במדבר ו: יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בחידה השבועית לפרשת השבוע, בקבלת השבת של קיבוץ אורטל, שאלתי (בפרשת "נשא") מהם האיסורים על הנזיר במקרא, וכצפוי אחת התשובות שניתנו הייתה התנזרות מיחסי מין. הרי זה ברור, מהי נזירות אם לא זה? אז זהו, שלא.

התורה תורת חיים, תורה של "וָחַי בָּהֶם", ואפילו מנזיר אינה דורשת ואינה מצפה פרישות מן המין השני, מיחסי אישות, מחיי משפחה נורמליים. הנזיר על פי התורה מתנזר מיין וכל פרי הגפן, מסיפור השיער וממגע עם המת.

הנזירות היא לרוב לתקופה מוגבלת, עליה נודר הנזיר. ובכלל, הרושם הוא שהתורה אינה רואה בחיוב את הנזירות, מנסה לרסן ולצמצם למינימום את התופעה, שכנראה קיימת כסוג של אקסטזה דתית, אולי כחיקוי לדתות אחרות.

רוב פרק ו' עוסק בנזירות, אך לקראת סופו הוא משנה נושא, ומציג כמה מן הפסוקים היפים ביותר בתורה, ברכת הכוהנים לבני ישראל:

יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

* 929

במדבר ה: המקלט המקראי לנשים מוכות (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בפרק ה' בספר "במדבר", מתואר טקס "מֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים". על פי הכתוב, אם גבר חושד באשתו בניאוף, עליו להביא אותה אל הכהן. הכהן משקה אותה במים קדושים המעורבבים בעפר מקרקע המשכן. המים הללו הם מעין פוליגרף. אם אכן האישה בגדה, ברגע שהיא שתתה, מופיעים עליה סימנים: "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ". מה זה? לא ברור.

בראיה שלנו, מדובר בטקס פרימיטיבי מכוער. כמובן שהטקס מיועד רק לנשים. אין טקס מקביל לגבר שאשתו חושדת בו.

אולם מוטב שלא נקרא את הטקסט המקראי קריאה אנכרוניסטית, כאילו נכתב היום. כפי שהמשמעות של חוקי העבד העברי במקרא, אינה השלמה עם עבדות, אלא חקיקה סוציאלית מתקדמת ורדיקאלית ביחס לנורמות התקופה, כך ראוי לקרוא גם את הטקס הזה.

מי שהאירה את עיניי בנדון, היא הסופרת יוכי ברנדס. בספרה "היהדות שלא הכרנו" היא מציגה את הטקס כהגנה חברתית ודתית על האישה, בעידן שבו חיי אישה היו הפקר, ואם בעלה חשד בה, הנורמה החברתית הייתה שהוא רשאי ואולי אף חייב לרצוח אותה. הדבר מופיע גם בתנ"ך, למשל בפרשת יהודה ותמר. בתוך הנורמה הזאת, התורה אוסרת על הגבר לפגוע באשתו, חרף חשדו. אתה חושד בה? יש תהליך. יש פרוצדורה. והרי ברור שכל הסיפור של שיקוי הפוליגרף הוא קשקוש. בסך הכל, התורה מצאה פטנט להגן על נשים מפני גברים קנאים. ואכן, כך הכתוב מגדיר את המניע לטקס: "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", כלומר אין זה פתרון לבעיה של אישה בוגדת, אלא של גבר מקנא. גם היום, עם כל הנורמות השונות, לבושתנו – עדין נשים נרצחות ומוכות בידי גברים אלימים וקנאים. וכפי שלא נאשים את המקלטים לנשים מוכות בכך שהטיפול הוא בקורבן ולא באדם האלים, אלא נבין שזה אמצעי התגוננות בפני תופעה, כך יש לראות גם את "המים הַמָּרִים הַמְאָרְרִים".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה ה-20, "בינו נא מורדים". בוזגלו מתייחס לחלק אחר בטקס – מחיקת שמו המפורש של הקב"ה, שבכל מקרה אחר הוא איסור חמור ביותר. ומהי המטרה של הרשות הזאת? "להשכין שלום בין אישה ובעלה". כלומר, בוזגלו מתייחס לטקס לא כאל טקס לגילוי אישה בוגדת והענשתה, אלא טקס להתמודדות עם קנאותו של הבעל, והשכנת השלום בבית.

