צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן". מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אמי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האוניה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפיה הזאת הייתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. אבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם". והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האויב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון".

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת… היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא הייתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל הייתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהייתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תדחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה".

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שדרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שחרר את אחיזתו ממשרד הבריאות ושחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות הייתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם העדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעיה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה". יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו". הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעליה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":
געגועיי לגעגועים
הופכים ימי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון

להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו".

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.10.19

* הכדור בידי גנץ – לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, עבר הכדור לידי בני גנץ. אני מאחל לו מכל לבי להצליח במשימה, אך הסיכויים לכך אינם גבוהים במיוחד. מדוע? כיוון שהממשלה היחידה שגנץ יכול להקים היא הממשלה היחידה שנתניהו יכול להקים, ואם הממשלה הזאת לא קמה כשהמנדט היה בידי נתניהו, יהיה קשה להקים אותה גם כשהמנדט בידי גנץ.

אף על פי כן, אני מייחל לכך שבחירות מיותרות ובזבזניות, שתמשכנה את שיתוק המדינה ותעמקנה את הקרע, והן עלולות להסתיים באותה תוצאה, לא תתקיימנה. לכן, אני מקווה שבכל זאת תקום הממשלה היחידה האפשרית – ממשלת אחדות לאומית רוטציונית.

על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ, אבל הפעם מו"מ אמתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות, תוכל להצטרף לקואליציה.

הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, היא שגנץ יהיה הראשון ונתניהו יתפנה לטפל בענייניו המשפטיים. אבל במו"מ ללא תנאים מוקדמים, אין להציג זאת כתנאי מוקדם. אין לשלול מראש את מתווה ריבלין, על אף היותו עקמומי ובעייתי ביותר מבחינה חוקתית וביצועית. במקרה כזה, כמובן שעל כחול לבן לעמוד על הסכם ברור – שהנבצרות היא מיום הגשת כתבי האישום, שנתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום והגדרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים על מהות הנבצרות; בקיצור, ההסכם צריך להבטיח שאי אפשר יהיה לפרש אותו בדרכים מתחכמות ועקלקלות.

אל לגנץ לנסות להקים ממשלה צרה. אין לכך סיכוי בלי תמיכה של הרשימה המשותפת, ואפילו מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יהיה מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן, שבחרו מפלגה שלא בכדי שמה הוא כצבעי דגל הלאום. אין מקום למו"מ קואליציוני בין מפלגה ציונית לבין רשימה אנטי ציונית. אם ייעשה ניסיון להקים קואליציה כזאת, הוא יכשל, הקואליציה לא תקום, וכחול לבן תלך לבחירות עם כתם של המו"מ עם רשימה כזו.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

יש לעשות מאמץ, אם כי לא בכל מחיר, להקמת ממשלת אחדות לאומית.

בהצלחה לבני גנץ!

* אירועי יצהר – מי שמרים יד על חיילי צה"ל ומיידה בהם אבנים הוא בוגד. בוגד בעם ישראל, במדינת ישראל ובארץ ישראל.

כל מי שמיידה אבן על חיילי צה"ל הוא מחבל, אך יהודי שעושה זאת הוא גם בוגד במולדת.

* צביעות – גם "הארץ" מגנים את יידוי האבנים על חיילי צה"ל ביצהר. אבל מהגינוי שלהם איני מתרשם, כי הם תומכים במעשים דומים בהפגנות בבילעין וכו'. כך שהגינוי שלהם הוא גינוי צבוע.

* בין שמגר לברק – על פי הנראטיב המקובל, הן על אוהדי האקטיביזם השיפוטי והן על שולליו, נחשב אהרון ברק לאבי האקטיביזם, ששינה את דרכם של קודמיו. כיוון שקודמו היה שמגר, רבים רואים בו את אחרון הנשיאים "השמרנים". ולא היא. אבי האקטיביזם השיפוטי היה דווקא שמגר. ברק היה ממשיך דרכו. ההבדל בין שמגר לברק לא היה מהותי, אלא כמותי (או בשפתו של ברק – מידתי) וסגנוני. לא היה זה הבדל בין שמרן לאקטיביסט, אלא בין אקטיביסט מתון לאקטיביסט קיצוני. לא הייתה ביניהם מחלוקת על כך שסמכותה של הרשות השופטת להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה. הפער ביניהם היה בשאלה עד כמה צריכה הרשות השופטת לממש זכות וסמכות זאת. אולי גדול מכך הוא הפער בסגנון, ואין להמעיט בחשיבות הסגנון, כמעצב תודעה. שמגר לא דיבר כברק על "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ולא טען ש"גם החלטה של מפקד זוטר אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית". הסגנון הזה של ברק, שקנה לו מעריצים רבים, קנה לו גם יריבים מובהקים, שהיו ליריבי בית המשפט. עובדה זו פגעה במעמדו הציבורי של בית המשפט ובאמון הציבור בו, ובכך החלישה אותו מאוד, והקלה על מסע ההסתה והשטנה נגדו כיום.

הן שמגר והן ברק היו שופטים הנאמנים לאידיאולוגיה הציונית, שניהם ביטחוניסטים ושניהם דוגלים בזכויות האדם ובחופש הביטוי. את ההבדל ביניהם במידתיות, ניתן לראות בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1992. שמגר עמד בראש המצדדים בגירוש וברק בראש המתנגדים. הרוב תמך בעמדתו של שמגר. ברק הוא שנתן את צו הביניים שעצר את הגירוש. סביר להניח שגם שמגר היה פוסק כך, ולא מאפשר גירוש ללא דיון בבג"ץ. אך שמגר הוא שפסק שהדיון יפתח ב-5:00 בבוקר, כדי לאפשר החלטה מהירה. בדיון, שמגר צידד בגירוש ובמתן אפשרות לכל מחבל לערער בפני בית המשפט לאחר הגירוש, בניגוד לברק שתמך בדחיית הגירוש עד שכל המגורשים יוכלו לערער. ובדיון הסופי, כעבור חודש, שמגר עמד בראש הרוב שקבע שהגירוש חוקי וברק בראש המיעוט שקבע שאינו חוקי. אולם שמגר הוביל לפשרה, שבה מיתן את הניסוחים בעד הגירוש וברק לא הציג עמדת מיעוט.

עם זאת, יש לזכור שדווקא שמגר הוא האחראי להחלטות שבעטיין מותקפת המערכת המשפטית, והן נחשבות למורשת ברק. הוא האיש שהחליט על זכות העמידה הגורפת בבית המשפט העליון. הוא האיש שקיבע את מעמדו של היועמ"ש כפוסק בענייני חוק, שהממשלה מחויבת לקבל את פסיקתו. הוא היה נשיא בית המשפט העליון בעת קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, והיה שותף מלא לניסוחיהם. אגב, ראוי לזכור שאת החקיקה הזאת הובילה ממשלת הליכוד בראשות שמיר, בהובלת שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט מטעם הליכוד אוריאל לין. הוא עמד בראש ההרכב שקבע את התקדים של פסילת חוק הכנסת הסותר את חוקי היסוד הללו (פס"ד בנק המזרחי). בנושא זה, שמגר וברק היו באותו צד, בניגוד לשופטים אחרים ובראשם מישאל חשין, שהתנגדו להתערבות בית המשפט ולפסילת החוק. שמגר הוא שעמד בראש ההרכב שכפה על ראש הממשלה רבין להעביר מתפקידם את השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי, לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. הלכת דרעי-פנחסי תקפה עד היום, כפי שנוכחנו רק לאחרונה עם התפטרותו של חיים כץ מן הממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

ועוד הערה. גם קו ההפרדה בין שמגר לקודמיו בנושא האקטיביזם אינו חד משמעי. מי שעמד בראש ההרכב שחייב את ממשלת בגין להעביר ממקומו את היישוב אלון מורה, כיוון שקם על קרקע פלשתינאית פרטית, היה קודמו של שמגר, משה לנדוי, שבהשקפותיו המדיניות היה איש ארץ ישראל השלמה מובהק ומתנגד לאקטיביזם השיפוטי. פסק דין בנק המזרחי אמנם היה הראשון שפסל חוק של הכנסת בהקשר של שני חוקי היסוד שהזכרתי, אך קדמו לו פסיקות שפסלו חוקים. לדוגמה, ב-1969 התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

שמגר וברק הם שני ענקי משפט שתרמו תרומה אדירה לעיצוב המשפט הישראלי, אך שניהם גם פגעו במעמד בית המשפט ובאיזונים והבלמים בין הרשויות באקטיביזם השיפוטי. אולם ההבדל בין השניים במזג, בסגנון ובמידתיות, הוא הבדל משמעותי, ולכן תרומתו החיובית של שמגר הייתה גדולה משל ברק ותרומתו השלילית של ברק הייתה גדולה משל שמגר. היום ראוי לעצב מחדש את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, בשיח משותף, מכבד ומכובד.

* אמת משפטית ואמת עובדתית – "לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית". משפט זה שאמר מאיר שמגר, מעיד על ענווה של שופט שגזר גורלות. הוא לא ברח מאחריות והחליט החלטות, אך הוא מודע לכך שאינו אדם-על ואינו חף משגיאות. שמגר אמר את הדברים בעיקר בנוגע לפסק הדין שאותו הוא מגדיר כקשה ביותר שפסק, שרדף אותו עד יומו האחרון – זיכויו של ג'ון דמיאניוק. הוא דיבר על הספקות הרודפים אותו, אך בין השורות אני מבין שהוא כמעט משוכנע שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום, ואף על פי כן, זיכה אותו מחמת הספק. בעיניי, פסק הדין הזה הוא פסק דין של כבוד לבית המשפט. יש בו הבנה במשמעות העמוקה של אי הפיכותו של גזר דין מוות. וכאשר ההגנה הצליחה לערער את הוודאות באשר לזהותו של הנדון למוות, העדיפו השופטים, למרות שהאמינו שהוא האיש, לזכות אותו מחמת הספק, מאשר להוציאו להורג למרות הספק.

* פשקווילים נגד שמגר – מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, זרמו הודעות אבל והספד על מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומעמודי התווך של מדינת החוק הישראלית. ניכרים דברי אמת, ודומני שלא היו אלו רק מחוות נימוסיות של "אחרי מות קדושים אמור".

שני חריגים היו, שניהם בעיתון "הארץ"; שני פשקווילים, אחד של אריאנה מלמד – "פרידה מאבי הכיבוש" והשני של גדעון לוי "אבי אבות השטחים המוחזקים". פשקוויל המערכת ברובו משבח את המנוח, אך אינו מחמיץ פסקת גינוי על תרומתו של שמגר ל"כיבוש". גדעון לוי אמנם מגדיר אותו גאון, אך מבהיר: "גאוניותו האמתית הייתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה שלו ושל בית המשפט". אך את התדמית הזאת הוא מגדיר כ"תרמית גדולה".

52 שנה השמאל הרדיקלי מנסה לסכל באמצעות בית המשפט העליון את מדיניותן של ממשלות ישראל; לסכל באמצעות בית המשפט את מדיניות ההתיישבות של ישראל ולחייב באמצעות בית המשפט את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון ומהגולן. אך שוב ושוב מוכיח את עצמו בית המשפט כרשות דמוקרטית, המכבדת את ההכרעות הדמוקרטיות של העם ואת המדיניות של הממשלות הנבחרות, ולא הופכת את עצמה כלי משחק בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. נכון, מערכת המשפט מקפידה על כך שהמדיניות תעשה על פי חוק, פוסלת נקודתית פעילות שאינה חוקית. זה תפקידה. ונכון, היא שעיצבה את המעטפת החוקית למדיניות של הממשלות הנבחרות, וגם זה תפקידה. תפקידה אינו לעשות פוטש כדי לקדם את הסיסמאות החלולות של גדעון לוי ואריאנה מלמד.

אגב, אין זה נכון שבית המשפט העליון הכשיר את מדיניות "אקיבוש". הוא לא קבע עמדה בעדה ולא נגדה, כי אין זה תפקידו ואין זה מעניינו. הוא אינו קובע את המדיניות, אך גם אינו מגדיר מדיניות חוקית כבלתי-חוקית, רק כי גאון המשפט גדעון לוי רוצה בכך. אגב, רוגל אלפר טרם פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגד שמגר ז"ל. המשך יבוא.

* היכן נקברים נשיאי בית המשפט? – מאיר שמגר לא יקבר בחלקת גדולי האומה. למה? כי נשיאי בית המשפט העליון אינם נטמנים בחלקה זו. זה החוק. יש לתקן את החוק. כפי שראשי הרשות המבצעת וראשי הרשות המחוקקת נקברים בחלקה, כך יש לנהוג גם בראשי הרשות השופטת. זו אמירה חשובה במיוחד היום, כאשר יש ערעור על עצם היות הרשות השופטת רשות שלטונית, ויש המתייחסים אליה כאל "פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר ומי שמם…" וכו' וכו'.

ב-ynet התפרסמה כתבה בנושא, ונאמר בה שעל פי החוק נקברים בחלקת גדולי האומה נשיאי המדינה, ראשי הממשלה ויו"רי הכנסת ובנות/בני זוגם. יש להוסיף על כך, שגם ראשי ההסתדרות הציונית (שהם גם יו"רי הסוכנות) נקברים בחלקה. אני מתפלץ מעצם המחשבה שאברום בורג האנטי ציוני, שלמרבה החרפה ישב על כסאו של הרצל, יוגדר כאחד מגדולי האומה וייטמן בחלקה (מגיעים לו שם שני קברים, גם כיו"ר הכנסת). גם המחשבה על האנס הסדרתי משה קצב כאחד מגדולי האומה מעוררת בי קבס.

