* בדיחה ושמה פשרה – כל "פשרה" בין כחול לבן לליכוד היא פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. וכיוון שכבר הייתה "פשרה" כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים, שכדי למנוע סיבוב בחירות העניקה לנתניהו סולם לאפשר לתקציב לעבור ולממשלה לתפקד, נכון לומר שכל "פשרה" היא פשרה בין הפשרה שבין כיבוד ההסכם להפרתו, לבין הפרת ההסכם והפשרה.
נכון, סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא נזק נורא, אך האלטרנטיבה, המשך התרמית המתמשכת, הפרת ההסכמים הבלתי נגמרת והממשלה שאינה מתפקדת, הוא נזק חמור יותר.
באיזה מקרה נכון לא לפזר את הכנסת? אם עד יום שלישי הקרוב הכנסת תאשר בשלוש קריאות את תקציב 2021 ואת חוק ההסדרים, הממשלה תאשר את תקנון ממשלת האחדות שאמור היה לבוא לאישור בישיבה הראשונה של הממשלה אך נתניהו לא איפשר זאת, יקום קבינט הפיוס שנועד להתחיל לרפא את השסעים שנתניהו מעמיק ואת הפצעים שעליהם הוא זורה מלח ושתן מדי יום, ראש הממשלה יתחיל לשתף את שר הביטחון ואת שר החוץ בענייני הביטחון והחוץ של ישראל ונתניהו יחתום על הסדר ניגוד העניינים. רק אם כל התנאים האלה, בלי להתפשר על אות מתוכם, יתקיימו עד יום שלישי הקרוב, תהיה הצדקה להמשך קיום הממשלה.
עכשיו אני קורא על "פשרה" חדשה. הליכוד יסכים שניסנקורן יישאר שר המשפטים תמורת הארכת כהונתה של הממשלה לארבע שנים ודחיית הרוטציה בחצי שנה. עצם המחשבה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מתערב בשאלה מי יהיה שר המשפטים, ושכחול לבן דנה אתו על הנושא, מעוררת פלצות ומתאימה למדינת עולם שלישי. תמורת המובן מאליו, ששר המשפטים יישאר בתפקידו, כחול לבן תסכים שגניבת הרוטציה תדחה בעוד חצי שנה?
מלכתחילה, סברתי שההסכם צריך היה להיות לארבע שנים ולא לשלוש. אלמלא עקץ נתניהו שותפיו ואילו כיבד את ההסכם והממשלה הייתה מתפקדת, היה זה נכון לפתוח את ההסכם ולהאריך אותו לארבע שנים, מתוך רצון טוב הדדי וכדי שתהיה כהונה שלמה של הכנסת. אך כמובן שאין זה המצב.
* להפריך את השקר – לימור סימיאן דרש פרסמה ב"ישראל היום" מאמר הזוי, שעל פיו פרישת סער מהליכוד היא צעד גזעני, שנועד לברוח מהמזרחים בליכוד ולהקים ליכוד חדש, אשכנזי, נקי ממזרחיים. "למי הכוונה במפלגה ללא 'הביביזם'? מפלגה ללא הרגב, האוחנה, הזוהר והקרעי".
זה כנראה דף המסרים של תעשיית השקרים של נתניהו "המזרחי". אני סולד מהעדתיות הגלותית שנועדה לחרחר שנאה ומדנים בין מזרחים ואשכנזים כדי להיבנות ממנה מבחינה פוליטית. אנחנו יהודים, ציונים, ישראלים, המגשימים את חזון מיזוג הגלויות, וכל החלוקה הזאת מאוסה בעיניי. אין שום משמעות בעיניי למקום מוצאו של האבא או הסבתא של ישראלי יהודי.
אבל רק כדי להוכיח עד כמה מופרכת השטות הביביסטית הזאת – גדעון סער הוא חצי "בוכרי". מס' 2 שלו, יפעת שאשא-ביטון היא "מרוקאית". רבים הסיכויים שבצמרת המפלגה ישובץ איזנקוט שהוא "מרוקאי". הם לא משובצים שם בגלל ה"מזרחיות" ולא למרות ה"מזרחיות", אלא ללא קשר לגלותיות הזאת. אבל רק כדי להפריך את השקר – אני מציע לבחון מי מאיישים את צמרת מפלגת ביבי.
