צרור הערות 22.5.22

* הפתרון האידיאלי – הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה.

כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד.

* הזועביז – ח"כ זועבי הולכת בעקבותיה של עידית סילמן ועורקת מן הקואליציה. מן הראוי שתתפטר מן הכנסת. זה גם מה שסילמן אמורה הייתה לעשות.  

עם זאת, יש הבדל בין שתי העריקות. לשיטתה של זועבי, אכן אין לה מה לחפש בקואליציה הפועלת באופן קיצוני בניגוד להשקפת עולמה. סילמן, לעומתה, פרשה מממשלה שמגשימה את השקפת עולמה, רק בשל העדר חוסן נפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל עליה ועל משפחתה.

לפיד, שר החוץ, ניסה לשחד את זועבי במשרת קונסולית בשנגחאי. הוא למד בדרך הקשה ששוחד פוליטי פוגע במי שבוחר בדרך הזו. לפיד צדק בדבריו נגד הזועביז.

* פרדוקס הפוליטיקה הישראלית – הפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית – מתנגדי מדיניותה של הממשלה ודרכו של ראש הממשלה חברים בקואליציה. אלה שהממשלה מיישמת את השקפת עולמם יושבים באופוזיציה, ומנהלים מלחמה אופוזיציונית חסרת תקדים ופרועה, על שום דבר; ביקורת סרק, חסרת תוכן, זולת התוכן הפרסונלי: מי אינו ראש הממשלה.

* מרד פטריוטי – מהיום שבו נתניהו החל להנהיג אופוזיציה למדינה, חיכיתי למרד של ח"כים פטריוטים מהליכוד, שיפסיקו ללכת אחריו כמו עכברושים אחרי החלילן מהמלין. ציפיתי שיקומו ח"כים פטריוטים ויציבו בפניו גבול: עד כאן. אנחנו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה בהצבעה על חוק האזרחות. לא העליתי על דעתי שחברי כנסת פטריוטים כמו דיכטר, שטייניץ ואחרים, יתקרנפו, ישתפו אתו פעולה ויצביעו נגד מדינת ישראל בנושא לאומי חשוב כל כך. התבדיתי והתאכזבתי.

היום סוף סוף, אחרי כמעט שנה, הונף נס המרד. תשעה ח"כים פטריוטים, ואני מאמין שהמספר ילך ויגדל אחרי שקמו האמיצים הראשונים, הביעו התנגדות לכוונתו המטורפת להפיל את חוק "ממדים ללימודים", ולפגוע בדם קר בחיילי צה"ל.

להערכתי, המרד הזה יגדל ונתניהו יתקפל וייאלץ לקבל את הדין. אני מקווה שתהיה זו תפנית בהתנהלותה של האופוזיציה, שתתחיל מעתה להיות נאמנה למדינת ישראל.

* ספין דמגוגי – כל מי שהיה לוחם קרבי בצה"ל ושילדיו לוחמים קרביים בצה"ל סולד מהאופוזיציה למדינה, שמנסה להפיל את חוק "ממדים למילואים", ובז לספין הדמגוגי הילדותי של 100% סבסוד, כביכול.

* שיא עזות המצח – מהו שיא עזות המצח? התנגדות החרדים לחוק "ממדים ללימודים". הם משתמטים מצה"ל ומן ההגנה על המולדת, חיים על דמם של בנינו, ועוד מרשים לעצמם, בחוצפה ובחוסר בושה, להתנגד לחוק שנועד להיטיב עם הלוחמים.

* אני מאמין במדינת ישראל – אהוד שאל אותי, בגיליון הקודם, מדוע איני מגיב על "מה שמתחולל ב'משפט' [המירכאות במקור א.ה.] נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק".

