בשר התותחים של משאל העם

עשרים שנה מלאו לנסיגה מלבנון. תמכתי בנסיגה חד צדדית מלבנון. האמת היא שהגעתי למסקנה הזאת הרבה לפני שהיו קולות כאלה בחברה הישראלית. לפני ארבע אימהות, לפני יוסי ביילין, שהיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לכך. אני הצעתי זאת במאמר ל"על הצפון" מיד לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993 וההבנות בעקבותיו, שהפכו את יישובי הצפון לבני ערובה. הגעתי למסקנה שאין שום תוחלת בישיבה בלבנון ובהקזת הדם הזאת. הבעתי חשש שאנו הופכים את לבנון לכלי מיקוח בידי הסורים במו"מ על נסיגה מהגולן. והערכתי שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך קיומי עם לבנון, וברגע שניסוג משם, לא יהיה עוד סכסוך עמם.

תמכתי בהחלטתו של אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית. מתחתי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה, אך היא לא שינתה את עצם תמיכתי בצעד. וגם היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני חושב שנכון היה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי.

אבל צריך לומר אמת – הנסיגה לא הובילה לשקט. ממש לא. ברגע שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, עד המ"מ האחרון, וכיבדה את קו הגבול שמשקיפי הגבול סימנו גם כאשר התנגדה לדעתם, לבנון המציאה את פירכת הר דב, או "ביצות שבעא" – כביכול שטח לבנוני שישראל לא נסוגה ממנו, כדי להמשיך את המלחמה (ועד היום הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבאופן אוטומטי תומכת תמיד באויבי ישראל, קוראת במצעה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים בלבנון…). וחיזבאללה זינב אחרינו אחרי הנסיגה. זמן קצר לאחר הנסיגה נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל. הר דב הופגז שוב ושוב בידי המחבלים. הגבול המשיך לסעור. היה הפיגוע הרצחני ליד קיבוץ מצובה, שבו נהרגו 5 ישראלים.

ומתוך המציאות שאחרי הנסיגה, בגבול שהמשיך לדמם ללא הרף, פרצה מלחמת לבנון השניה. וכדאי לזכור כיצד היא פרצה. בפיגוע שבו נהרגו חמישה חיילי צה"ל ונחטפו גופותיהם של שני חיילים נוספים. במקביל, כדי להקשות על המרדף של צה"ל אחרי החוטפים (באותה שעה הנחת העבודה הייתה שהחטופים חיים) פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול מראש הנקרה עד החרמון.

לא. הנסיגה מלבנון לא הפסיקה את האש. את האש הפסיקה מלחמת לבנון השניה, המושמצת. היו במלחמה מחדלים וכשלים רבים, הן בהתנהלות הדרג המדיני, הן בדרג הצבאי והן בניהול העורף. אבל המלחמה, ובעיקר ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה בביירות, הביאו לשקט כמעט מלא, שנמשך כבר 14 שנים. וזה העיקר. בשעתו, גם התומכים הגדולים ביותר במלחמה לא האמינו שהיא תביא לשנתיים של שקט וגם המתנגדים הגדולים לה היו מוכנים לקנות שנתיים שקט.

אי אפשר להאשים אותי באהדה לאולמרט, ההיפך הוא הנכון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה. עם כל כשליו בניהול המלחמה, עצם ההחלטה האמיצה על פתיחתה וההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה, הן מההחלטות הביטחוניות החשובות והמוצלחות ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אני תמכתי במלחמה מרגע פריצתה, אך במהלך המלחמה מתחתי ביקורת חריפה על התנהלותה ועל הסכם הפסקת האש. ראיתי ב"תיקו" הזה, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל חלוץ, תבוסה של ישראל. בראש השנה שלאחר מכן, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, בזכות "ניצחונו".

אני שמח להודות בטעותי (שבה היכרתי כבר אחרי שנתיים מפתיעות של שקט).

ארבעים שנה דימם הגבול עם לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות נועזות לעורף האויב ובראשן מבצע "אביב נעורים". הפצצות קני מחבלים בלבנון. פעולות גדולות נגד הפת"חלנד. מבצע ליטני. מבצע שלום הגליל. התמשכות מלחמת לבנון הראשונה. הסכם השלום בין ישראל ללבנון (מישהו בכלל זוכר אותו?). נסיגות מדורגות מאזורים בלבנון. הנסיגה הגדולה ב-1985 שהוגדרה "היציאה מלבנון" אך למעשה הייתה ההתבססות (והתבוססות) ברצועת הביטחון. 15 שנות רצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה המלאה מלבנון. ושום דבר לא עצר את הדימום. רק מלחמת לבנון השניה.