* פרלמנטרית למופת – יפעת שאשא-ביטון היא פרלמנטרית למופת. היא הזכירה לנו שתפקידו של חבר כנסת, לא כל שכן יו"ר ועדה בכנסת, אינו להיות מכונת אישורים של הממשלה ולא חותמת גומי. היא הזכירה לנו את המושג איזונים ובלמים בין הרשויות בדמוקרטיה. היא הזכירה לנו, שהכנסת אינה קיימת רק להצבעה על הקמת ממשלה חדשה ("רק הצבעה אחת"), אלא יש לה משמעות כגורם מפקח וכערכאה פוליטית עליונה על הממשלה והצורך לאשר החלטות וחוקים בכנסת אינם רק ריטואל של סימון V על החלטות הממשלה.
מעולם הכנסת לא הייתה חלשה כמו בימי שלטון נתניהו, שהפך אותה אסקופה נדרסת לרגליו. ובוודאי שמעולם לא היה יו"ר לכנסת שראה עצמו כשליחו של ראש הממשלה כמו יריב לוין. יפעת שאשא-ביטון הצילה באופן חלקי את כבוד הכנסת ומעמדה.
היא לא צדקה בכל המחלוקות בינה לבין הממשלה ולא בכל נושא תמכתי בעמדתה (אם כי בנושאים רבים תמכתי בה), אך גם כאשר חשבתי שהיא טועה, הערכתי את המחויבות המוחלטת שלה לתפקידה, למשימתה ולאזרחי ישראל.
כצפוי, נתניהו ושליחיו נישלו אותה ואת ועדת הקורונה מסמכויותיה והעבירו אותן לוועדות נוחות יותר, כלומר כאלה שהמחויבות שלהן אינה לאזרחי ישראל אלא לראש הממשלה. וגם אז, היא היטיבה להפעיל את הוועדה כגורם מבקר, כגורם שמשמיע קול עצמאי וחליפי. אילו היו לנו עשרה שאשא-ביטונים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה הרבה יותר חסונה והכנסת הייתה הרבה יותר טובה.
* הגונב מגנב – ברשתות החברתיות מופצת הצהרה של ח"כ שאשא-ביטון, חתומה בכתב ידה, כנספח להסכם בין הליכוד לכולנו, שבו היא מתחייבת לא לפרוש מהסיעה במהלך הכנסת ה-23. אם אין המדובר בזיוף (בכל זאת, המפיצים הם נשאי תעשיית השקרים של נתניהו), מן הראוי שהיא תתפטר מהכנסת.
ונשאלת השאלה – למה, בעצם? האם יש ערך כלשהו להסכם בפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו? למה צריך לכבד הסכם עם מפר הסכמים סדרתי, שהפך את הפרת ההסכמים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה פוליטית נורמטיבית, וזוכה דווקא על כך להערצה גדולה? האם כאשר מדובר בהסכם עם נתניהו, הכלל שהגונב מגנב פטור אינו תקף?
תשובתי היא שלא. הגונב מגנב אינו פטור. על שאשא-ביטון לכבד את ההסכם, ולו מן הסיבה שהיא מצטרפת למפלגה שחרטה על דגלה יצירת אלטרנטיבה לנתניהו. ואין שום טעם באלטרנטיבה לנתניהו, אם היא לא תהיה אלטרנטיבה לביביזם.
* עוקף את עופר שלח – במצע "כחול לבן" נכתב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית". לפתע, בראיון לעיתון הסעודי "א-שארק אל אאוסט" אמר גנץ: "ירושלים צריכה להישאר עיר מאוחדת, אבל יש בה מקום לבירה פלשתינאית". זאת אמירה חמורה מאוד, שסותרת בעליל את הדרך שעמה ניגש גנץ לבוחר וביקש את אמונו.
סמוך לבחירות ביקר גנץ יחד עם כל צמרת "כחול לבן" בבקעת הירדן, והביע תמיכה נמרצת בריבונות ישראל על בקעת הירדן, אך הוסיף שהוא נגד החלתה באופן חד-צדדי אלא בהסכמה בינלאומית. אני תמכתי אז ותומך היום בהחלה של הריבונות באופן חד-צדדי (צעד שנתניהו התחייב לבצע והפר את מילתו), ובשנה האחרונה יכולנו להחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב, מעצמת-העל, ואין תמיכה בינלאומית משמעותית יותר מתמיכה אמריקאית (ונתניהו החמיץ את ההזדמנות). אך גם מי שמתנגד להחלה חד-צדדית, אך תומך עקרונית בריבונות, עמדתו ברורה – בקעת הירדן צריכה להיות ישראלית בכל הסכם שלום. הרי ללא הסכם אף אחד לא מדבר על נטישת הבקעה. מי שמדבר על ריבונות בהסכמה, אומר שבמו"מ לשלום ישראל תעמוד על כך שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית. ומה אמר גנץ בראיון ל"א-שארק אל אאוסט"? "ישראל צריכה להמשיך ולשלוט בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן, אבל אין הכרח או חובה לספחו כולו". זו נסיגה חמורה מעמדת כחול לבן. אגב, ברור שאין פרטנר להסכם שישאיר בידינו נקודות אסטרטגיות בבקעה, אך כפי שראינו אין לנו פרטנר להסכם גם כאשר אנו מציעים את כל הבקעה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' בהצעותיהם המופקרות. אבל עצם הנכונות לוותר על בקעת הירדן זולת "נקודות", ועמדה כזו עוד לפני מו"מ, היא עמדה מופקרת.
