על זאת וגם על זאת

את מאמרי "מלחמת מאה השנים" סיימתי בשירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו תיאר את האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל – אבדן האמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל.

בתגובה, נפנף מולי אורי יזהר בשירו של אלתרמן "על זאת" שפורסם במלחמת השחרור ובו יצא נגד פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, כהוכחה שהנה יש אלתרמן אחר. ולכאורה, אלתרמן של "על זאת" מנוגד אליי ולהשקפת עולמי ואף להשקפת עולמו של אלתרמן כפי שבאה לידי ביטוי ב"אז אמר השטן".

אני כופר מכל וכל בטיעון הזה. אלתרמן של "אז אמר השטן" ואלתרמן של "על זאת" חד הם, ואין שמץ של סתירה בין השירים. וכמו עם "אז אמר השטן", כך אני מזדהה בכל לבי גם עם "על זאת".

ב"על זאת" גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם במדורו השבועי "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם יזהר בן נחום, הוא הגדיר באוזניי את אלתרמן כ"אבי שוברים שתיקה" בזכות השיר הזה. אין שחר לטענה הזאת, שבעיניי היא חילול זכרו של המשורר הדגול.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך לתלות באילן גבוה כאלתרמן את מי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון ומנסים לדחוף את חיילי צה"ל ומפקדיו לטריבונל אנטישמי בהאג, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'… היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. אני רואה לנכון לשוב ולהציג את השיר האפוקלפיטי, שהתגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* "הזמן הירוק"

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: תוצרת הארץ

תוצרת הארץ / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.9.19

בספטמבר 1938, לפני 81 שנה בדיוק, התקיימה הבכורה של התכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא", שנקראה "חוזרים בתשובה".

"המטאטא" היה תיאטרון עברי סאטירי שפעל בתקופת היישוב העברי טרם קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1928 ל-1954. "המטאטא" היה במה פוליטית, שביטאה באמצעות מערכונים ופזמונים את רוח הציונות. השם "המטאטא" נגזר מתיאטרון אודיסאי שנקרא "המטאטא האדום". בראשית דרכו הוא פעל כקואופרטיב של השחקנים.

בתיאטרון הופיעו זמרים ושחקנים מן השורה הראשונה, וכתבו לו טובי המשוררים והפזמונאים והמלחינים. רבים מן הפזמונים שהושרו בו זכו לפופולריות ולחיים עצמאיים משל עצמם, וחלקם אף שרדו בזמר העברי במשך עשרות שנים.

המשורר הבולט ביותר שעבד עם תיאטרון "המטאטא" היה נתן אלתרמן. אלתרמן, שהיטיב לבטא את השקפת עולמו הפוליטית והחברתית ולהגיב על הנעשה בארץ, במה שכינה "שירי העת והעיתון" – "הטור השביעי" ב"דבר" ועוד לפני כן במדור "רגעים" ב"הארץ", עשה זאת גם בפזמונים קלילים לתיאטרון "המטאטא".

ציינתי בתחילת דבריי את התכנית המ"א. מדובר בתיאטרון סאטירי, הנדרש להתעדכן כל העת, ומכאן ריבוי התכניות שלו. השיר אותו נשמיע היום, "תוצרת הארץ", לקוח מתכנית זו. אגב, חמש שנים קודם לכן, הייתה ל"המטאטא" תכנית ששמה "המנון לתוצרת הארץ", ללמדך על המקום המרכזי של המאבק למען תוצרת הארץ בחיי היישוב. שירו של אלתרמן, הוא שיר הלל לתוצרת הארץ.

היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או כפי שנקראים היום משום מה בידי ההיסטוריונים שאימצו את הנראטיב הערבי – "המרד הערבי". הערבים הטילו חרם כלכלי מוחלט על היישוב העברי ותוצרתו, אך היישוב רק התחזק, גם מהבחינה הכלכלית. וחלק מן ההתמודדות הייתה התעמולה לשימוש בתוצרת הארץ. אך גם ללא קשר למאורעות, נעשה תמיד מאמץ לאומי לעודד את קניית תוצרת הארץ, כדי לחזק את הכלכלה של היישוב העברי.

מה היה הטריגר הספציפי לשירו של אלתרמן דווקא אז? על כך קראתי שתי גרסאות שונות. על פי גרסה אחת, מחה המשורר על "יריד המזרח", יריד מסחרי בינלאומי שנערך בתל אביב בשנות ה-30 והציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר "תוצרת הארץ". על פי גרסה אחרת, לא היה זה שיר מחאה, אלא דווקא שיר גאווה בעקבות השתתפות ביריד בינלאומי שהתקיים באיזמיר שבטורקיה, בו הוצג לראשונה ביתן מארץ ישראל. באותה תכנית של "המטאטא" הוקדש שיר נוסף, "עכשיו יריד", ליריד באיזמיר.

