אני רואה לך בעיניים / אתי אנקרי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 27.3.18
את השיר שאשמיע היום אני יכול לשמוע ברדיו, בתקליט, ביוטיוב. אבל לא בהופעה חיה. למה? בשל הדרת גברים.
זכיתי להיות בהופעות רבות של אתי אנקרי, בגלגולה כחילונית ובגלגולה כדתיה.
הפעם האחרונה הייתה לפני כ-8 שנים, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. היה עליי להחליט היכן היא תופיע. היא כבר הייתה דתיה ופופולרית מאוד בקרב הציבור הדתי, ולכן אך טבעי שההופעה תהיה בשלוחה הדתית של המתנ"ס, ביישוב חספין. אלא שבשלוחת חספין לא מקובל שתהיה הופעה של זמרת, אלא אם זו הופעה לנשים בלבד.
ולכן המופע היה בשלוחה הדרומית של המתנ"ס, ביישוב בני יהודה. המופע התקיים באולם הספורט. כל הכרטיסים נמכרו מראש ובנוסף לטריבונה שהייתה מלאה, הוספנו עוד שורות רבות של כסאות על הפרקט.
הרוב המוחלט של הקהל היה דתי. כולל גברים דתיים רבים. הדבר שימח אותי מאוד. אני מכבד מאוד את הדתיים, אבל איני מכבד ולא כיבדתי מעולם את השטות הזאת של "קול באישה ערווה". ולכן, שמחתי מאוד לראות כל כך הרבה גברים דתיים, חובשי כיפות, באים לשמוע קול באישה. התחושה שלי הייתה שקול באישה – קדוּשה. כי באמת, הייתה תחושה של קדושה בהופעה הזאת.
בראיונות שהיא נתנה באותה תקופה, אתי אנקרי נשאלה על סוגיית ההופעה בפני גברים, והיא נהגה לומר שהיא עוד לא הגיעה לרמה הזאת, של הימנעות מהופעה בפני גברים. התשובה הזו ציערה אותו צער כפול. ראשית, על עצם התפיסה המעוותת כאילו בהדרת גברים משירת נשים יש איזו רמה רוחנית גבוהה. ושנית, כי היה ברור שלכך היא מכוונת, וזו רק שאלה של זמן.
לכן, לא הופתעתי כאשר היא הכריזה שמעתה היא מופיעה אך ורק בפני נשים. לא הופתעתי, אך בהחלט התאכזבתי.
כאשר אני משמיע שיר של אתי אנקרי ברדיו, אני עושה שרות לגברים המודרים, שאינם יכולים ליהנות ממנה בהופעה.
השיר שאשמיע הוא השיר שבו נחשפתי לזמרת הנפלאה הזאת, והתאהבתי מיד. היה זה בתכנית אירוח בערב שבת בערוץ היחיד, איני זוכר אם הייתה זו תכנית בהנחיית רבקה מיכאלי, מני פאר או דודו טופז. זה היה כמדומני ב-1989. המנחה הזמין זמרת צעירה ובלתי מוכרת, שעד אז לא שמעתי את שמה, והיא שרה שני שירים – "אני רואה לך בעיניים" ו"לך תתרגל אתה". שני שירים מקסימים, בביצוע נפלא של זמרת נפלאה, יפהפיה, עם מימיקה של שחקנית, שכתבה והלחינה את השירים כמו את מרבית שיריה. בקיצור – כישרון בלתי נדלה.
"אני רואה לך בעיניים" הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון, בהפקתו של אלון אולארצ'יק. שירים נוספים באותו תקליט, מלבד השניים שהזכרתי, הם "לוליטה", "עד מתי", "געגוע" ועוד.
התקליט היה הצלחה היסטרית, הוא הגיע למעמד אלבום פלטינה כפול, מכר למעלה מ-60,000 עותקים וזיכה את הזמרת החדשה בתואר זמרת השנה.
זהו שיר מקסים – מילותיו ולחנו, והעיבוד של אולארצ'יק.
הכותבת מאוהבת בגבר, אבל מה שהיא רואה לו בעיניים, מעורר בה אותות אזהרה. היא רואה שהוא אוהב אותה, והוא מקנה לה ביטחון, הוא יעטוף אותה בבית וחום, אבל הוא יסגור אותה. הוא יבנה לה קירות, הוא יתקין מנורות, כי הוא באמת אוהב אותה, והוא רוצה שיהיה לה אור, הוא יאהב אותה כמו שאיש לא יכול.
הוא יסלח לה והוא ירשה לה. מה הוא ירשה לה? לשוטט. אבל בין קירות. כלומר לא יהיה לה חופש, אלא לכל היותר אוטונומיה בתוך קירות הבית שהוא יבנה לה. הקירות הללו אמנם מעניקים לה ביטחון וחום, אבל שוללים ממנה את החירות.
היא רואה בעיניים שלו שהוא יעניק לה בית וחום. אבל היא רואה את הכל. היא רואה גם את הרע, היא אינה רוצה להישאב לאהבה הזאת, שעלולה להיות חונקת. ומשפט המפתח של השיר – "רק אותי לא רואה בתוך הכחול". באין לה חירות, היא נמחקת, היא אינה קיימת. עם כל הביטחון והנוחות, היא תאבד את הזהות.
היא בוחרת בחֵרות. "טוב לי מחוץ לקירות", היא מצהירה. היא יודעת שהיא תתגעגע לבית. אבל "טוב לי מחוץ לקירות, להתגעגע לבית". היא מעדיפה להתגעגע לאזור הנוחות של הבית החם בין הקירות, כאשר היא חופשיה, מאשר להתגעגע לחופש, כאשר לא תהיה לה בחירה, כי היא תהיה כבולה בתוך הקירות.
היא רוצה אהבה, אבל היא יודעת שאהבה חונקת, חוסמת, היא כלא. היא תחפש אהבה אחרת.
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול
רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל –
היית סוגר אותי,
אם היית יכול
היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור
רואה לך בעיניים,
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול
הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמיים
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל –
רק אותי לא רואה בתוך הכחול
הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית.
הבלוג של אורי הייטנר 