פינתי השבועית ברדיו: תוצרת הארץ

תוצרת הארץ / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.9.19

בספטמבר 1938, לפני 81 שנה בדיוק, התקיימה הבכורה של התכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא", שנקראה "חוזרים בתשובה".

"המטאטא" היה תיאטרון עברי סאטירי שפעל בתקופת היישוב העברי טרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1928 ל-1954. "המטאטא" היה במה פוליטית, שביטאה באמצעות מערכונים ופזמונים את רוח הציונות. השם "המטאטא" נגזר מתיאטרון אודיסאי שנקרא "המטאטא האדום". בראשית דרכו הוא פעל כקואופרטיב של השחקנים.

בתיאטרון הופיעו זמרים ושחקנים מן השורה הראשונה, וכתבו לו טובי המשוררים והפזמונאים והמלחינים. רבים מן הפזמונים שהושרו בו זכו לפופולריות ולחיים עצמאיים משל עצמם, וחלקם אף שרדו בזמר העברי במשך עשרות שנים.

המשורר הבולט ביותר שעבד עם תיאטרון "המטאטא" היה נתן אלתרמן. אלתרמן, שהיטיב לבטא את השקפת עולמו הפוליטית והחברתית ולהגיב על הנעשה בארץ, במה שכינה "שירי העת והעיתון" – "הטור השביעי" ב"דבר" ועוד לפני כן במדור "רגעים" ב"הארץ", עשה זאת גם בפזמונים קלילים לתיאטרון "המטאטא".

ציינתי בתחילת דבריי את התכנית המ"א. מדובר בתיאטרון סאטירי, הנדרש להתעדכן כל העת, ומכאן ריבוי התכניות שלו. השיר אותו נשמיע היום, "תוצרת הארץ", לקוח מתכנית זו. אגב, חמש שנים קודם לכן, הייתה ל"המטאטא" תכנית ששמה "המנון לתוצרת הארץ", ללמדך על המקום המרכזי של המאבק למען תוצרת הארץ בחיי היישוב. שירו של אלתרמן, הוא שיר הלל לתוצרת הארץ.

היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או כפי שנקראים היום משום מה בידי ההיסטוריונים שאימצו את הנראטיב הערבי – "המרד הערבי". הערבים הטילו חרם כלכלי מוחלט על היישוב העברי ותוצרתו, אך היישוב רק התחזק, גם מהבחינה הכלכלית. וחלק מן ההתמודדות הייתה התעמולה לשימוש בתוצרת הארץ. אך גם ללא קשר למאורעות, נעשה תמיד מאמץ לאומי לעודד את קניית תוצרת הארץ, כדי לחזק את הכלכלה של היישוב העברי.

מה היה הטריגר הספציפי לשירו של אלתרמן דווקא אז? על כך קראתי שתי גרסאות שונות. על פי גרסה אחת, מחה המשורר על "יריד המזרח", יריד מסחרי בינלאומי שנערך בתל אביב בשנות ה-30 והציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר "תוצרת הארץ". על פי גרסה אחרת, לא היה זה שיר מחאה, אלא דווקא שיר גאווה בעקבות השתתפות ביריד בינלאומי שהתקיים באיזמיר שבטורקיה, בו הוצג לראשונה ביתן מארץ ישראל. באותה תכנית של "המטאטא" הוקדש שיר נוסף, "עכשיו יריד", ליריד באיזמיר.

מילות הפתיחה של השיר מייצגות את מצב הרוח הקודר בקרב היישוב בארץ ישראל, השרוי זה שנתיים תחת מתקפת טרור קשה. לכן, "אם כבד לבבכם כעופרת, אם אבלה בגופכם הנשמה". המשורר רוצה לנחם את העם, מחפש מהיכן הוא יוכל לשאוב נחמה, ומוצא ששיר התוצרת הוא יהיה מקור הנחמה. הדור, הוא דור ימות המשיח, כלומר הדור שמגשים את חזון הדורות. אבל, המשורר מוצא שהדור הזה קצת מנמנם, ולקום מאחר. לכן הוא זקוק לנביא ומוכיח, תפקיד שבמידה רבה אלתרמן עצמו מילא, אך כאן הוא מתפשר, על לפחות שעון מעורר. ומה השעון צריך לעורר? אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. לא רק אהבה. קנאה. במובן של קנאות. הפניה למאזין, היא שאת כל צרכיו עליו למלא, לא על פי שיקול של טיב המוצר או מחירו, אלא על פי השיקול הפטריוטי, של רכישת תוצרת הארץ וחיזוק הכלכלה של היישוב. ובסך הכל, "יש הכל מתוצרת הארץ", יש גם מרור מתוצרת הארץ, אם תרצה מר ממוות לטעום.

