שיר העמק / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 7.11.22

בשנה שעברה מלאו מאה שנים לייסוד נהלל, המושב הראשון. בשל הקורונה, בוטל האירוע המרכזי. בח' באלול השנה, במלאת 101 שנים לייסוד המושב, נערך האירוע המרכזי, חגיגת 100 ו-101 שנה לנהלל. כיוון שאשתי, יעל, היא בת נהלל, וכבר כשלושים שנה אני חש קשר עמוק למושב, השתתפנו בחגיגה היפה והמרגשת.

היום, י"ג בחשוון, מלאו מאה שנה לעליה לקרקע של קיבוץ בית אלפא, הקיבוץ הראשון של תנועת "השומר הצעיר". התאריך הלועזי היה 4 בנובמבר. בית אלפא הרחיב מזרחה את הגבול המזרחי של עמק יזרעאל ושל ההתיישבות היהודית. הוא היה לאורך שנים יישוב ספר מבודד במלוא מובן המילה. ב-1929, במאורעות תרפ"ט, הוא הותקף, אך בסיוע חיל הסְפָר ההתקפה נהדפה.

אירוע דרמטי מרכזי בתולדות הקיבוץ ארע ב-1940, וזעזע את התנועה הקיבוצית כולה. הוא זכה לכינוי "הטרנספר". הקיבוץ התפלג על רקע פוליטי, בין תומכי השומר הצעיר לתומכי מפא"י. תומכי מפא"י נאלצו לעזוב את ביתם, את יישובם, להיעקר ממפעל חייהם, ולנדוד יחד עם ילדיהם לקיבוץ רמת יוחנן. במקביל, תומכי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא. במלאת 100 שנה לבית אלפא, הוציא בן הקיבוץ עומר עינב ספר על הטרנספר – "נישאר פה לעולם". לספר נערכו אירועי השקה בבית אלפא וברמת יוחנן. שמעתי הרצאה של המחבר על הספר בכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שאני חבר בו.

בית אלפא בקצה המזרחי של העמק ונהלל בקצה המערבי, הונצחו בשירו המופלא של אלתרמן "שיר העמק". "מבית אלפא עד נהלל" מסומן האזור המתואר בשיר. נשמיע אותו היום, לכבוד חג המאה של בית אלפא.

"שיר העמק" נכתב לסרטה המיתולוגי של מרגוט קלאוזנר, מפיקת הקולנוע האגדית, "לחיים חדשים". שמו המקורי של הסרט היה "הארץ המובטחת (לחיים חדשים)", אך נתקבע בזיכרון הקולקטיבי כ"לחיים חדשים". הסרט שהופק ב-1934 היה סרט הסברה ציוני, שנועד להציג ברחבי העולם היהודי את הישגי הציונות בארץ ישראל, מתוך מטרה לגייס כספים למפעל הציוני.

המלחין דניאל סמבורסקי הלחין את פס הקול של הסרט, שכלל גם ארבעה שירים, שהוא כתב להם מילים. אך המילים היו בנאליות ולא ברמה גבוהה, וסמבורסקי עצמו הבין זאת. הוא פנה למשורר הצעיר אלתרמן, בן ה-24, ארבע שנים לפני שפרסם את ספר שיריו הראשון, אך הוא כבר פרסם שירים בעיתונים וכתבי עת והחל לקבל הכרה בכישרונו הגדול. הוא העביר את ארבעת הלחנים לאלתרמן, כדי שיכתוב להם מילים. אלתרמן חיבר למנגינות את השירים "שיר העמק", "שיר בוקר" שמתחיל במילים "בהרים כבר השמש מלהטת", "שיר הכביש" ו"תל-אביב". שלושת השירים הראשונים נכנסו לסרט. השיר "תל אביב" לא נכנס, אך המנגינה שלו ליוותה את כתוביות הקרדיטים בסוף הסרט.

חלק מן השיר בסרט הוקלט וצולם בקיבוץ גבעת ברנר. בסרט רואים את המלחין, דניאל סמבורסקי, יושב ליד פסנתר בחדר האוכל של הקיבוץ ומלמד את החלוצים את השיר. לאחר מכן רואים חלוצים בשגרת יומם, בשדה, בסדנה ובגילוח הבוקר מול המראה, שרים את השיר. ראיתי את הקליפ הזה לראשונה באחד הפרקים המעולים בסדרת הטלוויזיה המצוינת "עמוד האש", בערוץ היחיד, לפני למעלה מארבעים שנה, שהציגה את תולדות הציונות. כנער חובב היסטוריה בכלל והיסטוריה ציונית בפרט, הייתי גרופי של הסדרה. הקליפ המקורי של השיר מתוך הסרט, מופיע ביוטיוב, ואני ממליץ בחום לצפות בו.

השיר מחולק לשלושה בתים. בסרט הופיעו רק השניים הראשונים. הבית הראשון פסטורלי. הוא מציג את המנוחה שבאה ליגע והמרגוע – לעמל. הוא מתאר את נוף העמק הלילי, עם הלבנה מעל והטל מלמטה.

הפזמון החוזר מתכתב עם פסוק מישעיהו: "שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל". אלתרמן שואל, בהשראת הפסוק: "מה, מה לילה מליל"? "דממה ביזרעאל" הוא מבהיר. והוא פונה אל העמק: "נומה עמק, ארץ תפארת" ומרגיע אותו: "אנו לך משמרת". המשמרת חוזרת ל"מה מליל" של ישעיהו. הפזמון משנה את אווירת הבית. מול הפסטורליה של הבית, הוא מרמז על סכנה האורבת להתיישבות ולמתיישבים בעמק, ועל הצורך בשמירה.

בבית השני חוזר אלתרמן לפסטורליה ומתאר את יפי המעשה החקלאי של ההתיישבות בעמק. את ים הדגן המתנועע, את שיר העדר המצלצל. "זוהי ארצי ושדותיה", הוא מציין בגאווה, "זהו עמק יזרעאל". והוא מברך אותו: "תבורך ארצי ותתהלל, מבית אלפא עד נהלל". יש לציין שאחותו של אלתרמן, לאה, הייתה מחלוצי קיבוץ ניר דוד – תל עמל, השכן לבית אלפא. אלתרמן היה קרוב מאוד לאחותו והעריץ את מפעלה החלוצי. הוא היה קשור מאוד לקיבוצה ואף כתב את המנונו. כך שהקשר שלו לעמק לא היה רעיוני, אלא הוא הכיר את העמק ואהב אותו.

הבית השלישי, שנשמט מן הסרט, הוא מִפְנֶה באווירת השיר. כנרמז בפזמון, הוא מתאר באופן מוחשי את הסכנה למתיישבי העמק.

הוא מתחיל ב"בום": "אופל בהר הגלבוע". אחרי הלילה החיוור תחת אור הלבנה-מֵעל בבית הראשון, כאן הוא פותח בחושך. האופל הוא האפלה, החושך. אך המילה אופל נושאת בחובה אסוציאציה הרת אסון – את איוב.  "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל" מקלל איוב את הלילה המר והנמהר שבו נמחקה משפחתו. "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל" אומר איוב במקום אחר. איוב מקביל בתקבולת הזאת את האופל לרע.

כאשר אלתרמן פותח את הבית במילים "אופל בהר הגלבוע", זה כבר סימן מבשר רע. ואכן, קול זעקה עף גבוה משדות עמק יזרעאל. "מי ירה?" הוא שואל. "ומי זה שם נפל?". השאלה נשארת פתוחה. אך באווירת הימים ברור שהיורה הוא ערבי ומי שנפל הוא מתיישב יהודי בעמק. לימים ריחפו גרסאות שונות על זהות ההרוג, אך הן לא היו נכונות, כיוון שהנופלים הללו נהרגו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ואילו השיר נכתב שנתיים לפני פרוץ המאורעות והסרט עלה כעבור שנה לאקרנים שנה לפני המאורעות.

השיר זכה לגרסאות רבות. נשמיע את האהובה עליי, גרסתו של אריק איינשטיין. משום מה, אריק החליף את סדר הבתים, בין הבית השני והשלישי. השיר, בעיבודו המקסים של אבנר קנר, הופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" חלק ב', שיצא ב-1976.

מזל טוב לקיבוץ בית אלפא!

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ

וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.

לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ

עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,

מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.

נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,

אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,

שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,

זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,

זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל

מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?…

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,

סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.

קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,

מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל

בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?…

הוא חזר בתשובה / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.6.22

אורי זוהר, מהדמויות הבולטות, הייתי אומר אפילו המיתולוגיות, בתולדות התרבות הישראלית, נפטר בגיל 86. מחצית חייו היה אורי זוהר מהבולטים בתרבות החילונית הישראלית. במחצית השניה הוא היה רב חרדי. המקום שתפסה הידיעה על מותו בשיח הישראלי ובתקשורת הישראלית, יותר מארבעה עשורים אחרי שנטש את עולם הבידור והקולנוע, מצביע על מקומו המרכזי בה.

