* היזהרו בדבריכם – אם המהפכה המשטרית תעבור, ישראל תהיה דמוקרטיה פגומה, דמוקרטיה נכה. מערכת משפט עצמאית, בלתי תלויה וחזקה ושוויון מלא בפני החוק הם אבני יסוד של הדמוקרטיה, והמהפכה נועדה לבטל אותם. אבל אם המהפכה תעבור, ישראל לא תהיה דיקטטורה. מדינה שיש בה פרלמנט, אופוזיציה, בחירות חופשיות, תחרות חופשית על השלטון, זכות חופשית לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, חופש הביטוי, חופש העיתונות וכד', אינה דיקטטורה. נכון, שללא ביקורת שיפוטית קל הרבה יותר לאמץ סממנים דיקטטוריים, אך מכאן ועד הגדרת המהפכה כדיקטטורה, הדרך ארוכה.
אין דיכוטומיה בין דמוקרטיה ודיקטטורה. יש רצף בין דמוקרטיה ליברלית מלאה לבין דיקטטורה. המהפכה תעביר את ישראל נימה וחצי לכיוון הדיקטטורה על קו הרצף. אבל עדין ישראל תהיה רחוקה מלהיות דיקטטורה. הכוונה להפוך את ישראל לדמוקרטיה פגומה או דמוקטטורה, היא סיבה טובה למאבק נגד המהפכה. אבל לא צריך להחריף ולהסלים במצג שווא והפחדה כאילו ישראל תהפוך לדיקטטורה.
את הדברים האלה כתבתי פעמים רבות לאורך המשבר, אבל בעוד בפעמים הקודמות כתבתי על כך בשל רצוני לדייק וחתירתי לאמת, הפעם אני כותב זאת מתוך כוונה להתריע. הצגת המהפכה כדיקטטורה מסוכנת והחברה הישראלית עלולה לשלם עליה מחיר יקר.
אם המהפכה היא דיקטטורה, אז אין מקום להידברות ולפשרה, כי איננו רוצים להתפשר על חצי דיקטטורה. מגפת הסרבנות, שאני המום מזהות האנשים, ובהם קרובים לי ביותר, אישית ואידיאולוגית, שמגלים הבנה ואף תמיכה בסרבנות הרת האסון, מסבירים זאת בכך שאין לציית לדיקטטורה. אכן, כמי שנאבק ארבעים שנה בסרבנות, תמיד אמרתי שבדיקטטורה, שבה אין לאזרח יכולת להשפיע, הסרבנות מוצדקת. אם נאמין שזו דיקטטורה, הסרבנות תהיה מוצדקת, לכאורה, והנזק שהיא תסב למדינת ישראל יהיה רע ואיום. אבל זה לא נגמר בסרבנות. דיקטטורה מותר להפיל בכוח, בהפיכה. דיקטטור מותר לרצוח, ע"ע צ'אושסקו.
הדיבור על דיקטטורה מסוכן. חכמים, היזהרו בדבריכם.
* אתנחתא קומית – בתקופת ממשלת השינוי האופוזיציה למדינה הציגה את הממשלה כ… דיקטטורה. הבדיחה המגוחכת ביותר, הייתה הצגת חוקים המגבילים את כוחו של השלטון, כמו הגבלת קדנציות וחוק הנאשם, כחוקים דיקטטוריים… חוקים צפון קוריאנים. אכן, בצפון קוריאה הנשיא מוגבל לשתי קדנציות ואם יש נגדו כתב אישום הוא אינו יכול להתמודד על הנשיאות…
שטות שטות, אך כמו היום, הדרך ליצור דה-לגיטימציה ולהכשיר כל שרץ במאבק נגד השלטון, מציגים אותו כדיקטטורה.
* תואם ביבי – בראשית דרכו הפוליטית, זכה אהוד ברק במפלגתו, מפלגת העבודה, לכינוי "תואם ביבי". תומכיו השתמשו בכינוי כדי להציג אותו כמי שיוכל להביס את נתניהו, שבתנאים כמעט בלתי אפשריים גבר על פרס. כמו נתניהו, ברק צעיר, נמרץ, כריזמטי, בעל אמביציה מטורפת, תאוות שלטון חסרת מעצורים, קילר-אינסטינקט. רק אדם כזה יידע להתמודד עם נתניהו. יריביו של ברק השתמשו בכינוי כדי להתריע שברק עלול להרוס את מפלגת העבודה, ואולי בלי לומר זאת בגלוי התכוונו שהוא עלול להרוס גם את המדינה.
