פינתי השבועית ברדיו: מיכאל

מיכאל / אתי אנקרי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.21

בשבוע שעבר זכתה אתי אנקרי בפרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש נעמי שמר. אתי אנקרי היא אחת הזמרות האהובות עליי ביותר. והייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני זוכר את הופעתה הראשונה באחת מתכניות האירוח הפופולריות של ערב שבת בערוץ היחיד, "סיבה למסיבה" או "שעה טובה" או אחת התכניות הללו, נדמה לי שב-1989. לא הייתה לי אז טלוויזיה. צפיתי בה אצל חברים. היא שרה את "לך תתרגל אתה" ואת "אני רואה לך בעיניים". ואני הוקסמתי, התפעלתי והתאהבתי. אהבתי את הכתיבה שלה, את ההלחנה שלה, את השירה שלה, את המימיקה שלה, את המראה שלה.

ומאז אני עוקב אחריה באהבה. אתי אנקרי עברה שינויים משמעותיים בחייה, באורח חייה וביצירתה. ואני אוהב אותה בכל הגלגולים. אני אוהב את התקופה החילונית שלה ואת התקופה הדתית שלה. אני אוהב את היצירה החילונית שלה ואת היצירה הדתית שלה. אני מיצר רק על דבר אחד – שהיא חדלה להופיע בפני גברים.

לפני למעלה מעשור, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, אירחנו אותה במופע בלתי נשכח באולם הספורט של בני יהודה, שהיה מלא מפה לפה. מה שבלט בעיניי היה מספרם הרב של גברים דתיים שבאו לצפות בהופעתה, ולא הייתה להם כל בעיה של "קול באישה". היא כבר הייתה אז דתיה מאוד, בלבושה, בשירתה ובחייה. אבל היא הופיעה בפני קהל מעורב. אולם היה ברור שזה זמני. היא אמרה באותה תקופה בראיונות, שהיא עוד לא הגיעה לדרגה שבה תפסיק להופיע בפני גברים. וכשהיא הגיעה לדרגה הזאת, הדבר ציער אותי מאוד. קודם כל, כיוון שיותר לא אוכל לצפות בהופעותיה. וגם כיוון שכל נושא ההפרדה המגדרית, "קול באישה ערווה" וכו' זרים לי כל כך, וזרים כל כך לתפיסתי את היהדות. הם נובעים מחומרה על חומרה על חומרה. בתלמוד הירושלמי נאמר שאל לגבר לראות טפח גלוי מגופה של האישה בשעה שהוא קורא קריאת שמע במיטה לפני השינה. בשולחן ערוך נאמר שהוא הדין בשמיעת קולה של האישה. אבל מדובר בפחות מדקה ביום שעליו להימנע מהסחת דעת ייצרית בשעת קדושה. איך לקחו את זה למקום הקיצוני הזה, גם אלוהים לא יודע. לאחר הופעתה של אתי אנקרי בבני יהודה, כתבתי: "קול באישה – קדושה". כך חשתי כאשר שמעתי את שירתה.

מה יותר קדוּשה משירת מזמורי תהילים בבית המקדש. וכך נפתח מזמור מו: "לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, עַל עֲלָמוֹת שִׁיר". ההנחיה למנצח על המקהלה, היא שאת השיר הזה, שאותו כתבו בני קורח, תבצע מקהלת עלמות.

למרות עמדתי השלילית כל כך על הפרדה מגדרית ועל "קול באישה", חורה לי כאשר מונעים מאתי אנקרי להופיע באולמות מסוימים, בשל התנגדותם לאירוע למגדר אחד בלבד. למה? אפשר לא לאהוב את הבחירה האמונית של אתי אנקרי ובכל זאת לכבד את זכותה לבחור באורח חייה, ולספק לה את הזכות להופיע ולנשים את הזכות ליהנות מהופעתה. אלה הפלורליסטים הגדולים, שפתוחים לחלוטין, אבל אך ורק לכל מי שפלורליסט בדיוק כמוהם…  

ביוני השנה, נאלצה אתי אנקרי לבטל הופעה לציון 30 שנה לתקליטה "אני רואה לך בעיניים", לאחר שהוסבר לה שהמקום אינו יכול למנוע מגברים להשתתף בהופעה, כי הוא מעמיד את עצמו לתביעה בשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הייתה זו הופעה שנדחתה למעלה משנה בשל הקורונה, והיא ביטלה אותה שעות ספורות לפני תחילתה. אני לא מבין את הקנאות החילונית הדווקאית הזאת. האם הדווקאות הזאת מקדמת במשהו את התרבות הישראלית? אי אפשר להכיל ולקבל אנשים שדרכם שונה?

אתי אנקרי כתבה אז: "חוק יסוד זה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא מאפשר לי למנוע מציבור מסוים להיכנס לאירוע, ובכך בעצם פוגע בכבודי וחירותי לבחור ולהופיע רק בפני נשים". היא צודקת.