בכתבה ב-ynet צוין שהנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן צבי, וראשי הממשלה בן גוריון, שרת ובגין, לא נקברו, לבקשתם, בחלקת גדולי האומה. יש להוסיף עליהם גם את הנשיא עזר ויצמן, שנטמן, לבקשתו, בבית העלמין באור עקיבא, השכנה לקיסריה, מקום מגוריו, ואריק שרון, שנקבר לבקשתו, בגבעת הכלניות הסמוכה לחוות שקמים; החווה שהקים וחי בה.

* הארון והקדיש – האשמתם של אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו ובכך ייחלו למותו, הזכירה לי את ההאשמות נגד נתניהו, כאילו צעד בהפגנה עם ארון מתים של רבין ובכך הסית לרציחתו. בשני המקרים מדובר בהאשמת שווא.

על הארון בהפגנה בה צעד נתניהו נכתב "רבין קובר את הציונות". בשום אופן לא היה זה ארון של רבין. פעמים רבות הזכרתי הפגנות שונות, לפני ואחרי אותה הפגנה, שבהן מפגינים צעדו עם ארון קבורת הציונות, הביטחון, הדמוקטיה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות וכו' וכו', או מודעות אבל דומות. איני אוהב את הסגנון, מטעמי טעם טוב, אך זו רטוריקה מקובלת ולגיטימית. ההאשמה נגד נתניהו נועדה לפגוע בו ולהשחיר את דמותו תוך סילוף ההפגנה. ובדיוק כך גם האשמתם חסרת השחר של אברמוביץ' ובן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אמר הלל הזקן. חבל מאוד שנתניהו עושה לאברמוביץ' ובן עמי בדיוק מה שעשו לו.

* לא חסיד שוטה ולא מתנגד שוטה – חוה לוינסון תמהה כיצד במאמר אחד ביקרתי את דוד לוי על כך שחתר תחת יצחק שמיר והגנתי עליו בנוגע להאשמתו בידי נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת". התשובה על כך ברורה. הוא אכן חתר תחת שמיר. הוא ומחנהו פעלו כל העת להפלתו. לעומת זאת, כל פרשת "הקלטת הלוהטת" הייתה עלילה של נתניהו על לוי.

אני מתייחס לגופם של נושאים ולא של אנשים. איני מסמן אדם מסוים, במקרה זה דוד לוי, כחיובי או כשלילי ובכל מקרה מצדד בו או מתנגד לו. אני בוחן נושא, ושופט אותו כמיטב הבנתי, ואין כל בעיה בכך שבמקרה א' אצדד בעמדתו של אדם שבמקרה ב' אתנגד לו. איני חסיד שוטה או מתנגד שוטה של איש.

זו גם גישתי לנתניהו, בניגוד לטענתה של לוינסון. פעמים רבות אני תומך בו ובהחלטותיו ומצדד בו וכותב בזכותו כאשר הוא מותקף שלא בצדק, לדעתי. כך עשיתי, למשל, כאשר תקפו אותו על נאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין האיראני ובכלל בהבעת תמיכתי, בדרך כלל, לא תמיד, בדרכו ופועלו בסוגיה האיראנית ובנושאי חוץ וביטחון רבים. כך כאשר מעלים את טענת הכזב כאילו הוא הסית, כראש האופוזיציה, נגד רבין. ורק לאחרונה צידדתי בהסכם שלו עם ממשלת פולין בנושא חלקם של הפולנים בשואה, עליו הותקף קשות, העליתי על נס את העובדה שממשלתו פעלה לפיתוח המגזר הערבי יותר מכל ממשלה בעבר ובעוד מקרים רבים. אני תמיד מבחין בין ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, מאז החלו החקירות נגדו, מיסטר ביבי גבר על ד"ר נתניהו, עד שהפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.

* טרור חקלאי – האובססיות של נעמן כהן מגוחכות. כבר רבים עמדו על האובססיה לחזור שוב ושוב עד לזרא על שמות נעוריהם ושמותיהם הלועזיים של אנשים. כזו גם האובססיה שלו בנושא הטרור החקלאי.

הטרור החקלאי הוא מונח מוכר בשיח הציבורי הישראלי. הוא מגדיר את הפעולות של ערבים נגד החקלאות הישראלית כטרור הנובע ממניעים לאומניים. המונח הזה שנוי במחלוקת – יש המכחישים שמדובר בטרור, ומגדירים זאת כ"פשיעה חקלאית", כלומר כנושא פלילי בלבד. בראש המשתמשים במונח טרור חקלאי, עומדים הארגונים החקלאיים וארגונים כמו "השומר החדש" הלוחמים בו. גם אני משוכנע שמדובר בטרור לאומני, ולכן פעמים רבות בשנים האחרונות כתבתי נגדו והשתמשתי במונח.

נעמן כהן, משום מה, מתייחס למונח הזה בנוקדנות מילולית, ומסביר שאין דבר כזה טרור חקלאי כי חקלאות אינה יכולה לעסוק טרור. ובאובססיה הזויה קופץ בכל פעם שהמונח מושמע. ובפשקוויל האחרון שלו, שבו הגיב, בין השאר על השימוש שלי במושג, הוא האשים אותי שאני מגדיר את החקלאות כטרוריסטית (!). לא פחות. איזה טמטום. ובפשקוויל קודם, הוא כתב שאני משתמש בביטוי טרור חקלאי, כדי להסתיר את העובדה שזה לא טרור חקלאי אלא טרור ערבי, כדי לא לפגוע בתמיכה של הרשימה המשותפת בקואליציה עם כחול לבן. איזו אובססיה חולנית ומטופשת. הרי אני מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. בין השאר, בשל עמדתי בנושא הטרור החקלאי.

אבל באמת, קל יותר למצוא מחט בערימת שחת, מאשר רציונליות באובססיות של נעמן כהן.

* מלחמת שלושת הימים – רבות נאמר ונכתב על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. פחות מכך, אך לא מעט נכתב על הקרבות לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אולם הקרבות בגולן במלחמת ההתשה נשכחו מן התודעה.

כאשר מדברים על מלחמת ההתשה, מתכוונים בדרך כלל בראש ובראשונה לקרבות לאורך תעלת סואץ, בגזרה המצרית, וקצת למרדפים בבקעת הירדן, בגזרה הירדנית. כמעט ואין זוכרים ואין מזכירים את העובדה שגם בגזרה הסורית התרחשה מלחמת התשה קשה.

עיקרה של מלחמת ההתשה בגולן הייתה בשנים 1970-1973, להבדיל משתי הגזרות האחרות שבהן המלחמה הסתיימה באוגוסט (מצרים) וספטמבר (ירדן) 1970. גם בין מלחמת ששת הימים לשנת 1970 היו חדירות מחבלים, אירועי מיקוש, רובם מגבול ירדן בדרום הגולן ומעט מסוריה. אך החל ב-1970 הייתה זו מלחמת התשה של ממש, הן נגד צבא סוריה והן נגד ארגוני המחבלים, שכללה הפגזות מאסיביות על היישובים בגולן ועל כוחות צה"ל, חדירות מחבלים רבות וימי קרב.

מדרשת קשת יהונתן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן) במושב קשת שבמרכז הגולן, נקראת על שמו של יוני וודק, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן. בשבע השנים האחרונות, עורכת המדרשה כנס לזכרו: "קשת יהונתן לא נסוג אחור", העוסק לרוב בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. השנה הקדישה המדרשה את הכנס למלחמת ההתשה בגולן, ועל כך היא ראויה לשבח.

המושב הראשון בכנס, שנערך באסרו חג של סוכות במכללת אוהלו, עסק בחיים האזרחיים של חלוצי ההתיישבות בגולן תחת אש הסורים במלחמת ההתשה. שלושה מראשוני המתיישבים, ורדה ושמעיה הרשקוביץ ואלי זיו, סיפרו את סיפוריהם הקשים, המצמררים והמרגשים, על אירועי התקופה. המושב השני עסק ב"מלחמת שלושת הימים" ביוני 1970; שלושה ימי קרב קשים, הקשים ביותר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכם נערך מבצע "קיתון 10" שבו צה"ל כבש והשמיד ששה מוצבים סוריים לאורך הגבול. 13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות שלושת הימים. קצינים מחטיבה 188 בפיקודו של משה (בריל) בר-כוכבא סיפרו על הקרבות. המושב השלישי הוקדש להרצאה מאלפת של אלוף (מיל') עוזי דיין על מבצע "ארגז" שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח לשחרור שבויים ישראלים שבידי הסורים. עוזי השתתף במבצע כקצין בסיירת מטכ"ל.

הכנס, שנכחו בו תושבים רבים מן הגולן, ותיקי השריון שנטלו חלק בקרבות ומשפחות שכולות היה חשוב, מלמד ומרתק. בחלקו השני – סיור באזורי הקרבות, נבצר ממני להשתתף, לצערי.

* תקופת ההפגזות – בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" הקדשתי פרק לתקופת ההפגזות, כפי שמכונה מלחמת ההתשה בפי ותיקי ההתיישבות בגולן. בין השאר, סיפרתי על "מלחמת שלושת הימים":

ההסלמה בגבול הובילה לקרבות בין צה"ל לצבא הסורי, ששיאם בין 26-24 ביוני 1970, במלחמת "שלושת הימים", בפריצה של צה"ל לעומק סוריה בפעולת תגמול רחבת היקף ובניסיון החדירה של שתי פלוגות סוריות שנועדה לכבוש שני מוצבים של צה"ל. לקראת הפעולה הגיע למרום גולן בשעת לילה מאוחרת מפקד החטיבה המרחבית, אז אל"מ אפרים חירם. הוא הודיע לגדי גולן, מזכיר הקיבוץ, וליהודה, שלמחרת בבוקר יהיה עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגולן השיבו שבמקרה כזה עליהם לכנס אספה. זו נקבעה למרתף הקולנוע של קוניטרה, שהפך למקלט מוגן. אחדים לא התעוררו.
מפקד החטיבה הציג את דרישתו מן הנוכחים, וכשסיים את דבריו התייצבו יהודה וגולן והביעו את התנגדותם לפינוי. התעורר ויכוח, חלק חשבו שאסור להפר את הוראת הצבא, ואחרים, בחסות השקט היחסי ששרר באותה שעה, דרשו להישאר. בסופו של דבר נערכה הצבעה והוכרע ברוב קטן לפנות את הנשים והילדים.
השכם בבוקר למחרת החלו החברים לארוז לצורך הפינוי. חברים אחדים התלוננו על כך שלא העירו אותם אמש לאספה. יהודה וגולן קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, ודרשו הצבעה חוזרת, הפעם לא בנוכחות מפקד החטיבה ואנשיו. בהצבעה זו היה הרוב עם יהודה וגולן. הוחלט להישאר, והרוב נשארו.
"באותם ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים," מבהיר יהודה, "פינוי היה כפירה בעיקר." ההפוגה בהפגזות נסכה ביהודה ובתושבים ביטחון מופרז, הוא מודה, וכיוון שכאזרחים לא היו כפופים לפקודות הצבא, חשו חברי מרום גולן שהם דבקים ברעיון הציוני כאשר אינם עוזבים יישוב. בסמכותו כמזכיר הקיבוץ, שיגר גדי גולן מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו דרש שהגוף היחיד שיהיה בסמכותו להחליט על פינוי יהיה ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבלה את תביעתו.

* זיכרונות שמחת תורה – שמחת תורה. שמחת תורה הראשון לאחר מות אבי. ואני מוצף. מוצף בזיכרונות ובגעגועים. זיכרונות ילדות, של שמחת תורה עם אבא שלי, בבית הכנסת "שלו" – "תהילות ישראל" בר"ג. השמחה, ההקפות, הריקודים עם ספרי התורה, הריקוד בתוך עזרת הנשים (עוד לא הבנתי אז איזה אבסורד יש בהפרדה הזו ובהדרה הזו), ובבית הכנסת של "התימנים" להקפה משותפת. המכירה הפומבית של הכיבודים ("חמש לירות 'אתה הוראת'"). יהושע, הגבאי הנצחי, רוקד ומתלהב ומשתולל. היום אני מבין שאולי היה קצת מבושם. אך אולי, בעצם, היה שיכור-ולא-מיין. כיוון שבשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, מתקיימים כמה מוקדים של קריאת התורה – קריאה שוב ושוב עד שאחרון המתפללים עולה לתורה. אנו נהגנו לגשת למוקד שבסוכה. ואח"כ הוזמנו, "כל הנערים", כלומר הילדים, לעליה משותפת לתורה. חופת טלית נפרשה מעלינו, ויהושע ברך אותנו. וזעק "צאן קדושים", שנשמע "צוין קֶדושים" (במלעיל, כמובן) וכולנו השבנו בפעיה "מֶהההה".

