איש השנה תשע"ח: דונאלד טראמפ

"האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל".

קטע זה לקוח מתוך מאמרי "איש השנה תשע"ז", לפני שנה בדיוק. איש השנה שבו בחרתי אז היה נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.

איש השנה תשע"ז הוא גם איש השנה תשע"ח – נשיא ארה"ב דונאלד ג'ון טראמפ.

"טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני", כתבתי. לא, טראמפ לא הצליח עדיין לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני. אולם הוא עשה בדיוק את הדרוש; את כל הנחוץ כדי לקדם את המהלך הזה.

טראמפ קיבל החלטה חשובה ביותר – לצאת מהסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. כיוון שאין זה הסכם דו צדדי אלא רב צדדי, אין בידו לבטל אותו, אולם בלי ארה"ב ההסכם הזה הוא כמעט אות מתה. לא פחות חשובה מהחלטה זו, היא הטלת הסנקציות על איראן, והלחץ על אירופה ועל גורמים פרטיים להחרים את איראן. יתכן, שאלמלא נכנס טראמפ השכם והערב לעימותים מיותרים עם אירופה, היה לו קל יותר להשיג את שיתוף הפעולה שלה למהלך.

מוקדם עדיין לדעת האם הצעדים שנקט טראמפ יביאו לתוצאה היחידה שהאנושות יכולה להרשות לעצמה – ביטול תכנית הגרעין האיראנית. אולם בלי הצעדים הללו, התגרענות איראן הייתה עובדה מוגמרת, בסמכות וברשות. כעת, המשחק נפתח מחדש. יש לקוות שטראמפ יגלה נחישות ויתמיד בדרך שבה החל ויצליח לרתום את המערב למאמץ הזה.

פעולותיו של טראמפ נגד איראן, הן תרומה חשובה ביותר לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

פעולה פרו ישראלית נוספת, צעד היסטורי רב חשיבות, הוא ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. אמנם, לא ההחלטה של טראמפ הפכה את ירושלים לבירת ישראל, אלא החלטתו של בן גוריון ובעקבותיה החלטות הממשלה והכנסת. ירושלים היא בירת ישראל גם ללא הכרת ארה"ב והעולם. אך ישראל אינה חיה בחלל ריק. היא חלק מן העולם, וחיזוק מעמדה הבינלאומי הוא אינטרס לאומי רב חשיבות.

הסירוב של העולם להכיר בבירת ישראל (ולו בחלק מירושלים) היא חרפה לעולם כולו. אך העובדה שארה"ב, ידידתה הקרובה ובעלת בריתה של ישראל לא הכירה בירושלים כבירת ישראל, הייתה קשה במיוחד.

ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל היא הישג מדיני אדיר לישראל. וכיוון שהיא נהנית מקונצנזוס רחב בארה"ב, היא בלתי הפיכה.

לכאורה, מה יש להתרגש מכך שארה"ב עושה באיחור של שבעים שנה את המובן מאליו? אך היא הנותנת. העובדה שהמובן מאליו לא נעשה במשך 70 שנה, מצביע על חשיבותה הרבה של ההחלטה.

אל ההחלטה הזו יש להוסיף החלטה נוספת הקשורה אליה – העברת שגרירות ארה"ב לישראל. זו החלטה סמלית, המבטאת את רצינותה של ארה"ב בהכרתה בירושלים כבירת ישראל. יש לציין, שבנושא הזה טראמפ זיגזג. הוא התחייב בבחירות להעביר את השגרירות לירושלים. כיוון שבתי הנבחרים האמריקאיים כבר חוקקו עוד בשנות ה-90 חוק המחייב זאת, כל שנדרש מטראמפ הוא לא לחתום על דחיית היישום, והחוק היה מחייב. טראמפ חתם פעמיים על דחיה, והפעם השניה הייתה אחרי שהוא כבר הכיר בירושלים כבירת ישראל. אולם לזכותו ייאמר שהוא התעשת, וקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

לא זו בלבד שזו החלטה בלתי הפיכה – בעקבות ארה"ב החלו ללכת מדינות נוספות, ואני מאמין שעוד מדינות תלכנה בעקבותיהן.

