צרור הערות 2.8.17

* אתיקה מקצועית – חובתו ומחויבותו של פרקליט הן העמדת טובת הלקוח בראש מעייניו. שפטל לא פעל על פי האתיקה המקצועית. האם משפחת אזריה תפטר אותו, או תיתן לו להמשיך להזיק לאלאור?

* הראיה החדשה – עו"ד שפטל ממשיך להתאכזר ללקוחו, ובמקום לנסות להקל בעונשו, הוא משתמש בו ככלי משחק למימוש תאוות הרייטינג שלו. לכן, הוא דוחף לערעור בעליון. בנדיבותו, הוא מבהיר שאם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל רוצים שאזריה יגיש בקשת חנינה, הוא מוכן לפתוח במו"מ, אחרי שהם יגישו הצעה מסודרת. איזו מודעות עצמית. לא יאומן.

אז הוא יגיש ערעור לעליון. נו, ומה יהיה לו לומר, אחרי ששתי ערכאות הפריכו מכל וכל, פה אחד, את כל טענותיו כעפרא דארעא? איזו ראיה חדשה יציג בפני בית המשפט העליון? אה. הוא יטען שאייזנקוט שמן.

* חוק הרדיקלים השלובים – השמאלימין הרדיקלי מנסה להוכיח באותות ובמופתים, שמה שעשה אלאור אזריה, זו דרכו של צה"ל מימים ימימה.

* בוז – אני בז מעומק נשמתי לכל סמרטוט עלוב נפש, המתגאה בפייסבוק שיסית את ילדיו להשתמט ולערוק מצה"ל, במחאה על כך שהוא לא הפך לכנופיה. אני מאחל לאותם סמרטוטים, שהילדים שלהם יצפצפו עליהם, כי הם פטריוטים הנאמנים למדינה, ולא ישראלים על תנאי.

* חטיפת הילדים – לא שמעתי חדשות לאחרונה. יכול להיות שהתחילו לחטוף ילדים לצבא? לא, פשוט אני שומע כל מיני קשקושים על "הילד"… פספסתי משהו?

* צרור הערות על השב"כ והמתקפות עליו – הדלפות מן הקבינט המדיני ביטחוני הן עבירה על החוק ופגיעה בביטחון.

אם נכון המידע שהודלף מן הקבינט, לפיו השב"כ המליץ לא להציב מגנומטרים, בניגוד לעמדת המשטרה – בעניין הזה אני בעד עמדת המשטרה.

הגם שאיני תומך בעמדת השב"כ בנדון – אני רואה כחובתו של השב"כ להמליץ לקבינט המלצות על פי הבנתו המקצועית.

השב"כ הוא גורם ביטחון ומודיעין רציני ומוערך מאוד בעולם, אך הוא אינו חף מטעויות. הוא שגה לא אחת בעבר. לדעתי, הוא שגה גם בנושא הזה.

מותר לבקר את השב"כ, כפי שמותר לבקר כל גוף אחר.

בין ביקורת לגיטימית על השב"כ, לבין השתלחויות מתלהמות ודמגוגיות של פוליטיקאים פופוליסטיים ורודפי רייטינג כדוד ביטן ומירי רגב, פעורה תהום. לתהום הזאת קוראים נורמטיביות, אחריות, ממלכתיות, רצינות.

לוחמי השב"כ מחרפים את נפשם מידי יום ומידי לילה כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת קיום הדמוקרטיה הישראלית. רק אפס מאופס ודמגוג עלוב כח"כ דוד ביטן, יכול להרשות לעצמו לכנות אותם "פחדנים".

דוד ביטן הוא נער השליחויות של נתניהו. הוא משתלח בשב"כ כדי להטיל עליהם את האחריות על כניעתו של נתניהו. העובדה שנתניהו לא העמיד אותו במקומו, משמעותה היא גיבוי של נתניהו לדבריו.

יציאתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ להגנת השב"כ מפני המתקפה הפרועה של רגב וביטן, מוצדקת. עם זאת, הביטוי שלו שהשניים "לא השלימו את המעבר מקוף לאדם", היא אמירה חצופה, קיצונית ולא ראויה.

הטענה שהוטחה כלפי דן חלוץ, כאילו דבריו הם גזענות נגד מזרחים, מגוחכת. הרי הוא עצמו מזרחי.

