איוב מב: האמנם האפי-אנד?

ספר איוב מסתיים ב"האפי-אנד". סוף טוב – הכל טוב. האמנם?

לכאורה, איוב מקבל בחזרה את כל שאיבד, והרבה יותר מכך. יותר צאן, יותר גמלים ויותר חמורים. יפה.

ו… עוד 14 ילדים. הוא זכה לראות ילדים ונכדים ונינים וזה אושר גדול. לשלוש מבנותיו יש אפילו שֵם!

אבל האם יש בכך פיצוי על בנותיו ובניו שנספו? האם ילד חדש יכול להוות פיצוי על ילד שמת?

לאורך הספר עסקנו באסונו של איוב. אלוהים והשטן התערבו על גורלו של איוב. המחלוקת בין איוב ורעיו נסובה על מה שקרה לאיוב. ומה קרה לילדיו וילדותיו שמתו סתם כך, ללא סיבה, בשל התערבות על חשבונו של אביהם? האם הם רכוש? צאן? גמלים?

אילו קראנו שאלוהים החזיר אותם לתחיה, ניתן היה לומר שהכל חזר על מקומו בשלום. אבל זה לא קרה. על האובדן הזה, אין ולא יכול להיות כל פיצוי.

****

לאורך כל ספר איוב, ראיתי באסון הכבד שפקד אותו מיקרוקוסמוס של השואה, ובשאלות התיאולוגיות שהוא שאל – מיקרוקוסמוס של השאלות האמוניות שהעלתה השואה.

וגם החיים החדשים שבנה איוב הזכירו לי את החיים החדשים שבנו שורדי השואה, שעלו לארץ, הקימו משפחות חדשות ובנו את המדינה. הם ראויים להערצה גדולה על כך.

האם המשפחות החדשות שהקימו יכולות להשכיח את האובדן?

לפני שבועות אחדים הלכה לעולמה מימי ארצי, אמו של שלמה ארצי. מימי איבדה בשואה את בעלה הראשון ואת ילדה הבכור.

היא זכתה להקים משפחה למופת בישראל – ילדים מוצלחים ומצליחים ביותר, הסופרת נאוה סמל והזמר שלמה ארצי, זכתה לראות נכדים ונינים.

אבל בשירו "בגרמניה לפני המלחמה", כותב ארצי:
כל אחד זקוק לאמא, אמא מה אוכל אותך?
דלת המטבח נעולה גם עכשיו.
בחוץ שוקע שמש, העולם נרגע,
אצלך הכל אחרת, הכל לשווא.
האם הסתיימה המלחמה?
בגרמניה לפני המלחמה, היית יפה, זה מכאיב,
הזמן לא עמד,
הגוף לא נצחי.
מי רוקד תחת ירח, רק הזיכרון,
מי האיש בתמונה? מי הילד בארון?

"האם נגמרה המלחמה?" שואל שלמה ארצי את אמו שאלה רטורית. כי מי שאיבדה את בנה – המלחמה שלה לא תיגמר לעולם.

וגם בתיאור האידילי על אחריתו של איוב, נכון להטיל ספק.

****

בראשית הפואמה "מסדה", מפגיש יצחק למדן את גיבור הפואמה, הצעיר הציוני החלוץ העולה לארץ ישראל, עם שלושת רעיו שמנסים להניא אותו מהמעשה חסר הסיכוי שהוא עושה.

למדן בחר בתיאור של שלושה רעים הדוברים אל הגיבור, כמו בראשית ספר איוב, מתוך הכרת אחרית הסיפור.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". כמו רעי איוב, כך גם רעיו דיברו בהיגיון, אבל רחקו מן האמת. מן האמת והאמונה.

* 929

איוב מא: האזרח א

האזרח א חש שהמדינה עשתה לו עוול חמור, שרשרת של מעשי עוול, שגרמה לו לנזק נורא, לאסון.

הוא כותב מכתב לראש הממשלה ובו הוא שוטח את טענותיו. האם הוא יקבל תשובה?