לא הכל טוב ביישוב, והוא מבכה את בעיית הבעיות – הפילוג בתוכו בעיצומה של המערכה: אין אחדות באומה הנולדת, אין שרשרת ידיים אחת, אין כתף, אין חזית מאוחדת. לעומת זאת, מה יש? תוצרת מגוונת – כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ. באותה שנה נוסד גן החיות בתל-אביב, שפעל עד 1980. גם אליו התייחס אלתרמן: וישנו גן חיות, ובגן החיות – אריות מתוצרת הארץ.

אלתרמן מתייחס בשיר גם לעליה החמישית, שרובה הייתה עליה מגרמניה, בעקבות עליית היטלר לשלטון. והוא כותב: "ובתולות בת ציון מדברות באקצנט גרמנית מתוצרת הארץ".

הוא חוזר לתיאור המצב הביטחוני: ושנתיים וחצי בוערת האש בשדות מתוצרת הארץ. נדמה לי שתושבי מערב הנגב יכולים להזדהות עם השורה הזאת, כבר שנה וחצי.

והוא מסיים שאמנם השלטון הוא אנגלי, אך גם הוא משתמש בשיטות מתוצרת הארץ.

ב-1985 הוציא אריק איינשטיין, יחד עם שם טוב לוי, תקליט ששמו "תוצרת הארץ", ולאחר מכן צילם את כל שירי התקליט לתכנית טלוויזיה. ששה מעשרת שירי התקליט הם של אלתרמן (השאר הם של ביאליק, אברהם חלפי, לאה גולדברג ועמנואל זמיר). שיר הנושא הוא "תוצרת הארץ", שירו של אלתרמן, בלחנו של שם טוב לוי. שם טוב לוי היטיב לפתוח את השיר במנגינה נוגה, המתאימה לפתיחה על הלב הכבד כעופרת, והחל בשעון המעורר הוא עובר ללחן קצבי מאוד.

כהקדמה לשיר, אריק פותח במבטא פולני כבד, במילים: "נו באמת שם טוב, אני ביקשתי סול מז'ור ואתה נותן לי פה מז'ור, מה זה?!" במבטא הזה הוא שר את בית הפתיחה של השיר. בקטעי נגינה בשיר, בעיקר סולו סקסופון של ירוסלב יעקבוביץ', אריק איינשטיין, שוב במבטא פולני, קורא קריאות של תגרן בשוק: "רק היום! לא לשים בסל בטעות רבותיי!… של מי התיק הזה?" וכו'. וכאשר הוא שר על בתולות בת ציון היקיות, הוא שר זאת במבטא יקי כבד. הקליפ מלוּוה בתמונות וסרטונים מתקופת המנדט וכרזות תעמולה לתוצרת הארץ.

בין הקריאות כתגרן, המלוות את השיר, מופיעה גם הקריאה: "כחול לבן, רבותיי!" וכדי שלא אגלוש חלילה לתעמולת בחירות, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-22, נעצור כאן.

אם כבד לבבכם כעופרת
אם אבלה בגופכם הנשמה
האזינו לשיר התוצרת
שאבו מתוכו נחמה

זה הדור דור ימות המשיח,
מנמנם ולקום מאחר.
הוא זקוק לנביא ומוכיח
ולפחות – לשעון מעורר.
לעורר אהבה וכבוד וחיבה
וקנאה
לתוצרת הארץ!
לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה
לגבינה
מתוצרת הארץ!
אם רצית מתוק מסוכר לכבוד חג
לך לבחור
מתוצרת הארץ!
אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג
יש מרור
מתוצרת הארץ!
יש מכל הזמנים, יש מכל המינים
הב כוחות
לתוצרת הארץ!
אך שומעים יהודים ואינם מבינים
יש מוחות…
מתוצרת הארץ!

אין אחדות באומה הנולדת
אין שרשרת ידיים אחת
אין כתף, אין חזית מאוחדת
אבל יש, אבל יש לא מעט –
אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות
מפליאות
מתוצרת הארץ!
וישנו גן חיות ובגן החיות
אריות
מתוצרת הארץ!

בסדרים ונימוס אל תשאל לפטנט
זה תמיד
מתוצרת הארץ!
ובתולות בת ציון מדברות באקצנט
גרמנית
מתוצרת הארץ!
ושנתיים וחצי אוכלת האש בשדות
מתוצרת הארץ!
ואנגלי השלטון, אך גם הוא משתמש
בשיטות…
מתוצרת הארץ.

