צרור הערות 15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

עץ הרימון / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים. הנה, פסוקים אחדים מתוך הפרק:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

שירים רבים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו. באחד מהם נעסוק היום – שירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוקים אלה, ויש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

בספר "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד", מובא סיפורו של אורלנד על נסיבות כתיבת השיר: "זמן קצר לאחר גיוסי לצבא הבריטי בראשית שנות הארבעים, הגעתי לחופשת מולדת בירושלים. בשעות אחר הצהרים הלכתי לבקר זוג ידידים שלי ברחוב החבשים. היה זה בית אבן ישן מוקף חצר גדולה. הבית היה מלא שמחה וזמר שלא כרגיל. כלי נגינה אקזוטיים, כלי הקשה וכלי מיתר הדהדו בו. תלבושות ססגוניות וקהל רב. מסתבר שנערכה שם חתונה של בת עדת הבוכרים עם אברך אשכנזי ממקורבי הבית.

שיר אחד ויחיד הדהד כל אותה שעה בכל חדרי הבית. היה זה זמר מונוטוני בעל ארבעה טורי-שיר, שצליליו מתוקים מדבש, אף כי רחוקים ולא מכאן. שאלתי את הכלה מה פשר המילים החוזרות על עצמן בלי הרף, והשיבה: 'שיר אהבה – אוהבת אותך, אוהב אותך, אתה יודע'.

כל חדרי הבית היו מלאים וההמולה כבדה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, הסתתרתי שם וכתבתי בשטף-רצף אחד את מילות 'עץ הרימון' לצליליו המונוטוניים עד אין-מנוס של זמר העם הבוכרי.

השיר 'תפס' מיד. בו בערב כבר שרה אותו רובינא בנוסחו זה בתל אביב. כעבור כמה שבועות פגשתי את ידידי, המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שאמר לי: 'שמע, 'עץ הרימון' נחמד מאוד אבל מונוטוני. ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי בנוסח הבית הראשון' ".

החיבור של הבית הבוכרי עם הבית של אדמון, יצר מעין נס מוסיקלי; הזיווג המוסיקלי נשמע כאילו ירד כרוך מן השמים.

כאמור, המבצעת הראשונה של השיר הייתה חנה רובינא. זמן קצר לאחר מכן, רובינא יצאה למסע הופעות בין היחידות העבריות של הצבא הבריטי באירופה ונשאה עמה את "עץ הרימון" אל החיילים במחנותיהם ובחפירותיהם. השיר כבש אותם והפך לפופולרי מאוד.

לאורך השנים, רבים סנטו באורלנד על כך שכתב שעץ הרימון נתן ריחו. והרי לעץ הרימון אין ריח. הנושא הטריד אותו מאוד, ובמשך שנים רבות הוא התייסר בגינו.

אליהו הכהן מספר שאורלנד התייעץ אתו בנדון, כאשר הוציא את ספר שירי הזמר שלו "היו לילות", ב-1985, האם כדאי לשנות את המילים. אליהו הציע לו להשאיר את השיר כמות שהוא, והציג לו דוגמאות רבות של שירים שאינם מדייקים בפרטים המסופרים בהם והכל מקבלים זאת כחירות המשורר. אורלנד השתכנע ופרסם את השיר בגרסתו המקורית. אולם בכרך הראשון של כל כתבי אורלנד, שיצא לאור ב-1997, השיר מופיע בגרסה אחרת. במקום נתן ריחו הוא כתב "עץ הרימון נתן לחו", כלומר את העסיס שלו. שינוי נוסף: במקום "בין ים המלח ליריחו" – "בין ים המלח לירֵחוֹ", כלומר לירח שלו. אבל הקהל דבק במקור, ובחירות המשורר להעניק לעץ הרימון ריח.

בשבוע שעבר, ב-5 במרץ, מלאו עשרים שנה למותו של המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והמתרגם, חתן פרס ישראל לשירה יעקב אורלנד, אביה של הפזמונאית שמרית אור. אורלנד השתייך לחבורת המשוררים שסבבה את אלתרמן. הוא אף פרסם את הספר "נתן היה אומר" ובו 27 שירים וכולם הערצה ואהבה לאלתרמן. בשירים גנוזים וטיוטות שלו יש גם מסרים אחרים, על אלתרמן שסירס את היצירה של המשוררים שסבבו אותו, ועל היחס הבוטה שלו אליהם כאשר היה בגילופין. ומי יודע, אולי גם אלתרמן היה בין היורדים עליו בגין ריחו של עץ הרימון?

לאורך השנים השמענו בפינתנו אחדים משיריו של אורלנד ובהם "היו לילות", "אני נושא עמי" ו"שיר שמח" (המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח"). היום, הקדשנו ליום השנה העשרים למותו את השיר "עץ הרימון". חברו של אורלנד, אלכסנדר פן, אמר לו פעם: "דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו". 

כאמור, הביצוע המקורי של השיר היה של חנה רובינא. לאורך השנים היו לו ביצועים רבים נוספים, ובהם של בתה אילנה רובינא, שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, אברהם פררה ועוד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק לביא, ולו נאזין.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ

בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.

שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,

שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד

רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,

אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת

שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים

וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,

שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.

לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,

בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

צרור הערות 12.12.21

* האמינו במדע – מדי יום מתפרסמים בארץ ובעולם עוד מחקרים ועוד עובדות אמפיריות בנוגע ליעילות החיסונים נגד קורונה, והם מעל ומעבר לכל דמיון. אשרינו שזכינו לחיות בעידן שבו המדע והרפואה, ובעיקר הרפואה המונעת, הגיעו להישגים מרחיקי לכת כאלה.

מחקר שנעשה בישראל בקרב 840,000 איש הוכיח שיש ירידה של 90% בתמותה מקורונה בקרב בני 50 ומעלה.

איך זה ש-900,000 ישראלים עוד לא התחסנו אפילו בפעם הראשונה?

האמינו במדע, ברפואה, במחקר, בעובדות. אל תשעו לפייק ניוז של עוכרי מדע, רופאי אליל, איצטגנינים ושרלטנים שמפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות.

* כשל חיסוני – הדבר המשמעותי ביותר בחדשות השבוע, הוא מה שלא קרה. ילדי ישראל חזרו מחופשת חנוכה, ולא צפינו בשידורים ממבצע החיסונים הגדול בכל בתי הספר בארץ. נכון היה לבצע את המבצע לפני חנוכה, אך אם זה לא נעשה, צריך היה לנצל את שמונת ימי החג כדי להיערך למבצע רבתי. אם בעבר הייתה התנגדות (תמוהה) של שרת החינוך לחיסון בבתי הספר, בינתיים היא הסירה את התנגדותה. גם כשהיא התנגדה, זה לא צריך היה להיות בסמכותה, ואכן קבינט הקורונה קיבל את ההחלטה. אבל היום, כשגם אין התנגדות, משרדי הבריאות והחינוך היו צריכים לשלב ידיים ולהוביל יחד את המבצע הזה. אין זה אלא כשל.

* דיון חשוב – אין, לדעתי, צורך בישראל בחובת חיסונים, לא בסגר על לא-מחוסנים ולא בהגבלות על לא-מחוסנים מעבר לתו הירוק ההכרחי. אני מאמין שבעבודה יעילה וטובה יותר ניתן להגיע לרוב מוחלט מבין אלה שלא התחסנו ולהביא אותם להתחסן – באמצעות הסברה וחינוך, הגעה פיזית לאנשים באזורים המוחלשים, בציבור הערבי ובציבור החרדי (שאינם סרבני חיסונים ולכן הם יתחסנו כשיגיעו אליהם ישירות), פניה אישית של רופאי המשפחה ורופאי הילדים למטופלים שלהם שלא התחסנו ובמבצע חיסונים בבתי הספר.

אולם יש חשיבות לעצם הדיון על חובת חיסונים ועל הגבלות על לא מחוסנים. הדה-לגיטימציה לעצם השיח הזה אינה מוצדקת. דיון מקצועי וציבורי על הנושא (ואף צעדים מעשיים) מתקיים בארה"ב, באירופה, באוסטרליה, בדרא"פ, בכל העולם הדמוקרטי. זה דיון חשוב ומן הראוי שהוא יתקיים גם אצלנו.