יתכן שמכתבו יישאר ללא מענה. יתכן שהוא יקבל תשובה לקונית בנוסח: אנו מאשרים את קבלת מכתבך, הוא נמסר לעיונו של רוה"מ. יתכן שהוא יופנה לפקיד שינסה לטפל בבעיה.

האזרח א הופתע לקבל מכתב ארוך ומנוסח היטב, בכתב ידו של ראש הממשלה. ובמכתב שואל אותו רוה"מ: אתה חושב שאתה יכול לנהל טוב ממני את המדינה. אדרבא, בוא נראה אותך. והוא יציב בפניו סוגיות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות מורכבות. וישוב וישאל: אתה מסוגל לתת לסוגיות הללו מענה טוב ממני? ומוסיף: דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

פרקים מ ומא הם תשובת אלוהים לאיוב, ברוח המכתב הדמיוני של ראש הממשלה.

בראשית פרק מ שואל אלוהים את איוב אם הוא חושב שהוא יכול לנהל טוב ממנו את העולם, את איתני הטבע.

ולאחר מכן הוא מדגים את הנושאים שעליו לטפל בהם בשתי דוגמאות – הבהמות והלווייתן. הבהמה היא שור הבר הגדול והאימתני והלווייתן הוא בעל החיים הגדול בים. האם איוב מסוגל ליצור את החיות הללו ,ואח"כ לנתב ולתעל אותן?

פרק מא ממשיך את דוגמת הלווייתן. כמעט כל הפרק הוא תיאורו של הלווייתן כמפלצת דרקונית ומזרת אימה. ובתום התיאור, מסתיים הנאום.

מה איוב צריך להבין מכך?

אלוהים הרי לא השיב לשאלותיו. לא לשאלה האישית, על מה ולמה הוא גרם לייסוריו הקשים, ולא לשאלה העקרונית, הכללית, על אי הצדק בהתנהלות העולם.

את תשובתו ניתן לפרש בשתי דרכים. אפשרות אחת היא – למה אתה חושב, איוב, שיש לי זמן לעסוק בעניינך האישי? ראה אלו נושאים רמי עולם נמצאים יום יום שעה שעה על כתפיי. אפשרות שניה היא – אינך מסוגל להבין את החלטותיי, כפי שאינך יכול להתמודד עם הנושאים שבהם אני מטפל. רד מזה.

בתשובות הללו יש בעיה תיאולוגית ואתגר אנושי. הבעיה התיאולוגית, היא ההנחה שאלוהים הוא כל יכול, ללא כל הגבלה, ולכן – איך יתכן שהוא אינו יכול להתמודד בעת ובעונה אחת עם אינסוף הבעיות בעולם? האתגר האנושי, הוא המסר: אל תצפו שאני, אלוהים, אחולל צדק בעולם. לא בשמים היא. בכך תעסקו אתם – בראתי אתכם כיצורים תבוניים, היכולים לבחור בין טוב ורע, ומכאן והלאה זה בידכם.

ובעיה נוספת היא אי ההלימה בין תשובותיו של אלוהים לבין המידע שנמסר לנו בפרק א. הרי לא נמסר לנו שאלוהים היה עסוק בניהול איתני הטבע ולכן הוא לא ידע מה שקרה לאיוב. מה שקרה לאיוב נעשה בסמכות וברשות של אלוהים, בהתערבות בינו לבין השטן על גורלו של איוב. את המידע הזה מסתיר אלוהים מאיוב.

* 929

איוב מ: גבר? קח ת'מפתחות, נראה אותך

תקציר נאומו של אלוהים בפרק מ:
אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי… אִם זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ, וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם. עֲדֵה נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ, וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ. הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ, וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ.
ובמילים אחרות: גבר? קח ת'מפתחות, ונראה אותך מנהל את היקום טוב ממני.

