ארכיונאי מספר 1

ארכיון הגולן הוא פנינה. הוא מוסד תרבותי וחינוכי שכל אזור היה מתפאר בו, וספק יש עוד אזור שהתברך במוסד כזה. לא הכל מבינים ומעריכים זאת, ולמרבה הצער ידידי הארכיון, עמהם אני נמנה, נאלצים לנהל מלחמות למענו, ולעתים נראה שזו מלחמת מאסף.

בארכיון הגולן צמח נכס – אלישע בן איבגי.

בתור "משתמש כבד" בארכיון, יותר מכל אחד אחר, אני יכול להעיד מקרוב על אלישע כארכיונאי יוצא דופן, שהזניק את הארכיון בתוך זמן קצר לשיאים אדירים. אלישע הוא שחקן נשמה, האוהב בכל ישותו את ארכיון הגולן, את הגולן ואת עבודת הארכיונאות. הוא מקצוען ממדרגה ראשונה בכל תחומי הארכיון, ההיסטוריה והמדיה.

אלישע קידם מאוד את הארכיון, בתחומים רבים, אך אני רוצה להצביע על הישג אחד – המתנדבים. מציאת מתנדבים ואחזקתם היא משימה לא פשוטה. אלישע הצליח לגייס מתנדבים רבים, מבוגרים, סטודנטים ותלמידים, והיטיב להפעילם בצורה מעוררת התפעלות, תוך שהוא מדביק אותם באהבת הארכיון. צפיתי מהצד בעבודתו החינוכית עם בני הנוער המתנדבים, ובתור איש חינוך התרשמתי מאוד מהגישה, מהיחס, מהיכולת להדליק אותם על העבודה. עם המתנדבים הוא ארגן את התערוכה "אפמרה". עם המתנדבים הוא הצליח להרים את מיזם תיעוד ותיקים ללא כל הוצאות.

אני מכיר ארכיונים וארכיונאים רבים, וספק בידי אם יש בישראל ארכיונאי כאלישע.

אלישע אינו קל לניהול. הצד השני של היותו שחקן נשמה, הוא הקושי שלו לקבל "לא", הדבקות והעקשנות שלו להשיג לטובת הארכיון כל מה שהוא רוצה. אלישע הוא מסוג האנשים שכאשר סוגרים בפניהם את הדלת הם נכנסים מהחלון, אם סוגרים את החלון הם נכנסים מהארובה ואם סותמים את הארובה הם נכנסים מן המרזב. לא קל לנהל אנשים כאלה. אולם מניסיוני רב השנים כמנהל אני יודע, שכאשר לומדים לעבוד עם אנשים כאלה, דווקא אתם ניתן להגיע להישגים הגדולים ביותר. אלה האנשים שאיתם ניתן לפרוץ דרכים, לבנות מדינה ולשנות את העולם.

אולם הנהלות בירוקרטיות נוטות, מטבען, להעדיף את השקט התעשייתי על טובת העניין. ועם עובדים כאלישע אין שקט תעשייתי.

אלישע נאלץ לסיים את עבודתו בארכיון הגולן.

ההפסד הוא של כולנו.

* "שישי בגולן"

אֵפֵמֵרָה

המושג היווני אפמרה (ephemera), פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

החל מראשית השבוע החולף, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה הראשון בקצרין: "קצרין – עיר חדש בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

****

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

****

אני ממליץ בחום לכולם לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מחלקת השכל

עם צאתו של פרופ' שמואל שמאי לגמלאות

יש בחברה אנשים הניצבים בפרונט, שהציבור רואה את עשייתם ואת השפעתם (ולעתים יותר משהיא העשיה עצמה, היא גזירת הסרטים).

יש אנשים שעשייתם היא בצנעה, מאחורי הקלעים, אך לעתים השפעתה מכרעת.

פרופ' שמואל שמאי נמנה עם הקבוצה השניה. השפעת העומק של עשייתו על החברה הגולנית, הן על קצרין והן על הגולן כולו, גדולה מאוד, אף שהציבור אינו נחשף לשמואל עצמו, בדרך כלל.