… בשנה שעברה, בשמחת תורה, הייתי עם אבא שלי בבית החולים. במחלקה הגריאטרית בתל-השומר. היה זה האשפוז האחרון שלו. אחריו החלטנו לא לאשפזו עוד. הוא היה חלש מאוד, מנומנם, מעורפל. ולפתע שמעתי קולות שירה וריקודים. היו אלה חניכי ומדריכי "בני עקיבא" שהגיעו לבית החולים, עם ספר תורה, לשמח את המאושפזים. עמדתי במסדרון, לוודא שלא יפסחו על חדרו של אבי. והם נכנסו, שרו, רקדו, חילקו ממתקים ומאפים. הייתי בטוח שביקורם יעורר אותו, יחזיר אותו לאזור מוכר, בטוח, שמח. אבל הוא בהה ברוקדים, ושריר לא זע בפניו. ולבי נצבט, ורחמיי נכמרו עליו.

מאז עוד כמה פעמים התאושש, וכמה פעמים שקע, עד שעצם סופית את עיניו, באמצע התמוז.

* לבית הכנסת ולים – אחרי פטירתו של אבי, כתבתי על בית הכנסת שלו, ונשאלתי אם היה יהודי דתי. לא. הוא היה יהודי מסורתי. איזה סוג של מסורתי? כזה שהולך בליל שבת לבית הכנסת, ובשבת בבוקר נוסע לים.

* ביד הלשון

שמגר – הלך לעולמו מי שהיה הפצ"ר, היועמ"ש ונשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל מאיר שמגר, מענקי המשפט הישראלי. שמגר נולד כשטרנברג, אך עם מינויו לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) נענה לקריאת בן גוריון ועיברת את שמו לשמגר.

מה פירוש שמגר? זהו שמו של השופט השלישי של ישראל בתקופת השופטים, שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת היה לוחם שהיכה בפלישתים. כאיש צבא ומשפט, אימץ מאיר שמגר את דמותו של השופט המקראי לשם משפחתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.8.19

* לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית. הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם). תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

* מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פרסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של 'אנשי שלומנו' ".

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל… הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר".

חחחח…

* המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו: 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן. מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו). 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם. 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

* אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן. כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

* ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר. היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

* קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

* אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? אין שום בעיה בממשלה עם ערבים, אך לא תתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית. הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באויב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אויב.

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכל, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה. התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש". איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם יתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

* האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי ₪. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד. ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף". משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע". צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמתיים". ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

* עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר", כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

* מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו הייתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ", יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה הייתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים. יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ). כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסיה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים. דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה… בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות". והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

* ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

* הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

* ביד הלשון

הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש".

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים", ולא "הגיעו מים". "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב).

* "חדשות בן עזר"

שלושים למותו של אבא

הספד בטקס אזכרה וגילוי מצבה 22.8.19

במהלך השבעה קראתי לראשונה, אחרי עשר שנים, את הראיון עם אבא, שבו הוא סיפר את תולדות חייו. כשקראתי, הצטערתי שלא שאלתי אותו על כמה אירועים וסיפורים שאני זוכר או מכיר, אך לא בקיא בפרטים. אחד מהם היה, כמדומני, לפני כעשרים שנה. לאבא הייתה תמיד חולשה לזקנים – עזר להם, עשה בעבורם סידורים, שמר עמם על הקשר. הוא סיפר לי פעם על מישהו, לדעתי פנסיונר משירותי רכב, זקן ערירי שהוא שמר אתו על קשר; ביקר אותו לקראת החגים, טלפונים בערב שבת וכד'. בשלב מסוים הוא חשד שהאחיינים שלו, קרובי משפחתו, מנשלים אותו וגונבים את כספו. הוא בדק את הנושא, ואכן, כך היה. הוא לקח על עצמו לטפל בענייניו הכספיים, ליווה אותו וטיפל בו במסירות. אותו זקן ביקש שאבא יהיה האפוטרופוס שלו, ואבא ניסה לסדר זאת, אך הדבר לא צלח. אבא המשיך ללוות אותו, קנה לו מכספו בגדים ומצרכים אחרים, עד פטירתו.

הסיפור הזה אופייני מאוד לאבא; שהיה רגיש לעוול ואוהב לסייע ולעזור לאנשים. אחד המאפיינים העיקריים שלו היה האכפתיות; אכפתיות מעשית, כלומר לקום ולעשות מעשה במה שאכפת לו. כשחזר הביתה מן העבודה, מבית הכנסת וכו', הוא לא נכנס הביתה לפני שבדק שאורות מיותרים אינם דולקים בבניין, שהדלת של חדר פחי הזבל סגורה וכד'.

דוגמה לאכפתיות שלו משמעותית להיסטוריה של קיבוץ אורטל. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר הקיבוץ, בשנות השמונים המאוחרות, העברתי החלטה מהפכנית בתנועה הקיבוצית באותם ימים – להנהיג פנסיה לחברים. החלטה שיושמה כשלוש שנים לאחר שסיימתי את התפקיד. עד אז הגישה הקיבוצית הייתה שבעצם קיומו וחוסנו מבטיח הקיבוץ את עתידם של חבריו; היום הם מפרנסים את הדור הבא וכשיזדקנו הדורות הבאים יפרנסו אותם. עדיף להשקיע במשק ולא "לבזבז" את הכסף על פנסיה. היו גורמים שונים שהביאו אותי למהלך הזה – מספר אירועים שהיו אז בתנועה הקיבוצית וקולות בתנועה שקראו לכך. לא בכדי, כעבור שנים מעטות זו כבר הייתה הנורמה ואח"כ גם החוק. אבל אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים שהביאו אותי למהלך הזה, היה לחצו של אבא. יש להודות, שעיסוק בעניינים כמו פנסיה גם היום אינו טבעי לי, בוודאי לא בגיל 24.

אבא עבד ב"דפוס החדש" של "על המשמר", עבד עם חברי קיבוצים, הכיר את משכורותיהם וידע שאין להם פנסיות. מיד כשנכנסתי לתפקיד הוא החל לשוחח אתי על כך – עוד ועוד שיחות ארוכות, לעתים מייגעות. והוא לא ויתר ולא הניח לי. "אתם חייבים לתת לעצמכם דין וחשבון… אתם חייבים להבטיח את עתידכם… ומה יקרה אם יום אחד הקיבוץ יתפרק? ומה יקרה אם יום אחד תחליטו לא להיות יותר קיבוץ? ומה יקרה אם פעם תחליט לעזוב את הקיבוץ? ומה יהיה אם תהיה נסיגה מהגולן?" כל מיני תסריטים שלא הייתי מסוגל וגם היום איני מסוגל להעלות על דעתי. אך הלחץ העקבי והמתמשך עבד.

אבא שחה בכל בוקר, אך באורטל אין בריכה, ולכן בביקוריו אצלנו יצא להליכת בוקר סביב גדר המערכת. באחת השבתות הללו הוא סיפר לי שיש פרצה בגדר. נו, פרצה פרצה – ביג דיל. אבל הוא לא אהב את הזלזול שלי. "אתם חייבים לטפל בזה, בן. אל תחכו שיקרה אסון חס וחלילה". ואחרי כמה בימים בטלפון: "נו, סידרתם את הגדר?"

הוא שאמרתי – האכפתיות הייתה טבועה בדמו.

כשאני חושב על אבא, אני מעלה זיכרונות יפים, מטיולים, מארוחות משפחתיות, מהחגים. אני זוכר את אבא שוחה בים ואני על הגב שלו. אני זוכר אותנו מטיילים ואני רוכב על כתפיו. אני זוכר איך אהבתי ללטף את תלתליו, ואיך אחרי המקלחת, כשהשיער שלי היה רטוב, ניסיתי לפרוע את שערי ולהפוך אותו למתולתל כמו של אבא, ניסיון שהחזיק מעמד עד שהשיער התייבש. אני זוכר אותו מחזיר אותי מאימוני השחיה בבריכת רמב"ם.

אבל מעבר לזיכרונות יפים, אני מנסה לבחון אילו ערכים הוא הנחיל לי, לנו. אחד מהם, ללא ספק, הוא האכפתיות.

בצוואתו, אבא כתב לנו: "כפי שידוע לכם, חשוב לי והיה חשוב גם לאמכם שתחנכו את ילדיכם לאהבת המולדת, אהבת עם ישראל ושמירת המסורת היהודית. אני תקווה, שאתם וצאצאיכם תמשיכו לחיות בארץ ישראל ותראו בה רק מקום שטוב וראוי לחיות בו. אני פונה אליכם, ילדיי, בבקשה, שתעשו הכל כדי שהיחסים ביניכם ושל ילדיכם יהיו יחסי משפחה טובים והדוקים, שתבקרו הרבה אחד את השני ותחגגו ביחד חגים משפחתיים".

שעות אחדות לפני מותו של אבא, נפרדתי ממנו, במילים שאני רוצה לקוות שמשהו מהם עברו אליו. ומה שאמרתי לו, היה כמעט מילה במילה מה שכתוב בצוואה, שלא קראתי אותה, וכלל לא ידעתי שיש בה סעיף של מסר חינוכי, רוחני. פשוט סיפרתי לו שאנו מקיימים את הצוואה הזאת.

השנים האחרונות של אבא היו קשות, ואנו עשינו הכל כדי להקל עליו. אני רוצה לציין מספר דברים שעליהם אני שמח. אני שמח על הראיון המקיף עם אבא, רגע לפני שהיה מאוחר מדי. אני שמח שאבא הספיק לכתוב צוואה בחיים שאסרה כל צעדים מלאכותיים של הארכת חיים, ועל כך שאנו עמדנו בכך, גם כשהייתה זו דילמה רגשית לא פשוטה. בכך נחסך מאבא סבל מיותר. אני שמח שאבא זכה למות בביתו ולא בבית החולים, מוקף באוהביו-אהוביו, בני משפחתו, כפי שהוא רצה וכפי שדאג שאמא תמות. אני שמח שעד הסוף הוא זיהה אותנו. אני שמח על שירת הברבור שלו – היומיים שבהם לפתע נעור לחיים, בשבוע האחרון לחייו, וזיכה אותנו בכמה רגעי חסד של אבא ושל סבא.

צרור הערות 18.8.19

* אומדן נזק – אני נוטה להסכים עם ההחלטה למנוע את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות לישראל, אך יש להודות שזו דילמה לא פשוטה. יש כאן מילכוד. הנזק שהן תעשינה אם תיכנסנה הוא תדמיתי. גם האיסור להכניסן וההון ההסברתי שהן תעשינה מההחלטה הזו, יגרום לנזק תדמיתי. השאלה היא באיזה מקרה הנזק גדול יותר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה.

* אנטי ישראליות – אם יש צורך בהוכחה לעומק השנאה והעוינות של שתי חברות הקונגרס לישראל, זו העובדה שהן שיבחו את מנכ"ל שוברים שתיקה.

* הבריז לה – לאחר קבלת ההחלטה למנוע את ביקורן ב"פלשתין" של חברות הקונגרס, פנתה ראשידה טאליב, חברת הקונגרס האנטישמית המנוולת, לשר דרעי, במכתב שבו ביקשה ממנו להיעתר לבקשתה ההומניטרית לבקר את סבתה בת ה-90, והתחייבה לא לקדם בביקור את אג'נדת ה-BDS האנטישמית. דרעי נענה לבקשה, ואז היא הודיעה שלא תבוא, כי אינה מוכנה לקבל את התנאים של הביקור.

אם היא אינה מוכנה לקבל את התנאים, מדוע פנתה לדרעי בבקשה, שבה התחייבה לקבל את התנאים? אם היא התחייבה לקבל את התנאים, למה ברגע שהתקבלה בקשתה, לפתע היא אינה מוכנה לקבל את הכללים?

מן הסתם, היא פנתה לדרעי כדי שישיב בשלילה, ואז היא תספר על מדינת האפרטהייד הגזענית שאינה מוכנה לאפשר לה אפילו להיפרד מסבתהּ בת ה-90. אבל דרעי הבריז לה, בתבונה.

מה שמלמד על כך שבדילמות מן הסוג הזה, אין פתרון חד-ערכי, ויש לשקול בכל מקרה לגופו אם הנזק של הביקור גדול מן הנזק של הסירוב או להיפך.

* אבירי הזיקפה החדשים – טענה עיקרית המופנית נגד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות הקונגרס המנוולות להיכנס לישראל, היא ביקורת על הכניעה לטראמפ, בניגוד לאינטרס הישראלי.

כפי שכבר כתבתי, ישראל נקלעה למילכוד, שבו היה עליה לבחור בין רע לרע יותר, ולא ברור איזו החלטה מזיקה יותר. יש סיבות טובות להחלטה לאשר את הביקור ויש סיבות טובות להחלטה לא לאשר את הביקור. אולם עמדתו הנחרצת של טראמפ היא בפירוש אחת הסיבות המצדיקות את ההחלטה שהתקבלה.

בין הסיבות בעד אישור הכניסה, ניתן לציין את התלכדות הצמרת הדמוקרטית להגנת שתי המנוולות, בעוד האינטרס הישראלי הוא לבודד אותן במפלגתן ולחזק את הקשר בינינו לבין המפלגה הדמוקרטיות. אולם בין הסיבות בעד איסור הכניסה, ניתן לציין את עמדתו של טראמפ.