* לסגור את השמים – אני בעד סגירת נתב"ג לפחות לשבועיים הקרובים. ככל שנסגור יותר את שערי הכניסה והיציאה, כך נוכל לשמור על המדינה, מבפנים – פתוחה.

כמובן שיש לפצות ביד רחבה את ענפי התיירות והתעופה על הפגיעה בהם.

* החדשות הטובות – בימים האחרונים יש עליה במספר הנדבקים היומי בקורונה ומקדם ההדבקה עלה ל-1.1. אבל החדשות הטובות הן, שלראשונה מאז יולי מספר החולים קשה ירד למספר דו-ספרתי.

* תפקיד שצריך לחלוף מן העולם – סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לחלוף מן העולם. הדרך הנאותה לניהול משרד ממשלתי, היא נבחר ציבור – השר, עומד בראשו, ותחתיו מנכ"ל המנהל את מערך עובדי הציבור.

ברור שלסגן שר יהיה מה לעשות בתפקיד. אדם שרוצה לפעול ולעשות – תמיד יהיה לו מה לעשות. גם אם נבחר עשרה סגני שר במשרד מסוים, יהיה להם מה לעשות. השאלה אם זו הדרך הנכונה לניהול הממשלה. אני משוכנע שלא.

כאשר הממשלה גם כך מנופחת כל כך, ודאי שאין מקום לסגן שר נוסף. מינוי סגן לשרת החינוך מבטא אטימות לביקורת הציבורית המוצדקת, גם של רבים מאוד מתומכי הממשלה.

* היסוס אווילי – פיתוח מטוסו של ראש הממשלה היה שנוי במחלוקת. מצד אחד, המטוס מאפשר לראש הממשלה לנהל את המדינה בזמן אמת בכל נקודה בשמי העולם, בתנאי עבודה טובים ובתקשורת מעולה. מצד שני, העלות של הקמתו מטורפת – כ-800,000,000 ₪.

המחלוקת הזאת כבר אינה רלוונטית, כיוון שהסכום הושקע והמטוס קיים. את הסכום שהושקע אי אפשר להחזיר. כעת מן הראוי לממש את ההשקעה הגדולה וליהנות מהיתרונות של המטוס.

ההיסוס בממשלה האם להשתמש במטוס תמוה בעיניי, ואולי מדויק יותר לכנותו אווילי. מדברים על "נראות". האם הנראות של השארה במחסן של מטוס שהושקעו בו 800 מלש"ח טובה יותר מהנראות של שימוש בו? אז אני יודע, תמתח ביקורת על ראש הממשלה כאשר הוא ישתמש במטוס. מי יבקרו אותו? אלה שיוצאים נגדו "עם פילטר או בלי פילטר" ו"עם כובע או בלי כובע" וטהרנים למיניהם. אז שיבקרו. איך בגין נהג לומר? "הם מעקמים את האף? אז יהיה להם אף עקום".

* התובענות המטורפת של טראמפ – דונלד טראמפ, אם להתבטא בעדינות, הוא אישיות גבולית. הנזק שהוא גרם לחברה האמריקאית גדול מאוד. אבל מעולם לא היה לישראל בבית הלבן ידיד כה גדול כמו טראמפ. ולכן, כישראלי, קיוויתי מאוד שטראמפ יזכה בבחירות והתאכזבתי מהתוצאות (אף שאילו הייתי אמריקאי, אני מאמין שהייתי בוחר כמו רוב אזרחי ארה"ב).

בנימין נתניהו הכיר לטראמפ תודה. כך ראוי לנהוג כלפי ידיד גדול. עם זאת, נתניהו הפריז בהתייצבותו הפומבית החד-צדדית לצדו של טראמפ, ובכך פגע באינטרס הישראלי לשמר את הנכס האסטרטגי הגדול של התמיכה הדו-מפלגתית בישראל וביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב התומכת באופן מסורתי בדמוקרטים.

כאשר טראמפ הפסיד בבחירות לביידן, עשה נתניהו את המובן מאליו, באחריותו כראש ממשלת ישראל, וברך את המנצח. הוא עשה זאת אחרי שמרבית מנהיגי העולם קדמו לו. על כך הוא קיבל תשפוכת של גידופים מטראמפ. "Fuck him" הוא הפטיר כלפיו בראיון לספרו החדש של העיתונאי ברק רביד והוסיף שמאז אינו מדבר עם נתניהו.

למה הוא ציפה? שראש ממשלת ישראל, שצריך לשמור על מערכת יחסים טובה וידידותית יפעל נגד האינטרס המדיני והביטחוני המובהק של ישראל, ידקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת שלו על "גניבת הבחירות" ויחרים את הנשיא הנבחר של ארה"ב? הציפיה הזאת פשוט מטורפת.

טראמפ מפגין כאן גישה ילדותית, על פיה מערכת יחסים בין מדינות היא נטו מערכת יחסים אישית בין המנהיגים. את צעדו החשוב למען מדינת ישראל, ההכרה בריבונותה על הגולן, הוא מציג כמחווה אישית לנתניהו לקראת הבחירות. והוא ציפה שנתניהו יודה לו בכך שיבודד את ישראל בעולם בהחרמת הנשיא הנבחר של ידידתה הקרובה.

במגלומניה חולנית מספר טראמפ שבלעדיו ישראל הייתה מושמדת. נו, על הבל כזה אין טעם להכביר מילים.

ומה יקרה אם טראמפ ינצח בבחירות הבאות? הוא יתנקם בישראל?

נקווה שנזכה לנשיאים ידידותיים כמו טראמפ, אבל נורמטיביים. איפה את, ניקי היילי?

* הקונספירציה הנתעבת של האופוזיציה למדינה – תעשיית השקרים וההסתה נערכת לאפשרות שממשלת בנט תפעל להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, וכאופוזיציה למדינה היא כבר עושה דה-לגיטימציה לפעולה כזו. השופר המרכזי של התעשיה בתקשורת, התועמלן בריון-המיקרופון ברדוגו, פרסם ב"ישראל היום" פשקוויל הסתה ארסי ונוטף שנאה, שנקרא "מלחמת שלום התרגיל". התועמלן "מסביר" שבנט אובססיבי להשאיר חותם, אבל הוא הרי כלומניק וחסר הישגים ולכן מה שיישאר לו הוא לשלוח את חיילי צה"ל ל"מהלך אסטרטגי רב היקף… משהו נועז וגרנדיוזי יותר מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק". כמובן, למטרות אישיות.

התועמלן מסית מראש את חיילי צה"ל שישלחו אותם להיהרג למען אינטרס פוליטי מגלמוני של בנט. השופר מסית מראש הורים שכולים שבנם ייפול למען שלום התרגיל הפוליטי הציני של בנט.

טענות מסוג זה הופנו בעבר נגד נתניהו, אבל זה היה מצד השמאל הרדיקלי. והנה, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אינה מהססת לאמץ את התאוריות של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. לא אתפלא אם הם יתחילו להסית לסרבנות ועריקה מ"המלחמה של בנט".

תעשיית השקרים ההסתה והקונספירציות, המשמשת היום אופוזיציה למדינה, מכשירה את השטח למאבק נגד הממשלה אם תפעל נגד איראן, או אולי נגד חיזבאללה או חמאס. אולי הם מקווים שבמקרה כזה יצליחו, יחד עם טיבי, רע"ם ומוסי רז להפיל סוף סוף את הממשלה, שאינה לגיטימית בעיניהם, כי ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה אינה לגיטימית.  

* חקירה פלילית או הצגה פוליטית – בוקר חדש, ודקלמני דפי המסרים הרעילים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מדקלמים דף מסרים חדש ש"ממשלת השמאל האנטישמית" הצביעה נגד חקירת "סירסור האסירות" לידי המחבלים. וזה ברור, הרי זו ממשלה שתומכת במחבלים בלה בלה בלה.

