צרור הערות 8.8.21

* זהב!!! – כל שבת מדליה. מה נעשה בשבת הבאה? התמכרנו.

* שחיקת הנוגדנים – הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים, שבהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שכל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו ארבעה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. אין לישראל אינטרס להסלמה, אבל התגובה המינורית הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בסוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. לדעתי, יש לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הירי, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים.

* נמאס למגן האנושי – החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם על ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים, מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

* ליישב את הר דב – בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור.

* בלעדי – הירי מלבנון הוא תוצאה מאוחרת של פגיעת ברק בחורף.

* הכרח קיומי – בכתבה גדולה ב"הארץ" מזהיר צפריר רינת מפני אסון הצפות בישראל, שהבניה המאסיבית מקרבת אותנו אליו. לטענתו, אם תכניות הפיתוח של המדינה לעשרים השנים הקרובות תתממשנה, יצומצם במחצית שטח אגני הניקוז של כמה נחלים מרכזיים בישראל, שאותם הוא מונה בכתבה. המשמעות היא צפי להצפות רחבות היקף באזורי מגורים וסכנה לחיי אדם ולרכוש.

אבל מה הוא מציע? הוא לא מציע. הוא מצביע רק על הבעיה, על מה לא. ומה כן?

אני אעזור לו. לפני 15 שנה הזהיר פרופ' ארנון סופר שמדינת תל-אביב היא סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני". כבר אז הזהיר סופר שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.

זה ורק זה הפתרון לטווח רחוק של הבעיה עליה מצביע רינת, וזו רק אחת הבעיות כתוצאה מהתקבצות היתר של היהודים בארץ בגוש דן רבתי. על מדינת ישראל לשנות כיוון, ולחזור למדיניות של יישוב הגליל והנגב, הגולן והערבה, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי, ציוני, כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי ואקולוגי ממדרגה ראשונה.

הבעיה היא שמאז ימי בן גוריון ואשכול, לא היה בישראל מנהיג שניסה לחולל מהלך כזה. האם יקום מנהיג שיניף את הדגל הזה? מדובר בהכרח קיומי.

* מבחן השינוי – אחד הסעיפים החמורים ביותר בדו"ח מבקר המדינה עוסק באובדן המשילות בנגב. הדו"ח מצביע על מצב חמור ביותר. לדוגמה, 1,600 מעשי פשע שבצעו בדואים בתוך שטח בסיס צאלים. 14,000 נשים בדואיות חיות במשפחות פוליגמיות ורק 18 כתבי אישום הוגשו בנושא. אנשים המעורים בנושא טוענים שהמצב בשטח חמור יותר מכפי שנכתב בדו"ח החמור.

מחדל המשילות בנגב הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של ממשלות נתניהו. שינוי דרמטי במצב הוא אחד המבחנים המשמעותיים של הממשלה החדשה, על פיהם היא תבחן האם היא ראויה להיקרא ממשלת שינוי.

* מענק למתחסנים בלבד – שלוש דמויות מרכזיות בעולם הרפואה והבריאות בישראל, התראיינו לעיתוני סוף השבוע – פרויקטור הקורונה החדש פרופ' סלמן זרקא, מנכ"ל "מכבי" היוצא רן סער ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב.

השלושה הציגו עמדות שונות בכל הנוגע להתמודדות עם המגפה, למדיניות הממשלה הנוכחית והממשלה הקודמת ולגבי מה שנחוץ ורצוי. רק בדבר אחד הייתה תמימות דעים מוחלטת בין שלושתם: הפתרון האחד והיחיד לקורונה, הגם שאף הוא אינו מוחלט, הוא החיסונים. כל שאר הפעולות נועדו לבלום מעט את התפשטות המגפה כדי להרוויח זמן לדבר האמתי והוא החיסונים, בלי להביא לקריסת המערכת. שלושתם תמימי דעים לגבי הנזק הנורא שגורמים מתנגדי החיסונים, בארץ ובעולם, המחבלים חבלה חמורה ביכולת למגר את המגפה.

מדבריו של בר סימן טוב מ"דה-מרקר": "אם כל העולם היה מתחסן תוך חודש, לא הייתה היום קורונה. וריאנטים מתפתחים כי יש אוכלוסיות שהנגיף יכול להשתולל בהן. כל שרמת החסינות גבוהה יותר, הסיכוי שההתפרצות האחרונה הייתה מתרחשת נמוך יותר. ללא החיסון, היינו כבר מזמן עם יותר מ-10,000 חולים ביום ועומס בלתי סביר על מערכת הבריאות ובעוצמה גדולה יותר ממה שהיה בעבר". והוא מציע הצעה אופרטיבית: "במקרה שהמדינה שוב תחלק מענק קורונה, היא יכולה להתנות זאת בקבלת חיסון – וזה יהיה מוצדק לחלוטין".