ובכן, מראשית פרשיות נתניהו, נמנעתי מלהתייחס לחשדות הפליליים ולאישומים הפליליים נגדו והיום אני נמנע מלהתייחס למשפט. אני שותף לשיח הציבורי, וככזה אני תוקף את השחיתות הציבורית והפוליטית של נתניהו, שחמורה בעיניי לאין ערוך יותר מכל האישומים הפליליים. למשל, הניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק כדי לחלץ אותו מאימת הדין. למשל, חתימת הסכם הונאה על ממשלת אחדות מתוך כוונה מראש להפר אותו, והפרתו באמצעות פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב מדינה. למשל, הובלת אופוזיציה למדינה שמבוססת כל כולה על שקרים. ועוד ועוד ועוד ועוד.

במישור הפלילי והמשפטי, אני מאמין במדינת ישראל, מאמין שהיא מדינת חוק דמוקרטית, איני שותף לשנאה למדינת ישראל לא כאשר היא מופנית אליה מצד שוברים שתיקה וגדעון לוי, ולא כאשר היא מופנית אליה מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין שמשטרת ישראל שחקרה את נתניהו עשתה זאת מתוך נחישות להגיע לחקר האמת. אני משוכנע שהפרקליטות והיועמ"ש שבחנו את תוצאות החקירה קיבלו את החלטתם מתוך מחויבות לאמת ולהגנה על החוק. ואני סומך על השופטים שהם חותרים לחקר האמת ויקבלו את החלטתם באופן ענייני, על פי ראיות. אני מאמין שנתניהו נכנס למשפט כמו כל נאשם – בחזקת חף מפשע, ואינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. עליה חובת ההוכחה ולא על הנאשם. השופטים ישמעו את הראיות של הפרקליטות, את העדים, את ההגנה, ויחליטו על סמך ראיות. אין לי ספק, שנתניהו נהנה ממשפט צדק, וחזקה על השופטים שיכריעו בשיקול דעת הוגן, על פי הראיות. וגם אם אחשוב על הכרעה זו או אחרת שלהם שהיא שגויה, לא יהיה לי ספק שהם קיבלו אותה בידיים נקיות. כמו גם המשטרה והפרקליטות. גם אם החלטות בית המשפט תהיינה הפוכות ממסקנות המשטרה והפרקליטות.

אני עוקב אחרי המשפט ומשתדל להתעלם מספינים למיניהם. יש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה באופן חד-משמעי נגד נתניהו ויש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה לזכותו של נתניהו. איני יודע מה תהיה ההכרעה. ויש לזכור שההכרעה אינה זיכוי או הרשעה, כי בכתב האישום יש סעיפי אישום שונים ותתכן הרשעה בחלק מן הסעיפים וזיכוי בסעיפים אחרים. דבר אחד ברור לי – גם במקרה הקצה שבו נתניהו ייצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר ש"תפרו לו תיק". האם כל זיכוי במשפט פירושו שכתב האישום היה "תפור"? בית המשפט אינו בית חרושת של הרשעות, והוא שוקל את האישומים בכובד ראש ואינו חייב להסכים עמם. ההגנה יכולה לעתים לשכנע את השופטים שכתב האישום שגוי. אין זה אומר בשום אופן שמדובר בתפירת תיק.

כל הספינים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית על המשפט מסוכנים מאוד. הם יוצרים ציפיה בקרב מאמיניהם ש"התיק מת" כפי שהתבטא נתניהו, והנה הכל קורס במשפט והזיכוי מובטח. ואם לא יהיה זיכוי? כל הספינים הללו נועדו ליצור בקרב כת פולחן האישיות מצב נפשי שנועד לדחות הרשעה בתיק ולהציג את השופטים, במקרה זה, כחלק מן המתפרה. הרי במשפט הוכח שנתניהו טהור וזך, צח כסרגל וישר כשלג, ובכל זאת הורשע. איך זה? כי השופטים הם חלק מן הקונספירציה. זה איום מסוכן מאוד על הדמוקרטיה הישראלית. ומי שכותב במירכאות "המשפט" שותף להנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית.