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח
לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ
מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוֹ
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן

זִכְרוּ…

יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם
אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו
עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם
וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו

זִכְרוּ…

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע
לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ
לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע
לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ

זִכְרוּ…

במדבר ד: סיירת מטכ"ל של בני ישראל (פורסם לראשונה לפני יותר משלוש שנים)

"אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה החרדים, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרק ד בספר "במדבר", מפריך את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

* 929

במדבר א-ב: מִפְקָד של עוצמה (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בשעה טובה, אנו מתחילים היום ללמוד את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, בו נעסוק בקרוב, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים.

הפרקים הראשונים ב"במדבר" – ממש מצ'עממים. מה משעמם יותר משנתון סטטיסטי? תיאור של מסדר צבאי. עיקרם של הפרקים א' ו-ב' של הפרשה הוא שילוב של שנתון סטטיסטי מדוקדק המתאר את מספר החיילים בכל שבט ומשפחה, בפורמט החוזר על עצמו לעייפה, תוך תיאור מפורט, לפרטי פרטים, של מסדר צבאי. במה חטאנו שנגזר עלינו השעמום הזה?

מקובל עלינו שאין בתורה אף אות מיותרת. לא כל שכן – פרשה מיותרת. אם הפירוט המדוקדק הזה מובא בפרשה, חזקה על התורה שאין זה מקרה, שהתיאור הזה נועד לשדר לנו מסר, ועלינו לחפש ולמצוא אותו. מהו המסר? הנה, זו הצעתי.

רגע לפני הכניסה לארץ, מקיימים בני ישראל מפגן של עוצמה בלתי רגילה. חודשים אחדים אחרי שיצאו בני ישראל כערב רב, כאספסוף, נגלה לנגד עינינו המשתאות צבא מסודר ומאורגן לעילא ולעילא. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למִפְקָד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרק. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למִפְקָד, נספר והנתונים זורמים למשה במהירות ובדייקנות שלא היו מביישות אף מערכת ממוחשבת.

לשם מה נערך המִפְקָד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כֹּל יֹצֵא צָבָא". מכאן, שמטרת המִפְקָד, היא לארגן את הצבא שייצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במִפְקָד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

התיאור העוצמתי הזה יוצר בנו ציפיות גדולות. בקרוב מאוד ניווכח, שכגודל הציפיות, גודל האכזבה. התיאור הזה מסביר לנו מהי עוצמה לאומית אמתית. באין חוסן רוחני, ללא נחישות ודבקות במטרות הלאומיות, ללא אמונה אמתית בצדקת הדרך – העוצמה הפיסית, הצבאית והכלכלית, עלולים להתגלות כמסגרת חלולה, כעורבא פרח, כמשענת קנה רצוץ. עם המואס בארץ חמדה – שום כוח פיסי לא יחליף את החולשה הזאת.

* 929

ויקרא כז: ערך שונה לזכר ולנקבה (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

הפרק המסיים את ספר "ויקרא" מקומם. אם אדם מישראל רוצה לנדור נדר – לתרום תרומה נוספת, כמה עליו לנדור, כלומר מה שוויו? מסתבר ששוויו של זקן נמוך משל צעיר ושל אישה נמוך משל גבר. "וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל". כיוון שהזקנים נחשבו לנכבדים ביותר, סביר להניח שהערך נמדד על פי ערכו ויכולתו של אדם בשוק העבודה. ערך עבודת האישה, על פי הפרק, הוא 60% מערך עבודת הגבר, ואנשים כמונו, המאמינים בשוויון ערך האדם ושוויון המינים, אינם יכולים שלא להתקומם.

אך בטרם נתקומם על מציאות שתוארה בתרבות הפטריאכלית לפני 3,000 שנה ובתקופה שבה העבודה התבססה ברובה הגדול על כוח שרירים, ולכן ניתן להבין את היתרון המובנה של העובד על העובדת, מוטב שנביט על עצמנו, על שוק העבודה של ישראל היום.