* מי רוצה להיות חבר קבינט – האם שר החוץ צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? אמנם יש החלטות בנושא קורונה הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל, אבל יש לקורונה השלכות על כל משרד ממשלתי, ובכל זאת הוקם קבינט בדיוק כדי שלא כל הממשלה תדון בהחלטות הקורונה. לא, בעיניי שר החוץ לא צריך להיות חבר בקבינט הקורונה.

האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? מכאן נובעת שאלה בסיסית יותר. מה זה ראש ממשלה חליפי? מה המשמעות של התפקיד הזה? האם באמת יש לו שחר? האם יש לו הצדקה? ברור שלא. יש ראש ממשלה אחד, כל האחריות היא עליו, והחלופי הוא תואר ריק. מנגנון החליפין הומצא כדי להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני וכיבוד הרוטציה בממשלה הקודמת, מתוך נקודת מוצא של כחול לבן שהם חותמים על הסכם עם נוכל, ולכן יש לעגן אותו במסמרות על מסמרות על מנת שלא יוכל לגנוב את הרוטציה. והנה, אפילו זה לא עזר. לא הייתה שום הצדקה שבעולם שממשלת השינוי תאמץ ותנציח את המנגנון המטופש הזה, ואת התואר חסר המשמעות הזה, ועוד למנות מנכ"לית לתפקיד המצחיק הזה. במקום לאמץ את המודל של הסכם עם נוכל שלא עבד, ראוי היה לאמץ את המודל של ממשלת האחדות הרוטציונית של שמיר ופרס, שכובד כי זאת הנורמה הציבורית. ולא זו בלבד שבנט אדם הרבה יותר ישר והגון מפרס – מערכת היחסים והאמון ההדדי בין בנט ולפיד טובה לאין ערוך מזו שהייתה בין שמיר לפרס.

אז האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? כיוון שלא צריך להיות תפקיד כזה, הוא לא צריך להיות בקבינט.

אולם כל עוד הוא חבר קבינט, ולא משנה מאיזו סיבה, אחריותו כחבר הקבינט להיות נוכח בישיבותיו. הוא יכול להתפטר מהקבינט. אבל להישאר חבר קבינט ולא לבוא לישיבותיו? זה בלתי סביר.

האם שר האוצר צריך להיות חבר קבינט הקורונה? בהחלט כן. לכל ההחלטות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, ולכן עליו להיות שותף להן.

לליברמן דווקא יש הסבר סביר להיעדרותו – חלוקת העבודה בינו לבין השר השני במשרד האוצר חמד עמר. אם יש שר כזה, נכון שתהיה ביניהם חלוקה כלשהי. אלא שאין זה ראוי שיהיה שר שני במשרד ממשלתי. זה ג'וב לשם ג'וב. אגב, הרעיון של שר שני במשרד ממשלתי הוא של נתניהו, שבהיותו שר האוצר מינה את מקורבו מאיר שטרית לשר במשרד האוצר. זה היה מופרך אז וזה מופרך עכשיו.

כאמור, אין שום הצדקה לשר הנוסף, אבל אם הוא קיים, אפשר לקבל את ההסבר שהוא מייצג את האוצר בקבינט.

* מסורת פרלמנטרית ראויה – אני שמח על חידוש המסורת הפרלמנטרית הראויה, של מינוי נציג האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהיה מקובל עד לפני שנים אחדות.

העדפתי שאורלי לוי אבוקסיס תיבחר לתפקיד מטעם האופוזיציה ולא שמחה רוטמן, בשל עמדתו הקיצונית נגד מערכת המשפט. נראה לי שרבים במפלגות השמאל בקואליציה הצביעו בעד רוטמן כנקמה בלוי אבוקסיס.

* לא עיר מקלט – אני מברך על הודעתו של ח"כ ביטן שלא יבקש חסינות ויתמודד עם ההאשמות בבית המשפט, כמו כל אזרח. כך ראוי שינהג כל נבחר ציבור.

יש לשנות את חוק החסינות; להשאיר את החסינות המהותית (חסינות על פעולות שעשה ח"כ במסגרת תפקידו, כמו השתתפות בהפגנה בלתי חוקית, עליה להר הבית ללא אישור ופעולות התרסה מסוג זה). לבטל את החסינות השיורית, כלומר על מעשים פליליים.

הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* איבדו את הבושה – הרשת עמוסה בהסתה חמורה נגד הממשלה ש"מכרה את המדינה לעבאס". כותבים אותה מעריציו של מי שרע"ם היא בת טיפוחיו, היא הבייבי שלו, היא הסטארט-אפ הפוליטי שלו. הרי נתניהו טיפח את רע"ם והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת וריצה עצמאית, על מנת להצטרף לממשלתו, אחרי שהבין שאין לו שום סיכוי להגיע לרוב יהודי בכנסת ולהקים ממשלה בראשותו. ואכן, אחרי הבחירות רע"ם התכוונה להצטרף לממשלת נתניהו. הוא אף הצליח לשכנע את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונוע"ם, שהינה חלק ממפלגת הציונות הדתית, להצטרף לממשלה הזו. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. נתניהו, שגם מפלגת הציונות הדתית הכוללת את הכהניסטים היא יציר כפיו והוא אחראי להישג האלקטורלי שלה, עשה כל מאמץ לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא הצליח לשכנע חלק מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אליהו, לתמוך ביוזמה. הוא יזם פגישה בין עבאס לרב דרוקמן במטרה שדרוקמן ייתן את ברכתו לממשלה. הוא יזם את נאומו המפורסם של עבאס בעברית, שנועד לטהר אותו בעיני הימין, ואף דאג שנוסח הנאום יישלח מראש לסמוטריץ', כדי שיוכל להעיר את הערותיו. במו"מ עם רע"ם לא היה גבול למה שהוא היה מוכן לשלם לה תמורת הליכה אתו, ובכך גם האמיר את מחירה במו"מ עם לפיד ובנט, אם כי ייאמר לזכותם שהם, בניגוד לנתניהו, שמרו על קווים אדומים.

הקמת ממשלת השינוי עם רע"ם נועדה לסכל את ניסיונו הנואל של נתניהו לגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, אחרי שגרר אותה לארבעה סיבובים מיותרים, אך ורק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר. הרי אילו רק זז הצדה הייתה קמה בתוך 24 שעות ממשלה בראשות הליכוד. ואם היינו הולכים לבחירות חמישיות, מה היה קורה? שוב תיקו או ממשלה של הליכוד עם רע"ם. האינטרס הלאומי חייב מניעת סיבוב בחירות חמישי והמשך אינסופי של משבר פוליטי, העדר תקציב מדינה והידרדרות לאנרכיה.

עכשיו נתניהו, ברוב חוצפתו ועזות מצחו, מסית ללא בושה נגד הממשלה על כך שהיא כוללת את רע"ם. וביביסטים חשוכי מרפא מדקלמים את השקר כאילו נתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. כי ממתי עובדות מפריעות לביביסטים לדקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה?

* הצנע לכת – שכניו של בנט ברעננה עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לו לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה, בשל הסבל שלהם מההפגנות נגדו.

אני נגד העתירה הזו, כי אין זה מעניינו של בית המשפט, כל עוד החוק אינו קובע שראש הממשלה חייב להתגורר במעון הרשמי. אני מזדהה מאוד עם סבלם של השכנים מן ההפגנות, אבל דמם אינו סמוק יותר משל שכני מעון רוה"מ בבלפור. אדרבא, אחרי שנתיים של סבל נורא בגין הבלפוריאדה, מגיע להם קצת שקט.

אבל בעיניי בנט חייב לעבור למעון הרשמי ואולי יש לחייב זאת בחוק, מסיבות אחרות. המעון הרשמי הוא סמל שלטון, כמו המעונות הרשמיים של כל ראשי המדינות בעולם. במקרה הישראלי, שבו מוטל ספק בירושלים כבירתנו, על אחת כמה וכמה חשוב שראש הממשלה יתגורר בירושלים.

אבל הסיבה העיקרית היא העלות הציבורית של מגוריו בביתו הפרטי, שעה שהציבור מחזיק לו מעון בירושלים. כאשר אני מדבר על עלות, ברור לי שלא מדובר בסכום שיפיל את תקציב המדינה, אלא יותר במשמעות סמלית של הצנע לכת כדוגמה אישית. ברגע שראש הממשלה מתגורר בבית אחר, הדבר כרוך בעלויות ציבוריות שאין בהן צורך כאשר הוא גר במעון הרשמי.

הרצון של בנט שילדיו יוכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר שלהם מובן ברמה האישית, אך לא במובן הממלכתי. הרבה ילדים נודדים בשל עבודת הוריהם. ילדים נודדים גם לארצות אחרות, כשהוריהם שגרירים, אנשי המוסד או שליחי עליה. ילדים של אנשי צבא עוברים לעתים קרובות דירה על פי התפקיד של האבא.

גם לראשות הממשלה יש מחירים, וזה אחד מהם. הבחירה להיות איש ציבור, מחייבת לוותר על בחירות אישיות למען טובת הציבור. ואין תפקיד ציבורי יותר מאשר ראש הממשלה. אדם רוצה להיות ראש הממשלה? יואילו ילדיו לעבור לירושלים ולהתגורר במעון הרשמי.