פינתי השבועית ברדיו: עוד חוזר הניגון

עוד חוזר הניגון / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.10.18

צרור פנינים שדליתי מתוך מסה של המשורר הדגול חיים גורי, שהלך השנה לעולמו (כמובן, בדילוגים): "להיות בן חמש-עשרה ולקרוא לראשונה ב'כוכבים בחוץ' בשנת הופעתו, 1938, בהוצאת 'יחדיו'. ספי חברי, בן גילי, הביא אליי את הספר הזה. הוא אמר לי: 'הגיע הזמן שתקרא משהו טוב ואחר'. ישבנו על הדשא ליד בית הוריי. זה היה בקיץ, אם אינני טועה, בשעות אחר הצהרים, על סף השקיעה. התחלתי לדפדף בו… הייתי כבן חמש עשרה. כבר אינני זוכר כמה זמן עיינתי עיון ראשון, מדופדף וחופז, בספר הכרוך בכריכת בד אפורה כחלחלה. אני זוכר שהערב ירד חמים ולח על עירנו… ספי ניחש לפי חיוכו מה צפוי לי בפגישה עם הספר הזה, הפלאי והרע, המסוכן לנשמות, לפחות לנשמתי שלי הנגועה כבר, הממתינה לו, לעוצמת מדוחיו, בלי שידעה זאת. … אני עוסק בפגישה האחת ההיא עם הספר הזה הֶחתום, הסמוי והֶחָשֵׁך, המסרב להתפענח עד תום ונשאר באותו מסתורין הֶעתיד ללוותו… ואני ישבתי על הדשא התל אביבי, באור הערב הקיצי והרך… נמשך ונבעת ויודע שמשהו קרה לי… 'כוכבים בחוץ' היה היופי הֶאחר, משהו הקרֵב… איזו הזמנה למסע אל מחוזות שלא נודעו לי, אל משהו חוצלארצי. המטפוריקה המדהימה, הריתמוס ההוא, המאגי והמהפנט, החריזה הווירטואוזית, ועל כל אלה איזו סתימות המסרבת להתפענח ולהתמסר עד תום, שדווקא בה שוכן הכישופי… הייתי עד להתגלות… עוד לא כתבתי אז. אך כאשר התחלתי לימים לכתוב היו בי 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'. אני מודה באשמה. לא צריך להפעיל עליי… 'לחץ פיזי מתון', כדי שאודה בכך".

עד כאן חיים גורי. חוקר הספרות, חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון כתב על "כוכבים בחוץ": "הספר הזה הוא בגדר מעשה נסים, כישוף, שאין הסבר משכנע להופעתו".

80 שנה חלפו מאז צאתו של "כוכבים בחוץ" – הספר ששינה את השירה העברית. הספר שהפך באחת את נתן אלתרמן עול הימים, בן ה-27.5, לגדול השירה העברית. היה זה קובץ שיריו הראשון של אלתרמן. הוא נחשב לחשוב ולטוב בספריו (אני דווקא אוהב במיוחד את "שירי עיר היונה", שהביקורת קטלה).

יותר משלושים שנה מאוחר יותר, כתבה נעמי שמר בהתפעלות ובהתרגשות על ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני. ומה שריגש אותה במיוחד, היו אותם "ספרי שירה קטנים על מדפים / שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ". והיא ממש שפשפה את עיניה, כשראתה את הפלא.

נעמי שמר הלחינה את השיר היפה ביותר, לטעמי, בספר, אחד השירים האהובים עליי ביותר, שכבר השמענו אותו בפינה זו: "פגישה לאין קץ". את שמו של הספר, "כוכבים בחוץ", לקח אלתרמן משורה בשיר זה: "אל תניחי לו שיאפיל כחדר / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".

הספר "כוכבים בחוץ" נפתח בשורות:
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

השיר המקסים הזה הוא מעין תמצית שירתו של אלתרמן. למשל, מוטיב ההלך, עובר האורח, גיבור רבים משיריו והמספר ברבים משיריו. מיהו אותו עובר אורח? האמן. המשורר. זה שגם כאשר הוא בפנים, בתוך ההוויה, הוא מביט בה גם מבחוץ, כעובר אורח.

מוטיב הדרך, אף הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. עובר האורח, האמן, הוא מעין זָמר נודד, הֶלך תמידי, העובר ממקום למקום, עובר ושר ומספר.

גם הניגון, השב וחוזר, שאי אפשר להיפרד ממנו, הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. אף שאין זה שיר לאומי, אני רואה בו גם מסר לאומי תרבותי – ביקורת על ניסיון השווא לזנוח את הניגון היהודי, את התרבות המסורתית. זהו ניסיון שווא, ניסיון סרק. הניגון הזה חזק מאתנו, והוא יחזור שוב ושוב.

על תיאורי הנוף הנפלאים של ההלך המתאר אותם, הרחבתי את הדיבור בפינה שהוקדשה לשיר "בדרך הגדולה" או בשמו השני "ענבלים". גם בשיר שלנו – הענן והאילן המצפים לבואו של אותו עובר אורח, שהנוף הוא הבית שלו. הוא סוגד אפיים ליפי הטבע, לחורשה הירוקה, לצמרות העצים, לכבשה ולאיילת, אך בעיקר לנוף האנושי – לאותה אישה בצחוקהּ.