תקציר מה שאין בנאומו של אלוהים בפרק מ:
א. הסבר על מה ולמה ארע אסונו הכבד של איוב. ב. הסבר למה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

* 929

איוב לט: אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר?

פרק לט הוא המשך נאומו של אלוהים בהתגלותו מתוך הסערה לאיוב. בפרק לח, אלוהים אינו מתייחס כלל לסוגיות שהעלה איוב – העוול שנעשה לו וחוסר הצדק באופן שבו מתנהל העולם. במקום זאת הוא פירט את תפארת יצירתו הקוסמית, הטבע הנהדר והנאדר בקודש, ואת הסדר והרציונליות ביצירה זאת, ומסביר עד כמה האדם הקטן, הרגעי, לעולם לא יוכל להבין את מהות הבריאה הזאת. ובפרק לט? בדיוק אותו מסר. מה שחסר בפרק לח חסר גם בפרק לט ומה שיש בפרק לח ישנו גם בפרק לט. ומה שיש בפרק לח הוא בראש ובראשונה שירה גדולה המתעלה בתיאור הטבע, וכך גם בפרק לט ואף ביתר שאת.

הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע? חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר? תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה, וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה? תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה? חֶבְלֵיהֶם – תְּשַׁלַּחְנָה?
… מִי-שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי? וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ? אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ, וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה.
… אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר? וְכִי יָרִים קִנּוֹ?

אין פלא שהשירה הנשגבת הזאת, שהיא בעצם התפעלות האדם מן הטבע האינסופי, היוותה השראה למשוררים עבריים בכל הדורות.

כך שלמה אבן גבירול בשירו (שרובו עברית והבית האחרון בערבית) "מה לך יחידה":

מַה לָּךְ יְחִידָה, תֵּשְׁבִי
דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי,
כַּנְפֵי רְנָנִים תֶּאְסְפִי
וּכְנַף יְגוֹנִים תִּסְחֲבִי?

כנפי הרננים הם מן הפרק שלנו.

הם מופיעים גם בשירו של ביאליק "בשל תפוח":

וּבְקוֹל עֲנוֹת "פִּי-פִּי, צִיף-צִיף"
מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים
בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ.
גַּם מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים
וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ –
וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם "פִּי" גַּם "צִיף"
תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים.

וגם בשירו של טשרניחובסקי "נטשו צללים":

נִטְּשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִפֳּרִים!
נוּמָה בְנִי, אֶפְרוֹחִי!
אַל מִצִּלְלֵי אֹפֶל תָּגוּר
אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי!
יֵאוֹר מִזְרָח, כַּנְפֵי רְנָנִים
יְצַפְצְפוּ וִירַנְּנוּ,
יֶחֱוַר שַׁחַר וּמִקֶּדֶם
יַעַל גַּם שִׁמְשֵׁנוּ.

וגם נעמי שמר קיבלה השראה מאותו הפסוק בדיוק.

נעמי שמר קראה ידיעה בעיתון, על ציפור נדירה, שאיננה מצויה דרך כלל בא"י, אך הגיעה לכאן באניה שעליה היא מצאה מסתור.

הסיפור הזה מצא את מקומו בבית משירה "כמו חצב".

צִפּוֹר הַשִּׁיר הַפְּעוּטָה
שֶׁהַסּוּפָה אוֹתָהּ גֵּרְשָׁה
וּבִלְבְּלָה אֶת מַסְלוּלָהּ
מִיַּבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה
צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה
עַל תֹּרֶן שֶׁל סְפִינַת מַשָּא
בְּהַגִּיעֵךְ עֲדֵי אוֹבֵד
לַמְּדִי אוֹתִי לְהִשָֹּרֵד.

השיר כולו עמוס בתכתובת עם התנ"ך – משלי, בראשית, דניאל, במדבר – ובבית זה מהדהדות מילים מן הפרק שלנו, אותו פסוק שהדהד לאורך הדורות בשירתם של שלמה אבן גבירול, ביאליק וטשרניחובסקי:
כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה.