בעיניי, כאשר המדינה מספקת מעון רשמי לראש הממשלה, אל לה להוציא ולו אגורה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה הכרחיות). ואת זה ראוי לעגן בחוק.

* הצעה הוגנת – על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", ח"כ עמיחי שיקלי פתח במו"מ עם הקואליציה על הצבעה בעד התקציב בתמורה להכרה בו כסיעת יחיד ואי הכרזה עליו כפורש. הכרזה עליו כ"פורש" תנטרל את יכולת פעולתו בכנסת ולא תאפשר לו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה קיימת.

לדעתי, אין סיבה להתנגד להצעה. הסיבה היחידה להכריז עליו כפורש, היא נקמנות. נקמנות אינה סדר יום פוליטי. לדעתי, יש לנהל עמו מו"מ על הצעתו, אולם יש חשיבות רבה לסדר הפעולות. קודם הוא יתמוך בתקציב ולאחר מכן הקואליציה תכיר בו כסיעה. זאת, בשל התנהגותו בהצבעה על חוק האזרחות, שבה הונה את הקואליציה, ודקות אחדות אחרי שהבטיח לתמוך בחוק חבר לברית ביבי&טיבי והצביע נגד האינטרס הלאומי של ישראל. הפעם, הצעד המעשי הראשון צריך להיות שלו.

אם יתמוך בתקציב ובהצבעות נוספות, על פי הסיכום אתו, יש לאשר לו מעמד של סיעת יחיד. ויצירת מערכת יחסים טובה אתו, עשויה להשתלם גם בהצבעות בעתיד, כסיעת יחיד.

* נגד הנכבאיסטים – תופעה מעניינת ומרעננת ב"הארץ" של סוף השבוע. שלושה מאמרים של כותבי שמאל מובהקים, ירון לונדון, אורי משגב ואדם רז שיצאו חוצץ נגד השמאל הרדיקלי הטהרני הנכבאיסטי החד-ממדי באנטי ישראליות שלו. לונדון יצא נגד מאמר של עודה בשאראת, אדם רז נגד "ספר" שהנו ערימת זבל של גבבי שקרים אנטישמיים של אילן פפה ואורי משגב נגד מאמר של גדעון לוי; כולם בנושא ה"נכבה".

          * ביד הלשון

הגדיש את הסאה – ברשומה שפרסמתי בפייסבוק השתמשתי בביטוי "הגדיש את הסאה" ונשאלתי על הביטוי ועל המקור לו.

מקור הביטוי אינו בהפעיל – הִגְדִּישׁ, אלא בפעל – גָּדַשׁ את הסאה. איני יודע איך ולמה הגדש התגלגל להגדיש. אגב, בכתבה של רן יגיל ב"גלריה" של ערב שבת על שלושים שנה לפרסום הביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, הוא כתב "גודשים את הסאה".

המקור הוא חז"לי. הוא מופיע בתוספתא (מסכת שבת א, ד) מפי רבי אליעזר. הביטוי נאמר בתגובה להתנהלות של בית שמאי, שבמחטף, ביום שהיה להם רוב מקרי, גזרו על העם 18 גזירות קשות, שבית הלל התנגד להם. אמר בתגובה רבי אליעזר שהם "גדשו את הסאה".

משמעות הביטוי היא חצו את הגבול. הסאה היא מידת נפח קדומה, עוד מתקופה המקרא; מידת נפח גדולה, שוות ערך ל-13 ליטר בימינו. המילה סאה שימשה גם לתיאור הכלי שבו נמדדה סאה.

גדיש הוא ערמה של תבואה. השורש גדש מתאר גם שפע רב, מידה יתרה. מכאן המילה גודש = עומס, מלא וגדוש.

ר' אליעזר יצא נגד המעשה של בית שמאי וזו גם עמדת התוספתא. לכן, הביטוי שהוא השתמש בו הוא שלילי. מעין אמירה, שיש גבול לסובלנות שלנו כלפי התנהלות בית שמאי אבל הפעם הם חצו את הגבול וזה כבר בלתי נסלח. הביטוי מתכתב עם ביטוי אחר – מלאה סאת הייסורים. כלומר אין כאן ביטוי חיובי על שפע תבואה, אלא ביטוי שלילי לחריגה מן המקובל, להתנהגות שמחוץ לכללי המשחק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.21

* אל אל ישראל! – "התקוה" מעל הפודיום. גאווה לאומית!!!

* והרי התחזית – בפשקוויל שפרסם בשבוע שעבר לעג רוגל אלפר לישראלים, השנואים עליו כל כך, שהם מתלהבים ממדליות בענפי ספורט זניחים, לא חשובים, בשולי האולימפיאדה, כמו ג'ודו וטקוואנדו. ספורט אמתי הוא אתלטיקה, שחיה והתעמלות, שבהם ישראל עלובה.