שמואל, חוקר חינוך, סוציולוג וגיאוגרף, הוא עמוד תווך זה כשלושים שנה במכון לחקר הגולן, היום מכון שמיר למחקר, ובמכללה האקדמית תל-חי. בתל-חי כמרצה, כראש החוג לחינוך וכסגן נשיא המכללה. אך עיקר הווייתו היא מכון שמיר. שמואל הוא האיש העומד מאחורי כל המחקר החברתי, קהילתי וחינוכי בגולן, מאז שנות השמונים.

המחקר של שמואל הוא מחקר מעצב, יישומי, בזמן אמת, והמעבדה שלו הניבה תמורות בחברה ובתרבות בגולן, בחוסן החברתי בתקופת המאבק ועוד.

בין הישגיו ניתן לראות את כל תחום מדעי החברה והרוח במכון שמיר, את ארכיון הגולן ששמואל הגה, יזם והקים, שהוא תפארת הארכיונים האזוריים בישראל, את העברת מכללת אוהלו לקצרין שהיא יוזמה ודחיפה שלו, את תכנית גוונים בנופי גולן, שהוא היה מהוגיה ויוזמיה, את חקר החברה הדרוזית בגולן ופועלו להתקרבות המגזר הדרוזי לקהילת ההתיישבות היהודית בגולן וכנראה שבקרוב הוא יוכל לסמן הצלחה נוספת – פנימיה צבאית בקצרין.

אם זכרוני אינו מטעני, הפגישה הראשונה של שמואל ושלי הייתה מיד לאחר רצח רבין. עמוס נאור ושמואל שמאי ביקרו בביתי והציגו לי יוזמה לאמנה חברתית על הקווים האדומים, המותר והאסור בניהול מחלוקת בגולן. איני זוכר מה עלה בגורל היוזמה, אך מאז אני עוקב בהערכה אחרי פועלו של שמואל, ונחשף יותר ויותר לתרומתו.

לאורך כל השנים, ראשי המועצות בגולן ובקצרין הטו אוזן קשבת לשמואל ונעזרו רבות בעצותיו ובמחקריו. שמואל היטיב ליזום ולהוביל מחקרים שקידמו את החברה והחינוך בגולן, והגולן למד לקדם את העשיה במחקר אקדמי און-ליין. כך בתחום השינויים בחינוך, הפדגוגיה החדשה, הצמיחה הדמוגרפית ועוד.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, הנהיג שמואל את מדד-החוסן החברתי של קהילת הגולן; מחקר שליווה את פעולת ראשי המועצות בניהול החברה בשעה של משבר קיומי. גילוי נאות – לא אהבתי את רעיון מדד-החוסן בזמן אמת. האמנתי שכחברה במאבק על כולנו להתגייס בכל כוחנו למאבק, ולא להתלטף בפוצ'יניו-מוצ'יניו של מסכנוּת בשל "אי הוודאות". חשבתי שזה מזיק.

רק לאחר המאבק, כשנבחרתי לנהל את מתנ"ס הגולן, וישבתי בכל השולחנות החברתיים של המועצה, למדתי להעריך ולהוקיר את חשיבותו ותרומתו של המדד, לעשיה הקהילתית. בפרספקטיבה של עשרים שנה אחרי המאבק, אני רואה אחרת את חשיבותו של המדד גם בשעת המאבק. קשה לנצח במלחמה כשהעורף חלש, וקשה לנצח במאבק ציבורי כשהציבור חלש. כל פעולה להעצמת החוסן החברתי של הקהילה, היתה נדבך חשוב במאבק ובגיבוי הציבורי לו.

כל הדברים החשובים האלה הם אצל שמואל במקום גבוה, אבל לא כמו הפועל ת"א, אהבתו הגדולה. אני מעריך את שמואל מאז שאני מכיר את עשייתו, אבל אני יכול להצביע על הרגע שהוא החל להעריך אותי. היה זה כשסיפרתי לו שילדיי הקטנים אוהדים את הפועל ת"א. מאז הוא הפציץ אותי במזכרות והפתעות עם סמלי הפועל ת"א, עבור הילדים, ולאורך שנים רבות הזמין אותם למשחקים אליהם נסע. למעשה, עד שהם החלו לנהוג בעצמם.