למרבה הבושה, גם היום בשוק העבודה הישראלי ערכה של האישה נמוך יותר משל הגבר, גם כאשר מדובר במשרות זהות.

בעוול הזה אנו חייבים להיאבק. את הקלקול הזה אנו חייבים לתקן.

* 929

ויקרא כו: חינוך או אילוף (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

יש לי זיקה אישית עמוקה לפרשת "בחוקותיי". זוהי פרשת הבר מצווה של בני הבכור, עמוס. יחד למדנו לעומקה את הפרשה ואת ההפטרה שלה. יחד עיצבנו את טקס הבר מצווה הייחודי של עמוס, טקס יהודי מקורי, ברוחנו, ששילב מסורת וחידוש.

הלימוד המשותף וטקס הבר מצווה, הוא בעבורי שלב ברצף חינוכי, שנועד לחנך את ילדיי על ערכי היהדות, ועל היותם חלק ברצף הדורות של העם היהודי ושל התרבות היהודית. אך אני מודה ומתוודה, שיש לי קושי רב עם המסרים החינוכיים בפרשה, ובעיקר בחלקה הראשון – פרק כ"ו.

אחד היסודות המרכזיים של היהדות הוא הבחירה החופשית. התרבות היהודית אינה מאמינה בגורל, אינה דטרמיניסטית ואינה מאמינה בתהליכים סטיכיים. האדם מעצב את חייו ואת עתידו בהחלטותיו, ובכל רגע נתון הרשות נתונה בידיו להחליט, לבחור בין טוב ורע.

פרק כ"ו הוא אולי התגלמות הרעיון הזה – בידיכם הבחירה. אם בחוקותיי תלכו ייטב לכם, תיהנו מכל הטוב שבעולם. אם לא תלכו בחוקותיי, רעים ומרים יהיו חייכם. זו בחירתכם המוחלטת. זה בהחלט רעיון יפה, אך הוא גם בעייתי.

איזו מין בחירה זו? אין זו בחירה ערכית בין טוב ורע, בין ראוי לפסול. זו בחירה בין פרס לקנס, בין שכר לעונש. אין אנו נקראים לבחור בטוב כי הוא טוב, אלא מפחד העונש הנורא המצפה לנו אם נבחר ברע. שכר מצווה אינו מצווה, אלא שכר של ממש. אין זו בחירה חופשית.

אני מאמין בחינוך. פרק כ"ו אינו פרק של חינוך אלא של אילוף. אני מאמין בחינוך כי כך ראוי. אך האמת היא, שאילוף בני אדם לא כל כך הולך. עובדה, לא בכדי החלק של האיומים ארוך פי ארבעה מהחלק של ההבטחות.

ומה בכל זאת אני אוהב בפרק? את התיאור הנפלא של העולם האידיאלי המובטח להולכים בחוקות ה'. כדאי לפוצץ את המשחק אחרי פסוק י"ג, ולפרוש בשיא.

* 929

ויקרא יח: וָחַי בָּהֶם (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

פרשת "אחרי מות" רוויה במוות ובעונשי מוות, כפי שהיטיב לתאר בדרשתו ארי אלון, על פרשת בר המצווה שלו.

אך אני בוחר להתמקד דווקא בשתי מילים המופיעות בפרק יח, המנוגדות לשפעת עונשי המוות : "וָחַי בָּהֶם". אני בוחר בהן מחוץ להקשרן, כצירוף בפני עצמו, כי אני יכול להיתלות באילנות גבוהים – כבר חז"ל עשו כן. כבר חז"ל הפקיעו את "וחי בהם" מכל הקשר והפכו אותם לאחד מעיקרי היהדות, כתורת חיים.

רבי ישמעאל נתלה במילים "וחי בהם" כדי לחלוק אפילו על העמדה המקובלת בזכות מסירת הנפש כדי לא לעבוד עבודה זרה. "ומנין שאם אמרו לו לאדם 'עבוד עבודה זרה ואל תיהרג', מנין שיעבור ואל ייהרג? תלמוד לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם".