מה יעשה עכשיו, כאשר דווקא בהתעמלות זכינו בזהב וההמנון "הגזעני" השנוא עליו כל כך נשמע ברמה? והרי התחזית – הוא ילעג לישראלים שמנכסים לעצמם הישג אישי של ספורטאי בודד. זו לא ישראל. זה ארטיום דולגופיאט.

* השם המפורש –  אני מעריך בזהירות שעד סוף השבוע אדע לבטא את השם ארטיום דולגופיאט.

* האתגר הציוני של יהדות העולים מחבר המדינות – דברי אמו של ארטיום דולוגפיאט, על כך שבנה, האלוף האולימפי הישראלי, אינו יכול להתחתן בישראל, עוררו סערה ציבורית. רבים דיברו על האבסורד הזה, ועל כך שחייבים למצוא את הדרך לאפשר לו להתחתן בישראל, אחרי שהביא לנו כבוד וגאווה כאלה. זה נכון, אך זו לא בעיה אישית של ארטיום והפתרון אינו צריך להיות אישי. אדרבא, מן הראוי שזכייתו במדלית הזהב באולימפיאדה תמונף לשינוי.

מי שדיברו על הפרשה ברמה הלאומית, הציעו את הפתרון של נישואין אזרחיים. נכון שתהיה האפשרות הזאת, לבטח למי שאינם יכולים להתחתן ברבנות. למרות שבעיניי נישואין כאלה הם החמצה של מהות הנישואין, שאינם רק ברית בין שני אוהבים, אלא גם בניין בית ומשפחה בישראל, והמהות הגדולה הזאת באה לידי ביטוי בחתונה יהודית, על בסיס מסורת ישראל, אף שהיא אינה צריכה להיות בהכרח אורתודוכסית ובהחלט רצוי להעשיר אותה בתכנים וסמלים נוספים.

אך הפתרון של נישואין אזרחיים אינו מתמודד עם הבעיה המרכזית, בעיניי, והיא יהדותם של עולי חבר המדינות.

לא הייתה בדורות האחרונים הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב, שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה.

בסיטואציה שבה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כמעט כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוקסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים – שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר – נפסלים בידי מדינת העם היהודי ואינם רשאים להיות בבחינת שער כניסה ליהדות. ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי־ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, שהשתלט על הרבנות הראשית (שהוא עצמו אינו מכיר בה כסמכות!) מקשה על הפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוקסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

נישואין אזרחיים והכרזה על הפרדת הדת והמדינה וכל פתרונות הקסם האלה לא יתנו מענה ציוני לבעיית ההכרה ביהודים שעלו מחבר המדינות, והיא תישאר כפצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית ובעם היהודי. הפתרונות הללו הם בריחה מהתמודדות עם האתגר הציוני הזה.

* עמך עמי – הרבנות של ימינו לא הייתה מעלה על דעתה להכיר ברות המואביה, אִמָהּ של מלכות, כיהודיה.

* הרבנות מאיימת באנרכיה – הרבנות הראשית מאיימת במרי אזרחי; באי ציות לרפורמה בכשרות, אם תתקבל בכנסת.

אין זה מאבק על כשרות ולא על ההלכה, אלא על שליטה, כוח ובעיקר כסף.

החרדים השולטים ברבנות, שהנה רשות של מדינת ישראל, כלל אינם רואים בה סמכות בעבורם, בעיקר לא בתחום הכשרות. שליטתם בה היא רק למטרות כוח וכסף.

ההשתלטות החרדית על הרבנות היא באשמת החילונים; השמאל והימין הפוליטי שכל אחד מסיבתו טיפח אותם כפרטנרים והעדיף אותם על הציונות הדתית. התוצאה היא פגיעה בחברה הישראלית, ניכור כלפי הדת היהודית ופגיעה במהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.

חובתה של ממשלת השינוי לשנות את המצב הזה, בלי להירתע מאיומים. אסור לתת יד לאנרכיה.

* החלטה מנהיגותית אמיצה – החלטתו של ראש הממשלה בנט על מבצע חיסון שלישי, חרף העובדה שעוד אין החלטה דומה של ארגון הבריאות העולמי ושל FDA, היא החלטה מנהיגותית אמיצה. הדבר הכי רחוק שיש מכסת"ח. אני משוכנע שזו החלטה נכונה.