אין לישראל לעולם אינטרס לריב עם נשיא ארה"ב ולסרב לבקשותיו. יש מקרים, שבהם עימות כזה הכרחי, כאשר מדובר באמת באינטרס ישראלי מובהק, כמו ההתנגדות להסכם מינכן ב', המוכר בשם החיבה המכובס "הסכם הגרעין האיראני". גם בעבר ראשי ממשלות ישראליים התעמתו עם נשיאים אמריקאיים, למשל בנושא הכור בדימונה, דרישות של נשיאים לנסיגה ישראלית מהשטחים (למשל, תכנית רייגן), הפצצת הכור העיראקי או החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במקרים האלה, ישראל התעמתה עם נשיאי ארה"ב על נושאים שבנפשנו.

האם נכון שישראל תתעמת עם נשיא ארה"ב על נושא כמו אירוח מנוולות אנטישמיות בישראל? אני לא באמת בטוח שביקורן של השתיים הוא ממש סלע קיומנו.

מוזר, שאלה הנוהגים ללעוג ל"זיקפה הלאומית" כלשונם, כאשר מנהיגים ישראליים מתעמתים עם נשיאים אמריקאיים, הם לפתע אבירי אותה "זיקפה".

ובאשר ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית – חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה. אין ספק, שהזהות בין נתניהו וטראמפ פוגעת ביחסים הללו. אולם אי אפשר להתכחש לתמיכתו חסרת התקדים של טראמפ בישראל. האם עלינו לדחות את התמיכה הזאת כדי לשמר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית? כמובן שלא. יש לפעול במקביל, במרץ, לשיפור היחסים עם הדמוקרטים, להשקיע בכך הרבה מאמץ, כולל של ההנהגה הישראלית הבכירה ביותר, כדי להבהיר שישראל אינה מתערבת בענייני הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, אך בכל הקשור לנושאים הנוגעים לה (הכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה בריבונותנו על הגולן, היציאה מהסכם הגרעין האיראני, הפסקת התמיכה בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת – אונר"א ועוד), היא מחזקת את מי שתומך בה, ותשמח מאוד לעמדות דומות של המפלגה הדמוקרטית.

יש לציין שתי התפתחויות חיוביות בתחום התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. האחת היא הצבעה ברוב מוחץ, דו מפלגתי, בעד החלטה המגנה את ה-BDS האנטישמי, בקונגרס האמריקאי, לפני שבועות אחדים. השניה היא ביקור של 70 (!) חברי קונגרס משתי המפלגות בישראל, בשבוע שעבר, שבו הם למדו היטב את צדקתה של ישראל והביעו בה תמיכה משמעותית.

אין ספק שההחלטה לאסור על כניסת המנוולות הזיקה לקשר עם הדמוקרטים. דווקא בשל כך, על ישראל להגביר את מאמציה לחזק את הקשר הזה, למרות המחלוקת.

* המשת"פים – המפגינים נגד היועמ"ש הם המשת"פים של נתניהו וחסידיו, במלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה. היועמ"ש הוא מצביא המערכה נגד השחיתות ובעד מדינת החוק וטוהר המידות. הוא הנחה את המערכה כולה; חקירות המשטרה, עבודת הפרקליטות וגיבוש כתב החשדות. כמובן שהוא אינו חסין מפני ביקורת; איש אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא שלם עם כל החלטותיו (למשל, ההחלטה לא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות). אבל אין לי ספק שמניעיו ענייניים וטהורים. המפגינים נגד היועמ"ש פוגעים בו ובמעמדו, מחלישים אותו, פוגעים באמון הציבור בו, ובכך מעניקים תחמושת לנתניהו וחסידיו. לא בכדי, נתניהו וחסידיו מציגים שוב ושוב את החלטות היועמ"ש כמושפעות מן ההפגנות וכתוצאה של ההפגנות.

גם הצווחות של המפגינים "נתניהו למעשיהו" הן היפוכה של מדינת חוק. במדינת חוק, השופטים פוסקים את דינו של נאשם וגוזרים את עונשו, על פי הראיות, במשפט שבו נשמעות בכל הרצינות טענות הנאשם ופרקליטיו. מקום שבו הרחוב פוסק דין וגם גוזר דין – אינו מדינת חוק אלא חברת אספסוף ואנרכיה.

יש מקום להפגין נגד ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק, אם באמצעות חוקי מגה-שחיתות או ניצול לרעה של מוסד החסינות. חשוב מאוד להפגין נגד החסינות, נגד ניסיונות ההימלטות של נתניהו מאימת הדין. אך באותה מידה, יש לדרוש משפט צדק, ולגנות מפגינים שמעמידים את עצמם גם כתובעים, גם כשופטים וגם כתליינים.

יש מקום להפגין נגד ההסתה של נתניהו נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש מקום להפגין נגד תאוריות הקונספירציה שהוא מפיץ בקרב הציבור על איזו מדינת עומק שבדה מליבו, שכביכול תופרת לו תיקים כדי להדיח אותו. יש מקום להפגין נגד ההשחתה הציבורית שבמעשים אלה. אבל בכל הקשור לחשדות נגד נתניהו, ואולי בעתיד הקרוב אישומים נגד נתניהו, יש לזכור שעומדת לזכותו חזקת החפות, כל עוד לא הורשע. יש מקום להפגין נגד מצב שבו אדם שמסובך בחשדות ואולי בקרוב בכתבי אישום בעבירות חמורות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים יכהן כראש הממשלה, אבל אין מקום להורות לשופטים מה צריכה להיות הכרעתם בדין.

כל כך חשוב לעמוד על ההפרדה בין הנושאים. ומי שמדינת החוק חשובה לו, צריך לגנות את כל הפועלים נגדה, גם כשלכאורה הם משני צדי המתרס.

* שאלות קשות – מועמד מס' 10 במרצ שהשתתף בהפגנה האנרכיסטית נגד היועמ"ש (ובעצם נגד שלטון החוק), עוד לא נתן תשובות לשאלות קשות מאוד שהוא מקפיד להתחמק ממתן תשובה עליהן.

* שידרוג – מס' 12 (מתוך 12) בדירוג ראשי הממשלה בישראל שודרג למקום 10 בדירוג מועמדי מרצ.

* רצה להיות ראש לאריות ומצא עצמו כזנב לשועלים – התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהוד ברק פורץ בהרפתקה פנטזיונרית, שמסתיימת בפארסה שממנה הוא חוזר כשהזנב מקופל בין רגליו.

הוא האיש שיביא את השלום עם סוריה. ראינו. הוא האיש שבשבוע בקמפ-דיוויד יסיים סכסוך בין מאה שנים עם הפלשתינאים; לשם כך נעקוף את מרצ ושלום עכשיו ונציע לפלשתינאים מה שלא חלמו. ראינו. לשלום ההרפתקה שלו לא הביאה, אלא לנהרות של דם.

אותו דפוס של ברק המדינאי חוזר על עצמו בדמות ברק הפוליטיקאי. במשך שנתיים-שלוש הפציץ אותנו בציוצים וראיונות בטלוויזיה, בקול תקיף, בסגנון מתלהם, בתנועות ידיים חדות וחותכות. הוא לבד האופוזיציה היחידה הממשית לשלטון. הוא אפילו גידל זקן, כדי לשוות לעצמו דמות – לא של עוד איזה צייצן, אלא של נביא זעם. והוא ישב על פסגת המגדלים, בציפיה שיקראו לו לשוב מן הגלות ולהוביל את המהפכה הגדולה. ומסתבר שישראל לא מחכה לו. אף אחד לא קרא לו. אז הוא קרא לעצמו.

ושוב, עם תכנית פנזטיונרית, שאפתנית, שהוא היה כל כך משוכנע בהצלחתה. הוא יודיע על כניסתו למרוץ הפוליטי, בראש מפלגת מדף קטנה, ויבהיר שמטרתו היא ללכד את מחנה ה"שמאל-מרכז". מפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו, ויעמידו אותו בראשן. במערכת הבחירות הוא ילך בכל הכוח על הראש של כחול-לבן. ילעג לממלכתיות שלהם, לעומת הלוחמנות שלו, עם הרצח בעיניים והסכין בין השיניים. בבחירות מפלגתו תקבל מנדט אחד יותר מכחול-לבן, לנתניהו יהיו פחות מ-61 ממליצים, והנשיא יטיל עליו להקים את הממשלה החדשה, וכראש הממשלה יחזור לנקודה שבה נכשל והפעם יצליח, כבמטה קסם, לפתור בתוך שבוע את הסכסוך הישראלי ערבי.

וגם הפנטזיה הזאת… איך לומר בעדינות? לא ממש ממש התממשה. משיח בא, אבל אפעס, איש לא מטלפן.

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסקרים עומד בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומידרדרת מסקר לסקר. כדי להציל את כבודו, נותר לברק עוד כדור אחד במחסנית. הכוח שלו היה היכולת שלו, באמצעות ריצה לכנסת שבה הוא לא יעבור את אחוז החסימה, להביא לאובדן 2-3 מנדטים ולהשאיר את השלטון בידי נתניהו. עם נשק יום הדין הזה, הוא האמין, אחת המפלגות תקבל אותו ותחלץ אותו מן הביזיון. כחול לבן לא הנידה עפעף – היא ידעה שמדובר בנטל אלקטורלי. כך גם העבודה-גשר. כדי לקבל מקום ברשימת מרצ, היה עליו להשפיל את עצמו בהתנצלות המביכה בפני ערביי ישראל, על כך שכראש ממשלה עצר את המרד הערבי בשנת 2000. בתמורה, הוא הצליח להתברג במקום העשירי במרצ, ולהכניס את מספר 2 שלו, יאיר ("תהליכים") גולן, למקום השלישי במרצ.

בסקר הראשון מרצ הגיעה למספר דו-ספרתי שהיה מכניס אותו לכנסת, אך מאז היא הולכת ונשחקת, וסביר להניח שגם בבחירות הללו היא תיאבק על אחוז החסימה.

לא רחוק היום, אולי הוא כבר הגיע, שראשי מרצ יבינו שגם מן המקום העשירי, ברק הוא רחיים על צווארם.

* פרובוקציה – צפיתי בשידור המופע של סתיו שפיר בוועדת הבחירות, וממה שראיתי, ומן העובדה שכבר צפיתי במופעים דומים שלה בוועדת הכספים של הכנסת, אין לי ספק שהפרובוקציה הייתה מתוכננת מראש, מתוך מטרה שתסולק מן הישיבה. את שלה היא השיגה – עובדה, אין תחנת רדיו או טלוויזיה שלא שידרה את הפרובוקציה.

אני קורא את האוהדים: "סתיו שפיר לא נתנה לכהניסטים לסתום לה את הפה". ואללה? ה"כהניסט" שכביכול ניסה לסתום לה את הפה, הוא שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. והפרובוקציה שלה פגעה בכבוד הכנסת, בכבוד ועדת הבחירות ובכבוד השופט.

העיקר שהיא יצאה גיבורה.

* בחזרה לחיקו של עם ישראל – את הסיפור הבא סיפר לי ידידי מאיר אינדור, ראש ארגון "אלמגור". כאשר שר השיכון דוד לוי הגיע להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב ביתר עילית בגוש עציון, מפגיני שמאל כלאו אותו שעה ארוכה בקרוואן, בהפגנה אלימה, כשהם צועקים "כסף לשכונות, לא להתנחלויות". בראש המפגינים עמד עמיר פרץ. עכשיו הוא כרת ברית עם בתו של דוד לוי, אורלי לוי אבוקסיס.

מכאן אפשר לצאת למקומות שונים, אם אנו רוצים לשוות לסיפור ממד אקטואלי. אפשר לנוד לאורלי לוי שהולכת אחרי מי שנהג כך כלפי אביה. אפשר ללעוג לפרץ על שהוא "מתקרנף" והמיר את המזג המהפכני שלו בפזילה לימין. אבל אני לוקח זאת למקום אחר.

אני מעריך מאוד את המהלך שפרץ עשה. מהלך כפול – הסירוב להתמזג עם מרצ, וההליכה עם אורלי לוי ו"גשר". זהו מהלך חשוב, בכיוון הנכון, שלהערכתי לא יניב הישג אלקטורלי משמעותי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך עשוי להציל את תנועת העבודה ממחיקה ולהחזיר אותה למעמד מרכזי בחברה הישראלית. זהו מהלך של הפסקת ההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, וחזרה לחיקו של עם ישראל.

פרץ יכול היה לעמוד בראש מרצ רבתי, כשהזנב (היום מקום 10 במרצ) מכשכש בכלב. הוא בחר בתבונה בדרך אחרת.

איני תומך בפרץ ובמפלגתו. השקפותיו המדיניות של פרץ רחוקות ממני ת"ק פרסה. לעמדותיו החברתיות אני דווקא קרוב. אבל אני מאחל למפלגת העבודה–גשר הצלחה בבחירות. אני רוצה לראות אותה שותפה בממשלת אחדות.

עם זאת, הצעד של פרץ מחייב השלמה. ללא חישוב מסלול מדיני מחדש, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה.

* יש לו מפלגה – הרוצח יגאל עמיר רוצה להקים מפלגה חדשה. אבל בשביל מה הוא צריך מפלגה, כשיש לו את עוצמה כהניסטית?

* המצפן התקלקל – על פי "המצפן של 'מאקו' " המפלגה המתאימה לי היא "ישראל ביתנו". מצפן קלוקל. אני דבק במצפן שלי, שלעולם לא יגרום לי לתמוך בשרלטן.

