פינתי השבועית ברדיו: אני רואה לך בעיניים

אני רואה לך בעיניים / אתי אנקרי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 27.3.18

את השיר שאשמיע היום אני יכול לשמוע ברדיו, בתקליט, ביוטיוב. אבל לא בהופעה חיה. למה? בשל הדרת גברים.

זכיתי להיות בהופעות רבות של אתי אנקרי, בגלגולה כחילונית ובגלגולה כדתיה.

הפעם האחרונה הייתה לפני כ-8 שנים, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. היה עליי להחליט היכן היא תופיע. היא כבר הייתה דתיה ופופולרית מאוד בקרב הציבור הדתי, ולכן אך טבעי שההופעה תהיה בשלוחה הדתית של המתנ"ס, ביישוב חספין. אלא שבשלוחת חספין לא מקובל שתהיה הופעה של זמרת, אלא אם זו הופעה לנשים בלבד.

ולכן המופע היה בשלוחה הדרומית של המתנ"ס, ביישוב בני יהודה. המופע התקיים באולם הספורט. כל הכרטיסים נמכרו מראש ובנוסף לטריבונה שהייתה מלאה, הוספנו עוד שורות רבות של כסאות על הפרקט.

הרוב המוחלט של הקהל היה דתי. כולל גברים דתיים רבים. הדבר שימח אותי מאוד. אני מכבד מאוד את הדתיים, אבל איני מכבד ולא כיבדתי מעולם את השטות הזאת של "קול באישה ערווה". ולכן, שמחתי מאוד לראות כל כך הרבה גברים דתיים, חובשי כיפות, באים לשמוע קול באישה. התחושה שלי הייתה שקול באישה – קדוּשה. כי באמת, הייתה תחושה של קדושה בהופעה הזאת.

בראיונות שהיא נתנה באותה תקופה, אתי אנקרי נשאלה על סוגיית ההופעה בפני גברים, והיא נהגה לומר שהיא עוד לא הגיעה לרמה הזאת, של הימנעות מהופעה בפני גברים. התשובה הזו ציערה אותו צער כפול. ראשית, על עצם התפיסה המעוותת כאילו בהדרת גברים משירת נשים יש איזו רמה רוחנית גבוהה. ושנית, כי היה ברור שלכך היא מכוונת, וזו רק שאלה של זמן.

לכן, לא הופתעתי כאשר היא הכריזה שמעתה היא מופיעה אך ורק בפני נשים. לא הופתעתי, אך בהחלט התאכזבתי.

כאשר אני משמיע שיר של אתי אנקרי ברדיו, אני עושה שרות לגברים המודרים, שאינם יכולים ליהנות ממנה בהופעה.

השיר שאשמיע הוא השיר שבו נחשפתי לזמרת הנפלאה הזאת, והתאהבתי מיד. היה זה בתכנית אירוח בערב שבת בערוץ היחיד, איני זוכר אם הייתה זו תכנית בהנחיית רבקה מיכאלי, מני פאר או דודו טופז. זה היה כמדומני ב-1989. המנחה הזמין זמרת צעירה ובלתי מוכרת, שעד אז לא שמעתי את שמה, והיא שרה שני שירים – "אני רואה לך בעיניים" ו"לך תתרגל אתה". שני שירים מקסימים, בביצוע נפלא של זמרת נפלאה, יפהפיה, עם מימיקה של שחקנית, שכתבה והלחינה את השירים כמו את מרבית שיריה. בקיצור – כישרון בלתי נדלה.

"אני רואה לך בעיניים" הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון, בהפקתו של אלון אולארצ'יק. שירים נוספים באותו תקליט, מלבד השניים שהזכרתי, הם "לוליטה", "עד מתי", "געגוע" ועוד.

התקליט היה הצלחה היסטרית, הוא הגיע למעמד אלבום פלטינה כפול, מכר למעלה מ-60,000 עותקים וזיכה את הזמרת החדשה בתואר זמרת השנה.

זהו שיר מקסים – מילותיו ולחנו, והעיבוד של אולארצ'יק.

הכותבת מאוהבת בגבר, אבל מה שהיא רואה לו בעיניים, מעורר בה אותות אזהרה. היא רואה שהוא אוהב אותה, והוא מקנה לה ביטחון, הוא יעטוף אותה בבית וחום, אבל הוא יסגור אותה. הוא יבנה לה קירות, הוא יתקין מנורות, כי הוא באמת אוהב אותה, והוא רוצה שיהיה לה אור, הוא יאהב אותה כמו שאיש לא יכול.

הוא יסלח לה והוא ירשה לה. מה הוא ירשה לה? לשוטט. אבל בין קירות. כלומר לא יהיה לה חופש, אלא לכל היותר אוטונומיה בתוך קירות הבית שהוא יבנה לה. הקירות הללו אמנם מעניקים לה ביטחון וחום, אבל שוללים ממנה את החירות.