ובכן, קודם כל, הפרשה קרתה בזמן שלטון נתניהו, שהקדיש את עיקר מרצו להרס וחורבן של כל מערכות האכיפה ומדינת החוק, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין ולהעמיד את עצמו מעל החוק. אם לאמץ זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים, אפשר לומר שנתניהו סירסר סוהרות למחבל אסיר עולם. אבל אני לא אאמץ, חלילה, זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים וההסתה.

הקואליציה לא הצביעה נגד חקירת הפרשה, אלא נגד ועדת חקירה פרלמנטרית. זאת, כיוון שמדובר בפרשה פלילית ואותה יש לחקור במשטרה ולא בידי הכנסת. למה? כי חקירת משטרה היא אפקטיבית וחקירה של הכנסת היא הצגה פוליטית.

* מהלך מתוכנן – מתחילת משפטו של נתניהו ובעצם מתחילת חקירתו, אני מקפיד שלא להביע דעה באשר לאישומים נגדו ובאשר לצד הפלילי בשחיתות שלו. אני מקווה מאוד שאעמוד בכלל הזה עד סוף המשפט.

לעתים תכופות אני נשאל שאלות כמו: "מה תעשה אם נתניהו יזוכה? האם תתנצל? האם תאשים את השופטים בשחיתות?" וכו' וכו' וכו'.

להלן תשובה שהשבתי לשאלה כזו שנשאלתי השבוע:

יש שופטים בירושלים. אני סומך על פסיקתם. מעולם לא הבעתי דעה על המשפט ועל הצד הפלילי בשחיתות של נתניהו. באלה יפסוק בית המשפט. נתניהו, כמו כל נאשם, נהנה מחזקת החפות. כדי להרשיעו – חובת ההוכחה על התביעה. גם אם נתניהו ייצא אשם בכל האישומים – עדין אני חושב שהשחיתות הציבורית, המוסרית, חמורה לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום. גם אם ייצא זכאי לחלוטין מכל הסעיפים – אין לי ספק שלא נתפר לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם נאשם יוצא זכאי בדין, אין זה אומר שתפרו לו תיקים (אלא אם כן בית המשפט יקבע ויוכיח שהייתה כאן תפירת תיקים). אם הוא יזוכה מכל הסעיפים, פירוש הדבר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק את אשמת הנאשם או שההגנה הצליחה להטיל ספק בלב השופטים. וגם כאשר נאשם מזוכה מחוסר אשמה (ולא מחוסר ראיות או מחמת הספק) אין פירוש הדבר שתפרו לו תיק.

איני יודע אם נתניהו יורשע בשוחד, אבל אין ספק ששוחד אינו בהכרח רק בכסף ויכול להיות שוחד בדמות סיקור אוהד. איני יודע אם נתניהו יורשע בתיק המתנות, אבל אין לי ספק שחמדנות המתנות היא שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה, בלי קשר לצד הפלילי, אם כי הופתעתי שבתיק הזה נתניהו לא עמד לדין על שוחד.

כאמור, עד כה לא הבעתי דעה באשר למשפט ואשתדל לעמוד בכך גם בהמשך המשפט. אבל אני מודאג מהאופן השקרי שבו תעשיית השקרים מוכרת לביביסטים את המשפט. איך היא מעוותת כל מילה שנאמרת בו. איך היא מפרשת כל שאלה קשה של השופטים או כל ניד עפעף שלהם. היא מספרת להם סיפור על תיקים שקורסים. אינה מכינה אותם לאפשרות של הרשעה. הם מאמינים לכל הסיפורים, ואם תהיה הרשעה – מפח הנפש שלהם יהיה אדיר. מדובר במהלך מתוכנן שנועד ליצור ציפיה לזיכוי מוחלט, כדי שאם תהיה הרשעה, אחרי ש"הוכח בעליל שנתפרו תיקים", יהיה ברור שהשופטים הם חלק מהקונספירציה. הכוונה היא להוציא את "העם" לרחובות למרד נגד מדינת החוק.

* למה סמוטריץ' משקר – עמית סגל בטורו: "סמוטריץ', שגמגם על גבול אחוז החסימה כל הבחירות, מתחיל עכשיו משישה, אפילו שבעה מנדטים. הוא יכול היה להרוויח יותר לו חשף את הלחצים שהופעלו עליו מהליכוד לתמוך בברית עם רע"מ, אבל הוא מעדיף לוותר על מנדט־שניים כדי לשמר את הברית הזו".

ונשאלת השאלה – למה סמוטריץ' שותף להפצת השקרים של נתניהו – להכחשת הברית של נתניהו עם רע"ם, להתחייבות של נתניהו לרע"ם לבטל את חוק קמיניץ? מה האינטרס של נתניהו לשקר (לבד מטבעו השקרני) – זה ברור. אבל מה האינטרס של סמוטריץ'?

סמוטריץ' יודע שאמירת האמת – משמעותה הודאה בכך שהוא ורק הוא הסיבה לכך שנתניהו אינו ראש הממשלה. שבניגוד לבנט, שהיה חלק מקואליציית נתניהו-רע"ם, מי שבאמת אשם בטרפוד המשך שלטון נתניהו הוא סמוטריץ'. הוא יודע שלנוכח הדה-לגיטימציה לבנט, הודאה כזאת תפגע בו. ולכן הוא מצטרף לנתניהו בהפצת השקרים.

* הגדר של הגטו – סדר פסח בקיבוץ בנגב המערבי, בקרבת גבול עזה. מאות חברי וילדי הקיבוץ ואורחיהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, יושבים סביב שולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, קוראים בהגדה של פסח, שרים את שירי החג. או-טו-טו "שולחן עורך" עם המטעמים שעליהם עמל צוות המטבח לאורך השבוע. ולפתע – נפתחת רצפת חדר האוכל, ומתוך האדמה מגיחים בזה אחר זה שלושים מחבלי חמאס חמושים. הם משליכים רימונים לכל עבר ולאחר מכן רצים לכל אורכו ורוחבו של חדר האוכל ויורים בטירוף לעבר הילדים והאזרחים. עשרות רבות של הרוגים ופצועים בטבח הזה. לאחר דקות ארוכות של מסע הרצח, נלקחים כעשרים נשים וילדים שנותרו בחיים אל תוך המנהרה ונחטפים לתוך עזה.

בעת ובעונה אחת, מתרחש טבח דומה בעוד שלושה קיבוצים. דגל גדול של חמאס נתלה על גג כל אחד מחדרי האוכל.

זהו אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה. ה-11 בספטמבר שלנו. מדינה בהלם ובאבל. ישראל עומדת לצאת בתגובה קשה, אבל חמאס מודיע שמאה הישראלים שבידיו משמשים מגן אנושי של בסיסיו ומנהרותיו.

תרחיש אימה כזה הוא היעד האסטרטגי של מפעל מנהרות הטרור של חמאס. המכשול סביב עזה נועד לסכל אותו ובכלל את האפשרות של מחבלים לחדור לישראל.

כידוע, כאשר ישראל מגיבה בתוך עזה, זו "התוקפנות של אקיבוש" בלה בלה בלה. אבל המכשול הוא צעד הגנתי מובהק. האם ניתן לבקר גם אותו?

נעבור לרח' שוקן, ולהלן ציטוט לדוגמה מתוך הפשקוויל של גדעון לוי: "שמחה וששון: לגטו עזה יש גדר": "כך נראית גדר של גטו, של כלא, של מחנה ריכוז. רק בישראל חוגגים הקמת מחנה ריכוז". כלומר, קן הטרור שממנו נורו כבר עשרות אלפי רקטות לעבר ישראל ושממנו נחפרות המנהרות הוא גטו. שם יושבים "היהודים" ואילו אנחנו הנאצים שעושים להם שואה. אבל בהשוואה שגדעון האו האו עורך בינינו לבין הנאצים, ברור מי מרושע ואכזרי יותר. "לא היה עוד מחנה ריכוז כזה".