* איני זקוק להטפות – כשבתי הגיעה למצוות היא עלתה לתורה, הפליאה לקרוא בטעמי המקרא בפרשה ובהפטרה. בטקסי המצוות שלה ושל הבנים שלי, הנשים והגברים ישבו, כמובן, יחד והנשים היו שותפות מלאות בטקס. אשתי עלתה לתורה, ולא הסתפקה בתפקידה המסורתי של האם, להציץ מאחורי הפרגוד ולרגום את הילד בסוכריות. זה אורח חיי, זאת תפיסתי את היהדות ואני מייחל לכך שכל חלקי היהדות יאמצו את הגישה הזאת.

אבל כשיצאתי נגד פסיקה המנסה לכפות על החרדים חברה מעורבת ולהדיר אותם, למעשה, מן המרחב הציבורי, קיבלתי בתגובה הטפות והסברים כמה רעה הפרדה וכמה טובה חברה מעורבת. ובכן, איני זקוק להטפות ולא להסברים. ובכלל, הדיון אינו על שאלת ההפרדה, אלא על שאלת זכותו של מיעוט שאורח חייו שונה, להיות חלק מן המרחב הציבורי.

בתור ליברל, אני מתנגד לכפיה אנטי דתית ולהדרת החרדים מן המרחב הציבורי, ששייך להם כפי שהוא שייך לי.

* החלטה פרוצדורלית – הצהלה של תומכי הדרת החרדים מן המרחב הציבורי, בעקבות החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת עאטף עילבוני, מוקדמת. בג"ץ לא החליט בעד הדרת החרדים, אלא כלל לא נכנס לסוגיה. החלטתו עסקה אך ורק בשאלה הפרוצדורלית – סמכותו של שופט מחוזי אחד לפסול פסיקה של שופט מחוזי אחר. האמת היא שגם אני, שתומך בפסיקתו של עילבוני, לא הבנתי מאין שאב את הסמכות.

אין לי מושג מה היה מחליט בית המשפט העליון אילו דן בסוגיה העקרונית. סביר להניח שהסוגיה עוד תגיע לפתחו, ורק אז נדע זאת.

אין זה מקרה שדווקא שופט ערבי קיבל את ההחלטה הליברלית הראויה. אך טבעי שמי ששייך למיעוט יהיה רגיש לרמיסת מיעוט אחר וזכויותיו בידי הרוב.

* תרומה בעקבות הרצח – אחרי שקמתי מן השבעה על מות אבי, העליתי רשומה שבה סיפרתי על קבלה שמצאתי, בין מאות קבלות בתא של אבי בבית הכנסת שבו התפלל, על תרומה לישיבת הגולן ב-1976. לרשומה צירפתי את תמונת הקבלה. הרשומה ריגשה את רבני הישיבה. ראש הישיבה הרב מנוביץ' הזמין אותי לביקור בישיבה ולקח אותי לפינה היסטורית בספריית הישיבה, המתעדת את תולדותיה. הוא יודע שאני פריק של תעודות היסטוריות ומוצגים ארכיוניים בכלל ושל תעודות על תולדות ההתיישבות בגולן בפרט, וידע היטב לאיזו קורת רוח יגרום לי. וכך היה.

הביקור עורר בי את התובנה המעניינת הבאה. התרומה של אבי הייתה בינואר 1976. חודש קודם לכן, חדרה חוליית מחבלים מסוריה לישיבת הגולן, רצחה שלושה תלמידים ופצעה תלמיד נוסף. כנראה שאבי תרם לישיבה, כדי לחזקה, לאחר הטבח.

* ביד הלשון

העיניים של המדינה – יואב קרן העלה על נס, במאמר ל"ידיעות אחרונות", את תרומתן של התצפיתניות בצה"ל, שבזכותן סוכל, לא בפעם הראשונה, פיגוע קשה בגבול עזה. כותרת המאמר: "העיניים של המדינה".

הביטוי המקורי "העיניים של המדינה" מתייחס לחרמון. טבע אותו לוחם בגד' 51 של גולני, טוראי בני מסס מטבריה, שהשתתף והצטיין כמאגיסט בקרב העקוב מדם לשחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בכתבת טלוויזיה על לוחמי גולני בחרמון, הסביר מסס לכתב הטלוויזיה מיכה לימור את המוטיבציה של חבריו ושלו: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

ניסוחו המדויק נטמע במהירות בשפה העברית, כהגדרה לחרמון. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שזכיתי להיות ממוביליו, הרבינו להשתמש במטבע הלשון הזה לא רק בהקשר של החרמון, אלא של הגולן כולו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.19

* למרות מבחן התוצאה – במבחן התוצאה, הציונות הדתית לא תוכתם בבחירות הקרובות בזוהמה הכהניסטית. סוף טוב. הכל טוב? ממש לא. הכהניסטים לא נכנסו לרשימה בשל מחלוקות כיסאולוגיות, ולא כיוון שהם מצורעים ומוקצים מחמת מיאוס. עובדה זו היא חרפת הציונות הדתית.

האם שקד ובנט תמרנו את המהלך כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ? יתכן. אני מקווה. אבל מנהיגות אינה נבחנת בכושר תמרון, אלא ביכולת להנהיג בגאון בדרך הנכונה, כלומר באמירה ברורה שכהניסטים מחוץ לתחום. בכך שקד נכשלה.

* כתם – העובדה שראש ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית, עשה לילות כימים באובססיה חולנית, כדי להבטיח שהתועבה הכהניסטית תכנס לכנסת, אינה רק כתם על נתניהו, אלא על מדינת ישראל.

איני חושד, חלילה, בנתניהו, שיש לו סימפטיה לחיה הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד מהכהניסטים לא פחות ממני. אבל הוא רוצה אותם בפנים, כי הוא סומך עליהם ב-100% שיתמכו ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים, מטהרת את כל השרצים, מכשירה כל טומאה.

מי שניסה לדחוף את בן גביר החלאה לכנסת, אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

* את מי נתניהו מריץ – חודש לפני רצח רבין, נופף הכהניסט הארור איתמר בן גביר בסמל שחבריו הבריונים והוא תלשו מרכבו של רבין בפני מצלמות הטלוויזיה, ואיים שבפעם הבאה הם יגיעו לרבין עצמו. ולאסוננו, אכן הם הגיעו, כעבור חודש, לרבין עצמו. את החלאה הזאת מנסה ראש ממשלת ישראל להכניס לכנסת.

* האם הכהניסטים כהניסטים? – איך חסידים שוטים של נתניהו מיישבים את הדיסוננס בין סלידתם מהחיה הכהניסטית לבין החובה הדתית להצדיק כל מה שעושה נתניהו, כולל ניסיונו האובססיבי להכניס את הכהניסטים לכנסת? הם מדקלמים דף מסרים כלשהו על פיו הכהניסטים אינם כהניסטים. כן, כן, הם מדקלמים שבן גביר וחבריו אינם כהניסטים. וח"כ ביטן בלי בושה אפילו חזר על המסר בראיון רדיו.

אז חשוב לזכור, עוצמה כהניסטית (אני מתקשה להדביק את המילה "יהודית" למה שמריח כהניזם) היא הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה של החיה הכהניסטית. מנהיגי הכהניזם בימינו, תלמידיהם וממשיכי דרכם של כהנא וגולדשטיין, הם ראשי "עוצמה …" – בן גביר, בן ארי, ברוך מרזל ומנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין.

אגב, בין המדקלמים את השקר, יש כאלה שכבר מאמינים לו.

* בלוק טכני – הרב דרוקמן התראיין ל"קול ישראל" והביע תמיכה בהצטרפות עוצמה כהניסטית לרשימת הימין המאוחד. שאלה אותו המראיינת אם נראה לו הגיוני ששקד ובנט יישבו באותה מפלגה עם הכהניסטים. השיב הרב דרוקמן, שהם לא באותה מפלגה. "זה רק בלוק טכני. רק עד הבחירות. אח"כ הם יהיו באותה כנסת. כפי שאנו באותה כנסת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת". ואללה. על פי אותו עיקרון יכול הימין המאוחד להקים "בלוק טכני" עם חנין זועבי.

אגב, ראוי לציין שכאשר אבי אבות הטומאה הכהניסטית היה ח"כ, סיעת "מורשה" בהנהגת הרב דרוקמן הצביעה בעד החוק הפוסל את השתתפותם בבחירות וכאשר "הרב" עלה לנבוח מהדוכן, הוא קם ועזב את המליאה יחד עם שאר 119 הח"כים.

* סממן של אחריות – לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד סמוטריץ' היה משתלח בהחלטת הקבינט לאשר בניית מאות יח"ד לפלשתינאים בשטח C, אלמלא היה בעצמו חבר בקבינט, שהצביע בעד ההחלטה. אני דווקא שמח לגלות בו לפתע סממנים של אחריות.

* סקסיזם דוחה – פוסט המופץ ברשתות החברתיות, עליו חתום גלעד סושרד (איני יודע מי הנ"ל), מציג את התמונה המשותפת של איילת שקד, הרב רפי פרץ, סמוטריץ' ובנט, והכיתוב: "עוד פעם שלושה בחורים עם כיפות על בחורה אחת. לא לומדים כלום מאיה נאפה".

ה"דחקה" הזאת היא התגלמות המיזוגיניות. זהו סקסיזם דוחה; התייחסות מגעילה כלפי אישה מנהיגה. הרי אישה יפה צריכה להיות פוסטר בלוח מודעות במוסך. לא מנהיגה פוליטית.

* משילות – כאשר נתניהו וליברמן רקחו, לפני שנים אחדות, את העלאת אחוז החסימה, הם תירצו זאת בפֶּטִיש ה"משילות". ומרוב משילות, נגררנו למערכת בחירות חוזרות, ואנו עוד עלולים להיגרר למערכה שלישית.

* למה אורלי לוי נמנעה? – בראיון לרדיו אמר עמיר פרץ שבהצבעה על חוק הלאום בני בגין ואורלי לוי אבוקסיס הם היחידים מן הקואליציה שנמנעו. בניגוד לטענתו, אורלי לוי אבוקסיס לא הייתה ח"כית בקואליציה אלא באופוזיציה. הוא רצה לשדר ל"בייס" שאורלי לוי התנגדה לחוק בחריפות, עד כדי הפרת המשמעת הקואליציונית. כלומר, ההימנעות היא בעצם הצבעה נגד. אבל הפירוש האמתי של הצבעתה הפוך – בהצבעה שהתפרשה והוצגה כמבחן כוח של הקואליציה, היא לא התנגדה אלא נמנעה, חרף שבתה באופוזיציה. מכאן אני מסיק שהיא תמכה בחוק, אבל כיוון שהיא באופוזיציה היא נמנעה.

* יוצרים מחדש את ההסכמה הלאומית – בפסגת קמפ-דיוויד (2000) שבר אהוד ברק את בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, בקבלו את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), בהציעו לחלק את ירושלים ובהצעתו לסגת מבקעת הירדן. מאז, המאפיין הרעיוני של ה"שמאל" המדיני בישראל, מ"קדימה" לשעבר והיום ממפלגת העבודה ומטה, הוא דבקות ברעיון הזה, למרות שהפלשתינאים דחו אותו ולמרות קציר הדמים שהדרך הזאת המיטה עלינו.

הצהרת הנאמנות של כחול לבן לבקעת הירדן, בביקורם בבקעה של גנץ ויעלון, חשובה מאוד והיא נדבך מרכזי בקימומה ושיקומה של ההסכמה הלאומית בישראל, שבעיניי היא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר של כחול לבן כמפלגת מרכז.

דבריהם של מנהיגי כחול לבן חשובים ביותר. הם דיברו על חידוש ההתיישבות הרחבה בבקעת הירדן, הם דיברו על תיקון מחדלי הממשלה שמזניחה את הבקעה, יעלון הביע מחויבות להגדרתו של רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" (כלומר כולל המעלות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה).

זו אמירה חשובה מאוד. אני הייתי מוסיף עליה התחייבות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

* שלום שלום – שר הדתות הירדני החליט לסגור את מתחם קבר אהרון הכהן, בשל אירוע חמור במיוחד שקרה בו, המסכן את שלום הממלכה. יהודים התפללו בו, רחמנא לצלן.

חופש הדת, מסתבר, אינו חל על יהודים, במדינה עמה אנו חתומים על הסכם שלום, ואנו משקים אותה בכמויות מים כפולות מאלו שאנו נדרשים בהסכם השלום. שלום עאלק.

* המטרידן הבריון – עוכר הדין ברק כהן הוא בריון, פרחח, אלים; הנושא את שם ה"אקטיביזם החברתי" לשווא, כהגדרה מכובסת לתאוות הפרסום והביריונות שלו. ההטרדות החוזרות ונשנות של הגורמים שהוא מסמן כאויבים (שרובם, אגב, לא בדיוק אהודים עליי) הן בלתי נסבלות, שמדינת חוק אינה יכולה להשלים אתם.

הפעם הוא הגדיש את הסאה, בהטרדת בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו. אבנר נתניהו הוא אדם פרטי, השומר על פרטיותו, ולכן בניגוד לאחיו, אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לכל התקפה עליו, ובוודאי לא להטרדה. הטרדות אינן לגיטימיות גם כאשר מדובר באישי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר באדם פרטי שכל "חטאו" הוא העובדה שהוא בנם של הוריו.