אלתרמן הוא מלך המטאפורות וקיסר האוקסימורונים. מי עוד יכול לכתוב על דרך נפקחת לאורך, על ברקים שעוברים בטיסת נדנדות, על צמרת גשומת עפעפיים. ואיזו חריזה גאונית. ואיזו מוסיקליות מושלמת. איזה קצב וירטואוזי.

השיר הזה ממש מזמין הלחנה, אולם למעשה הוא עצמו כבר מולחן. כאשר קוראים אותו, המוסיקה יוצאת מאליה, השיר מתנגן ומזדמר מעצמו, מתוכו. המחזוריות שבמילים, המשחק החוזר עם המילה "עוד", הניגון שעוד חוזר, הדרך שעודנה נפקחת, עובר האורח שעוד מצפים לו, משתלבת בקצב ובחריזה כך שהמנגינה חייבת לבטא את המחזוריות הזאת, את ה"עוֹדִיוּת" הזאת. ואכן, המלחינים שהלחינו את הטקסט, לא יכלו להחמיץ זאת בלחנם.

לשיר מספר לחנים, ובהם של נעמי שמר וחנן יובל. שני לחנים היו לקלסיקה. הראשון, האהוב עליי ביותר, הוא של נפתלי אלטר, שהושר לראשונה בפי נירה גל, אך זכה לפרסומו והצלחתו הגדולים בביצועו של ברי סחרוף. את השיר הזה השמעתי בתכנית המיוחדת, המלאה, שהקדשנו פעם לשירת אלתרמן.

היום אשמיע את הקלסיקה השניה, שגם היא מקסימה – לחנו של נחום היימן, בביצועה של חוה אלברשטיין.

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת
יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ
וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת
שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת — —

— — שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרוֹקָה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

שמות ז: יורים ובוכים (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

עשר המכות שהכה הקב"ה את מצרים החלו בפרק ז – המכה הראשונה, מכת הדם.

כאשר אנו מונים בקול את מכות מצרים בהגדה של פסח, אנו מטפטפים טיפות יין מן הכוס החוצה, טיפה כנגד כל מכה ממכות מצרים.

למה אנו עושים זאת? מה מקור המנהג? רבי יצחק אברבנאל שייך את המנהג לפסוק ממשלי "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ". אנו שמחים על הניצחון, אך לא על מפלת האויב. וכיוון שיין ישמח לבב אנוש, כאשר אנו מפחיתים מכמות היין בכוס, אנו מפחיתים את השמחה לאידם של המצרים.

יש שיציגו זאת כצביעות. אם איננו רוצים לשמוח, מדוע אנו שמחים ומונים את המכות בקול ואם אנו רוצים לשמוח, למה אנו מפחיתים מן השמחה? מה זה, יורים ובוכים?

****

הביטוי "יורים ובוכים" הוא כינוי גנאי שהודבק למשתתפי "שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים, שדיברו על הקשיים והדילמות שלהם כלוחמים במלחמה. הם הותקפו משני הצדדים; מן "הקוהרנטים" שבשני הצדדים. מן ה"יורים ואינם בוכים" ומן ה"בוכים ואינם יורים". מאלה הסולדים מהמושג "טוהר הנשק" אם כיוון שאינם מאמינים שנשק יכול להיות טהור ואם כיוון שהם חושבים שנשק אינו צריך להיות טהור. מאלה הסולדים מהמושג מוסר לחימה, בין אם הם סבורים שלחימה אינה יכולה להיות מוסרית ובין אם הם סבורים שלחימה אינה צריכה להיות מוסרית.

אלה מתלהבים מן ההרג, מן הקטל ואין להם כל עכבות מוסריים. מה החרטה הזה של מוסר לחימה? הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. אלה האנשים המאשימים את פיקוד צה"ל בהרג חיילי צה"ל בשל הקפדה יתרה על עקרונות מוסר הלחימה, כי "עדיף אלף ילדים ערבים הרוגים על חייל אחד שיישרט בקרב". אלה שמעלים סטטוס המציג כמופת שיסוי כלבים בעציר פלשתינאי, בשמחה לאיד ובהתפעלות. בספרו "בשדות פלשת 1948" מתאר אורי אבנרי תיאורים אירוטיים של תענוג סחיטת ההדק והרג האויב, באקסטזה של הרג. אלה היורים שאינם בוכים.

ומצד שני, אלה שבוכים ואינם יורים. יש בתוכנו מי שרואים אידיאל בנדודי בני ישראל במדבר, שהיו מעדיפים להיתקע שם, ללא אחריות לחיים אמתיים וללא מחירה של האחריות. אלה הסבורים שעדיף שלא תהיה לנו מדינה, כדי שלא יהיה צבא, כדי שלא תהיה משטרה, כדי שלא נידרש להילחם, כדי שלא נהרוג.