יש הטוענים שהשקט אינו קשור למלחמת לבנון השניה, אלא לכך שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים פרצה שש שנים אחרי מלחמת לבנון השניה, והיו אלו שנים שקטות לחלוטין, חסרות תקדים. ואילו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, המשיך הגבול עם ישראל לדמם.

ובחזרה לנסיגה מלבנון. כאמור, אני חושב שהיה עלינו לסגת, כי הישיבה שם הייתה חסרת תועלת וגבתה מחיר כבד. אך יש להביט לאחור ולבחון איך האויב פירש את הדברים. לאחר הנסיגה נאם נסראללה בבינת ג'בייל את נאום קורי העכביש. בנאומו הוא השווה את עוצמתה של מדינת ישראל לקורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, אמר לשומעיו.

הצעד הזה גרם לחיזבאללה לזנב בנו. הנסיגה נתנה רוח גבית לערפאת במתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים; מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך. גל ההתאבדות לא נבע מייאוש אלא מתקווה. הם האמינו שמצאו את הדרך לשבור את רוחנו ולהביס אותנו, בדיוק כפי שפירשו הפלשתינאים את הנסיגה מגוש קטיף.

ואי אפשר, כמובן, בלי הנקודה הגולנית.
אהוד ברק החליט על נסיגה מלבנון עוד טרם נבחר לראשות הממשלה. לטענתו, בראיון למעריב לפני שבועיים, עוד כראש אמ"ן זו הייתה דעתו. הנסיגה נעשתה ב-24 שעות. היא הייתה שנה אחרי בחירתו.

למה הוא חיכה? למה הוא השאיר את חיילי צה"ל בלבנון שנה שלמה, להקיז את דמם, כאשר הוא היה משוכנע שאין בכך שום צורך?

לאורך השנה, עיקר מעייניו היו בניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן הייתה מאוד לא פופולרית, בלשון המעטה. לעומת זאת, הציבור מאס בישיבה בלבנון והנסיגה ממנה הייתה פופולרית מאוד. בכל הראיונות, וברק פטפט את עצמו לדעת בראיונות יומיומיים בכל כלי התקשורת, הוא הבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה "ב-הס-דר", כפי שהקפיד להטעים. איזה הסדר? עם סוריה, כמובן.

כלומר ברק השאיר במשך שנה את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם על הגולן. ורק אחרי שהמו"מ עם סוריה נכשל, החליט על נסיגה חד צדדית.

* "שישי בגולן"

כך ניצלנו מאסון לאומי

חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, שבה הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק להסכם שלום עם סוריה.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. בשעת הפגישה ערכנו הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א תחת הכותרת "אל תתערב, חבר".

לקראת הפסגה, כל הפרשנים, העיתונאים והפוליטיקאים הבהירו שפגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכל סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.

בדרכי חזרה לגולן, האזנתי לדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". חמישה ק"מ לפני הגיעי הביתה, לקיבוץ אורטל, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה שקיבל מן המערכת: המו"מ התפוצץ. כעבור דקות אחדות נמסר על כך רשמית. אנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.

מה קרה בז'נבה? קלינטון הציג לאסד, שסירב להיפגש עם ישראלים, את הצעת השלום הישראלית. ברק הציע נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני ועקירת כל היישובים הישראלים, אך עמד על כך שרצועה בת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת תשאר ישראלית. אסד שמע, אמר שאם כך – אין על מה לדבר, ושם קץ למו"מ. כך תמו 9 שנות מו"מ בין ישראל לסוריה על נסיגה מהגולן ו-9 שנות מאבק נגד הנסיגה. בתשע השנים הללו, ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק, הסכימו לסגת מכל הגולן ולעקור את כל היישובים. גם בשנים שלאחר מכן אולמרט ושוב נתניהו חזרו למו"מ על אותו עיקרון ורק מלחמת האזרחים שמה לכך קץ.

קווי ה-4 ביוני, עליהם מתעקשים הסורים, הם מעבר לגבול הבינלאומי. הם כוללים שטחים שהסורים השתלטו עליהם בכוח בשנות החמישים – חמת גדר, רמת הבניאס, צפון מזרח הכינרת ועוד. ברק וראשי הממשלה האחרים הסכימו לאבסורד הזה. אבל את הסורים ההצעה לא סיפקה. וכך, בזכות כמה עשרות מטרים נמנעה הנסיגה.

אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה היה קורה אילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן. היום היינו נלחמים למניעת אחיזה איראנית בחופי הכינרת. השילוב של המאבק הדמוקרטי נגד הנסיגה – "העם עם הגולן", והעקשנות הסורית, הצילו את ישראל מאסון לאומי.

