צרור הערות 30.8.20

* עמק השווה בנצרת – פורום עמק השווה, בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת נחמיאס ורבין, כולל אנשי רוח ומעשה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והלאומית בחברה הישראלית. הוא פועל ככל הניתן לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, ולקיום שיח מכובד ומכבד.

ביום שישי ערכנו ביקור בנצרת, בהובלתו של חבר הפורום יוסף חדאד. חדאד הוא פעיל חברתי, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" ופעיל בעידוד גיוס לצה"ל והתנדבות לשירות לאומי של צעירים ערבים. הוא עצמו לוחם בגולני שנפצע במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל גם במאבק ב-BDS. הוא סיפר לנו על מארב בלבנון שבו שכב לצד מפקדו רועי קליין ז"ל, על שיחה של הערבי והמתנחל בגובה עיניים. ועל כך שבסוף השיחה קליין לימד אותו את המכתם: "כל ישראל ערבים זה בזה", שהיה למוטו של חייו.

הסיור נפתח בהר הקפיצה ובתצפית על העיר נצרת בהדרכת יוסף. לאחר מכן ביקרנו במחוז צפון של לשכת עורכי הדין, ונפגשנו עם ראשיו. מצאנו שם מופת של שותפות ודו-קיום בין יהודים וערבים. סיימנו בבית הוריו של יוסף, שני אנשים מרשימים מאוד, העץ המסביר את פועלו של התפוח. הקשר היפה בין יוסף והוריו בלט לנוכח הסיפור של חבר הפורום, רס"ן (מיל') הישאם אבו-ריא, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל. הישאם סיפר איך משפחתו והסביבה שלו מחרימה אותו, ואיך ההורים של מי שהייתה ארוסתו כפו עליה לעזוב אותו. אצל הוריו של יוסף נערכה שיחה משמעותית מאוד של חברי הפורום עם מארחינו.

אחד החברים בפורום הוא אורי בנקי, אביה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה לפני חמש שנים. את אורי אני מכיר 35 שנים, כיוון ששירתנו יחד במילואים בגדוד 420, בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאז הרצח, אורי פעיל מאוד בקירוב לבבות בין חלקי החברה הישראלית. הוא אמר, שבאופן טבעי ניתן היה לצפות ממנו שהרצח יביא אותו לשנאת חרדים. אולם זה לא קרה כיוון שהוא ירושלמי, שכל חייו חי לצד דתיים וחרדים, והוא יודע שמלבד הלבוש אין שום דמיון בין החרדים לבין הרוצח. שרה רוזנפלד מכוכב השחר, שבנה מלאכי נרצח בפיגוע בעודו נער, אמרה דברים דומים על יחסה לערבים.

במפגש בלשכת עורכי הדין, נשאל היו"ר היוצא של מחוז צפון בלשכה, עו"ד חאלד חוסני זועבי, מה סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין יהודים וערבים במחוז. תשובתו הייתה שהם אינם נותנים דריסת רגל לפוליטיקה ולפוליטיקאים. גם בשיחת הסיכום נשמעו אמירות דומות בגנות הפוליטיקה. ההתייחסות שלי לנושא הפוליטיקה הייתה אחרת. כל עשיה ציבורית למען החברה, אמרתי, מן הסביבה הקרובה ועד הרמה הלאומית, היא פוליטיקה. כל פעולה לשינוי חברתי, כל רצון להשפעה על החברה, הם עשיה פוליטית. ההצטרפות שלי לפורום ופעילותי בו היא מעשה פוליטי. השאלה היא איך אנו יוצרים פוליטיקה אחרת; לא פוליטיקה משסעת ומפלגת, לא פוליטיקה של שנאה, אלא פוליטיקה של איחוי שסעים, של דיאלוג כן ואמתי אך מכבד; פוליטיקה שמכוונת לחברת מופת.

התייחסתי לדבריו של הדובר שקדם לי, מהנדס מכונות צעיר מנצרת ששמו פיטר. הוא סיפר שבסיבוב הבחירות הראשון הוא הצביע לרשימה המשותפת, בסיבוב השני הוא הצביע לכחול לבן ובסיבוב השלישי הוא נשאר בבית. אמרתי לו שבסיבוב השני הצבענו לאותה מפלגה, אך אני פרשתי מכחול לבן כיוון שהייתה מוכנה להקים ממשלה התלויה ברשימה שלה הוא הצביע בסיבוב הראשון, כיוון שאני שולל עקרונית כל שותפות ממשלתית עם מי ששולל את עצם קיומה וזכות קיומה של מדינה יהודית. הרשימה המשותפת אינה פתרון אלא היא ביטוי לבעיה. עלינו לראות בהצבעה הגורפת לרשימה הזו סימפטום, ועלינו להיכנס לעומק הבעיה. לראות מה האחריות שלנו לכך שהציבור הערבי לא ילך לדרך הקיצונית שהרשימה המשותפת מבטאת. עלינו לקיים הידברות, אך על דבר אחד לא נתפשר – על כך שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וכזו היא תהיה תמיד. על כך אין דיון. ואני מאמין שניתן להגיע להסכמה, בהידברות נכונה, עם רבים מערביי ישראל על העיקרון הזה.

יוסף חדאד התייחס אף הוא להצבעה לרשימה המשותפת. הוא אמר שכאשר כל המפלגות היהודיות, ממרצ ועד ימינה, לא מצאו ולו ערבי אחד כדי לשריין אותו בצמרת הרשימות שלהן – מה הפלא שהערבים מרגישים שהאופציה היחידה שלהם היא הצבעה לרשימה המשותפת? להערכתו, יש לפחות 4-5 מנדטים שהצביעו למשותפת והיו מצביעים למפלגות ישראליות אילו הציבו ערבים ברשימותיהם. אני מסכים עמו ב-100%.

אחרון הדוברים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אמר שליהודים ולערבים יש עיקרון יסוד שעליו לא יתפשרו לעולם. היהודים לא יוותרו על כך שישראל היא מדינה יהודית. הערבים לא יוותרו על תביעת השוויון. ואין שום סתירה בין שני העקרונות. כפי שעקרון המדינה היהודית קיבל ביטוי חוקתי בחוק הלאום, כך יש לתת ביטוי חוקתי לשוויון האזרחי, בין אם כחוק נפרד או במסגרת חוק הלאום. אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי ומתנגד לכך שרעיון השוויון יופיע בחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בשאלת זכויות הפרט, אלא בשאלת ההגדרה הלאומית. הכנסת סעיף השוויון לתוכו דווקא, כמוה כקבלת טענות השקר כאילו החוק סותר את השוויון וצריך "לתקן" אותו. 

שרה רוזנפלד הגדירה את העשיה שלנו "ייבוש ביצות", כמו ייבוש הביצות של החלוצים שבנו את הארץ והקימו את המדינה. אני מזדהה מאוד עם דבריה.

* והגית בו – אליקים רובינשטיין נשא בידיו ספרים כל היום, ובכל דקה פנויה הוא פתח דף גמרא ולמד. התורה אינה משה מידיו והוא מגלם את המושג "והגית בו יומם ולילה". תלמיד חכם אינו בהכרח מי שתורתו אומנותו, אלא דווקא מי שתלמודו מביא לידי מעשה.

* מה זה חשוב? – השחקנית והזמרת גלית גיאת חברה בפורום. גלית היא ממוצא חצי תימני וחצי אלג'ירי. בסיור למדנו ממנה שמשפחתה האלג'ירית היא במקור מהונגריה ומשפחתה התימנית היא במקור מגרמניה.

אז מה היא? "אשכנזית"? "מזרחית"? "ישראל הראשונה"? "ישראל השניה"? "פריבילגית"? "מקופחת"?

מה זה חשוב?

* הציונות תנצח – ארור מי שמפיח שנאת אחים בישראל. מי שמחיה בכוח שנאה עדתית רק כי זה מסייע לו אלקטורלית. מי שמסית, מדיח, משסה, מפלג, מעורר שדים, מבעיר בערות, זורה מלח על כל פצע. ארור מי שמוכן להחריב את החברה הישראלית למען אינטרס אישי.

זה לא יעזור לו. עם אחד אנחנו. בעוד דור לא יהיה ילד שיידע להשיב על השאלה המטומטמת אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". הציונות תנצח בעזרת האהבה, הנישואין והמשפחה את מחרחרי השנאה, מעוררי המדון. חבל רק שהתהליך הציוני של מיזוג גלויות חווה נסיגות, ונתקל במכשולים, בשל פוליטיקאים ציניים ומרושעים.

* אחריות המנהיגים לשלום הציבור – נתניהו ראוי לשבח על פנייתו לנשיא אוקראינה בבקשה שיגביל את כניסת חסידי ברסלב לאומן. בכך הוא גילה אחריות לשלום הציבור ובריאותו, כראוי לראש ממשלה בעת משבר רפואי.

חבל שבמקום לעמוד אחרי הצעד הנכון שנקט, הוא משקר ומכחיש, כדי להחניף למפלגות החרדיות (שכמובן אינן מאמינות לו). ולא פחות מצער, שמנהיגי המפלגות החרדיות אינם נוהגים באחריות כלפי הציבור שהם מנהיגים. הם היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחסידי ברסלב לא לנסוע השנה לאומן. הם היו צריכים לעשות כן מתוך אחריות מנהיגותית לבריאותם. חבל שגם הפוליטיקה החרדית פופוליסטית.

ואחרי שכמה חסידי ברסלב איימו על נתניהו שיפסיקו לתמוך בו, הוא החל לפעול אצל האוקראינים כדי לאפשר לחסידים להיכנס לאומן, ובכך הוא גילה חוסר אחריות לשלום הציבור ובריאותו, בניגוד לאחריותו כראש ממשלה בעת משבר רפואי.

* שעיר לעזאזל – אם נער השליחויות מיקי זוהר משתלח בפרופ' גמזו, ברור שנתניהו כבר סימן את השעיר לעזאזל.

* מתווה ברלין – הרבה השוואות עם גרמניה שמענו בחודשים האחרונים. איזה ניהול צנוע וענייני של המשבר. איזו מנהיגות נשית לעומת המנהיגות שלנו. איזה מופת של דמוקרטיה ליברלית אמתית.

והרי החדשות – בברלין נאסרו הפגנות בשל הקורונה. משטרת ברלין פרוסה לאורכה ולרחבה של העיר לאכוף את ההוראה, כיוון שהיו אלפי בקשות להפגנות.

דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ליברלית אבל… אצלנו זה לא יעלה על הדעת. גם כאשר כל המדינה הייתה בסגר, רק ההפגנות הוחרגו.

אני נגד איסור על הפגנות אבל אני בעד הגבלתן. יש להגביל אותן כך שתתקיימנה תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי, כפי שהיה בהפגנות הראשונות בכיכר הבימה, כיכר רבין וגן צ'רלס קלור.