אורי זוהר מת. אריק איינשטיין מת. צבי שיסל מת. שמוליק קראוס מת. טליה שפירא מתה. האנשים הללו, מעמודי התווך של חבורת "לול" המיתולוגית, הלכו לעולמם. אני מזכיר את חבורת "לול" דווקא, כיוון שאורי זוהר שאני אוהב הוא בעיקר אורי זוהר של "לול"; המערכונים הגדולים של תכנית הטלוויזיה המיתולוגית, ובהם "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "האופרה לה-מרמור" ושאר המערכונים, הם בעיניי תרומתו החשובה ביותר של אורי זוהר. אני יודע שבהספדים עליו, הוזכרו דווקא סרטיו, ובראשם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" כתרומתו הגדולה, אך אני אף פעם לא אהבתי את הסרטים האלה, שתמיד היו בעיניי וולגריים, מיזוגינים – הרבה לפני שהכרתי את המילה הזאת, ולבטח אינם מבטאים את הנורמות של התקופה, כפי שיש המציגים זאת היום. ואם הם מבטאים את הנורמות של המיליה של אורי זוהר, אפשר, אולי, להבין למה הוא ברח משם רחוק כל כך. אני זוכר מאוד לטובה גם את אורי זוהר כמנחה תכניות הטלוויזיה – "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". הוא הפגין בהם אינטליגנציה רבה, כושר אילתור ונוכחות בימתית מהפנטת וכריזמטית. כנער, נהגתי לחקות אותו, ועשיתי זאת לגמרי לא רע. עוד מערכון של אורי זוהר, לא מהתכנית "לול", שאני אוהב מאוד הוא "הנישואין כמוסד סגור", יחד עם תיקי דיין.

בפינה שהקדשתי לאורי זוהר ביום הולדתו השמונים, השמעתי את "שיר הפטנטים" שלו. הפעם, לא אשמיע שיר שלו, אלא שיר שנכתב עליו – שירו של אריק איינשטיין, חברו, "הוא חזר בתשובה". השורה התחתונה של השיר אומרת "שהלכת לי חבר".

החיבור בין אורי זוהר ואריק איינשטיין היה המנוע המרכזי של חבורת "לול", של תכניות "לול" בטלוויזיה, של התקליטים "פוזי", "שבלול", "פלסטלינה", "על הדשא אצל אביגדור", ושל הסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות".

בגרסתו העברית של אריק איינשטיין לשיר של הביטלס "הבלדה על ג'ון ויוקו" – "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", מופיעה השורה "אורי היפה מדליק לו מדורה".  אורי היפה הוא אורי זוהר, שהיה פותח את הופעותיו בשאלה לקהל: "אני יפה?" אותה שורה בדיוק מופיעה גם בגרסתו העברית של איינשטיין ל"אובלדי אובלדה". בתקליט "פוזי", שבו נכלל השיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" מופיע גם השיר "אחינועם לא יודעת". אחינועם היא בתו של אורי זוהר.

ולפתע, באמצע החיים, תוך כדי צילומי "הצילו את המציל", אורי זוהר החל להתקרב לדת ולאמץ אורח חיים דתי. במהרה הוא הלך לקצה הקיצון ביותר, החרדות הליטאית. אריק איינשטיין איבד שותף ליצירה. ועל פי השיר, הוא איבד גם חבר.

אריק איינשטיין אף פעם לא אישר במפורש שהשיר הוא על אורי זוהר, אך על מי הוא אם לא על אורי זוהר? הוא חברו הטוב ש"חזר בתשובה" ולומד עכשיו תורה ואתו האישה והילדים. אגב, אורי זוהר לא היה הראשון בגל ההתחרדות של אמנים חילונים. קדמו לו הזמר והשחקן פופיק ארנון והצייר איקה ישראלי. אשתו של איקה ישראלי, היא אחותה של אליה זוהר. כך שאם אנו מרימים גבה, איך זה שגם היא הלכה אחריו בדרך הזו, איני בטוח שלא אליה הייתה זו שמשכה אותו אחריה לעולם הדת. בראשית הדרך, רבים התייחסו למפנה בחייו של זוהר כג'וק חולף, שיעבור במהרה. וכפי שכותב איינשטיין – אך עברה לה שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים. וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים.

אבל הקשרים בין אריק איינשטיין ואורי זוהר לא נותקו, וגם אם החברות השתנתה, היא לא נעלמה. בעקבות אורי זוהר, אשתו אליה וילדיו, גם אלונה איינשטיין, גרושתו של אריק איינשטיין, אימצה אורח חיים דתי, ועמה, שתי בנותיהם המשותפות, שירי ויסמין. שירי ויסמין נישאו לשני בניו של אורי זוהר, אפרים פישל ושלום. אריק ואורי זוהר כבר לא היו רק חברים אלא גם מחותנים. ואם אין להם עוד יצירה אמנותית משותפת – הם חולקים נכדים ונינים משותפים. אריק אף פעם לא התנכר לבנותיו החרדיות, לנכדיו ולניניו, אך גם לא התבטל בפניהם ולא הסתיר את דרך חייו השונה. הוא אהב אותם, היה סבא טוב, אך הוא סיפר שכאשר נכד שלו שאל אותו אם הוא יהודי, הוא הסביר לו שיש יהודים שונים ודרכים שונות להיות יהודים ורוב היהודים הם כמוהו.

אורי זוהר ספד לאריק איינשטיין בהלווייתו, ומירר בבכי. "חיית בעולם של טוב, לא יכולת להבין את הרע, עשית טוב לכל עם ישראל כי אתה בנאדם, מתוך השירים ראו את הנשמה שלך".

נראה לי שבפרספקטיבה של אחרי מותם של אריק ואורי, לא בטוח שהלך לאריק חבר.

יהי זכרו של אורי זוהר ברוך!

הוא חזר בתשובה

הוא לומד עכשיו תורה

ואיתו האישה והילדים

ועברה לה שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

זהו שיר אהבה

אהבה עצובה

שאני ואתה תמיד שרים

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

סיפור אחר

מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן

על אריק איינשטיין, במלאת 82 שנים להולדתו

כאשר התבקשתי לכתוב על אריק איינשטיין, במלאת 82 שנים להולדתו, נעניתי להצעה בשמחה. הרי גדלתי על אריק איינשטיין. משחר ילדותי אני כל כך אוהב אותו, את שירתו, את שיריו, את תקליטיו. ברשותי 35 מאלבומיו, בתקליטים ודיסקים (לא להתלהב, יש לו 55), בקיצור, כבוד גדול ותענוג גדול לכתוב עליו.

אבל מצד שני… במה להתחיל ואיפה לסיים? יש כל כך הרבה מה לומר ומה לכתוב עליו, ואיך לתמצת את כל מחשבותיי ורגשותיי להיקף של טור? ואיך לא לחטוא בקלישאות? ואיך לא לחזור על דברי אחרים? הרי כמעט כל מה שאומר – אמרו את זה קודם, לפניי.

שמא אכתוב על הדיכוטומיה בין שירתו האקטיביסטית, ששיאה "אני ואתה נשנה את העולם / אני ואתה אז יבואו כבר כולם / אמרו את זה קודם לפניי / לא משנה… אני ואתה ננסה מהתחלה / יהיה לנו רע / אין דבר זה לא נורא" והשיר "פראג" שאותו כתב בעבורו שלום חנוך לאחר הפלישה הסובייטית לפראג ב-1969, לבין שיריו האסקפיסטיים, ובראשם "יושב על הגדר / רגל פה רגל שם … בסדר עם כולם … זורק חיוכים לכל הכיוונים", ו"אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים". ואולי אין זו דיכוטומיה, אלא רצף בין שני קטבים באישיותו, כשבאמצע שיר המבטא אכפתיות וכאב כמו "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן" או שיר המבטא את הרצון להשפיע, אך מפוכח מהאמונה ביכולת המהפכנית לשנות באחת את העולם "סך הכל רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים".

אולי על השניות בין היותו אחד היוצרים החדשנים במוסיקה הישראלית, מאבות הרוק הישראלי, להיותו אחד הנוסטלגיים בהם, הן בשירים נוסטלגיים רבים שכתב ובהם געגוע לתל אביב הקטנה ולארץ ישראל הישנה, והן בהחייאת שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" בסדרה של שישה תקליטים. או השילוב בין היותו תמלילן יוצר המרבה לשיר את שיריו, לבין מחויבותו להחייאת הקלאסיקה של השירה, בהפיכת שירת משוררים לזמר פופולרי – שירים רבים של ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי ובעיקר אברהם חלפי (והחשוב והמוכר מכולם – "עטור מצחך").