היא רואה בעיניים שלו שהוא יעניק לה בית וחום. אבל היא רואה את הכל. היא רואה גם את הרע, היא אינה רוצה להישאב לאהבה הזאת, שעלולה להיות חונקת. ומשפט המפתח של השיר – "רק אותי לא רואה בתוך הכחול". באין לה חירות, היא נמחקת, היא אינה קיימת. עם כל הביטחון והנוחות, היא תאבד את הזהות.

היא בוחרת בחֵרות. "טוב לי מחוץ לקירות", היא מצהירה. היא יודעת שהיא תתגעגע לבית. אבל "טוב לי מחוץ לקירות, להתגעגע לבית". היא מעדיפה להתגעגע לאזור הנוחות של הבית החם בין הקירות, כאשר היא חופשיה, מאשר להתגעגע לחופש, כאשר לא תהיה לה בחירה, כי היא תהיה כבולה בתוך הקירות.

היא רוצה אהבה, אבל היא יודעת שאהבה חונקת, חוסמת, היא כלא. היא תחפש אהבה אחרת.

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול

רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל –
היית סוגר אותי,
אם היית יכול

היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור

רואה לך בעיניים,
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמיים

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל –
רק אותי לא רואה בתוך הכחול

הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית.

 

פינתי השבועית ברדיו: פנקס הקטן

פנקס הקטן / ששי קשת
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 27.11.17

השיר שלו נאזין היום הוא בלדה על אהבה חולנית. אהבה חולנית מצד האישה ומצד הגבר. אם יש משהו חינוכי בשיר הזה, הוא היותו מופת שלילי – אהבה חולנית כזאת היא אהבה שלילית, ובעצם אינה אהבה. זהו סיפור קשה של ניצול. הבלדה היא "פנקס הקטן".

מקור השיר הוא סיפור בשם "Little Pinks" שכתב דיימון ראניון, עיתונאי וסופר אמריקאי, יליד 1880 שכתב ופעל במחצית הראשונה של המאה ה-20. ראניון כתב סיפורים קצרים המתארים את ברודווי בתקופת היובש, התקופה שבה החוק אסר על מכירת אלכוהול, אך הביא לעליית המאפיה שהפעילה את תעשיית האלכוהול כפי שהיום הפשע מפעיל את עולם הסמים. סיפוריו של ראניון מתארים את עולמם של המהמרים, הגנבים, השחקנים והגנגסטרים המקומיים. סיפוריו היו מתובלים בסלנג מקומי ניו יורקי. שניים מסיפוריו של ראניון עובדו ב-1950, ארבע שנים אחרי מותו, למחזמר המצליח "ברנשים וחתיכות".

בשנות הארבעים תורגמו רבים מסיפוריו של ראניון לעברית, בידי הסופר והמתרגם אליעזר כרמי. כרמי הצליח להעביר לעברית את סגנונו המיוחד של ראניון, בכך שאף הוא תיבל את הסיפורים בסלנג, ואף תרגם לעברית את עגת העולם התחתון הניו יורקי, כמו המילה "משכנע" לאקדח, "עגבניה" לאישה יפה, "יבואן" למבריח משקאות, ושני ביטויים שנמצאים בשיר "פנקס הקטן" – "לקקן" לפה ו"סמרטעיתון" לעיתון.

ב-1970 הועלה בישראל המחזמר "עיר הגברים" המבוסס על סיפוריו של ראניון. הלהיט הגדול במחזמר, הוא העיבוד השירי לסיפור, ששמו בעברית הוא "פנקס קטינא" – הבלדה שכתב דן אלמגור והלחין מתי כספי, "פנקס הקטן", בביצועו של ששי קשת, שהשבוע מלאו לו 70, וזה השיר המזוהה עמו יותר מכל. שלמה גרוניך ניגן על הפסנתר את היצירה של מתי כספי, וכך החלה החברות ביניהם שהובילה לשיתוף הפעולה ביניהם במופע המיתולוגי "מאחורי הצלילים". ששי קשת שר, ואת תפקידה של "הוד מעלתה" מגלמת העיתונאית אבירמה גולן, בקול מתכתי קשוח ומזרה אימה.

גיבור הבלדה הוא נער מעלית בשם פנקס, שהתאהב נואשות ברקדנית יפהפיה. אהבתו אליה נמשכה גם אחרי שהפכה נכה לאחר שהוכתה נמרצות בידי ספסר הימורים ששמו ג'ק.