הפילוסוף היהודי גרמני הרמן כהן (1842-1918) ראה את הסיבה והמהות לקיום העם היהודי בהפצת תורת המוסר האוניברסלי של הנביאים. ליהודים שליחות גדולה, להיות אור מוסרי ורוחני לגויים. מוסריות היהודים תלויה בהיותם מחוסרי מדינה. לדעתו, ליהדות יש מקום רק בעולם הרוח ולפיכך עליה להתרחק מהחיים הגשמיים. הוא התנגד בכל תוקף לציונות, כיוון שהיא שאפה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה. הוא העדיף את העם היהודי כעם א-היסטורי, מחוץ ומעל להיסטוריה, מפורד ומפוזר בין העמים. "האם סבלנו את כל הסבל הנורא לאורך ההיסטוריה כדי להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח?", הוא שאל.

החרה החזיק אחריו תלמידו, הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוויג (1886-1929). האידיאל שלו היה הרוחניות הטהורה של העם היהודי, ובה הוא ראה את תרומתו של העם היהודי לתרבות האנושית. הוא טען שליהדות יש מקום רק בעולם האידיאות והציונות מקלקלת את היהדות, כיוון שהיא מורידה אותה לעולם החומר. תרומתה של היהדות נובעת מהיותה אומה ללא ארץ, אדמה ומדינה, מעל ההיסטוריה והפוליטיקה.

אי אפשר להתעלם מן הקסם שברוחניות הזאת, אך זהו הבל ורעות רוח. הרוחניות שבגולה מיצתה את עצמה בשואה, אם כי יש מי שמתעקשים לאחוז בה, בצורה זו או אחרת עד היום, כולל במדינת ישראל.

הציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה, לחומר, למציאות הארצית. היא החזירה את העם היהודי לקחת אחריות על חייו. ולאחריות יש מחיר. הציונות הביאה להקמת מדינה יהודית, עם פוליטיקה, ממשלה, צבא, שב"כ, משטרה, ועם הכורח להילחם, להרוג ולהיהרג, כדי להתקיים במרחב המסרב לקבל את זכות קיומנו.

וכיוון שהמציאות הזאת אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו, נמשיך לבנות מדינה וחברה וליצור תרבות, כשיד אחת אוחזת בשלח.

המלחמה מציבה בפנינו אתגרים ומבחנים רבים. אנשי ה"בוכים ולא יורים", הלועגים ל"יורים ובוכים", ל"טוהר הנשק" ול"מוסר הלחימה", הפכו לבדיחה את האמת המובהקת, שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

****

נתן אלתרמן פרסם במלחמת השחרור את שירו "על זאת", בטור השביעי, כאשר הגיעו אליו ידיעות על פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, רצח מכוון של אזרחים ערבים; רצח לשמו, ללא סיבה. הוא גינה את המעשה במילים קשות:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח – "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי כָּךְ!

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. הוא ראה באובדן האמונה בצדקת הציונות את השטן, המסוכן יותר מכל איום של כל אויב, והוא היחיד שעלול לגבור עלינו. אם השטן הזה יגבר, אפילו השמים יחווירו מאימה.

לכך ייחד את שירו האחרון, שכתב כשבועיים וחצי לפני מותו, כמעט שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר האפוקלפיטי, המקדים את זמנו וחוזה את התופעה החולה של הפוסט ציונות, התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

– אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת".

****

אין סתירה בין שמחת הניצחון לבין אמפתיה כלפי האויב המנוצח, כפי שאין סתירה בין החתירה לניצחון לבין שמירה על מוסר הלחימה.

ולכן אין סתירה בין אזכור מכות מצרים לבין טפטוף היין. כן, יורים ובוכים.

* 929

נערה ונער

במשך שנים רבות נאלץ חיים גורי להתמודד עם אשמה שהוטחה בו – בשירו "הרעות", שהוא בעל מעמד המנוני כמעט, הוא התייחס רק לצברים החסונים והשזופים, והתעלם מן העולים החדשים מאירופה, מן המזרחים, ומן הדתיים. עובדה… הוא כתב על "יפי הבלורית והתואר".

מי שטוען את הטענה הזאת – במומו פוסל. הרי הוא מעיד על עצמו, כמי שרואה רק באותם צברים את "יפי הבלורית והתואר".

גורי נפגע מן ההאשמה וכעס עליה. "מה, כולם היו יפי בלורית ותואר"? סנטו בו. והוא השיב, שהם מתו צעירים באביב חייהם, וככאלה הם היו בעיניו יפי בלורית ותואר. והשיר נכתב על נופלי תש"ח, ותיקים ועולים מכל העדות.

****

ברוח זו ניתן לשאול, מי הם הנערה והנער שעליהם כתב מורו ורבו של גורי, נתן אלתרמן, בשירו "מגש הכסף"?