שמואל גידל דור של חוקרים במדעי החברה והרוח בגולן. באופן אישי אני מודה לשמואל על שהכניס אותי למכון שמיר, על התמיכה בי כחוקר במכון, ועל עצותיו הטובות שסייעו לי במחקריי. כמו חוקרים רבים, נעזרתי מאוד בחוכמתו, ניסיונו וחדוות הנתינה שלו.

שמואל יוצא לגמלאות, והאמת היא שקשה לי לדמיין אותו כגמלאי, כפי שקשה לי לראות את מכון שמיר בלעדיו. אבל שמואל הוא כעת פרופסור אמריטוס במכון, המכון חשוב לו מאוד, ואני משוכנע שגם כגמלאי הוא ממש עוד לא אמר את המילה האחרונה, במחקר ובתרומה לקהילה.

רשימת הישגיו ותרומתו של שמואל לגולן גדולה מאוד, אך אין בה כדי להקיף את אישיותו, בלי לציין את צניעותו, חביבותו, אהבת האדם שלו, הפשטות שלו ושל אורח חייו, חוש ההומור שלו. כל כך שונה מהנפיחות המאפיינת רבים מאנשי האקדמיה.

זכיתי להנחות את מסיבת יציאתו של שמואל לגמלאות. לאחר סיפוריהם של ראשי המועצות ושל יהודה הראל ואחרים על התפקיד המשמעותי של שמואל ומחקרו על עשייתם והחלטותיהם, כיניתי אותו במסיבה "מחלקת השכל".

אני מאחל לשמואל הצלחה בדרכו החדשה ואיחולי בריאות.

* "שישי בגולן"

הצילו את הארכיון

לאחר השריפה שבה עלו באש רוב בתי המושב מבוא מודיעים, רואיינו רבים מן האנשים שאיבדו את בתיהם בכלי התקשורת. בפי רוב המרואיינים נשמע מסר דומה: הבית הלך – נבנה בית חדש. הרהיטים נשרפו – נקנה רהיטים חדשים. אבל אלבומי התמונות… אלבומי התמונות!!! זאת כל ההיסטוריה שלנו… מי יחזיר אותם… אין לי עכשיו אף תמונה של ההורים שלי… וכו' וכו'.

האדם זקוק לחמצן, למים, למזון, לקורת גג, למיטה. מה זה אלבומי תמונות? הגוף יכול לחיות היטב בלעדיהם.

זה נכון. אפשר לחיות בלעדיהם. אך מותר האדם מן הבהמה שאין הוא מסתפק ב"חיים עצמם", אלא גם בטעם החיים. כמאמר אותו "חכם סיני עתיק" זצ"ל, אני זקוק ללחם כדי לחיות, ולפרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות. כן, יש דברים שהם טעם החיים.

"אדם צובר זיכרונות, כמו נמלים בחודשי הקיץ", היטיבה לשורר יונה וולך. הזיכרונות שצובר אדם, הם חלק משמעותי מזהותו, מישותו, ממהותו, ממי שהוא, ממי שיהיה, ממה שירצה להותיר אחריו, ממה שירצה להנחיל לילדיו, לנכדיו, לניניו.

כך אדם. כך משפחה. כך קהילה. כך אומה.

כתב זאב ז'בוטינסקי, לפני 90 שנה: ״יש הגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות של מחר״.

כתב אחד העם, לפני 128 שנים: "גרועה הרבה מזו היא על כן כתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריא [כך במקור. א.ה.] של אלפי שנה, אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, ה'אני' הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא, עם זיכרונותיו ותקוותיו, וכי אם היה הוא יכול להתהפך ללא־הוא, היה מוצא זה כבר הרבה דרכים לפניו".