כחול לבן ניסתה ליצור גוש מרכזי המגשר על פערי עמדות בין חלקי העם כדי להציג חלופה ממלכתית של אחדות לאומית, מתוך הבנת הסכנה בהעמקת הקרע והרחבת השסעים בעם. הדרך לכך הייתה בניסיון פנימי להגיע להסכמות על מצע. את המצע ניסחו הסמן היוני של כחול לבן, עופר שלח, והסמן הניצי, יועז הנדל. עצם ההגעה להסכמות הייתה ההוכחה שניתן להגיע להסכמות בעם.
כמצע של פשרה, לא היה זה המצע שיועז היה מנסח בעצמו, אך לבטח לא המצע שעופר שלח היה מנסח בעצמו. אך לא יועז ולא שלח היו הפנים של כחול לבן, אלא גנץ. גנץ סמך את ידו על המצע, ולפחות בנושא בקעת הירדן הציג עמדה ניצית יותר מהכתוב.
מה קרה לגנץ שהוא עוקף פתאום את עופר שלח מ"שמאל"? הוא רוצה לרצות את אלה שמגדפים אותו ושופכים את דמו מאז הקמת ממשלת האחדות?
* חזון המשטרה הפוליטית של אוחנה – בעקבות הביקורת שמתח מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, על התערבות פוליטית לא עניינית בעבודת המשטרה, השיב השר אוחנה ש "שר אמור להיות מעורב בענייני משרדו, ושר הבט״פ חייב להיות מעורב בעבודת המשטרה, גם אם זו תופעה חדשה עבור מישהו במשטרה או בשירות הציבורי בכלל". כל זאת, כמובן, בשם האג'נדה "הכל פוליטי" ו"מלוא כל הארץ פוליטיקה" והלהג על ה"פקידים" שכפופים לנבחרי ציבור וכו'. אלא שעצמאות המשטרה, שנועדה להגן על הדמוקרטיה ולשרת את אזרחי המדינה ולא להיות כלי שרת של פוליטיקאי, היא יסוד מוסד של משטרה במדינה דמוקרטית.
משרד המשטרה הוקם מיד עם הקמת המדינה, אך המשטרה לא הייתה כפופה לשר ואפילו התקציב שלה היה נפרד, כדי לשמור על עצמאותה. רק אחרי הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, ב-1974, החליט ראש הממשלה רבין להעביר לאחריות המשטרה תחומים של ביטחון פנים והכפיף את המשטרה ואת תקציב למשרד המשטרה, בין השאר בעקבות המלצות ועדת חורב, ועדת החקירה הממשלתית על הטבח במעלות, שהמליצה לרכז את סמכויות ביטחון הפנים בידי רשות אחת.
האופוזיציה בראשות בגין התנגדה מיום קום המדינה לעצם קיומו של משרד משטרה. בגין ראה בעצם קיומו של משרד כזה אקט אנטי דמוקרטי. הוא טען שמשרדי משטרה קיימים רק בדיקטטורות ואילו במדינות דמוקרטית שר הפנים אחראי מיניסטריאלית על תחום המשטרה, שמתנהל באופן עצמאי. הוא טען שמשטרה, שמופקד עליה שר באופן ישיר, תהפוך בהכרח למשטרה פוליטית ולא למשטרה של העם כולו.
ואכן, עם עלייתו לשלטון והקמת ממשלתו, פירק בגין את משרד המשטרה. המשטרה הוכפפה לאחריות כוללת של משרד הפנים, אך כגוף עצמאי שאינו כפוף ישירות לשר והשר אינו מתערב בענייניו. מצב זה נשמר לאורך כל תקופת ממשלות בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, היה צריך למצוא מספיק תפקידים לשרים משתי המפלגות. בין השאר הוקם מחדש משרד המשטרה וחיים בר-לב הופקד עליו.