ב-19 בדצמבר 1947, פרסם אלתרמן במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", את השיר "מגש הכסף". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה. בשירו "מגש הכסף", אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס
האחד, אין שני…

היא לטקס תיכון, היא תקום למול סער
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעברו הם
הלוך והחרש
לא החליפו בגדים, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים…
דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך אמרו ונפלו לרגליה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה והלוחמים על הקמת המדינה, הנערה והנער.

מיהם אותם נערה ונער?
ארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, שבוע לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ"ח, וכאשר הפלמ"ח היה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכבר שילם מחיר דמים כבד, פרסם אלתרמן את שירו "מסביב למדורה". בשיר זה העלה אלתרמן על נס את לוחמי הפלמ"ח, על אורח חייהם הצנוע והפשוט, ועל נשיאתם בעול המלחמה. השיר הזה מתכתב עם "מגש הכסף". גם בו מתנהל שיח בין הלוחמים והאומה. גם כאן הדיאלוג מתנהל במעין טקס, ובו האומה משתחווה ללוחמים ובוכה, על ספו של הדרור.

בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על ספו של הדרור
משתחווה ובוכה, הבינוה.

אולם כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה "עדת נערים בני בלי שם" – הפלמ"חניקים מ"מסביב למדורה", אלא הלוחמים כולם. ובשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי.

כך למשל בשיר "אחד מן הגח"ל". הגח"ל הוא "גיוס חוץ לארץ" – החיילים שעלו במהלך המלחמה מן הגולה; שורדי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. 20 אלף מלוחמי תש"ח הם בני הגח"ל, כרבע מכוחו הלוחם של צה"ל. ורבים רבים מהם נפלו במלחמה, בטרם הספיקו להכיר את הארץ עליה נלחמו.

ב-31 בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר "אחד מן הגח"ל". השיר פורסם לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האוניה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

מסיפון אוניה מתנודדת.
הוא ירד אל רציף הנמל.
וחכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק.
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קר ללחום את מלחמת הדור

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו,
אשר לנו היה למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

האחד והאחת מהגח"ל, אף הם הנערה והנער, מגש הכסף שעליו ניתנה לאומה מדינת היהודים.

וכך גם נתן אלבז, העולה ממרוקו שעסק בפירוק רימון ובטעות הפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראה חיילים סביבו, והבין שאם יזרוק את הרימון חבריו עלולים להיפגע, הוא אחז ברימון בידיו ורץ עם הרימון אל מחוץ לקהל תוך שהוא צועק "רימון, רימון", ובתום ארבע השניות הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. האירוע הטרגי התרחש בשנת 1954. אלתרמן כתב את השיר "על החייל אלבז".

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ
אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.
רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,
כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

אלתרמן משתמש ב"הפוך על הפוך" בסטיריאוטיפ על "המרוקאי", החמום והנמהר. בזכות תכונות אלו, לא היו לו מעצורים, והוא דהר "כמו פרא".
הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם
וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

והשיר מסתיים במילים:
כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ
מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.
שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,
אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ-
שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.
הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,
עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

אם ב"מסביב למדורה" האומה משתחווה, כאן הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך, ואפילו ריבונו של עולם מוטל פעור פה ונדהם, לנוכח גבורתו של אלבז, אותו "בן מרוק".

אליפלט הוא כנראה צבר, אך לבטח לא המיתולוגי; לא החבר'המן, כפי שנהוג היה לומר אז; היום קוראים לזה "קוּל", "מגניב". לא, אליפלט לא היה קול. להיפך –

כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

וגם כאן, ברגע המבחן, דווקא הוא, ואולי דווקא בשל אותן תכונות, חירף את נפשו בגבורה עילאית.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אז מיהם הנערה והנער, יפי הבלורית והתואר – מגש הכסף שעליו נתנה לנו מדינת היהודים? אלה הפלמ"חניקים שמסביב למדורה, והאחד מן הגח"ל, ונתן אלבז ואליפלט.

ובימים אלה, שיש מי שכל כך חשוב להם להצית את האש הזרה של השנאה העדתית, כדאי שנזכור זאת.