מכלול המדיניות שבנט מוביל במאבק בקורונה מבטא מנהיגות אמיצה. קור הרוח שבהימנעות מהגבלות שעלולות להכות בכלכלה, בחברה, בחינוך ובחוסן הנפשי תוך התבססות על החיסונים ועל הגבלות מינוריות, מבטא אומץ של מי שמוכן לקבל החלטות שיש בהן סיכון. בדיעבד, החלטות נועזות כאלו נחשבות להתגלמות המנהיגות. אולם התנאי לכך הוא שבדיעבד הן מוכחות כנכונות. האם כך יוכח במקרה הזה? נקווה מאוד שכן. אחרי המחיר החברתי והכלכלי ששילמנו בשנה וחצי האחרונות, אני מאמין שהכיוון שבנט הולך בו נכון. אולם לדעתי, כדי להצליח בדרך הזאת, יש מקום למגבלות קשות בנתב"ג, אולי אפילו איסור על נסיעות שאינן חיוניות ולכל הפחות חובת בידוד על כל החוזרים מחו"ל. כמובן, שיש להגביר ולהכביד את האכיפה. צעד הכרחי נוסף הוא חיסון המוני בבתי הספר. במקרה הזה, אין לאפשר לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) להיות הפוסקת האחרונה. התנגדותה לחיסון בבתי הספר מנוגדת למדיניות הממשלה ולאינטרס הציבורי, ולכן על ראש הממשלה להחליט על כך בעצמו או להביא זאת להכרעת קבינט הקורונה.

איני אוהב את ההשוואות שעושה בנט בין מדיניותו למדיניות נתניהו, שכביכול ידו הייתה קלה על הדק הסגרים והמגבלות. ההשוואה הזו אינה רלוונטית כיוון שראשי הממשלה פעלו בתנאי מציאות אחרים. נתניהו פעל במגפה שתקפה אותנו כשהאוכלוסיה לא הייתה מחוסנת, ואילו בנט פועל במתקפת זן דלתא, כאשר האוכלוסיה מחוסנת. אין לי ספק שבתנאי של 2019 ו-2020 גם בנט היה מטיל סגרים. אני מאמין שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, גם הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג בשנתיים שחלפו. בנושא הזה ראוי דווקא לחלוק שבחים לנתניהו על ההישג של חיסון האוכלוסיה הישראלית, שמאפשר התנהלות אחרת בגל הרביעי לעומת שלושת הגלים הראשונים.

* השונה והדומה – המשותף למתנגדי החיסונים ולאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, הוא ששניהם מכחישי המדע.

ההבדל ביניהם, הוא שאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, לא מסכנים אף אחד.

* תחרות בתנאי פתיחה שווים – מן הראוי שתכנית הרפורמה בחקלאות תצא מחוק ההסדרים, ותבנה במקומה תכנית לאומית לחיזוק החקלאות הישראלית לאורך שנים, בהידברות בין הממשלה והחקלאים. תכנית שתיקח בחשבון את התחזיות להכפלת האוכלוסיה בארץ עד אמצע המאה והצורך להאכיל את האוכלוסיה הזאת ולהבטיח את עצמאות המזון ואת היכולת לתפקד בימי מלחמה ומגפה. בארה"ב הקפיטליסטית הנשיא טראמפ ראה מתפקידו להגן על תעשיות מקומיות באמצעות העלאת מכסים על היבוא. ואילו אנו רק מקשים על החקלאות, תוך התעלמות מחשיבותה הלאומית.

בינתיים התכנית עברה בממשלה כחלק מן ההצבעה על התקציב, ללא התנגדות. אולם במו"מ עם האוצר התקבלו מספר הסכמות חשובות: הורדת מחירי המים לחקלאות, הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים וטיפול בבעיית פערי התיווך. הורדת המים – לאיזה מחיר? הגדלת התמיכה – בכמה? טיפול בפערי התיווך – כיצד? על כל אלה צפוי מו"מ קשה ומאבק ציבוריי עד שחוק ההסדרים יובא לכנסת.

