מת אב – על צביקה פיק

מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם. וגם צביקה פיק מת באב.

משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא הייתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח.

קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.

אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.

עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם.

אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפרסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק.

לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז.

אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.

צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג.

צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".

השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים. 

שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").

סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה אתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש".

פיק הופיע עם השיר בתכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.

אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.

במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהלתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.

"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" – הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.

מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו".

אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם

גם נאסף תשרי ומת עימם

רק נשארה גחלת עמומה

של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית

תצמיד את ירכיה הקרות

אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב

בין ים ויבשה, בין אב לסתיו

יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש

חטאת דוד באוריה, כבשת הרש

ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב

סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו

עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

* "תבור – יהדות ישראלית"

סור מרע

כבכל שנה, זו השנה ה-22, התכנסנו בליל תשעה באב לערב "תשעה באב של כולם", חילונים, דתיים ומסורתיים, גברים ונשים, לערב של קריאה בצוותא של מגילת איכה, שיח וחשבון נפש. בשנים האחרונות אנו מקיימים את האירוע בבתי הכנסת העתיקים בגולן, והפעם – בבית הכנסת בקצרין העתיקה. לראשונה, האירוע נעשה בשיתוף עם קצרין.

הנושא השנתי של המפגש היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

הכותב כתב זאת בעקבות הדברים החריפים שאני כותב על הכהניזם בכלל, ועל הכהניסט הספציפי הזה בפרט.

השבתי לו: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים".

תשובתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף מקצרין וענבר ארליך ממרום גולן. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* "שישי בגולן"

גרה בשיינקין / להקת מנגו

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.7.22

מאז יום רביעי בחצות יש לנו ראש ממשלה חדש – יאיר לפיד. בינתיים, כראש ממשלת מעבר עד הבחירות. נאחל לו הצלחה בתפקידו.

לפיד נכנס לפוליטיקה ב-2012, הקים את מפלגת "יש עתיד", התמודד לכנסת לראשונה ב-2013 והפתיע עם 19 מנדטים שהכניס לכנסת. מאז כיהן כשר האוצר, ראש האופוזיציה, שר החוץ וראש הממשלה החליפי, עד הגשמת חלומו הגדול.

לפני כניסתו לפוליטיקה היה יאיר לפיד דמות בולטת בעולם התקשורת והתרבות בישראל – סופר, עיתונאי, מגיש חדשות, עורך, תסריטאי, מחזאי, פזמונאי, שחקן קולנוע, מנחה טלוויזיה ופרזנטור. מה שמעניין אותנו כאן בפינה מכל הטייטלים הללו הוא כמובן לפיד הפזמונאי.

לפיד כתב עשרות שירים. הוא גם תרגם לעברית את "צעיר לנצח" של בוב דילן.

הלהיט המצליח ביותר שלו והמזוהה אתו יותר מכל, הוא "שיר אהובת הספן", שאותו הלחין חברו מנוער ושותפו לִכתיבה ולִנגינה רמי קליינשטיין. היה זה הסינגל השני של ריטה, אחרי "בגידה". זה היה להיט ענק, של זמרת ענקית שמיד עם פריצתה, ב-1985, כבשה את הקהל והייתה הזמרת הפופולרית ביותר בישראל. "שיר אהובת הספן" היה להיטה המצליח ביותר בתקופת ההצלחה הגדולה ביותר שלה. השיר הזה נבחר לשירה האהוב ביותר של ריטה במצעד משיריה בגלגלצ ב-2017.