מילות הפתיחה של השיר מייצגות את מצב הרוח הקודר בקרב היישוב בארץ ישראל, השרוי זה שנתיים תחת מתקפת טרור קשה. לכן, "אם כבד לבבכם כעופרת, אם אבלה בגופכם הנשמה". המשורר רוצה לנחם את העם, מחפש מהיכן הוא יוכל לשאוב נחמה, ומוצא ששיר התוצרת הוא יהיה מקור הנחמה. הדור, הוא דור ימות המשיח, כלומר הדור שמגשים את חזון הדורות. אבל, המשורר מוצא שהדור הזה קצת מנמנם, ולקום מאחר. לכן הוא זקוק לנביא ומוכיח, תפקיד שבמידה רבה אלתרמן עצמו מילא, אך כאן הוא מתפשר, על לפחות שעון מעורר. ומה השעון צריך לעורר? אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. לא רק אהבה. קנאה. במובן של קנאות. הפניה למאזין, היא שאת כל צרכיו עליו למלא, לא על פי שיקול של טיב המוצר או מחירו, אלא על פי השיקול הפטריוטי, של רכישת תוצרת הארץ וחיזוק הכלכלה של היישוב. ובסך הכל, "יש הכל מתוצרת הארץ", יש גם מרור מתוצרת הארץ, אם תרצה מר ממוות לטעום.

לא הכל טוב ביישוב, והוא מבכה את בעיית הבעיות – הפילוג בתוכו בעיצומה של המערכה: אין אחדות באומה הנולדת, אין שרשרת ידיים אחת, אין כתף, אין חזית מאוחדת. לעומת זאת, מה יש? תוצרת מגוונת – כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ. באותה שנה נוסד גן החיות בתל-אביב, שפעל עד 1980. גם אליו התייחס אלתרמן: וישנו גן חיות, ובגן החיות – אריות מתוצרת הארץ.

אלתרמן מתייחס בשיר גם לעליה החמישית, שרובה הייתה עליה מגרמניה, בעקבות עליית היטלר לשלטון. והוא כותב: "ובתולות בת ציון מדברות באקצנט גרמנית מתוצרת הארץ".

הוא חוזר לתיאור המצב הביטחוני: ושנתיים וחצי בוערת האש בשדות מתוצרת הארץ. נדמה לי שתושבי מערב הנגב יכולים להזדהות עם השורה הזאת, כבר שנה וחצי.

והוא מסיים שאמנם השלטון הוא אנגלי, אך גם הוא משתמש בשיטות מתוצרת הארץ.

ב-1985 הוציא אריק איינשטיין, יחד עם שם טוב לוי, תקליט ששמו "תוצרת הארץ", ולאחר מכן צילם את כל שירי התקליט לתכנית טלוויזיה. ששה מעשרת שירי התקליט הם של אלתרמן (השאר הם של ביאליק, אברהם חלפי, לאה גולדברג ועמנואל זמיר). שיר הנושא הוא "תוצרת הארץ", שירו של אלתרמן, בלחנו של שם טוב לוי. שם טוב לוי היטיב לפתוח את השיר במנגינה נוגה, המתאימה לפתיחה על הלב הכבד כעופרת, והחל בשעון המעורר הוא עובר ללחן קצבי מאוד.

כהקדמה לשיר, אריק פותח במבטא פולני כבד, במילים: "נו באמת שם טוב, אני ביקשתי סול מז'ור ואתה נותן לי פה מז'ור, מה זה?!" במבטא הזה הוא שר את בית הפתיחה של השיר. בקטעי נגינה בשיר, בעיקר סולו סקסופון של ירוסלב יעקבוביץ', אריק איינשטיין, שוב במבטא פולני, קורא קריאות של תגרן בשוק: "רק היום! לא לשים בסל בטעות רבותיי!… של מי התיק הזה?" וכו'. וכאשר הוא שר על בתולות בת ציון היקיות, הוא שר זאת במבטא יקי כבד. הקליפ מלוּוה בתמונות וסרטונים מתקופת המנדט וכרזות תעמולה לתוצרת הארץ.

בין הקריאות כתגרן, המלוות את השיר, מופיעה גם הקריאה: "כחול לבן, רבותיי!" וכדי שלא אגלוש חלילה לתעמולת בחירות, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה-22, נעצור כאן.

אם כבד לבבכם כעופרת
אם אבלה בגופכם הנשמה
האזינו לשיר התוצרת
שאבו מתוכו נחמה

זה הדור דור ימות המשיח,
מנמנם ולקום מאחר.
הוא זקוק לנביא ומוכיח
ולפחות – לשעון מעורר.
לעורר אהבה וכבוד וחיבה
וקנאה
לתוצרת הארץ!
לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה
לגבינה
מתוצרת הארץ!
אם רצית מתוק מסוכר לכבוד חג
לך לבחור
מתוצרת הארץ!
אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג
יש מרור
מתוצרת הארץ!
יש מכל הזמנים, יש מכל המינים
הב כוחות
לתוצרת הארץ!
אך שומעים יהודים ואינם מבינים
יש מוחות…
מתוצרת הארץ!