ניתן לכתוב על אורח חייו הצנוע, הכמעט סגפני – האם זהו פרי החינוך הפועלי שקיבל בת"א הקטנה? ואם כן, איך זה שרבים מבני דורו החולקים עמו ביוגרפיה דומה, רחוקים כל כך מאורח חיים זה?

או על אהבת הארץ שלו שבאה לידי ביטוי בשירים רבים כמו "כמה שאני אוהב אותך / ארץ ישראל / למה זה אני עצוב כל כך / ארץ ישראל", ב"פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה … תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".

אפשר לכתוב על סלידתו מהתקשורת, מהרכילות והרוע שהוא מוצא בה, "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / והוא בכלל לא ידע שהוא כזה… מה עשו לך העיתונים?" או "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי / אחרי שפיכת הדם? / איך אתה נרדם?"

ואני יכול לכתוב על חוויות אישיות. על כך שזכיתי להיות בהופעה האחרונה שלו. לא, לא הייתי בהופעה המיתולוגית במועדון "קיסרית" שבקיסריה, ב-29.8.81, הפעם האחרונה שהוא עלה על במה. אבל שבועות אחדים קודם לכן צפיתי באחת האחרונות בסיבוב ההופעות האחרון שלו "חמוש במשקפיים", בקולנוע "הדר" בגבעתיים. אני יכול לספר שכאשר התגייסתי לצה"ל, הקדישו לי בנות הגרעין שלי את שירו של אריק איינשטיין "דון קישוט" – "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק / דון קישוט". או על כך שהטור השבועי שלי, מזה למעלה מעשרים שנה, בעלון הקיבוץ שלי, נקרא "בעיניים פקוחות"; מילים מתוך "סיום" של אלתרמן, אותו שר אריק, ובו המילים שהן המוטו לכתיבתי: "אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות". 

בחרתי לכתוב על אלבום אחד של אריק איינשטיין, מהחשובים והיפים שבהם, אלבום מפתח בקריירה המוסיקלית שלו – "שביר". אריק הקליט אותו ב-1983. זה התקליט האישי ביותר שלו, היחיד שאת כל מילותיו כתב בעצמו, תקליט קונספט – רצף של שירים המספרים סיפור, המעבירים מסר. מבחינת הכתיבה, לדעתי בתקליט זה אריק איינשטיין הגיע להישגים האמנותיים הגדולים ביותר שלו. את התקליט הוציא יחד עם יצחק קלפטר, כמו את התקליט שקדם לו "יושב על הגדר". קלפטר הלחין ועיבד את כל השירים.

ב-1982 נפצע אריק איינשטיין קשה בתאונת דרכים. ידידה שנסעה עמו נהרגה בתאונה. לאחר פציעתו, במשך ימים שידר הרדיו ללא הרף את שיריו, ובראשם את "סע לאט". אריק איינשטיין נפצע חודשים אחדים אחרי הופעתו האחרונה. אני מאמין שיש קשר בין הפציעה לבין החלטתו הסופית לא להופיע. בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרון מתואר איינשטיין כמי שדי סבל מההופעה, מהאורות, מאימת הקהל. אולם אלו ליוו אותו לאורך כל הקריירה. גם קוצר הראיה, שלבטח היה חלק משיקוליו, ליווה אותו מגיל צעיר מאוד (לא בכדי כתב את השיר "חמוש במשקפיים" ושיר זה היה שיר הנושא של אחד מתקליטיו ושל סיבוב ההופעות האחרון שלו). בעיית הראיה שלו החריפה בעקבות התאונה. אך בראש ובראשונה – התאונה, האשפוז וההחלמה היו בעבורו תקופה של חשבון נפש, של בחינת סדר העדיפויות בחייו, של ניפוי התפל מן העיקר. סביר להניח שבתקופה זו החליט לוותר על הזוהר והכסף של ההופעות, שאינן עושות לו טוב, ולהיות הוא, פשוט הוא.

"שביר" הוא תקליטו הראשון של אריק איינשטיין אחרי הפציעה. בשיריו הוא תעד את שעבר עליו, בעיקר ברמה הפילוסופית והאמונית.

התקליט נפתח בשיר "שביר". בשיר זה מתאר אריק את שבירותו של האדם, את חולשתו. שיר פסימי למדיי, של אדם שראה איך החיים עלולים להיגמר בין רגע, בשל טעות קטנה; איך האדם "נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה". והוא חושב שזה סוף העולם. "שביר – מתפורר בקלות / מעמיס על עצמו את כל העולם / נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה/ בקיצור, שביר – מתפורר בקלות. // שביר – מתפורר בקלות / מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן / לוקח כבד, חושב זה סוף העולם / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות".

מנקודת מוצא כמעט מיואשת זו, יוצא אריק איינשטיין למסע חיפוש, מחפש נחמה, מחפש משמעות לחייו. בשיר השני, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן", מחפש אריק את האור בקצה המנהרה. הפצעים עוד לא הגלידו, החיים עוד לא חזרו למסלולם, אבל זה לא סוף העולם. עולם כמנהגו נוהג, השמש ממשיכה לזרוח. "החיים עוד לא חזרו למסלולם / הפצעים עדיין לא הגלידו / אולי זה ישאר כבר לעולם / אולי צריך לתת לזה עוד זמן/ מה יהיה? ימים יגידו / אולי צריך לתת לזה עוד זמן // השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן / הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם / עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים / אבל משהו בלב זועק חזק אל השמים // יום אחד ראינו אור רחוק בקצה המנהרה / נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה / התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין / מלאכים עמדו בפתח שרים – אשרי המאמין".

מה שמחזיק את הכותב בחיים, מה שנותן טעם לחייו, מה שפותח לפניו את הדלת להמשך דרכו בחיים, הוא האמונה. תחילה הוא "מסרב להאמין" אך בסופו של דבר, המלאכים העומדים בפתח המנהרה ומראים לו את האור שבקצה מברכים אותו – "אשרי המאמין".

השיר השלישי הוא השיר האמוני ביותר באלבום. אריק מגלה את העולם מחדש, רואה את אפסות האדם, את השבירות שלו, את הרף העין שבין חיים למוות מצד אחד, ומצד שני – את העולם הנוהג כמנהגו גם כאשר הוא עצמו "חושב זה סוף העולם". התובנה אליה הוא מגיע, היא שיש סדר, יש הנהגה, "יד אחת עושה את זה". "את השמש והים, העצים והדגים / השקיעות הנפלאות ואין סוף המרחבים / את הפרח האדום והעז הלבנה / את כל האנשים ואת האהבה // יד אחת עושה את זה // את הלילה והחושך, חלומות בלהה / את האבל והשכול, הנשימה האחרונה, / את כל הסכנות ואת כל הפחדים / את כל הסימנים ואת הבלבולים // יד אחת עושה את זה".

מתוך נקודת המבט האופטימית שהוא אימץ, בוחן אריק איינשטיין מחדש את החוויה שחווה, ומוצא בה את האור, את החיובי והמעודד. בראש ובראשונה – החברים. "כשפקחנו העיניים הם היו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה / כשעצמנו העיניים נשארו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה, פנים טובות בחשכה / סעדוני ורפאוני וחזקוני לילה ויום / ואנחנו שכואבים היינו, ראינו אותם / פנים טובות בתוך החשכה".

אור נוסף הוא האחות שטיפלה בו בבית החולים. "תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על האור ועל השקט / על היד המלטפת הטובה והחמה / תודה / תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על הלחם ועל המים / שהשיבו את נפשי / על הרוך שבעיניים שכל כך חיזק אותי / אלף מלאכים שרים לך, אחותי, מקהלה גדולה מאוד, גדולה מאוד / והקול עולה גבוה והקול נישא רחוק / וחודר את השמים והולך עמוק, עמוק // ומגיע למקום שהכל ממנו בא / ופותח את השער לך, אחותי הלבנה".

השירים שבצדו השני של התקליט אינם עוסקים ישירות בתאונה ובפציעה, אך גם בהם יש חשבון נפש, של אדם שחווה חוויה משמעותית ומברר מה חשוב לו בחייו, מי הוא ומה הוא. בשיר "היום אני כזה" הוא משלים עם מצבי הרוח שלו, עם הרצון שלו לפעמים להסתגר, "לברוח אל הדברים הקטנים". הוא שלם עם עצמו, משלים עם חולשותיו ומבקש מהסביבה להבין אותו ולקבל אותו כמות שהוא.