* 929

איוב לח: איפה היית ב-48, איפה היית?

כבר הפסוק הראשון בפרק לח, הוא ניצחונו הגדול של איוב בוויכוח עם רעיו ועם אליהוא. הם לעגו לו על יומרתו וחוצפתו לזמן את אלוהים למשפט צדק, להתייצב ולהסביר לו את פשר מעשיו. מי אתה, יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, שתזמן את "בונה עולם" להסביר לך את מעשיו ואת החלטותיו?

"וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה". אלוהים נענה לאיוב והוא מתגלה אליו. איוב נעשה נביא. הוא לא נעשה נביא טרם הניסיון הנורא שאלוהים והשטן העמידו אותו, אלא אחרי שאמר את הדברים הקשים כלפי מעלה, שזעזעו כל כך את רעיו. דווקא דברים אלה הכשירו אותו לנבואה.

מה אומר אלוהים לאיוב?

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הוא שואל את איוב, ומזכיר לי את מערכון העולים החדשים של אריק איינשטיין ואורי זוהר, בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "לול". מגיע העולה מגרוזיה, בראשית שנות השבעים, ועומדים מולו עולי העליות הקודמות וכן הערבים וכולם קוראים לעברו: "איפה הייתי ב-67? איפה היית ב-48, איפה היית? איפה היית ב-37? ובבקעא אל גרביה, ובעוג'ה אל חפיר?"

ומהאסוציאציה משובבת הנפש (תרתי משמע) – להתייחסות רצינית לטקסט.

בראש ובראשונה, מה אין בו? אין בו תשובה לטענת העוול של איוב, על מה שקרה לו. אין בו תשובה לשאלת הצדק בעולם, ולמציאות אותה הציג איוב של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

מה יש בו? תיאור הפער הבלתי ניתן לתפיסה בין גדלות האלוהים לקטנות האדם. אולם בכך אין כל תשובה. הרי איוב עצמו אמר את הדברים. אדרבא, בכל המחלוקת התהומית שבין איוב לרעיו, ההסכמה היחידה הייתה על הדבר הזה. איזה חידוש, אם כן, יש במענה האלוהים?

אז מה יש בכל זאת בדבריו של אלוהים?

יש כאן טענה של אלוהים שיש סדר והיגיון בניהול היקום. לא הכל מקרי ושרירותי, כפי שניתן להסיק מטענותיו של איוב.

פרק לח הוא אחת מפסגות השירה המקראית בכלל, ואולי מפסגות השירה בכלל. זוהי שירה נשגבת וגדולה, המתמצתת את האמונה המונותאיסטית בכלל והיהודית בפרט, על אודות אל אחד שהוא מקור הכל והוא מנווט בתבונה את היקום.

היטיב לבטא זאת המשורר והמתרגם דורי מנור:
"זמן קצר מאוד אחרי התוודעותי הראשונה לשירה — התוודעות בעלת מאפיינים מיסטיים כמעט, שטלטלה אותי טלטלה עזה — נכנס לחיי בסערה גם ספר איוב. פעמים אינספור קראתי את תשובת האל לאיוב מן הסערה ('אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו? עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?'…), קראתי אותה אז ואני מוסיף לקרוא אותה גם היום: אלה הם פרקי השירה (והאמונה) העברית הכבירים, הנועזים והתהומיים ביותר שאני מכיר. על כל פנים, מִטעמי pudeur — אותה מלה צרפתית בלתי ניתנת לתרגום שמשמעה, בקירוב, 'צִנעה', 'עכבה', 'מבוכה מחמת פרטיוּת' — אומַר רק שמאז הקריאה הראשונה בהם ועד עצם היום הזה אני חש עצמי כאדם מאמין.

מאמין במה? זה כבר פחות חשוב. מי אמר שהפועל 'להאמין' מוכרח להצריך מושא עקיף? מאמין וזהו".