עמדה זו שנויה במחלוקת, אך המחלוקת היא מידתית. הכלל המקובל על הכל הוא "יעבור ובל ייהרג" למעט חריגים, והמחלוקת היא על החריגים.

בין החריגים, עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", לצד "עבודה זרה" ו"שפיכות דמים" הוא "גילוי עריות". וזה הנושא המרכזי של הפרק. הפרק מתמקד באיסורי עריות.

חלקם אינו רלוונטי לימינו ונראים בלתי מוסריים בעינינו, כמו איסור יחסי מין בין גברים. אולם רובם עוסקים באיסור על גילוי עריות במשפחה, וזו ליבת המוסר המיני גם בחברה הומניסטית מודרנית. העיסוק הרב בנושא מעיד עד כמה גילוי העריות היה נפוץ ולגיטימי בחברה הסובבת באותם ימים. עם ישראל נדרש להיבדל הן מתרבות מצרים והן מתרבות כנען, בראש ובראשונה באיסורי העריות.

עצם הרעיון שמאחורי האיסורים, הוא מותר האדם מן הבהמה – לא היצרים, ויצר המין הוא אולי החזק בהם, שולטים בנו, אלא אנו בהם. אנו יכולים, ולכן אנו נדרשים, להגביל את יצרינו באתיקה של מותר ואסור.

* 929

ויקרא יז: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא ( פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

כאשר אלוהים כורת ברית עם נוח ומתחייב לא להוריד עוד מבול, ההסבר שלו קצת מוזר: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש כאן התפכחות של אלוהים מן הציפיה מן האדם להיות אל. האדם הוא בסך הכל בן אדם, דמות אנושית שאינה מושלמת, יש לה חולשות אנוש. יש להכיר בכך, ולכן הדרך להתמודד עם חטאי האדם אינה רבולוציונית טוטליטרית – מהפכה, מבול, "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" ושאר רעיונות מהפכניים אלימים, אלא אבולוציונית: חינוך, דיאלוג, הסכמות ופשרות.

ומתוך אותה הכרה, אלוהים מתיר לראשונה לאדם לאכול מן החי. ההתרה הזו נובעת מן ההכרה בחולשות האנוש, בכך שהתביעה להימנע מאכילת החי היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, בשלב זה של ההתפתחות האנושית.

הפרק שלנו מגביל את השחיטה. הוא מגדיר אותה בזמן ובמקום ואוסר עליה מחוצה להם. והוא אוסר על אכילת הדם ותובע לקבור את הדם ולכסותו "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא". אפשר כמובן לנוד לרעיון, ללעוג לו, להציגו כצביעות. אתה מתיר לשחוט בעלי חיים, אז מה החרטה הזה לכסות את הדם? זה לא כסד"ם אלא כסת"ח.

יש בזה משהו.

אך אני מעדיף לראות זאת אחרת. יש כאן אמירה, שיש רע הכרחי, אך צריך למזער אותו. דוגמה לכך היא מלחמה. רבים לועגים ל"יורים ובוכים", רואים בכך צביעות. אם אתה יורה – למה אתה בוכה? אם אתה בוכה – מי הכריח אותך לירות? יש הלועגים לכך מן הצד של היורים. עכשיו יורים, והכל ראוי לירי, אין דבר כזה טוהר הנשק – הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. בוז למוסר הלחימה. במלחמה צריך להרוג, וכל המרבה הרי זה משובח. ויש הלועגים לכך מן הצד של הבוכים – פציפיסטים למיניהם, שהמוסר בעיניהם אינו מלחמת הטוב ברע, אלא הימנעות מן המלחמה. גם אם זו מלחמת מגן, מלחמה על הקיום, מלחמה ברוע, מלחמה בטרור, מלחמה על החיים, מלחמה בנאצים וכו'.

הפציפיזם הוא בלתי מוסרי כי אינו מבחין בין טוב ורע ובכך משרת את הרע. אך האלטרנטיבה לפציפיזם אינו מלחמה בלתי מוגבלת, ללא חוקי מלחמה, ללא הגבלות מוסריות. לא הכל מותר. מלחמה היא רע. וגם אם היא רע הכרחי – היא רע. ולכן יש להגביל אותה בחוקים ובנורמות של מותר ואסור, כדי למזער את הרע.