אין אחדות באומה הנולדת
אין שרשרת ידיים אחת
אין כתף, אין חזית מאוחדת
אבל יש, אבל יש לא מעט –
אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות
מפליאות
מתוצרת הארץ!
וישנו גן חיות ובגן החיות
אריות
מתוצרת הארץ!

בסדרים ונימוס אל תשאל לפטנט
זה תמיד
מתוצרת הארץ!
ובתולות בת ציון מדברות באקצנט
גרמנית
מתוצרת הארץ!
ושנתיים וחצי אוכלת האש בשדות
מתוצרת הארץ!
ואנגלי השלטון, אך גם הוא משתמש
בשיטות…
מתוצרת הארץ.

פינתי השבועית ברדיו: עוד חוזר הניגון

עוד חוזר הניגון / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.10.18

צרור פנינים שדליתי מתוך מסה של המשורר הדגול חיים גורי, שהלך השנה לעולמו (כמובן, בדילוגים): "להיות בן חמש-עשרה ולקרוא לראשונה ב'כוכבים בחוץ' בשנת הופעתו, 1938, בהוצאת 'יחדיו'. ספי חברי, בן גילי, הביא אליי את הספר הזה. הוא אמר לי: 'הגיע הזמן שתקרא משהו טוב ואחר'. ישבנו על הדשא ליד בית הוריי. זה היה בקיץ, אם אינני טועה, בשעות אחר הצהרים, על סף השקיעה. התחלתי לדפדף בו… הייתי כבן חמש עשרה. כבר אינני זוכר כמה זמן עיינתי עיון ראשון, מדופדף וחופז, בספר הכרוך בכריכת בד אפורה כחלחלה. אני זוכר שהערב ירד חמים ולח על עירנו… ספי ניחש לפי חיוכו מה צפוי לי בפגישה עם הספר הזה, הפלאי והרע, המסוכן לנשמות, לפחות לנשמתי שלי הנגועה כבר, הממתינה לו, לעוצמת מדוחיו, בלי שידעה זאת. … אני עוסק בפגישה האחת ההיא עם הספר הזה הֶחתום, הסמוי והֶחָשֵׁך, המסרב להתפענח עד תום ונשאר באותו מסתורין הֶעתיד ללוותו… ואני ישבתי על הדשא התל אביבי, באור הערב הקיצי והרך… נמשך ונבעת ויודע שמשהו קרה לי… 'כוכבים בחוץ' היה היופי הֶאחר, משהו הקרֵב… איזו הזמנה למסע אל מחוזות שלא נודעו לי, אל משהו חוצלארצי. המטפוריקה המדהימה, הריתמוס ההוא, המאגי והמהפנט, החריזה הווירטואוזית, ועל כל אלה איזו סתימות המסרבת להתפענח ולהתמסר עד תום, שדווקא בה שוכן הכישופי… הייתי עד להתגלות… עוד לא כתבתי אז. אך כאשר התחלתי לימים לכתוב היו בי 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'. אני מודה באשמה. לא צריך להפעיל עליי… 'לחץ פיזי מתון', כדי שאודה בכך".

עד כאן חיים גורי. חוקר הספרות, חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון כתב על "כוכבים בחוץ": "הספר הזה הוא בגדר מעשה נסים, כישוף, שאין הסבר משכנע להופעתו".

80 שנה חלפו מאז צאתו של "כוכבים בחוץ" – הספר ששינה את השירה העברית. הספר שהפך באחת את נתן אלתרמן עול הימים, בן ה-27.5, לגדול השירה העברית. היה זה קובץ שיריו הראשון של אלתרמן. הוא נחשב לחשוב ולטוב בספריו (אני דווקא אוהב במיוחד את "שירי עיר היונה", שהביקורת קטלה).

יותר משלושים שנה מאוחר יותר, כתבה נעמי שמר בהתפעלות ובהתרגשות על ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני. ומה שריגש אותה במיוחד, היו אותם "ספרי שירה קטנים על מדפים / שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ". והיא ממש שפשפה את עיניה, כשראתה את הפלא.

נעמי שמר הלחינה את השיר היפה ביותר, לטעמי, בספר, אחד השירים האהובים עליי ביותר, שכבר השמענו אותו בפינה זו: "פגישה לאין קץ". את שמו של הספר, "כוכבים בחוץ", לקח אלתרמן משורה בשיר זה: "אל תניחי לו שיאפיל כחדר / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".

הספר "כוכבים בחוץ" נפתח בשורות:
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

השיר המקסים הזה הוא מעין תמצית שירתו של אלתרמן. למשל, מוטיב ההלך, עובר האורח, גיבור רבים משיריו והמספר ברבים משיריו. מיהו אותו עובר אורח? האמן. המשורר. זה שגם כאשר הוא בפנים, בתוך ההוויה, הוא מביט בה גם מבחוץ, כעובר אורח.

מוטיב הדרך, אף הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. עובר האורח, האמן, הוא מעין זָמר נודד, הֶלך תמידי, העובר ממקום למקום, עובר ושר ומספר.