על החברה להוקיע את המטרידן הביריון.

* מה לזה ולהדתה? – ככותב ותיק, אני מודע לכלל, שכאשר אני כותב משהו באירוניה, עליי לקחת בחשבון שיש קוראים שלא יבינו את האירוניה. כך קרה עם אביבה קם בדברים שכתבתי על ה"הדתה". אבהיר את כוונתי. כל סיפור ה"הדתה" בחינוך הוא המצאה. אין הדתה ואין שמדתה. מאיימים עלינו בדחליל. להיפך, יש במערכת החינוך התרחקות מן המסורת. כך שללא האירוניה, ברור שתשובתי לשאלתה של קם "מה לזה ולהדתה", היא שבין הסיפור שסיפרתי לבין הדתה אין ולא כלום.

* הרכלן – ירון דקל ואריה גולן (להלן – הרכלן) יושבים באולפן "כאן ב'", ופתאום שואל הרכלן את דקל, בשידור, מול מיקרופון פתוח: "אתה יודע שאשתו של הרב פרץ היא גיורת הולנדית?" דקל הופתע, "לא, לא שמעתי על זה". אחרי דקות ספורות התברר שלא גיורת, לא הולנדית, סתם מישהו אמר משהו למישהו, אולי בכלל הרכלן שמע משהו על מישהו אחר, ורץ לספר לחבר'ה בשידור חי. ואחרי שהתברר שאין לכך שחר, הרכלן אמר שזאת הייתה טעות והמשיך הלאה, כאילו נפנף איזה זבוב טורדני. איזה חוסר מקצועיות.

(אגב, ואם היא אכן גיורת הולנדית – אז מה? יש בכך איזו בעיה? בוודאי שלא בעיניי, ואני משוכנע שגם לא בעיני הרכלן. אבל הוא שמע רכילות, ולא ירכל?)

* על ירידת הדורות ואוטו-אנטישמיות – לפני כ-25 שנים למדתי בתכנית ללימודי השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. המרצה הראשי בתכנית היה ראש המכון, חוקר השואה הדגול, פרופסור יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, לימים חתן פרס ישראל. באואר הוא חוקר דגול, מרצה מחונן, למדתי ממנו המון.

עמדותיו הפוליטיות של באואר רחוקות מאוד מעמדותיי. הוא איש מפ"ם (המ"ם של מרצ), בעל עמדות מדיניות יוניות מובהקות. וכשהוא כותב מאמרים פוליטיים, איני מסכים עם אף מילה. אך זו מחלוקת בתוך המשפחה; משפחת הציונות. באואר הוא ציוני בלב ובנפש. והוא בין הראשונים שהגדירו את "האנטישמיות החדשה", המוסווה כאנטי ציונות או אנטי ישראליות, והוא נלחם נגד "היפוך השואה", הצגת קורבנות השואה, העם היהודי, כמחוללי שואה. בנושא זה הוא התעמת קשות עם פרופ' ליבוביץ' שכינה את צה"ל "צבא יודו-נאצי" ואת מי שעד היום נוקטים בדרך זו.

בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי "הארץ" קרב קשה ביותר בין פרופ' באואר לבין מי שיושב היום על כיסאו כראש המכון ליהדות בת זמננו – דניאל בלטמן. זה לא שנעליו של פרופ' באואר גדולות על בלטמן. בלטמן אינו ראוי ללקק את סוליות נעליו של פרופ' באואר. מאמר חז"ל "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים", כאילו נכתב על הסיטואציה שבה בלטמן הוא יורשו של פרופ' באואר. בלטמן הוא פוסט-היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי, אלוף בהיפוך השואה; מפעל חייו האנטי-אינטלקטואלי הוא הצגת ישראל כנאצית. הוא לוחם בכל מאודו נגד הגדרת האנטישמיות של אייר"א, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, שכללה את האנטישמיות המוסווית, המופנית נגד מדינת היהודים, שכביכול אינה אנטישמיות. והוא לוחם בכל כוחו נגד החלטת הבונדסטג להגדיר את BDS כארגון אנטישמי. הוא פועל בעיקר בגרמניה נגד ההכרזה הזאת.

פרופ' יהודה באואר בן ה-93, יצא לקרב נגד המנוול הזה. פרופ' באואר, אחד המומחים הגדולים לחקר האנטישמיות, הגדיר את בלטמן בפירוש, ללא כחל ושרק, כמי שמציג עמדות אנטישמיות. בלטמן פרסם ביום שישי ב"הארץ" פשקוויל נגד פרופ' באואר. לכאורה הוא שומר על כבודו, אך למעשה משתלח בו בארסיות. הוא הגדיר את דבריו של באואר כ"לקוחים מעולמם האפל של טוקבקיסטים של הימין הקיצוני", וכמובן האשים את גישתו לחקר השואה בשמות הגנאי המקובלים על הפוסט-היסטוריונים האנטי ישראליים, כמו "פרספקטיבה יודוצנטרית". הרי איך אפשר להתייחס לשואה מנקודת מבט יהודית? מה הקשר בין השואה ליהודים?

בלטמן, לכאורה, שומר על כבודו של באואר, לכן במקום לכתוב את הגידופים ישירות, הוא אומר שמפאת כבודו הוא לא יכתוב עליו כך וכך. הנה דוגמה, לא יחידה: "קשה לי, רגשית, להסכין עם הרעיון כי זקנתו של באואר מביישת את בחרותו" (מתאים לאנטישמי להתבטא בגילנות). ולמעשה הוא מאשים את באואר שהוא פשוט מקנא בו (ומנסח זאת "בעדינות" שהוא "מצר על כי נשכח מבאואר הכלל 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו' "). לא. באואר לא מקנא בתלמידו. באואר מתבייש בכך שאת הכיסא שעליו הוא ישב בעבר מאייש היום אוטו-אנטישמי.

כך מגדיר בלטמן את הפיכת המכון ליהדות בת זמננו, למכון לאינדוקטרינציה אנטי ישראלית ואוטו-אנטישמית: "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של השואה במשולב עם תולדות הג'נוסייד, את ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל במשולב עם התייחסות לנכבה ולגישות ביקורתיות כלפי הרעיון הציוני ואת תולדות האנטישמיות במשולב עם תולדות הגזענות לצורותיה". אתרגם את הג'יבריש המכובס הזה לשפת בני אדם: "השואה היא בסך הכל פשע נוסף בשרשרת פשעים שאחד מהם הוא ה'נכבה', שעשו הציונים, והציונות היא גזענות וכמוה כאנטישמיות".

עם הרעל הזה שוטפים את מוחם של סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ליהדות בת זמננו, שבה זכיתי ללמוד ממורה דגול כפרופ' באואר, והיום היא נשלטת בידי נמושה אינטלקטואלית, תועמלן אנטי ישראלי נחות, השרלטן מכחיש השואה בלטמן.

* רקב אנטי אינטלקטואלי – בפשקוויל שפרסם דניאל בלטמן לפני שבועות אחדים, הוא תקף בחריפות את גרמניה, על החלטתה לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את BDS תנועה אנטישמית. הכותרת והתוכן היו המסר ש"מסתבר שאין גרמניה אחרת". כלומר, העובדה שגרמניה נלחמת באנטישמיות, מעידה שזו אותה גרמניה הנאצית.

זה מחריד. אבל מה שמחריד יותר, הוא שבפשקוויל האחרון שלו, שכוון נגד פרופ' יהודה באואר, בלטמן הבהיר בפירוש שזו לא רק דעה שהוא כותב כפובליציסט, אלא שזה התוכן והמסר הנלמד במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עומד בראשה. וזה כבר רקב אנטי אינטלקטואלי. מכון ללימודי שקר ועלילת דם אנטישמית, במוסד שבטקס הפתיחה שלו הגדיר אותו ביאליק: "היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה".

* שבעה – קמתי מהשבעה על מות אבי. כדי לא להטריח את חבריי הצפוניים, ביום שובי הביתה ולמחרת, בשעות אחה"צ והערב, קיבלנו מנחמים בחצר ביתי. ואכן, באו רבים מאורטל, מן הגולן, הגליל והעמקים.

השבעה היא חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, השהות המשותפת במשך שבוע שלם עם האחים, לאחר שנים רבות כל כך. ושנית, ההוויה הזאת של ישיבה בצוותא עם המנחמים שהבית המה מהם מבוקר על לילה. סביב האלבומים, הזיכרונות, הטקסטים של ההספדים ושל ראיון מקיף שערכתי עם אבי על סיפור חייו. מדברים, מספרים, נזכרים, שומעים עוד ועוד בשבחו. וגם גולשים לשיחות חולין, לצחוקים. נפגשים עם אנשים מתחנות החיים השונות – חברי ילדות, חברי הגרעין, חניכים, חברים מן המילואים, חברים ושותפים מן הפעילות הציבורית לאורך השנים. השבעה היא חוויה עצומה ומעצימה, שכעת אני רק מתחיל לעבד אותה.

השבעה משדרת לאבלים שהם אינם לבד. הם חלק ממשפחה גדולה, מחברים, מקהילה. הם חלק מקולקטיב גדול. האורחים אינם רק מנחמים, אלא משתתפים בצער. הם שותפים. וקל יותר לשאת את הצער, בידיעה של היות חלק מציבור רחב שהוא שותף.

חשבתי על דברי הניחומים המסורתיים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". מה הקשר לשאר האבלים? הרי אנו נושאים אבל כל כך פרטי. אבל הראיה הרחבה הזאת, שאנו חלק מעם, שכל אחד חווה ויחווה בו אבל וצער, אך הוא קיים וממשיך להתקיים וימשיך להתקיים נותנת משמעות וכוח. ומעשיו הטובים של הנפטר, ותרומתו לכלל, ופעולתו למען הזולת, אינם מתים אתו, אלא נשארים אתנו, נשארים בעולם, נשארים באומה, והם חלק מבניינה. והם נשארים אתנו ומדריכים אותנו ומחייבים אותנו לבנות עולם טוב ומתוקן יותר.

* שתדעו שמחה – "שלא תדעו עוד צער", מאחלים לאבל. ולי יש קושי עם האיחול הזה. כי יש בחיים צער ומכאוב, קשיים ואבל. לא לחוות אותם, פירושו לא לחיות. לא בכדי, כשאנו מדברים על "עולם שכולו טוב", הכוונה היא למוות. כי החיים אינם רק טוב. במקום "שלא תדעו עוד צער", אני מעדיף לאחל "שתדעו שמחה".

* בבניין הגולן – בתא של אבא שלי בבית הכנסת שבו התפלל, מצאנו ערימה ענקית, מסודרת מאוד, של קבלות, מאמצע שנות השבעים ואילך, על תרומות (רבות מאוד) לבית הכנסת, לצדקה, לקופות גמ"ח, לקמחא דפסחא וכד'. מצאנו גם קבלה על הקידוש בבר המצווה של אחי (1979). וקבלה אחת קרובה ללבי במיוחד – קבלה על תרומה בסך 50 ל"י לישיבת הגולן, מכ"ח בשבט תשל"ו 30.1.76. הנה, שמונה שנים בטרם עליתי לגולן, ארבע שנים בטרם הצטרפתי לגרעין להתיישבות בגולן, אבי הקדים ותרם לחיזוק ההתיישבות בגולן. בבניין הגולן ננוחם!

* כאוויר לנשימה – שואלים אותי חברים, איך זה שגם בזמן שישבתי שבעה המשכתי לכתוב, להגיב… ואני תמה על השאלה. בזמן השבעה אכלתי? נשמתי? קל וחומר שכתבתי.

          * ביד הלשון

אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר – העיתונאית נרי לבנה אמרה בשידור ברדיו שעל פי התורה מותר לחיילים לאנוס את נשות האויב והזכירה את שם הקוד "אשת יפת-תואר". המראיינים ירון דקל ואריה גולן לא התייחסו לאמירה, ודומה שאינם מכירים את הביטוי והתייחסו לפרשנותה כאל "אחת שיודעת". אולם היא ממש לא מדייקת.

כך נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם" (ויש חברות שגם בזמן הזה), במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו, לאשתו, למשפחתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה. (ואנו אכן כאלה, למרות שיש כאלה שמנסים להתאים את עצמנו לנורמות הסביבה).

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יליד הארץ

יליד הארץ / ידי מנור
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.7.19

ביום רביעי שעבר הלך לעולמו, שבע ימים ומעשים, אבי – יוסי הייטנר.

אבי האהוב השפיע עליי עמוקות, וחלק ניכר ממי שאני וממה שאני, הוא תוצר חינוכו ובעיקר – הדוגמה האישית שנתן כל חייו.

את ההספד לזכרו פתחתי בדברים, המוליכים לשיר שאותו בחרתי להשמיע.

"כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם אבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

בהמשך ההספד, אמרתי את הדברים הבאים: "לפני 13 שנים, אבא נסע אתנו למסע ברומניה. שיאו היה ביקור בעיירת הולדתו, רדאוץ. המסע היה חשוב ומעניין, אך לא ראיתי בו מסע שורשים. השורשים שלנו אינם ברדאוץ, אלא בירושלים ובגמלא. לאורך כל המסע הזדמזם בראשי שירו של אהוד מנור 'יליד הארץ': 'אבא, שר אני לך על שיום אחד קמת ותלך' ".