שני השירים הבאים היו נקראים היום "ירוקים" – שירים של געגוע לתל אביב הקטנה ומחאה על הלכלוך, על זיהום המים והאוויר, על הרס חלקת האלוהים הקטנה שלו. ב"לפני ע"ד שנים" הוא מתאר את ראשית העיר ת"א "והים היה נקי, הים היה כחול / זהב היה בחול / ואפשר היה ללכת / אפשר היה לשכב… והחול היה זהב". אבל במקום פיתוח ידידותי לסביבה, "על בטון מזויין ושחור / עמדה עיר באפור / והים כבר לא נקי / הים כבר לא כחול / יש זפת על החול / וכבר אי אפשר ללכת / אי אפשר לשכב / תל אביב עכשיו נחנקת". בשיר "תל אביב, גדול הירקון, 1983" הוא מתכתב עם שירו "תל אביב, גדות הירקון, 1950", שכתב שנים אחדות קודם לכן. בשיר הראשון הוא מתאר בנוסטלגיה את השיט בירקון, בימי ילדותו ועלומיו. בשיר זה הירקון כבר אינו אותו ירקון: "על גדות הירקון / רגלים לא במים / על גדות הירקון / דגים מתים בינתיים / ריח של מוות סובב באוויר / אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר… אקליפטוסים גדולים נושמים בקושי".

בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרונות שלו, מתואר אריק איינשטיין כמי ששתה הרבה אלכוהול באותה תקופה. הוא מתייחס לכך בשיר "כי שיכור אני". "אני לא יודע את הדרך", הוא מתלונן. "הנשמה שלי פרחה לה עפה" אבל גם "היא לא יודעת את הדרך". הוא מסיים את השיר בתפילה "אלוהים שלי / מה יהיה אתי? / היאיר האור לאיש כמוני? / היאיר האור? התשוב הציפור? / אתה היודע את הדרך".

הדרך לאן? השיר האחרון הוא מעין שיר סיכום, שיר העוסק באישי ובלאומי, שיר אופטימי המשיב הן לשיר הראשון – "שביר" והן לשיר הלפני האחרון, בו הוא מחפש את דרכו:

"שוב מתחילים ללכת, שוב הנדודים / והגלות נמשכת כבר אלפי שנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה // הדרך – היא מתפתלת בין הרים כהים / איפה שהיא עוברת יש כבר סימנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה".

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: מכופף הבננות

מכופף הבננות / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.9.21

כיוון שערבי החג בחגי תשרי השנה הם ימי שני, הפינה הזו היא היחידה שאנו משדרים החודש. לכן, אני מאחד לפינה אחת, שני תאריכים שבנסיבות אחרות הייתי מקדיש להם שתי פינות נפרדות. ב-1 בספטמבר חל יום הולדתו ה-75 של שלום חנוך. ב-10 בספטמבר חל יום השנה העשרים לפטירתו של המעבד אלכס וייס.

על שלום חנוך אין צורך להכביר מילים, וכאן בפינה השמענו שירים רבים שלו. אולם אלכס וייס הרבה פחות מוכר, בוודאי בקרב המאזינים הצעירים. וגם המקצוע שלו – מעבד מוסיקלי, כמעט ונעלם מן העולם.

היום מקובל שזמרים כותבים את המילים והלחן של שיריהם. יש בזה הרבה יופי, בוודאי כאשר מדובר ביוצרים מוכשרים כמו שלום חנוך. לעתים זה מביך. אבל פעם היה פה סיידר. משורר היה משורר, פזמונאי היה פזמונאי, מלחין היה מלחין וזמר היה זמר. והיה מקצוע נוסף – מעבד מוסיקלי. המלחין כתב את המנגינה של השיר והעביר אותה למעבד. המעבד סידר ואירגן את המנגינה, התאים לה את הקצב, את הסגנון, את הסולם, את הקולות, את התזמור וכתב את התפקיד של כלי הנגינה השונים. היום, בדרך כלל המלחין גם מעבד את שיריו ולכן תפקיד המעבד כבר לא ממש קיים. בהופעות ותקליטים יש מנהל מוסיקלי, שמבצע חלק מהעיבוד, לצד המלחין.

אלכס וייס, שלפני עשרים שנה בדיוק נפטר בגיל 72, היה מטובי המעבדים המוסיקליים בישראל. הוא היה מוסיקאי מוכשר מאוד, אך כמעט לא כתב לחנים. לעתים כתב מוסיקה לסרטים. בשירונט מופיעים רק שני שירים בלחנו – "הדודה מחדרה" ו"שיר כובש עשרה". את עיקר כשרונו הקדיש לעיבוד.

הוא עיבד מוסיקה לטובי הזמרים והיוצרים, ובהם להקת "התרנגולים", "גשר הירקון", אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, "הצ'רצ'ילים", "הטוב הרע והנערה", צביקה פיק, אושיק לוי, נורית גלרון, אריק לביא, אילנית, חבורת בימות, צמד דרום, מוטי פליישר, רבקה זוהר ועוד רבים וטובים. הוא נהג להוסיף לשירים שעיבד קטעים אינסטרומנטליים. אחד ממאפייני סגנונו, היה שילוב של מוסיקה קלה עם מוסיקה קלסית, כולל שילוב של קטעים שלמים מתוך יצירות קלסיות בתוך שירי זמר.

אז איך מחברים את שלום חנוך, מלחין המעבד בעצמו את שיריו, לאלכס וייס, שעיבד לחנים של אחרים? המחבר ביניהם הוא אריק איינשטיין. החיבור נקרא "מזל גדי". מזל גדי הוא תקליט מופת של אריק איינשטיין משנת 1968, תקליט הסולו השני שלו, ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם שלום חנוך. אריק איינשטיין כבר היה אז כוכב גדול במוסיקה הישראלית. שלום חנוך, בן ה-22, יוצא להקת הנח"ל, היה צעיר בראשית דרכו. אריק איינשטיין התאהב בשלום חנוך, פרס עליו את חסותו, והזמין אותו להפיק יחד אתו תקליט שלם. בכך החל אריק את מה שהיה ממש למפעל חיים שלו – אימוץ אמנים צעירים והצבתם במרכז הבמה. כעבור שנתיים, בתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", הקפיד אריק לתת לשלום קרדיט שווה לשלו על עטיפת התקליט, וכך עשה בהמשך הדרך עם מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, קלפטר, פיטר רוט וגיא בוקטי.

אריק איינשטיין הוציא את התקליט לאחר פירוק להקת "החלונות הגבוהים". התקליט כולל 12 שירים, שאת מילותיהם כתבו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושני שירים הם של המשוררות לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס. שלום חנוך כתב את המילים למחצית משירי התקליט והלחין את כל 12 השירים. אלכס וייס עיבד את כל השירים, וטביעות אצבעותיו נוכחות בהם מאוד. וייס היה מעבד הבית של חברת התקליטים סי.בי.אס. והמנצח של תזמורת סי.בי.אס. שירי התקליט הוקלטו בליווי של התזמורת. לאחר התקליט הזה, אריק איינשטיין, בועז דוידזון ושיסל הקימו חברת תקליטים עצמאית, "הגר". ושלום חנוך לא עבד יותר עם מעבדים. אריק ושלום פנו למוסיקת רוק. "מזל גדי" הוא מעין תקליט מעבר בין התקופה הראשונה והתקופה השניה בקריירה של אריק איינשטיין.

השירים ששלום חנוך כתב גם את מילותיהם הם "האדון הרופא" המוכר יותר כ"דוקטור דוליטל", "האיש השוקע עם שמש", "מה שהיה היה", "לילה" שאותו כתב והלחין בגיל 16, "כשנופל כוכב" ו"כהה כהה". שאר השירים: "רוח רוח", "מדוע הילד צחק בחלום", "כתר של זהב", "הימים הארוכים העצובים". השיר שבחרתי להשמיע מתוך התקליט הוא שירו של מאיר אריאל "מכופף הבננות". הבחירה לא הייתה קלה, כיוון שכל השירים, אחד אחד, מקסימים. טבעי היה שאבחר באחד מן השירים ששלום כתב, אך בחרתי ב"מכופף הבננות". סיבה אחת לבחירה היא שהיה זה השיר המצליח ביותר בתקליט, ולכן על העטיפה, ליד כותרת התקליט, הוא מוזכר בנפרד, כמקדם מכירות של התקליט. הסיבה השניה, היא טביעת האצבע המאוד ייחודית של אלכס וייס בעיבוד השיר, ובעיקר הפתיח והסיום של השיר, בנגינת נֶבֶל-פה. נבל-פה הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר. הכלי מורכב מלשונית מתכת גמישה המחוברת למסגרת ברזל או פלדה יצוקה, כך שהיא נמצאת בין זרועות המסגרת. קצה לשונית זו מוחזק בפיו של הנגן, והוא פורט על הלשונית עם אצבעותיו כדי להפיק תווים. על ידי שינוי כמות האוויר בפה, נוצרים הצלילים.  

בשנותיו האחרונות היה מאיר אריאל יהודי מאמין. אבל כל חייו הוא חיפש תשובות לסודות הבריאה. בשירו המוקדם "נוגה" הוא מבקש לראות את זה אשר משכין שלום באהובתו הישנה לצדו. וכאן הוא מתפעל מיפי צורותיהם של הפירות והירקות. מי נותן להם את הצורה המיוחדת שלהם?