מאז תבוסתו בבחירות, לאחר כהונתו הכושלת כראש הממשלה, ברק מחפש כל דרך לקמבק היסטורי. כעת, הוא רוכב על גבי המחאה, בתקווה להיות המנהיג הגולה שיציל את המדינה. לכן, המטרה שלו היא המשך המאבק והסלמתו. האיום הגדול ביותר עליו הוא פשרה. הוא מעדיף מאבק ממושך כדי לסכל לחלוטין את המהפכה, ואם היא תעבור – מה טוב, אפשר יהיה להחריף עוד יותר את המאבק.
במאמר שפרסם ערב שבת ב"ידיעות אחרונות" שוב יצא נגד פשרה, שוב לעג להרצוג ולגנץ, שוב הציג את המהפכה כדיקטטורה שנגדה הכל מותר, שוב הטיף למאבק יותר ויותר אלים וחריף. והוא ממש הטיף לסרבנות, כולל בשב"כ ובמשטרה.
ברק הוא איש מסוכן, וככל שהוא ישפיע על אופי המאבק, כך המאבק יעבור לפסים מסוכנים. כמו יריב לוין ורוטמן שדוהרים עם הדי-9 בריצת אמוק דורסנית, שיכורי כוח, תאבי נקם, כך גם ברק.
כמו לוין ורוטמן, גם ברק מגלם פוליטיקה של הכנעה. פוליטיקה של משחק על כל הקופה. או שאתה מנצח וזוכה בכל הקופה או שאתה מפסיד את המכנסיים. ברק, במאמרו, משדר אופטימיות, כדי לבשר לאנשיו שאנו הולכים לנצח ולזכות בכל הקופה. אך זה עלול להיות הפוך. ובכל מקרה, מדינה אינה קזינו. במשחק סכום אפס אין מנצחים. רק מפסידים. והמפסידה הגדולה תהיה מדינת ישראל.
ברק מתאר מצג שווא, איך אחרי שהיריב יובס ניתן יהיה ליצור הסכמות רחבות בכל הנושאים וכו'. קשקוש גמור. הכנעה והבסה תהפוך חצי עם למר ומושפל, והנקמה תגיע כואבת שבעתיים. הרי עכשיו אנו רואים מה קורה כדוחקים ציבור גדול לפינה. דחיקת ציבור אחר היא תרופה אלא העמקת המחלה.
רק פשרה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, במתכונת win-win, תוכל לשמש מסד להסכמות רחבות בכל הנושאים. זו הדרך. במקום פוליטיקה של הכנעה – פוליטיקה של הסכמות.
* מגפת הסרבנות – מגפת הסרבנות והאיומים בסרבנות מסכנת את מדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית.
מדינת ישראל (בניגוד למה שחושבים עובדי האלילים בפולחן האישיות הביביסטי) אינה שייכת לנתניהו. היא שייכת לנו, האזרחים. אם אנו פוגעים בה – איננו פוגעים בנתניהו אלא בעצמנו. אם אנו פוגעים בביטחונה – איננו פוגעים בביטחונו של נתניהו אלא בביטחונם של כל אזרחי ישראל. מי שמסרב אינו מעניש את נתניהו אלא את המדינה כולה.
המחשבה שכתגובה על הנזק שהממשלה גורמת למדינה במהפכה המשטרית נגרום אנחנו נזק ביטחוני וחברתי בסרבנות, כמוה כמי שעקרו לו עין וכנקמה הוא עקר לעצמו גם את העין השניה.
אם הממשלה חסרת אחריות לאומית, אין זו סיבה שגם אנחנו נהיה חסרי אחריות לאומית. ההיפך הוא הנכון. הרי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.
סרבנות היא חרב פיפיות. ברגע שנותנים לה לגיטימציה, כל חייל יבחר אם למלא את המשימות בהתאם להשקפותיו הפוליטיות. לדוגמה, כשתקום בע"ה ממשלה שפויה שתבטל את המהפכה המשטרית (אם המהפכה תיושם, חלילה) יקומו מילואימניקים אחרים התומכים במהפכה ויסרבו. הסירוב שלהם לא יהיה פחות לגיטימי מסירוב של מתנגדי המהפכה.