גם הניגון, השב וחוזר, שאי אפשר להיפרד ממנו, הוא מוטיב אלתרמני טיפוסי. אף שאין זה שיר לאומי, אני רואה בו גם מסר לאומי תרבותי – ביקורת על ניסיון השווא לזנוח את הניגון היהודי, את התרבות המסורתית. זהו ניסיון שווא, ניסיון סרק. הניגון הזה חזק מאתנו, והוא יחזור שוב ושוב.

על תיאורי הנוף הנפלאים של ההלך המתאר אותם, הרחבתי את הדיבור בפינה שהוקדשה לשיר "בדרך הגדולה" או בשמו השני "ענבלים". גם בשיר שלנו – הענן והאילן המצפים לבואו של אותו עובר אורח, שהנוף הוא הבית שלו. הוא סוגד אפיים ליפי הטבע, לחורשה הירוקה, לצמרות העצים, לכבשה ולאיילת, אך בעיקר לנוף האנושי – לאותה אישה בצחוקהּ.

אלתרמן הוא מלך המטאפורות וקיסר האוקסימורונים. מי עוד יכול לכתוב על דרך נפקחת לאורך, על ברקים שעוברים בטיסת נדנדות, על צמרת גשומת עפעפיים. ואיזו חריזה גאונית. ואיזו מוסיקליות מושלמת. איזה קצב וירטואוזי.

השיר הזה ממש מזמין הלחנה, אולם למעשה הוא עצמו כבר מולחן. כאשר קוראים אותו, המוסיקה יוצאת מאליה, השיר מתנגן ומזדמר מעצמו, מתוכו. המחזוריות שבמילים, המשחק החוזר עם המילה "עוד", הניגון שעוד חוזר, הדרך שעודנה נפקחת, עובר האורח שעוד מצפים לו, משתלבת בקצב ובחריזה כך שהמנגינה חייבת לבטא את המחזוריות הזאת, את ה"עוֹדִיוּת" הזאת. ואכן, המלחינים שהלחינו את הטקסט, לא יכלו להחמיץ זאת בלחנם.

לשיר מספר לחנים, ובהם של נעמי שמר וחנן יובל. שני לחנים היו לקלסיקה. הראשון, האהוב עליי ביותר, הוא של נפתלי אלטר, שהושר לראשונה בפי נירה גל, אך זכה לפרסומו והצלחתו הגדולים בביצועו של ברי סחרוף. את השיר הזה השמעתי בתכנית המיוחדת, המלאה, שהקדשנו פעם לשירת אלתרמן.

היום אשמיע את הקלסיקה השניה, שגם היא מקסימה – לחנו של נחום היימן, בביצועה של חוה אלברשטיין.

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת
יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ
וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת
שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת — —

— — שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרוֹקָה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

שמות ז: יורים ובוכים (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

עשר המכות שהכה הקב"ה את מצרים החלו בפרק ז – המכה הראשונה, מכת הדם.

כאשר אנו מונים בקול את מכות מצרים בהגדה של פסח, אנו מטפטפים טיפות יין מן הכוס החוצה, טיפה כנגד כל מכה ממכות מצרים.

למה אנו עושים זאת? מה מקור המנהג? רבי יצחק אברבנאל שייך את המנהג לפסוק ממשלי "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ". אנו שמחים על הניצחון, אך לא על מפלת האויב. וכיוון שיין ישמח לבב אנוש, כאשר אנו מפחיתים מכמות היין בכוס, אנו מפחיתים את השמחה לאידם של המצרים.

יש שיציגו זאת כצביעות. אם איננו רוצים לשמוח, מדוע אנו שמחים ומונים את המכות בקול ואם אנו רוצים לשמוח, למה אנו מפחיתים מן השמחה? מה זה, יורים ובוכים?

****

הביטוי "יורים ובוכים" הוא כינוי גנאי שהודבק למשתתפי "שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים, שדיברו על הקשיים והדילמות שלהם כלוחמים במלחמה. הם הותקפו משני הצדדים; מן "הקוהרנטים" שבשני הצדדים. מן ה"יורים ואינם בוכים" ומן ה"בוכים ואינם יורים". מאלה הסולדים מהמושג "טוהר הנשק" אם כיוון שאינם מאמינים שנשק יכול להיות טהור ואם כיוון שהם חושבים שנשק אינו צריך להיות טהור. מאלה הסולדים מהמושג מוסר לחימה, בין אם הם סבורים שלחימה אינה יכולה להיות מוסרית ובין אם הם סבורים שלחימה אינה צריכה להיות מוסרית.

אלה מתלהבים מן ההרג, מן הקטל ואין להם כל עכבות מוסריים. מה החרטה הזה של מוסר לחימה? הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. אלה האנשים המאשימים את פיקוד צה"ל בהרג חיילי צה"ל בשל הקפדה יתרה על עקרונות מוסר הלחימה, כי "עדיף אלף ילדים ערבים הרוגים על חייל אחד שיישרט בקרב". אלה שמעלים סטטוס המציג כמופת שיסוי כלבים בעציר פלשתינאי, בשמחה לאיד ובהתפעלות. בספרו "בשדות פלשת 1948" מתאר אורי אבנרי תיאורים אירוטיים של תענוג סחיטת ההדק והרג האויב, באקסטזה של הרג. אלה היורים שאינם בוכים.