(בינתיים בית המשפט בגרמניה ביטל את ההחלטה).

* באוויר הפתוח – דני קושמרו אמר באולפן שישי שכיוון שההפגנות מתקיימות באוויר הפתוח, אין בהן הידבקויות. האם דבריו נכונים? איני יודע. אבל אם זה נכון, יש לבטל לאלתר את כל ההגבלות באוויר הפתוח. יש לאפשר הופעות המוניות בקיסריה, בפארק הירקון ובכל מקום תחת כיפת השמים, יש להחזיר את הקהל למגרשי הכדורגל, יש לאפשר תפילות המוניות בכותל ובכל מקום בשטח פתוח, לעודד את החתונות ההמוניות במגזר הערבי, שנערכות בחוץ. כי אין התקהלות המונית צפופה יותר מההפגנות בבלפור.

* בושה – הפגנות ומחאות הן נשמת אפה של דמוקרטיה; בין אם אני תומך במחאה זו או אחרת או מתנגד לה וגם אם היא מכעיסה אותי, כך אני רואה אותה. הדמוקרטיה אינה מסתכמת באקט חד-פעמי אחת לארבע שנים (או ארבע פעמים בשנה) של שלשול פתק לקלפי ומרגע זה מתן ייפוי כוח מוחלט לפוליטיקאים המקצועיים, אלא היא גם מעורבות פעילה של אזרחים שאכפת להם ורוצים למחות ולהשפיע. אני עצמי השתתפתי לאורך השנים במאבקים ציבוריים ובהפגנות רבות.

איני שותף למאבק בלפור ואני אף מתנגד לו, למרות שאני מסכים עם חלק מן הביקורת המוטחת בו. יש במאבק הזה צדדים יפים וצדדים מכוערים (בעיקר של קומץ אנרכיסטים שגוררים אותו למקומות שליליים ורעים).

אך הכל נכון כאשר אזרחים ישראלים במדינת ישראל נאבקים למען הדרך שהם מאמינים בה.

בשבת נערכה הפגנה מסוג אחר. "מפגן סולידריות עולמית להצלת הדמוקרטיה הישראלית". בברלין כמובן, קודם כל בברלין, אלא מה? ובערים אחרות בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. זהו מפגן עלוב של חבורה מנוכרת ומתנשאת שהדמוקרטיה הלאומית שלנו קטנה עליה; שרוצה להרגיש "גלובלית", קוסמופוליטית, אוניברסלית; אולי מתקנאת בגילויי סולידריות עם עמים מדוכאים שנרמסים תחת דיקטטורות אמתיות. עומדים אותם נמושות עלובי נפש במקומות שונים בעולם כדי להצטלם מפגינים נגד "הדיקטטורה הישראלית".

זהו מפגן מבחיל, מעורר קבס. במקום שיפגינו נגד הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים ארגונים אנטישמים דוגמת ה-BDS, הם קופצים להפגין נגד מדינת ישראל ולבטח מסתפחים אליהם עוכרי ישראל שיקפצו על המציאה.

אם האפסים הללו חושבים שבדרך העלובה הזאת הם ישפיעו על דעת הקהל הישראלית, נכונה להם אכזבה – הם ישיגו רק את ההיפך.

התגובה הראויה למפגן השנאה העצמית המבחיל הזה, היא הקריאה הפופולרית בפי המפגינים: בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה!

* מחזק את ידי בנט – מתקפת ההשתלחויות של מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים על בנט ושקד הססמולנים היא חלק מקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב. אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, להתקפלות של נתניהו ובלימת המהלך לסיבוב רביעי, הייתה הנסיקה של בנט בסקרים. ב-120 הימים הבאים נתניהו ינסה לבלום את בנט ולהחלישו ככל האפשר. בארבעת החודשים נשמע הרבה את הביטוי "ברית אחים". אני מחזק את ידיו של בנט. הצלחתו בסקרים תשרת את האינטרס הלאומי – הכלכלי והחברתי, למנוע סיבוב רביעי.

* כמעט – כתב חנוך דאום: "הנה עוד דוגמה לכך שאני במיעוט מזהיר: אני מחבב את גנץ. האיש הזה, החבוט, שאיבד את בסיס תומכיו, איבד את כבודו, נרמס מימין ומשמאל? וואלה, אני די מבסוט ממנו. אינני מדבר על הכישורים הפוליטיים ועל ההחלטות שלו, כל אחד זכאי לדעתו כמובן, אני אומר רק שבניגוד – תכלס, לכולם – אני רואה מול עיניי אדם שקול, ממלכתי, שמנסה בתנאי כאוס לשים את המדינה לנגד עיניו. וכן, חברים, אני מכיר בזה שאין כמעט קורא אחד שאומר לעצמו עכשיו, 'וואלה, גם אני מרגיש ככה' ".

וואלה, גם אני מרגיש ככה. כך שאם חנוך כתב שאין "כמעט" קורא אחד שמסכים אותו, הכמעט זה אני.

* לא כל האמת – ד"ר רן ברץ פרסם ב"מקור ראשון" מאמר המצדד בעמדת קיבוץ ניר דוד ותוקף את המאבק לפתיחתו של קטע האסי הזורם בו לציבור. המאמר כשלעצמו חשוב, אבל ברץ, שכתב אמת, לא כתב את כל האמת. הוא כתב את האמת שהשמאל הרדיקלי האנטי ציוני עומד מאחורי המאבק. הוא כתב את האמת שלא נחל האסי מעניין את מחוללי המאבק, אלא השנאה לקיבוצים, שמייצגים את הציונות. הוא אף ציטט את הודעת הקרן החדשה התומכת במאבק. אך הוא הסתיר את האמת, שהמתקפה נגד ניר דוד היא דו-ראשית, משמאל ומימין. ושגם ההתקפה מימין אינה קשורה למי האסי, אלא לשנאת הקיבוצים והסתה נגד הקיבוצים. די בשיטוט קליל בפרופילים ימניים ברשתות החברתיות כדי להיווכח בכך. די לקרוא את ציוצי הנאצה וההסתה של יאיר נתניהו כדי להיווכח בכך. והוא יודע שהמון שותה בצמא את ציוציו, מתוך הבנה שהוא רק הצינור. ולציוצים האלה יש יותר כוח מלפרסומי ההסתה של הקרן החדשה או של הקשת המזרחית.

* דמויות מופת – כשהציונות הדתית תתפכח ותצא מהסרט הרע שהיא קלעה את עצמה לתוכו בשנים האחרונות – מנדלבליט ואלשייך יוכרו כדמויות מופת, שעליהן הציונות הדתית תחנך את הטובים בבניה.

* מכחישי השואה בוחשים ביד ושם – על פי פרסומים בתקשורת, השר לשעבר אפי איתם הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. אני מכיר ומוקיר את אפי, תושב נוב שבגולן, וסבור שהוא ראוי לתפקיד. עם זאת, איני יודע מי המועמדים האחרים ולכן איני יודע אם הוא המתאים ביותר.

ניתן לתמוך במועמדותו של איתם או להתנגד לה, כמו לכל מועמדות. אבל בתגובות של מתנגדי המינוי, נאמרו דברים שמשמעותם היא התייחסות לישראל ולצה"ל כמצויים על הספקטרום הנאצי. כל אמירה באורח זו אינה אלא הכחשת שואה. מן הראוי שמכחישי שואה לא יתערבו בענייני יד-ושם, המוסד להנצחת זכר השואה.

* לקדם את הציונות המעשית – הציונות המדינית והציונות המעשית מגבות זו את זו ומשלימות זו את זו לאורך כל שנות הציונות. כאשר ערוץ אחד נחסם, הדגש עובר לערוץ האחר. רק לא לעמוד במקום ולעצור את תהליך הגשמת הציונות.

החלת הריבונות היא הציונות המדינית. אף שנתניהו טוען שהחלת הריבונות עדיין על הפרק, אני מתקשה להאמין לו (והלוואי שאתבדה). ולכן, יש לקדם את הציונות המעשית, את ההתיישבות. אם לא תוחל כעת הריבונות על בקעת הירדן, על הממשלה להחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן בשנים הקרובות.

ואילו הוחלה הריבונות? הייתי קורא למנף אותה לקידום הציונות המעשית ולהחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן.

* חוק חרדי – סמוטריץ' מעלה הצעת חוק חרדית לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. מעבר למניעת עליה מהאנשים שהוא רוצה למנוע את עלייתם, הוא גם מטיל דופי ביהדותם של רבים מן העולים מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות. החרדים בטוח יצביעו בעד הצעתו. אני מקווה מאוד שכל הח"כים הציונים, כולל אנשי הציונות הדתית, יורידו אותה מעל הפרק.

* על סמך ראיות – בימים הקרובים יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "האיש שרצה יותר מדי", סרט תעודה על אולמרט. ב"אולפן שישי" הוקרן קטע מן הסרט שבו עו"ד, פעיל ימין, איש הארגון "משפטנים למען א"י", מספר איך הארגון שלו חיפש ומצא חומר מפליל על אולמרט כדי להפיל אותו, על מנת שלא יוכל לממש את התכניות המדיניות שתכנן לנסיגה מיהודה ושומרון. הנה, לכאורה, האקדח המעשן לטענתו של אולמרט שתפרו לו תיק כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר.

אכן, לא סימפטי לראות ארגון המחפש ואוגר חומר על יריבים פוליטיים, כולל יריבים פוטנציאליים, כדי להשתמש בהם בעת הצורך. יש כאן ריח לא נעים של סחטנות. ואני בטוח שגם בשמאל יש הנוהגים כך. אני מעדיף ארגון כמו "התנועה לאיכות השלטון", הלוחמת בשחיתות משמאל ומימין כאחד. אבל עצם חשיפת השחיתות היא אזרחות טובה.

בין הסיפור הזה לבין תפירת תיקים אין ולא כלום. אולי החומר שאותו ארגון אסף היה המצת לתחילת החקירות, אולם משהחלו החקירות, מה שעמד לנגד עיני החוקרים הן הראיות ואך ורק הראיות. והראיות הניבו כתב אישום, וכתב האישום הוליד הרשעה וההרשעה הולידה גזר דין של מאסר בפועל.

אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. הוא פושע שהורשע בפשעים חמורים וישב בצדק במקום שבו יושבים פושעים כמוהו. היותו ראש הממשלה אינה מעמידה אותו מעל החוק, אלא להיפך – כלפי מנהיג שאמור לגלות דוגמה אישית יש להחמיר יותר מאשר כלפי סתם עבריין קטן.

ההתקרבנות וההתבכיינות שלו לא מרגשת אותי. ומן הראוי שלא תרגשנה אף אזרח. 

* בזמן – לאורך השנה האחרונה עשיתי לי מנהג – בכל ראש חודש, או בימים הראשונים של החודש, קראתי את הפרק העוסק באותו חודש, בספרה של דליה מרקס "בזמן – מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי".