הסרבנות מפרקת את צה"ל, מפרקת את היחידות, מפרקת את הלכידות. היא חוסר אחריות.
המילואימניקים הם השאור שבעיסה של החברה הישראלית. הם קומץ שבקומץ שבקומץ, בעידן שבו רוב מוחלט מקרב משוחררי צה"ל אינם הולכים למילואים. לכאורה, קשה לבוא בטענות למי שמתנדב. אין זה נכון. הם ראויים לכל הכבוד והיקר על התנדבותם למילואים, אך מרגע שהתנדבו – ההתנדבות מחייבת. היא אינה מקנה זכויות יתר, אלא חובות יתר. זו מהותה של אליטה משרתת. אם הם יסרבו, מי יישא במקומם את המשא הזה?
אני מצפה ממנהיגי האופוזיציה וממנהיגי המאבק לפעול נגד התופעה, הן בקריאה פומבית והן בפגישות עם המילואימניקים כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהפריד הפרדה מוחלטת בין השירות במילואים לבין השקפתם הפוליטית. כאזרחים – שימלאו את חובתם וזכותם וייאבקו. כחיילים – שיבצעו את המשימה.
כמובן שהביקורת על הסרבנים אינה משחררת את הממשלה מאחריותה למצב שנוצר. בחוסר אחריות משווע היא דרדרה את החברה הישראלית למשבר חסר תקדים. עליה לגלות אחריות, להפסיק את המהפכה המשטרית ולשבת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית ואחראית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – סרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.
* הברירה הדמוקרטית – להיאבק במהפכה המשטרית כאילו אין סרבנות ולהיאבק בסרבנות כאילו אין מהפכה משטרית.
* לפקודה תמיד אנחנו – התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף. כתבתי על כך מאמרים רבים, השתתפתי בכנס מחאה. השתתפתי בביקורי הזדהות בגוש. באותם ימים ניהלתי את מתנ"ס הגולן. על אף המרחק הגיאוגרפי, אימצנו באותם ימים את מתנ"ס גוש קטיף. ערכנו אצלם ביקור הזדהות. אירחנו אותם במתנ"ס שלנו. מקהלת הילדים שלנו הופיעה בפניהם ועוד.
ויחד עם זאת, פעלתי באותה תקופה נגד הקריאות לסרבנות. את האירוע האזורי ביום השנה לרצח רבין, הקדשתי להתנגדות לסרבנות. בדרך כלל באירוע הזה הזמנו בני פלוגתה לדיון בנושא שנוי במחלוקת. הפעם לא הזמנתי ממול מישהו התומך בסרבנות, כי זו דעה בלתי לגיטימית. ערכתי באותם ימים בשלוחת המתנ"ס בגוש הדתי, בחספין, ערב עם תא"ל (מיל') יעקב עמידרור, מהבולטים במתנגדי העקירה, שכותרתו הייתה: "לא לסרבנות".
מאז שנות השמונים אני פועל נגד הסרבנות. אז היה זה נגד הסרבנות לשרת בלבנון וביש"ע. עיקר פועלי בנדון היה בתנועה הקיבוצית. התעמתתי חזיתית עם סרבנים ותומכיהם. אבל אז היה לי קל – גם בלי הסרבנות הם היו יריבים אידיאולוגיים שלי. לא כן, בנושא ההתנתקות. כאן גם אני התנגדתי לה, ובכל זאת נאבקתי בסרבנות. בנוסף להתנגדות העקרונית שלי לסרבנות, אמרתי להם שהיא חרב פיפיות. היא תתן לגיטימציה לסרבני השירות בשטחים.
בסופו של דבר, איומי הסרבנות בגוש קטיף כמעט ולא מומשו. הסירוב בפועל היה זניח.
אם, חלילה, תהיה בעתיד שוב עקירת יישובים, אני מקווה מאוד שלא, אין לי ספק שיהיה סירוב המוני. הסיבה לכך היא איומי הסרבנות והסרבנות בפועל עכשיו, והרוח הגבית שהיא מקבלת מרבים בחברה הישראלית.
יש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, ואת המחלוקת הפוליטית – מצה"ל.
* לוגיקה דמגוגית – אמנון אברמוביץ' מכשיר את שרץ הסרבנות בלוגיקה דמגוגית להפליא, אך מנותקת מן המציאות.