ומצד שני, אלה שבוכים ואינם יורים. יש בתוכנו מי שרואים אידיאל בנדודי בני ישראל במדבר, שהיו מעדיפים להיתקע שם, ללא אחריות לחיים אמתיים וללא מחירה של האחריות. אלה הסבורים שעדיף שלא תהיה לנו מדינה, כדי שלא יהיה צבא, כדי שלא תהיה משטרה, כדי שלא נידרש להילחם, כדי שלא נהרוג.

הפילוסוף היהודי גרמני הרמן כהן (1842-1918) ראה את הסיבה והמהות לקיום העם היהודי בהפצת תורת המוסר האוניברסלי של הנביאים. ליהודים שליחות גדולה, להיות אור מוסרי ורוחני לגויים. מוסריות היהודים תלויה בהיותם מחוסרי מדינה. לדעתו, ליהדות יש מקום רק בעולם הרוח ולפיכך עליה להתרחק מהחיים הגשמיים. הוא התנגד בכל תוקף לציונות, כיוון שהיא שאפה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה. הוא העדיף את העם היהודי כעם א-היסטורי, מחוץ ומעל להיסטוריה, מפורד ומפוזר בין העמים. "האם סבלנו את כל הסבל הנורא לאורך ההיסטוריה כדי להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח?", הוא שאל.

החרה החזיק אחריו תלמידו, הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוויג (1886-1929). האידיאל שלו היה הרוחניות הטהורה של העם היהודי, ובה הוא ראה את תרומתו של העם היהודי לתרבות האנושית. הוא טען שליהדות יש מקום רק בעולם האידיאות והציונות מקלקלת את היהדות, כיוון שהיא מורידה אותה לעולם החומר. תרומתה של היהדות נובעת מהיותה אומה ללא ארץ, אדמה ומדינה, מעל ההיסטוריה והפוליטיקה.

אי אפשר להתעלם מן הקסם שברוחניות הזאת, אך זהו הבל ורעות רוח. הרוחניות שבגולה מיצתה את עצמה בשואה, אם כי יש מי שמתעקשים לאחוז בה, בצורה זו או אחרת עד היום, כולל במדינת ישראל.

הציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה, לחומר, למציאות הארצית. היא החזירה את העם היהודי לקחת אחריות על חייו. ולאחריות יש מחיר. הציונות הביאה להקמת מדינה יהודית, עם פוליטיקה, ממשלה, צבא, שב"כ, משטרה, ועם הכורח להילחם, להרוג ולהיהרג, כדי להתקיים במרחב המסרב לקבל את זכות קיומנו.

וכיוון שהמציאות הזאת אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו, נמשיך לבנות מדינה וחברה וליצור תרבות, כשיד אחת אוחזת בשלח.

המלחמה מציבה בפנינו אתגרים ומבחנים רבים. אנשי ה"בוכים ולא יורים", הלועגים ל"יורים ובוכים", ל"טוהר הנשק" ול"מוסר הלחימה", הפכו לבדיחה את האמת המובהקת, שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

****

נתן אלתרמן פרסם במלחמת השחרור את שירו "על זאת", בטור השביעי, כאשר הגיעו אליו ידיעות על פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, רצח מכוון של אזרחים ערבים; רצח לשמו, ללא סיבה. הוא גינה את המעשה במילים קשות:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח – "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי כָּךְ!

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. הוא ראה באובדן האמונה בצדקת הציונות את השטן, המסוכן יותר מכל איום של כל אויב, והוא היחיד שעלול לגבור עלינו. אם השטן הזה יגבר, אפילו השמים יחווירו מאימה.

לכך ייחד את שירו האחרון, שכתב כשבועיים וחצי לפני מותו, כמעט שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר האפוקלפיטי, המקדים את זמנו וחוזה את התופעה החולה של הפוסט ציונות, התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

– אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת".

****

אין סתירה בין שמחת הניצחון לבין אמפתיה כלפי האויב המנוצח, כפי שאין סתירה בין החתירה לניצחון לבין שמירה על מוסר הלחימה.

ולכן אין סתירה בין אזכור מכות מצרים לבין טפטוף היין. כן, יורים ובוכים.

* 929

נערה ונער

במשך שנים רבות נאלץ חיים גורי להתמודד עם אשמה שהוטחה בו – בשירו "הרעות", שהוא בעל מעמד המנוני כמעט, הוא התייחס רק לצברים החסונים והשזופים, והתעלם מן העולים החדשים מאירופה, מן המזרחים, ומן הדתיים. עובדה… הוא כתב על "יפי הבלורית והתואר".