זה המסר שאני בוחר לקחת מן הפרשה.

* 929

ויקרא טז: לא בורח מבשורה (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

פרק טז בחומש "ויקרא" פותח את פרשת "אחרי מות". את הפרשה הזו קראנו השנה מיד לאחר יום הזיכרון למערכות ישראל ויום העצמאות.

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות אינו קל; המעבר לעתים קשה מנשוא. אולם הוא נושא מסר ומשמעות, הדורש מאתנו לא לראות בעצמאותנו דבר מובן מאליו, כיוון שהיא הייתה, עודנה וכנראה תמשיך להיות עוד זמן רב כרוכה בנכונות שלנו למסירות נפש. מחיר עצמאותנו הוא מחיר דמים כבד. החיבור הזה גם נועד להצביע על המשמעות הגדולה של המחיר, של הקורבן; שלצד הכאב הגדול על האובדן, אנו מודעים לכך שהאובדן הוא למען מטרה גדולה ונעלה של קיום העם היהודי, קיומה של מדינת ישראל והחיים והביטחון של אזרחי ישראל.

אנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הכבד, שנהיה מדינת מופת וחברת מופת, כזו שהקורבן היה ראוי לה.

פרק טז נפתח אחרי האירוע הדרמטי והטרגי שבו מתו לעיני כל עם ישראל שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו. תגובתו של אהרון תוארה בשתי מילים: "ויידום אהרון". וכי מה אפשר לומר אחרי אסון נורא כל כך?

הפרק נפתח במשימה שמקבל אהרון מאלוהים אחרי מות בניו. אלוהים מורה למשה להטיל על אהרון ועל כל יורשיו בעתיד את משימתם המרכזית – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לכפר על חטאות העם. איך אדם שזה עתה איבד את שני בניו יכול לקבל על עצמו אחריות כזו, שליחות כזו, משימה כזו? איך אדם שחווה כזה אובדן יכול להנהיג? איך הוא יכול להמשיך?

כחברה הנאלצת להתמודד עם שכול, אנו מודעים לקושי. וגם היום יש הורים, שאחרי שאיבדו את היקר להם מכל, בחרו שלא לברוח מן הבשורה, אלא לקחת על עצמם את השליחות לשאת את הבשורה, לרומם את רוח העם ברוח שבה חינכו את בניהם, לפעול לכך שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר, שתהייה ראויה למחיר שהם שילמו.

בטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, ביום העצמאות, בחר ראש הממשלה במרים פרץ כדמות המעוררת השראה. מרים פרץ, כמו אהרון הכהן, שכלה את שני בניה. וכפי שהיא עושה כל השנים, גם ביום העצמאות בבית הנשיא, היא פנתה אל הציבור כשהיא נושאת שליחות ונושאת בשורה של אחדות לאומית, של מסירות, של אהבת העם והארץ, של ציונות. פגשתי השנה את רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח בקיץ שעבר ואת שמחה גולדין שבנו נפל בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן", וגם בהם ראיתי אותה נחישות ובעיקר אותה מחויבות לשאת בשורה, לרתום את עצמם לשליחות של הפיכתה של מדינת ישראל למקום טוב וראוי.

שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" טז, ט-י).

וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. יש שעיר, יש את מי להאשים. וכשיש לנו את מי להאשים, אנו את נפשנו הצלנו. יש שעיר לעזאזל, ואת הנפש ניתן להציל מפני הדבר הקשה לה ביותר – חשבון נפש.

ב-18 במרץ כמעט זרחה השמש על מדינת ישראל. כמעט הודחה דיקטטורת החושך שהחריבה את המדינה, המיטה חרם בינלאומי על ישראל ודרדרה אותה למדינת עולם שלישית נחשלת; כמעט קמנו לשחר של יום חדש של שלום קוסמי, כלכלה משגשגת, אוויר צח וחופש אין סופי. כמעט. הכל בגלל יאיר גרבוז. הוא אשם. הוא אשם. הוא אשם. אותו נוקיע אל עמוד הקלון.