* מאמין ביועץ המשפטי – עסקת עד המדינה הנרקמת עם ראש הסגל של נתניהו לשעבר, ארי הרו, מפריכה את ההשמצות נגד היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, כאילו הם גוררים רגליים בחקירת פרשיות השחיתות של נתניהו. ההיפך הוא הנכון. אין לי ספק, שהם פועלים במרץ כדי להגיע לחקר האמת, ולבער את השחיתות. אני משוכנע, שאם תהיינה בידיהם ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום נגד נתניהו, הם יגישו כתב אישום. אם לא תהיינה בידיהם ראיות מספיקות, הם לא יגישו כתב אישום. הם אמונים על ראיות, להבדיל ממשפט הרחוב.

ולא פחות חשוב לחזור על האמירה העקרונית, שמה שאזרחים במדינה דמוקרטית צריכים לדרוש מהנהגתם אינו רק לא לרדת מתחת לסף הפלילי, כלומר לא להיות עבריינים פליליים, אלא לא לרדת מתחת לרף מוסרי של ניקיון כפיים, מוסר ציבורי ודוגמה אישית. אך באשר לעניין הפלילי, יש לתת לגורמי אכיפת החוק לבצע את תפקידם ללא לחץ הרחוב.

* סקירה מודיעינית – יצחק לאור מדוכא. מה שמדכא אותו אלו ההפגנות נגד היועץ המשפטי. למה? כי כאשר מפגינים נגד השחיתות, בעצם מסיחים את הדעת מהנושא שנגדו צריך להילחם – הברבריות של הקולוניאליזם המשיחי, כלומר הציונות. ואלה שמפגינים נגד השחיתות, הם בעצם חלק מאותה ברבריות, רק נאבקים על שטויות, כמו כיצד היא תתנהל.
לאור גם לועג לאנשי השמאל, בלשונו הסרקסטית "נאורי השמאל", המזהירים מפני הידרדרות ל"מלחמת דת". בעיניו, זו התנשאות קולוניאליסטית על עם שנלחם על חירותו מפני הכובש הקולוניאליסטי הברברי.

אגב, באופן חריג מוצא לאור הבדל מסוים בין פשעי 1948 לפשעי 1967: "ההבדל העיקרי בין גבולות 1948 ל–1967, לא גודל הפשעים, אלא הצידוק האידיאולוגי. מאז 1967 השתלט השד המשיחי גם על השמאל — למשל, הכותל". כלומר ב-1948 היינו סתם קולוניאליסטים, וב-1967 נהיינו קולוניאליסטים משיחיים, כולל השמאל הציוני.

כדרכם של שוקניסטים, הוא לא יכול להשלים פשקוויל בלי לבוז לזכר השואה בישראל ובעיקר למסעות הנוער לפולין. "כל הציונים מדובבים את הייעוד ההיסטורי הזה של המדינה, זה גם פשר מסעות הנערים לפולין: רק שם יבינו שחיינו השתפרו ביחס לאושוויץ, והם מהווים חלק מתהליך היסטורי, כולל הזונות והוודקה. הכל מותר לנו, הגואלים ונגאלים". יפה, לאור. יפה. לאור מודה שחיינו בגיהינום הקולוניאליסטי השתפרו ביחס לאושוויץ. ואו.

נמשיך בסקירה המודיעינית מהשוקניה. בניגוד ללאור, התסריטאי צפל ישורון דווקא מתמלא בתקווה בעקבות ההפגנות נגד היועץ, אך גם הוא מזהיר, שאם המחאה תסתפק בנושא השחיתות, היא תתמוסס. יש למנף את המאבק הזה למערכה כוללת. "אין ולא תוכל להיות פשרה בין המשיחיות הדתית הלאומית לדמוקרטיה ליברלית". ולכן, מן המחאה צריכה לצאת התארגנות פוליטית חדשה, שתאבק נגד הימין המשיחי דתי לאומי. מי הם מנהיגי הימין? ישורון מפרט: "בראש המפלגות המשמעותיות עומדים היום אנשי ימין, רובם יוצאי חצרו של נתניהו: ליברמן, גבאי, כחלון, לפיד, וכולם מחזרים אחר מצביעי הימין".