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: בדרך הגדולה (ענבלים)

בדרך הגדולה (ענבלים) / להקת ששת
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 25.12.17

גם השנה, כהרגלנו, בתכנית האחרונה של השנה למניינם, נפתח את השידור בפינת הסטטיסטיקה. מי היוצרים והמבצעים שהרביתי להשמיע את שיריהם יותר מאחרים בתכנית. זו עשיריית היוצרים והמבצעים המושמעים ביותר בפינה זו, בשבע שנותיה:

10. אהוד מנור, אריק לביא, בני אמדורסקי, יהורם גאון – 9 השמעות כל אחד.
9. יהונתן גפן, מיקי גבריאלוב – 10 השמעות כל אחד.
8. מתי כספי – 11 השמעות.
7. יאיר רוזנבלום, סשה ארגוב – 12 השמעות כל אחד.
6. שלום חנוך – 13 השמעות.
5. חיים חפר – 16 השמעות.
4. אלתרמן – 19 השמעות (כולל השיר שנשמע היום).
3. חוה אלברשטיין, מאיר אריאל – 22 השמעות.
2. נעמי שמר – 32 השמעות.
ובראש – אריק איינשטיין עם 34 השמעות.

אנחנו מציינים היום 40 שנה לצאתו של תקליט מופת, אחד התקליטים האיכותיים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית, תקליטה של להקת "ששת", ששמו כשם הלהקה – "ששת".

בשנות ה-70 הייתה תופעה במוסיקה הישראלית, שנהוג לכנותה "קצת אחרת", הן על שם אחד ההרכבים המייצגים אותה, והן בשל האחרוּת שלה במוסיקה של התקופה. היו אלה מספר הרכבים איכותיים ביותר, של מוסיקת רוק מתקדם, קצת אוונגרדי, עם נגיעות של ג'אז ומוסיקה קלאסית, עם הקפדה על איכות גבוהה גם במחיר פגיעה במסחריות ובפופולריות, והקפדה על איכות הטקסטים, כולל הלחנת שירי משוררים. היה זה במקביל לצמיחת הרוקנרול הישראלי שגיבוריו הגדולים הם שלום חנוך ואריק איינשטיין, אך קצת אחרת. הדמויות המרכזיות של הסוגה הזאת היו מתי כספי, שלמה גרוניך, שם טוב לוי, יוני רכטר, שלמה יידוב וקלפטר, ובהרכבים השונים ניתן לראות כיסאות מוסיקליים, תרתי משמע, של אותן דמויות. ההרכבים הבולטים בסוגה הם "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך, "קצת אחרת" של גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב, "14 אוקטבות" של יוני רכטר, אבנר קנר וזוהר לוי ו"צליל מכוון" של קלפטר, שלמה יידוב ושם טוב לוי. אפשר לציין במידה מסוימת גם את ההרכבים "אחרית הימים" ו"כיף התקווה הטובה" כמשיקים לז'אנר. שתי זמרות צעירות הנקשרות עם הסוגה הן נורית גלרון, שלהקת "קצת אחרת" הייתה להקת הליווי שלה בראשית הדרך ויהודית רביץ, סולנית להקת "ששת".

להקת "ששת", שפעלה ב-1977, היא להקה איכותית מאוד ותקליטה היחיד הוא לא פחות מיצירת מופת. ששת הוא חברו השחור של רובינזון קרוזו, ושמו הושאל לשם הלהקה, כיוון שזו שישיה – ההרכב מנה שישה מוסיקאים.

הדמות המרכזית בהרכב, מי שהקים אותו והנהיג אותו, הוא שם טוב לוי, שכבר היה מוסיקאי מצליח ומוכר, שיצר תקליטים עם אריק איינשטיין והיה חבר בלהקת "קצת אחרת". שם טוב לוי שר וניגן על חליל צד וחליליות. שאר חברי ההרכב היו צעירים ובלתי מוכרים, רובים אך השתחררו מצה"ל. החברים הם יהודית רביץ – הסולנית שגם ניגנה בגיטרה אקוסטית וכלי הקשה, שמוליק בוגדוב – גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית וקולות, עדי רנרט – קלידים וקולות, שמוליק ארוך – בס, כלי הקשה וקולות ואיקי לוי – תופים וכלי הקשה.

מבחינת הזמרים הצעירים, עצם ההזמנה להרכב עם שם טוב לוי הייתה הזדמנות גדולה וזכות גדולה ומרגשת. אולם הצביון הבלתי מסחרי בעליל ובמודע של הלהקה, לא אפשר את הצלחתה. יהודית רביץ הגדירה אותה בדיעבד כ"להקה סודית".

ההרכב יצר מוסיקה איכותית ביותר, אך כזו שלא עניינה את הקהל. אף אולם לא הזמין אותם להופיע מול כסאות ריקים, מלבד בית ליסין, שנתן להם צ'אנס. וכך, אחרי חצי שנת פעילות ומעט מאוד הופעות, הם חדלו לפעול. מה שעוד תרם להפסקת פעילותם, היה נסיקתה המטאורית של יהודית רביץ, בעקבות הופעתה בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה, בשירה "סליחות". כאשר הלהקה הופיעה לאחר הפסטיבל עם הרפרטואר שלה, את הקהל עניין רק דבר אחד – שיהודית רביץ תשיר את "סליחות", שהיה קצת זר לסגנון ההרכב.