היה זה מסע מרתק ומעשיר בזמן היהודי-ישראלי-ציוני. מסע לעומקו של חודש, לתכניו, למועדים שבו ולתפילות והברכות הכרוכות בו. דליה מרקס היא רבה רפורמית ופרופסור לליטורגיה ומדרש. ליטורגיה היא מערכת הטקסים הפולחניים והתפילות של הדתות. ואכן, הספר עשיר ומעשיר בעיון עומק בתפילות; תפילות מסורתיות, תפילות עתיקות ותפילות חדשות ומתחדשות.

הספר בא מאהבה, ובנוסף לידע הרב ולהעמקה הוא שופע באהבה; אהבתה של המחברת לדת היהודית, למסורת היהודית, לעם ישראל על כל זרמיו ועדותיו, לארץ ישראל ולאדם באשר הוא אדם. הוא ספר דתי מאוד, הוא ספר ציוני מאוד והוא ספר הומניסטי מאוד. מרקס שוזרת בו לאורך לוח השנה את הזמן היהודי והזמן הישראלי, לא כשני קווים מקבילים אלא כשני קווים השזורים זה בזה ללא הפרד. דווקא לכן חסר לי מקומו של יום ירושלים בפרק על חודש אייר, שהוזכר רק כדרך אגב.

אני מקווה שבין קוראיו של הספר יהיו גם דתיים אורתודוקסיים; דומני שהם יופתעו לראות עד כמה רחוקה הדעה הקדומה על היהדות הרפורמית ממה שהיא באמת; לא תנועה המקצצת בנטיעות אלא תנועה המרחיבה את היריעה היהודית.

סיימתי השבוע את קריאת הספר ואני חש מוכן ומזומן לקבל את השנה הבאה עלינו לטובה.

            * ביד הלשון

דגנרלים – העיתונאי יוסי כהן, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו, כינה את גנץ ואשכנזי, במאמר ל"הארץ" – צמד הדגנרלים.

ביטוי הגנאי לקצינים בכירים, המחבר בין דגנרט לגנרל, הוא המצאה של עיתונאית השמאל סילבי קשת. היא הרבתה להשתמש בו בטורה "חץ מסילבי קשת" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". דגנרט הוא שם נרדף (בסלנג שיצא מן האופנה) לטמבל. במובן המקצועי דגנרט הוא אדם מנוון מבחינה פיזית או מנטלית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.2.20

* פרשננו לענייני ליזול – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מנסה לתפוס כותרות בפוזה של מדינאי, לקראת הקמבק שהוא מתכנן. תפקידנו – אזרחים שטוהר המידות וניקיון הכפיים של החברה הישראלית הוא נר לרגליהם – להזכיר זאת בכל הזדמנות: אהוד אולמרט אינו אלא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. אילו הייתה לו טיפת כבוד עצמי, הוא לא היה מציג את פרצופו מחוץ לביתו, מפאת הבושה. הוא ראוי, במקרה הטוב, להיות פרשננו לענייני ליזול.

* כן, אבל – בנאומה במועצת הביטחון של האו"ם, קראה שגרירת ארה"ב באו"ם קלי קרפט לפלשתינאים לבוא לשולחן המו"מ, והבהירה שעסקת המאה אינה תכנית סגורה אלא בסיס לשינויים. טוב, הפלשתינאים לא יבואו. אבל עצם האמירה שהתכנית היא בסיס לשינויים, היא הזדמנות בעבור ישראל.

תכנית טראמפ היא ההצעה הטובה ביותר שאי פעם הוצעה לישראל בידי ממשל אמריקאי כלשהו. אבל יש בה בעיות רבות ובראש ובראשונה רעיון העוועים של "חילופי שטחים" בנגב ובמשולש. גם המפה ביו"ש אינה אידיאלית ובעיקר בכך שישראל אמורה לוותר על מזרח גוש עציון וחלקים ממדבר יהודה.

כיוון שהתכנית היא בסיס לשינויים, על ישראל להשיב עליה: כן, אבל. זו תכנית טובה שעליה יש להתבסס, ואף ליישם חלקים ממנה ובראשם החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בתיאום עם ארה"ב. אולם אין לקבל אותה כמות שהיא, אלא לדון עליה במגמה לתקן אותה.

הסירוב הפלשתינאי לדון על התכנית, מעניק לישראל חופש פעולה להשפיע על התכנית ולתקן את פגמיה. הרי אין היגיון בכך שתכנית שנדחתה על הסף תהפוך לקדושה, ואסור יהיה לגעת בה. אם הם מסרבים, עליהם לשלם מחיר. המחיר הוא שיפור התכנית ותיקון ליקוייה.

* האבסורד שבחילופי השטחים – כאשר קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה, ובה מדינונת יהודית פצפונת, ללא רצף טריטוריאלי של ממש ובתוכה אחוז גבוה של ערבים; ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, ללא הגליל המערבי, ללא חלקים נרחבים בנגב – היהודים קיבלו אותה בריקודים ברחובות. הערבים דחו אותה בהתקפת דמים על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל הקמת מדינה יהודית. ביום קום המדינה, בהכרזת העצמאות, הושיטה מדינת ישראל ידה לשלום לערביי ישראל ולמדינות ערב. היד נענתה בפלישה רצחנית של מדינות ערב למדינה בת יומה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היהודים בדם. ישראל ניצחה במלחמה והרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. כיוון שהיא הותקפה ובמלחמת מגן צודקת שחררה חבלי ארץ ישראל, הייתה הצדקה מוחלטת לסיפוח השטחים ששחררה לישראל, ולא הייתה שום הצדקה לתביעה לחזור לגבולות החלוקה.

ישראל הייתה מוכנה להסתפק בקווי שביתת הנשק הבעייתיים מאוד, הקורצים לאויב לתקוף אותה ו"לזרוק את היהודים לים" כפי שהתפארו מנהיגי מדינות ערב, והייתה מוכנה לקבל אותם כגבולות הקבע שלה. הערבים לא היו מוכנים להכיר בה באותם גבולות. הגורם למלחמת ששת הימים היה התוקפנות הערבית נגד מדינת ישראל והרצון להשמידה. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן צודקת בדיוק כמו מלחמת השחרור. במלחמה זו הרחיבה ישראל את גבולותיה, ושחררה חלקים נוספים מארץ ישראל. לכן, אין שום הצדקה לדרוש מישראל לוותר על שטחים שהם פירות הניצחון של מלחמה זו.

אין זה אומר שישראל אינה יכולה לוותר מרצונה על חלק מאותם שטחים – משיקולים דמוגרפיים או למען השלום. אבל נקודת המוצא לכל ויתור היא זכותה של ישראל על ארץ ישראל וזכותה לחבלי ארץ ששוחררו במלחמת מגן צודקת.

האבסורד ברעיון ההזוי של "חילופי שטחים", הוא העיקרון שנקודת המוצא להסדר הוא קווי 4.6.67. על פי אותו עיקרון, אם ישראל מספחת שטחים ביהודה ושומרון, עליה לפצות את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה. את העיקרון הזה יש לדחות מכל וכל.

אגב, גם אני בעד קווי 67'. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67, סיום מלחמת ששת הימים. ולכן, אין שום מקום לפיצוי כלשהו על ויתורים ישראל. יש לזכור שישראל נסוגה מיותר מ-90% מהשטחים. היא נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא נסוגה מכל רצועת עזה עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא ויתרה בהסכמי אוסלו על כל השטחים שבריבונות הרש"פ. ובהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא נסוגה מקוניטרה.

כל ויתור של ישראל, מתוך כבשת הרש שנותרה בידיה, הוא ויתור נדיב ביותר, שאין כל היגיון וצדק בדרישה לפצות עליו. רעיון חילופי השטחים הוא פרי מוחו של יוסי ביילין, כאשר הבין, למגינת לבו, שיש ביהודה ושומרון גושי התיישבות צפופים שאי אפשר לעקור ואי אפשר לשכנע את הציבור הישראלי לוותר עליהם. הוא חיפש דרך יצירתית לממש את פרדיגמת הנסיגה לקווי 4.6.67 והגה את רעיון "חילופי השטחים". אין המדובר בחילופי שטחים, אלא בנסיגה מחבלי ארץ ריבוניים ששוחררו במלחמת השחרור. יש להסיר מסדר היום את הרעיון הזה.

רבים, ואני בתוכם, העלו על נס את העובדה שתכנית טראמפ הקימה לתחיה את עקרונות תכנית אלון ומורשתו המדינית של רבין. אכן, המפה ביהודה ושומרון היא ברוח תכניות אלו, אולם אלון ורבין לא הציעו חילופי שטחים ולא העלו על דעתם שיש לפצות את הפלשתינאים על שטחים שיישארו בידינו.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות את תכנית טראמפ, שהיא הטובה ביותר שאי פעם הציע גורם בינלאומי. אך היא גם אינה יכולה לקבל אותו כמות שהוא. על ישראל לומר שהיא מקבלת את התכנית כבסיס לדיון, ולפעול לשינויה, ולמחיקת הרעיון של חילופי השטחים.

* מעשה בבלונים – בכתבה ב"וואלה" דווח על מידע מפי תצפיתניות בגבול עזה ולוחמים מיחידת "כפיר", על מקרים שבהם זוהו חוליות משגרי בלונים בשעת היערכות להפרחת בלונים, וניתנה הוראה לא לפתוח באש לעברם כדי לסכל את הפיגוע.

זה דבר נורא ואיום. יכולתי לכתוב משהו על איך נראה "ערך הניצחון", שעליו מדבר הרמטכ"ל כוכבי. אבל אם אכתוב כך, זה יהיה בלתי הוגן, כמו הכותרת הבלתי הוגנת ב"וואלה": "מפקדים מונעים ירי במשגרי הבלונים בצה"ל".

מצאו את האשמים. "המפקדים". אין שר ביטחון. אין ראש ממשלה. אין קבינט. אין ממשלה. מי קובע את המדיניות?

מתוך רצון לא לחמם את הגזרה ולא להפריע להסדרה, מדרדרים את צה"ל לשפל של איסור לירות על מנת לסכל פיגועי טרור.

משמעות הדבר, היא מסר לחמאס שאם הוא משגר רקטות או פצמ"רים צה"ל מגיב, אבל בלוני נפץ – זה מותר. על כך לא מגיבים. ולא רק לא מגיבים – גם לא מסכלים.

הרי כך החלה ההסלמה בגבול עזה לפני קרוב לשנתיים, בתום שלוש וחצי שנות שקט מאז "צוק איתן". אז היו אלה "עפיפונים" בכיבוסית ובעברית מדויקת – טרור ההצתות. במקום לפעול על פי העיקרון שדין הצתה כדין רקטה, ובכך לשים קץ לתופעה בתוך ימים, נתנו לאויב רישיון להצית. והרישיון הזה הביא להסלמה, לחידוש ירי הרקטות, ל"סבבים".

