אורי אבנרי: ב. ציוני דרך ביוגרפיים

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ב. ציוני דרך ביוגרפיים

אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הווימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו של אבנרי הייתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העליה הגרמנית בשנות ה-30 ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.

בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת לח"י, ומיד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.

את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם", אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל. בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות.

ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העט "במאבק" [כיוון שלעיתון לא היה רישיון מטעם השלטון הבריטי ומאחר שלהוצאת עיתון חד-פעמי אין צורך ברישיון, הופיע העיתון בכל פעם בשם אחר – וריאציות שונות ל"במאבק", אך בתודעת הציבור נחרט שם הגיליון הראשון – "במאבק"] הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון הייתה רבה, ונכתבו עליו למעלה מ-100 מאמרים [למשל, משה שמיר כינה את העיתון "במת אבק"]. הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית והאומה הערבית. חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי.

עם פרוץ המלחמה, התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טראגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק. הוא שירת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון", ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה, ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.

לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה [רשימות אלו, שפורסמו בעיקר בעיתון הערב של "הארץ" "יום ליום", קובצו בספר "בשדות פלשת"]. הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.

באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך ע"י אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר, שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו שעליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו. העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.

באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים, הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י. תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.

אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת נגד תנועת השחרור הערבית. באותה התקופה תמך אבנרי, בניגוד לקונצנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ובמלחמת ה-F.L.N. נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תכנית שלום שנקראה "תכנית איחוד הירדן". בתכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן ולהקמת פדרציה ישראלית – פלשתינאית.

הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור. בשנת 65' , ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה". עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא התמודדה).

תנועת "העולם הזה – כוח חדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שישמשו כמפלגה בתוך מפלגה.

בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גרדה" את המנדט השני. הייתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. הייתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה לחדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.

כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השניים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה, ובעקבותיו כתב ופרסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות [בספר זה הציג כהן את אבנרי באור מכוער מאוד – כשקרן פתולוגי, כדיקטטור, כפוליטיקאי ציני שכל מטרתו – כוח לשם השתלטות על המדינה, כסוטה מין, כשתיין ומסומם ועוד. הוא מתאר את חיי משפחתו כהרוסים ואותו – כאדם חולה. אני מפקפק מאוד באמינות הדברים שנכתבו בספר, ולו בשל העובדה, שכהן הכיר היטב את אבנרי והיה שותפו הקרוב במשך עשרות שנים. האם כל הדברים שנכתבו בספר נודעו לכהן ביום אחד, לאחר הפיצוץ ביניהם? מסיבה זאת, המעטתי מאוד בהסתמכות על הספר בעבודתי, למעט ציטוטים ועובדות כמו תאריכים וכד'].

אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר כנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".

בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לרוה"מ לוי אשכול, ובו פירט תכנית שלום. בתכנית הוא קרא לערוך בתוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל. לתכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.

בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חממי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם עיצאם סירטאווי, מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו ע"י ארגונים פלשתינאיים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס.

בשנת 73' רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקרא מר"י (מחנה רדיקלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל-פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.

בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי, כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81'. בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל.

הפלג הרדיקלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים, ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.

בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל, אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חודשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.

מאז, כותב אבנרי ב"מעריב". בבחירות לכנסת ה-13 תמך אבנרי ברבין. אחרי הקמת ממשלת רבין, התאכזב אבנרי מדרכו, ובעיקר מהחלטותיו על הגרוש והסגר, מקצב וצורת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים וסוריה וממבצע "דין וחשבון". הוא הרבה לתקוף אותו בעיתונות ובהפגנות. בימים אלה הוא עומד בראש התארגנות חדשה של תנועה ציבורית הנקראת "גוש שלום".

לאחר החתימה על הסדר העקרונות עם אש"ף, הביע אבנרי תמיכה מלאה ונלהבת בהסדר, כשלב בדרך להגשמת רעיונותיו. לאחר החתימה קרא לשחרור כל המחבלים הכלואים בישראל.

אבנרי כתב 8 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1989), "לנין לא גר פה יותר" (1992), ו"אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993).

אורי אבנרי: א. מבוא

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים.