המהלך המדיני החשוב ביותר של טראמפ לא קשור למזה"ת, אלא לצפון קוריאה. מלחמת מהלומות מילוליות חריפות ואיומי השמדה הדדיים בין טראמפ וקים יצרו תחושה אפוקליפטית, כאילו מלחמה גרעינית בפתח. אך דווקא התקיפות, אפילו התוקפנות, שביטא טראמפ, חוללה מפנה, לפחות רטורי, בצפון קוריאה. מתוך אותה מתיחות ומלחמת איומים, צמחה הפסגה ההיסטורית בין שני המנהיגים, וההסכמות על התפרקותה של צפון קוריאה מנשקה הגרעיני. זהו הישג מדיני חשוב של טראמפ. שוב הוכח, שהדרך לשלום עם רודנים אינה פייסנות, אלא תקיפות.

אולם כאשר מדובר בדיקטטורות מן הסוג של צפון קוריאה ואיראן, יש לנהוג תמיד בחשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו ואחרי עוד כמה וכמה חשדהו, רק אז, בזהירות – כבדהו. ולפחות ברמת ההצהרות, ספק אם טראמפ נוהג כך. הצהרתו ההזויה אחרי הפסגה עם קים, לפיה צפון קוריאה אינה מהווה עוד איום גרעיני, הזכירה לי את הצהרתו ההזויה של שמעון פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור". אותו סוג של אופוריה.

זה סימן מעורר דאגה, גם בהקשר של איראן. האם צעדיו כלפי איראן נועדו להפסיק את תכנית הגרעין האיראני, או פשוט למחוק את מורשת אובמה? כאשר הוא מציע לאיראן מו"מ על הסכם חדש – האם יהיה זה ההסכם הראוי היחיד, הסכם לפירוקה של איראן מתכנית הגרעין, או הסכם משודרג, שיוכיח שהוא הצליח קצת יותר מאובמה, אך שוב ייתן חסות בינלאומית לתכנית הגרעין האיראני? הרי הוא מתהדר היום בהסכם סחר עם מקסיקו, שאינו אלא שדרוג קליל של ההסכם אותו הוא קטל עד כה.

אופיו הבעייתי של טראמפ, והיותו בלתי צפוי, מחייבים אותנו להיות חשדניים גם בנושא הזה.

****

בחירתו של טראמפ לאיש השנה תשע"ז, אשתקד, לא נבעה ממעשיו כנשיא, כיוון שהיה עדיין חדש בתפקיד, אלא מעצם בחירתו המדהימה – הצבעת מחאה בעד הנגד; בעד מי שסימל את האנטיתזה לממסד השנוא והמסואב של וושינגטון. הייתה זו הצבעה נגד הדמוקרטים והרפובליקאים כאחד.

דבריי על טראמפ, במאמרי אשתקד, לא ביטאו הערכה לאיש, בלשון המעטה. "טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות".

אך למרות זאת, כתבתי שבסופו של דבר טראמפ יבחן על פי מעשיו.

התכונות שאותן הזכרתי, למרבה הצער, באות לידי ביטוי גם בנשיאותו. טראמפ הוא שקרן, ביריון רשת, מסית, משתלח בשנאה במי שמעז להתנגד לו, בז ועושה שיימינג לאנשים הרבים שהיו במחיצתו וברחו או גורשו, רודף את התקשורת. הוא מושחת ומסתבך שוב ושוב, החל בפרשיות של תשלום דמי שתיקה לנשים מפוקפקות וכלה בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות, שעדין בחקירה. הוא מסמל כל מה שלא ראוי במנהיג. לא בכדי, מעל ראשו מתהפכת חרב ההדחה.

להערכתי, הסיכוי להדחתו קטן מאוד. הדחת נשיא דורשת רוב של 2/3 בסנאט, שהוא קשה מאוד להשגה, בוודאי כאשר אין גיבוי ציבורי לצעד כזה. עם זאת, כאשר טראמפ מאיים ששווקי העולם יקרסו אם הוא יודח, כנראה שהוא בלחץ.

ונשאלת השאלה – האם עלינו להתכבד בהחלטותיו הפרו-ישראליות של אדם כזה? אולי נכונה יותר האמרה: "לא מעוקצך ולא מדובשך"? אולי יש לאמץ את השורות של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא"?