השיר שאשמיע הערב לזכרו של אבי ולעילוי נשמתו, הוא "יליד הארץ".

אין זה השיר היפה ביותר של אהוד מנור, אך זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

"יליד הארץ" הוא שיר תודה של אהוד מנור להוריו, על שעזבו את הגולה ועלו לארץ; ובזכותם הוא נולד, גדל וחי בארץ ישראל.

במלחמת ההתשה נפל יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור. השיר הזה קשור למותו. בראיון לחברי עופר גביש, לספרו "שיר לדרך", סיפר מנור: "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי ו…". תשובתו לאמו היא השיר הזה.

אני אוהב מאוד את השיר. בעבורי, הוא אחד משלושה שירים של אהוד מנור, המבטאים מסר של "צומוד" – דבקות בארץ ישראל ללא תנאי, בכל תנאי, בכל מחיר. הראשון הוא השיר הזה, שנכתב לאחר מלחמת ההתשה ומות אחיו. השני הוא "ללכת שבי אחריך" שנכתב במלחמת יום הכיפורים, שיר אהבה ל"ארץ של חלב, מרור ודבש". זו לא רק ארץ זבת חלב ודבש, יש גם מרור. "ללכת שבי אחרייך, / לנשום את השמש הצורב, / לחלום אותך מול שמייך, / לכאוב אותך ושוב להתאהב". כן, לכאוב אותך, אך שוב להתאהב. "לשאת חלום מבטן, מדורות, / לשאול באביביך נחמה, / לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת". אדמת ארץ ישראל אינה רק יפה, לעתים היא נוראה, אך אנו נושאים חלום מדורות, וזכינו להיות הדור המגשים אותו. ולכן, את הנחמה אנו שואבים מן הארץ. השלישי הוא "אין לי ארץ אחרת", שנכתב במלחמת לבנון הראשונה. "גם אם אדמתי בוערת", מתחייב אהוד מנור, "אין לי ארץ אחרת".

אני מזדהה בכל עמקי לבי עם השירים הללו ועם המסר שלהם. אלה הערכים שאותם ינקתי עם חלב אמי, עליהם גדלתי והתחנכתי, אותם אני מגשים בחיי ואותם אני מנחיל לילדיי אחריי. בהספד לאמי, שנפטרה לפני 31 שנים, כתבתי שבטוח שמי שגדל בבית משפחת הייטנר לא יירד מהארץ.

ואין שיר מתאים יותר מזה, כדי להיפרד מאבי, להקדישו לזכרו, ולהודות לו על בחירתו, שבזכותה נפלה בידי הזכות להיות יליד הארץ.

מישה סגל הלחין את השיר, לחן יפה וקסום שמיטיב להעביר את המסר. הביצוע הקלאסי המקסים הוא של אלי מגן. אבל אני לא בחרתי הפעם את הביצוע הטוב ביותר, אלא את זה שגורם לי השבוע להתרגשות הרבה יותר. הביצוע של ידי מנור, בנו של אהוד מנור, ששמו המלא הוא יהודה, על שם אחיו של אהוד שנפל במלחמה, והשיר נכתב בעקבות נפילתו. הבן שר לאביו, את השיר שאביו שר להוריו.

ואני אשיר ואשמיע לזכר אבי ולזכר אמי, את השיר היפה הזה.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

שמש בא אל החלון,
ענף ירוק מלילה נעור,
וילד שפקח עיניו לתכלת
כאן בארץ אל,
בצל כרמל,
ליד הנחל.

צרור הערות 28.7.19

* חוזרים להיות אזרחים במדינתם – בוויכוח הציבורי בנושא מבקשי המקלט, יש משמעות לטרמינולוגיה. יש הבדל בין מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה. כיוון שהדיון הציבורי בישראל אינו מתאפיין בשיח של אמת, אין אפילו ניסיון אמתי לבחון כל מקרה לגופו, ולפעול כדין כאשר מדובר בפליטים אמתיים או במהגרי עבודה אמתיים. במקום זאת, כל צד מגדיר את כווולם, ללא כל בדיקה, אלא רק ככלי ניגוח – כמהגרי עבודה או כפליטים.

אבל יש מי שעליהם אין מחלוקת. אין מחלוקת שהעובדים הפיליפיניים הם מהגרי עבודה. אין מחלוקת שמהגרי העבודה שהאריכו כאן ימים פעלו בניגוד לחוק. אין מחלוקת שעל פי החוק יש לגרש אותם, כפי שכל מדינה נוהגת.

אין זה אומר שחייבים לגרש אותם. אין זה אומר שאין מקום לדיון ציבורי בנושא. אלא שהדיון צריך להיות אמתי והגון, לא דיון של סיסמאות.

הסוגיה העומדת על הפרק היא הדין מול החסד. על פי דין – דינם גירוש. אולם ניתן לפעול על פי מידת הרחמים. בעיניי, כאשר מדובר במשפחות שכבר השתקעו כאן שנים רבות, בילדים שגדלו כאן, וכאשר בסך הכל מדובר במספר מצומצם מאוד – מוטב שננהג על פי מידת החסד. אני רואה דעה אחרת משלי, של "ייקוב הדין את ההר", עמדה לגיטימית באותה מידה.

אולם הדבר המאוס ביותר במחלוקת הזאת, הוא ההשוואה לשואה. אני מקפיד לא להיכנס לפינות הממולכדות של אלה שעושים את ההשוואות האלה; לא מנסה להוכיח להם עד כמה ההשוואה חולנית ומטורפת, כיוון שבעצם הנכונות להיכנס לדיון כזה, אני נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה. גם כאן לא אסביר עד כמה ההשוואה חולנית. אבל בכל זאת כדאי לציין, שבמקרה הזה מדובר בחזרת אנשים למולדתם, למדינתם, לתרבותם, למקום שבו הם אזרחים.

* פוליטיקלי קורקט וכבוד המשפחה – אפשר להתייחס לפשע המזעזע של דקירת הנער ההומו הערבי בת"א בידי אחיו כאל מקרה פרטי. אולם אם בוחרים להתייחס אליו כחלק ממקרה כללי, מן הראוי להיות אמתיים, ולהצביע על המקרה הכללי האמתי.

התופעה שבאה לידי ביטוי באירוע, אינה "הלהט"בופוביה בחברה הישראלית", אלא התרבות של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה הערבית.

ומי שבשל מצוות דת הפוליטיקלי קורקט בורח מן האמת הזאת אל חיקו החם של הפוליטיקלי קורקט (הנער-שמע-את-הרב-רפי-פרץ-מדבר-על-טיפולי-המרה-בטרם-חזר-בו-נטל-סכין-ודקר-את-אחיו), אינו אלא משת"פ של התופעה.

* סוף עידן נתניהו? – על פי תמונת הסקרים, נכון לעכשיו, מסתמנת המגמה הבאה. לגוש הימין ללא ליברמן אין אפשרות להקים ממשלה. גם לגנץ אין אפשרות להקים ממשלה צרה (והוא גם אינו רוצה ממשלה צרה).

ולכן יש סיכוי סביר להקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות תוכל לקום או בראשות גנץ, או בראשות הליכוד. אולם כדי שהיא תהיה בראשות הליכוד, יהיה על הליכוד להעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, כיוון שכחול לבן לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

הפעם נתניהו לא יצליח לדרדר את ישראל למערכת בחירות שלישית בתוך שנה. שום עסקה עם אחמד טיבי לא תציל אותו הפעם. הודעתו הברורה של בנט, שבשום אופן לא ייתן יד לבחירות שלישיות, ואם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה הימין החדש ימליץ על מועמד אחר מן הימין, חשובה מאוד. הדבר נכון גם לגבי ליברמן. אני משוכנע שזו עמדתם של מרבית הליכודניקים.

מסתמן הסוף לשלטון נתניהו?

* גימיק זול – אהוד ברק התנצל בפני ערביי ישראל, על כך שלפני 19 שנים מילא את חובתו כראש הממשלה, בפרוץ המרד של ערביי ישראל.

מתבקשת השאלה, מה ברק למד היום שהוא לא ידע 19 שנה? והתשובה היא, שהוא למד שאולי זה יגרום למרצ להיענות לתחינותיו ולאפשר לו שריון ברשימתם, כדי לחסוך ממנו את הביזיון של לראות את אחוז החסימה הרחק מעליו.

האמת היא שמתבקשת שאלה נוספת. אם מחר פורץ מרד זהה, נניח בעת עימות עם חמאס או חיזבאללה, מה הוא מציע לעשות? אבל זה לא משנה, כי זאת שאלה רצינית, ואילו הוא במוד של גימיקים זולים.

* מה ליאיר גולן ולמרצ? – פעמיים, לאחרונה, הוזמנתי לשמוע הרצאות של יאיר גולן בצפון, שבהן הציג את השקפת עולמו המדינית ביטחונית. אחד מן האירועים היה כנס בנושא תכנית אלון. בשני המקרים נבצר ממני מלהשתתף, אך חבריי שהשתתפו אמרו לי שאילו האזנתי לו, הייתי מופתע מאוד. לטובה. הוא השמיע עמדות ניציות למדיי, ברוח תכנית אלון. הוא אף הביע תמיכה מוחלטת בגולן הישראלי.

אז איך אדם שאלו דעותיו מתבולל במרצ?

שאלה נוספת היא איך מרצ מקבלת לתוכה אדם שאלו דעותיו. אבל לכך יש תשובה. גולן מזוהה בראש ובראשונה עם נאום הבלע שלו ביום השואה, כסגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. ההשוואה הזאת שווה לאנשי השמאל הקיצוני התפשרות על זהות מדינית.

* עריק מעריק פטור? – סתיו שפיר התמודדה על ראשות מפלגת העבודה. כשהפסידה, לא כיבדה את התוצאות, אלא ערקה ממפלגתה ועשתה אקזיט. כל מי שמבקר את המעשה – צודק. אבל לא לכל אחד יש זכות מוסרית לבקר את המעשה. מי שאין לו זכות כזו, הוא האיש שלבטח יזדעק נגדו בצדקנות יותר מכל אחד אחר – האיש שנפגע מן המעשה שלה, עמיר פרץ. ב-2013 הוא התמודד על ראשות העבודה והפסיד לשלי יחימוביץ'. כשהפסיד, לא כיבד את התוצאות, אלא ערק ממפלגתו ועשה אקזיט. כמו סתיו שפיר, היה לו תירוץ אידיאולוגי. הוא האשים את שלי יחימוביץ' שבכוונתה להצטרף לממשלת נתניהו, וסנט בה על שסירבה להצהיר זאת חד משמעית. הוא הצטרף כמספר 2 לתנועה, בראשות ציפי לבני. לאחר הבחירות כיהן מטעמה כשר בממשלת נתניהו. שלי יחימוביץ' הייתה ראש האופוזיציה.

* חידוד מסרים – הירידה של כחול לבן בסקרים והעליה של מפלגת השמאל האשכנזי, מחייבת את כחול לבן לחשב מסלול מחדש. לא עוד עמעום עמדות, כדי לקרוץ ל"מצביעים אסטרטגיים" מן השמאל, אלא יצירת בידול ברור בין המרכז והשמאל, וחידוד עמדותיה המרכזיות ניציות באופן ברור. ניצחונה של כחול לבן מותנה בקולות מן הימין המתון, הליברלי, הא-ביביסטי.

* למה הודחה אמי פלמור – למה הודחה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים? יש להקדים לכך שאלה אחרת. למה אמיר אוחנה מונה לתפקיד שר המשפטים? בשל החנופה והנאמנות ללא גבול למשפחה. ומדוע הוא הדיח את פלמור? בשל האובססיה החולנית של המשפחה לאיילת שקד.

בקרב רבים בימין, איילת שקד מסומנת כיורשת של נתניהו. בקרב המשפחה, עצם המחשבה על קיומו של עידן שאחרי נתניהו היא כפירה באחד מעיקרי הדת. מכאן האובססיה לאיילת שקד. כיוון שהפופולריות של שקד היא בעיקר בשל פועלה כשרת המשפטים, שקידמה סדר יום שמרני, כעת מנסה המשפחה לערער את הנראטיב ולצייר את שקד כ"ססססמולנית". נתניהו ובעלה לוחצים על שר החינוך ורעייתו לא לאפשר את העמדתה שקד בראש איחוד מפלגות הימין, בטענה שהיא תמליץ על "מועמד השמאל" לראשות הממשלה. והדחת פלמור נועדה לספק תחמושת לציוץ של דובר ראש ממשלה, ילד התפנוקים בעל הפה המזוהם יאיר נתניהו, על פלמור, השמאלנית שמונתה בידי שקד (שאגב, לא מונתה בידי שקד, אבל בעל הג'ורה עוד לא נתפס על דבר אמת).

השילוב הקטלני של פרנויה ושגעון גדלות עם פלגנות ושנאה, הוא המאפיין של נתניהו ומשפחתו.

* משרת חוסר אמון – אמיר אוחנה מתרץ את הדחתה של פלמור בכך שמנכ"ל המשרד הוא משרת אמון. אכן, משרת המנכ"ל היא משרת אמון של השר, אבל הוא אינו שר רגיל, אלא שר זמני בממשלת מעבר. אני מקווה שנציבות שירות המדינה תמלא כהלכה את תפקידה כשומרת סף של האינטרס הציבורי, ולא תאשר מינויו של מנכ"ל חדש, עד הקמת הממשלה החדשה.