ואחרון בסקירה המודיעינית להיום, זוהיר אנדראס. הפשקוויל שלו מכוון נגד משה ארנס. מי שקורא את מאמריו של ארנס יודע, שארנס דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כמפלגה לאומית ליברלית; כזו שנציגיה היום במערכת הפוליטית הם ריבלין ובני בגין. חלק ניכר ממאמריו של ארנס הם בעד העמקת השוויון של ערביי ישראל והשתלבותם במדינה, נושא בו עסק רבות גם כשר בממשלה. מתוך האכפתיות של ארנס להשתלבות ערביי ישראל, הוא יוצא נגד ההנהגה הקיצונית שלהם. בשבוע שעבר, תקף את ראאד סלאח, המסית הראשי. בפשקוויל התגובה, מכנה אנדראס את ארנס – "המסית הראשי". אם הוא תוקף את סלאח, הוא בעצם מסית נגד הערבים. הוא גם מזכיר מה היה תפקידו של ארנס בממשלות ישראל. "שר המלחמה".

עד כאן סקירתנו המודיעינית להבוקר.

* קביש – ברי כנורי שיתף את קוראי "הארץ" ביומן מסע. הוא יצא מתל-אביב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, והווייז הבהיר לו שבשל פקקים ועומסי תנועה כבדים בכביש 1, הוא עומד לאחר באופן משמעותי לסרט שרכש לו כרטיסים. לאחר לבטים רבים, נאלץ לנסוע בכביש 443 והגיע בזמן. אלא מה? כבר 30 שנה הוא אינו דורך בשטחים קבושים ו-443, אויה, הוא כביש קבוש, להלן קביש. ובכן, מר כנורי, לידיעתך, גם כביש 1 הוא כביש קבוש, כלומר קביש. גם הוא עובר בשטחים אקבושים (כלומר בשטחים שהיו תחת הכיבוש הירדני עד שחרורם במלחמת ששת הימים).

אין מה לעשות, מר כנורי היקר. מעתה יהיה עליך לחשב מסלול מחדש. לא עוד כביש 1 (אלא אם כן מחיר עקרונותיך הוא כרטיס לקולנוע).

* שותף לדבר עקירה – במלאת 12 שנים לעקירת גוש קטיף, כדאי לזכור ולהזכיר – שותפו של שרון לעקירה היה נתניהו. נתניהו תמך בעקירה במשאל חברי הליכוד, לפחות בשלבים הראשונים של המשאל, כאשר היה ברור לכל שיש רוב לשרון (אחרת שרון לא היה הולך למשאל). בימים האחרונים של המשאל, היו שמועות שנתניהו פועל בחשאי לשכנע אנשים להצביע נגד, בניגוד לאמירותיו הפומביות. אחרי משאל חברי הליכוד, הוא הצהיר שתוצאות המשאל – שכזכור דחה את העקירה, מחייבות אותו, והוא יפעל על פיהן. אולם כאשר ההתנתקות הגיעה להצבעה בממשלה, נתניהו, אז שר האוצר, הצביע בניגוד לתוצאות המשאל, בעד ההתנתקות. וחשוב לציין – בממשלה אין משמעת סיעתית, אין משמעת קואליציונית, כל שר מחויב להצביע על פי צו מצפונו.

כאשר העקירה הגיעה לכנסת, הוא שוב הצביע בעד, בניגוד לתוצאות המשאל. נכון, בהצבעה בכנסת השרים מחויבים להחלטת הממשלה, על פי עקרון האחריות המשותפת. אך הוא יכול להצביע נגד ומיד להתפטר. או עדיף להיפך – להתפטר ואז להצביע נגד. ובכל מקרה, כיוון שההחלטה בממשלה התקבלה בתמיכתו, אין משמעות לאמירה שהצבעתו בעד הייתה רק בשל האחריות המשותפת.

נכון, רגע לפני העקירה הוא התפטר. הוא עשה זאת כאשר כבר אי אפשר היה להשפיע. כאשר ניתן היה להשפיע, בדרך העיקרית שבה יכול נבחר ציבור להשפיע – באמצעות האצבע, הוא תמך.

אז למה הוא התפטר? כי הוא ידע לעשות את החשבון שלו.

מעניין, שנתניהו תמך בעקירת היישובים על אף הטראומה האישית שלו – עקירתו מבית ראש הממשלה למלון "שרתון פלז'ה".

* מוסיקה יהודית של אמן דגול – ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.

תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.

שמחתי לשמוע על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.

כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים.