יתכן שגישתו הממלכתית ליברלית של בגין הייתה קיצונית מדי, אך נכונה בבסיסה, ברמה העקרונית. הרצון של אוחנה להיות מפכ"ל-על הוא ניסיון פוליטי אנטי דמוקרטי להשתלט על המשטרה, ועוד בשעה שהוא למעשה נער שליחויות של נאשם בעקבות חקירה חסרת פניות של המשטרה. די, אוחנה גרם מספיק נזק בתור הסוס הטרויאני במשרד המשפטים.
לא נותרו במפלגת ביבי שרידי DNA של הממלכתיות הליברלית שאפיינה את בגין ושמיר.
* בונקר – שיטת הבונקר שבה מנהל ניסנקורן את משרד המשפטים, אינה דרך נאותה במצב נורמלי. במצב נורמלי, נכון היה ששר המשפטים יוביל שינויים ורפורמות במערכת המשפט, ויש צורך בשינויים כאלה. אבל כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים, שמנהל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, מעליל עלילות שווא על המערכת ומפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות והכל מטעמיו האישיים-פליליים – זה לא הזמן לרפורמות. זה הזמן לבונקר. זה הזמן להקפיא מצב לשמור על מערכת המשפט מול אויביה. זה זמן לקרב בלימה להצלת מדינת החוק. ואת הקרב הזה מנהל ניסנקורן באופן הראוי לעיטור הגבורה.
אני מקווה מאוד שבקרוב מאוד אדם נורמטיבי ושומר חוק יעמוד בראש הממשלה. או אז, נכון יהיה לשחרר. לצד המשך ההגנה על מדינת החוק מפני שוחרי רעתה, נכון יהיה לקדם רפורמות ושינויים, מתוך שיג ושיח והידברות מכובדת ומכבדת בין שלוש רשויות השלטון, ולעצב מחדש את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן.
* ראשון בין שווים – בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" הוא מצטט את גדעון סער: "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצדי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים".
הביטוי "ראשון בין שווים" אינו של בגין. זהו ביטוי ישן ומוכר המדבר על מי שעומד בראש צוות של אנשים, שכולם שווים בזכות דעה ובהכרעה. המקור למושג הוא לטיני, מתקופת הרפובליקה הרומית – Primus inter pares. בניגוד למשטר נשיאותי, או למשטר בישראל בתקופת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במשטר פרלמנטרי, שבו הפרלמנט בוחר את הממשלה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, שהאצבע שלו שווה לשל כל שר אחר בהצבעות הממשלה. זו רוח חוק יסוד הממשלה, שנחקק לראשונה ב-1968, למעט שנות הבחירה הישירה, הגם שהמושג עצמו אינו מופיע בו. כך פעלו ראשי הממשלה עד חוק הבחירה הישירה, אך גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, ראשי הממשלה המשיכו לראות את עצמם כאילו נבחרו בבחירה ישירה. נתניהו הרחיק לכת בכך, כאשר הוא מנהל את הממשלה על פי תפיסת "המדינה זה אני" וכמי שרואה בעצמו גוליבר בארץ הגמדים, כאשר הגמדים הם כל מי שלא הוא, ומי שקצת מתבלט – הוא מקפד ראשו.
בגין לא המציא את המושג "ראשון בין שווים", אך הוא הרבה להשתמש בו, ונהג לפרש אותו באופן מרשים: "ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים. פירוש הדבר, שהשרים רואים בו ראשון, אך הוא רואה בהם שווים".
ב-1968 פרצה מחלוקת קשה בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין שר הביטחון משה דיין (שהתנהל באופן פרוע וצפצף על אשכול, כפי שמאוחר יותר אריק שרון צפצף על בגין). בגין, שהיה אז שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים (אז נהוג היה לכנות כך את ממשלת האחדות. לאחר הקמת הליכוד, השתנתה הטרמינולוגיה לממשלת אחדות), שהה בחופשה, אך הוזעק לפשר בין השניים, שהעריכו אותו מאוד והחליטו לבחור בו כבורר. בגין נפגש עם השניים, ופסק: "כל השרים שווים לרבות ראש הממשלה, אבל הוא ראשון בין שווים". כלומר כאשר יש מחלוקת בין ראש הממשלה לשר, והם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הפוסק הוא ראש הממשלה.
התרבות הזאת כל כך זרה ורחוקה מתרבות פולחן האישיות של עידן נתניהו. אני מקווה מאוד שסער יבחֵר לראשות הממשלה ויחזיר לתלם ולשפיות את המדינה, את הממשלה ואת מושגי הדמוקרטיה והמנהיגות.