אני מאמין שרעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני משמר מידה של חשדנות וספק. עצם העובדה שמי שניסה פעמיים למסור את הגולן לסורים הוא גם היום ראש הממשלה, אינה מרגיעה, בלשון המעטה. רק פיתוח רבתי של ההתיישבות בגולן והכפלת האוכלוסיה היהודית בגולן בתוך עשור, תסכל סופית את סכנת הנסיגה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.7.19

* אשת ציבור למופת – החלטתה של שלי יחימוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים מצערת אותי מאוד.

יש מעט מאוד פוליטיקאים וחברי כנסת שאני מעריך כפי שאני מעריך אותה.

מנהיגה, פרלמנטרית למופת, מחויבת כל כולה לעשיה למען האזרח, למען החברה, למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען השוויון.

חרוצה מאוד, חכמה מאוד, ערכית מאוד, מוסרית וישרה. אשת ציבור למופת.

אחד הדברים שעליהם אני מעריך אותה כפרלמנטרית, היא הנכונות שלה לשתף פעולה עם ח"כים ממפלגות יריבות לקידום נושאים חברתיים שהיא מאמינה בהם. בזכות עובדה זו, השפעתה כח"כית מהאופוזיציה והצלחתה בקידום נושאים וחוקים חברתיים הייתה גדולה.

בתקופה האחרונה ביקרתי אותה בחריפות, בעיקר בשל מלחמתה (התמוהה בעיניי) בחוק הלאום. וגם אז הערכתי אותה.

היכרותי הראשונה עם שלי יחימוביץ' הייתה בשנות ה-90 כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, והיא הייתה עיתונאית מובילה. חידשתי את הקשר כשנכנסה לפוליטיקה.

שמחתי מאוד על כניסתה לחיים הפוליטיים ועוד יותר מכך, על בחירתה לראשות מפלגת העבודה. הפעם היחידה מאז 1992 שהצבעתי בקלפי למפלגת העבודה, מה שלא האמנתי שאעשה, היה כאשר שלי עמדה בראשה, והסיבה היחידה הייתה האמון האישי במנהיגותה. כשהייתה יו"ר האופוזיציה גם עבדתי אתה בתחום מסוים.

הופתעתי מהחלטתה של שלי, כי ראיתי בה "חיית כנסת ופוליטיקה", במובן החיובי של המילה, וסברתי שתישאר במערכת עוד שנים רבות.

אני בטוח ששלי תמצא את הדרך להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע בה. הכנסת, לעומת זאת, תחסר מאוד את תרומתה והשפעתה. ומפלגת העבודה בלעדיה תאיץ את תהליך גוויעתה.

* מה היא תעשה כשהיא תקום בבוקר – איני יודע מה תעשה שלי יחימוביץ' לאחר פרישתה, אבל אני בטוח שהיא לא "תעשה לביתה", אלא תמשיך לעשות למען הציבור.

היא לא תמנף את שמה, ניסיונה וקשריה לרדיפת בצע. לא נראה תמונות שלה עם טייקונים מפוקפקים. היא לא תסתיר קשרים מפוקפקים, כי לא יהיו לה כאלה. היא לא תשב בדירות פאר ותצייץ בהתלהמות.

גם מחוץ לפוליטיקה היא תקום בבוקר, תפעיל שרוולים ותפעל למען החברה הישראלית.

* אין חיה כזאת 1 – אין חיה כזאת טיפולי המרה. אי אפשר להמיר את נטיותיו הטבעיות של אדם. איני מאמין לסיפורים על "טיפולי המרה שהצליחו". אותן "הצלחות" הן שטיפת מוח לנער, שגרמה לו לחיות כל חייו כאנוס, כנגד טבעו; שגזרו עליו חיי אומללות – עליו ועל אשתו והמשפחה שהקים.

איני מאמין גם לסיפור על טיפול המרה במי שבחרו בכך. האם אלה שבחרו בכך באמת בחרו בחירה חופשית? הם בחרו בכך בשל הלחץ הסביבתי ותחושות האשמה והסלידה מעצמם וממי שהם ומה שהם.

מן הראוי שנכבד כל אדם על פי טבעו ונטייתו המינית ולא פחות חשוב – שניצור אווירה שתגרום לכל אדם לקבל את עצמו, את טבעו ואת נטייתו.

דבריו של השר פרץ אומללים וראויים לגינוי.

עם זאת, כיוון שראיתי את הראיון, אני רואה בו גם את הצדדים האחרים – הבטחתו לתקצב את פעילות איגי, תנועת הנוער הלהט"בי ומתן האפשרות לתנועה זו לפעול בבתי הספר וכן את דבריו על מחויבותו לכל תלמיד, מכל מגזר, מכל עם ועם כל נטיה מינית.