בחרתי לא להשמיע את השיר הזה, לא רק כיוון שהוא קיטשי לטעמי, אלא כיוון שאי אפשר ללמוד בו דבר על עולמו של לפיד. השיר, שאותו כתב לפיד בהשראת הספר "ים המוות", שכתב הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו, מספר על הנשים המחכות לאהוביהן הספנים. הספר והסופר מוזכרים ומצוטטים בשיר. הוא, הספן, לא ידע איך היא קינאה בספינות. ובסוף הוא מת. נו, טוף, כולנו נמות. כל כך הרבה שירים נכתבו עם אותו המסר ואותו הסיפור, בהרבה יותר כישרון. ומה ליאיר לפיד ולעולם הספנות וניחוח הערק והרשתות הקרועות? לפיד אמר פעם שכל טקסט הוא טיפה ביוגרפי. אני לא מוצא מה ביוגרפי בטקסט הזה.

לעומת זאת, בשיר שנאזין לו היום, "גרה בשיינקין", יש הרבה יותר מטיפה של ביוגרפיה. השיר מתעד היטב את הסצנה של יאיר לפיד והמיליה שלו במחצית השניה של שנות השמונים, ולכן מצאתי אותו כַּמתאים ביותר לפינתנו היום.

לפני שאכנס לסיפורו של השיר, גילוי נאות: חלק גדול מן המידע שאציג על השיר הוא מההסכת (פודקסט) "שיר אחד", שאחד מפרקיו הוקדש לשיר. כיוון שמאזיני הפינה הם חובבי מוסיקה ישראלית, אני משער שרבים מהם מכירים את ההסכת, ולמי שלא – אני ממליץ עליו בחום. זהו הסכת המספר את סיפורם של שירים עבריים רבים. כמו הפינה הזאת. לא מעט שירים שהקדשתי להם את הפינה – הוקדש להם גם פרק בהסכת. היום, לראשונה, אני משמיע שיר שכבר הוקדש לו פרק, וכך נחסכה ממני עבודת תחקיר.

בשנות ה-80, רחוב שיינקין בתל-אביב היה לב חיי התרבות והבילוי התל-אביביים. מה שנקרא היום "הבועה התל-אביבית" נקרא אז "השיינקינאות". רח' שיינקין היה הצנטרום של הפיילה של התל-אביביות. והצנטרום של הפיילה של שיינקין היה קפה תמר. קפה תמר היה לתרבות הישראלית של שנות ה-80 מה שהיה "כסית" לתרבות הישראלית בשנות הארבעים והחמישים. אבל האמת היא שקפה תמר הוקם בידי שרה ואברהם ורבין כבר בשנות השלושים, וגם בימי הזוהר של "כסית" – גם את קפה תמר פקדו אלתרמן, פן וחבריהם.

יאיר לפיד של שנות השמונים, היה אחת הדמויות המרכזיות בסצנה התרבותית והשיינקיאנית. את הסצנה הזאת הוא מתאר בשיר "גרה בשיינקין".

ב-1988 יזם רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון-כנען", הקמת להקת בנות; טרנד עולמי באותן שנים, אך בישראל כבר חמש שנים לא הייתה כזו, מאז להקת "סקסטה" (אגב, ב"שיר אחד" טענו שלא הייתה להקה כזו מאז "שוקולד-מנטה-מסטיק", וכאן הם טעו). הוא פנה ליאיר לפיד ורמי קליינשטיין, שעמם עבד כמנכ"ל חברת התקליטים שהפיקה את התקליטים של רמי וריטה, וביקש מהם לכתוב ללהקה שטרם קמה. הוא פנה לשלמה שיין, מפיק התקליטים של הלהקות הצבאיות, למצוא שלוש בנות צעירות מתאימות. שיין זימן את יסמין גמליאל, מיכל נחמן (לימים צפיר) ומירי טננבוים, סולנית "עוד לא תמו כל פלאיך", שיר שגם אותו הלחין קליינשטיין. השלוש הוזמנו למפגש ב"הליקון", ועוד לפני ששרו את ההברה הראשונה של השיר הראשון, הוא החתים אותן בחוזה מפנק לשבע שנים. לבנות שטרם מלאו להן עשרים, זה היה יותר מחלום. השם שנבחר ללהקה היה "מנגו".