הפרק הזה נתן לנו גם את הרומן של אביגדור דגן "בינת השכוי", שההשראה לו היא הפסוק: "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?"

… ועדין אנו ממתינים למענה אלוהי לשאלות הקשות שהציג איוב לאורך הספר.

* 929

איוב לז: תְּמִים דֵּעִים

בפסוק טז אומר אליהוא: "הֲתֵדַע עַל מִפְלְשֵׂי עָב, מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים?"

תְּמִים דֵּעִים בפסוק זה, הוא כינוי לאלוהים. כשאנו משתמשים היום בביטוי זה, כוונתנו אחרת לגמרי.

תמימות דעים, בשפתנו, היא הסכמה מלאה. תמימות – שלמות. כאשר שני אנשים או יותר מסכימים לחלוטין בנושא מסוים, ואין ביניהם מחלוקת, עמדתם שלמה, תמימה.

פסוק טז הוא חלק מרצף של שאלות רטוריות, שבאמצעותם אליהוא מנסה להוכיח לאיוב שאין ביכולתו, כבשר ודם, להבין את סוד הנהגת העולם בידי אלוהים.

תמים דעים הוא האלוהים, שדעת העולם בשלמותו נמצאת בידו. הוא היחיד היודע את כל האמת, ולכן דעתו שלמה. אדם אינו יכול להגיע לשלמות הזאת, טוען אליהוא.

בפרק הקודם הוא השתמש בביטוי דומה, תְּמִים דֵּעוֹת: "כִּי אָמְנָם לֹא שֶׁקֶר מִלָּי, תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ". כאן מתייחס אליהוא לעצמו, כמי שאומר לאיוב את האמת שהוא מכיר, מכלל המידע המצוי בידיו, בשלמותה, ללא כחל ושרק, ללא טיוח ועיגולי פינות.

הביטוי הזה התגלגל במשך דורות בשפה העברית, שינה את משמעותו, והיום פירושו הוא הסכמה מלאה.

* 929

איוב לו: כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים

גם אחרי המענה השלישי של אליהוא, איוב אינו מגיב. פרק לו הוא חלקו הראשון של המענה הרביעי של אליהוא. בראשית דבריו, מבחין אליהוא בגילויי קוצר רוחו מצדו של איוב, כלפי חפירותיו. הוא חושש מאובדן קשב מצד איוב לדבריו, והוא מפציר בו: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ, כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". חכה עוד רגע אחד, הוא אומר, "כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לא כי לאליהוא מילים, אלא לאלוה.

מסתבר שהתופעה של אנשים שבטוחים שהם הדוברים של אלוהים, ומה שהם אומרים, הוא דבר האלוהים, הייתה קיימת כבר אז.

****

פינת הנוסטלגיה – זוכרים שפעם הייתה תופעה כזאת, של מים שהיו נופלים מן השמיים? קראו לה, כמדומני, גשם או משהו כזה.

רב יהודה, ראש ישיבת פומבדיתא, התייחד ממרבית חבריו, שעיקר עולמם היה לימוד התורה, והתפילות והברכות היו שוליות בעיניהם ויש אף שראו בהן ביטול תורה, בכך שהתפילה והברכות היו מרכזיות מאוד בעולמו. הוא ראה בתפילות את עבודת הלב והוא אף תיקן ברכות, כמו ברכת הלבנה ושבע הברכות של החתונה. והיה לו מוניטין כמוריד גשמים. אמר רבה: "רב יהודה היה מוריד את נעלו בתענית ויורד גשם, ואנחנו צווחים ואין מי שמשגיח בנו. אלא הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, שנאמר, "וה' יראה ללבב".

הסגולה של הורדת גשמים אינה נחלתם של הגדולים בתורה, אלא של עובדי עבודת הלב. ואילו על רב יהודה יש מספר אגדות, המתארות אותו כמוריד גשמים.