כן, יש סתירה בין שתי האמירות שלו, אך הוא אמר את שתיהן ונכון לראות את המכלול, לשבח את הראוי לשבח ולגנות את הראוי לגנאי. בכל מקרה, אני רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין דבריו המורכבים לבין תופעות נתעבות כמו "מצעדי הבהמות" למיניהן, נוסח סמוטריץ' והכהניסטים.

בראייה רחבה, אני רואה את ההתקדמות המהפכנית ביחס החברה הישראלית (והמערבית), כולל החברה הדתית לאומית, ללהט"ב בשלושים השנים האחרונות. זו המהפכה הדרמטית ביותר בחברה הישראלית בתקופה זו.

המהלך החברתי הזה הוא בלתי הפיך. מלחמת המאסף של חוגים שמרניים המתנגדים למהלך נדונה לכישלון.

* אין חיה כזאת 2 – הסערה שעוררו דבריו של הרבשר פרץ על טיפולי ההמרה, האפילו על אמירה אחרת שלו באותו ראיון – תמיכה בסיפוח יו"ש בלי להעניק זכות הצבעה לפלשתינאים החיים שם.

אין חיה כזאת ריבונות בלי אזרחות. בכל אופן, אין דמוקרטיה כזאת. מדינת ישראל שקמה בתוך סערת מלחמת קיום קשה ועקובה מדם, כשערביי א"י היו צד פעיל ולוחם נגדה, העניקה ביום הקמתה זכות בחירה לערביי ישראל. הבחירות לכנסת הראשונה נערכו עוד במהלך מלחמת השחרור, וערביי ישראל בחרו ואף נבחרו.

אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אנו יכולים להחיל ריבונות על כל שטח של ארץ ישראל, אך המשמעות של החלת ריבונות היא הענקת אזרחות וזכות בחירה לכל תושבי השטח שעליו חלה ריבונות ישראל. השיקול האם לספח שטח חייב להיות כפוף לתובנה הזאת.

אני מאמין בזכותנו הנצחית על כל שעל בארץ ישראל, אך אני מתנגד להחלת ריבונות על כל חלקיה, כי חשוב לי יותר להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אני מכבד את מי שתומך בריבונות על כל השטח, כל עוד הוא מודע למחיר הריבונות.

אולם עמדה כמו זו שהציג פרץ היא בלתי לגיטימית.

נכון להיום ובעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לפתרון הסכסוך. נגזר עלינו לחיות עם הסכסוך עוד זמן רב, ולכלכל בתבונה את צעדינו, כך שנשרת את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגשמת הציונות בצורה הטובה ביותר. אין לדחוק את הקץ בצעדים שינסו לכפות פתרון על מציאות הרחוקה מפתרון.

הצעתו של פרץ פסולה גם כפתרון עתידי ולבטח כפתרון עכשווי.

אילו יעלו לישראל עוד מיליוני יהודים, גם אני אתמוך בריבונות ישראלית מן הים עד הירדן. בינתיים פרץ רק עושה הכל כדי להרחיק את יהדות הגולה מישראל. כך, למשל, בהשתתפותו בתפילת מחאה נגד מתווה הכותל, רק לאחרונה.

* מכבסת המילים של ההבלגה – רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה.

* יש היתכנות לשלום כלכלי? – הממשלה הציגה היום עדויות על החינוך, התקשורת וההסברה ברש"פ, והמראות קשים; מראות של חינוך הילדים הקטנים לשנאת נצח, למלחמת נצח, למוות, למוות. למוות לציונים, וכמיהה למוות במלחמה לסילוק הפולש הציוני מארצנו. ו"ארצנו" אינה יהודה ושומרון. ילדי כיתה ב' נדרשו בשיעורי הבית לצבוע את מפת פלשתין בצבעי דגל פלשתין. פלשתין היא מן הירדן והים. לא מדובר בחמאס. מדובר ברש"פ. מדובר באלה שחתמנו אתם "שלום של אמיצים".

העובדות הללו מעוררות שאט נפש בלבו של כל שוחר שלום. וחבל שמי שמכנים עצמם בתוכנו "מחנה השלום" בוחרים להכחיש את המציאות, וממשיכים להאשים אותנו, דווקא אותנו, ב"סרבנות".

התמונות הללו מייאשות ומטילות ספק רב גם בהיתכנותו של השלום הכלכלי. אבהיר ואומר שאני בעד רעיון השלום הכלכלי. ראשית, כי אין לנו מה להפסיד בו, ואם נקל על מצוקת האוכלוסיה הפלשתינאית, ואולי יש בכך גם להרחיק מלחמה ועימות, מה טוב.