ועכשיו היא זכתה, בצדק רב, בפרס אקו"ם. וכך נאמר בנימוקי השופטים: "מאז ומתמיד הייתה אתי אנקרי ציפור נדירה בנוף המוזיקלי הישראלי. כבר בתחילת דרכה ניכרו האומץ והתעוזה שלה לצאת מן המוכר והידוע ולסלול שבילים חדשים באדמת טרשים. אלבום הבכורה שלה מתחילת שנות ה- 90 כלל כמות בלתי נתפסת במונחים מקומיים של טקסטים הקוראים לשחרור האישה מכבלי הסדר הישן: רואה לך בעיניים, לוליטה, לך תתרגל איתה ועוד. כולם הפכו ללהיטי ענק שכבשו מצעדים וזיכו את אנקרי בתואר 'זמרת השנה' תוך עיסוק בחומרי נפץ: היא התייחסה לניצול ולהטרדות שחוות צעירות בעולם הבידור שנשלט בידי גברים, הצביעה על הסכנה להיעלם ולאבד עצמאות בתוך מערכות יחסים וסירבה לכבות את הבערה המשתוללת בה ולהתיישר לפי המוסכמות החברתיות. את כל אלה עשתה בישירות ובמבט חודר, לא 'מתנחמדת' ולא מתנצלת. כל כולה נוכחות בלתי מתפשרת. בהמשך הביאה אנקרי קולות מן המזרח היישר ללב המיינסטרים הישראלי בשירים כמו 'אשבו' ו'טוּל עוֹמְרִי', שרה על האנשים הפשוטים שנקלעו לעוני בשיר המחאה 'מיליונים' וכמובן הייתה מהנשים הראשונות ששילבו בהצלחה את מקורות היהדות בתוך המוזיקה הפופולרית – מהאלבום משירי רבי יהודה הלוי ועד האלבום התוניסאי שבו היא חידשה את שירת הקודש של נשות תוניס וגאלה מתהום השכחה שירים וניגונים עתיקים בני מאות שנים שעברו מדור לדור, מאם לבת. כל פעילותה המוזיקלית לאורך השנים מלאה עומק ורוח, השאיפה להביא קול של אמת היא לה מצפן פנימי. אנקרי היא מודל לחיקוי והשראה עצומה עבור נשים בכלל ויוצרות בפרט, הצלחתה נטעה אומץ בליבן להעז ולצאת מן המקום המצומצם שייעדה להן החברה אל עבר עשייה משמעותית ותיקון עולם. הנערה מלוד הפכה לאבן דרך במוזיקה הישראלית. קול זעקתה הצלול עדיין מאיר לכולנו את הדרך ומסמן לאן ללכת".

מבין שיריה הרבים והיפים של אתי אנקרי, בחרתי להשמיע את שיר הילדים המקסים שלה "מיכאל". אתי שרה אותו בחלק השני, האמנותי, מחוץ לתחרות, של הפסטיגל בשנת 1992, והוא מופיע בתקליטה השני "קראת לי אסתר", שיצא ב-1993.

במחצית השניה של שנות ה-80 החל הטרנד של קריאת שמות של בנים – לבנות. השיר מתאר בגוף ראשון את קשייה של ילדה, ששמה הוא מיכאל, אבל הגדולים שלא מקבלים את החידוש, מתעקשים לקרוא לה מיכאלה, וזה מאוד מרגיז אותה, ועוד יותר מרגיז אותה הבן של השכן, שצוחק איתם.

לא פעם שמעתי את הסיפור שהשיר נכתב על בתה של אתי אנקרי, ששמה מיכאל. זאת טעות. לאתי יש בן ששמו מיכאל. אתי יצרה את השיר כאשר מיכאל היה ברחמה.

ברכות לאתי אנקרי על זכייתה בפרס ולכל המאזינים – שנה טובה ומבורכת!

הם אומרים שמיכאל זה שם של בן

אז הם קוראים לי מיכאלה

וצוחק איתם הבן של השכן

הוא אומר שזה נדמה לה

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

וילדה אחת קוראים לה דניאל

ולא קוראים לה דניאלה

רק לשם שלי קשה להתרגל

אז הם קוראים לי מיכאלה.

ואמא אומרת שככה אנשים

כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים

ומיכאל זה שם יפה

אז במקום לקרוא לה מהתחלה

הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

ובלילה כשכולם הלכו לישון

גם החתול והארנבת

מיכאל פתאום יצא מהשעון

השם שלי דיבר כמו ילד.

לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן

לא אכפת לו גם מבנו של השכן

אני רואה אותו מאז בכל מקום

והם אומרים שזה נדמה לי

והוא מצחיק אותי באופן מיוחד

כשהוא קורא לי מיכאלי.

ואמא אומרת שככה אנשים…

כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם

ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.