פינקס עזב הכל והיה למשרת של הרקדנית, שאותה הוא כינה "הוד מעלתה". אבל היא לא העיפה בו מבט, המרשעת. אבל לו, לסמרטוט, לא היה אכפת. את כל חסכונותיו הוא רוקן, כדי לשרת אותה. הוא דאג לכל מחסורה, וציית לכל דרישותיה הקפריזיות. והיא? לא העיפה בו מבט. והוא? לו זה לא היה אכפת. וכאשר היא כבר הזדקנה, היא ציוותה עליו לדחוף את כיסא הגלגלים שלה לאורך 1,300 מילין, אל הדרום החם. ובהגיעם לשפת הים, היא הורידה אותו על ברכיו, הודיעה לו שהיא אוהבת אותו והורתה לו לנשק אותה. הם התנשקו ברוך, ואז הוד מעלתה נפחה את נשמתה. רק אז, לאחר מותה, התפנה פנקס למשימה הבאה – נקם. הוא רצח את האיש שפגע בהוד מעלתה. במשפט הוא לא הסביר את המניע לרצח, וכשהושיבו אותו על הכיסא החשמלי הוא חייך, כי נזכר ברגע המאושר של חייו, בתכלית חייו – הנשיקה עם הוד מעלתה.

קוראים לזה אהבה?! אל תנסו את זה בבית.

ולששי קשת בן השבעים, אחד הזמרים המשובחים בישראל, בעל הקול הנפלא שאותו נשמע מיד – מזל טוב!

פנקס הקטן היה רק נער מעלית
כחוש כמו כעך
פנקס הקטן אהב את הוד מעלתה
אהב אותה כל כך.

הוד מעלתה היתה בעצם רקדנית
יפה מאין כמותה
הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם
יש פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
עליה הוא חלם תמיד
בין הקומות במעלית
כי היא כל כך יפה היתה
הוד מעלתה…

יום אחד הופיע ג'ק
ספסר ההימורים
ברנש די מסוכן
וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה
ישר בלקקן…

הוד מעלתה התגלגלה במדרגות
למטה עד סופן
מיהו הראשון אשר ניגש לעזרתה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
הוא לא ידע על מה הוכתה
אך הוא מיהר לעזרתה
כי בעיניו תמיד הייתה הוד מעלתה.

הרופא הביט בה וקבע
זה אבוד
אין מה לעשות
כי עם חוט שדרה כזה
היא לא תוכל לזוז
גם לא לעמוד.

כל האזרחים אותה השאירו לבד
טוב למי יש זמן
מיהו היחיד אשר נשאר שם על ידה
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
אך לו זה לא היה אכפת
ולחדרו, חדרו הצר
הוא בזהירות אותה גרר
כי בשבילו היא עוד היתה הוד מעלתה.

פנקס הקטן שירת שנים במסירות
את הוד מעלתה
כל חסכונותיו אזלו נזלו במהירות
לא נותרה פרוטה
כל אשר ציוותה עליו
צמיד או עגילים
הוא מיד נתן
וברחוב דחף הוא את כיסא הגלגלים
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
גם לא מילה טובה אחת
כבר בראשה זרקה שיבה
וכבר כולה ממש חורבה
אך בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

יום אחד הודיעה:
"קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם"
– "ארוכה הדרך ואין כסף למסע"
– "דחף אותי לשם!"
הוא דחף ברגל את כיסא הגלגלים
אפילו לא רטן
הוא דחף ברגל אלף שלוש מאות מילין
זה פנקס הקטן.

היא לא העיפה בו מבט
והוא ימים רבים צעד
ועם כיסא הגלגלים
מכפר לכפר ללא מילים
כי בשבילו היא עוד היתה
הוד מעלתה.

כשהגיעו ועצרו ממש לחוף הים
היא אמרה פתאום:
"רד על שתי ברכיך
רד נא פנקס הקטן
כי הגיע יום.
מהיום אביר תהיה להוד מעלתה.
כי כבר בא הזמן
אהבתיך,
בוא נשקני נא –
בוא, פנקס הקטן".

והוא נשק רכות רכות
לשתי שפתיה הסדוקות
והוא מחה את הדמעות
מלחייה הצמוקות
וכך נפחה את נשמתה
הוד מעלתה…

למחרת היום כתבו פתאום
בסמרטעיתון משהו מוזר
פנקס הקטן נכנס לפתע למלון
והיכה תייר
את גבו שבר הוא במכות במוט ברזל
כמוכה שטן.

וכולם אמרו מה זה קרה לעזאזל
לפנקס הקטן
אבל הוא לא השפיל מבט
גם כשהגיע למשפט
ולא גילה כי התייר
היה פשוט אותו ספסר אשר הפיל בחבטה
את הוד מעלתה.

וכשעלה בצעד קל
על הכיסא המחושמל
עלה שקט ומחייך
ולא הסביר על מה ואיך
כי הוא נזכר בנשיקתה של הוד מעלתה.