אבל האמת היא, שהסיכוי למתֵן את השנאה ואת המוטיבציה לחסל את מדינת ישראל באמצעות רמת חיים ושיפור הכלכלה, נמוך מאוד, אם הוא כלל קיים.

* כשהמציאות אינה מסתדרת עם התאוריה – ביום שישי חשף גידי וייץ ב"הארץ" את קשריו העסקיים של אהוד ברק עם עבריין המין המורשע, המיליארדר אפשטיין. ביום ראשון, "כאן 11" המשיך וחשף פרטים נוספים, מביכים ביותר. ביום שני פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאמר של סבר פלוצקר התוקף קשות את ברק. ובאופן כללי, מרבית כלי התקשורת תקפו את סרבנות השקיפות של ברק.

איני יודע אם מבחינת ברק מדובר בעבירות פליליות. אבל גם אם זה לא פלילי – זה מסריח. גם אם אין זו שחיתות פלילית – זו שחיתות ציבורית.

כדאי להבחין בדבר מעניין. תאוריית הקונספירציה שנתניהו וחסידיו מפיצים, מציירת את "התקשורת", כחלק מן המהלך המשותף עם המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות, היועמ"ש, בתי המשפט וכמובן "הקרן", לתפירת תיקים נגד נתניהו. והם גם אלה שדוחפים את אהוד ברק, כמובן. והמהדרין גם יודעים לספר שאפשטיין הוא בכלל איש הקרן שתפקידו היה לפתות את ברק להגיע לסצנות סקס עם קטינות שכמובן תועדו, וכך באמצעות סחיטה הם יגרמו לו לסגת מיו"ש.

אז איך התיאוריה מסתדרת עם תפקיד התקשורת בפרשת ברק / אפשטיין? הרי מי אם לא "הארץ", תאגיד השידור הציבורי (השנוא מעצם היותו ובעיקר מעצם כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל אותו) ו"ידיעות אחרונות" הם "התקשורת" בתיאוריה הזאת?

ואולי באמת הגיע הזמן שכולנו נבין שכל התאוריה הזאת היא קישקוש שנתניהו וחבר חסידיו בדו מלבם כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

* תשובה למגיבים האוטומטיים – כל אימת שאני מבקר את נתניהו מיד קופצים מגיבים אוטומטיים עם שאלות קבועות בנוסח: "ומה עם הממד החמישי? למה אתה מתעלם מן הממד החמישי?"

אחזור ואומר מה שאמרתי וכתבתי פעמים רבות: ליועץ המשפטי לממשלה הוגשו תלונות נגד גנץ בפרשת הממד החמישי. אני מבהיר מראש, שאני סומך את ידיי על כל החלטה שיקבל. אם יגיע למסקנה שיש מקום לחקירה, אתמוך בכל לבי בחקירה, ובכך שתגיע לחקר האמת. אם יש מקום לחקירה, יש לבצע אותה בנחישות, ללא משוא פנים, באופן חמור יותר מאשר אם היה מדובר באזרח מן השורה, כי הציפיה ממנהיג ציבור גבוהה יותר. בינתיים אני יודע שמבקר המדינה הודיע רשמית שבניגוד למקרים רבים אחרים, בנושא הזה הוא אינו רואה כל עניין לחקירה משטרתית. אם היועמ"ש יחליט לא לפתוח בחקירה, הוא לבטח ינמק את החלטתו, ובהתאם לנימוקיו, אוכל להביע את דעתי גם בעניין הציבורי (כי הציפיה מאיש ציבור גבוהה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי). מבחינתי, בכל מקרה של שחיתות הקשור לאדם ששייך למפלגה שבה אני תומך – הביקורת שלי תהיה באמת-מידה חמורה יותר מאשר אם מדובר באדם ששייך למפלגה אחרת. אני שב ואומר מראש: אם יוחלט לחקור את גנץ, אתמוך בחקירה ב-100%.

ואחרי שכתבתי זאת, אומר שוב. אחת משיטותיו הנלוזות של נתניהו, היא ליצור מצג שווא לפיו "כולם מושחתים", ועל פי מצג זה מופרחות שמועות ורכילויות על "כולם". ומרגע שמופרחת רכילות, מיד מדקלמי דפי המסרים קופצים בסיפור ה"אכיפה הבררנית". למה לא חוקרים את מוישה? נו, זה ברור. הרי אלוהים אמר "לא ביבי לא חוקרים", או איזו שטות מהסוג הזה. בעצם, לא. לא "כולם מושחתים". כולם מושחתים חוץ מנתניהו, כמובן.

