרונות, התערערה אמונתו בהיתכנות הפתרון הזה, למגינת לבם של שותפיו הוותיקים לדרך, והוא אימץ בהדרגה את התפיסה של מדינה אחת מן הירדן לים; מדינה דו-לאומית.

ב-1984 הפתיע א.ב. יהושע, כאשר לצד חבריו הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר וחיים גורי, קרא למערך בראשות פרס להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד בהנהגת שמיר, כדי לאחות את הקרעים בעם אחרי מלחמת שלום הגליל.

עמדותיו המשתנות בסוגיה הפלשתינאית תפסו לאורך השנים כותרות, בשל מרכזיותה של הסוגיה בסדר היום הלאומי. אולם נושא אחר שפחות מדובר בשיח התקשורתי והפוליטי, אך יהושע עסק בו, חשב עליו, דיבר וכתב עליו כל השנים, לא פחות מאשר על הנושא הפלשתינאי, הוא מהותה של הציונות בימינו. 

בנושא הזה הוא גיבש לאורך השנים עמדה ייחודית; הוא דבק באתוס הציוני של שלילת הגולה. אפשר לומר שהוא המוהיקני האחרון של שלילת הגולה, כיוון שהמסר הזה כמעט אינו נשמע היום; להיפך, החליף אותו אתוס "העמיות היהודית", המתייחסת בנורמליזציה לקיום היהודי בתפוצות הגולה כשוות ערך לקיום היהודי במדינה היהודית בארץ היהודים, ארץ ישראל, כאילו ישראל היא עוד תפוצה יהודית. א.ב. יהושע שלל את הגולה, ראה בה תופעה לא נורמלית, וקריאתו לנורמליזציה של העם היהודי, נשזרה בקריאתו לעליה. המסר המרכזי שלו היה, שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול לחיות חיים יהודיים אמתיים, כיוון שבמדינה היהודית היהודים נושאים באחריות כוללת, אחריות טוטלית, על כל תחומי החיים, על הביטחון ועל הכלכלה, על החינוך והרווחה. הוא לא היסס להתעמת עם אינטלקטואלים יהודים בגולה, בעיקר בארה"ב, שנפגעו מאמירתו הנחרצת שחייהם הם חיים יהודיים למחצה, בניגוד אליו שחי חיים יהודיים שלמים בארץ ישראל.

יהושע היה גאה בהיותו דור חמישי בארץ ישראל, ושאף לנורמליות שבה הזיקה של עם ושל אדם לארצו היא מוחלטת, בלתי מותנית; תפיסה טבעית, ילידית. בגולה הוא ראה ישות לא-נורמלית, שהיא מקור צרותיו של העם היהודי, היא הגורם לאנטישמיות והיא הגורם לשואה.

טענתו שהאנטישמיות היא תוצר ישיר של הגלות מתנגשת עם העובדה שהאנטישמיות קדמה לגלות ושהיא נמשכת גם היום, כלפי מדינת ישראל. טענתו הייתה, שהגוי אינו יכול לקבל את הזהות המיוחדת של היהודים החיים בקרבם בגולה. בראיון לספרו של אהוד בן-עזר "אין שאננים בציון" (1986) הוא המחיש זאת בהתעוררות היהודית בגולה ערב מלחמת ששת הימים: "היהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר".

עם השנים חידד יהושע את הגדרת אי-הנורמליות של העם היהודי, בזהות בין לאום ודת, באופן שאינו קיים באף עם אחר. ליבת הזהות הלאומית של עם נורמלי היא זיקתו למולדתו, ואילו בעם היהודי הייתה ועודה זיקה נוספת, לדת. אם הדת ולא המולדת מגדירה את זהותו של היהודי, הוא יכול לחיות כיהודי בכל מקום בעולם. אולם הייחודיות הזו עשתה אותו שונה מכל העמים ולכן שנוא על העמים. בדבריו של יהושע מהדהדת תפיסתו של יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנסיפציה!" גם פינסקר תיאר את האנטישמיות כתוצאה ישירה לאנומליה של העם היהודי המפוזר בין האומות, שהפתרון היחיד לה הוא שחרור עצמי. פינסקר הגדיר את האנומליה בכך שהיהודי מתהלך בין העמים כ"מת-חי", ובכך הוא גורם לשנאה לא רציונלית כלפיו. הגורם לשנאה הלא-רציונלית אליבא דיהושע הוא החיבור הייחודי בין לאום ודת.