* שילמה את חובה – במשך יותר מארבעים שנה הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. התנהלותו של אולמרט והתנהלות סביבתו הייתה כשל ארגון פשע, ושולה זקן הייתה בריח מרכזי בהתנהלות זאת. היא הייתה בת 17 כאשר החלה לעבוד אתו, ואפשר לומר שהייתה נערה תמימה, אבל היא סיימה לעבוד אתו אחרי גיל חמישים, וזה גיל שבו כבר אפשר בהחלט להבחין בין טוב ורע (לדעתי גם בגיל 17 צריך לדעת להבחין בין טוב ורע).
גם במהלך חקירותיו ומשפטו היא נשארה נאמנה אליו עד כלות. שתקה ולא הסגירה דבר. הייתה מוכנה לשלם כל מחיר בעבורו. רק כאשר הוא בגד בה, וכדי להשאיר את ראשו מעל המים הוא ניסה להטביע אותה – רק אז התעשתה, הייתה לעדת מדינה ופתחה את הפה בחקירות.
היא לא צדיקה. רחוקה מכך. ועכשיו היא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כפי שאמרה בראיון ל"ישראל היום", ערב כניסתה לבית "האח הגדול" (תמורת כ-300,000 ₪). ויש לה מודל לחיקוי. שר הפנים אריה דרעי. אם סלחו לו, למה לא סולחים לה? "אולי בגלל שאני אישה? אולי בגלל שאני מזרחית?" דרעי לא אישה, אך גם הוא לא בדיוק "מערבי". מה הקשר?
בעיניי, חזרתו של דרעי ועוד בדיוק בדיוק למקום הפשע – משרד הפנים, היא קלון למדינת ישראל. ואם היא תיכנס לחיים הפוליטיים, זו תהיה בושה גדולה.
ההצדקה של דרעי היא כרגיל ש"הוא שילם את חובו לחברה". וזה נכון. לכן הוא אינו יושב בכלא, אלא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית. שולה זקן שילמה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וגם תרמה תרומה לחברה כשסייעה לחשיפת פשעיו של אולמרט (תמורת הסכם עד מדינה שהפחית מאוד מעונשה), אבל זה לא הופך אותה ראויה להנהגה ציבורית.
שולה זקן מלינה על כך שמזכירים לה כל הזמן את העובדה שישבה בכלא. "עד מתי ימשיכו להגיד 'מהכלא ל…'? די, אני מבקשת די… במשפט אחד אתה מוחק 40 שנים של עשיה".
שולה התבלבלה. הבעיה אינה בכך שישבה בכלא. הבעיה היא 40 שנות העשיה. 40 השנים הם החטא. הכלא הוא עונשו. ואם את זה היא לא מבינה, בוודאי ובוודאי שאין היא ראויה לתפקיד ציבורי.
שולה זקן תוקפת את אולמרט על דרכו המדינית. "למה אתה מחבק את אבו מאזן, שלמזלנו לא נתת לו את ירושלים? אני ירושלמית, החלפתי גולות עם ערבים דרך הגבול, והוא כמעט נתן את הבית שלנו. אני לא יכולה לשמוע את הדבר הזה". כאשר הוא כמעט נתן את הבית שלה, היא הייתה הקרובה אליו ביותר, ראתה בו אלוהים ולבטח לא הייתה לה ביקורת כלשהי.
שתלך ל"אח הגדול". שתהיה סלב. אבל בחיים הציבורים באמת שאין בה צורך. יש לנו שם די והותר אנשים שאינם ראויים לכך.
* שאלה לסרבני החיסונים – האם לדעתכם לא צריך להשקיע ביצירת חיסון? סתם נזרקו מיליארדים רבים כל כך? או שאתם בעד שיהיה חיסון, רק רוצים שאנשים אחרים יתחסנו ואתם תיהנו ממיגור המגיפה.
* הכחשת המדע – הרופא הבריטי אדוארד ג'נר המציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות. היה זה החיסון הראשון בהיסטוריה. התגלית של ג'נר התקבלה בלעג. אמרו עליו שהוא הופך בני אדם לדינוזאורים. אך ההמצאה שלו הדבירה את המחלה הנוראה, שהאנושות לא ידעה להתמודד עמה. ועל בסיס המצאתו, המשיך הביולוג הצרפתי לואי פסטר לפתח חיסונים ועוד רבים אחריו. ההמצאה של ג'נר היא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתולדות המדע והרפואה.