את חשיבות הגשם בעולמו של רב יהודה, ניתן ללמוד מדבריו: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה". ובנוגע לתפילה לגשם, נוצֵר רב יהודה ברכה שאביו, יחזקאל, היה מברך בעת ירידת הגשם:
רב יהודה בר יחזקאל אמר, הכין הוה יחזקאל אבא מברך על ירידת גשמים:
יתגדל יתקדש יתברך יתרומם שמך מלכנו לכל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת ממניען זו מזו, שנאמר (איוב לו, כז): "כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ".

תפילת הגשם של יהודה, אותה הוא למד מאביו, מתבססת על פסוק מנאומו אליהוא בפרק לו. אליהוא מתאר את איתני הטבע, כדי להמחיש את גדולתו של האלוהים ואת חוסר התוחלת בניסיון של אדם להתמודד עם האל.

בפסוק זה הוא מתאר את מחזור הגשם בטבע. המים נגרעים מן הים בתור אדים שעולים ממנו, והופכים לגשם שיורד מן השמים על הארץ.

ר' יהושע מפרש את הפסוק כך: "שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופתחין פיהן כנוד, ומקבלין מי מטר, ומנוקבות הן ככברה, ובאות ומחשרות מים על גבי קרקע" (תענית ט ע"ב).

כאשר רב יהודה משווה את יום הגשם ליום מתן תורה, הוא משווה את הגשם לתורה. הפסוק מאיוב מתאר את המחזוריות המעגלית של הגשם – האדים עולים מן הים, והופכים לגשם המרווה את האדמה וחלקו זורם אל הים, ושב ועולה כאדים לשמים וחוזר חלילה.

וכך התורה, ניתנה משמים ומגיעה לבני האדם הלומדים אותה, ומתעלים והתובנות שהם מפיקים שבות אל השמים והופכות לחלק בלתי נפרד מן התורה היורדת שוב ושוב מן השמים אל בני האדם שעל הארץ וחוזר חלילה.

גשם, גשם – בוא!

* 929

איוב לה: נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה

בנאומו המכונן של ש"י עגנון, בטקס הענקת פרס נובל לספרות, תיאר חתן הפרס את מקורות השראתו ויניקתו. בראש ובראשונה – מקורות ישראל: כתבי הקודש היהודיים, קרי התנ"ך, וכן המשנה והתלמוד והמפרשים ובראשם הרמב"ם. המקור השני הוא הספרות הגרמנית. המקור השלישי הוא מה שלמד מכל אדם וילד שפגש. המקור הרביעי הוא מראה הטבע ונופה של ארץ ישראל.

ואז הוסיף עגנון את המשפט הבא: "כדי לא לקפח שכר כל ברייה, חייב אני להזכיר בהמות, חיות ועופות, שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק לה פסוק יא): 'מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ'. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספריי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם, אם קוראים עלי תיגר".

יש בעיה קלה בדברי עגנון. את הדברים שהוא ייחס לאיוב, אמר דווקא אליהוא. והאופן היצירתי שבו הוא פירש את הפסוק, כאילו הוא החכים ולמד מבעלי החיים, אכן משרתים את תוכן נאומו בטקס, אך לא את תוכן נאומו של אליהוא.

אליהוא מדבר על דבר אחר לגמרי. הוא מדבר על כך שהאדם ניחן בחכמה שאין לבהמות ולעופות, ולכן מצופה ממנו מוסר אנושי.

****

בהגיח אליהוא לספר, הוא הבטיח שהמסר שלו יהיה שונה הן משל איוב והן משל שלושת רעיו. עד כה, לא מצאנו הבדל בין מסריו לאלה של שלושת הרעים. בפרק לה אליהוא אכן פורע את השטר.