כתב ברל כצנלסון לפני 85 שנה: "מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בַּנִימִין אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ".

אמר יגאל אלון לפני כארבעים שנה: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו – לוט בערפל".

האמירה הזאת של יגאל אלון מתנוססת על קיר ארכיון הגולן.

****

ארכיון הגולן בסכנה. השילוב של מאבקי כוחות בלתי פוסקים בפוליטיקה הפנימית של המועצה המקומית קצרין, וקשיים כלכליים בשתי המועצות בגולן, עלול להביא לגדיעת ארכיון הגולן; אחת הפנינים של הגולן, אחד הארכיונים הטובים והמובילים בארץ, ארכיון עטור פרסים ארציים, המהווה גאווה גולנית גדולה.

גם אם לא תהיה החלטה גורפת על סגירתו (וגם דיבורים כאלה נשמעו), אלא "רק" סגירת כמעט כל תקציבו, הזעום בלאו הכי, המשמעות היא אותה משמעות. גם אם במקום ארכיון חי ופעיל, יהיה מחסן של חומרים עם "שומר מסך", המשמעות היא אותה משמעות – חיסול המפעל הנפלא הזה.

עד לאחרונה, הופעל הארכיון בידי מנהלת, טובה מנדל, ושני עובדים. עם צאתה של טובה לגמלאות, לא צורף עובד נוסף. מחליפהּ – אלישע בן איבגי, לא הוגדר כמנהל, אלא כ"רכז", כדי שימשיך לקבל את השכר, שמְאלֵץ אותו להשלים הכנסה בעבודה נוספת. ועכשיו זוממים להוריד תקן; שיהיה רק עובד אחד בכמעט אפס תקציב. זה צחוק מעבודה. ויותר משזה צחוק – זה בכי. כמה קוצר ראות ואי הבנת עומק התרומה של הארכיון, יש במגמה הזאת.

ארכיון הגולן אוצֵר את זיכרונותינו, את עברנו, את מפעל חיינו, את זהותנו. זהו ארכיון שבו מצויה כל ההיסטוריה שלנו – של המועצה האזורית גולן, של המועצה המקומית קצרין, של ועד יישובי הגולן, של מוסדות החינוך והתרבות בגולן, של ארגוני הכלכלה והפיתוח בגולן, של יישובי הגולן. במרבית היישובים, כולל הקיבוץ שלי, היה ארכיון מוזנח, לא מטופל, לא משומר, לא מסודר, עם איסוף אקראי של חומרים. רוב היישובים הבינו שעליהם להעביר את ארכיונם לארכיון הגולן – ולפתע ההיסטוריה שלהם מאורגנת, מסודרת, מפותחת, נגישה לדורות הבאים, לעבודות שורשים, לחגי משק, לעלוני היישובים. וגם לצרכים מעשיים. למשל, לצורך מבצע פינוי המוקשים בגולן, ישבו בעלי המקצוע בארכיון הגולן, שם מצאו את המפות הרלוונטיות – החל במפות סוריות שנתפסו שלל במלחמה ועד מפות צה"ליות מהשנים שלאחר שחרור הגולן. וזו רק דוגמה אחת מרבות.

אלישע בן אבגי, מנהל הארכיון ("רכז" בהגדרה הרשמית, לצורכי "חיסכון"), הוא יזם בנשמה והוא שחקן נשמה. הוא גייס מתנדבים, יזם כנסים, מוציא ניוזלטר חודשי ומעלה אחת לכמה ימים חומרים מן ההיסטוריה שלנו למרשתת. אזור המכבד את עצמו היה מבין שמדובר באדם שהנו נכס לאזור, שיש לטפח ולהגדיל אותו. ואצלנו…

****

כמה מילים על הזיקה האישית שלי לארכיון הגולן. אני חוקר את תולדות ההתיישבות בגולן. אני חורש בשדה בור, שלא נחקר מעולם.