העיקרון צריך להיות ברור – כל הפרת ריבונות של ישראל תענה בתגובה חריפה.

* יתנו יקבלו – חמאס מגביר את טרור הבלונים. בתגובה, ישראל מרחיבה את אזור הדיג ברצועת עזה. ההסבר – חמאס העביר מסרים על הפסקת השיגורים.

אז אני רק הצעה. אולי בתגובה על העברת המסרים של חמאס על הפסקת השיגורים, ישראל תעביר לחמאס מסרים על הרחבת תחום הדיג.

* מיתוס "כיפת ברזל" – הנכס הפוליטי הגדול ביותר של עמיר פרץ הוא "כיפת ברזל". הוא מרבה לנופף בו ולנכס אותו, וכאשר הוא מציג תכנית חברתית, הוא מכנה אותה "כיפת ברזל חברתית".

הנראטיב שלו הוא כזה: הייתה מחלוקת בנוגע לכיפת ברזל. רוב המומחים ואנשי הצבא התנגדו. ודווקא הוא, שר הביטחון האזרח, ההוא עם המשקפת, היה חכם מכולם, הכריע. ובזכות הכרעתו, יש לישראל יכולת יירוט לא מבוטלת, שהוכיחה את עצמה וממשיכה להוכיח את עצמה בעימותים בגבול עזה, הצילה את אזרחי ישראל מפגיעות קשות ועקובות מדם ואפשרה לצה"ל חופש פעולה ויתרון משמעותי על האויב.

שתי עובדות בנרטיב הזה נכונות. האחת, היא שעמיר פרץ הכריע בוויכוח במערכת הביטחון והחליט על "כיפת ברזל". השניה היא, שכיפת ברזל הוכיחה את עצמה במידה רבה.

אולם בניגוד לנרטיב, לא הייתה מחלוקת על הצורך בהגנה מפני טילים, אלא בשאלה באיזו מערכת לבחור. מול כיפת ברזל הוצגה מערכת לייזר כימי – סקייגארד. ותומכי חלופת הלייזר משוכנעים שהחלופה שלהם יעילה לאין ערוך וזולה לאין ערוך.

איני איש מקצוע וכמובן איני יכול לפסוק מי צודק במחלוקת. אך ככל שאני קורא ושומע את העמדה המצדדת במערכת הלייזר, אני הולך ומשתכנע שהיא נכונה.

בערב שבת התפרסם מאמר בנושא ב"הארץ", מאת מבקר מערכת הביטחון לשעבר אלוף (מיל') יצחק בריק והפיסיקאי פרופ' אבשלום אליצור, שמציגים עמדה זו באופן חד משמעי. לטענתם, "כיפת ברזל" חסרת יעילות מול ירי מאסיבי של אלפי טילים ורקטות מזירות שונות, והם מתארים תרחיש אפוקליפטי כזה באופן מאיים ומפחיד. לעומת זאת, הם טוענים, מערכת הלייזר שפיתוחה הופסק, נותנת מענה של 100% בעלות נמוכה הרבה יותר.

כמה ציטוטים מן המאמר: "איזו הגנה יש לצה"ל מפני איומים אלה? אין דרך קלה לומר זאת: מעט מאוד הגנה ובשעת מבחן – פשוט כלום. זהו המחיר של קיבעון היירוט הקינטי, שעליו נעולה מערכת הביטחון מזה שני עשורים: טילים מדויקים? נשגר נגדם טילים מדויקים עוד יותר, שאמורים לדלוק ולפגוע במטרה זעירה הנעה מעלינו במהירות שיא. 'כיפת ברזל' שעליה משליכה כיום המדינה את יהבה, ודומותיה הנושאות שמות מלאי רהב, מציגות אמנם טכנולוגיה מרשימה מול טילים בודדים, שבהם אמור האויב להסתפק ברוב טובו. אבל אם לא יגלה האויב התחשבות כזאת, תהיה ההכרעה בידי המספרים: אחרי שיגור המטחים הראשונים יאזל מלאי טילי הנגד של ישראל תוך ימים ספורים. נזכיר עוד כי מחירו של טיל יירוט יכול להגיע למיליוני דולרים, לעומת זה המיוצר בעלות אפסית על ידי ארגוני טרור קיקיוניים. כמה רקטות וטילים ישוגרו עלינו אם תתלקח מלחמה? ההערכה של צה"ל מדברת על 1,500-4,000 מדי יום… קרן לייזר אינה נזקקת לחישוב מסלול הטיל ששוגר ו'מעופה' מהיר מזה של כל טיל יירוט: מהירות האור לעומת מהירות הקול. אין לה טווח מינימום כמו ל'כיפת ברזל'". הכותבים מסיימים את המאמר ב"דרישה בלתי מתפשרת: השיבו לאלתר את המשך פיתוח הסקייגארד להגנה על ישראל".

אשוב ואבהיר – איני בקיא בתחום ולא מתיימר לפסוק בו. מה שחשוב בעיניי הוא הצורך להטיל ספק; לא ללכת בעיניים עצומות אחרי הנרטיב שהחלופות היו כיפת ברזל או לא-כלום, להטיל ספק במיתוס ולהיות פתוח לרעיונות נוספים. וכפי שציינתי, ככל שאני נחשף יותר לעמדה המצדדת בחלופת הלייזר היא נשמעת באוזניי יותר ויותר משכנעת.

* אומץ – לנוכח מסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והביזוי שעברו על אלשייך, שי ניצן ומנדלבליט, אני מעריך מאוד את אומץ לבם של השופטים שהסכימו לקחת על עצמם את המשימה של חברות בהרכב שישפוט את נתניהו.

* היכונו לביאת השיימינג – נבחרו השופטים שישפטו את נתניהו. מהר מאוד יתחיל השיימינג של תעשיית השקרים על כל אחד ואחד מהשופטים, ויספרו לנו שבחרו דווקא את השופטים שיבטיחו שהמשחק יהיה מכור.

* הדיל המסריח – מי שפועל במרץ כדי לסייע למפלגה גזענית תומכת טרור, החיה הכהניסטית, להיכנס לכנסת, אינו ראוי להנהגה לאומית. לא, נתניהו אינו כהניסט חלילה. אני בטוח שהוא סולד מהחיה הכהניסטית בכל מאודו. אבל אין לו קווים אדומים. הוא רוצה בכל מחיר 61 קולות בעד העמדתו, בתעלול זה או אחר, מעל החוק. הכל כשר בעיניו כדי להימלט מאימת הדין; מהצורך להתמודד עם הראיות שבכתבי האישום החמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. כולל הכשרת שרץ הגזענות הנתעב.

הדיל המסריח, על פיו נתניהו יסייע לחיה הכהניסטית להיכנס לכנסת תמורת תמיכתה בהעמדתו מעל החוק, ותמורת התחייבות לא לרוץ בסיבוב הרביעי, מעידה על כוונותיו האפלות של נתניהו. הוא ממשיך להחזיק את ישראל בת ערובה להימלטותו הפחדנית בכל מחיר מספסל הנאשמים. משמעות הדיל המסריח, היא שאם בסיבוב השלישי לא יהיו לו 61 תומכים בתעלולי ההימלטות, הוא יגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי. וחמישי. ושישי.

השרלטן הזה מוכן להרוס כאן הכל, כדי לא להתמודד עם הראיות.

* פשע שנאה – נתניהו גינה את פשע השנאה בגוש חלב. יפה מאוד. ובאותו יום הוא רקם דיל מסריח עם המפלגה, שמחוללי פשע השנאה מימשו את תורתה הגזענית.

* לאה צמל של המחבלים היהודים – בתכנית "עובדה", שהוקדשה לחקירת הטבח בדומא, הושמעה הקלטה של שיחה שקיימה אשת הנאשם בהצתת התינוק והוריו, עם ראש הישיבה שבה הנאשם למד. היא ניסתה לקבל ממנו הכשר הלכתי בדיעבד לפשע הנורא, שביצע ("לכאורה") בעלה. היא לא הצליחה. הרב גינה והוקיע את המעשה באופן חד משמעי. והיא ניסתה בעוד ועוד טיעונים להוציא ממנו את ההכשר – לשווא. ואז היא אמרה, שיש רבנים אחרים שאומרים שהמעשה מותר. הרב שלל זאת ואמר שאין רבנים כאלה. היא התעקשה והוא שאל – תני לי שם של רב כזה. תשובתה: "הרב" כהנא.

על כך כבר לא הייתה לו תשובה. הרי הוא יודע שהיא צודקת, שזאת דרכו של כהנא. ולכן, כדרך מילוט, הוא שאל אותה אם ידוע לה שכהנא עשה מעשים כאלה? כלומר, האם הוא בעצמו עשה כמעשה תלמידיו, הטיל בעצמו בקבוק תבערה ושרף תינוק ערבי. הרי הוא לא יכול להכחיש שזאת "תורתו" של כהנא.

ועם המפלגה הכהניסטית הזאת, עם תלמידיו המובהקים של אבי אבות הטומאה, עשה נתניהו דיל מסריח, כדי לחלץ את עצמו ממשפט. הוא הכשיר את התועבה הזאת, בראשות איתמר בן גביר – לאה צמל של המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות.

* ברית עם השטן – מי שעושה דיל עם בן גביר, עושה דיל עם ברוך גולדשטיין.

* לעצור את הציונות – גדעון לוי פרסם פשקוויל המשתלח בכחול לבן "הגזענית" על סירובה לכלול את הרשימה המשותפת בקואליציה, למרות הצעד מרחיק הלכת של המלצתה על "פושע המלחמה" גנץ בפני הנשיא בסיבוב הקודם. כמובן, שהסיבה לכך אינה עמדותיה, אלא היותה ערבית. הוא קורא לערביי ישראל לא לתת קולם לרשימות ציוניות אלא רק למשותפת, וכך הוא כותב: "רק מפגן כוח בבחירות יוכל לציונות. רק מפגן כוח יעצור את הגזענות".

הרי כאן נעוצה הבעיה. הוא מסביר שהרשימה המשותפת קיימת כדי לעצור את הציונות, שאותה הוא מכנה גזענות. אבל הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. הציונות היא זכות קיומה של מדינת ישראל. שלילת הציונות היא שלילת זכות קיומה של ישראל. יותר ויותר מדינות במערב אימצו את ההגדרה המדויקת, שאנטי ציונות היא אנטישמיות. לא זו בלבד שגדעון לוי תומך ברשימה אנטי ציונית, אלא הוא קורא לכל הערבים לבדלנות ולתמיכה ברשימה שייחודה הוא היותה אנטי ציונית (ובתוכה, הנקלה והבזוי ביותר דווקא נולד לאם יהודיה – עופר כסיף).