למעלה מ-220 שנים חלפו מאז. המדע זינק והתקדם מעל ומעבר לכל דמיון. כך בכל התחומים וכך ברפואה. וכך גם בתחום החיסונים. החיסונים המפותחים היום יעילים ואמינים לאין ערוך יותר מאלה שהשתמשו בהם אך לפני עשרות שנים. במלחמה בקורונה נרתם עולם המדע בכל הארצות המפותחות, לפיתוח חיסון נגד הקורונה, שיציל את העולם מן המגפה שמכה בו ומחריבה כלכלות ופוגעת קשה בחברות, בכל רחבי תבל. המהירות שבה פותחו החיסונים והאחוז המדהים, חסר התקדים של ההצלחה שלהם בניסוי, הם ביטוי להתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בימינו.
הקמפיינים בכל העולם נגד החיסון, מבטאים רוח פרימיטיבית של הכחשת המדע.
* חוב זה טוב – מי שמשלה את עצמו ש"היד הנעלמה של השוק החופשי" יכולה להתמודד עם משבר כלכלי עולמי כמו משבר הקורונה, משלה את עצמו. עם המשבר הזה יכולות להתמודד רק המדינות, באמצעות הזרמת הון עתק למשק. "חוב זה טוב", כותב סבר פלוצקר ב"ממון", במאמר שבו הוא קורא לממשלה לא לחשוש מהעמקת החוב, כי האלטרנטיבה היא ריסוק מוחלט ובלתי הפיך של המשק הישראלי, כמו גם של כלכלת שאר מדינות העולם.
מתוך מאמרו: "המדענים הביאו את החיסון הביולוגי למגפה, הכלכלנים את החיסון הכלכלי. האחרון לא יעיל ב-95% כמו הראשון, רחוק מזה – ובכל זאת, הוא מהווה הישג ומסמן מפנה שלא היה עולה לפני שנה על דעתם של בכירי הכלכלה המדינית. בזכותם תירשם 2020 בהיסטוריה הכלכלית של האנושות כשנת ההזרמה הגדולה, זו שעצרה את ההגעה לשיעורי אבטלה ולאובדן תוצר 'כמו ב-1929', כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית באפריל השנה. ממדי ההוצאה הציבורית העולמית המיועדת לנפגעי משבר הקורונה בלתי נתפסים: 11,000 מיליארד דולר, 11 טריליון דולר, רק השנה, והיד עוד נטויה. … כסף ענק, היוצא מהתקציבים של הממשלות, כל הממשלות, בלי להתחשב בגירעונות שהוא יוצר. בלי מורא מפני החובות שהוא יוצר. העיקר למנוע אבטלת המונים והתפרקות של המגזר העסקי, יעלה כמה שיעלה… זהו מאמץ 'סוציאליסטי' כלל עולמי שאין לו תקדים בעתות שלום. בלי להסס לרגע הזדרזו הממשלים שבנו את היוקרה שלהם על ריסון תקציבי ואיפוס גירעונות לפתוח בענק את מסגרות התקציב ולפרוס רשתות ביטחון סוציאליות (יקרות) לאוכלוסיה הנפגעת. מי שייעצו להם ולחצו עליהם לנהוג בנדיבות ופזרנות היו מיטב הכלכלנים המקצועיים, בהם גם מי שלפני שנה הזהירו מפני חריגה של 1% מיעד הגירעון. עכשיו הם בירכו על חריגה של 10% ו-15% ממנו. בכל מקום מזהירה מנכ"לית קרן המטבע קריסטלינה גורגייבה את הממשלות מפני 'ריסון תקציבי מוקדם מדי' בשנה הקרובה. אנא, המשיכו לבזבז ואל תחשבו על מסים או גזירות, היא מפצירה… הנגיד פרופ' ירון… כבר נתן למשרד האוצר ולממשלה היתר עסקה להתעלם בתקציב לשנה הבאה מהגירעון התקציבי התופח, היתר שאף נגיד לפניו לא נתן לאף ממשלה בעבר, להתמקד אך ורק בצד ההוצאות החייבות לתת מענה מהיר, יעיל וצודק למשבר המתמשך ולאבטלה הגלויה והסמויה… עתה הכדור במגרש של הפוליטיקאים, והחשש הגדול".
* מס שפתיים – ראש ממשלת מרוקו הצהיר שמדינתו דבקה בעקרונות היוזמה הערבית. אין זו מנגינה ערבה לאוזן ישראלית, שכן היוזמה הזאת היא תכתיב התאבדות לישראל. אבל אני לא ממש מתרגש מן ההצהרה. מדוע? כי המהות של היוזמה הייתה מלכודת דבש – הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב, אם ישראל תיכנע לתכתיב, ואמירה ברורה שללא כניעה לתכתיב, לא יהיה שלום עם אף מדינה ערבית (בנוסף למצרים וירדן).
