צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"