והרי מה שהופך את הרשימה המשותפת לבלתי לגיטימית לקואליציה, הוא בדיוק העובדה הזאת – היותה אנטי ציונית. יהודים וערבים שהנם אנטי ציונים אינה כשירים לקואליציה כי אין שום מכנה משותף אידיאולוגי ופוליטי אתם. אם הערבים רוצים להשתלב באמת בחברה, עליהם להצביע למפלגות כלל ישראליות או להקים מפלגה ערבית אחרת, שרוצה להשתלב במדינה ולא להילחם בה ולהרוס אותה.

* על מה עלצו בשוקניה? – חגיגה ב"הארץ". המועצה האנטישמית המתקראת משהו של "זכויות האדם", פרסמה רשימה שחורה של חברות הפעילות ביהודה ושומרון ובגולן. נשיא המדינה היטיב להגדיר את הרשימה האנטישמית הזאת: "יוזמה מבישה שמזכירה לנו תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו".

אבל השוקניה, שהיא בי.די.אסית מובהקת, תומכת ללא סייג ביוזמה המבישה הזאת. פשקוויל המערכת שלהּ השתלח במי שתקפו את ההחלטה הזאת. קודם כל בנשיא המדינה. אח"כ בכחול לבן, בשל דבריהם החריפים של גנץ ולפיד נגד ההחלטה. אבל לזה אנו רגילים – דבוקת שוקן מנהלת מלחמת חורמה נגד כחול לבן, שהפכה מטרת דמות בעיני תועמלניה. הנה, באותו עמוד מופיע פשקוויל של רווית הכט נגד כחול לבן הימנית שמסרבת להציע אלטרנטיבה לחרפת הכיבוש, שמתלהבת מתכנית טראמפ ושהינה רשימה "גזענית" כיוון שגנץ הכריז שהרשימה המשותפת לא תהיה שותפה קואליציונית. רווית הכט מכנה את ההחלטה הזאת "חרפה גזענית". פשקוויל המערכת משתלח גם בעבודה-גשר-מרצ בשל הביקורת שעמיר פרץ מתח על ההחלטה. מאמר ברוח זו, כתבה גם נועה לנדאו באותו גיליון.

אמנם המערכת לא קראה בבירור להצביע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך ברור שזה המסר הפוליטי של הפשקוויל. היא היחידה שאינה "חיקוי מיותר של שלטון הימין" כמו מרצ, למשל.

הפשקוויל האנטישמי הבוטה ביותר, אף הוא באותו עמוד, הוא של קרולינה לנדסמן. היא מגנה את הממשל האמריקאי על כך שהוא מלא ביהודים חובשי כיפה. היא טוענת שבכך ארה"ב פוסלת את עצמה מלהיות מתווך בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. בנוקדנות אנטישמית שיטתית, היא סופרת יהודים בממשל האמריקאי. "החדר מלא בחובשי כיפות" היא כותבת ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", והיא מציינת את יהדותם של חתנו של הנשיא, של שגריר ארה"ב בישראל ושל אחרים. וכמובן, אך אפשר בלי הכסף היהודי? היא מזכירה יהודים שתורמים לממשל טראמפ.

* אין הצדקה להשעיה – ארא"ל סגל הושעה משידור ב"כאן" 11, כיוון שהוקלט שר יחד עם נתניהו את "שבחי ירושלים". בעיניי, זו טהרנות יתר. אילו היינו חיים בתקופה שבה שדרי הרדיו והטלוויזיה היו נמנעים מהבעת דעה פוליטית, ניתן היה לראות בכך בעיה, כי השדר הסגיר את העדפתו הפוליטית. אבל כאשר השדרנים הם פובליציסטים מאחורי המיקרופון ומול המצלמה, העמדות הפוליטיות של רובם הגדול ידועות וחלקם מביעים אותן בצורה מובהקת ובוטה (ארא"ל סגל, ברדוגו, אברמוביץ' ואחרים) – אין שום בעיה בהקלטה הזו ולכן אין כל הצדקה להשעיה.

* להעמיד לדין – אם בני גנץ הוא הדמות שאותה מציירת תעשיית השקרים ומופצת בתעלות הביבים – צריך להעמיד את נתניהו לדין על בגידה, בכך שמינה אדם כזה לרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו.

* להגן על אבא – מסע ההגחכה, הגימוד וסילוף עמדותיו הפוליטיות של גנץ, בתעמולה של תעשיית השקרים, זהה למסע ההגחכה, הגימוד ועיוות עמדותיו הפוליטיות של סער, כשהתמודד. ובדיוק אותו מסע היה נערך כלפי כל מי שהיה מעז להתמודד נגד נתניהו בליכוד, ונגד כל מי שהיה עומד בראש מפלגה שהייתה מתמודדת על השלטון נגד נתניהו.

ואלה שמפיצים את זה, לפחות חלקם הגדול, באמת מאמינים לזה. הגישה שלהם אל נתניהו אינה כשל אזרח התומך במנהיג לראשות הממשלה, אלא כשל ילד שמגן על אבא שלו. הרי על תפקיד האבא אין התמודדות. אנשים הפנימו את פולחן האישיות של "המדינה זה אני" (ממליץ להקשיב לראיון של נתניהו לברדוגו ווילנסקי. תופעה מדהימה), שנתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים, שכל אדם אחר שיחליף אותו אי פעם, הוא אפס מאופס, רשע מרושע, ססססמולני רדיקלי שחותר לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, פושע מושחת. הם מאמינים שקיומה של מדינת ישראל מותנית בחיי נצח לנתניהו, כי היא לא תשרוד בבוקר שלמחרת (אלא אם כן יאיר נתניהו…)

* פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: "הצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת". אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך "באוצר".
הוא יכול לשכוח מהאוצר.

* ביד הלשון

בית יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה.

בית יצחק הוא כפר שעלה לקרקע ב-1939 בעמק חפר שבשרון, בקרבת נתניה. תושביו היו עולים מגרמניה. היישוב מנציח את שמו של הבנקאי והמנהיג הציוני יצחק פויירינג, שעלה מגרמניה ב-1935, הקים בירושלים את "הבנק המסחרי הכללי" והמשיך בפעילותו הציונית. פויירינג נפטר ב-1937, שנתיים קודם להקמת היישוב.

ב-1943 התאחד בית יצחק עם היישוב שער חפר (שהוא עצמו איחוד של גן חפר ומושב נירה). בשלב זה האיחוד היה כלכלי, אך לא מוניציפלי. עד 1963, בית יצחק היה מועצה מקומית עצמאית ושער חפר היה יישוב במועצה האזורית עמק חפר. ב-1963 התמזגו שני היישוב ליישוב אחד, השייך למועצה האזורית עמק חפר ושמו בישראל: בית יצחק–שער חפר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.2.20

* פגישה שיש עמה קלון – עוד לא פגה תקופת הקלון המשפטית של אולמרט, והוא אץ רץ להמיט על עצמו קלון מדיני, כאשר הוא עולה לחלות פניו של אבו מאזן וליצור עמו חזית אחידה נגד תכנית אמריקאית פרו-ישראלית. הוא לא יזכיר, כמובן, שכאשר הוא הציע לאבו מאזן נסיגה מוחלטת, הצעתו נדחתה על הסף.

* מהנקודה שבה הופסק – כאשר אבו-מאזן מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבו הופסק, הוא מתכוון למו"מ עם אולמרט, כיוון שמאז הוא סירב לנהל מו"מ. הנקודה שבה נפסק המו"מ של אולמרט, הוא הצעה של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) והסכמה עקרונית "סמלית" לטענת "זכות" השיבה. כמובן שלא הייתה הצעה פלשתינאית, כי הרי תפקידם רק לקבל. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, כי אינו מוכן לוותר על ה"זכות" להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כשהוא מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק, הוא מתכוון שהצעתו של אולמרט היא הבסיס למו"מ. וכמו בכל מו"מ, תפקידה של ישראל לתת. וכיוון שבצד הטריטוריאלי אולמרט כבר נתן הכל, הוא מצפה לכך שישראל תלך לקראתו בנושא טענת "זכות" השיבה. ההצעה הישראלית, אם לא תהיה קבלה מוחלטת של ה"זכות", תדחה על הסף, אך תהפוך לנקודת המוצא למו"מ הבא, שיפתח מהנקודה שבה הסתיים קודמו.

הגדולה של תכנית טראמפ, הוא הפסקת הדינמיקה הזאת. אדרבא, אם הפלשתינאים יסרבו להצעה, ההצעה הבאה תהיה פחות טובה להם.

* עבריין מורשע – אולמרט מכנה את נתניהו "ראש ארגון פשע". אבל נתניהו הוא נאשם שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא עבריין מורשע, שעל פי פסק הדין ברור שהוא נהג כראש ארגון פשע.

* עכשוויזם – אני קורא מודעות המזמנות הפגנה בירושלים שכותרתה: ריבונות עכשיו! זה רציני ובוגר בדיוק כמו שלום עכשיו ומשיח עכשיו. עכשוויזם.

מהות העכשוויזם היא בעיה בדחיית סיפוקים, כמו אצל ילדים. אני רוצה את הצעצוע, וחוץ ממנו אני לא רואה שום דבר.

גם אני רוצה ריבונות עכשיו. אני רוצה גם שלום עכשיו. את המשיח נניח בצד.

אבל אני יודע שריבונות עכשיו, משמעותה – ריבונות תוך עימות עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שהיה לישראל.

את הריבונות יש להחיל בהסכמה עם ארה"ב וליצור סביבה הסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. אבל נדרשת סבלנות. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* מתקפה מרושעת – המתקפה המרושעת על יועז הנדל, בעקבות הראיון עמו ב"הארץ", היא דו ראשית. מצד אחד, קנאי הפוליטיקלי קורקט, שתוקפים אותו על כך שאמר את האמת, האסורה להיאמר, על מצב זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הלהט"ב במדינות ערב. אבל הם לפחות תוקפים אותו על מה שאכן אמר. מצד שני, תעשיית השקרים של נתניהו, שסילפה במזיד את דבריו והציגה אותו כמי שהציג את עדות המזרח כנחותים מיוצאי אירופה. הוא לא אמר דבר וחצי דבר ברוח זו, אלא להיפך, דיבר על התרבות הישראלית שנוצרה מהשילוב של אנשים שבאו מתרבויות שונות. אבל תעשיית השקרים היא אפקטיבית וכבר יומיים שהמונים מדקלמים את השקר.

* להיבנות מהשסע והשנאה – יועז הנדל פרסם הקלטות מתוך הראיון המלא שלו ל"הארץ". כל מי שקצת מכיר את יועז ואת השקפת עולמו ואורח חייו אינו מופתע. הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא רוצה להעלים את העדות, יש בזה יופי, אבל אני לא שואל אותך מה העדה שלך, אין לי מושג, ואני לא יודע מה העדה שלו, וזה לא מעסיק אותי. אני יודע שיש כאלה שמטפחים את זה, אבל כשאני מסתכל על הסביבה שלי אני אומר לך זו סביבה מעורבבת, כשאני מסתכל על המשפחה שלי – היא מעורבבת, כשאני מסתכל על השירות הצבאי שלי – הוא מעורבב".