* מנהיגות במבחן – מבחנה הגדול של מנהיגות, הוא בשעת משבר. האירוע שבו נהרג סלמון טקה והמחאה בעקבותיו הוא משבר קשה לחברה הישראלית, ובראש ובראשונה לקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה. משבר כזה הוא מבחן למנהיגות הפוליטית והדתית של העדה. אחרי שהמחאה יצאה מכלל שליטה ביומה הראשון, כאשר הזעם התפרץ ללא ויסות ובלי שההנהגה הצליחה לרסן את המחאה (והיה גם מחדל של המשטרה, שאפשרה חסימת כבישים לאורך שעות, מתוך הנחה שההפגנה תדעך, וכתוצאה מכך ההפגנות הסלימו לאלימות) – מיום המחרת ועד עתה, היטיבה ההנהגה להרגיע את הרוחות ולמנוע הישנות האלימות והפרת החוק.

כעת, עם התקדמות חקירת מח"ש, אתגר המנהיגות יהיה קשה שבעתיים. קל מאוד למנהיגות לשלהב יצרים, אך תפקידה של ההנהגה הפוך – להביא לציבור מסר של אמון בחקירה ובתוצאותיה, תהינה אשר תהינה, כיוון שהמבחן היחיד בחקירה הוא מבחן הראיות. יש מקום למחאה על גילויי גזענות ואפליה בחברה הישראלית כלפי עדת יוצאי אתיופיה, יש מקום לדרוש ועדת חקירה ממלכתית בנדון, אך חשד ספציפי, יש לחקור בצורה מקצועית, ללא הטיה, על פי הראיות. חובתה של הנהגה לומר אמת לציבור, וזאת האמת.

דבריה של ח"כ פנינה תמנו שטה על כך שהמשטרה עוקבת אחריה, הם גילוי של חוסר מנהיגות, ובעצם של מנהיגות שלילית. אם תמנו שטה חושדת שעקבו אחריה, עליה לפנות באופן דיסקרטי לקצין הכנסת כדי שיבצע את הבדיקות הנחוצות. היא יכולה לפנות ליועמ"ש. היציאה הפומבית שלה עם הטענה הזאת, שאין לה שמץ של הוכחה על אמתותה, בימים של מתח גבוה, לחץ וחוסר אמון בעדה, כמוהם כהשלכת גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה. זו התנהגות חסרת אחריות וכישלון מנהיגותי.

* פינת החי – העיתונאי אורי דרומי, מי שהיה עורך בטאון חיל האוויר, ראש לשכת העיתונות הממשלתית וכתב במשך שנים את המדור "אחרי מות" ב"הארץ", התארח, כך ספרו לי, בתכניתה של טלי ליפקין שחק בגל"צ. כשנשאל על "אחרי מות", הוא ציטט אותי, שהגדרתי אותו כמדור על "אנשי השורה השניה".

אכן, המדור הזה כותב על אישים שהלכו לעולמם, מספר את סיפורם ואת תרומתם החשובה למדינת ישראל, אך מתרכז באלה שהידיעה על מותם אינם תופסת את הכותרות הראשיות. אין צורך במדור הזה כדי לכתוב, למשל, על עמוס עוז, נחמה ריבלין, רונה רמון או שייע גלזר.

אני אוהב את המדור הזה. אהבתי אותו כשדרומי ערך אותו ואני אוהב אותו היום כשעופר אדרת עורך אותו. אני אוהב אותו בעיקר כי הוא מדור ציוני, ובעמודי הדעות של "הארץ", שבו הוא מופיע, זו תופעה מרעננת.

"אחרי מות" ב"הארץ" הוא כמו פינת החי בבית קברות.

* ביד הלשון

עוכר ישראל – עוכר ישראל הוא שונא ישראל, אדם הפועל נגד עם ישראל.
ומיהו האדם שעליו נאמר שהוא עוכר ישראל?
אליהו הנביא.
בהפטרה שנקרא השבת, בספר מלכים א פרק יח, מסופר על המפגש של המלך אחאב עם אליהו. אחאב פונה אל אליהו בזו הלשון: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?" תשובת אליהו: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים".

אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ – ראש הממשלה הגיב על דברי הרהב של נסראללה, במילים "אל יתהלל חופר כמפתח". זוהי פרפרזה לפסוק מן התנ"ך: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א׳ כ, פסוק יא), המרמזת לחפירת מנהרות חיזבאללה. הפסוק המקורי הוא תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

ג'ומס – נעמן כהן כתב על חיים אורון "הידוע בכינויו ג'מוס", ולאורך כל הרשימה הקפיד לציין: "חיים אורון-ג'מוס".

אולם אורון אינו ידוע בכינויו ג'מוס, כי אין זה כינויו, אלא ג'ומס.

ג'מוס הוא בערבית הבהמה תאו, ואילו ג'ומס הוא בערבית פרי השקמה.