…עכשיו לכו תתבכיינו על הדתה שמדתה.

 * ביד הלשון

נפלה עטרת ראשנו – מילים אלו פותחות מודעות אבל על אדם יקר, לרוב על דמות מרכזית, אישיות חשובה בקהילה. מקור הביטוי הוא ממגילת איכה, שאנו קוראים בתשעה באב: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ
אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ".
עטרת ראשנו שנפלה, ועליה מקוננת מגילת איכה, היא ירושלים.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 30.7.17

* פסיקה על פי חוק – למה נדחה ערעורו של אלאור אזריה? כי אי אפשר היה שלא לדחותו. בית המשפט פוסק על פי ראיות, על פי חוק, על פי פקודות צה"ל, על פי ערכי צה"ל. בית המשפט אינו משפט רחוב. בתור שכזה, כאשר הראיות חד משמעיות, החוק חד משמעי, הפקודות חד משמעיות וערכי צה"ל ברורים, גם אם תהינה עוד עשר ערכאות ערעור, לא תהיה להן כל אפשרות לפסוק אחרת.

* הניצחון של שפטל – מבחינתו של יורם שפטל, הוא ניצח. הוא השיג את מטרותיו בגדול – זמן שידור אדיר ברדיו ובטלוויזיה. ומה באשר לאלאור אזריה? מבחינתו של שפטל, הוא הטיב למלא את משימתו – להיות קרש הקפיצה של שפטל למרומי הרייטינג.

* חנינה – אני בעד חנינה לאלאור אזריה. ברגע שהוא יביע חרטה כנה על מעשיו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובלי התחכמויות, הוא יהיה ראוי לחנינה.

* המרוויח – המרוויח הגדול מפרשת אלאור אזריה הוא אביגדור ליברמן, האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח לאירוע פוליטי ולמסע הסתה נגד צה"ל, מפקדיו ושר הביטחון. מיד לאחר האירוע, גילו ראש הממשלה ושר הביטחון מנהיגות ואחריות ופרסמו הודעה ראויה השוללת באופן ברור את המעשה. ליברמן הריח שיש לו הזדמנות לדוג במים עכורים, חולל במפגן דוחה של ציניות, דמגוגיה וחוסר אחריות לאומי, את המסע בעד אזריה. ראש הממשלה, שזיהה את כיוון הזרם העכור השתפן, ובחוסר מנהיגות אופייני שינה כיוון. כדי לרצות את ההמון הזועם, הוא הדיח את שר הביטחון יעלון ומינה תחתיו דווקא את ליברמן.

כשר הביטחון, ליברמן דווקא נוהג באחריות ובשיקול דעת, בדרך כלל. ניתן לזקוף זאת לזכותו, הרי גם כשר הביטחון הוא יכול היה להמשיך להיות הדמגוג המתלהם והציני. אבל כמנהיג פוליטי ניתן לצפות ממנו לאחריות גם כאשר האחריות הפורמלית אינה מוטלת על כתפיו. אך הוא בחר לשלהב את היצרים במפגן של דמגוגיה פופוליסטית חסרת אחריות, ולמרבה הצער והבושה גזר את הקופון.

* רוח שפטל – עו"ד שפטל מנסה להפוך את רוח צה"ל לרוח דמיאניוק.

* ניצול הצלחה – למה הפלשתינאים המשיכו להתפרע ולהפגין, ו"הענישו" אותנו באי כניסה להתפלל בהר הבית, אחרי שקיבלו את כל מבוקשם? אחרי שהם נוכחו שבאלימות ואיומים הם מורידים את מדינת ישראל על הברכיים, והבחינו בחולשתו של ראש הממשלה, הנעדר יכולת עמידה במצבי לחץ, הם מנסים לנצל הצלחה.

* דז'ה וו – למה ארדואן מפר ברגל גסה את ההסכם עם ישראל, ואחרי שישראל מילאה את חלקה הוא ממשיך בהסתה האנטישמית הפרועה, ובהסתה קנאית ג'יהאדיסטית לאלימות? ולמה הוא מסית את המוסלמים "להגן על מסגד אל אקצה" דווקא אחרי שממשלת ישראל נכנעה לכל תביעותיהם בהר הבית? כי הכניעה הזכירה לו את חולשתו ורפיסותו של נתניהו, שבה הוא נוכח בעצמו, כאשר סחט מנתניהו התנצלות ישראלית על התוקפנות הטורקית נגדה ופיצויים ישראליים למשפחות המחבלים שהשתתפו בפיגוע מרמרה.