האמירה הזו, כמו רבות אחרות, הושמטה מהריאיון ב"הארץ". אך אין מה להלין לא על "הארץ" ולא על רווית הכט, המראיינת. כאשר אדם מתראיין לעיתון, הוא יודע שלא כל מה שאמר – יכנס. ושמי שיערוך את הראיון, לא יערוך אותו, בהכרח, כפי שהמרואיין היה עורך אותו. ומה שנכנס לעיתון, אלה דברים שהוא אכן אמר. אולם הדברים שפורסמו הם ברוח הציטוט הזה, ולא ברוח הסילוף המכוון שלהם. ומי שרצה לסלף ולעוות, היה עושה זאת באותה מידה גם אילו הריאיון היה מתפרסם במלואו.

מי שסילפו ביודעין את הראיון, חיילי תעשיית השקרים של נתניהו, עשו זאת לא רק כדי להסית נגד הנדל האיש, לא רק כדי להסית נגד כחול לבן כרשימה מתחרה על השלטון. הם עשו זאת כדי לשלהב את הרוחות, להתסיס את היצרים, לעורר מדנים, לחרחר שנאת אחים, לפלג, לשסע, לקרוע את העם, כי נתניהו נבנה מהשנאה והקרע, הוא נבנה מהשד העדתי, ואין לו עכבות ולא גבולות. זו דרכו. מאז ומתמיד זו הייתה דרכו. הכל מותר. שא אש להצית. להשאיר אדמה חרוכה. זו דרכו, זו שיטתו וזאת הסיבה העיקרית לכך שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית.

די היה להאזין לתועמלן הראשי שלו, יעקב ברדוגו, כדי להבין את השיטה. במשך דקות ארוכות מול מיקרופון פתוח, הוא נבח ונבח ונבח את דברי השנאה, השטנה, ההסתה והשקרים, שהוא יודע שהם שקרים, ומיחזר את הספין התעמולתי.

ומי שאכזב יותר מכל היה עופר שלח, שהשתלח בהנדל על דבריו כאחרון הביביסטים, על סמך סילוף הדברים.

* ברדוגו נגד ברדוגו – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו הייתה עדין בית מלאכה קטן, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי לחסל את דוד לוי, שהתמודד מולו על ראשות הליכוד. באופן ספציפי, הוא האשים את יעקב ברדוגו, מאנשיו של לוי, באחריות לקלטת, שלא הייתה ולא נבראה אלא ספין תעמולתי הייתה.

ולא קשה לדמיין את התועמלן הראשי של נתניהו יעקב ברדוגו מודל 2020 משתלח בגסות ובאריכות מעל גלי האתר ביעקב ברדוגו מודל 1993, מסית נגדו ומבצע בו ביוש (שיימינג) רדיופוני.

* לשם מה היהודים יורים בילדים פלשתינאים – דין מיידה בקבוק תבערה כדין יורה ברובה. מדובר בנשק חם שנועד להרוג. מי שמיידה בקבוק תבערה, יש לירות בו על מנת להרוג. ואם הוא נתפס חי, יש להעמיד אותו לדין על ניסיון לרצח. מחבל בן 17 שמיידה בקבוק תבערה, אינו "ילד" אלא מחבל צעיר.

גדעון לוי, המסית השקרן, פרסם פשקוויל הסתה נגד צה"ל ב"הארץ", שבו הוא מעליל עליו שהוא צבא שיורה בילדים פלשתינאים, שמדיניותו היא לירות בילדים פלשתינאים ושחייליו יורים דרך שגרה בילדים פלשתינאים.

הוא שכח לציין, שהיהודים יורים בילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדם שלהם לצורך ייבוש פירות לטו בשבט.

(בתגובה לתגובתי על הפשקוויל, הגיב אחד מתומכיו של לוי, שהזדהה: "אנטי ציונים פשיסטים": "בנית גטו בעזה כמו הנאצים. בצבא משתמשים מלא בגז. משהו מהתוקפן בכל זאת עבר אליכם הציונאצים. כמו שניבא לייבוביץ". שנבין עם מי יש לנו עסק).

* לא אקטיביזם שיפוטי – החלטת בית המשפט העליון לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק היא החלטה רעה. אולם בניגוד לטענות מבקריה, היא אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי.

אקטיביזם שיפוטי הוא התערבות בית המשפט בהחלטות הכנסת. הצגת ההחלטה כאקטיביסטית, נסמכת על טענה, שהגוף המוסמך לפסול מועמדים הוא ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט התערב בהחלטה והפך אותה.

אין זה נכון. על פי החוק, שאותו חוקקה הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד אמנם שופט בית המשפט העליון, אך היא מורכבת מנציגי סיעות, אינה מוסמכת לפסול מועמדים. המחוקק לא העלה על דעתו את העיוות שנציגי מפלגות יוכלו לפסול מפלגות אחרות, כי כך עלול להיווצר מצב שבו מפלגות הרוב פוסלות את יריבותיהן הפוליטיות. לכן, החוק קובע שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים, מחייבת את אישור בית המשפט העליון. לגבי רשימות – יש להן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון (כלומר, לא מדובר בעתירה נגד החלטה של ו' הבחירות, אלא ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר) על החלטת פסילה. בעיניי, הנוהל המחייב אישור של בית המשפט צריך לחול גם על רשימות (למרות שבפועל אין הבדל, כי כל רשימה שתיפסל – תערער).

וכפי שאני מכבד את כל פסיקות בית המשפט, גם כאשר איני מסכים אתן, כך גם במקרה דנן.

הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית על פסילת מועמדים או רשימות היא לעתים קרובות פופוליסטית, כדי לקבל מחיאות כפיים מן הבייסים השונים, מתוך הבנה של הנציגים שבית המשפט העליון יוציא להם את הערמונים מן האש ולא יאשר את ההחלטה.

אגב, יזבק אינה המועמדת היחידה שהביעה תמיכה בטרוריסט, ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה ובית המשפט לא אישר את הפסילה. השניה היא לריסה עמיר טרובובליר, אשתו של רוצח רבין.

* לא מפתיע – אני מתנגד להחלטת בית המשפט לאשר את התמודדותה של יזבק, אך איני מופתע. מי שאישר את מועמדותו של בן גביר, לא יכול לפסול את יזבק.

* הכתובת לשנאה – לפני כ-15 שנה, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הוקדש כנס מנהלים של מחוז הצפון בחברה למתנ"סים למיזם שנקרא "נתיב לכל נראטיב". היה זה מיזם שבו נערכו סיורים משותפים של מדריך ערבי ומדריך יהודי באזורים שונים, כאשר כל מדריך מספר את הנראטיב הלאומי שלו. המטרה היתה, כמובן, לחשוף את המיזם הזה למנהלים, כדי שיזמינו אותו לפעילות במתנ"סים.

מאוד לא אהבתי את הרעיון, בלשון המעטה. אני סולד מהרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו לכאורה אין היסטוריה אלא רק סיפורים זהותיים, ואין עדיפות לסיפור א' על סיפור ב'; אמת ו/או שקר אינם רלוונטיים, כי כל אחד והאמת שלו. בעיקר לא אהבתי זאת, כי אני מכיר את הפוליטיקה שמסתתרת מאחורי הרלטיביזם. תמיד ההצגה היא שיש נרטיב הגמוני, של הממסד המדכא ונרטיב מושתק ולכן מגיעה לו העדפה מתקנת. זוהי פוליטיקה שנועדה לטפטף את הרעל הפוסט ציוני של שקר הנכבה. יתר על כן, הערכתי, שהמדריכים היהודים שמשתתפים במיזם, אינם כאלה שמזדהים באמת עם ה"נרטיב" הציוני, שאותו הם אמורים לייצג, בעוד את הנרטיב הנכבאי יציגו מדריכים ערבים לאומנים.

ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע שאין מקום לכנס כזה, אבל הגעתי להסכמה, שאוכל לגייס מדריכים יהודים שאני סומך עליהם להשתתף ביום הזה. ואכן גייסתי אחדים. הצטרפתי לסיור של אחד מהם, בעצמו איש החברה למתנ"סים באותם ימים, דרור גרינבלום, בגוש חלב. ההפתעה שחוויתי הייתה, שהמדריך הערבי היה פטריוט ישראלי לא פחות מדרור. והוא הציג בגאווה ובידענות גם את ההיסטוריה היהודית של גוש חלב. התרשמתי מכך שהוא לא כינה את היישוב ג'ש, בערבית, אלא גוש חלב, בעברית. כאשר הוא מדריך בעברית, ובוודאי כאשר הוא מספר את ההיסטוריה, מובן מאליו בעיניו, שהוא יכנה את הכפר בשמו העברי, ההיסטורי. יתר על כן, הוא דיבר על הזיקה העמוקה של עדתו – הנוצרית מרונית, שהיא המרכיב העדתי הגדול באוכלוסיית גוש חלב, למדינת ישראל.

שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת סיור של תכנית מנהיגות שהובלתי, ערכתי ביקור בגוש חלב. נפגשנו שם עם שאדי חלול, קצין צה"ל במיל', פטריוט ישראלי מובהק, מראשי העדה הארמית בישראל. הוא סיפר על העדה, על רצונה בהשתלבות מקסימלית בישראל ובהתנתקות מן המגזר הערבי הבדלני.

בלילה שבין שני ושלישי השבוע, בוצע פשע שנאה בגוש חלב. צמיגיהם של עשרות כלי רכב בכפר נוקבו, וכתובות נאצה נכתבו על הקירות.

אין בסיפור הרקע על גוש חלב, שמזוהה עם קו מובהק של השתלבות בחברה הישראלית, כדי לרמוז, חלילה, שהפורעים טעו בכתובת ואם יפנו ליישוב שתושביו נוקטים קו הפוך, זה יהיה לגיטימי. הכנסתי את סיפור הרקע, כי חשוב להבין שהשנאה הגזענית הזאת אינה, כפי שבן גביר וחבריו מנסים לכבס אותה, קשורה בצורה זו או אחרת לעניין ביטחוני, לפגיעה במי שפוגעים בנו (כפי שמרמז השם המכובס לפשעי השנאה "תג מחיר"). האמת היא שזאת שנאת גויים באשר הם גויים ובשל היותם גויים. לא בכדי, חלק ניכר מן הטרור של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ה, מופנה כלפי כנסיות נוצריות.

זאת "תורתו" של מורם ורבם "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה. המסר הוא שאין מקום לגויים בישראל. לב משנתו הוא הציווי "לא תחנם" ופרשנותו שארץ ישראל צריכה להיות "נקיה מגויים" ואת טוהר הגזע יש להשיג בכל דרך. וכל עוד הכהניסטים אינם בשלטון ואינם יכולים להעמיס את הגויים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, כל צעד שימרר להם את החיים וימאיס עליהם את הישיבה בארץ, לגיטימי.