למרבה הצער, האוצר ושר החקלאות מתעקשים על הסרת המכסים ליבוא בשם התחרות. אולם כדי לקיים תחרות הוגנת, יש להבטיח תנאים שווים למתחרים. תנאים כאלה אינם מתקיימים בין החקלאות בארץ והחקלאות בארצות שמהן אנו אמורים לייבא תוצרת חקלאית. כך כתב בנדון שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, אגרונום במקצועו: "ממשלות הולנד או צרפת מסבסדות בצורות שונות את החקלאים שלהן. היבוא של מוצריהן משמעותו האמתית היא קבלת הסבסוד ההולנדי או הצרפתי לצרכן הישראלי. אבל לא מדובר רק בסיוע הממלכתי של כל הארצות לחקלאות שלהן, אלא בהבדל של מחירי התשומות שיקרות יותר בישראל בעיקר בגלל הממשלה. הנה דוגמאות אחדות: מחיר המים לחקלאות בארה"ב ובאירופה לחקלאות הוא 50% מהמחיר בארץ. … עלות העובדים החקלאיים באירופה הוא 75% מהמחיר של עבודת עובדים חקלאיים מחו"ל בישראל, כפי שנקבע על ידי הממשלה בארץ. לא רק המחיר מוגבל, אלא גם מספר העובדים האפשרי מוגבל. מחיר הקרקע – התשלום של החקלאי הישראלי גבוה בכ-50% ממחיר הקרקע לחקלאות באירופה ובארה"ב, כי שם רוב הקרקעות פרטיות ואין עליהן כל מס או תשלום. ואילו בישראל כל הקרקעות הן של הממשלה ויש תשלום שנתי למ"ר. מחיר הדלק להפעלת ציוד חקלאי בישראל גבוה ב-60% מאשר באירופה וב-150% מאשר בארה"ב. עלות החשמל בארץ גבוהה מזו שבספרד או בהולנד. בישראל יש עלות לכשרות, יש שנה של טרם יבול שזורקים לזבל, יש מעשר, יש פיקוח כשרות, יש תשלום לכל מיני עוזרי שוחטים וכו'. עלות זו כלל לא קיימת באירופה. בישראל החקלאי הרגיל שרוצה לשווק לכולם, חייב בשנת שמיטה שמשמעותה היא שנה ללא הכנסה אחת לשבע שנים. עלות  המיכון החקלאי בישראל כתוצאה ממיסוי של הממשלה גבוה ממחיר הכלים החקלאיים באירופה ובארה"ב, מחיר חומרי הדברה בישראל  גבוה ממחירם באירופה ובארה"ב. מחירי הפלסטיק גבוהים. אני יכול בלי בעיה להשוות את הרגולציה הממשלתית ועלותה ואת עלות הביטחון ביישובי הגבול החקלאיים בחשמל, בביטחון, שמירה ומילואים. כל אלה הם תנאים בתחרות. מה עוד צריך כדי להוכיח שאין תנאי תחרות שווים? בין השאר כיוון שכל מדינות ה-OECD מסבסדות את חקלאותן והדוגמאות כוללות את ייצור כל סוגי החקלאות והמזונות, בעלי החיים, הפירות, הירקות, הדגים ועוד ועוד… כדי לייצר תחרות הוגנת יש להשוות את תנאי הפתיחה. ואת רובם יכולה הממשלה לעשות, ולהוריד עלויות  לחקלאות".

* תכנית לאומית לחיזוק הגולן – בשורה במסגרת תקציב המדינה – רבע מיליארד ₪ הוקצו לתכנית לאומית לחיזוק הגולן והעיר קצרין, ביוזמת ח״כ צביקה האוזר מתנועת דרך ארץ שבסיעת תקווה חדשה. כל הכבוד לצביקה ותודה רבה! זהו אחד מרשימה ארוכה של הישגים, בעיקר בתחום החברתי, שהשיגה תקווה חדשה בדיוני התקציב.

כעת יש לפרוט את התקציב הזה לתכנית מעשית ובת ביצוע. יש לקוות שראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב ישכילו להבין שזו תכנית משותפת וישלבו ידיים לפעולה משותפת למען עתיד הגולן שלנו.

* להחזרת הריבונות – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קיבלה פה אחד את הצעת החוק של שרן השכל (תקווה חדשה) לקביעת עונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי והכינה אותו להגשה בקריאה ראשונה על שולחן הכנסת. זהו צעד חשוב במערכה להחזרת הריבונות והמשילות וחידוש ביטחון הפנים שנשחק כל כך בעשור האחרון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שההצעה התקבלה פה אחד, גם בתמיכת האופוזיציה. זהו אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה בין ממשלה ואופוזיציה, החיוני לדמוקרטיה הישראלית, בניגוד למדיניות מלחמת ההתשה המאפיינת בד"כ את הכנסת הנוכחית.

* מהפך – מהפך! נתניהו חדש נולד. נתניהו כראש האופוזיציה נהיה פתאום "חברתי". מילא "חברתי"; פופוליסט "חברתי", דמגוג "חברתי". היפוכו המוחלט של נתניהו ראש הממשלה ושר האוצר. ונערת השליחויות שלו מירי רגב עומדת ליד דוכן הנואמים בנאום שטנה, משלהבת את הרוחות והיצרים ומעוררת מדנים תוך נפנוף בשד העדתי הגלותי, בנאום הסתה נגד "הלבנים". וכשראש הממשלה מדבר, נתניהו שולח את חייליו להתפרע ולהשתולל במליאה כאספסוף. לא כל ח"כי הליכוד. חלקם יושבים על מושבם, מרכינים את ראשם מבושה ולא יודעים היכן לקבור את עצמם.

נתניהו מוכיח, שלא זו בלבד שהוא אינו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא גם אינו ראוי להיות ראש אופוזיציה.