מה אומרת, בעצם, תאוריית הקונספירציה על "תפירת התיקים". שאביחי מנדלבליט, מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, איש ימין, איש הציונות הדתית, בן ל"משפחה הלוחמת", האיש שנתניהו מינה ליועמ"ש, ומפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, מתנחל, דתי, איש ימין, "מזרחי" (לא שזה משנה משהו, אבל נלך עם הנראטיב של אבישי בן חיים, שופרו של נתניהו) שמונה בידי נתניהו שאף הבטיח לו את ראשות השב"כ בסיום התפקיד, חברו יחדיו לקשירת קשר של תפירת תיקים חסרי שחר נגד נתניהו, כדי להפיל את שלטון הימין ולהחליפו בשלטון השמאל, שיהפוך את ישראל למדינה לא-יהודית. הם הפעילו מאות רבות של חוקרי משטרה, רשות המסים והפרקליטות, שהקדישו שנים לתפירת התיק ובדיית הראיות. מתוך אותם מאות אנשים, לא היה אפילו אחד שיספר על כך, או אפילו ידליף בדל מידע בעילום שם. נו, באמת… הרי כדי להאמין לקונספירציה צריך להיות או אידיוט גמור, או חסיד שוטה של נתניהו, נטול כל חוש ביקורת ויכולת פקפוק בהערצתו ובסגידתו.

תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים לנתניהו מטורללת, חולנית ואינפנטילית והיא מסוכנת, מסוכנת מאוד. כל כולה שקר נתעב, שקר אנטי ישראלי הזוי ובזוי. המצאת תאוריות הקונספירציה הללו והפצתן, היא שחיתות ציבורית חמורה של נתניהו; חמורה הרבה יותר מכתבי האישום הפליליים, כי משמעותה – הרס וחורבן של החברה הישראלית והסתת הציבור נגד מדינת ישראל, והכל למען אינטרס פרטי של שרלטן אחד, שמאמין שכל אינטרס לאומי כפוף לאינטרסים שלו. וקהל עובדי האלילים אומר אמן.

אני מאמין במדינת ישראל ואוהב את מדינת ישראל. כאמור, איני מאמין בעלילות הבזויות נגדה, בין אם הן של שוברים שתיקה וגדעון לוי, ובין אם אלה של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין במדינת החוק הישראלית, אני מאמין במשפט הצדק הישראלי. אני מתעב את אלה שמניפים בגסות את ידם על מדינת ישראל.

* כנרת כנרת נראית קצת אחרת – עו"ד כנרת בראשי עלתה לגדולה כפרקליטתה של א' מבית הנשיא, וכלוחמת הצדק נגד הנשיא האנס הסדרתי.

כנרת בראשי של היום, הייתה מציגה את קצב כקורבן לרדיפה ולקונספירציה של האליטות, "התשקורת" ו"כנופיית שלטון החוק".

* הרפתקת חיינו – "מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה". כך היטיב לתמצת עלי מוהר את הרפתקת חיינו הציונית.

קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות – זו לא רק ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ספק אם יש להצלחה הזאת אח ורע בתולדות העמים. ושיאה של ההצלחה, בעיניי ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, היא העליה ההמונית של יהדות ערב ושל שורדי השואה מאירופה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

מדינה שזה עתה קמה מתוך מלחמת קיום אכזרית שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (כמאה אלף הרוגים בהשוואה להיום); מדינה שעומדת תחת מצור של אויביה המקיפים אותה ומתכוננים לסיבוב השני כדי להשמידה, מדינה שנמצאת בבידוד מדיני, מדינה עניה שבקושי יכולה להאכיל את תושביה, לקחה על עצמה משימה אדירה ושילשה בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה בקליטת עולים חדשים. מדינת ישראל הכניסה את אזרחיה למשטר צנע קשה ואכזרי, כדי שתוכל להירתם למשימה. והיא דאגה לקורת גג, גם אם זמנית ורעועה, ולפרנסה – גם אם בעבודות דחק, לכל העולים. והיא פעלה למיזוג גלויות תרבותי, הגם שעשתה זאת באופן קיצוני וחד מדי (אגב, הרבה יותר כלפי תרבות היידיש מאשר כלפי תרבות המזרח), אך מתוך כוונות טובות ורצויות, והרי רק מי שאינו עושה אינו טועה ועשיה אדירה כל כך, בזמן קצר כל כך, אינה יכולה להיות חפה מטעויות.