* בגלל אובמה – למה נתניהו התקפל ונכנע? בגלל אובמה, כמובן.

* הספירה לאחור – תמכתי בהצבת אמצעי ביטחון על הר הבית לאחר הפיגוע (ונדהמתי מגודל המחדל, כשלמדתי שלא היו אמצעים כאלה עד אז), ושיבחתי את החלטת נתניהו להציב אותם. גם היום, לאחר הפארסה, אני סבור שההחלטה הייתה נכונה, ושטעות היה לבטלה. ואיפה טעיתי? במאמר ל"ישראל היום" כתבתי, שאחרי הפיגוע הבא בלאו הכי יוצב בידוק ביטחוני, ולכן מוטב להציב אותו לפני הפיגוע ולסכל אותו. טעיתי. גם אחרי הפיגוע הבא לא יהיה בידוק ביטחוני. ומרגע ההתקפלות של הממשלה, החלה הספירה לאחור לקראת הפיגוע הבא.

* עבודת אלילים – איך מסבירים חסידיו השוטים של נתניהו את הפליק פלאק והכניעה המביכה שלו בנושא אמצעי המיגון בהר הבית? איך מסבירים, מי שאך אתמול כתבו – איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג חזק ונחוש כנתניהו; כל מנהיג אחר מזמן היה נכנע ומתקפל ומסכן את ביטחון ישראל? ובכן, קראתי פוסטים רבים, שזה המסר שלהם: איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג אמתי, שרואה את מה שאנחנו, בני תמותה, בשר ודם, לא מסוגלים להבין. בעוד שנים רבות אולי הדברים יתבררו, ונוכל להיווכח עד כמה הצעד הזה גאוני. איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג נטול אגו, חף משיקולי פופולריות, שעושה את מה שטוב למדינת ישראל, למרות שהוא יודע שהדבר יפגע בו מבחינה פוליטית.

מביך.

* אחריות האופוזיציה – אילו הייתה בישראל אופוזיציה ראויה לשמה, היא הייתה תוקפת בחריפות את הממשלה ואת העומד בראשה, על הכניעה לאלימות והפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ולכן גם במעמדה באזור ובביטחונה הלאומי.

אבל האופוזיציה אינה יכולה למלא את תפקידה. למה? כי היא בעצמה דרבנה את הממשלה להיכנע.

כמובן שעיקר האחריות היא על נתניהו, בהיותו ראש הממשלה והנושא באחריות להחלטות הממשלה; להצלחותיה ולכישלונותיה. אבל בחלק מן האחריות נושאת גם האופוזיציה. במקום לגלות אחריות לאומית ולהתייצב לצד הממשלה מול האיומים האלימים ולעודד את עמידתה האיתנה על החלטתה הביטחונית הנכונה לבצע בידוק ביטחוני בהר הבית, היא החלישה, היא פרמה את האחדות הלאומית והיא גם שברה קוד ממלכתי פרלמנטרי מקובל כאשר הציעה הצעת אי אמון בממשלה בנושא, בעיצומו של משבר ביטחוני מדיני. היא לא נהגה כאופוזיציה ממלכתית, אחראית.

* דוסופוב מקארתיסט – אמיר אורן, פרשן "הארץ", ידוע כדוסופוב ומקארתיסט. הוא סופר כיפות בצבא, במשטרה ובכוחות הביטחון ומסית נגד קצינים דתיים.

את מפכ"ל המשטרה אלשייך הוא רודף בעקביות, ברשעות ובציניות מיום מינויו, בשל חטאו הכבד – היותו חובש כיפה. וכך הוא כתב במאמר על משבר הר הבית: "האם תלוש מהמציאות לשער שעמדתו המקצועית הושפעה קשות ושלילית מהשקפת עולמו האמונית־משיחית?"