כותב האו האו: "שני מיליון בני אדם כלואים במשך 15 שנה ברציפות — לא היה עוד מחנה ריכוז כזה. הגדר שנחנכה שלשום חורצת: זה יישאר לעד. לעולם לא תשתחררו, עזתים. הרי לא זורקים מיליארד דולר לפח". כזכור, לפני 15 שנה (למען הדיוק – 16) ישראל הגשימה את חלומו הרטוב של לוי ונסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה על גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה והחריבה אותם עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, ועל פי חזונו של המשורר הנערץ על גדעון לוי – מחמוד "קחו את מתיכם" דרויש, היא לקחה גם את מתיה, עד המת היהודי האחרון. תם אקיבוש. תחי רצועת עזה החופשית!

כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לשפוך על רצועת עזה אוקיינוסים של כסף, כדי להפכה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט שמעון פרס. אין לי ספק, שאילו הרש"פ ששלטה עדין ברצועת עזה הייתה פועלת לאיזרוח המקום ופיתוחה הכלכלי של הרצועה, וגבול עזה היה גבול של שלום, רוב אזרחי ישראל היו תומכים ב"התנתקות" דומה מיהודה ושומרון.

אבל הפלשתינאים בחרו להפוך את הרצועה לבסיס טרור ופשעים נגד האנושות. כבר הנסיגה הייתה תחת אש, ומיד אחריה כל מטר מרובע שישראל מסרה לפלשתינאים הפך לבסיס טרור נגדה. בשנתיים הראשונות הרש"פ הוביל את המהלך. אחרי שנתיים חמאס השתלט על הרצועה והמשיך ואף הגביר את הטרור. וכבר בשבוע שבו ישראל נסוגה מעזה, גדעון לוי מיהר לכנות את רצועת עזה "הכלא הגדול ביותר בעולם". ככל שהטרור מעזה גבר, כך דוברו בישראל, גדעון לוי, החריף את הטון, כדי להצדיק את הטרור, והכלא הפך לגטו ולמחנה ריכוז.

אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון וגוש דן יהפוך ל"עוטף יו"ש", עם כל הרקטות והמנהרות הכרוכות בכך, גדעון לוי יצדיק את המשך הטרור בטענה שהמדינה הפלשתינאית היא "גטו הגדה המערבית". ולכן "אקיבוש" נמשך.

הטרור מרצועת עזה כאשר אין אקיבוש ברצועה, נובע מהחתירה ל"שיבה". הם אינם משקמים את עזה אלא שולחים את אזרחיה לצעדות "שיבה". ה"שיבה" – פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מיותר לציין שלוי תומך בהתלהבות ב"זכות" ה"שיבה".

המכשול בגבול עזה חיוני ביותר לביטחון ישראל, ובנוסף ל"כיפת ברזל" הוא מעניק הגנה לישראל, אולם ראוי שנזכור, כפי שהרמטכ"ל הזכיר בטקס סיום בניית המכשול, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

ומן הראוי להזכיר, שההחלטה על הגדר ורוב שלבי הביצוע, הם של ממשלות נתניהו, ועל כך הוא ראוי לשבח, כמו על שאר הדברים החיוביים שהוא עשה. וכפי שאין להשכיח ולטייח את הדברים הרעים ואת הנזק שהוא חולל, מן הראוי לזכור ולהזכיר גם את הדברים הטובים שעשה.

* חינוך לשנאה – שבועיים לאחר שמורה במזרח ירושלים ביצע פיגוע קטלני, תלמידה במזרח ירושלים ביצעה פיגוע דקירה. אלה התוצאות של חינוך לשנאה.

* אנחנו אשמים – כשפלשתינאית בת 14 דוקרת שכנה יהודיה בסכין מטבח, היא תזכה לתמיכה ב"הארץ". ניר חסון פרסם מאמר ("כשפלשתינאית בת 14 דוקרת יהודיה בסכין מטבח, צריך לשאול למה") שמסביר שאנחנו אשמים כי היא משייח' ג'ראח ומשפחתה משהו עם נכבה בחיפה.

וסייענית השב"חים אילנה המרמן הצדיקה את כל גל הפיגועים בפשקוויל שבו טענה שהאלימות בירושלים היא יהודית, "משטר אפרטהייד אלים".

לא זו בלבד שהמנוולים הללו תומכים בטרור, הם עוד מאשימים אותנו בטרור נגדנו.

* עצם החקירה היא שערוריה – כצפוי, תיקם של הלוחמת והלוחם שחיסלו מחבל בפיגוע בירושלים נסגר מחוסר אשמה. אולם עצם החקירה היא שערוריה, היא השפלה של הלוחמים, של מג"ב ושל משטרת ישראל. יש לבטל לאלתר את הנוהל ההזוי של חקירת שוטרים בכל מקרה שאדם נהרג בידי שוטר. יש מקום לחקירה רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבפרשה הזו לא היה חשד כזה. הלוחמים פעלו בדיוק כפי שנדרש מהם והצילו חיי אדם.

* השכל הישר ניצח – הפרקליטות לא תערער על "קולת" עונשו של אריה שיף.

לא אופתע אם תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד החלטת הפרקליטות.

* לשפר את מיומנות הקליעה – אחד השינויים הראשונים והחשובים שנעשו לאחרונה, במאמץ להחזרת הריבונות, הוא שינוי הוראות הפתיחה באש כלפי בוזזי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל. עד כה, מותר היה לחיילים לכל היותר לומר למחבלים "הא לך אויב אכזר" ואולי גם לבקש מהם בנימוס להשאיר משהו. כעת ההוראה היא לנהל נוהל מעצר חשוד, כולל ירי על מנת להרוג.

ביום שישי נהג כך חייל צה"ל, שירה לעבר בוזזי נשק שניסו לחדור לבסיס צה"ל בגולן. הוא ראוי על כך לכל ההערכה, אולם עליו לשפר את מיומנות הקליעה שלו ולוודא שהנשק שלו מאופס.

* נס פוסט חנוכה – אם התפוצצות מחסן התחמושת של חמאס בצור אכן אירע כתוצאה מתאונה, ואין לנו יד בדבר, זו הוכחה שנסים יכולים לקרות גם אחרי חנוכה.

* חבלה – שר החוץ הרוסי לברוב ביטל ביקור בישראל שאמור היה להתקיים ביום ראשון. בהודעת משרד החוץ הרוסי נאמר שהביקור בוטל מסיבות אישיות. ועד עובדי משרד החוץ הישראלי הוציא הודעת ניצחון, שבה התרברב שהביקור בוטל בשל העיצומים שהם נוקטים בהם, שכללו הימנעות מטיפול בביקור.

הודעת הוועד מבחילה הן אם זו, כפי שאני מקווה, התרברבות שווא, ועל אחת כמה וכמה אם הם אכן הצליחו לחבל באינטרס מדיני וביטחוני של ישראל. חלק מהפרטת הממלכתיות היא המחשבה שמותר לפגוע בטובת המדינה בשל אינטרס, צודק ככל שיהיה, של קבוצה כלשהי.

* יש עוד בונדיזם? – הבונד הייתה תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית חילונית, שקמה באותה שנה שבה קמה ההסתדרות הציונית, והיא דגלה בסוג של לאומיות יהודית המבוססת על חיים בגולה והשתלבות במדינות הגולה ובמעמד הפועלים שבתוכן ועל תרבות היידיש החילונית כתרבות יהודית. עד השואה הייתה זו תנועה גדולה מאוד במזרח אירופה, שהתמודדה על הבכורה בעם היהודי עם יריבתה הקשה – התנועה הציונית ובעיקר עם יריבתה המרה ביותר – תנועת העבודה הציונית.

השואה הוכיחה את מופרכות האמונה בלאומיות יהודית שאינה בארץ ישראל, אינה סביב ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינה סביב השפה העברית והתרבות העברית. לכן, בניגוד לציונות שהקימה מאפר את העם היהודי אל הגאולה הלאומית בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית, לבונד לא נשאר דבר להציע ולא הייתה לו תקומה. לא יכולה הייתה להיות לו תקומה. נשארו עוד סניפים אנכרוניסטיים של המפלגה, שהדבר היחיד שהיה לה להציע היה עבר מפואר. היא הייתה מנותקת לחלוטין מן המציאות. האופציות האמתיות ליהודים נותרו עליה לישראל, קהילה ציונית בגולה שעיקר זהותה הוא הזדהות עם ישראל, קהילה יהודית דתית בגולה באחד משלושת הזרמים הדתיים ביהדות והתבוללות וטמיעה בסביבה. לסחורה הבונדיסטית לא היו עוד קונים ולא היה בה עוד צורך.