מכאן, שהסכם השלום והנרמול עם מרוקו, בהמשך להסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, ולקראת הסכמים נוספים בעתיד הקרוב, הוא נדבך נוסף וחשוב במיטוט היוזמה הערבית ופירורה. ומכאן, שההצהרה הזו היא כנראה מס שפתיים.
* אירופה לא למדה – החדשות הטובות – סעודיה הודיעה שתמחק תכנים אנטישמיים מספרי הלימוד שלה. נקווה שהיא אכן תעשה זאת. ובמקביל, האיחוד האירופי אישר לבלגיה לאסור שחיטה כשרה.
אירופה לא למדה, כנראה, את לקחי המאה ה-20.
* אליבי לפחדנים – מחבל יידה בקבוק תבערה לעבר חייל גולני בעמדה ליד קדומים. החייל לא הגיב, לא ירה, לא הסתער. המחבל נמלט.
מיד החלו זרזירי מקלדת לקשקש הבלים כמו "אפקט אלאור אזריה", "החיילים מפחדים מהמשפטנים" וכד'. וכמובן הגידופים הקבועים על בוגי יעלון וגדי איזנקוט.
אלה דברי הבל. אין אף חייל בצה"ל שאינו מגיב בירי על מחבל בפיגוע כי הוא חושש מהמשפטנים. אין אף חייל בצה"ל שאינו יודע שחובתו להגיב ושאם לא יגיב – יעמוד לדין. אין שום קשר ושום דמיון בין הסתערות על מחבל בשעת פיגוע לבין ירי בדם קר בראשו של מחבל מנוטרל וגוסס דקות ארוכות אחרי האירוע.
אפקט אלאור אזריה? כן, יש אפקט אלאור אזריה – האליבי לפחדנים. כל חייל צ'מיקולו שמפחד לירות או להסתער, מספר שהפחד שלו לא היה מהמחבל אלא מהפצ"ר. והדמגוגים יהדהדו את האמירה ההזויה הזאת. וכך הגיבוי האספסופי לחייל שסרח הופך לגיבוי ואליבי לחיילים פחדנים ומצ'וקמקים שאינם מבצעים את משימתם.
* פוגע באמינות של עצמו – כישראלי, רציתי בהיבחרו של טראמפ לכהונה נוספת כנשיא ארה"ב. לא התעלמתי מאישיותו הבעייתית, בלשון המעטה, אך טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מיום הקמתה, שקיבל החלטות חשובות ביותר, שקידמו את האינטרסים של ישראל ואת השלום והביטחון במזה"ת. ואיני מתבייש שהאינטרס הישראלי מעניין אותי יותר מכל שיקול אחר.
אולם, מה לעשות, העם האמריקאי החליט אחרת. ביידן ניצח בבחירות, וטראמפ החל בקמפיין קונספירטיבי הזוי על גניבת הבחירות. ואצלנו יש מי שקונים את הסיפור ההזוי הזה ללא ערעור, ללא ספק, כתורה מסיני. ומפיץ הטענה מס' 1 הוא גיא בכור.
ד"ר גיא בכור הוא מזרחן מבריק, בעל כושר ביטוי נדיר בכתב ובע"פ, בעל ידע נרחב. אני מנוי על האתר שלו וקורא את מרבית מאמריו. מה שמעניין בהם, הוא הזווית השונה משל המיינסטרים. זווית שתמיד נכון להכיר אותה, גם כשלא משתכנעים שהוא צודק, כדי להימנע מלדבוק בקונספציות. קריאת עמדתו המקורית והייחודית מרעננת את המחשבה. במקרים רבים, לא תמיד, הערכותיו מתבררות כנכונות.
אולם כאשר הוא כותב על אירופה וארה"ב, הוא נעדר אותו ידע כמו בתחום המזרחנות, ודבריו הם תעמולה שטחית של הימין הרדיקלי באירופה ובארה"ב, עם חיבה יתרה לתאוריות קונספירציה ימנניות מפוקפקות.
הגישה שלו לבחירות בארה"ב, היא שאין צל צלו של ספק שטראמפ ניצח והדמוקרטים זייפו את הבחירות וגנבו אותן. אוטוטו העניין יתברר באופן שאינו משתמע לשני פנים, בית המשפט יפסוק וכו'. כל התחזיות הללו התבדו, אך הוא לא מטיל ספק בתיאוריה. ברור, שהשופטים שדחו את העתירות הם חלק מן המזימה. אבל גם השופטים הימנים שטראמפ מינה והעניק רוב לימין בבית המשפט העליון, הצביעו, ברובם, בעד דחיית העתירות על הסף. בכור מסביר שהם מייצגים תופעה של מי שרוצים לפסוק נגד מי שבחר בהם כדי להוכיח שאינם בכיס שלו. שום פקפוק, שום ספק, גם לא שמץ של הרהור, על תאוריית זיוף הבחירות.