ודווקא אחרי שהלהקה התפרקה, היא קיבלה פתאום הצעה מפתיעה מחברת CBS, להוציא תקליט, שיתעד את פעילותה. בזכות היוזמה הזאת, החומר המובחר והאיכותי שלה ניצל מתהום הנשיה. גם התקליט היה בתחילה כישלון מסחרי, אולם אט אט הוא חלחל, והוא נחשב לאחד התקליטים הטובים והאיכותיים בתולדות המוסיקה הישראלית, וגם ההקלטה שלו נשמעת איכותית מאוד, בוודאי בהשוואה להקלטות מאותה תקופה.

בימי נעוריי, חבריי הקרובים ואני אהבנו מאוד את הסוגה הזאת, האזנו לתקליטים של ההרכבים שציינתי, ואני אהבתי במיוחד את "ששת".

עטיפת התקליט מיוחדת. מצדה הקדמי – צילום משותף של ההרכב. על כל דמות בתמונה, משוח קו בצבע מסוים. צדה האחורי הוא שרטוט הקו החיצוני של הצילום, כשעל כל דמות כתוב מספר בצבע של הקו שעל הדמות בצד הקדמי, כמקרא של מפה ובאופן שממחיש את ששת חברי השישיה. מה שמייחד את התקליט, גם בהשוואה לשאר הרכבי "קצת אחרת", הוא הגיוון וריבוי ההשפעות: שילוב של מוזיקה בלקנית, מזרחית, ישראלית עממית, עם מוטיבים קלאסיים של רוק מתקדם, ג'אז וסמבה. והתוצאה היא סינרגיה תרבותית נפלאה. למשל, הקטע האינסטרומנטלי (בנגינה ובקולות) "דבקה" מתחיל בריקוד ערבי ומסתיים כיצירת רוק.

בתקליט 9 יצירות, מתוכן 5 אינסטרומנטליות וארבעה שירים. מבין ארבעת השירים 3 שירי משוררים – אלתרמן, דוד פוגל ויונתן רטוש ופזמון של יעקב גלעד. 7 מהלחנים הם של שם טוב לוי, אחד של יהודית רביץ ואחד של שמוליק ארוך. הקטעים האינסטרומנטליים הם "צבעים", "7/8", "דבקה", "דינוזאורוס הבן" ו"פה מינור". השירים הם: "בדרך הגדולה" של אלתרמן, "לו באת" של רטוש, "בלילות הסתיו" של פוגל ו"סמבה ברגל שמאל" של גלעד.

שני השירים היפים ביותר בעיניי הם "בדרך הגדולה" ו"בלילות הסתיו". הם גם דומים זה לזה, הן בלחן של שם טוב לוי, והן בתוכן – שניהם מתארים נוף קסום טבעי הנגלה לעיניו של הלך.

"בדרך הגדולה", המוכר יותר כ"ענבלים" על שם המילה הראשונה שבו, הוא מתוך "כוכבים בחוץ", ספר השירה של אלתרמן שחולל מהפיכה בשירה העברית ונחשב עד היום לאחד מספרי השירה העברית הגדולים ביותר.

זהו שיר קצר מאוד, תמציתי ופשוט, בוודאי ביחס למורכבות של שירת אלתרמן. ההלך הולך בדרך הגדולה, ומתפעם מן הנוף הקסום, האלוהי, האינסופי שנגלה לנגד עיניו. נוף פסטורלי כפרי, עם אגלי הטל הנוצצים כזכוכית ומתכת מבין עלי העצים. עם הבארות הירוקות לצד הדרך. ועם שדות החיטה המוזהבים. המרחבים הם אינסופיים, ומסביב דומיה, ורק דנדון הענבלים של הכבשים במרעה נשמע ברקע.

ההלך הולך בדרך, מתמלא במראות הללו, וחש שהוא חלק ממשהו אינסופי, שאפילו המוות אינו יכול לשים קץ לחוויה של התערות האדם בתוכו, והשיר מסתיים במילים "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת".

אני לוקח את השורה הזאת למקום נוסף – לנצחיותה של היצירה ובעטיה – נצחיותו של היוצר. גם כאשר המשורר מת, יצירתו משאירה אותו בחיים, ולכן תיאור המוות שלו הוא "ואמות ואוסיף ללכת".

שם טוב לוי היטיב להמחיש בלחנו את אווירת השיר ואת ההתפעלות מיפי הטבע וכך גם הביצוע המושלם של הלהקה בנגינה וקולות, סולו הפסנתר של עדי רנרט בפתיחה שממחיש את צעדיו הכבדים של ההלך, ואליו מצטרף חליל הצד של שם טוב לוי הממחיש את רשרוש העלים ודנדון הפעמונים, ושירת הסולו של יהודית רביץ.

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת
וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.
דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֹקוֹת,
מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.