ובכל זאת, יש פה ושם קני ניאו-בונדאות. אברום בורג, המחפש בנרות קיום של יהודיות לא ציונית, עדיף אנטי ציונית, ולא דתית פרסם ב"גלריה" ראיון עם בחורה יהודיה צעירה מווינה, איזבל פריי, אקטיביסטית, פעילה פוליטית וזמרת בת 27, שמגדירה את עצמה ניאו-בונדיסטית, העובדת כבר על תקליטה השני ביידיש, ומדקלמת ביידיש את כל הסיסמאות והקלישאות של מה שקרוי היום, משום מה, "פרוגרסיביות", על כל המרחב של אנטי ישראליות, אנטי ציונות, רדיקליות קומוניסטית, רדיקליות אקולוגית ורדיקליות פמיניסטית. אין שום דבר מקורי ויצירתי בסיסמאות העבשות לעייפה שהיא מדקלמת, זולת העובדה שהיא שרה אותן ביידיש. יש משהו פאתטי בניסיון לבטא את מה שנתפס בעיניה כקדמה וחדשנות בשפה ארכאית. בעצם, בשם הפוסט ציונות, היא מנסה לחזור לפרֶה-ציונות, להחיות תרבות שתמה וחלפה לה כי לא היו לה מעולם שורשי אמת.

ולמרות הסלידה שלי, יש גם משהו שובה לב בפאתטיות הזאת; בכך שמי שבאופן טבעי הייתה אמורה להיות הראשונה להתבולל ולהתנתק מיהדותה, מחפשת דרך, גם אם הזויה וחולנית, להיאחז בזיקה ליהדות. עצם החיפוש הזה הוא יהודי מאוד. בניגוד למתבוללים גמורים, ביהודים כאלה אני רואה פרטנר לשיח יהודי ולעימות אידיאולוגי. אני מאמין שישראל והתנועה הציונית צריכים לדעת להגיע אל יהודים מסוגה, המחפשים לקיים את הזיק היהודי, הניצוץ היהודי שבתוכם, גם אם בצורה מעוותת; להגיע אליהם, לגעת בהם ולהצית בהם זיקה יהודית וציונית אמתית.

ובאשר לתרבות היידיש – היום, אחרי שהעברית ניצחה ובגדול, אני רואה חשיבות רבה בשימור של כל שכיות החמדה והאוצר היצירתי של העם היהודי בכל תולדותיו ובכל גלויותיו, כולל השפות היהודיות (יידיש, לדינו, מרוקאית-יהודית, תימנית-יהודית), היצירה היהודית והפולקלור היהודי שבכל הגלויות. כל אלה צריכים להיות חלק מן התרבות היהודית הישראלית שעדיין נבנית ועוד שנים רבות תלך ותיבָּנֶה, ועליה לשאוב מן המקורות הללו.

* אין לי ארץ אחרת – אחד המסרים המרכזיים של הבונדיזם היה "היכן שאנו חיים, שם נמצאת המדינה שלנו". סיסמה אנטישמית שהייתה נפוצה באותם ימים הייתה "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". המסר הציוני היה ונותר: איפה שמולדתנו – שם טוב לנו!

* אז אקיבוש השחית? – מלחמת השחרור היא הצודקת במלחמות; מלחמה ששמה קץ לעוול הנורא של עם יהודי מפוזר ונרדף והביאה לפתרון הצודק של מדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי. המלחמה נבעה מתוקפנות – תחילה של ערביי ארץ ישראל שדחו את הצעת החלוקה כמו כל פשרה שהוצעה להם והתנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמחרת הקמת המדינה של כל מדינות ערב שפלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את הישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

במלחמת השחרור הצודקת הזו, נעשו בידי צה"ל פשעי מלחמה ובהם פשעים מחרידים. מוסף "הארץ" הקדיש לכך כתבת שער בת ששה עמודים ובהם פרוטוקולים מישיבות ממשלה שדנו בפשעי המלחמה הללו.

איננו צריכים להסתיר או להכחיש את הדברים. אני מאמין בדרכו של נתן אלתרמן; אותו נתן אלתרמן שיותר מכל אחד אחר ביטא את צדקת הציונות, צדקת מלחמת השחרור וצדקתה של מדינת ישראל, יצא בחריפות נגד פשעי המלחמה, בשירו "על זאת" ובשירים אחרים. בן-גוריון ציווה להדפיס את השיר ולפרסמו בכל יחידות צה"ל.

בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע. מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה (המוזכר בכתבה ב"הארץ"), במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

ההבדל בין קריאתו-זעקתו של אלתרמן לעיסוק האובססיבי של אדם רז ו"הארץ", הוא שאלתרמן לא ניתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי "הטור השביעי", ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

סדרת הכתבות של אדם רז מתעלמת מן הקונטקסט ומעוותת את המציאות, כי היא מציגה מציאות של מדינה שקמה על בסיס פשעי מלחמה ולכן היא מדינה פושעת. הוא מביא את פרוטוקולי הממשלה כדי להוכיח שהיו פשעי מלחמה. אבל הפרוטוקולים מוכיחים בעיקר איזה זעזוע עוררו אותם פשעים בממשלה.

אדם רז כותב שאז "נטמעה בצבא תרבות ארגונית שמקלה בהרג פלשתינאים בנסיבות מבצעיות". באמת? הרי מקרה אלאור אזריה, שהוא ללא ספק הרבה פחות חמור מהמקרים שמתוארים בכתבה, מוכיח את ההיפך. וכאשר רז מספר על שמואל להיס, חייל שביצע פשעי מלחמה ואף נשפט והורשע, הוא מזכיר שכעבור שלושים שנה הוא נבחר למנכ"ל הסוכנות היהודית ו"הגה את יום ירושלים, שמצוין מאז מדי שנה". מה הקשר? הקשר הוא דמגוגי, הרצון לקשר את יום ירושלים עם פשעי מלחמה.

אני מציע נקודת מבט אחרת. צה"ל הוקם כצבא יחפנים לא מאורגן ולא מסודר תוך כדי המלחמה. עוד לא היו בו הנורמות והמשמעת של צבא, שהתבססו בהדרגה. האם היום יתכנו פשעים כאלה? ודאי שלא. מה שמעמיד באור מגוחך את הסיסמה "אקיבוש משכיט". לא זו בלבד שצה"ל היום מוסרי לאין ערוך יותר מצה"ל של מלחמת השחרור, הוא הרבה יותר מוסרי גם מצה"ל של מלחמת ששת הימים. באותם שנים שאקיבוש אמור היה להשחית, נורמות מוסר הלחימה וטוהר הנשק התחדדו מאוד.

פשעי המלחמה שהיו בתש"ח החרידו את הנהגת המדינה. ביטא זאת בזעזוע יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק: "הננו ככל הגויים". הוא טעה. צה"ל התבסס ונבנה על נורמות ייחודיות. צה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם, המקפיד יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של המלחמות על ערכי מוסר לחימה.

* השורשים היהודיים על ראש שמחתנו – במוסף הארץ התפרסם מאמר יפה וממצה של דן הנדל על עין קשתות – שימור בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר ומרכז המבקרים, תחת הכותרת "האם מרכז המבקרים החדש מאפיל על בית הכנסת העתיק ששוחזר בגולן?". הנדל מיטיב להציג את המחלוקת עם המשמרים המחמירים שאינם אוהבים את מרכז המבקרים, אך אני מסכים עם המסקנה שלו, שמרכז המבקרים שמשתלב היטב בנוף כלל אינו מאפיל על השימור אלא אף משרת אותו.