* התרחק מאופנות – בעיתוני השבת, התחברתי במיוחד למאמרים, בכל העיתונים, על העורך המיתולוגי אברהם יבין, שהלך לעולמו. כשוחר ספרות שמעתי כמובן את שמו, ואשתקד, במלאת לו 90 התפרסמו כתבות וראיונות עליו, אך הרחבתי מאוד את היכרותי עם האיש בכתבות השבת, והתחברתי מאוד. בכל זאת, מדובר בעורך של הסופר האהוב עליי ביותר, חיים באר, וכן של מאיר שלו ויהושע קנז, שאף הם אהובים עליי.

למדתי שהוא בן העיר רובנו, העיר שבה נולדה אמי.

מסופר על יבין, העורך של "ספריה לעם" של "עם עובד", שהוא סירב לפרסם את הרומן "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, בשל העובדה שהספר כולו כתוב כמשפט אחד, ללא פיסוק. וגם לימים, כאשר הספר נחשב לפאר היצירה והחלטתו של יבין נחשבה שגיאה פטאלית, הוא דבק בעמדתו, ואמר שהיה נוהג באותו אופן בשנית.

ואני באמת לא כל כך אהבתי את "זיכרון דברים" ואת "סוף דבר" של שבתאי, בדיוק מן הסיבה הזאת, והזדהיתי מאוד עם עמדתו של יבין. הסכמתי עם אמירתו של בני ציפר, שהדבר מלמד שיבין התרחק מאופנות.

* לגדלו לתורה – אנו יושבים שבעה, מעלעלים באלבומים, בתמונות, במכתבים ומסמכים, מעלים זיכרונות, מעוררים ערגונות.

הנה, ברכה לאמי מצוות בית הספר שבו היא לימדה, ביה"ס "גאולים" בר"ג, להולדתי. "זכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

וחשבתי, האם היום מורה מקבלת ברכה כזאת בלידתה? בבית ספר דתי כן, מן הסתם. אבל בבית ספר ממלכתי, חילוני, כמו בית הספר שבו אמי עבדה? אין מצב. חבל.

ולמה זה לא יקרה? בגלל ה"הדתה", כמובן.

* חוויית חיבור לאבא שלי – בליל שבת הלכנו, אחי אמיר ואני, לתפילת ליל שבת בבית הכנסת "של אבא"; בית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום בר"ג. בית הכנסת של ילדותנו.

שמחנו לראות שהמקום של אבא – עדין שלו. פתחנו את הארונית הצמודה למקום שלו, ומצאנו את הסידור שלו ואת מחזור שלושת הרגלים שלו וגזיר עיתון ישן.

אבי היה ממייסדי בית הכנסת. מדור המייסדים פגשנו אדם אחד, אנשל, צעיר מאבא בשלוש שנים. הינוקא בחבורה. מן הסתם, דור המייסדים, שרובם היו מבוגרים מאבי, כבר אינם אתנו. ויש עוד כמה מן "הצעירים", שעדיין מתפללים בבית כנסת זה, שגם הם כבר סביב השבעים. ועוד מהדור שלא ידע את יוסף, תרתי משמע, או לפחות שאנו איננו מכירים.

זאת הייתה חוויה מרגשת ומרוממת נפש; להתחבר לגרסה דינוקתא שלי. לניגונים היפים של "ידיד נפש", "לכה דודי" ו"אדון עולם". וגם מנגינות שטרם שרו באותם ימים רחוקים אני מכיר, מהחיבור שלי היום לעולם ההתחדשות היהודית. זאת הייתה חוויה חזקה של חיבור לאבא שלי.

בלילה שלאחר מותו של אבי הדבקתי מודעת אבל על קיר בית הכנסת, כך שהמתפללים שהכירו את אבא ידעו על מותו. היה לי מוזר שהם ניגשים אלינו בברכת "שבת שלום" ולא בדברי ניחומים, אך נזכרתי במהרה שבשבת אין מנחמים.

התפללנו, שרנו ואמרנו קדיש.

* ביד הלשון

נפטר – אבי יוסי נפטר השבוע, ואקדיש את הפינה למילה נפטר.

מקובל, שהמילה נפטר נוגעת רק ליהודי. אין אומרים "נפטר" על מי שאינו יהודי. מה הסיבה לכך? הכוונה היא שהאיש נפטר מחובת עול מצוות.

אבל ההסבר הזה אינו נכון. מקור הביטוי "נפטר", הוא מסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א': "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא". אין כאן כל זכר לפטור ממצוות, אלא לכך שהאדם נפטר מן העולם. וכך גם במסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו".

אז מה, אם כן, משמעות המילה "נפטר"?
בשני המקרים הכוונה היא נפרד מן העולם, הולך מן העולם (כמו בביטוי "נפטר לשלום" = נפרד לשלום).

 * "חדשות בן עזר"

על קברו של אבא

כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסיסטריה, שם אבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – "מדינת היהודים". בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת.

בין אבא לביני היה קשר מיוחד במינו. למרות שאבא אדם סמכותי, כבר כילד היינו גם חברים. החברות בינינו הייתה סביב נושאי עניין משותפים – פוליטיקה, היסטוריה, מעורבות ציבורית. כאדם בוגר, כאבא לילדים, אני מתפעל מהערכה על היכולת שלו לדבר בגובה עיניים על עניינים ברומו של עולם עם ילד בן עשר; לא כמבוגר עם ילד, אלא כשני מבוגרים. להאזין לדעתי, להתווכח אתי כעם בוגר כשאנו חלוקים. לאורך כל השנים, עד שאיבד את צלילותו, שוחחנו מדי יום בטלפון על עניינים שברומו של עולם, ענייני המדינה וענייני הקיבוץ וענייני המאבק על הגולן וכל הנושאים שבהם עסקתי. תמיד היה חשוב לכל אחד מאתנו לשמוע את דעתו של בן שיחו. הוא קרא את כל מאמריי, אותם שלחתי לו במייל, והיה מעיר את הערותיו. יש לציין שהוא לא היה מבקר קל.

גדלנו כמשפחה מטיילת. טיילנו רבות בחופשים, בחגים ובשבתות ברחבי הארץ. נהגנו לנסוע למשפחתנו בבית זרע, ובמשך שבוע לטייל אתם בצפון, או שהם היו באים אלינו וטיילנו בדרום ובמרכז. לעתים נסענו לסיורים של החברה להגנת הטבע או לשבוע מרוכז בבית ספר שדה. הוריי היו כל השנים חברים של קבע בחברה להגנת הטבע, ויצאנו גם למחאות, לסיורי מחאה ומאבק, אם על גדות הירקון או בשמורת אירוס פולג, והוא נסע במיוחד, כעבור שנים רבות, גם לאירוע שהייתי בין מארגניו בירדן ההררי.

וכשקצת גדלנו ורווח מבחינה כלכלית, הוריי החלו לנסוע מדי שנה לטיולים בחו"ל, ואבא התמיד בכך עד מחלתו.

אבא אהב את מסורת ישראל. בלילות שבת קיבלנו את השבת בהדלקת נרות, בקידוש ובסעודת חג. בחגים ולעתים בשבתות הלכנו לבית הכנסת.

כתב חנוך לוין (אולי הטקסט היחיד שלו שחף מציניות):

שבת בבוקר. רְאוּ: אב הולך
עם בנו לבית-הכנסת.
יד הבן ביד אביו.

האב הולך ומפזם לו חרש, הבן
בועט באבנים קטנות.
איש איש ועיסוקו, ברחוב הריק,
בתוך שלווה גדולה כל-כך, באור של חסד;

יד ביד, אב הולך עם בנו
לבית-הכנסת.

השיר הזה מיטיב לבטא חוויה מרכזית של ילדותי, הוויה משמעותית של זהותי.

סיפורים רבים אני יכול לספר על אבא, שיבטאו את אישיותו. אספר שלושה. בטיול משפחתי לים המלח, עלינו עם הטרנטה שהייתה ברשותנו בעליות של סדום, ולפתע המנוע התחמם ונעצרנו בצד הכביש. שעה ארוכה לא עבר אף רכב. וכשכבר עבר רכב, הוא לא טרח לעצור ולהציע עזרה. כאשר המנוע התקרר התחלנו לעלות וכעבור פיתולים אחדים ראינו את הרכב היחיד שעבר לידינו ולא עצר, עומד לצד הכביש עם תקלה ברכב. ללא היסוס, אבא עצר את הרכב וניגש לסייע לו, בלי לומר מילה.

סיפור שני. יום אחד אבא איחר לחזור מן העבודה. כששאלתי אותו היכן היה, הוא סיפר שבכלא. הוא ביקר חבר; לא חבר נפש, אלא עובד במוסך שאבא היה מנהל הכספים שלו. למה הוא יושב בכלא? שאלתי, ואבא השיב, שהוא מסרב לשלם מזונות לגרושתו. "ואתה מצדיק את זה?" שאלתי. "מה פתאום". הוא השיב. אז למה ביקרת אותו? תשובתו: "כי אם אני לא אבקר אותו, אף אחד לא יבקר אותו. הוא אדם בודד. זאת חברות".

סיפור שלישי. לאבא היה סוג דם נדיר, ומידי חצי שנה הלך לתרום דם. שבת אחת נסענו לבקר את סבתא שלנו באזור, ובדרך שמענו בחדשות הודעה שבתל השומר זקוקים בדחיפות לסוג הדם שלו. בלי להסס לרגע – אחורה פנה, לבית החולים. לתרום דם.

אבא היה אדם פעיל, מנעוריו בתנועת בית"ר ברומניה, ותמיד בוועד הבית, תמיד בוועד הורים, תמיד כגזבר ואיש הכספים, התנדב במשך שנים למשמר האזרחי, כתב מכתבים לראש העיר או לראשי המדינה בנושאים שהציקו לו ולרוב עם הצעות מעשיות.

התקופה שהוריי ראו כתקופה היפה בחייהם, הייתה ימיהם בנגב. אבא, שרק סיים את לימודי הנהלת חשבונות, כאדם צעיר בן 25, נשמע לצו השעה וירד לנגב. הוא, שבע שנים בארץ, ירד לנגב לסייע למושבי העולים, כוותיק לכל דבר. הוא היה מזכיר וגזבר של מושבים בשובלים, המוציא והמביא שלם. בנגב הוא הכיר את רחל אמנו, שהייתה מורה חיילת. אף היא, שש שנים בארץ, לימדה עברית את ילדי העולים. הם התחתנו והיו בין מקימי היישוב מבועים. הם היו מאושרים. שם אסתי נולדה. אך כשהיא הייתה בת שנתיים, לאחר משבר חברתי, כל החבורה המייסדת עזבה. הם היו בין האחרונים לעזוב.

אבא ואמא לא נהגו להרעיף זה על זה גילויי אהבה וחיבה, לפחות לא לעינינו. אולם הייתה ביניהם אהבה עמוקה. מי שלא ראה כיצד אבא סעד אותה בימי חוליה במחלת הסרטן שהרגה אותה, לא ראה מסירות, דאגה ואהבה מימיו.

לפני 13 שנים, אבא נסע אתנו למסע ברומניה. שיאו היה ביקור בעיירת הולדתו, רדאוץ. המסע היה חשוב ומעניין, אך לא ראיתי בו מסע שורשים. השורשים שלנו אינם ברדאוץ, אלא בירושלים ובגמלא. לאורך כל המסע הזדמזם בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא, שר אני לך על שיום אחד קמת ותלך".

עד גיל 79 אבא היה אדם בריא ופעיל. הוא עוד עבד, הוא שחה מידי בוקר, הוא טייל בארץ ובחו"ל, הוא גלש באינטרנט וניהל את עסקיו. ואז הוא חלה במחלת הדמנציה, שאליה התלוו מחלות רבות נוספות. צר היה לנו לראות איך אדם כל כך פעיל, חזק, חכם, אסרטיבי, פריק קונטרול, אכפתי, דעתן, מעורה, פרו-אקטיבי, חרוץ – הולך ומאבד בהדרגה את התכונות שאפיינו אותו ומתרוקן. כל כך מצער היה לראות איך אדם שתמיד דיבר בגנות אריכות הימים ובחוסר הטעם בחיים נטולי שליטה עצמית, מדרדר לחיים כאלה. באחד מרגעי פיכחונו הוא אמר לאסתי שעצוב לו שהנכדים יזכרו אותו ככה. אנו מבטיחים לזכור את אבא כפי שהיה בימיו הטובים, ולהנחיל את הזיכרון הזה לדור הבא.

אני רוצה להודות לך, רחל יובל, בת זוגו של אבא זה כמעט שלושים שנה, שמילאת מחדש את ביתו ואת חייו של אבא, אחרי מותה של אמא שלנו, ועל טיפולך המסור והאוהב בשנות מחלתו.

ותודה מיוחדת למרלון, המטפל המסור שעשה מאמצים כבירים לסייע לאבא ולהקל עליו.

… בסופשבוע שעבר אבא היה במצב קשה מאוד, אך בתחילת השבוע התאושש מעט. כשהייתי אצלו ביום ראשון הוא ישב, מעט דיבר. כשהלכתי, אמר לי בלחש: ד"ש לכולם. אלו היו דברי הפרידה שלו. זו מתנת הפרידה.