העולים החדשים היו לחלוצים שיישבו את הנגב, את הגליל ואת השפלה במאות יישובים, עיצבו את גבולות המדינה והבטיחו שהנגב והגליל יהיו ישראלים. זו סיבה לגאווה אדירה להם ולדורות הבאים. העליה הגדולה וקליטתה הם סיבה גדולה לגאווה לכל ישראלי.

אבל יש כאלה, שמטעמים פוליטיים זרים וצרים, מטפחים גלותיות עדתית, שנאה עדתית, קורבניות עדתית וריב ומדון ושנאה בחברה הישראלית. הם משלהבים ומתסיסים עם אגדות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", וקונספירציות מרושעות על ה"אליטות", אך ורק מתוך תאווה לשרת אינטרס פוליטי ציני של אשכנזי אחד. ועכשיו, סוכן הגלותיות העדתית ומפיץ השנאה העדתית הראשי, אבישי בן חיים, כבר הוציא ספר; המניפסט של העדתיות הגלותית.

אין לי ספק שהציונות תנצח את הגלות. אבל איזה מחיר מיותר משלמת החברה הישראלית על המהלכים הציניים המרושעים הללו. 

* כל אזרחיה – כל מדינה דמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. רוב המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום, ועובדה זו אינה פוגעת בעובדה שהן של כל אזרחיהן, גם של בני מיעוטים שאינם חלק מן הלאום. כזוהי גם מדינת ישראל. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מיום הקמתה גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכל אזרחיה הזכות לבחור ולהיבחר והם נהנים מחופש הביטוי, חופש הפולחן, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וכל זכויות האדם והאזרח. בבחירות, הקול של אזרח ערבי זהה לקול של אזרח יהודי. חוק הלאום, בניגוד לדברי השקר של המלעיזים, לא שינה כהוא זה את העובדה הזאת.

המושג "מדינת כל אזרחיה", בשיח הציבורי בישראל, הוא המצאה שטנית וגאונית של עזמי בשארה, שונא ישראל גדול אך אדם מבריק וערמומי. הוא המציא את המותג "מדינת כל אזרחיה" כאלטרנטיבה, כביכול, למדינה היהודית. כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לבחור ביניהן. בכך הציג בלשון חיובית רעיון מזוויע, של חורבן מדינת ישראל. "מדינת כל אזרחיה" שעליה מדבר בשארה, היא מדינה לא יהודית, כלומר מדינה שתהיה כאן במקום המדינה היהודית. המילכוד של הביטוי הזה, הוא שכאשר מישהו מדבר נגד "מדינת כל אזרחיה", כלומר בעד מדינה יהודית, כאילו דיבר נגד מדינה דמוקרטית וטען שישראל אינה של כל אזרחיה.

עלינו להפסיק להשתמש בביטוי הזה, כדי לא להיות אידיוטים שימושיים של המזימה של עזמי בשארה. יש לגנות את הרעיון של החלפתה של מדינת ישראל במדינה לא יהודית, בלי להשתמש בביטוי הערמומי הזה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. זה הביטוי היפה והאמתי. כדאי לדבוק בטרמינולוגיה הזאת.

