* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.
31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.
גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.
אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.
ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…
מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.
יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!
* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.
המחבל היה בן 13.
ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.
צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.
* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.
אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.
חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.
* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.
עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.
(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).
* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!
* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.
על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.
* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.
הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.
* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".
ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.
ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.
איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.
* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".
אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.
השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.
עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.
אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.
מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.
מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.
מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.
* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.
כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.
נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.
אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".
האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?
אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.
* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.
* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.
נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.
נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.
מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.
גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?
במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.
* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.
עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.
במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.
* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.
אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?
אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.
* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.
תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.
מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.
* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.
הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.
יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.
* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".
הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.
ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.
כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".
האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.
למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.
הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.
* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".
סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).
אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.
* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".
* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.
וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?
התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.
* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.
מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.
שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.
אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?
בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.
מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.
* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.
* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.
* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.
העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.
ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.
* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.
דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.
* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.
ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.
הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.
הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.
הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.
התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.
בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.
אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".
אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.
הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.
בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.
אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.
שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.
הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.
הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.
* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".
* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.
השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.
* ביד הלשון
ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.
הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.
אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".
מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.
אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.
נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".
בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".
עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 