הוא אמר שאין זו סרבנות אלא אי ציות לחקיקה בלתי חוקית ולחקיקה כזו אסור לציית. לאיזו חקיקה הוא מתכוון? קודם כל עוד לא התקבלו חוקי המהפכה המשטרית. אבל נניח שחלילה יוחלט על שליטת הקואליציה בוועדה למינוי שופטים. ונניח שיוגדר שהחוק הרע הזה הוא בלתי חוקי. האם חייל יקבל פקודה למנות את חברי הקואליציה לוועדה, ועליו לא לציית כי היא בלתי חוקית?
חייל צריך לציית לפקודות, זולת פקודה בלתי חוקית בעליל. איזה חוק אמור להתקבל שהוא פקודה לחייל והיא בלתי חוקית בעליל? הרי זו ממש דמגוגיה. פקודה בלתי חוקית בעליל, היא למשל לבצע פוגרום בחווארה, כפי שעשו חייליו של בן גביר. פקודה כזו אסור לחייל לבצע. אבל אסור לו לבצע פקודה כזו, בין אם המשטר הוא דיקטטורי ובין אם דמוקרטי-ליברלי לעילא ולעילא.
אם חייל מקבל פקודה לעצור מחבל או להפציץ בסוריה – איך בדיוק זה מתקשר לחוק המושחת של התרומות לנתניהו? מה הוא מבלבל את המוח?
* דברי הבלע של שרת התעמולה – שרת התעמולה דיסטל, כינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים משרתים יום בשבוע במילואים, אלה שמפציצים מאחורי קווי האויב בסוריה, ברצועת עזה ובאיראן: "לא ציונים, לא פטריוטים, נפולת של נמושות".
אותה נמושה עלובה ונבערת מדעת, כינתה לא מכבר את המשתמטים מצה"ל "סיירת מטכ"ל של היהדות".
כל אחד מאותם טייסים, עם כל ביקורתי הנוקבת על סירובם, עושה בשעה ממוצעת בחייו למען מדינת ישראל לאין ערוך יותר מכל מה ששרת התעמולה עשתה ותעשה כל חייה. ואילו שרת התעמולה מזיקה למדינת ישראל, בכל שעה נתונה, הרבה יותר מכל אותם טייסים גם יחד כל חייהם.
* גיבורי ישראל – כשעוכר התקשורת שלמה קרעי אומר לטייסים "לכו לעזאזל. נסתדר בלעדיכם", הוא מתכוון מן הסתם, שאת הכור האיראני יפציצו לוחמים מהוללים ועתירי קרבות, גיבורי ישראל מן הזן של דרעי, גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר, רוטמן, יאיר נתניהו וחבר מרעיהם.
* חילול הקודש – ההפגנה בטקס י"א באדר ברחבת האריה השואג סרת טעם, מכוערת ומחללת את הקודש.
היא מזכירה לי את ההתפרעות המאורגנת בעת דבריו של בנט בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון אשתקד.
* שלוש תובנות על פיזור הפגנות – המפגינים שספגו את נחת זרועהּ של המשטרה בשבוע שעבר, חוו את מה שחוו לפניהם מפגיני ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי אתיופיה וערבים.
שלוש תובנות מן הפרשה:
א. מן הראוי שכולם יפגינו על פי חוק ולא יפרו את הסדר הציבורי.
ב. מי שמפר את הסדר הציבורי, צריך להבין שיש לכך השלכות ולקחת אחריות על כך. כלומר, מי שמפר חוק אינו יכול להלין על כך שהוא נעצר. הוא יכול להחליט שהנושא כה חשוב לו שהוא מוכן להיעצר בעבורו. אך גם להפר חוק וגם להתבכיין שעוצרים אותך?
ג. המשטרה צריכה להיות מרוסנת יותר ואלימה פחות בפיזור הפגנות, כלפי כולם.
* ברור אצל הכהניסט – דובר המשטרה זומן לברור אצל הכהניסט, בשל הכחשת המשטרה את השקר שלו על כך שיש מידע על כוונה לרצוח אותו ואת נתניהו. הכהניסט השקרן רוצה לשבור את המראה. הוא יבהיר לדובר המשטרה שעליו לדקלם את שקריו.
כאשר בן גביר יציג את הסמל שיתלוש ממכוניתו ויבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו, אפשר יהיה להאמין לו, כי במקרה הזה הוא דווקא הוכיח אמינות.