המחלוקת בין איוב ורעיו, יוצאת מאותה נקודת מוצא פשטנית, של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". הן איוב והן רעיו מסכימים שכך אמור להתנהל העולם. המחלוקת ביניהם, היא שבעוד הרעים טוענים שאכן, העולם מתנהל כפי שהוא אמור להתנהל, ולכן, אם איוב סובל, סימן שהוא נענש על חטאיו, איוב טוען את ההיפך. לטענתו, כיוון שהוא נענש על לא עוול בכפו ולמרות צדיקותו, וכיוון שרשעים חוגגים סביב, אות הוא כי אלוהים אינו נוהג כמצופה ממנו, אינו נוהג בצדק ויושר.

אליהוא פורץ את המעגל עם מסר אחר. בדומה לשלושת הרעים, גם הוא סבור שאלוהים אינו טועה. אולם בניגוד אליהם, הוא מציג תמונה מורכבת הרבה יותר. לטענתו, אלוהים נמצא בספירות אחרות משל האדם, ושיקוליו הם מעל לחשבונאות המקובלת של צדיק ורשע, על פי תפיסתנו. השאלה האם עשיתי מצווה או עבירה, לא כל כך מעסיקה את חשבונו של האלוהים. הוא אינו מרוויח מהמצווה שלי ואינו ניזוק מהעבירה שלי. איני עושה זאת למענו. "הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה, וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ. אִם חָטָאתָ – מַה תִּפְעָל בּוֹ? וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ – מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ? אִם צָדַקְתָּ – מַה תִּתֶּן לוֹ? אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח?" ובמילים אחרות, המצוות והחטאים של הפרט, לא כל כך מזיזים לאלוהים. הוא נמצא מעליהם. דברים אלה מתחברים עם האמון שהביע בפרקים הקודמים, בכך שאיוב דובר אמת כאשר הוא מתאר את צדיקותו. אלא שהצדיקות הזאת, אינה מהווה שיקול בחשבונות האל. ומה, אם כן, משמעות המצוות או החטאים של הפרט? לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ, וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ. כלומר, אלה דברים חשובים מאוד, לא למען האלוהים, אלא למען האדם. עליך לפעול כראוי, למענך, למען בני האדם, אינך עושה זאת לאלוהים, ואל תצפה ממנו לגמול.

ומתי אלוהים מתערב? "מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ, יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים". כלומר, אלוהים אינו מתערב עקב התנהלותו האישית של אדם זה או אחר, אולם כאשר חברה שלמה היא חברה של עוול, חברה הפוגעת בחלשים בתוכה – כאן מדובר במגה-עוול, המחייב התערבות אלוהית.

"וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי, נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" – סיטואציה כזו של עוול, היא מבחנו האמתי של הצדיק. אין די בכך שהוא מנהל היטב את חייו ואת דל"ת אמותיו. השאלה היא מהו עושה כדי למגר את העוול, כדי ליצור חברה צודקת יותר. האם הוא טוען שאין זה מעניינו, שאלוהים יטפל בבעיה? בכך הוא שותף לעוול. האם הוא "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה", כלומר אומר את דברו בהיחבא, לא לאור יום, לא באופן של התערבות ממש, פיסית, מורגשת, באמירה חדה, ברורה ופומבית, שמבהירה לכל הסביבה מהו טוב ומהו רע, מהו צדק ומהו עוול – הוא שותף לעוול.

אם כן, אליהוא אינו חולק על כך שאיוב הוא איש צדיק, הוא דואג לחלש, הוא אינו חוטא, הוא עוזר למי שזקוק לעזרתו, אבל אין הוא מגלה מנהיגות ולא נלחם ברוע. ולכן, אין הוא עומד בציפיות הגבוהות של האלוהים מאדם כמותו. "וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ, בִּבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּר". אכן, איוב אומר אמת בתארו את אורח חייו, אך אפילו אינו מבין ואינו יודע שאלה דברי הבל, בחשבון האלוהי ולעומת הציפיה האלוהית ממנו.

אני חייב לציין שאני מתחבר למסר הזה של אליהוא, אם כי, כמובן, לא כהצדקת אסון נורא כמו זה שפקד את איוב.