לא. הם לא "טעו בכתובת" כאשר פעלו דווקא בגוש חלב. להיפך, זאת הכתובת.

* דיפ-סטייט – גם לסקס-מניאק הנוכל "הרב" ברלנד תופרים תיקים?

* מספיק בריא – הנוכל הסקס-מניאק שוחרר מהכלא בטענה שהוא חולה. הוא היה מספיק חולה כדי להשתחרר מהכלא, אבל מספיק בריא כדי לחזור למעלליו הנפשעים.

* שמחה לאיד – לפעמים, היצר הרע (של שמחה לאיד) דוחף אותי טיפטיפונת לרצות שנתניהו יבחר שוב. פשוט, כדי לראות בהנאה את גדי יברקן נוכח שנתניהו רימה גם אותו, כשהבטיח לו תפקיד של שר.

* ממשלת הבריאות וממשלת החוץ – משרד הבריאות הוציא אזהרת מסע מפני נסיעות למדינות מזרח אסיה. משרד החוץ יצא נגד אזהרת המסע, הפוגעת ביחסי החוץ של ישראל. תגובת משרד הבריאות הייתה שאין זה מעניינו – תפקידו הוא להגן על בריאות הציבור.

זאת שערוריה. ודאי שהאחריות של משרד הבריאות היא על בריאות הציבור ושהאחריות של משרד החוץ היא על יחסי החוץ של ישראל. אבל משרד החוץ אינו יכול להתעלם מנושאי הבריאות. עובדה שהוא הוציא אזהרת מסע לסין. ומשרד הבריאות אינו יכול להתעלם משיקולים נוספים של המדינה. כל משרד צריך לפעול קודם כל למען התחום שבאחריותו, אבל זו ממשלה אחת, והאחריות היא משותפת. החלטות בנושא כמו אזהרות מסע, חייבות להיות בהחלטה משותפת של שני המשרדים. ואם יש מחלוקת ולא מגיעים להסכמה, ניתן להביא את הנושא להכרעת רוה"מ.

ההתנהלות הזאת, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ולהיפך, היא שערורייתית. כך לא מתפקדת ממשלה. אין כאן ממשלת בריאות וממשלת חוץ. יש כאן ממשלת ישראל. או לפחות אמורה להיות.

* משכמה ומעלה – ברכות חמות לכלת פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' ורד נועם! ורד הייתה מורה שלי לתלמוד בתואר הראשון באוניברסיטה העברית. ורד אינה רק חוקרת פורצת דרך, אלא גם מורה נפלאה, משכמה ומעלה. בשנות התשעים המוקדמות, אישה תלמידה חכמה הייתה תופעה נדירה. ועד היום ורד היא אוונגרד של פמיניזם דתי. כל הכבוד!

* בזכות אלה תחיי – במזמור קכב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, שהלך שלשום לעולמו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מלמד יתרו, חותן משה, את משה, פרק בהלכות ניהול וארגון. עד אז משה העמיס על עצמו את כל עול הניהול והשיפוט ויתרו לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמוד לנגד עינינו בקלפי.

* ביד הלשון

להשריש ולשרש – הפינה מוקדשת הפעם לטו בשבט, ונעסוק בשתי מילים הנובעות מאותו שורש, אך משמעותן הפוכה – להשריש ולשרש.

להשריש – להכות שורש, להיאחז בקרקע, להיקלט, להתאקלם, להנחיל.
לשרש – לעקור משורש, לחסל, להשמיד.

גמזו – לפני שנים אחדות הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" ליוסי גמזו. אני שב ומפרסם אותה לזכרו:

אני קורא בכל גיליון של "חדשות בן עזר" את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.19

* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה. מטרתו הייתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.

לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.

* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון ש"ח של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערוריה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.

זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?

* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, הייתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.

* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא הייתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית; פיון במשחק ציני.

היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.

אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא הייתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.

* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.

במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.

* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.

ישראל לפני הכל!

* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.

* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.

התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.

עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.

מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכל שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.

התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.

* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכל.

* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.

אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.

* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.

אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.

שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.

אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.

* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבלעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.

* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במרצ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.

* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במרצ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.

* נטל – במרצ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.

* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.

באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.

נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.

יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.

לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.

* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו", תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה ייצרו – יצר החמדנות לצד האובססיה החולנית לתקשורת.

מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.

* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא … אמיל זולה.

המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים".

כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.

טירוף!

איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.

טירוף מערכות.

* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".

* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל – על סטרואידים.

* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן… טהרן, לא עלינו.

הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה; מילון עברי-ביביסטי:
טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך = בּוֹק.

* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.

גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו; וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.

* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.

אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.

* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.

* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.

דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".

* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.

אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.

* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.

* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?

ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.

יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.

* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12 פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם". ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום". כי הרי הישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.

והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.

לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.

לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.

* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.

האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.

הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.

התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם".

מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".

* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף הייתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא הייתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא הייתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.

לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, הייתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור.

* גנץ מבקר בגולן – יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח. הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק. גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.

* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא הייתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.

נו, אם כך, לא צריכה להיות בעיה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ הייתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן; טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו.

* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)

איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.

ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום; הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.

עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה; המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.

אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.

אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.

* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.

* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם… אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי". אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחיה. תנועת התחיה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחיה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.

והיום?

* מתביישת כיהודיה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחיה, שהייתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.

אולם היא הייתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת.

בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודיה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.

* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי". כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.

* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.

מצג השווא על עליה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפיה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.

כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.

* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.

אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.

אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.

* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור", אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.

* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל", כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש".

האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא הייתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.

ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.

* המרצניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מרצ, ומכאן הפתעתי.

יצרתי אתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.

כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפיה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, הייתה מפלגה משותפת לחילונים ודתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.

החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!

* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי… כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעמן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).

* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, הייתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני אתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך". בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים אתי?" הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.

* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.

* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.

אגב – בתשובות של "ישראל היום" הייתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו הייתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.

היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהייתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?

* ביד הלשון

אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאויב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.9.19

* מסר פלגני – כתומך בכחול לבן וכחבר בתל"ם אני מאוכזב מהודעת כחול לבן על חתירתה לממשלת אחדות חילונית. יש סתירה בין ממשלת אחדות לבין ממשלה חילונית. ממשלה חילונית מדירה אפריורי את כל מי שאינו חילוני – דתיים, מסורתיים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים (כמוני) שאינם מגדירים את עצמם על פי המגירות הללו.

מי שנושא את דגל האחדות, צריך להציג מסר לאומי שמתעלה מעל הכיתתיות הפלגנית של שמאל/ימין, חילונים/דתיים, מזרחים/אשכנזים וכן הלאה. יש בין הח"כים של כחול לבן אנשים דתיים כחילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ' (שהיא חרדית) ונדמה לי שנוספים. בהנהגת תל"ם ובין פעיליה יש דתיים לא מעטים, ובוודאי מסורתיים, כמו יועז הנדל. האם הם יהיו מחוץ לקואליציה? אם הרצון הוא להקים ממשלה עם הליכוד, ואני שמח שזאת השאיפה המוצדקת של כחול לבן, האם יולי אדלשטיין ואלקין, למשל, לא יהיו חלק ממנה, כי הם אינם חילונים?

כחול לבן פונה, בצדק, לציונות הדתית, ומנסה למשוך מתוכה תמיכה של דתיים לאומיים שמאסו בקשר הגורדי הבלתי מותנה עם נתניהו ומתהליכי הסמוטריצ'יאציה של הפוליטיקה הדתית לאומית. איך היא תפנה אליהם, אם היא משדרת שהם מחוץ לתחום?

זו שגיאה חמורה. יתכן שהיא נובעת מסקרים המעידים שמסר כזה יוסיף לכחול לבן קולות, אך אני מאמין שמפלגה צריכה לשמור על עמוד השדרה הרעיוני שלה, ולא להתנהל על פי סקרים.

* איש מסוכן – כל טרפת ה"מצלמות" נועדה למטרה אחת ויחידה – לכך שאם ראש הממשלה יוחלף בקלפי, הוא ינסה להסית את הרחוב בטענה ש"הבחירות נגנבו". האיש מסוכן!

* למה יש לצפות משקרן? – תעשיית השקרים על ממשלת גנץ עם טיבי, לא צריכה להפתיע. טבעו של שקרן הוא לשקר, ומה הטעם לצפות ממנו לומר אמת? הבעיה היא בהמוני מאמיניו, שאבדו את היכולת להבחין בין אמת ושקר, וקונים ומפיצים ללא כל חוש ביקורת כל שקר שהוא מפיץ.

מה יציע נתניהו לאחמד טיבי תמורת תמיכתו בחסינות?

* דמי-לא-יתמודד – מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משחד את המפלגה ההומופובית – נועם, כדמי לא-יתמודד, בשתי הבטחות אנטי ציוניות, החותרות תחת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: א. ביטול רחבת המשפחות בכותל המערבי, כלומר הפיכתו הסופית מנכס לאומי לשטיבל חרדי. ב. ביטול מתווה הגיור.

המחנה ה…"לאומי".

* שבחים לנתניהו – לפני כשש שנים, כתבתי מאמרים בשבחו של נתניהו, שיחד עם שרנסקי ובנט הובילו את מתווה הכותל. היה זה מהלך מנהיגותי הראוי לראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, ליו"ר הסוכנות היהודית שהוא מעין "ראש ממשלת העם היהודי" ולשר לענייני תפוצות.

אך מהר מאוד נתניהו בגד בייעודו, נכנע לחרדים הלא ציונים, התקפל וביטל את מתווה הכותל. ועכשיו, כשוחד פוליטי למפלגה ההומופובית, הוא מציע לגזול את כבשת הרש – ביטול רחבת המשפחות בכותל, אם לא יתמודדו.

הכל מותר למען החסינות.

* כבוד השר החוליגן – הסכנה הגדולה ביותר במערכת הבחירות, היא שארבעה חוליגנים כהניסטים יכנסו לכנסת. החוליגן המנוול איתמר בן גביר עוד עלול להיות שר בממשלת החסינות.

* געגועים לסמוטריץ' – סמוטריץ' הוא על הרצף הכהניסטי, אבל אם בן גביר יבחר, חלילה, עוד נתגעגע לסמוטריץ'.

* הג'ורה של נתניהו – כאשר נתניהו "מסתייג" מדברים שכתב בנו, הוא שוב משקר. יאיר הוא הג'ורה של ביבי. הוא כותב את מה שמעמדו של אביו כראש הממשלה לא מאפשר לו. לא בכדי, כל מה שהבן כותב, מצוטט מיד בידי חסידי האב.