מי שטוען את הטענה הזאת – במומו פוסל. הרי הוא מעיד על עצמו, כמי שרואה רק באותם צברים את "יפי הבלורית והתואר".

גורי נפגע מן ההאשמה וכעס עליה. "מה, כולם היו יפי בלורית ותואר"? סנטו בו. והוא השיב, שהם מתו צעירים באביב חייהם, וככאלה הם היו בעיניו יפי בלורית ותואר. והשיר נכתב על נופלי תש"ח, ותיקים ועולים מכל העדות.

****

ברוח זו ניתן לשאול, מי הם הנערה והנער שעליהם כתב מורו ורבו של גורי, נתן אלתרמן, בשירו "מגש הכסף"?

ב-19 בדצמבר 1947, פרסם אלתרמן במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", את השיר "מגש הכסף". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה. בשירו "מגש הכסף", אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס
האחד, אין שני…

היא לטקס תיכון, היא תקום למול סער
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעברו הם
הלוך והחרש
לא החליפו בגדים, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים…
דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך אמרו ונפלו לרגליה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה והלוחמים על הקמת המדינה, הנערה והנער.

מיהם אותם נערה ונער?
ארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, שבוע לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ"ח, וכאשר הפלמ"ח היה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכבר שילם מחיר דמים כבד, פרסם אלתרמן את שירו "מסביב למדורה". בשיר זה העלה אלתרמן על נס את לוחמי הפלמ"ח, על אורח חייהם הצנוע והפשוט, ועל נשיאתם בעול המלחמה. השיר הזה מתכתב עם "מגש הכסף". גם בו מתנהל שיח בין הלוחמים והאומה. גם כאן הדיאלוג מתנהל במעין טקס, ובו האומה משתחווה ללוחמים ובוכה, על ספו של הדרור.

בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על ספו של הדרור
משתחווה ובוכה, הבינוה.

אולם כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה "עדת נערים בני בלי שם" – הפלמ"חניקים מ"מסביב למדורה", אלא הלוחמים כולם. ובשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי.

כך למשל בשיר "אחד מן הגח"ל". הגח"ל הוא "גיוס חוץ לארץ" – החיילים שעלו במהלך המלחמה מן הגולה; שורדי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. 20 אלף מלוחמי תש"ח הם בני הגח"ל, כרבע מכוחו הלוחם של צה"ל. ורבים רבים מהם נפלו במלחמה, בטרם הספיקו להכיר את הארץ עליה נלחמו.

ב-31 בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר "אחד מן הגח"ל". השיר פורסם לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האוניה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

מסיפון אוניה מתנודדת.
הוא ירד אל רציף הנמל.
וחכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק.
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קר ללחום את מלחמת הדור

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו,
אשר לנו היה למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

האחד והאחת מהגח"ל, אף הם הנערה והנער, מגש הכסף שעליו ניתנה לאומה מדינת היהודים.

וכך גם נתן אלבז, העולה ממרוקו שעסק בפירוק רימון ובטעות הפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראה חיילים סביבו, והבין שאם יזרוק את הרימון חבריו עלולים להיפגע, הוא אחז ברימון בידיו ורץ עם הרימון אל מחוץ לקהל תוך שהוא צועק "רימון, רימון", ובתום ארבע השניות הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. האירוע הטרגי התרחש בשנת 1954. אלתרמן כתב את השיר "על החייל אלבז".

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ
אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.
רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,
כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

אלתרמן משתמש ב"הפוך על הפוך" בסטיריאוטיפ על "המרוקאי", החמום והנמהר. בזכות תכונות אלו, לא היו לו מעצורים, והוא דהר "כמו פרא".
הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם
וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

והשיר מסתיים במילים:
כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ
מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.
שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,
אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ-
שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.
הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,
עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

אם ב"מסביב למדורה" האומה משתחווה, כאן הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך, ואפילו ריבונו של עולם מוטל פעור פה ונדהם, לנוכח גבורתו של אלבז, אותו "בן מרוק".

אליפלט הוא כנראה צבר, אך לבטח לא המיתולוגי; לא החבר'המן, כפי שנהוג היה לומר אז; היום קוראים לזה "קוּל", "מגניב". לא, אליפלט לא היה קול. להיפך –

כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

וגם כאן, ברגע המבחן, דווקא הוא, ואולי דווקא בשל אותן תכונות, חירף את נפשו בגבורה עילאית.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אז מיהם הנערה והנער, יפי הבלורית והתואר – מגש הכסף שעליו נתנה לנו מדינת היהודים? אלה הפלמ"חניקים שמסביב למדורה, והאחד מן הגח"ל, ונתן אלבז ואליפלט.

ובימים אלה, שיש מי שכל כך חשוב להם להצית את האש הזרה של השנאה העדתית, כדאי שנזכור זאת.