התשובה הניתנת בשיר, היא שמדובר בייצור פלאי, איזה מין ענק גמד, שעובר בלילות בבוסתנים ובמטעים, עושה חריץ במשמשים, מנקב נקבוביות בתפוזים, שם רקבוביות בפירות הרקובים, מסמן את הפלחים באבטיחים, מושך את הפטמות בלימונים, והוא מספר שכמעט חטף שוק כשראה מה הוא עושה לארטישוק. אבל יותר מכל אוהב הוא לכּופף בננות. אגב, נכון לומר לכופף בננות, בכ"ף רפה. אבל מאיר אריאל, שהכיר היטב את כללי הדקדוק, בחר משום מה בצורה השגויה.

במשך השנים הוקלטו גרסאות כיסוי לשיר, של שלום חנוך, רמי קליינשטיין, מזי כהן, יוני בלוך וגרסה של שב"ק ס' במילים חלופיות. אבל יותר מכל אני אוהב את הגרסה המקורית של אריק איינשטיין עם נבל הפה.

שיר מצחיק, חביב ומקסים, שנחגוג באמצעותו את יום הולדתו העגול של שלום חנוך ונזכיר את אלכס וייס.

הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים

בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?

מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה

אפס איזה מין גמד ענק, אני חושב כזה

השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ

לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ

בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות

ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים

עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים

תודו שככה לא היה בכלל נראה פלפל

לולא מיודענו הזריז גם בו טיפל

זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים

אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים

אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק

כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

לראות אותו אפשר עם איזה אינפרא צעיר

אם כי מה שרואים זה רק הפס שהוא משאיר

תרד אל הבננות, אם אתה לא מפונק

ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק

הוא את כל התפקיד הזה עתיר המעשים

ירש מאבותיו הנפילים הננסים

מהם למד הוא טריקים מדי לילה בלילו

אבל כיפוף בננות זאת ההברקה שלו

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…    

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

פינתי השבועית ברדיו: תוצרת הארץ

תוצרת הארץ / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.9.19

בספטמבר 1938, לפני 81 שנה בדיוק, התקיימה הבכורה של התכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא", שנקראה "חוזרים בתשובה".

"המטאטא" היה תיאטרון עברי סאטירי שפעל בתקופת היישוב העברי טרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1928 ל-1954. "המטאטא" היה במה פוליטית, שביטאה באמצעות מערכונים ופזמונים את רוח הציונות. השם "המטאטא" נגזר מתיאטרון אודיסאי שנקרא "המטאטא האדום". בראשית דרכו הוא פעל כקואופרטיב של השחקנים.

בתיאטרון הופיעו זמרים ושחקנים מן השורה הראשונה, וכתבו לו טובי המשוררים והפזמונאים והמלחינים. רבים מן הפזמונים שהושרו בו זכו לפופולריות ולחיים עצמאיים משל עצמם, וחלקם אף שרדו בזמר העברי במשך עשרות שנים.

המשורר הבולט ביותר שעבד עם תיאטרון "המטאטא" היה נתן אלתרמן. אלתרמן, שהיטיב לבטא את השקפת עולמו הפוליטית והחברתית ולהגיב על הנעשה בארץ, במה שכינה "שירי העת והעיתון" – "הטור השביעי" ב"דבר" ועוד לפני כן במדור "רגעים" ב"הארץ", עשה זאת גם בפזמונים קלילים לתיאטרון "המטאטא".

ציינתי בתחילת דבריי את התכנית המ"א. מדובר בתיאטרון סאטירי, הנדרש להתעדכן כל העת, ומכאן ריבוי התכניות שלו. השיר אותו נשמיע היום, "תוצרת הארץ", לקוח מתכנית זו. אגב, חמש שנים קודם לכן, הייתה ל"המטאטא" תכנית ששמה "המנון לתוצרת הארץ", ללמדך על המקום המרכזי של המאבק למען תוצרת הארץ בחיי היישוב. שירו של אלתרמן, הוא שיר הלל לתוצרת הארץ.

היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או כפי שנקראים היום משום מה בידי ההיסטוריונים שאימצו את הנראטיב הערבי – "המרד הערבי". הערבים הטילו חרם כלכלי מוחלט על היישוב העברי ותוצרתו, אך היישוב רק התחזק, גם מהבחינה הכלכלית. וחלק מן ההתמודדות הייתה התעמולה לשימוש בתוצרת הארץ. אך גם ללא קשר למאורעות, נעשה תמיד מאמץ לאומי לעודד את קניית תוצרת הארץ, כדי לחזק את הכלכלה של היישוב העברי.

מה היה הטריגר הספציפי לשירו של אלתרמן דווקא אז? על כך קראתי שתי גרסאות שונות. על פי גרסה אחת, מחה המשורר על "יריד המזרח", יריד מסחרי בינלאומי שנערך בתל אביב בשנות ה-30 והציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר "תוצרת הארץ". על פי גרסה אחרת, לא היה זה שיר מחאה, אלא דווקא שיר גאווה בעקבות השתתפות ביריד בינלאומי שהתקיים באיזמיר שבטורקיה, בו הוצג לראשונה ביתן מארץ ישראל. באותה תכנית של "המטאטא" הוקדש שיר נוסף, "עכשיו יריד", ליריד באיזמיר.

מילות הפתיחה של השיר מייצגות את מצב הרוח הקודר בקרב היישוב בארץ ישראל, השרוי זה שנתיים תחת מתקפת טרור קשה. לכן, "אם כבד לבבכם כעופרת, אם אבלה בגופכם הנשמה". המשורר רוצה לנחם את העם, מחפש מהיכן הוא יוכל לשאוב נחמה, ומוצא ששיר התוצרת הוא יהיה מקור הנחמה. הדור, הוא דור ימות המשיח, כלומר הדור שמגשים את חזון הדורות. אבל, המשורר מוצא שהדור הזה קצת מנמנם, ולקום מאחר. לכן הוא זקוק לנביא ומוכיח, תפקיד שבמידה רבה אלתרמן עצמו מילא, אך כאן הוא מתפשר, על לפחות שעון מעורר. ומה השעון צריך לעורר? אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. לא רק אהבה. קנאה. במובן של קנאות. הפניה למאזין, היא שאת כל צרכיו עליו למלא, לא על פי שיקול של טיב המוצר או מחירו, אלא על פי השיקול הפטריוטי, של רכישת תוצרת הארץ וחיזוק הכלכלה של היישוב. ובסך הכל, "יש הכל מתוצרת הארץ", יש גם מרור מתוצרת הארץ, אם תרצה מר ממוות לטעום.

לא הכל טוב ביישוב, והוא מבכה את בעיית הבעיות – הפילוג בתוכו בעיצומה של המערכה: אין אחדות באומה הנולדת, אין שרשרת ידיים אחת, אין כתף, אין חזית מאוחדת. לעומת זאת, מה יש? תוצרת מגוונת – כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ. באותה שנה נוסד גן החיות בתל-אביב, שפעל עד 1980. גם אליו התייחס אלתרמן: וישנו גן חיות, ובגן החיות – אריות מתוצרת הארץ.

אלתרמן מתייחס בשיר גם לעליה החמישית, שרובה הייתה עליה מגרמניה, בעקבות עליית היטלר לשלטון. והוא כותב: "ובתולות בת ציון מדברות באקצנט גרמנית מתוצרת הארץ".

הוא חוזר לתיאור המצב הביטחוני: ושנתיים וחצי בוערת האש בשדות מתוצרת הארץ. נדמה לי שתושבי מערב הנגב יכולים להזדהות עם השורה הזאת, כבר שנה וחצי.

והוא מסיים שאמנם השלטון הוא אנגלי, אך גם הוא משתמש בשיטות מתוצרת הארץ.

ב-1985 הוציא אריק איינשטיין, יחד עם שם טוב לוי, תקליט ששמו "תוצרת הארץ", ולאחר מכן צילם את כל שירי התקליט לתכנית טלוויזיה. ששה מעשרת שירי התקליט הם של אלתרמן (השאר הם של ביאליק, אברהם חלפי, לאה גולדברג ועמנואל זמיר). שיר הנושא הוא "תוצרת הארץ", שירו של אלתרמן, בלחנו של שם טוב לוי. שם טוב לוי היטיב לפתוח את השיר במנגינה נוגה, המתאימה לפתיחה על הלב הכבד כעופרת, והחל בשעון המעורר הוא עובר ללחן קצבי מאוד.

כהקדמה לשיר, אריק פותח במבטא פולני כבד, במילים: "נו באמת שם טוב, אני ביקשתי סול מז'ור ואתה נותן לי פה מז'ור, מה זה?!" במבטא הזה הוא שר את בית הפתיחה של השיר. בקטעי נגינה בשיר, בעיקר סולו סקסופון של ירוסלב יעקבוביץ', אריק איינשטיין, שוב במבטא פולני, קורא קריאות של תגרן בשוק: "רק היום! לא לשים בסל בטעות רבותיי!… של מי התיק הזה?" וכו'. וכאשר הוא שר על בתולות בת ציון היקיות, הוא שר זאת במבטא יקי כבד. הקליפ מלוּוה בתמונות וסרטונים מתקופת המנדט וכרזות תעמולה לתוצרת הארץ.