* הטוב במרבו – בעבורי, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט היא הטוב במרבו. ברור שהיא עדיפה על המהפכה המשטרית, שתרסק את מערכת המשפט ואת מדינת החוק. אך היא עדיפה גם על הסדר הקיים, עם משפטיזציית היתר ועם האקטיביזם השיפוטי המוגזם והמזיק.
אבל רפורמה בהסכמה רחבה היא האינטרס הראוי גם בעבור מי שרואה בה את הרע במיעוטו. מי שתומך במהפכה צריך להבין שמשטר שאינו מקובל על קונצנזוס לאומי לא יחזיק מעמד לאורך ימים ויגרום לריאקציה קיצונית. מי שתומך בסדר הקיים צריך להבין שהסדר הזה הוא הגורם למהפכה, ורבים וטובים הזהירו שכך יהיה. הפנטזיה שהכנעת הממשלה תוריד מהפרק את המהפכה חסרת שחר. במקרה כזה, המהפכה תבעבע מתחת לרגלינו ועלולה להתפרץ באופן קיצוני עוד יותר ביום מן הימים.
אם נגיע לפשרה, תומכי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שניתן מענה לחלק ניכר מרצונותיהם, ובהסכמה רחבה שתבטיח שהרפורמה תחזיק מעמד לדורות. מתנגדי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שהמהפכה סוכלה וההסכמה על הרפורמה תסיר מהפרק לדורות את רעיונותיה המסוכנים.
פוליטיקה של הכנעה; הניסיון לנצל כוח כדי להכניע את היריב, היא פוליטיקה הרסנית. במלחמה כזו אין מנצחים ומנוצחים, יש רק מנוצחים. והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל.
* מה יקרה ללא ביקורת שיפוטית – חוק התרומות לנתניהו הוא חוק מושחת המעודד שחיתות ומעודד שוחד.
ממשלת הקלון נוהגת כמוכת כלבת, בבליץ החוקים הנתעבים שלה. חוקי השחיתות הללו הם העדות מדוע חשובה כל כך הביקורת השיפוטית על החקיקה. ללא ביקורת שיפוטית, הכנסת מוּעדת להשתולל ולחוקק חוקי שחיתות ועבריינות שישרתו פוליטיקאים מושחתים.
* אילו הייתי מורה לאזרחות – אילו הייתי מורה לאזרחות, לא הייתי יושב על הגדר ולא משחק אותה מהאו"ם. כשהייתי מלמד על עקרון הגבלת השלטון, הייתי מסביר לתלמידיי שהמהפכה המשטרית רומסת את העיקרון. כשהייתי מלמד על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן, הייתי מסביר להם שהמהפכה מבטלת אותם.
כמו כן, הייתי מדבר אתם על משמעות המושג צבא העם, צבא ממלכתי, ועל כך שאסור לערב אותו במחלוקת פוליטית וכמובן נגד הסרבנות.
* שר הפוגרום מדבר על אנרכיסטים.
* מחווה נאה – שר החינוך יואב קיש ערך ביקור תנחומים בבית משפחה ממחנה הפליטים שועפט, ששלושה מילדיהם נהרגו בתאונת דרכים בדרך לבית הספר. זו הפעם הראשונה ששר ישראלי מבקר במחנה.
כל הכבוד לשר על המחווה היפה. כך ראוי שינהג שר חינוך בישראל. טוב שיש בממשלה גם משקל נגד לגזענים.
* כך נלחמים בטרור – כל הכבוד ללוחמים שביצעו את הפעולה המוצלחת במחנה הפליטים ג'נין. כך נלחמים בטרור.
איחולי החלמה לפצועים!
* זכות ההגנה העצמית – דברי מנכ"ל סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) על פיהם הפצצת הכור האיראני היא פעולה בלתי חוקית היא אבסורדית. היא שוללת את זכות ההגנה העצמית של מדינה מפני איום על עצם קיומה.
* שלום רוזנברג – בשנות האלפיים, נהגתי בכל יום שישי בצהרים, לפתוח את הקריאה בעיתוני השבת, בקריאת שני עמודים סמוכים ב"מעריב". בדף אחד היה המדור "שישי" של אדם ברוך ז"ל ולידו מאמר על פרשת השבוע של הוגה הדעות הדגול פרופ' שלום רוזנברג.