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: בדרך הגדולה (ענבלים)

בדרך הגדולה (ענבלים) / להקת ששת
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 25.12.17

גם השנה, כהרגלנו, בתכנית האחרונה של השנה למניינם, נפתח את השידור בפינת הסטטיסטיקה. מי היוצרים והמבצעים שהרביתי להשמיע את שיריהם יותר מאחרים בתכנית. זו עשיריית היוצרים והמבצעים המושמעים ביותר בפינה זו, בשבע שנותיה:

10. אהוד מנור, אריק לביא, בני אמדורסקי, יהורם גאון – 9 השמעות כל אחד.
9. יהונתן גפן, מיקי גבריאלוב – 10 השמעות כל אחד.
8. מתי כספי – 11 השמעות.
7. יאיר רוזנבלום, סשה ארגוב – 12 השמעות כל אחד.
6. שלום חנוך – 13 השמעות.
5. חיים חפר – 16 השמעות.
4. אלתרמן – 19 השמעות (כולל השיר שנשמע היום).
3. חוה אלברשטיין, מאיר אריאל – 22 השמעות.
2. נעמי שמר – 32 השמעות.
ובראש – אריק איינשטיין עם 34 השמעות.

אנחנו מציינים היום 40 שנה לצאתו של תקליט מופת, אחד התקליטים האיכותיים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית, תקליטה של להקת "ששת", ששמו כשם הלהקה – "ששת".

בשנות ה-70 הייתה תופעה במוסיקה הישראלית, שנהוג לכנותה "קצת אחרת", הן על שם אחד ההרכבים המייצגים אותה, והן בשל האחרוּת שלה במוסיקה של התקופה. היו אלה מספר הרכבים איכותיים ביותר, של מוסיקת רוק מתקדם, קצת אוונגרדי, עם נגיעות של ג'אז ומוסיקה קלאסית, עם הקפדה על איכות גבוהה גם במחיר פגיעה במסחריות ובפופולריות, והקפדה על איכות הטקסטים, כולל הלחנת שירי משוררים. היה זה במקביל לצמיחת הרוקנרול הישראלי שגיבוריו הגדולים הם שלום חנוך ואריק איינשטיין, אך קצת אחרת. הדמויות המרכזיות של הסוגה הזאת היו מתי כספי, שלמה גרוניך, שם טוב לוי, יוני רכטר, שלמה יידוב וקלפטר, ובהרכבים השונים ניתן לראות כיסאות מוסיקליים, תרתי משמע, של אותן דמויות. ההרכבים הבולטים בסוגה הם "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך, "קצת אחרת" של גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב, "14 אוקטבות" של יוני רכטר, אבנר קנר וזוהר לוי ו"צליל מכוון" של קלפטר, שלמה יידוב ושם טוב לוי. אפשר לציין במידה מסוימת גם את ההרכבים "אחרית הימים" ו"כיף התקווה הטובה" כמשיקים לז'אנר. שתי זמרות צעירות הנקשרות עם הסוגה הן נורית גלרון, שלהקת "קצת אחרת" הייתה להקת הליווי שלה בראשית הדרך ויהודית רביץ, סולנית להקת "ששת".

להקת "ששת", שפעלה ב-1977, היא להקה איכותית מאוד ותקליטה היחיד הוא לא פחות מיצירת מופת. ששת הוא חברו השחור של רובינזון קרוזו, ושמו הושאל לשם הלהקה, כיוון שזו שישיה – ההרכב מנה שישה מוסיקאים.

הדמות המרכזית בהרכב, מי שהקים אותו והנהיג אותו, הוא שם טוב לוי, שכבר היה מוסיקאי מצליח ומוכר, שיצר תקליטים עם אריק איינשטיין והיה חבר בלהקת "קצת אחרת". שם טוב לוי שר וניגן על חליל צד וחליליות. שאר חברי ההרכב היו צעירים ובלתי מוכרים, רובים אך השתחררו מצה"ל. החברים הם יהודית רביץ – הסולנית שגם ניגנה בגיטרה אקוסטית וכלי הקשה, שמוליק בוגדוב – גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית וקולות, עדי רנרט – קלידים וקולות, שמוליק ארוך – בס, כלי הקשה וקולות ואיקי לוי – תופים וכלי הקשה.

מבחינת הזמרים הצעירים, עצם ההזמנה להרכב עם שם טוב לוי הייתה הזדמנות גדולה וזכות גדולה ומרגשת. אולם הצביון הבלתי מסחרי בעליל ובמודע של הלהקה, לא אפשר את הצלחתה. יהודית רביץ הגדירה אותה בדיעבד כ"להקה סודית".

ההרכב יצר מוסיקה איכותית ביותר, אך כזו שלא עניינה את הקהל. אף אולם לא הזמין אותם להופיע מול כסאות ריקים, מלבד בית ליסין, שנתן להם צ'אנס. וכך, אחרי חצי שנת פעילות ומעט מאוד הופעות, הם חדלו לפעול. מה שעוד תרם להפסקת פעילותם, היה נסיקתה המטאורית של יהודית רביץ, בעקבות הופעתה בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה, בשירה "סליחות". כאשר הלהקה הופיעה לאחר הפסטיבל עם הרפרטואר שלה, את הקהל עניין רק דבר אחד – שיהודית רביץ תשיר את "סליחות", שהיה קצת זר לסגנון ההרכב.