* כישלון מבורך – יש כישלונות מבורכים. כזה הוא הכישלון של נתניהו בניסיונו לכונן ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, חלילה, ישראל הייתה מאבדת את חופש הפעולה שלה במזה"ת והופכת למעשה למדינת חסות של ארה"ב. אלמלא נכשל, היה מתגשם הפייק-ניוז שהוא בדה מלבו וחוזר עליו שוב ושוב, על מדיניות אי-הפתעה, כביכול, של ממשלת בנט; מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

* חילול זכרה של שירה – פשע השנאה של חילול שני בתי כנסת בבני ברק וריסוס צלבי קרס על קירותיהם מזעזע. לא פחות מזעזע השימוש של בני העוולה בתמונתה של שירה בנקי ז"ל, כדי לשוות לפיגוע צביון של "תג מחיר"; כאילו מדובר בנקם על רצח שירה בנקי.

אני מכיר את אורי בנקי, אביה של שירה. אנו מכירים עוד מהמילואים ושוב לאחרונה מפורום עמק השווה. כל פועלה של משפחת בנקי מאז רצח בתם, היא עשייה ללא לאות למען קירוב לבבות, למען גישור בין חלקי העם, למען אהבת חינם בעם ישראל. וכאשר משתמשים בתמונתה כתפאורה לפשע שנאה, זהו חילול זכרה.

מי שצייר צלבי קרס על בתי הכנסת – מעיד על עצמו ולא על בתי הכנסת.

הלוואי שיתברר שלא יהודים עשו את המעשה.

* מהלך חינוכי ראוי – אחד המהלכים הגדולים בתחום החינוך שנעשו בדור האחרון, היה ועדת דוברת, שאותה הקימה שרת החינוך בממשלת שרון לימור לבנת, שבחנה לעומק את תחום החינוך והציעה רפורמה מקיפה לקידום החינוך בישראל. לא כל המלצותיה היו נכונות, לטעמי, אך רבות מהן היו מצוינות. בין השאר – מעבר ליום לימודים מלא (יול"ם) ולחמישה ימי לימודים בשבוע. כך, בלי לגרוע בשעות הלימודים, ניתן היה לאפשר לתלמידים יום לחינוך החברתי-קהילתי, כאשר דובר על תקצוב הפעילות ליום שישי, שיעבור לרשויות המקומיות על פי מספר התלמידים ברשות, ועם השתתפות ההורים.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך הייתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן הייתה אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי באותם ימים, הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, נחשפתי למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא הייתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראה "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כל הטוב הזה נפסק באחת, אחרי שנה אחת, כאשר יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה בתולדות המדינה, נכנסה לתפקיד, ועוד בטרם חיממה את כיסאה ולפני שהספיקה לעשות משהו, הדבר הראשון שהחליטה היה לבטל את רפורמת דוברת. למה? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה הייתה מזוהה עם קודמתה. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היה להרוס מה שנבנה בידי לבנת. ציפינו, שלפחות ב-35 רשויות הפיילוט ימשך הניסוי. אולם אפילו לכך תמיר סירבה, אולי מחשש שמא הפיילוט יצליח, חלילה.

אבל גם עם ביטול הרפורמה, את יול"ם והמעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע והקדשת יום שישי לחינוך חברתי-קהילתי שימרנו, גם ללא התקציב הממשלתי. בשום אופן לא העלינו על דעתנו הליכה אחורה. היום, בכל המועצות האזוריות הדבר נהוג.

אני שמח שד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך החדשה, מקדמת החלת המעבר לחמישה ימי לימודים על כל הארץ. מה שהולך מצוין במועצות האזוריות – אין שום סיבה למנוע אותו משאר ילדי ישראל. אני מקווה מאוד שהיא תתעקש על כך והרפורמה הזאת תיושם. 

          * ביד הלשון

שאוויש – הלהיט הוויראלי ביותר ברשתות בימים האחרונים, הוא המופע המביך של השרה (!) לשעבר מירי רגב, שכינתה את השר אלקין מעל דוכן הכנסת "שאוויש" והתפרצה בצחוק פרוע מה"הברקה" שלה ולא הצליחה להירגע.

ומה פירוש המושג שאוויש? מדובר במילה טורקית שמשמעותה סַמָּל. בתקופת השלטון העות'מאני היא התפשטה בסלנג המזרח תיכוני, ובמצרים פירושה שוטר מג"ב שמופעל לדיכוי הפגנות והשלטת סדר. בסלנג הפלשתינאי פירושה משרת, עבד, בעל תפקיד נחות. בשפת המחבלים בבתי הכלא בישראל שאוויש הוא כינוי לסוהר.

אז למה התכוונה מירי רגב כשכינתה את אלקין "שאוויש"?

האמת? מה זה משנה?

* "חדשות בן עזר"