בראיון לאילה חסון ברשת ב' למחרת הבחירות, הקדיש הרצוג מקום רב לגינויו של יאיר גרבוז, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל. פוסט שקראתי בפייסבוק אמר: "בני הזוג נתניהו צריכים לשלוח זר פרחים ענק ליאיר גרבוז". הרי זה ברור, המשפט האומלל של יאיר גרבוז, העביר עשרה מנדטים לליכוד והעניק לנתניהו את השלטון. באמת?!

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה? העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי. אלא שלא כאן שורש הבעיה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

דבריו של גרבוז לא נאמרו במעמד של גדולי ישראל, אולם הם נאמרו מעל הבמה המרכזית בעצרת המרכזית של מפלגת "רק לא ביבי", ורבבות משתתפיה לא מיחו בידו, לא שיסו את דבריו בקריאות בוז, לא הורידו אותו בבושת פנים מן הבמה. כי האמת היא שהשעיר לעזאזל ביטא אותם, את אמונתם.

יאיר גרבוז לא התמודד על ראשות הממשלה, אפילו לא על מקום בכנסת. ולא הוא הגדיר בשידור חי, בפריימטיים בטלוויזיה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". מערכת הבחירות הזאת לא הייתה תחרות לגיטימית בין שתי מפלגות על השלטון במדינה דמוקרטית, אלא מערכה להורדת הזבל. ומי שנתן את הטון, לא היה יאיר גרבוז.

אם יש מישהו שצריך לקבל זר פרחים ענק מבני הזוג נתניהו, אין זה יאיר גרבוז אלא נוני מוזס. לא אמן מן הפריפריה שאמר דבר שטות בעצרת, אלא טייקון, איל תקשורת, אחד האנשים החזקים במדינה, שניהל במשך מספר שנים את הקמפיין של להוריד את הזבל, ורתם אליו את שליטתו הריכוזית בלמעלה מ-50% מהתקשורת בישראל. כל מי שפתח בכל שעה ביממה את ynet קרא תיאור של מדינת ישראל כאזור מוכה אסון ונחשף למסע דמוניזציה אישי חסר תקדים כלפי ראש הממשלה. שטיפת המוח הזאת אמורה הייתה למחוק את תודעת ההמון, לשתול בתוכו שנאה ובוז כלפי נתניהו ולתכנת אותו לעשות את הדבר הנכון בקלפי.

זה היה כל כך קיצוני, כל כך מכוער, כל כך אכזרי, כל כך אישי, כל כך ממוקד, כל כך שקרי, כל כך מתנשא – שקהל הקוראים אטם את אוזניו ואת עיניו, וגם כשפה ושם נאמר איזה דבר של טעם, אנשים כבר לא היו מוכנים לשמוע. תגובת הנגד הייתה בקלפי.

בבוקר שלמחרת הבחירות זה נמשך. אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה לעומתיות. אותה אי הבנה מדוע הציבור לא הבין מה עליו לעשות ולמה הוא לא הוריד את הזבל כפי שאמרנו לו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הציבור הוא עדר שאינו מבין מה טוב לו והוא מצביע נגד האינטרס של עצמו, כי זאת "הצבעה שבטית". אין ברירה, צריך להחליף את העם.

לא, לא צריך להחליף את העם. צריך להחליף דיסקט.

אבל למה? לא צריך. הרי יש שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל.

* 929

ויקרא טו: לשון הרע אומנותם

פרק טו בספר "ויקרא" הוא הפרק השני של פרשת "מצורע". על פי המסורת, הצרעת מעידה על הלוקים בה שהם נגועים בחטא לשון הרע. מצורע = מוציא לשון הרע.

מחלת הצרעת אינה נפוצה בימינו, אולם לשון הרע – נפוצה גם נפוצה. יש מי שלשון הרע אומנותם ועל דיבת הארץ – פרנסתם.

ישראלים שנואמים במועצת הביטחון של האו"ם, מעלילים עלילות זוועה על מדינת ישראל ועל צה"ל ומפצירים במועצת הביטחון לפעול בכל דרך נגד מדינתם – מן הראוי שהחברה תתייחס אליהם כאל מצורעים. מקומם מחוץ לגדר, מוקצים מחמת מיאוס.

* 929