ודווקא אחרי שהלהקה התפרקה, היא קיבלה פתאום הצעה מפתיעה מחברת CBS, להוציא תקליט, שיתעד את פעילותה. בזכות היוזמה הזאת, החומר המובחר והאיכותי שלה ניצל מתהום הנשיה. גם התקליט היה בתחילה כישלון מסחרי, אולם אט אט הוא חלחל, והוא נחשב לאחד התקליטים הטובים והאיכותיים בתולדות המוסיקה הישראלית, וגם ההקלטה שלו נשמעת איכותית מאוד, בוודאי בהשוואה להקלטות מאותה תקופה.

בימי נעוריי, חבריי הקרובים ואני אהבנו מאוד את הסוגה הזאת, האזנו לתקליטים של ההרכבים שציינתי, ואני אהבתי במיוחד את "ששת".

עטיפת התקליט מיוחדת. מצדה הקדמי – צילום משותף של ההרכב. על כל דמות בתמונה, משוח קו בצבע מסוים. צדה האחורי הוא שרטוט הקו החיצוני של הצילום, כשעל כל דמות כתוב מספר בצבע של הקו שעל הדמות בצד הקדמי, כמקרא של מפה ובאופן שממחיש את ששת חברי השישיה. מה שמייחד את התקליט, גם בהשוואה לשאר הרכבי "קצת אחרת", הוא הגיוון וריבוי ההשפעות: שילוב של מוזיקה בלקנית, מזרחית, ישראלית עממית, עם מוטיבים קלאסיים של רוק מתקדם, ג'אז וסמבה. והתוצאה היא סינרגיה תרבותית נפלאה. למשל, הקטע האינסטרומנטלי (בנגינה ובקולות) "דבקה" מתחיל בריקוד ערבי ומסתיים כיצירת רוק.

בתקליט 9 יצירות, מתוכן 5 אינסטרומנטליות וארבעה שירים. מבין ארבעת השירים 3 שירי משוררים – אלתרמן, דוד פוגל ויונתן רטוש ופזמון של יעקב גלעד. 7 מהלחנים הם של שם טוב לוי, אחד של יהודית רביץ ואחד של שמוליק ארוך. הקטעים האינסטרומנטליים הם "צבעים", "7/8", "דבקה", "דינוזאורוס הבן" ו"פה מינור". השירים הם: "בדרך הגדולה" של אלתרמן, "לו באת" של רטוש, "בלילות הסתיו" של פוגל ו"סמבה ברגל שמאל" של גלעד.

שני השירים היפים ביותר בעיניי הם "בדרך הגדולה" ו"בלילות הסתיו". הם גם דומים זה לזה, הן בלחן של שם טוב לוי, והן בתוכן – שניהם מתארים נוף קסום טבעי הנגלה לעיניו של הלך.

"בדרך הגדולה", המוכר יותר כ"ענבלים" על שם המילה הראשונה שבו, הוא מתוך "כוכבים בחוץ", ספר השירה של אלתרמן שחולל מהפיכה בשירה העברית ונחשב עד היום לאחד מספרי השירה העברית הגדולים ביותר.

זהו שיר קצר מאוד, תמציתי ופשוט, בוודאי ביחס למורכבות של שירת אלתרמן. ההלך הולך בדרך הגדולה, ומתפעם מן הנוף הקסום, האלוהי, האינסופי שנגלה לנגד עיניו. נוף פסטורלי כפרי, עם אגלי הטל הנוצצים כזכוכית ומתכת מבין עלי העצים. עם הבארות הירוקות לצד הדרך. ועם שדות החיטה המוזהבים. המרחבים הם אינסופיים, ומסביב דומיה, ורק דנדון הענבלים של הכבשים במרעה נשמע ברקע.

ההלך הולך בדרך, מתמלא במראות הללו, וחש שהוא חלק ממשהו אינסופי, שאפילו המוות אינו יכול לשים קץ לחוויה של התערות האדם בתוכו, והשיר מסתיים במילים "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת".

אני לוקח את השורה הזאת למקום נוסף – לנצחיותה של היצירה ובעטיה – נצחיותו של היוצר. גם כאשר המשורר מת, יצירתו משאירה אותו בחיים, ולכן תיאור המוות שלו הוא "ואמות ואוסיף ללכת".

שם טוב לוי היטיב להמחיש בלחנו את אווירת השיר ואת ההתפעלות מיפי הטבע וכך גם הביצוע המושלם של הלהקה בנגינה וקולות, סולו הפסנתר של עדי רנרט בפתיחה שממחיש את צעדיו הכבדים של ההלך, ואליו מצטרף חליל הצד של שם טוב לוי הממחיש את רשרוש העלים ודנדון הפעמונים, ושירת הסולו של יהודית רביץ.

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת
וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.
דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֹקוֹת,
מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.