פרופ' רוזנברג מעולם לא הסתגר במגדל השן האקדמי. הוא חש אחריות ציבורית, ועסק רבות בעידוד הידברות והסכמות בין חילונים ודתיים, על בסיס לימוד משותף, פלורליסטי ופתוח, במקורות ישראל. כחלק מפעילות זו, כתב את טור פרשת השבוע בעיתון פופולרי, בלשון שווה לכל נפש, ללא הערות שוליים ושאר סממני הכתיבה המדעית. במאמריו על פרשת השבוע השכיל רוזנברג לחבר את הפרשה לאקטואליה, ותמיד במסר מורכב הכתוב בצורה פשוטה ומונגשת והמסרים הם מסרים של מתינות, חתירה לאחדות ואהבת ישראל. בקריאתי אותו, נהניתי בעיקר לעקוב אחרי חוט-המחשבה הלוגי המקורי והיצירתי שלו.
רוזנברג נפטר ביום ראשון בגיל 88. הוא היה איש אשכולות. בנוסף לתאריו והשכלתו בפילוסופיה כללית ובפילוסופיה יהודית, הוא היה גם מתמטיקאי ומהנדס. הוא היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ועסק בעיקר בפילוסופיה של הדת וביחסי דת ומדע. הוא היה תלמידו של "מר שושני", הפילוסוף המסתורי, וכן של עמנואל לוינס ויוסף בן שלמה. כתב וערך עשרות ספרים ומילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים.
פרופ' שלום רונזברג נולד בארגנטינה ב-1935 ועלה לארץ ב-1963. יהי זכרו ברוך!
* מדיניות ההכלה – לאורך השבוע שעבר התנזרתי מהתנצחות בפייסבוק עם מגיבים ביביסטים, שטופי מוח ודקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ועם כהניסטים.
ביום ראשון שעבר, על הבוקר, פתחתי את השבוע עם שתי תגובות נתעבות של ביביסטים שטופי שנאה ואכולי שקרים. התגוששתי אתם. ואח"כ שאלתי את עצמי – למה לי? למה אני נגרר לפרובוקציות? למה אני צריך לפתוח כך את השבוע? וקיבלתי החלטה – שבוע בלי להגיב לתגובותיהם (כמובן שאין כוונתי לתגובות ענייניות ומכובדות של יריבים פוליטיים, שאותם אני בהחלט מכבד ומגיב בענייניות).
האמת היא שפעם אחת נגררתי לוויכוח עם עובדי אלילים שמתעקשים שנתניהו התנגד להתנתקות. מהר מאוד הבנתי שאין טעם בדיון הזה. זה כבר לא דיון על עמדות, אלא ויכוח עם מי שקוראים ליום לילה וללילה יום, לשחור לבן וללבן שחור. איזה דיון אפשר לקיים כאשר מטילים ספק בבסיס העובדות שלא יכולה להיות עליהן מחלוקת? מה הטעם בוויכוח אתם?
האיפוק, ההבלגה וההכלה דרשו ממני תעצומות נפש רבות (במיוחד מול מצדיקי הפוגרום בחווארה וכאלה שבעיניהם מי שאינו תומך בפוגרום – תומך בפיגועי המחבלים הערבים), אך עמדתי בכך ואני שמח על כך.
נראה לי שכך אנהג גם בשבוע הבא.
* ביד הלשון
בני ראם – בְּנֵי רְאֵם הוא מושב דתי בשפלה, במועצה האזורית נחל שורק. הוא היישוב הדרומי ביותר במועצה. היישוב, השייך לארגון פועלי אגודת ישראל, עלה לקרקע ב-1949. הקימו אותו חלוצים חרדים (כן, היה דבר כזה) שעלו מהונגריה. לא רבים מהם שרדו לאורך זמן את קשיי החיים במקום, ואל היישוב הצטרפו חלוצים שעלו מתימן.
היישוב "בני ראם" נקרא על שמם ולזכרם של 2 אדמו"רי גור הראשונים, הבן הרב אברהם מרדכי אלתר "האמרי אמת" שעלה לארץ ישראל לירושלים ואביו הרב יהודה אריה לייב אלתר שנפטר בפולין. שם המושב הוא ראשי תיבות בני יהודה רבי אברהם מרדכי. המושב נוסד ביום כ"ט בניסן ה'תש"ט, יום הולדתו של הרב יהודה אריה לייב אלתר האדמו"ר מגור. הצירוף 'בני ראם' הוא בהשראת הכתוב "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהילים כט).
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 