בין הקריאות כתגרן, המלוות את השיר, מופיעה גם הקריאה: "כחול לבן, רבותיי!" וכדי שלא אגלוש חלילה לתעמולת בחירות, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-22, נעצור כאן.

אם כבד לבבכם כעופרת
אם אבלה בגופכם הנשמה
האזינו לשיר התוצרת
שאבו מתוכו נחמה

זה הדור דור ימות המשיח,
מנמנם ולקום מאחר.
הוא זקוק לנביא ומוכיח
ולפחות – לשעון מעורר.
לעורר אהבה וכבוד וחיבה
וקנאה
לתוצרת הארץ!
לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה
לגבינה
מתוצרת הארץ!
אם רצית מתוק מסוכר לכבוד חג
לך לבחור
מתוצרת הארץ!
אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג
יש מרור
מתוצרת הארץ!
יש מכל הזמנים, יש מכל המינים
הב כוחות
לתוצרת הארץ!
אך שומעים יהודים ואינם מבינים
יש מוחות…
מתוצרת הארץ!

אין אחדות באומה הנולדת
אין שרשרת ידיים אחת
אין כתף, אין חזית מאוחדת
אבל יש, אבל יש לא מעט –
אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות
מפליאות
מתוצרת הארץ!
וישנו גן חיות ובגן החיות
אריות
מתוצרת הארץ!

בסדרים ונימוס אל תשאל לפטנט
זה תמיד
מתוצרת הארץ!
ובתולות בת ציון מדברות באקצנט
גרמנית
מתוצרת הארץ!
ושנתיים וחצי אוכלת האש בשדות
מתוצרת הארץ!
ואנגלי השלטון, אך גם הוא משתמש
בשיטות…
מתוצרת הארץ.

פינתי השבועית ברדיו: דני גיבור

דני גיבור / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.5.19

השבוע מלאו 35 שנים למותה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים מרים ילן-שטקליס.

כילד, גדלתי על שירתה של מרים ילן שטקליס ובמיוחד על הספר "שיר הגדי", וגם כשאני קורא אותם כאדם בוגר, אני נהנה – לא הנאה נוסטלגית של זיכרון ילדות, אלא הנאה של אדם בוגר משירה טובה שמסריה טובים גם למבוגרים. ויש בהם שירים מרגשים ממש.

מרים וילנסקי נולדה באוקראינה ב-1900 למשפחה ציונית. בגיל מוקדם התייתמה מאמה. בגיל 20 עלתה לארץ ישראל. נישאה לפרה-היסטוריון משה שטקליס, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו כעבור שנים אחדות, לאחר ששטקליס עזב אותה לטובת מאיירת ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ילדים לא נולדו להם, ולאחר הפרידה ביניהם לא קשרה עוד קשרים רומנטיים והייתה בודדה וערירית כל חייה. לשמה היא הוסיפה את השם ילן – ראשי התיבות של שם אביה, יהודה לייב ניסן.

אף שלא היו לה ילדים, והיכרותה עם ילדים הייתה דרך ילדים של אחרים, ולגבי יחסיה עם ילדים, יש עדויות סותרות, בין ילדים שאהבו אותה לילדים שפחדו ממנה – אין ספק שבשיריה היא מיטיבה להבין את נפש הילד. לכן, ילדים התחברו אל שיריה, וגם מבוגרים, כי האמת האנושית שהיא היטיבה לבטא, היא האמת האנושית של בני אדם בכל גיל. בכל גיל ניתן להתחבר לשורות כמו "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל".

מרים הייתה משוררת ילדים פורה מאוד, שפרסמה ספרים רבים, ורבים משיריה הולחנו. המוסיקאי המזוהה עמה ביותר הוא שמוליק קראוס. בין השניים נוצר קשר מיוחד, והיא ממש אימצה אותו כבן, ואף שחררה אותו בערבות ממספר מעצרים. הוא הלחין רבים משיריה, תחילה ללהקת "החלונות הגבוהים" ומאוחר יותר למופע ותקליט משיריה, עם ג'וזי כץ.

בין הבולטים בשיריה: "מיכאל", "הבובה זהבה", "רוח רוח", "אצו רצו גמדים", "נתפייסה", "הסבון בכה מאוד", "ג'ינג'י", "ידידי טינטן", "שמש שמש במרום", "לשפן יש בית", "לבדי" (או "לבדיתי") ועוד רבים וטובים.

אנו נאזין לשירה, בלחנו של מקס למפל – "דני גיבור", המוכר יותר כ"פרח נתתי לנורית". כמו רבים משיריה, גם "דני גיבור" פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" ולאחר מכן בספרה "דני", שיצא לאור ב-1943. מאז הוא הופיע בספרים וקבצים נוספים, והוקלט בביצועים רבים.

זהו שיר מורכב, שנפתח בהצהרה, ממשיך בסיפור, ומסתיים בהצהרה. אך בסוף ההצהרה – בראשית הסיפור ובסופו, מופיעה שאלה, הסותרת את ההצהרה.

ההצהרה של דני, שאותה אימץ מהצהרה של אמו, היא שהוא אינו בוכה אף פעם. הוא חכם ונבון, הוא לא פתי קטון, לא תינוק בכיין.

אבל… למה הדמעות זולגות בעצמן? הוא ממחיש זאת בסיפור אהבה ילדי מרגש. הוא נתן לנורית פרח, הוא נתן לה תפוח, הוא נתן לה הכל. והיא… לקחה כל מה שנתן לה, את התפוח אכלה, את הפרח זרקה, והלכה, המנייאקית, לשחק עם ילד אחר… צריך להיות ילד כדי להתחבר לסיפור הזה ולשיר הזה? צריך להיות ילד כדי שהדמעות תרדנה מעצמן?

ברוח שבוע הגבורה שבו אנו נמצאים – שמעתי לא פעם ביקורת על השיר הזה, שכביכול מעביר מסר מצ'ואיסטי, שגיבור אינו בוכה, שהבכי הוא סימן לחולשה ולרכרוכיות. אבל ההיפך הוא הנכון. זהו שיר החותר תחת המסר הזה ונותן לגיטימציה לבכי. הרי ברור שכאשר הדמעות זולגות בעצמן, הילד בוכה. וכותרת השיר על הילד שמזיל דמעות כשאהובתו בוחרת לשחק עם ילד אחר הוא "דני גיבור". כלומר, לא זו בלבד שאין זו בושה לבכות, אין כל סתירה בין הבכי לגבורה.

את סיפורו של השיר הזה, אביא בלשונה של מרים ילן שטקליס, שכתבה עליו:
"אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עליי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהן לצורך זה מאז אדם וחווה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותיי והרגשותיי. על כל פנים, לפתע עלה בזיכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים'. אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: 'אמא אמרה לי: דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגירתי, וחסל.

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור. התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום! – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

מאז, דרכה לבטא את עצמה הייתה בשירת ילדים. ב-1956 היא הייתה הזוכה הראשונה בפרס ישראל לספרות ילדים. ב-9 במאי 1984 מרים ילן שטקליס נפטרה, בת 84. לזכרה, נאזין לשיר, באחד מביצועיו הרבים, והאהוב עליי ביותר – בפי אריק איינשטיין.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פינתי השבועית ברדיו: גן של שושנים

גן של שושנים / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 7.1.19

אילו אריק איינשטיין עוד היה אתנו, הייתה לנו היום חגיגה גדולה – היינו חוגגים את הגעתו לגבורות, לפני ארבעה ימים. לצערנו, אריק לא זכה להגיע לגבורות, ובכל זאת נערוך לו חגיגת יום הולדת שמונים שמחה, אך מהולה בעצב.

לאריק איינשטיין אנו חוזרים בפינה זו אחת למספר שבועות. ומאיזה כיוון נתקוף את הנושא הפעם? נחזור לאחד מתקליטיו היפים והאהובים עליי ביותר, "סע לאט".

התקליט יצא בשנת 1974. רוב שירי התקליט שקטים ונוגים, כמו רבים מתקליטי התקופה, אולי בהשפעת מצב הרוח הלאומי לאחר מלחמת יום הכיפורים. עם זאת, יש בו קטעים מצחיקים, ובהם אחד המצחיקים ביותר בין שיריו של אריק, "הבלדה על זומטי ולבטי".

את התקליט יצר אריק עם מיקי גבריאלוב, וכדרכו – נתן לגבריאלוב קרדיט על העטיפה בגודל הקרדיט לעצמו, כתקליט של שני שותפים שווים. זה השני מבין חמשת התקליטים שאריק ומיקי גבריאלוב הוציאו יחד, שלוש שנים אחרי "בדשא אצל אביגדור".