* עד מומחה – להזמין את אולמרט לראיונות בתקשורת בנושאי שחיתות, בתור עד מומחה, זה הגיוני. אבל להזמין אותו בתור מוכיח בשער – זו בדיחה. זה כמו שמשה קצב יצא למסע הרצאות מטעם Me-too.

* סרבנים – דוברו של אבו-מאזן הביע שמחה על התפטרותו של שליח נשיא ארה"ב למזה"ת גרינבלט. טוב, אפשר להבין אותו. גרינבלט לא סיפק לפלשתינאים את הסחורה שהם רצו. אבל כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו גם את תכנית קרי, שר החוץ בממשל אובמה, את מפת הדרכים של בוש ואת מתווה קלינטון. בעצם, האם אי פעם הפלשתינאים הסכימו לתכנית כלשהי, הכוללת את קיומה של מדינת ישראל?

* ברק המאכלת – במוסף "7 ימים" פורסמו קטעים מתוך ספר שיחות שקיים שמעון שיפר עם אלוף (מיל') עמוס גלעד, מבכירי המודיעין הישראלי ומי שהיה ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון. בין השאר, מספר גלעד על הערכת המצב שהציג לראש הממשלה אהוד ברק, בתפקידו כראש אגף מחקר באמ"ן, ערב צאתו של ברק לקמפ-דיוויד (שנת 2000). "דע לך שהוא [עראפת] לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרוב למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותימרות עשן. אמרתי לברק שערפאת הוא אדם רצחני שמאמין באלימות. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו , קרי – פלשתין הגדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול חמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור". ברק שמע, אך הוא היה נחוש ללכת בדרכו. התוצאה ידועה.

אחרי הכישלון, היו שהתנחמו בכך שברק "הסיר את הצעיפים" וגילה את פרצופו האמתי של ערפאת. ובאזור חיוג המפלגה שהרשתה לברק להתברג למקום העשירי שלה, כבר כמעט 20 שנה מאשימים אותו על שהרג את השלום כשאמר שאין פרטנר.

אכן, אין פרטנר, אבל ברק דווקא לא נהג כמי שהפנים את המציאות. כאן אצטט מספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה": "אחרי שהאמת התבררה בקמפ דיוויד, אחרי שפרצופו של ערפאת נחשף ואחרי שערפאת עצמו פתח נגדנו במלחמה, ברק לא הוביל את העם למלחמה כפי שנדרש. הוא לא התייצב בפני האומה כדי לומר את האמת הקשה במלואה. ממשלתו הצרה, שרוב שריה היו בין אבות הסכם אוסלו ותומכיו, לא אפשרה לו לבצע את הנדרש: להכריז על ערפאת כאויב. להיפך, שרים אלה דרשו מברק להציע עוד ויתורים, או כפי שחלקם ביטא זאת, 'ללכת צעד נוסף לכיוון ערפאת'. נראה שכדי לשרוד פוליטית הניח ברק לאנשים שהקיפו אותו ללכת צעד נוסף לקראת ערפאת. וכשהתברר שאין די בצעד אחד הלכו עוד צעד, וכשהתברר שאין די בשני צעדים הלכו שלושה. בצורה זו, ברק עצמו טשטש את האמת שאותה חשף. על מנת לשרוד פוליטית הוא יצר מצב אמביוולנטי של מלחמת בלימה בטרור מחד גיסא, ונסיגה במשא ומתן המדיני מאידך גיסא; התמודדות צבאית עם האלימות הפלשתינאית תוך המשך ההתקפלות המיידית אל מול הדרישות הפלשתינאיות. ערפאת ראה זאת ושוב זיהה חולשה. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא פתח במלחמה, וידע שאנחנו חוששים לומר זאת. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא אויב ולמרות זאת ממשיכים לומר עליו שהוא 'פרטנר' ".

איך אפשר להסביר את הרמייה העצמית הזאת, של מנהיגים פטריוטים וחכמים, כמו רבין, פרס, ברק, ביילין ואחרים? דומני שמשה דיין היטיב להגדיר זאת בנאום ההספד שלו על קברו של רועי רוטברג: "האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

* יש לזה מילה בעברית – כותרת פשקוויל המערכת של השוקניה: "יהדות במקום מדעים". טוב, לא חייבים לקרוא את כל הפשקוויל, כדי להבין, על פי הכותרת, את המסר. מסר של דיכוטומיה בין יהדות לבין מדעים. לימודי יהדות הם הרי "לימודי דת", כלומר משהו מפגר, חשוך, קנאי, ביום בהיר אולי גם מזכיר תהליכים. לעומת זאת המדעים הם המחר, הם הקִדמה, הם האור והשמש. וכפי שהשמש אינה זורחת בלילה, כך מדעים ויהדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זה או יהדות או מדעים.

אלא שזכורים לי ימים, לא כל כך רחוקים, שהיה כאן שר חינוך דתי, שהעלה על ראש שמחתו את לימודי המתמטיקה דווקא. ואני לא ממש זוכר את אזור חיוג שוקן מריע לו. נהפוך הוא, אני זוכר שהוא הוצג כמי שדוחק את לימודי ההומניסטיקה, כיוון שהם מעודדים מחשבה ביקורתית, מצפון וכו', והרי מזה הוא חושש, ואקיבוש וכו', והוא מתמקד במתמטיקה, כדי לגדל רובוטים צייתנים וקונפורמיסטים, ואקיבוש וזה וכו', וגו' ,וכיו"ב וכל הארסנל השחוק עם האפרטהייד, המתנחבלים, התהליכים וכמובן אקיבוש.

יש לזה מילה בעברית. צביעות.

הטריגר לפשקוויל הוא פרסום על פיו המקצוע שבו השתלמו המורים החדשים הרבים ביותר הוא יהדות, בעוד יש מחסור במורים לאנגלית, מתמטיקה ומדעים. כידוע, אחד ממוקדי הביקורת הדוסופובית על דחליל ה"הדתה", היא הטענה נגד הכנסת עמותות דתיות לבתי הספר. וגם אני לא אוהב כניסה של עמותות לבתי הספר, אך מה הגורם לכך? בורות של מורים בנושא ומחסור במורים לנושא. ואם יש עליה במספר המורים ליהדות, בהכרח תהיה ירידה בכניסת עמותות לבתי הספר. ובמקביל, תהיה עליה במתקפות, ברוח פשקוויל המערכת, על המורים ליהדות וירידה במתקפות על העמותות.

גם לזה יש מילה בעברית. צביעות.

* בין סאטירה לגועל נפש – התכנית "ארץ נהדרת" השבוע הייתה מעולה. סאטירה נשכנית, מדויקת ומצחיקה. הקטע של הנשיא ליברמן היה מעולה. החיבור נתניהו / דודו טופז היה מדויק. כן, גם הסאטירה על כחול לבן, על גנץ ולפיד ('צה רוטציה) הייתה כואבת ומדויקת.

אבל המערכון על אשתו של רפי פרץ היה וולגרי, סטריאוטיפי, רע ומכוער. עשו קטע נמוך על אישה שאינה מוכרת, שאני בטוח שאם טל פרידמן או כותב המערכון יפגשו אותה ברחוב – לא יכירו אותה, והציגו אותה בצורה שכל מטרתה להשפיל. זו לא סאטירה. זה לא הומור. זה גועל נפש.

* פראי אדם – במסגרת אירועי חג המשק ה-41 לאורטל, שאותו חגגנו בשישבת, יצאנו בשבת לשיט קייקים בנחל שניר (חצבני), ואח"כ לפיקניק בחורשת טל (שם בילו מהבוקר המשפחות עם הילדים הקטנטנים). היה כיף גדול, אך בתוכו חוויה לא כל כך מלבבת.

בתום מסלול השיט, המתנו לאוטובוסים; שאטלים של האתר. חלקנו עלו על האוטובוס הראשון, והמחצית השניה, משפחתי בתוכם, המתנו בסבלנות לאוטובוס השני. יחד אתנו נקבצו מטיילים נוספים, בעיקר משתי קבוצות מאורגנות אחרות. האוטובוס הגיע, מספר הממתינים לו היה גדול הרבה יותר מתכולתו, ומיד החלו צרחות, דחיפות ודוחק, להיכנס פנימה. מיד קראנו לכל החבר'ה מאורטל (רובם ילדים) לנתק מגע. הבנו שמה שעומד להתרחש הוא ממש לא בשבילנו. ואכן, הצעקות היו לדחיפות, הדחיפות – למכות; גברים ונשים, מריטת שערות. מפחיד. הנהג נראה חסר אונים. מוטב להמתין בשמש ובחום לאוטובוס הבא, מאשר לנסוע עם הברברים הללו.

ואכן, ההמתנה לא הייתה נעימה, אך… הגענו ליעדנו לפני האוטובוס ההוא. בדרכנו חזרה לאתר, ראינו את האוטובוס חונה על אם הדרך, חסום בידי ניידת משטרה.

ברור שהאשמה היא של אותם פראי אדם, אך גם לקייקי הגושרים יש אחריות. הרי בכל שבת וחופשה מספר המטיילים רב, ובחום שבסוף המסלול רבים העומדים בדוחק בתור לאוטובוס. ניתן לארגן שם חניון מסודר יותר, ובעיקר – סדרן שיווסת את העליה לאוטובוסים, וגם את קצב הגעת השאטלים בהתאם לעומס המטיילים.

* משפט ששמעתי – "אתה בן זונה, אחי".

* ביד הלשון

ללא כָּחָל ושָׂרָק – בהצהרת נשיא המדינה בעת העימות עם חיזבאללה באזור אביבים, הוא השתמש בביטוי "ללא כָּחָל ושָׂרָק"; כך, עם קמץ תחת הכ"ף והשי"ן. אבל בדרך כלל אנו אומרים ללא כְּחל ושְׂרק, עם שווא תחת הכ"ף והשי"ן. האם הנשיא טעה?

הוא צדק. משמעות הביטוי היא אמירת האמת כפי שהיא, ללא כיסוי כלשהו, של איפור או פאה. כָּחָל הוא איפור ששמים סביב העיניים. שָׂרָק הוא טיפול יופי בשיער (מכאן השורש סרק – תסרוקת, להסתרק וכו'). חילופין בין סמ"ך לשי"ן שמאלית הן חזון נפרץ. הביטוי הוא תלמודי: "כשבא רב דימי מארץ-ישראל לבבל אמר: כך היו שרים לפני הכלה בארץ-ישראל: לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְלא פִּרְכּוּס – וְיַעֲלַת חֵן". כלומר, את יפהפיה גם כאשר אינך מאופרת ומקושטת.

אגב, הר כחל שבחרמון נקרא כך, בשל מינרל הכחל, שנחצב ממנו.

* "חדשות בן עזר"