בדבריו של אליהוא יש סתירה לוגית. אם, לטענתו, הוא מאמין לאיוב ולדבריו, הרי איוב בפירוש תיאר את עצמו לא רק כאדם שאינו חוטא ועושה מעשים טובים בקמעונאות, אלא בפירוש כמנהיג הנלחם ברוע וברשעים, ומשלב צדקה – עזרה לחלשים, עם צדק – פעולה לכך שהחברה תתנהל בדרך צודקת. אם דברי איוב הם דברי אמת, הרי שאין הוא ראוי לכל עונש, גם על פי הפרמטרים הראויים שאליהוא הציג.

* 929

איוב לד: חֶבְרָה

את נאומו בפרק לג סיים אליהוא בפניה לאיוב, בלשון מתנשאת: הַקְשֵׁב אִיּוֹב, שְׁמַע לִי, הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר. אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי. דַּבֵּר, כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ. אִם אַיִן, אַתָּה שְׁמַע לִי, הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה.

האם איוב ישיב לו?

התשובה לשאלה זו נמצאת בפסוק א של פרק לד: וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר. איוב פשוט מתעלם מדברי אליהוא, ולא נותר לו, אלא לענות בעצמו.

ומהי תשובתו? הוא חוזר על רעיונות פרק לג במילים אחרות. גם כאן הוא פותח בציטוט דברי איוב הבטוח בצדקתו, מסביר שאלוהים אינו טועה ומטיף לאיוב לעשות תשובה.

דומני שניתן לומר עליו שהוא "חופר".

אם כן, לשם מה היה צורך בפרק הזה? מה הוא נתן לנו?

ראשית, הוא נתן לנו את הביטוי היפה "ארח לו לחברה", באומרו: "וְאָרַח לְחֶבְרָה". ביטוי נאה ל"התארח אצלו", "שהה במחיצתו". משמעות הדברים היא שאין מדובר רק בעובדה הפיזית שאדם התארח אצל אדם אחר או שהה במחיצתו, אלא שיש לאירוח הזה ערך מוסף, ערך של חברה, של חברות.

התרומה הגדולה של הפרק היא עצם המילה "חֶבְרָה". זוהי מילה יחידאית, כלומר מילה המופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד, בפרק זה.

האדם הוא חיה חברתית, והיטיבו חז"ל להגדיר את מהותו החברתית במכתם "או חברותא או מיתותא", כלומר או חברה או מוות.

זכות היוצרים על המילה החשובה הזו היא של אליהוא, בפרק לד. אין זו סיבה שמצדיקה את פרסום החפירה כולה?

* 929

איוב לג: לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת

האם אליהוא חידש במשהו על דברי שלושת הרעים, כפי שהבטיח?

המסר המרכזי שלו הוא אותו מסר – אלוהים אינו טועה, ואם נענשת, כנראה שחטאת. כִּי-יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ?!

אך מה ההבדל בין דבריו לדברי הרעים? הוא דווקא מאמין לאיוב ובאיוב, ובטענתו לצדקתו. אלא שהוא מאמין, שאלוהים מעניש את איוב על חטא סמוי, שאיוב עצמו אינו מודע לו. יש שתי דרכים לאלוהים להעביר לאדם מסר, כדי להזהיר אותו מפני חטא – האחד הוא התגלות בחלום והשניה היא באמצעות מחלה גופנית, שתגרום לאדם להרהר ולתקן.

אך אם הכוונה במחלת הגוף היא להציל את הנפש, למה נספו בניו ובנותיו של איוב?

אליהוא מסיים בפניה לאיוב, בלשון מתנשאת: הַקְשֵׁב אִיּוֹב, שְׁמַע לִי, הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר. אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי. דַּבֵּר, כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ. אִם אַיִן, אַתָּה שְׁמַע לִי, הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה.

האם איוב ישיב לו? האם אתם הייתם משיבים לו?

* 929