* שימוש ציני בשכול – אחת הפרקטיקות הפוליטיות המכוערות ביותר, היא ריקוד על הדם למען רווח פוליטי. הדבר פסול כאשר ביבי&בן-גביר ושות' רוקדים על דמם של נרצחי גל הטרור, והוא פסול כאשר ליברמן ושות' רוקדים על דמו של סא"ל מחמוד א-דין לקידום האג'נדה החדשה של קלקול חוק הלאום, שנועד לבנות לו בייס חדש. בערב שבת פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מודעת ריקוד על הדם, ובה תמונה גדולה של א-דין בקריאה לחקיקת חוק השוויון. בניגוד לקלקול חוק הלאום, שאני מתנגד לו בתוקף, אני תומך בכל לבי בחוק השוויון. אך השימוש הציני בשכול כדי לקדם אג'נדה פוליטית פסול בכל המקרים באותה מידה.

* חלאת אדם – "חלאת אדם" – כך כינה אחמד טיבי את ח"כ מירב בן-ארי מיש עתיד, בשל אמירתה שאינה מצטערת על מותה של התועמלנית הפלשתינאית.

אחמד טיבי היה יועצו ואיש סודו של רב המרצחים ערפאת, האיש שידיו מגואלות בדם יהודי יותר מכל אדם אחר אחרי השואה. האם אי פעם הוא הביע צער על אלפי הישראלים שנרצחו בפקודת ערפאת?

בשיא מתקפת הטרור, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שעה ששלוחיו של ערפאת פוצצו עצמם כמעט מדי יום כדי לרצוח עשרות יהודים, נשים, ילדים, זקנים; באוטובוסים, בקניונים, במסעדות – ערך טיבי, אז חבר בכנסת ישראל, ביקור הזדהות אצל רב המרצחים. השנים עמדו מול אספסוף משולהב, אוחזים זה בידיו של זה, וערפאת צווח במשך דקות ארוכות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האם טיבי אי פעם הביע על כך צער?

אחמד טיבי – חלאת אדם.

* מעוררי בהלה – שר הבריאות ניצן הורוביץ אמר, בראיון לדנה וייס, שאבעבועות הקוף זו מחלה ולא מגפה וזו מחלה קלה. דברים דומים אמרו מומחים שהתראיינו לכלי התקשורת. מדוע, אם כן, צוות הטיפול במגיפות מתכנס לישיבת חירום במוצ"ש, במקום ישיבתו הרגילה ביום א' וטורח לדברר את זה? מה כל כך דחוף, שלא יכול להמתין למחר? במקום להרגיע את הציבור הם מעוררים בהלת שווא.

* יצחק נוי – הלך לעולמו, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו השמונים, שדר הרדיו, ההיסטוריון וסופר הילדים והנוער יצחק נוי.

יצחק נוי היה בעיניי השדר האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר ברדיו הישראלי, בעשרות השנים האחרונות. הוא שלט בתחומי ידע רבים; היסטוריה, ספרות ומדעי הטבע, הגיש בידענות חסרת פשרות את תכניותיו ואירח את טובי המומחים בנושאים השונים אותם ראיין, בגובה עיניים, בסקרנות ובידענות.

אהבתי מאוד להאזין לשעה הבינלאומית ששידר מדי יום, עד צאתו לפנסיה ואת התכניות ההיסטוריות המיוחדות שערך והגיש לציון ימי ציון עגולים לאירועים היסטוריים במאה העשרים. אהבתי מאוד את תכניתו "שבת עולמית". לא, איני ממשכימי הקום בשבת, אך השתדלתי להאזין לשידור החוזר ביום ראשון בערב או להוריד את התכנית מן האתר. בתכניות אלה הקדיש את השעה הראשונה לסוגיה היסטורית או אסטרטגית והעמיק בה עם מספר מומחים מן האקדמיה בתחום, והיו אלו תכניות מרתקות, עשירות ומעשירות.

יצחק נוי היה ציוני אדוק ופטריוט גדול. אהבת העם, הארץ והמדינה קרנו מכל מילה בתכניותיו.

לפני שבועות אחדים לקה בסרטן המוח וביום חמישי נפטר. יהי זכרו ברוך!