א. מבוא

בתקופת מערכת הבחירות לכנסת ה-13, שהתקיימו ביוני 1992 והסתיימו במהפך ובניצחונה של מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, קרא אורי אבנרי בטורו ב"מעריב" לתמוך במפלגת העבודה וברבין. קריאה זו וההסברים שנלוו אליה, היו גם קריאה, שלא לתמוך במרצ. בעת הפריימריז במפלגת העבודה הביע אבנרי תמיכה במועמדותו של רבין מול זו של פרס. במאמריו ערב הבחירות, אף לא שלל ממשלת אחדות עם הליכוד, ושלל את עמדת מרצ שהתנגדה לאפשרות כזו.

דבריו אלה של אבנרי הפתיעו רבים. אם יש אדם המזוהה מזה עשרות שנים כלוחם בממסד המיוצג ע"י מפלגת העבודה וקודם לכן ע"י מפא"י, הוא אורי אבנרי. התקפותיו הקשות לאורך השנים על ממסד זה, לא היו ביקורת על מעשה זה או מחדל אחר ואף לא על מדיניות אקטואלית בנושאים אלה או אחרים, אלא יציאה חוצץ כנגד כל האידיאולוגיה של תנועה זו ונגד הדרך בה עיצבו מנהיגיה את המדינה. ביקורת זו היא טוטאלית ורב תחומית. מאז קום המדינה, רואה עצמו אבנרי כמי שמציג אלטרנטיבה אידיאולוגית ואופרטיבית למשטר של המפלגות הישנות, תוך טשטוש ההבדלים בין העבודה והליכוד. מאבקו בממסד חרג מתיאור של חילוקי דעות פוליטיים, ולא אחת תואר על ידי אבנרי כמלחמה לחיים ולמוות.

לא פחות תמוהה, לכאורה, תמיכתו האישית של אבנרי ביצחק רבין. רבין מצטייר בציבור, בצדק או שלא בצדק, כמנהיג ניצי, כסמן הימני של מפלגת העבודה. השמאל הישראלי תקף אותו לא אחד כ"ליכוד ב'". הוא הואשם קשות על פעולתו באינתיפאדה כשר ביטחון ועל קרבתו ליצחק שמיר בתקופת ממשלת האחדות. אחת הסיבות לניצחונו של רבין בפריימריז במפלגת העבודה, הייתה אמונת חברי המפלגה ביכולתו להעלות את מפלגתם לשלטון ע"י משיכת קולות רבים מן הליכוד, דווקא בשל עמדותיו הביטחוניות הניציות. במהלך מערכת הבחירות, שמר רבין על חזות ניצית, והשמיע הצהרות תקיפות בנושאים כמו רמת הגולן, בקעת הירדן ומו"מ עם אש"ף.

אורי אבנרי הוא אחד הסמנים הקיצוניים של "השמאל" הישראלי. לא אחת יצא חוצץ נגד היונים שבמנהיגי העבודה והאשימם באחריות להמשך הסכסוך הישראלי-ערבי. בתמיכתו הפומבית דווקא ביצחק רבין יש, לכאורה, סטייה מכל הקו שאפיין את פעילותו הפוליטית במשך 45 השנים האחרונות.

מה הסיבות לכך? האם אבנרי שינה את עמדותיו? האם הוא הפך פרגמטי יותר, על סמך ניסיונו הפוליטי הממושך? האם, כמי שבמשך שנים היה על סף משבר לגיטימציה ביחסיו עם המשטר, הוא מעוניין, בזקנתו, בלגיטימציה מאוחרת? האם העובדה שאין הוא מחזיק בעיתון, שביטוי קיצוני יכול להוות קידום מכירות שלו, היא הגורם לשינוי זה? האם היאוש הטוטלי שלו משלטון הליכוד הביא אותו לתמיכה בכל מי שעשוי להביא לחילופי שלטון, ותמיכה זו, אינה אלא ברירת מחדל? על השאלה הזו אנסה להשיב בעבודה זו.

כדי להגיע לתשובות משוערות, עליי להתחקות אחרי האיש – הביוגרפיה שלו, השקפת עולמו, דרכו הפוליטית והעיתונאית וכדומה. אנסה לבדוק, האם אכן תמיכתו במפלגת העבודה היא ניגוד מוחלט לכל דרכו בעבר, או שבדרכו ישנם סימנים שיכולים להסביר את התנהגותו בבחירות האחרונות.

לצורך העבודה, אשתמש בעיקר בחומר שכתב אבנרי עצמו – ספריו, מאמרים בעיתונות וכד' וכן בראיונות עמו ועם אנשים נוספים.