* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.
זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.
סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.
בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.
כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השוני.
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני.
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח.
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח.
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור.
כשיורדת עלי החשיכה
עליך זורח אור.
מה שבשבילך חלום
לי זו האימה.
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה…
איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.
אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.
אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע,
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע.
ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.
שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.
אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.
יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.
* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.
את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.
ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.
החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".
לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.
* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.
יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.
כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.
ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.
אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.
* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.
תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.
בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.
עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.
* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".
אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.
המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.
ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".
הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.
ליברמן הוא תואם יריב לוין.
* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.
אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.
לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.
הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.
* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.
הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.
התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.
בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.
* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.
* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.
* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.
אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.
אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.
אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.
אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".
* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".
וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.
אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.
* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".
כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.
אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.
לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.
נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.
אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.
* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.
דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.
* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.
* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.
* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.
* ביד הלשון
עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.
עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.
שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:
אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.
יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.
דבורה אפשטיין, ילידת 1929 מאורוגוואי.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 