לפני כחודשיים יצא לאור, בספריית "ידיעות ספרים", ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". ספר זה מעביר לקורא, דרך סיפורו האישי של יהודה הראל, את הביוגרפיה הקולקטיבית של ההתיישבות בגולן. ברשימת התודות לספר כתבתי: "בתקופת כתיבת הספר היה ארכיון הגולן במכון שמיר למחקר, שבו נמצאים גם הארכיון האישי של יהודה וארכיון מרום גולן, ביתי השנה. תודה למנהלת הארכיון טובה מנדל ולעובדי הארכיון אלי אברמוביץ' ואלישע בן איבגי על שירות מסור ומקצועי".

בשבוע שעבר התפרסם בכתב העת המדעי "אופקים בגיאוגרפיה" של אוניברסיטת חיפה מאמר פרי עטי על ראשיתה של קצרין, על תפקידם של היישובים הכפריים בהקמתה ועל הזיקה בין קצרין למועצה האזורית בשנותיה הראשונות. מאמר זה מבוסס על מחקר מקיף שערכתי בנושא. המחקר הזה לא היה מתבצע ללא ארכיון הגולן והחומרים המצויים בו.

בשנה שעברה הובלתי את שנת הארבעים לאורטל. במהלך השנה, פרסמתי בעלון הקיבוץ מאמרים על ההיסטוריה של אורטל. כל המאמרים התבססו על חומרים המצויים בארכיון הגולן. במסגרת אירועי הארבעים, ערך פורום המנהלים של קיבוץ אורטל יום בארכיון, שעסק בהיסטוריה של אורטל, כפי שמשתקפת בחומרי הארכיון, ומה ניתן ללמוד מן העבר כדי להבין את ההווה ולעצב את העתיד. כל המשתתפים התפעלו מן הארכיון, וציינו את האירוע כחוויה מרוממת נפש.

גם הארכיון האישי שלי, על אלפי המאמרים שכתבתי והחומרים מכל התפקידים הציבוריים שביצעתי, מצוי בארכיון הגולן. רינה כהנא, שניהלה בעבר את הארכיון, הפצירה בי במשך חודשים להעביר את הארכיון האישי שלי לארכיון הגולן. ואני, ביוהרה, סירבתי. רציתי אותו אצלי. הייתי בטוח ש"פעם" יהיה לי זמן לסדר אותו. ולפני כמעט עשרים שנה, הייתה הצפה בבית שלי. למרבה המזל, ארגזי הארכיון שלי לא נפגעו. למחרת בבוקר העמסתי אותם ומיהרתי להעביר אותם לארכיון.

****

ספינה נקלעה לסערה ורב החובל ציווה את הנוסעים: כדי להקל את העומס על הספינה, כל נוסע ישליך לים חפץ אחד. יהודי שהיה בין הנוסעים מיהר והשליך לים את השקית עם הטלית והתפילין.

סיפור יהודי ישן זה, מתאר מציאות שמוכרת לנו. כשהתנועה הקיבוצית נקלעה למשבר, היא מיהרה לסגור מוסדות תרבות ואמנות, שהם הטלית והתפילין שלה. למה? כי זה "מותרות". אך גם היא לא נגעה במכוני המחקר והארכיונים שלה.

****

אני קורא לראשי המועצות, חיים רוקח ודימיטרי אפרצב, לגלות מנהיגות ואחריות, להבין את משמעותו של הארכיון בחיינו, ולהציל אותו מכליה.

אני קורא למנכ"לי המועצות, אשכול שוקרון ולילך גבע, להפעיל ראש גדול, לצאת מקופסת החור שבגרוש ולבחון את הדברים בראיה רחבה, ולשמור על הארכיון.

אני קורא למנהלי הקהילות, שאוצר זיכרונותיהם ועברם שמור בארכיון, להשמיע קול ולהיאבק בגזירה.

אני קורא לתושבי הגולן; תושבי קצרין ויישובי המועצה האזורית, להיאבק כדי לשמור על הנכס הזה למעננו ולמען הדורות הבאים.

כי בנפשנו הדבר!