משפט אחד במאמר הפריע לי: "הכל עטוף בסיפור הנוכחות היהודית ההמשכית של אלפי השנים ברמה, בעוד שהאוכלוסיה הנוצרית הגדולה של התקופה הביזנטית נעלמת באורח פלא מהסיפור, מה שחושף ככל הנראה טפח מהפוליטיקה שהובילה את משרד ראש הממשלה לתמוך כלכלית בפרויקט". האם מרכז מבקרים של בית כנסת עתיק ששוקם ושל כפר יהודי עתיק, שבדין שם את הדגש על אלפי שנות התיישבות יהודית בגולן, "מעלים באורח פלא את האוכלוסיה הנוצרית"? הוא אינו מעלים כלום. הוא פשוט מספר את הסיפור היהודי. אך טבעי שכאשר אנו מחדשים את ההתיישבות היהודית בגולן נרצה להבליט את החיבור שלנו לאבותינו שישבו כאן וקדמו לנו, ואת העובדה שאנו מחיים אזור עמוס בהיסטוריה יהודית; שאנו יושבים היכן שישבו אבותינו, מתהלכים בדרכים שבהן הם הלכו ומדברים בשפתם. כך בקצרין העתיקה, כך בגמלא, כך בדיר-עזיז ובאתרים נוספים וכך גם בעין קשתות. אף אחד לא מתכחש להיסטוריה הנוצרית שהייתה אף היא במקום. האם לא מחיים ומשחזרים כבר לאורך שנים רבות את העיר סוסיתא, שעיקר ההיסטוריה שלה נוצרית ועיקר הממצאים בה הם נוצריים, אם כי גם בה היו פרקים יהודיים? האם לא טופח אתר גלגל רפאים – רוג'ום אל-הירי, שהוא אתר פגני, שקדם ליהדות ולנצרות? האם שביל הגולן אינו עובר בו? האם אין שחזור שלו במוזיאון עתיקות הגולן? יחד עם זאת, בראש ובראשונה אנו מעלים על ראש שמחתנו את השורשים שלנו, את המורשת שלנו, המורשת היהודית של הגולן.

שוק הבשר – אירוח תחרות "מיס יוניברס" באילת, אינו מעורר בי שמץ של גאווה פטריוטית. להיפך. זהו שוק בשר שמשפיל לא רק את המשתתפות בו אלא את הנשים כולן. התחרויות הללו הן הטרדה מינית רבתי.

אולי היה לכך מקום בנורמות של לפני 50 ו-60 שנה, וגם על כך אפשר לחלוק. אולם התקדמנו מאז, מקומה של האישה היום הוא הרבה מעבר לשוק הבשר הזה, והגיע הזמן להשליך את התחרויות הללו לפח האשפה של ההיסטוריה.

מצדדי התחרות מצדיקים אותה בהזדמנות להחיות את התיירות לאילת, שספגה מכה קשה כל כך בקורונה. איני מזלזל בטיעון הזה. אני יכול להבין טיעון שכיוון שהתחרות בלאו הכי מתקיימת, עדיף שנרוויח מקיומה בכך שנארח אותה ונמנף אותה לקידום התיירות לישראל בכלל ולאילת בפרט. ואף על פי כן, אני מתנגד, כי זו תחרות לא מוסרית. לא זו הדרך שבה עלינו לשווק את מדינת ישראל ואת התיירות בה.

* השר שולמית – שולמית אלוני כיהנה כשרה בלי תיק בממשלתו הראשונה של רבין. היא כיהנה תקופה קצרה בת ארבעה חודשים, מיוני עד אוקטובר 1974. היא התפטרה באוקטובר בשל התנגדותה לצירוף המפד"ל לקואליציה.

בקדנציה הקצרה הזאת אלוני התעקשה להיקרא "שר"  ולא "שרה", מטעמים פמיניסטיים. היא טענה שהיא שר בדיוק כמו כל שר אחר בממשלה. זו טענה מוזרה, כי העברית מעניקה צורות נקבה לתפקידים השונים: מלכה, נשיאה, נביאה, שופטת, קצינה, יושבת-ראש וכך גם שרה. דווקא הדרישה להיקרא שר נראית לי כמבטאת פחיתות של האישה, כאילו שר הוא תפקיד של גברים וכשאישה מכהנת בממשלה (היא הייתה השרה היחידה) היא שר ממין נקבה.

כאשר חזרה אלוני לממשלה, ב-1992, היא נקראה שרה ומן ההתעקשות 18 שנה קודם לא נותרה אלא אנקדוטה.

בניגוד למלכה, נשיאה וכו' הביטוי "ראשת הממשלה" זר לעברית, מנוגד להגיונהּ והוא צורם ומכוער. אין שום דבר פמיניסטי בהרס השפה העברית. המילה "ראש" היא זכר כמו לב, עורף, גב ועכוז ובניגוד לעין, אוזן, יד, רגל, בטן, ברך וכתף שהן בנקבה. אין דבר כזה "ראשה". ראש הממשלה הוא העומד או היא העומדת בראש הממשלה. גולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל. שום דבר לא נגרע מכבודה ומסמכותה בכך שלא קראו לה "ראשה". חבל שהאקדמיה ללשון עברית נתנה ידה לעיוות הזה.

* השֵׁבנה – במשרד החינוך ובאוניברסיטאות הוחלט להפנות את השאלות בבחינות בלשון רבים, כדי שלא תהיה הטיה מגדרית. כלומר, במקום "השב" ייכתב "השיבו" וכו'. בעיניי זה בסדר גמור. כל עוד אין את כל העיוותים של אתם.ן או "אתם ואתן", אין בכך כל בעיה, ואם זה יהיה נוח ונעים לנבחנות, הרי זה מבורך.

רק שלא תחל דרישה ל"השיבו והשבנה".

          * ביד הלשון

קיר הברזל – בטקס לציון השלמת המכשול הקרקעי ברצועת עזה אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שהמכשול הוא חלק מקיר הברזל של ישראל.

"קיר הברזל" הוא תפיסה מדינית ביטחונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, שאותה הציג ב-1925 במאמר בעיתון הציוני ברוסית "ראזסווייט", שכותרתו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמר זה הכיר ז'בוטינסקי בתנועה הלאומית הערבית והתייחס אליה בכבוד, ומתוך הכבוד הזה אמר שאין סיכוי שבעתיד הנראה לעין היא תשלים עם השאיפה הציונית להשגת רוב יהודי בארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לכן, אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להסכם כלשהו אתם. הסכם שלום עתידי מותנה בכך שהערבים יבינו שאין כל דרך לנצח אותנו באלימות ובמלחמות. לשם כך, יש לבצר קיר ברזל שיגן על המפעל הציוני מפני המתנכלים לו ולבצר ולחזק אותו, עד שהערבים יתייאשו מהסיכוי לגבור עלינו.

במסה על קיר הברזל, שכתב אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן רפאל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, הוא הוכיח שבן-גוריון אימץ את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי והשתית עליה את תורת הביטחון של מדינת ישראל. אני נוטה להסכים אתו.

* "חדשות בן עזר"

על זאת וגם על זאת

את מאמרי "מלחמת מאה השנים" סיימתי בשירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו תיאר את האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל – אבדן האמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל.

בתגובה, נפנף מולי אורי יזהר בשירו של אלתרמן "על זאת" שפורסם במלחמת השחרור ובו יצא נגד פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, כהוכחה שהנה יש אלתרמן אחר. ולכאורה, אלתרמן של "על זאת" מנוגד אליי ולהשקפת עולמי ואף להשקפת עולמו של אלתרמן כפי שבאה לידי ביטוי ב"אז אמר השטן".

אני כופר מכל וכל בטיעון הזה. אלתרמן של "אז אמר השטן" ואלתרמן של "על זאת" חד הם, ואין שמץ של סתירה בין השירים. וכמו עם "אז אמר השטן", כך אני מזדהה בכל לבי גם עם "על זאת".

ב"על זאת" גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם במדורו השבועי "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם יזהר בן נחום, הוא הגדיר באוזניי את אלתרמן כ"אבי שוברים שתיקה" בזכות השיר הזה. אין שחר לטענה הזאת, שבעיניי היא חילול זכרו של המשורר הדגול.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך לתלות באילן גבוה כאלתרמן את מי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון ומנסים לדחוף את חיילי צה"ל ומפקדיו לטריבונל אנטישמי בהאג, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'… היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. אני רואה לנכון לשוב ולהציג את השיר האפוקלפיטי, שהתגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* "הזמן הירוק"

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: תוצרת הארץ

תוצרת הארץ / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.9.19

בספטמבר 1938, לפני 81 שנה בדיוק, התקיימה הבכורה של התכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא", שנקראה "חוזרים בתשובה".