ברור. האמונה המשיחית הביאה אותו להמליץ על בידוק ביטחוני הגנתי, כדי למנוע הברחת נשק להר הבית שיביא לפיגועים נוספים, דוגמת זה שבו נהרגו שני שוטרים רק לפני שבועיים. זאת, להבדיל מבעלי הגישה הרציונלית, על פיה לא יהיה בידוק, ומי שרוצה יוכל להכניס נשק כאוות נפשו להר הבית, ואיכשהו נסתדר. … אולי המשיח יתערב ויעזור… אולי השם ישמור… או הוואקפ… או "שומר פתאים ה'"…

* פורעי חוק – עיתוי הפלישה לבית המכפלה בחברון, תוך הפרת חוק בוטה, אינו מקרי. הפולשים נוכחו בחולשת הממשלה ובחוסר המנהיגות של נתניהו, והחליטו לנצל זאת. הם גם משערים, שאחרי שנתניהו נכנע לפלשתינאים, הוא יתקשה מבחינה ציבורית לעמוד מול הפרת חוק של יהודים. יש לקוות שנתניהו יתעשת, ולא ייתן לדרדר את ישראל לאנרכיה.

* מנוולים – שני פשקווילי זוועה ב"הארץ", של התועמלנים האנטי ישראליים רוגל אלפר וגדעון לוי, נגד המאבטח בשגרירות ירדן. לוי גם מסר כמעט כל פרט על זהותו, שיוכל לסייע לחבריו לנקום בו. אפשר להעלות שאלות אם תגובת המאבטח הייתה מקצועית והאם ניתן היה לסיים אחרת את האירוע. אבל ברור שמדובר בהגנה עצמית. אבל הם מציגים אותו כ"יהודי שהרג ערבים" ולכן הוא "גיבור ישראל", במדינה הלאומנית הגזענית.

את המאבטח שהותקף והגן על עצמו משווה גדעון לוי לחייל הרוצח הירדני שרצח בדם קר שבע ילדות בנהריים. האם יש לדעתו הבדל בין השניים? בהחלט. הירדנים גינו את הרוצח ואנחנו מחבקים אותו.

לא יאומן. אין להם גבולות למנוולים הללו.

הרי ברור שהם היו מאושרים לראות אותו חוזר בארון, וגם אז הם היו מוצאים סיבה להוקיע אותו.

* אויבו של אויבי – גדעון לוי פרסם פשקוויל תמיכה בדוד ביטן, לאחר שהותקף בידי בכירי השב"כ בדימוס, כיוון שתקף בחריפות את השב"כ, על עמדתו במשבר הר הבית.

מה לגדעון לוי ולביטן? מה הוא מצא לנחוץ להגן עליו? כמובן שביטן אינו מעניין אותו. מה שמעניין את לוי הוא השב"כ. השב"כ הוא הגורם המוביל את המלחמה בטרור הפלשתינאי. לכן, מבחינת לוי השב"כ הוא האויב. אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן גם אם ביטן השתלח בשב"כ מן הכיוון השני, עצם הפגיעה בשב"כ הקנתה לו נקודות זכות אצל לוי.

* זה לא טרנספר – ערוץ 2 דיווח על כך שנתניהו הציע לאמריקאים רעיון ברוח של חילופי שטחים ואוכלוסיות, כלומר נסיגה מכפרים ערבים בשטח מדינת ישראל הריבונית (ואדי ערה) תמורת סיפוח גושי יישובים ביו"ש.

לפני שיקפצו עם סיסמת ה"טרנספר", חשוב להבהיר שהצעה זו בשום אופן אינה טרנספר. טרנספר הוא עקירה של אוכלוסיה ממקומה וגירושה למדינה אחרת או לאזור אחר באותה מדינה. כאן מדובר על כך שהאוכלוסיה תישאר במקומה, על מכונה, אך הריבונות עליה תעבור למדינה אחרת. אפשר להתנגד לכך או לתמוך בכך, אך מי שטוען שזה טרנספר – משקר.

מבחינת תושבי ואדי ערה, זו הצעה הוגנת. מוצע להם להישאר במקומם ובמקום להיות מיעוט במדינת לאום יהודית, להיות חלק מן הרוב במדינת לאום פלשתינאית. אם הם מתנגדים לכך כיוון שטוב להם בדמוקרטיה הישראלית ואין הם רוצים להמירה בדיקטטורה, הרי הגיע הזמן שיחדלו ממאבקם נגדה, מההסתה הנוראה ועלילת "אל אקצה בסכנה" שנועדה להבעיר את המזה"ת כולו, ולא יהפכו מחבלים רוצחים לגיבורים, שאלפים משתתפים בהלוויותיהם. אם הם מתנגדים כי רצונם להילחם במדינת ישראל מבפנים, אין סיבה שישראל תסכים לכך.