בכור מספר לנו בכל הזדמנות שביידן הוא סנילי ולכן מסתירים אותו מפני התקשורת. כל מי ששמע אותו נואם או מתראיין, יכול לתמוך בו או להתנגד לו, לאהוב אותו או לתעב אותו, אבל סנילי – הוא לא. בכור מספר גם שביידן אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא נשען על אשתו כדי לייצב את עצמו. הרי גם את הטענה הזאת מפריך ביידן בכל צילום וסרטון. הוא דווקא נראה רץ יותר משהו נראה הולך.
חבל שגיא בכור פוגע באמינות של עצמו.
* מלחמת מגן הכרחית והסתבכות מיותרת ומזיקה – לאחר הפרק הראשון של "לבנון", שהסתיים במבצע ליטני, מתחתי ביקורת על כך שמרבית פיגועי הטרור בשנים שקדמו למבצע לא הוזכרו. בראשית פרק 2 הסרט חזר אחורה והוזכרו בחטף הטבח במעלות והפיגוע הראשון בנהריה. אזכור רחב יותר ניתן על הטבח בכביש החוף וסקירה נרחבת ומשמעותית של רצח משפחת הרן בפיגוע השני בנהריה ב-1979. הוצג תיאור מצמרר כיצד סמיר קונטאר, מושא הערצתה של ח"כ יזבק, שיש בתוכנו מי שרצו להקים ממשלה שתלויה בתמיכתה, רוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע בכת רובהו, תפס אותה ברגליה והטיח את ראשה בעוצמה על סלע וירה למוות באביה, דני הרן. לאחר מכן הוצגה קבלת הפנים לכבודו כגיבור לאומי, עם שחרורו תמורת גופותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. עם זאת, לא הוזכר שהוא מונה למפקד בכיר בחיזבאללה. הרוצח הנתעב נהרג במלחמת האזרחים בסוריה. על פי מקורות זרים הוא חוסל בידי ישראל. כן הוצגו הרצח בבית התינוקות במשגב עם ודוגמית מהתקפות הקטיושות על קריית שמונה.
מן התיאור הזה ניכר בעליל שהייתה לישראל כל הצדקה שבעולם לצאת למלחמה על שלום הגליל ולסלק את אש"ף מקרבת הגבול עם ישראל. אך הסרט גולל גם את ההסתבכות בקורי השקר שטוו לנו הפלנגות הנוצריות של משפחת ג'מאייל המאפיונרית, שהביאה לשקיעתנו המיותרת בבוץ הלבנוני. לצד הצגת העובדות שאנו יודעים בדיעבד על ההסתבכות, הסדרה ידעה להציג את הסיבות למה קל היה לנו להתפתות לקסמי הפלנגות.
המסר שנכון להסיק מן הפרק, הוא דיפרנציאציה בשיפוט מלחמת שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה. מצד אחד הבנה שעצם הכניסה למלחמה באש"ף הייתה הכרחית, צעד מובהק של הגנה עצמית, לצד הבנה עד כמה ההסתבכות של המלחמה, בשל הפנטזיות המשותפות של שרון, רפול ובכירי המוסד ושל הפלנגות, הייתה מיותרת ומזיקה.
הפרק הסתיים בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל.
* ביד הלשון
ממואר – במאמר ביקורת על ספר זיכרונותיו של ברק אובמה "ארץ מובטחת", הגדיר אותו נחום ברנע "ממואר".
מהו ממואר? זו המילה הצרפתית (mémoires) לספר זיכרונות.
ממואר אינו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה הוא ספר שבו הכותב מתאר באופן שיטתי את סיפור חייו, מילדותו ועד כתיבת הספר. ממואר מתאר פרק או פרקים נבחרים מסיפור החיים של הכותב. ממואר יכול להיות סיפור קצר, שהכותב מספר על אירוע שחווה או שהיה שותף לו, והוא יכול להיות ספר עב כרס המתאר תקופה בחייו. לדוגמה, ספרו של קיסינג'ר "שנותיי בבית הלבן", הוא שלושה כרכים בני מאות עמודים, והוא מתמקד רק בארבע השנים שבהן כיהן כיועץ לביטחון לאומי (1969-1973) ועד מינויו למזכיר המדינה (תרגם את זה יפה אהרון אמיר).
ספרו של אובמה, שחלקו הראשון, שיצא לאור, הוא בן כמעט 700 עמודים, מתאר את הקדנציה הראשונה בנשיאותו, ולכן הוא ממואר.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 