"המטאטא" היה תיאטרון עברי סאטירי שפעל בתקופת היישוב העברי טרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1928 ל-1954. "המטאטא" היה במה פוליטית, שביטאה באמצעות מערכונים ופזמונים את רוח הציונות. השם "המטאטא" נגזר מתיאטרון אודיסאי שנקרא "המטאטא האדום". בראשית דרכו הוא פעל כקואופרטיב של השחקנים.

בתיאטרון הופיעו זמרים ושחקנים מן השורה הראשונה, וכתבו לו טובי המשוררים והפזמונאים והמלחינים. רבים מן הפזמונים שהושרו בו זכו לפופולריות ולחיים עצמאיים משל עצמם, וחלקם אף שרדו בזמר העברי במשך עשרות שנים.

המשורר הבולט ביותר שעבד עם תיאטרון "המטאטא" היה נתן אלתרמן. אלתרמן, שהיטיב לבטא את השקפת עולמו הפוליטית והחברתית ולהגיב על הנעשה בארץ, במה שכינה "שירי העת והעיתון" – "הטור השביעי" ב"דבר" ועוד לפני כן במדור "רגעים" ב"הארץ", עשה זאת גם בפזמונים קלילים לתיאטרון "המטאטא".

ציינתי בתחילת דבריי את התכנית המ"א. מדובר בתיאטרון סאטירי, הנדרש להתעדכן כל העת, ומכאן ריבוי התכניות שלו. השיר אותו נשמיע היום, "תוצרת הארץ", לקוח מתכנית זו. אגב, חמש שנים קודם לכן, הייתה ל"המטאטא" תכנית ששמה "המנון לתוצרת הארץ", ללמדך על המקום המרכזי של המאבק למען תוצרת הארץ בחיי היישוב. שירו של אלתרמן, הוא שיר הלל לתוצרת הארץ.

היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או כפי שנקראים היום משום מה בידי ההיסטוריונים שאימצו את הנראטיב הערבי – "המרד הערבי". הערבים הטילו חרם כלכלי מוחלט על היישוב העברי ותוצרתו, אך היישוב רק התחזק, גם מהבחינה הכלכלית. וחלק מן ההתמודדות הייתה התעמולה לשימוש בתוצרת הארץ. אך גם ללא קשר למאורעות, נעשה תמיד מאמץ לאומי לעודד את קניית תוצרת הארץ, כדי לחזק את הכלכלה של היישוב העברי.

מה היה הטריגר הספציפי לשירו של אלתרמן דווקא אז? על כך קראתי שתי גרסאות שונות. על פי גרסה אחת, מחה המשורר על "יריד המזרח", יריד מסחרי בינלאומי שנערך בתל אביב בשנות ה-30 והציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר "תוצרת הארץ". על פי גרסה אחרת, לא היה זה שיר מחאה, אלא דווקא שיר גאווה בעקבות השתתפות ביריד בינלאומי שהתקיים באיזמיר שבטורקיה, בו הוצג לראשונה ביתן מארץ ישראל. באותה תכנית של "המטאטא" הוקדש שיר נוסף, "עכשיו יריד", ליריד באיזמיר.

מילות הפתיחה של השיר מייצגות את מצב הרוח הקודר בקרב היישוב בארץ ישראל, השרוי זה שנתיים תחת מתקפת טרור קשה. לכן, "אם כבד לבבכם כעופרת, אם אבלה בגופכם הנשמה". המשורר רוצה לנחם את העם, מחפש מהיכן הוא יוכל לשאוב נחמה, ומוצא ששיר התוצרת הוא יהיה מקור הנחמה. הדור, הוא דור ימות המשיח, כלומר הדור שמגשים את חזון הדורות. אבל, המשורר מוצא שהדור הזה קצת מנמנם, ולקום מאחר. לכן הוא זקוק לנביא ומוכיח, תפקיד שבמידה רבה אלתרמן עצמו מילא, אך כאן הוא מתפשר, על לפחות שעון מעורר. ומה השעון צריך לעורר? אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. לא רק אהבה. קנאה. במובן של קנאות. הפניה למאזין, היא שאת כל צרכיו עליו למלא, לא על פי שיקול של טיב המוצר או מחירו, אלא על פי השיקול הפטריוטי, של רכישת תוצרת הארץ וחיזוק הכלכלה של היישוב. ובסך הכל, "יש הכל מתוצרת הארץ", יש גם מרור מתוצרת הארץ, אם תרצה מר ממוות לטעום.

לא הכל טוב ביישוב, והוא מבכה את בעיית הבעיות – הפילוג בתוכו בעיצומה של המערכה: אין אחדות באומה הנולדת, אין שרשרת ידיים אחת, אין כתף, אין חזית מאוחדת. לעומת זאת, מה יש? תוצרת מגוונת – כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ. באותה שנה נוסד גן החיות בתל-אביב, שפעל עד 1980. גם אליו התייחס אלתרמן: וישנו גן חיות, ובגן החיות – אריות מתוצרת הארץ.

אלתרמן מתייחס בשיר גם לעליה החמישית, שרובה הייתה עליה מגרמניה, בעקבות עליית היטלר לשלטון. והוא כותב: "ובתולות בת ציון מדברות באקצנט גרמנית מתוצרת הארץ".

הוא חוזר לתיאור המצב הביטחוני: ושנתיים וחצי בוערת האש בשדות מתוצרת הארץ. נדמה לי שתושבי מערב הנגב יכולים להזדהות עם השורה הזאת, כבר שנה וחצי.

והוא מסיים שאמנם השלטון הוא אנגלי, אך גם הוא משתמש בשיטות מתוצרת הארץ.

ב-1985 הוציא אריק איינשטיין, יחד עם שם טוב לוי, תקליט ששמו "תוצרת הארץ", ולאחר מכן צילם את כל שירי התקליט לתכנית טלוויזיה. ששה מעשרת שירי התקליט הם של אלתרמן (השאר הם של ביאליק, אברהם חלפי, לאה גולדברג ועמנואל זמיר). שיר הנושא הוא "תוצרת הארץ", שירו של אלתרמן, בלחנו של שם טוב לוי. שם טוב לוי היטיב לפתוח את השיר במנגינה נוגה, המתאימה לפתיחה על הלב הכבד כעופרת, והחל בשעון המעורר הוא עובר ללחן קצבי מאוד.

כהקדמה לשיר, אריק פותח במבטא פולני כבד, במילים: "נו באמת שם טוב, אני ביקשתי סול מז'ור ואתה נותן לי פה מז'ור, מה זה?!" במבטא הזה הוא שר את בית הפתיחה של השיר. בקטעי נגינה בשיר, בעיקר סולו סקסופון של ירוסלב יעקבוביץ', אריק איינשטיין, שוב במבטא פולני, קורא קריאות של תגרן בשוק: "רק היום! לא לשים בסל בטעות רבותיי!… של מי התיק הזה?" וכו'. וכאשר הוא שר על בתולות בת ציון היקיות, הוא שר זאת במבטא יקי כבד. הקליפ מלוּוה בתמונות וסרטונים מתקופת המנדט וכרזות תעמולה לתוצרת הארץ.

בין הקריאות כתגרן, המלוות את השיר, מופיעה גם הקריאה: "כחול לבן, רבותיי!" וכדי שלא אגלוש חלילה לתעמולת בחירות, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-22, נעצור כאן.