אורי הייטנר

צרור הערות 14.7.19

* זכות הציבור לדעת – כל אימת ששואלים את ברק שאלות הקשורות לעסקיו, לקשריו העסקיים, למשל על סכום עתק שקיבל מקרן וקסנר על מחקר שעשה (או לא עשה) בעבורם, תשובתו היא שמדובר בעסקיו הפרטיים ואין בהם עניין לציבור.

כל עוד היה אדם פרטי, יש בכך היגיון מסוים. ובכל זאת, כאשר מדובר במי שהונו נובע מקשריו ומכרטיס הביקור שלו כראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ניתן היה לצפות לגילוי נאות. הרי זה מדיף ריח רע מאוד של הון-שלטון.

אולם היום, כאשר הוא חוזר לחיים הציבוריים (ולמרות שעל פי הסקרים הוא מדשדש סביב אחוז החסימה, ברור שהוא מכוון לתפקיד אחד בלבד), אין הוא יכול להסתתר מאחורי הטענה הזאת. ברגע שהוא חוזר להיות איש ציבור – זכות הציבור לדעת את כל הפרטים על הונו, על עסקיו ועל קשריו. עצם ההסתרה הזאת היא שחיתות ציבורית.

אין דבר רחוק יותר מדרך החיים שבה גדל ברק בקיבוץ משמר השרון, מרדיפת הבצע והנהנתנות הנובו-רישית שלו. וחברים מפוקפקים כמו עבריין המין המיליארדר אפשטיין, מעוררים בהחלט את המכתם הידוע "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". והם גם מעוררים סלידה.

כאשר אני מדבר על שחיתות ציבורית, אין כוונתי בהכרח לשחיתות פלילית. לא כל מה שאינו פלילי – ראוי. והרף שעלינו להציג בפני מנהיגינו צריך להיות גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי.

עם זאת, הקריאות של נתניהו ותומכיו לחקור את ברק, סתם, בלי שום מידע, בלי שום חשד, הן חלק משיטה. נתניהו מפזר מסרים לפיהם "כולם מושחתים". אנשיו מפיצים רכילויות ושמועות על "כולם". ואם "כולם" מושחתים, למה הם לא נחקרים? ברור. כי יש "אכיפה בררנית". "מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו, ולא חוקרת את המושחתים האמתיים. כי אלוהים אמר "לא נתניהו לא חוקרים" ואם כך כתוב בדף המסרים המקודש, צריך לדקלם ולהוכיח. וכבר קראתי רשומות המספרות שאפשטיין הוא איש "הקרן", וכחלק ממזימה הוא זימן את ברק ואנשיו לסצנות מין מביכות, ובאמצעות סחיטה הוא יאלץ אותו לממש את תכנית הקרן לנסיגה חד צדדית מיו"ש. בית החרושת לבדיית קונספירציות לא נח לרגע.

* חסידים שוטים – דבר מעניין למדתי בשבועות האחרונים. מאז הודעתו של ברק על חזרתו לחיים הפוליטיים, מתחתי עליו ביקורת פעמים אחדות. ולמדתי, שיש לו חסידים שוטים, תואמי חסידיו השוטים של נתניהו. כלומר, אנשים הרואים במנהיגם אדם-על, שאין לבקר אותו, ואם מישהו מבקר אותו, כנראה שמשהו פגום בו, אולי הוא לוקה בנפשו.

* בשעה שקבע בית המשפט העליון – כותרת מאירת עיניים בכתבה הנפרשת על עמוד שלם ב"הארץ": "נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים".

נו, זה ברור. "המתנחלים". הפרוטוקולים של זקני המתנחלים. הרעים. כאלה שמגרשים מביתו זקן בן 75.

אולם כשקוראים את הכתבה (וכמה קוראים את האותיות הקטנות?) מגלים תמונה "קצת" שונה. לא "המתנחלים" קבעו. בית המשפט העליון קבע. ובכך אושש פסיקה קודמת של ערכאה נמוכה יותר. ובסך הכל מדובר בביצוע רכישה חוקית, בכסף מלא, שביצעה עמותת "עטרת כוהנים" לפני 15 שנים.

אבל האידיאולוגיה של "הארץ" היא שלא חייבים לקיים את החלטות בג"ץ. כלומר חייבים לקבל את פסיקות בג"ץ, אם הן "נכונות". כלומר, אם השופטים עובדים אצל שוקן. אם ההחלטות "לא נכונות", לא צריך לקיים אותן.

אבל ממי שזאת האידיאולוגיה שלו, ניתן היה לצפות לאיזושהי הגינות עיתונאית. ניתן היה לצפות לכותרת: "נא לפנות את החדר בשעה שקבע בית המשפט העליון". כותרת כזאת, דומני, נשמעת קצת אחרת מ"נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים". והיא תהיה הרבה יותר מדויקת.