תשובתי על השאלה הזאת היא כזאת: אלמלא אבינו בשורת גאולה מפיו של סטלין, שתמך בהקמת מדינת ישראל, אולי לא הייתה מדינת ישראל. ולא, איני משווה חלילה את טראמפ לרודן רוצח ההמונים סטלין. ואם לא היינו פיינשמקרים, שלא נוח להם ליהנות מהחלטה פרו ציונית נדירה של סטלין (שלא הייתה מאהבת מרדכי), קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שכך עלינו לנהוג מול טראמפ.

טראמפ הוא האיש החזק בעולם (וגם אם יש הטוענים שפוטין הוא האיש החזק, גם הם ידרגו את טראמפ כאחד משני האנשים החזקים בעולם). הוא מנהיג מעצמת העל הגדולה והחשובה של העולם, שהיא גם ידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה.

האינטרס שלנו הוא לקיים עמו יחסי ידידות הדוקים וטובים, ולהפיק כל דבר חיובי לישראל שיבוא מצדו. ונתניהו ראוי לשבח על כך שהשכיל לפתח עמו יחסי קרבה, ועוד יותר על כך שיחסי הקרבה האלה הם אתו ועם פוטין כאחד. היחסים האלה משרתים היטב את האינטרסים הלאומיים של ישראל.

נכון, הייתי מעדיף שאובמה, בוש או קלינטון יכירו בירושלים כבירת ישראל ויעבירו אליה את שגרירות ארה"ב. אז מה? עובדה שהם לא עשו כן, ואילו טראמפ עשה זאת. והם לא עשו כן, למרות שהתחייבו לעשות כן, ואני מאמין שהתכוונו למה שהתחייבו, אך בכל זאת נהגו אחרת.

איני שמח מכך שדווקא טראמפ הוא שקיבל את ההחלטות, אך הוא האיש שקיבל אותם, ועלינו לברכו על כך ולהתברך בכך, ללא נרגנות וללא חמיצות. יתר על כן, סביר להניח שהוא קיבל את ההחלטות הללו דווקא כיוון שהוא טראמפ; דווקא כיוון שאינו פועל לפי הספר, דווקא כיוון שהוא בועט במוסכמות, דווקא כיוון שהאדמיניסטרציה של וושינגטון אינה מפחידה אותו, והוא מרשה לעצמו לשחוט את פרותיה הקדושות ולקבל החלטות מחוץ לקופסה.

ספק אם נשיא אחר, גם אילו התנגד להסכם הגרעין האיראני בכל מאודו, היה מעז לנהוג כפי שטראמפ נהג. עובדה, אף נשיא אחר לא קיבל החלטה בנושא ירושלים כפי שקיבל טראמפ. וכעת מדובר על צעד נוסף, חשוב מאין כמותו, של הפסקת הסיוע לאונר"א, צעד שעשוי להביא להתמוטטות הארגון. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי – פלשתינאי, ולכן כל שוחר שלום בעולם צריך לברך על החלטה זו. אם יש נשיא שעשוי להכיר בריבונות ישראל בגולן, למרות שנכון לעכשיו הוא מתנער מהרעיון – זהו טראמפ.

כיוון שהוא בלתי צפוי, עלינו להיות ערוכים גם להפתעות רעות. למשל, עדין לא ראינו את תכנית השלום שלו, ואיננו יודעים מה צפון בה. ספק אם טראמפ יידע להכיל, כפי שהכילו קודמיו, אמירת "לא" או "כן, אבל" מצד ישראל.

חשוב מאוד להמשיך ולהדק את הקשר ואת הידידות עם טראמפ. עם זאת, חשוב לא להיות מזוהים אתו באופן שעלול לפגוע בנכס האסטרטגי שלנו – התמיכה האמריקאית חוצת המפלגות בישראל. עלינו להדק את הקשר עם כל האגפים בפוליטיקה האמריקאית, ולא לסכן את עתיד הקשר, כמי שמזוהים אישית עם טראמפ.

כך או כך – כל עוד טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וכל עוד הוא פועל למען ישראל בצורה כל כך מובהקת, יש לנו כל הסיבות להיות מרוצים.

דבר אחד בטוח – משעמם לא יהיה כאן בשנים הקרובות.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"