על עטיפת התקליט מצוירת ילדה, עם זר פרחים לראשה ופרח בפיה, וציור נוסף של מכונית פולקסווגן, חיפושית, מלאה באנשים. את הציורים ציירה בתו של אריק, שירי, אז בת עשר. שירי גם השתתפה בקולה בשיר "הבלדה על זומטי ולבטי", בתפקיד הרוח שלחשה רכות ללבטי: "לבטי מסכן, זומטי לא ישוב לעולם!"

היום שירי היא סבתא חרדית שנכדיה הם נינים של אריק איינשטיין מצד אחד ושל אורי זוהר מצד שני.

השירים בתקליט הזה – אחד אחד. שירים מקסימים שלא נס ליחם.

נעבור עליהם על פי הסדר, ונפתח כמובן בשיר הנושא, שהוא אחד השירים המזוהים ביותר עם אריק איינשטיין, "סע לאט". השיר מספר את הסיפור של אריק וחבורתו בתיאור טיול במכונית הישנה. לימים יצא שיר המשך, "סע לאט ב'".

השני – שירו של שלום חנוך "ילדים של החיים", שנכתב למסע הסברה למאבק בסמים, וכבר השמענו אותו בפינה זאת.

השלישי – שירה של לאה גולדברג "הזמן הכפרי", המיטיב לצייר את חיי הכפר ולהנחיל את הוויית הכפר.

הרביעי – ביצועו המרטיט של אריק איינשטיין ל"אגדת דשא" הקלאסי של מאיר אריאל ושלום חנוך.

הצד הראשון מסתיים בשירו של אלתרמן "שיחות דיפלומטיות", מתוך הטור השביעי, המתאר התמשכות אינסופית וחסרת תוחלת של מו"מ מדיני. את השיר הזה השמענו בתכנית שהקדשנו לאלתרמן.

הצד השני נפתח ב"הבלדה על זומטי ולבטי", פרודיה הומוריסטית על שירי התקופה, ובראשם "הבלדה על ארי ודרצ'י", אך גם "אישה אחת גרה בתוך אבטיח", "מה חשוב היום" ועוד. אריק איינשטיין כתב את השיר וגם את השיר הבא אחריו – שיר האהבה היפה כל כך "אני אוהב אותך היום".

השיר הבא הוא שיר הנושא מתוך סרטו של אורי זוהר, בכיכובו של אריק איינשטיין "עיניים גדולות".

שיר אהבה יפה נוסף, אותו כתב והלחין רנדי ניומן, תורגם בידי יהונתן גפן, וקיבל את השם "שיר של רנדי ניומן".

חותם את התקליט השיר שנשמע הערב – "גן של שושנים". את השיר כתב יהונתן גפן והלחין מיקי גבריאלוב. המילים שונו מעט כדי להתאימן ללחן. השיר מדבר על הקשיים בחיי הזוגיות, והפער בין החלום הרומנטי "להיות ביחד כמו זוג יונים" למציאות שלא תמיד מגשימה אותו, והרי "גם ליונים דוקר ויש עניינים, וזה עצוב בשובך, כשאני בחוץ ואת בפנים".

יהונתן גפן מתאר מתח בין בני זוג: "עכשיו את שותקת – אני שותק. עכשיו את צודקת – אני צודק". אבל, הוא מזכיר, "לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים". ובכלל, "יש המון קוצים בדרך לשושנים וזה דוקר כל כך ליד שרוצה אותם".

80 שנה מלאו להולדתו של אריק איינשטיין – נקדיש לזכרו גן של שושנים.

לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים
רצינו להיות ביחד כמו זוג יונים
אבל גם ליונים דוקר ויש עניינים
וזה עצוב בשובך, כשאני בחוץ ואת בפנים.
לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים.

עכשיו את שותקת – אני שותק.
עכשיו את צודקת – אני צודק.
כן, זה נכון, זה משאיר כתמים.
לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים.

לא תמיד אומרים בדיוק את מה שמתכוונים
יש המון קוצים בדרך לשושנים
וזה דוקר כל כך ליד שרוצה אותך
את תמיד רואה הכל אצלי על הפנים
לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים.

עכשיו את שותקת – אני שותק.
עכשיו את צודקת – אני צודק.
כן, זה נכון, זה משאיר כתמים.
לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים.

גן של שושנים

 

פינתי השבועית ברדיו: אבא, אבא פיפי

אבא, אבא פיפי / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 3.12.18

חמש שנים חלפו מאז לכתו מעמנו של גדול זמרי ישראל אריק איינשטיין. אריק הוא האמן שהשמעתי בפינה זו את מספר השירים הגדול ביותר שלו, אך מעולם לא השמעתי שיר ילדים שלו. וכיוון ששירי הילדים היו מרכיב חשוב ומשמעותי ביצירתו, וכיוון שאנחנו בחנוכה, חג שירי הילדים, נקדיש את הפינה לשירי הילדים של אריק איינשטיין.

אריק הוציא חמישה תקליטי ילדים: "שירי ילדים" (עם בוב האקסלי, 1969), "ילדים" (עם שם טוב לוי, 1976), "ילדודס" (1978), "הייתי פעם ילד" (עם יוני רכטר, 1989) ו"האריה, היונה ותרנגולת כחולה" (עם יוני רכטר, 1993), וכן תקליט אוסף של שירי הילדים שלו. עליהם יש להוסיף את קלטת המופת שלו לילדים, "כמו גדולים", עם יוני רכטר, מוני מושונוב ושיסל, שהילדים שלי גדלו עליה ולי היא הייתה ילדותי השניה.

הנה לקט משיריו, לסבר את האוזן ולדגדג את נימי הנוסטלגיה: "במדינת הגמדים", "גמד אחד רצה להיות ענק", "שבת בבוקר", "גברת עם סלים", "אדון שוקו", "שותפים", "קילפתי תפוז", "כמה שרציתי כלב", "יש לי אח קטן", "מה עושות האיילות?", "האדון הרופא" ("ד"ר דוליטל"), "מכופף הבננות", "מדוע הילד צחק בחלום", "רוח רוח", "אצו רצו גמדים", "הצריך הזה", "אני רוצה שפתאום" ועוד ועוד ועוד. והוא גם חידש רבות מהקלסיקות של שירי הילדים.

אבל בחרתי להשמיע שיר פחות מוכר, שלא הפך לקלסיקה, לא בדיוק יצירת מופת והוא פחות טוב ממרבית השירים שהזכרתי, אבל מה? אני מאוד מאוד אוהב אותו. "אבא, אבא פיפי".

לשיר הזה יש ייחוד – הוא אחד מהשירים הבודדים שאריק איינשטיין לא רק כתב, אלא גם הלחין. איינשטיין כתב מילים לרבים משיריו, אך את הלחן – ככל הידוע לי רק לארבעה שירים: "אבישג", "עוד יהיה" ושני שירי הילדים "אדלה" ו"אבא, אבא פיפי". וייחוד נוסף – אריק איינשטיין שר אותו ברי"ש גרונית, שנות דור לפני שהדבר היה מקובל, כאשר הכל שרו בריש לשונית, והרי"ש הלשונית של אריק הייתה יפה במיוחד. זה מפתיע, כי אריק לא נהג להתיילד בשירתו לילדים, ולכן כאשר הוא שר ברי"ש גרונית, היה בזה איזה מסר שבעיניו זה בסדר גמור לשיר כך, ואולי בשירים לילדים מותר קצת לחרוג מן הכללים הנוקשים, וללכת בעקבות התחושה האותנטית.

למה אני אוהב כל כך את השיר? בשל ההומור. זהו שירו של ילד שחייב לעשות פיפי וקקי, אבל אבא תפס את השירותים ויושב שם עם העיתון. הילד כבר לא יכול להתאפק, הוא מתחנן, "אבא זה לוחץ". … והנה האסון. כי זה נורא לחץ לי.

את השיר הוציא אריק איינשטיין בשני תקליטים: שירי ילדים ו"ילדודס".

"אבא, אבא פיפי" – נשמיע לעילוי נשמתו של המנוח.

אבא, אבא פיפי
צא מבית שימוש
אבא, אבא קקי
כל הזמן תפוס
וזה נורא לוחץ לי
וכואב מאוד
אבא, אבא צא כבר
זה לוחץ מאוד!

אבא, אבא פיפי
די עם העיתון
אבא, אבא קקי
הנה האסון
כי זה נורא לחץ לי
וכאב מאוד
אבא, אבא זהו
זה לחץ מאוד.

פינתי השבועית ברדיו: ואלה שמות

ואלה שמות / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 1.1.18

מחרתיים, 3 בינואר, ימלאו 79 שנים להולדתו של אריק איינשטיין, יקיר הפינה. גם השנה, כבכל שנה, נחגוג עם שיר שלו.