* "שישי בגולן"

כך הכל התחיל

ב-22 ביוני 1967, 12 יום לאחר שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, התכנסו בקיבוץ גדות מזכירים ונציגים מקיבוצי הגליל העליון, לדון בשאלה: מה עושים עכשיו?

השאלה שעמדה על הפרק, הייתה איך להבטיח שהגולן יישאר בידינו, וישראל לא תיסוג ממנו בלחץ המעצמות, כפי שנסוגה מסיני לאחר מבצע קדש, כעשור קודם לכן.

לא בכדי הישיבה נערכה בקיבוץ גדות. במשך 18 שנות קיומו מאז עלייתו לקרקע ב-1949, היה זה היישוב שסבל יותר מכל יישוב אחר מן התוקפנות הסורית.

במלחמה עצמה התארגנה משלחת של יישובי הגליל והעמק, בראשות חבר כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, שהשתתפה בישיבת הממשלה ולחצה על שחרור הגולן, ושחרור הגליל והעמק מן הסיוט הסורי. כעת הם ישבו כדי לדון איך לא להחזיר את הגלגל אחורה.

איתן סט, חבר גדות, הציע לפעול בדרך הציונות המעשית – להבטיח שהגולן יישאר בידינו באמצעות התיישבות. היכן שעוברת המחרשה העברית – שם יעבור הגבול. יש להכות שורשים התיישבותיים בגולן. דעתו התקבלה והוא מונה לארגן את ההתיישבות.

22 ימים לאחר מכן, ב-14 ביולי, עלתה קבוצה של צעירים, רובם מקיבוצי הצפון, למחנה הסורי הנטוש בעליקה. הם הוגדרו כמחנה עבודה לטיפול בבקר הסורי המשוטט, ואכן, זו הייתה משימתם העיקרית. עלייתם אושרה בידי הממשלה חודש לאחר שהם כבר עבדו בשטח. כך החלה ההתיישבות בגולן.

יהודה הראל, שעלה לעליקה מקיבוצו מנרה, היה הדמות המרכזית בקרב חלוצי ההתיישבות בגולן. בעבורו – ההתיישבות בגולן לא נועדה רק לעצב את גבולות המדינה, אלא בעיקר להוביל תמורה ערכית ורעיונית ותנופת התיישבות קיבוצית אדירה בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, שתסחוף אחריה את הנוער הישראלי והנוער היהודי בגולה ותביא לתחיה ציונית סוציאליסטית גדולה.

המהפכה הזאת לא הושגה, כידוע, אך היא הניבה הצלחה רבתי – הגולן הישראלי!

בספטמבר 1967, זמן קצר בטרם חלוצי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חלוץ ההתיישבות בגולן בפרט ומעבר לקו הירוק בכלל, עלו לנקודה הזמנית השניה שלהם בקוניטרה, פרסם יהודה, מזכיר הקיבוץ, מאמר בעלון הקיבוץ ובו כתב, בין השאר:

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם… הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה… ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה. יש הפותח את התנ"ך כדי לחפש שם עברי לנקודה החדשה.

על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

המעשה החלוצי של ראשוני המתיישבים, הוא המסד למפעל ההתיישבות בגולן על 33 יישוביו – העיר קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישובים דתיים וחילוניים ויישוב אחד משותף, יישובים מכל הקשת הפוליטית מגוש אמונים ועד השומר הצעיר. המעשה הזה הביא לריבונות על הגולן, הניע את העם למאבק להגנה על הגולן כשממשלות נשאו ונתנו על נסיגה ממנו, ולאחרונה גם מעצמת העל, ארצות הברית, הכירה בריבונותנו על הגולן. יהודה הראל נשא תפקיד מרכזי ומוביל בכל המהלכים הללו.

בחודש שעבר יצא לאור ספרי, "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". דרך סיפור חייו של יהודה, אני מתאר את סיפור ההתיישבות בגולן. הספר מסתיים בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים ליהודה הראל, ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, על מפעל ההתיישבות בגולן.

מאמר לניוזלטר של ארכיון הגולן