אם כבד לבבכם כעופרת
אם אבלה בגופכם הנשמה
האזינו לשיר התוצרת
שאבו מתוכו נחמה

זה הדור דור ימות המשיח,
מנמנם ולקום מאחר.
הוא זקוק לנביא ומוכיח
ולפחות – לשעון מעורר.
לעורר אהבה וכבוד וחיבה
וקנאה
לתוצרת הארץ!
לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה
לגבינה
מתוצרת הארץ!
אם רצית מתוק מסוכר לכבוד חג
לך לבחור
מתוצרת הארץ!
אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג
יש מרור
מתוצרת הארץ!
יש מכל הזמנים, יש מכל המינים
הב כוחות
לתוצרת הארץ!
אך שומעים יהודים ואינם מבינים
יש מוחות…
מתוצרת הארץ!

אין אחדות באומה הנולדת
אין שרשרת ידיים אחת
אין כתף, אין חזית מאוחדת
אבל יש, אבל יש לא מעט –
אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות
מפליאות
מתוצרת הארץ!
וישנו גן חיות ובגן החיות
אריות
מתוצרת הארץ!

בסדרים ונימוס אל תשאל לפטנט
זה תמיד
מתוצרת הארץ!
ובתולות בת ציון מדברות באקצנט
גרמנית
מתוצרת הארץ!
ושנתיים וחצי אוכלת האש בשדות
מתוצרת הארץ!
ואנגלי השלטון, אך גם הוא משתמש
בשיטות…
מתוצרת הארץ.

פינתי השבועית ברדיו: עוד חוזר הניגון

עוד חוזר הניגון / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.10.18

צרור פנינים שדליתי מתוך מסה של המשורר הדגול חיים גורי, שהלך השנה לעולמו (כמובן, בדילוגים): "להיות בן חמש-עשרה ולקרוא לראשונה ב'כוכבים בחוץ' בשנת הופעתו, 1938, בהוצאת 'יחדיו'. ספי חברי, בן גילי, הביא אליי את הספר הזה. הוא אמר לי: 'הגיע הזמן שתקרא משהו טוב ואחר'. ישבנו על הדשא ליד בית הוריי. זה היה בקיץ, אם אינני טועה, בשעות אחר הצהרים, על סף השקיעה. התחלתי לדפדף בו… הייתי כבן חמש עשרה. כבר אינני זוכר כמה זמן עיינתי עיון ראשון, מדופדף וחופז, בספר הכרוך בכריכת בד אפורה כחלחלה. אני זוכר שהערב ירד חמים ולח על עירנו… ספי ניחש לפי חיוכו מה צפוי לי בפגישה עם הספר הזה, הפלאי והרע, המסוכן לנשמות, לפחות לנשמתי שלי הנגועה כבר, הממתינה לו, לעוצמת מדוחיו, בלי שידעה זאת. … אני עוסק בפגישה האחת ההיא עם הספר הזה הֶחתום, הסמוי והֶחָשֵׁך, המסרב להתפענח עד תום ונשאר באותו מסתורין הֶעתיד ללוותו… ואני ישבתי על הדשא התל אביבי, באור הערב הקיצי והרך… נמשך ונבעת ויודע שמשהו קרה לי… 'כוכבים בחוץ' היה היופי הֶאחר, משהו הקרֵב… איזו הזמנה למסע אל מחוזות שלא נודעו לי, אל משהו חוצלארצי. המטפוריקה המדהימה, הריתמוס ההוא, המאגי והמהפנט, החריזה הווירטואוזית, ועל כל אלה איזו סתימות המסרבת להתפענח ולהתמסר עד תום, שדווקא בה שוכן הכישופי… הייתי עד להתגלות… עוד לא כתבתי אז. אך כאשר התחלתי לימים לכתוב היו בי 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'. אני מודה באשמה. לא צריך להפעיל עליי… 'לחץ פיזי מתון', כדי שאודה בכך".

עד כאן חיים גורי. חוקר הספרות, חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון כתב על "כוכבים בחוץ": "הספר הזה הוא בגדר מעשה נסים, כישוף, שאין הסבר משכנע להופעתו".

80 שנה חלפו מאז צאתו של "כוכבים בחוץ" – הספר ששינה את השירה העברית. הספר שהפך באחת את נתן אלתרמן עול הימים, בן ה-27.5, לגדול השירה העברית. היה זה קובץ שיריו הראשון של אלתרמן. הוא נחשב לחשוב ולטוב בספריו (אני דווקא אוהב במיוחד את "שירי עיר היונה", שהביקורת קטלה).

יותר משלושים שנה מאוחר יותר, כתבה נעמי שמר בהתפעלות ובהתרגשות על ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני. ומה שריגש אותה במיוחד, היו אותם "ספרי שירה קטנים על מדפים / שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ". והיא ממש שפשפה את עיניה, כשראתה את הפלא.

נעמי שמר הלחינה את השיר היפה ביותר, לטעמי, בספר, אחד השירים האהובים עליי ביותר, שכבר השמענו אותו בפינה זו: "פגישה לאין קץ". את שמו של הספר, "כוכבים בחוץ", לקח אלתרמן משורה בשיר זה: "אל תניחי לו שיאפיל כחדר / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".

הספר "כוכבים בחוץ" נפתח בשורות:
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

השיר המקסים הזה הוא מעין תמצית שירתו של אלתרמן. למשל, מוטיב ההלך, עובר האורח, גיבור רבים משיריו והמספר ברבים משיריו. מיהו אותו עובר אורח? האמן. המשורר. זה שגם כאשר הוא בפנים, בתוך ההוויה, הוא מביט בה גם מבחוץ, כעובר אורח.

מוטיב הדרך, אף הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. עובר האורח, האמן, הוא מעין זָמר נודד, הֶלך תמידי, העובר ממקום למקום, עובר ושר ומספר.

גם הניגון, השב וחוזר, שאי אפשר להיפרד ממנו, הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. אף שאין זה שיר לאומי, אני רואה בו גם מסר לאומי תרבותי – ביקורת על ניסיון השווא לזנוח את הניגון היהודי, את התרבות המסורתית. זהו ניסיון שווא, ניסיון סרק. הניגון הזה חזק מאתנו, והוא יחזור שוב ושוב.

על תיאורי הנוף הנפלאים של ההלך המתאר אותם, הרחבתי את הדיבור בפינה שהוקדשה לשיר "בדרך הגדולה" או בשמו השני "ענבלים". גם בשיר שלנו – הענן והאילן המצפים לבואו של אותו עובר אורח, שהנוף הוא הבית שלו. הוא סוגד אפיים ליפי הטבע, לחורשה הירוקה, לצמרות העצים, לכבשה ולאיילת, אך בעיקר לנוף האנושי – לאותה אישה בצחוקהּ.

אלתרמן הוא מלך המטאפורות וקיסר האוקסימורונים. מי עוד יכול לכתוב על דרך נפקחת לאורך, על ברקים שעוברים בטיסת נדנדות, על צמרת גשומת עפעפיים. ואיזו חריזה גאונית. ואיזו מוסיקליות מושלמת. איזה קצב וירטואוזי.

השיר הזה ממש מזמין הלחנה, אולם למעשה הוא עצמו כבר מולחן. כאשר קוראים אותו, המוסיקה יוצאת מאליה, השיר מתנגן ומזדמר מעצמו, מתוכו. המחזוריות שבמילים, המשחק החוזר עם המילה "עוד", הניגון שעוד חוזר, הדרך שעודנה נפקחת, עובר האורח שעוד מצפים לו, משתלבת בקצב ובחריזה כך שהמנגינה חייבת לבטא את המחזוריות הזאת, את ה"עוֹדִיוּת" הזאת. ואכן, המלחינים שהלחינו את הטקסט, לא יכלו להחמיץ זאת בלחנם.

לשיר מספר לחנים, ובהם של נעמי שמר וחנן יובל. שני לחנים היו לקלסיקה. הראשון, האהוב עליי ביותר, הוא של נפתלי אלטר, שהושר לראשונה בפי נירה גל, אך זכה לפרסומו והצלחתו הגדולים בביצועו של ברי סחרוף. את השיר הזה השמעתי בתכנית המיוחדת, המלאה, שהקדשנו פעם לשירת אלתרמן.

היום אשמיע את הקלסיקה השניה, שגם היא מקסימה – לחנו של נחום היימן, בביצועה של חוה אלברשטיין.

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת
יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ
וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת
שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת — —

— — שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרוֹקָה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.