גישתו מתעלמת מן העובדה, שבניגוד לעמים הרבים שהתבוללו ונעלמו מרגע שגורשו מארצם וזיקתם למולדתם לא עמדה להם, הדת היהודית לא רק הבטיחה את קיום העם היהודי, אלא גם ובעיקר את זיקתו לציון ולירושלים. נכון שעם השנים הזיקה הזו התנוונה לציפיה פאסיבית לגאולה משיחית ולאיסורי שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. דרושה הייתה המהפכה הציונית כדי להניע את העם היהודי למרוד בשלוש השבועות ולהקים את מדינתו במולדתו.

שלילת הגלות הקיצונית של יהושע, עוררה כלפיו טענות שהוא מאמץ, לפחות באופן חלקי, את התפיסה הכנענית. אין בכך אמת. בניגוד ליונתן רטוש והכנענים, שקראו לנתק מוחלט בין העם העברי כעם חדש לבין העם היהודי, ההיסטוריה היהודית ותפוצות ישראל, יהושע מעולם לא התנתק מכל אלה. הוא ראה עצמו קשור בעבותות לעם היהודי באשר הוא, ומתוך פצעי אוהב הוא תבע ממנו לעלות ארצה. בראיון ל"אין שאננים בציון" הוא אמר: "אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו". מן הסיומת, ההתייחסות למדינה כמקלט ליהודי שסביבתו תקיא אותו, ניתן להבין שבזמן הראיון, 36 שנה לפני מותו, הוא עדין לא גיבש את תפיסתו הקטיגורית בדבר שלילת הגולה. להיפך, הוא דווקא חייב אותה: "אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא הייתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה".

כאמור, לימים הוא שינה, בהדרגה, את השקפתו בנושא. בהרצאה שנשא ב-2012 הוא יצא בחריפות נגד הירידה מהארץ ונגד הבחירה של יהודים לדבוק בגולה. "הוויית הגולה נגמרה בחורבן איום ונורא. הדבקות שלנו בגולה, שהתחילה אחרי גלות בבל, הביאה לכישלון עמוק. לא גורשנו מהארץ. העם היהודי בחר לחיות בגולה, במצב שבו אין לנו שום שליטה על חיינו ועל בטחוננו. נתנו את עצמנו באופן בלתי מוסרי, ויתרנו על זכות ההגנה עצמית".

יהושע קושר קשר ישיר בין זוועות מלחמת העולם השנייה, ובין ההגליה מרצון שעוללנו לנו לאורך השנים. "השואה היא סיכום של הוויית הגולה, המכה הסופית", קובע, "לאורך כל הדרך קבלנו מכות, לציונות הצטרפו רק מעטים שבמעטים. עם זאת, נקודת המפנה היא לא השואה, היא הייתה לפני 2500 שנה עם תחילת הגלותיות. אלה רק התוצאות. לא היו פרעות? אינקוויזיציה? מסעות צלב? סוג כזה של קיום הוא מסוכן. הזהות הזו, שמורכבת מדת ולאומיות, אפשרה את זה". היהדות לה הטיף יהושע היא יהדות ישראלית, ארצית, נטועה במולדת. "הישראליות נותנת טריטוריה של חברה, כלכלה, אחריות טוטאלית, ולא יהודיות שמתעופפת ממקום למקום ומתיישבת על רקמת חיים של עם אחר. אנטישמיות היא תופעת קבע".

קולו הייחודי של א.ב. יהושע בנושא הזה שנוי במחלוקת, אך ראוי שיישמע גם אחרי מותו. גם אם אין מסכימים עם התזה שלו, קשה להיות אדישים לה, וראוי שנתמודד עם האתגר האינטלקטואלי והקיומי שהיא מציבה.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות ‏15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"