* יעקב שרת – באחד במאי 1995, נערך במועדון צוותא בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ראוי לזכור את פזמוניו, ובהם "אהבה פשוטה", "נגן לי ירדן" ו"כינרת אחרת". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

יעקב שרת הלך לעולמו ביום חמישי. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חורבת ירדה – כשאנו נוסעים בכביש 91 מצומת מחניים לגשר בנות יעקב, בואכה הגולן, ממערב למושב משמר הירדן, אנו פוגשים שלט המורה צפונה לחורבת ירדה. החורבה היא חאן הסוגר על חצר פנימית ובה בור מים. החאן נבנה במאה ה-19 ונמצאים בו שרידים ארכיאולוגיים מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הממלוכית. בשנת 1936 נרכשה החורבה בידי קק"ל.

תל ירדה הוא המקום המערבי ביותר אליו הגיע צבא הפלישה מסוריה במלחמת השחרור, ושם הוא נבלם בקרבות קשים בידי צה"ל. הכוחות הסוריים שפלשו דרך גשר בנות יעקב כבשו והשמידו את המושבה משמר הירדן, שם קם לאחר המלחמה קיבוץ גדות, והמשיכו מערבה, במטרה לבתר את הגליל העליון ולנתקו ממדינת ישראל. בירדה נערכו קרבות כבדים והשטח עבר מיד ליד, עד שנכבש סופית בידי צה"ל.

לפני שבועות אחדים פרסם פרופ' דן מירון מאמר במוסף התרבות והספרות של "הארץ" על אבות ישורון, ובו סיפר על ישורון ש"גויס לחטיבת כרמלי והשתתף בקרבות הצפון. בין השאר זועזע מן ההתקפה על כפר ירדה שלחופי החולה, כפר שנמחק כליל בלילה אחד". זוהי פרשנות לשורותיו של המשורר "מחקנו את ירדה לאדמה תחוחה", בשירו "אני ברחובי".

ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי פרסם מכתב תגובה שבו התייחס לסיפור ההזוי על הכפר שנמחה. "הנה העובדות: ירדה לא הייתה כפר כי אם מבנה אחוזה נטוש בעל חצר פנימית וחדרים סביבה; הוא לא שכן על חופי החולה כי אם נישא על גבעה, יותר ממאתיים מטרים גובהה, במרחק 4-5 ק"מ משפת האגם; והוא לא נמחק כליל במהלך לילה אחד. למעשה הוא לא נמחק בכלל, והאחוזה שוקמה ותשמש מוקד לאנדרטה של חטיבת כרמלי בעתיד הקרוב. רוב אדמות ירדה ניקנו כבר בשנות ה-30 וה-40 בידי קק"ל ואדמותיה עובדו בידי יישובי הסביבה. ב"סקר הכפרים" הבריטי מ-1946 לא רשומה בו נפש חיה אחת, למרות שאתר 'זוכרות' המצטט את וליד חא'לידי, מציין שהיו שם 20 תושבים. הסקר גם לא משייך לה קרקעות או גידולים כלשהם. תצלומי אוויר מהתקופה מראים את מבנה הח'אן וסביבו גבעת טרשים קרחת, לא כפר ולא כפריר.

משלט ירדה שבמרכזו האחוזה היה זירת קרבות עקובה מדם מול הצבא הסורי לאחר כיבוש משמר הירדן, שלדאבוננו היא שהוכחדה 'בלילה אחד' ב-10 ביוני 1948. ירדה נכבשה אף היא ב-16 ביולי בידי כוח סורי ועברה למחרת חזרה לידי צה"ל, אך עשרה ימים נדרשו כדי לבלום את המתקפה הסורית שכוונה לניתוק אצבע הגליל. בקרבות אלה נפלו עשרות לוחמים מכל גדודי כרמלי ומיחידות של גולני, עודד, ההגנה המרחבית וחל האוויר".

* "חדשות בן עזר"