אני מתנגד לרעיון הזה, מסיבה אחרת. אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים. רעיון זה, מבוסס על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, ואם אנו מספחים שטחים מעבר להם, עלינו למסור לפלשתינאים כפיצוי שטחים ממערב להם. אין כל הצדקה לדרישה הזאת. ישראל הותקפה בגבולות 4.6.67, בידי אויב שלא היה מוכן לקבל את קיומה באותם גבולות וראה בהם קרש קפיצה להשמדתה. היא שחררה את שטחי ארץ ישראל הללו במלחמת מגן צודקת. אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן. רעיון הנסיגה לקווי 4.6.67, כולל בגרסת חילופי השטחים, סותר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לוותר על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית, שעלולים לסכן את צביונה כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי לדורות, אך מספחים אזורי ביטחון והתיישבות שאין בהם סכנה כזאת.

אולם אם מקבלים את רעיון חילופי השטחים, ברור שהרע במיעוטו, הוא שהשטחים שעליהם ישראל תוותר יהיו מיושבים באוכלוסיה ערבית.

* כוס התרעלה – בראיון תבוסה חגיגי ל"7 ימים" אמר יצחק הרצוג: "ניסיתי לשבור את המעגל המכושף הזה של עריפת הראשים במפלגת העבודה. לא הצלחתי". והוא גם נתן בהם סימנים: "את כוס התרעלה הזו שתו כל קודמיי: מצנע, פואד, פרס ורבים וטובים אחרים". אופס. הוא שכח מישהי. שלי יחימוביץ'. גם היא הודחה אחרי קדנציה אחת. ומי הגיש לה את כוס התרעלה?

* תשובה לא נכונה – בראיון ל"7 ימים" אמר הרצוג: "השמאל הציוני הישראלי איחד את ירושלים. אנחנו צריכים לשאול: מדוע ולמה הציבור לא רואה את הזהות ביננו, השמאל הציוני, לבין הסמלים הלאומיים שלו? ירושלים זה אנחנו. ירושלים זה לוי אשכול, יצחק רבין ומוטה גור ועוזי נרקיס וטדי קולק". צודק. ועל כך הוא הוסיף שאלה: "מתי איבדנו את ירושלים בתודעה הלאומית?" והתשובה? "הבעיה היא שאנחנו עוברים כבר 20 שנה שטיפת מח מצד נתניהו והמחנה שלו". ביפ. תשובה לא נכונה.

התשובה הנכונה, היא: מאז ועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. באותה ועידה אהוד ברק הציע לחלק את ירושלים. הוא לא דיבר רק על הכפרים הערביים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים (אגב, על פי מפה ששרטט צוות מומחים בראשות חיים הרצוג), אלא אשכרה ירושלים, העיר עצמה. ולא סתם העיר המוניציפלית, אלא אשכרה העיר העתיקה, שבין החומות. מפלגתו תמכה בו. ומאז, מפלגתו לא שינתה את הקו הזה. גם לא בהנהגתו. אז על מה ועל מי הוא מלין?

אדרבא, שייזום החלטה של מפלגת העבודה בעד אחדות ירושלים ונגד חלוקתה.

* ביד הלשון

חדשים לבקרים – חדשים לבקרים אנו קוראים ושומעים את המושג חדשות לבקרים.

חדשים לבקרים או חדשות לבקרים? האקדמיה מאשרת את שני הנוסחים, אולם "חדשות לבקרים" הוא אישור בדיעבד לשגיאה שהפכה לשגרת לשון. הביטוי המקורי הוא "חדשים לבקרים".

הוא מופיע במגילת איכה, אותה נקרא השבוע בתשעה באב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

פירוש המונח הוא: לעתים קרובות.

* נכדן – לגיסי נולד נכד, בשעה טובה ומוצלחת. ומה נולד, אם כן, לאשתי ולי? נכדן.

נכדן הוא נכדו של האח. בעבר, ועד הלשון הציע את המילה נכדן לבנו של האח, אך המילה לא נקלטה, ובמקומה נקלטה והתקבלה המילה אחיין.

לעומת זאת, הלכה והתקבלה המילה נכדן, להגדרת נכדו של האח, או נכדנית כשמדובר בבת, וב-2014 האקדמיה ללשון אישרה באופן רשמי את המילה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"