הפעם נשמע את "ואלה שמות", ובכך ניתן כבוד גם לפרשת השבוע, פרשת "שמות", הפרשה הפותחת את ספר "שמות", שנפתחת במילים "ואלה שמות", ומן הסתם הבחירה של עלי מוהר בשם השיר, אינה מקרית.

אבל התוכן של השיר אינו קשור כלל לתוכן הפרשה. תוכן השיר עוסק באחד המאפיינים העיקריים של אריק איינשטיין, אהבתו לספורט.

אין זה השיר הראשון של אריק איינשטיין העוסק בספורט, שהשמענו בפינה זו. לפני שנים אחדות הקדשנו את הפינה לזכרו של עלי מוהר, והשמענו את "אמרו לו", שעניינו הוא האהדה, אולי נכון יותר לומר האהבה, אולי המדויק ביותר הוא לומר אובססיה, הן של עלי מוהר, וביתר שאת של אריק איינשטיין, לקבוצתם הפועל ת"א. האהדה הזו באה לידי ביטוי גם בשירים נוספים, כמו "סע לאט": "ואני חושב, הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב". ובשיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", הבית: "אחר כך קצת הלכנו לבלומפילד, הפועל תל אביב שוב מחמיץ (למה?), היה לנו טוב, נהיה לנו רע
כמעט חשבנו כבר לחזור חזרה" וכמובן "אדומה שלי", שיר האהבה להפועל ת"א, של מיכה שטרית ושלו.

ובין שירי הילדים, שירו של רוטבליט "11 מטר", על השחקן שבמשחק החשוב ביותר החמיץ פנדל.

מה שמייחד את "ואלה שמות", הוא הביטוי לתכונה הייחודית לאריק איינשטיין כחובב ספורט, והוא הידע האנציקלופדי הבלתי נדלה, של פרטי פרטים בכל תחומי הספורט. לא היה לו מתחרה בטריוויה על ספורט, ואם חסר היה לו מידע כלשהו, הוא לא שקט ולא נח עד שהשיג אותו. אריק ניחן בזיכרון פנומלי, וזכורה לטוב ההקלטה שלו שר בעל פה את שמות כל הזוכים במדליית הזהב בריצת 100 מ' בכל האולימיפיאדות.

ולא רק שירים, אלא גם מערכונים. המערכון הבלתי נשכח "ערוץ הספורט" מתוך הסרט "כבלים": "תראי, בוסטון שיחק כדורסל גדולה". המערכון "משחק השבוע" מתוך "לול" וכן "חלוקת גביע המדינה בכדורגל" שבו אריק חיכה את הנשיא זלמן שז"ר מעניק את הגביע, והקריאות "יאללה בית"ר יאללה" במערכון "הרומאים" ועוד. וגם בקולנוע, בסרט "עיניים גדולות", שבו הפגין אריק איינשטיין את כישוריו כשחקן כדורסל.

בראיון לספר השיחות שקיים אתו עלי מוהר, "זו אותה האהבה", אמר אריק: "יש אנשים שמסתכלים עליי ועל עוד הרבה כמוני שכל כך אוהבים ספורט, וחושבים: מילא לעשות ספורט, אבל לראות ספורט? והם לא מבינים. מסתכלים ואומרים: מה זה? אנשים דפוקים, זה מה שמעניין אותם? אני לא רוצה להגיד שמשמיצים, כי כל אחד עם הראש שלו, אבל הם לא רואים את היופי האנושי שמסביב לזה. הסיפור האנושי הכל כך מקסים שמסביב לזה. זה מה שמשגע אותי, המסביב, לאו דווקא התוצאות היבשות".

אבל הזיקה של אריק לספורט לא החלה רק כאוהד אלא כספורטאי. הוא היה שחקן כדורסל מצטיין ואלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל. הצניעות שאפיינה אותו נעלמה כאשר הוא סיפר על ימיו כספורטאי. הוא סיפר תמיד, שהיום המאושר בחייו היה התחרות שבה לראשונה שבר את ה-1.80 מ' בקפיצה לגובה. מה ששם קץ לקריירה הספורטיבית של אריק היה בעיות הראיה, שחייבו אותו לפרוש בגיל צעיר מאוד, וכך אולי הפסדנו ספורטאי מצטיין, אך הרווחנו את גדול הזמרים הישראלים.

לקראת מונדיאל 1994 בארה"ב, כתבו עלי מוהר ויוני רכטר, יחד עם אריק איינשטיין את "ואלה שמות", שבו בווירטואוזיות מילולית ומוסיקלית הם הכניסו את שמותיהם של רבים משחקני הנבחרות השונות ששיחקו באליפות העולם.

אריק, הטריוויה המהלכת של הספורט, מדקלם את שמות השחקנים, כשהוא מקפיד לדייק במבטאים השונים של השמות, וכך הוא נשאב לנוסטלגיה של נעוריו כאוהד כדורגל. "אולי תפסיק לשיר כבר ותלך הביתה, ארל'ה?", אבל הוא אינו יכול לסיים בלי לחזור אל גיבורי הכדורגל הישראלי: גדעון טיש, שפיגל, שפיגלר, שום וקיש, גלזר, סטלמך וסיני, כוכבי העבר של נבחרת ישראל וכוכבי הפועל תל-אביב, קפיצה קטנה לשחקני העבר הגדולים של העולם, קרויף, גינצ'ה ופלה ו… אסיים בחודורוב, כן אסיים בחודורוב, כן אסיים בחודורוב.

ברגומי בארזי אנצ'לוטי דונאדוני,
קאניג'ה בורוצ'אגה באסוואלדו מראדונה,
רינקון, רדין, איגוארן, אסטראדה והיגיטה,
בוצ'ר, פארקר, ווקר פירס
רובסון גסקוין שילטון.
אנדרינואה, אילרויה, ואסקז, פרנצ'סקולי,
זנגה קלינסמן מגנוסון גלואו סילאס ברולין.

ואן-טיחלן, ואן-ברוקלן, ואן-שחיף, וים קיפט, ואן באסטן,
מקויסט מקליש מקסטיי ומלפאס, מקינלי, ג'ונסטון
רובן פאס ורובן סוסה, רובן פררה,
דה ליאון, דומינגז, פרדומו והררה

ברנקו, דונגה, אלמאו, ריקרדו וקארקה,
ויטסחה, קומאן, חוליט, אלסמנדי ופונסקה
חידיאטולין, אליניקוב, זבארוב ופרוטאסוב,
באלבו, ג'וסטי, אובה ביין, קונחו וקיאסו.
אסקובאר ואלואארז ואולרטיקוצ'אה,
סלינאס מיצ'ל בוטרגניו וזוביזרטה,
הסלר רויטר אוגנטלר פלר וליטברסקי,
מקנקי מילה ליטובצ'נקו דברבולסקי.

דה-נאפולי, מלדיני, דאג'וסטיני, קרנאבלה,
ג'יאניני, פרי, באג'יו, וסרנה וויאלי,
מורבצ'ק קוביק קנופליצ'ק וסקוראבי הסקורר,
שידי קסקרינו, קווין מוראן ופט בונר,
סטויקוביץ וקטאנץ וסוסיץ – וויוביץ,
סטונטון, מוריס סטייפלטון אולירי ויליאן, אולדריג'.

דה-מול-דה-וולף, יאן קולמאנס ולקאטוש והאדג'י
רומאריו ובבטו, סריסואלה וסקילאצ'י
ג'ורג'יניו ומאזיניו, ואן-דר-אלסט וגם דה-חרייזה,
אל אוי לי, עם השם הזה שום שם לא מתחרייזה,
אז מה אומר אחרי זה, אז מה אומר אחרי זה?!

דסייב זיגמנטוביץ' דמייננקו ניקו קלאסן,
ומג'די עבדל ראני ושובייר וחוסם חסאן,
בטיסטה, טרוליו וסימון,
ופצל רודקס ומונזון
ושיפו לינאקר וגרון,
מתיאוס וואן ארלה!

אולי תפסיק לשיר כבר ותלך הביתה אהרל'ה
מתיאוס
ואן ארלה
מתיאוס
ואן ארלה
אם לא תפסיק לשיר מיד יהיה כבר מאוחר'לה
חרלה
ואן ארלה
מתיאוס
ואן ארלה

רק עוד אדגיש את גדעון טיש את שפיגל שפיגלר שום וקיש
את גלזר סטלמך וסיני אברוצקי אלקולומברה
אמיגה הרשליקוביץ'
פרימו קסטרו בן ברוך וקיקו רחמינוביץ'
וגוגו מורדכוביץ'
נו די כבר! ורוזנבוים
נו די כבר! ופייגנבוים
וקרויף גארינצ'ה ופלה
ואסיים בחודורוב
כן אסיים בחודורוב
כן אסיים בחודורוב!!