אבל אם אפשר להסית ולהשניא, "הארץ" לא יחמיץ את ההזדמנות.

* רב המרצחים – לאחר הטבח הנורא שערך המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, בו רצח בירי מהגב בשעת תפילה 29 אנשים וילדים שכל פשעם הוא היותם בני הדת המוסלמית ופצע מאות, הוציא יצחק גינזבורג ספר בשם "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני שלו.

כשנודע דבר רצח רבין, גינזבורג ותלמידיו יצאו במחולות וריקודים.

שנים אחדות לאחר מכן, חתם גינזבורג על "הסכמה" רבנית לספר תועבה משוקץ של תלמידיו המובהקים יצחק שפירא ויוסף אליצור "תורת המלך", שעל פיו מותר (על פי עיוות ההלכה) לרצוח גויים ("שאינם בשלום אתנו").

הוא הקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בקבר יוסף ואח"כ ביצהר, שהיא חממה לפשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" ולסרבנות בצה"ל – ישיבה שרבים מתלמידיה הורחקו בצווים מנהליים מיו"ש והיא עצמה קיבלה צו סגירה וצו הריסה.

לאחר עקירת יישובי גוש קטיף הוא הכריז על גט כריתות מן הציונות ומדינת ישראל.

בערב שבת, מודעה שהשתרעה על פני עמוד שלם ב"מקור ראשון", בישרה על פרס תורני חשוב שהאיש מקבל. ביררתי קצת, ונאמר לי שהפרס אינו כל כך חשוב כפי שמצטייר, אפילו די אזוטרי, ובכל זאת, חתומים על המודעה כמה מן הדמויות המרכזיות בציונות הדתית.

עובדה זו היא חרפה. איש כזה, התומך במחבלים ורוצחים, רבם של המרצחים, ובקיצור – רב המרצחים, ראוי לנידוי; ראוי להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* דילמת הרייטינג – לפני ימים אחדים צפיתי בסרט התעודי "אישה פשוטה", על המשוררת זלדה, בסדרת "העברים" בקצרין.

כמו כל סרטי הסדרה, הסרט מצוין, ערוך היטב, מיטיב להנגיש את דמותה של זלדה לצופים.

הייתי 20% מהקהל. לאחר מכן נערכה שיחה עם יוצר הסרט והסדרה, יאיר קדר. הוא סיפר שזאת עליה תלולה במספר המשתתפים, כיוון ששבועיים קודם לכן, בסרט על מרים ילן שטקליס (שבו צפיתי לא מכבר בטלוויזיה) הקהל מנה שני אנשים.

צר לי שהאיכות הזאת אינה מושכת קהל. אך כמנהל מתנ"ס לשעבר, שמכיר את דילמת האיכות מול הרייטינג, אני גאה במתנ"ס קצרין שאינו מוותר ומביא תרבות איכותית, גם כשאינה פופולרית. כל הכבוד!

אך האתגר הוא למצוא את הדרך למשוך קהל, ובפרט קהל צעיר, לתרבות הזאת.

* זכות גדולה – אני מעורב מאוד בעשיה הגולנית, חבר או יו"ר בפורומים רבים במגוון תחומים. אולם השבוע הוזמנתי להצטרף לפורום שגורם לי להתרגשות מיוחדת – ועדת ההיגוי של הקמת היישוב החדש בגולן. (כן, אני יודע שיש לו שם. אך, בלשון המעטה, איני מתחבר לשם. לעומת זאת אני מתחבר מאוד, בכל ישותי, להקמת יישוב חדש בגולן. לכן, אני משתמש בהגדרה הזו).

זו זכות גדולה והתרגשות גדולה להיות שותף ליצירה התיישבותית חדשה בגולן, מראשיתה.

* לגמרי במקרה – מה המחיר של הביוגרפיה החדשה של מאיר הר ציון? 101 ₪.
מעניין בכמה יימכר ספר על יחידה 8200.

* ביד הלשון

ערבב את הטיח – בראיון לגל"צ אמר יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון – ג'ומס, שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו.

את הביטוי "מערבבי הטיח" אמר גו'מס בהשראת שיר של אהוד בנאי משנות ה-80, מתוך תקליטו "אהוד בנאי והפליטים" – "ערבב את הטיח". השיר מספר על יומו של ערבי מעזה העובד בבניין בישראל. בנאי כותב בשירו "מי יבנה יבנה בית" והתשובה היא… אחמד. הפזמון החוזר הוא: "ערבב את הטיח, אחמד, ערבב את הטיח".

* "חדשות בן עזר"