לפיד הזמין את השלוש לפגישה לילית בביתו, שהחלה בחצות ונמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות. הוא ראיין אותן ושאל שאלות. כעבור שבועיים הן קיבלו ממנו שיר, שלא היה בו דבר וחצי דבר מאותה שיחה לילית. "היינו תמונות בסרט של יאיר", הן מספרות. "כל מה שמתואר בשיר רחוק מאתנו. אנחנו שלוש חנוניות מלהקות צבאיות".

לפיד מספר שהוא הושפע משורה משירו של נתן זך "שיר ערב", שאותו הלחין ושר מתי כספי: "מסתבך והולך ומסתבך". השורה הגנובה הזאת, המופיעה ב"גרה בשיינקין" הייתה נקודת המוצא של השיר, וסביבו היא נכתבה. להצדקת ה"גניבה הספרותית" מצטט לפיד את חברו המשורר רוני סומק, שטען שמותר לגנוב משיר לא רק בתים אלא גם שכונות.

גיבורת השיר היא בחורה שיינקינאית, שגרה בשיינקין, שותה בקפה תמר, היא כל כך מסובכת, כותבת שירים במיטה, לובשת תמיד שחור, רוצה לעשות גם סרט קצר. באותם ימים, לפיד השיינקינאי, התגורר בשיינקין ושתה בקפה תמר, לבש תמיד שחור, וכתב שירים ותסריטים. הוא מספר, שבקפה תמר ישבו כל אנשי הבוהמה, וכולם ניסו לכתוב איזה שיר או תסריט. היא רואה הצגת חצות, ובראיון לפיד מספר על הסצנה בקולנוע "פריז", של "מופע הקולנוע של רוקי". יש כאן איזה אנכרוניזם, כי הסרט קדם לשיר כמעט בעשור. השיר מתאר בחורה בודדה. היא מסתירה רגליים יפות. היא כל כך מסובכת. החליפה את שמה פעמיים. ובלילות הקרים היא יודעת שזה מסתבך והולך, הולך ומסתבך.

על מי נכתב השיר? לטענת לפיד יש איזה עשרים נשים הטוענות שהוא אמר להן שהשיר נכתב עליהן ובהן ליהיא, אשתו. אבל האמת היא שהשיר לא נכתב על אישה מסוימת, אלא הוא מתעד תמונה של מיליה חברתי מסוים, בתקופה מסוימת, במקום מסוים, ובמידה רבה הוא מתעד את לפיד עצמו. לפיד מודה בכך ומסביר ש"הבדיחה על חשבוננו". הוא מתאר את גיבורת השיר כמי שמשחקת את עצמה. השיר מתאר בדידות של אנשים צעירים שרוצים להגיד משהו ולא מצליחים. הפתרון של השיר, לטענתו, הוא "אל תקחי את עצמך כל כך ברצינות ואולי זה יפיג את הבדידות". אני מודה שלא מצאתי את הפתרון בשיר. להיפך, בשיר אין שום פתרון. בשיר זה מסתבך והולך והולך ומסתבך. שיר ללא מוצא.

רמי קליינשטיין הלחין את השיר. אך בלחן שלו היה זה שיר שקט ומלנכולי. לטעמי, מתאים יותר למילים. אבל המפיקים המוסיקליים יועד נבו ואמיר בליסקי חשבו אחרת. מספר יועד על הפגישה עם רמי שבה הוא ניגן להם את השיר. "איך שהוא יצא מהדלת, התנפלנו על השיר". הם עיבדו אותו אחרת לגמרי, שיר פופ קצבי וקופצני, שנועד להיות להיט. אגב, זה אחד השירים הראשונים בישראל שהיה מעורב בעיבודו מחשב.  

הם החלו לעבוד עם הבנות על השיר. העבודה המשותפת הובילה לזוגיות בין יועד נבו למירי טננבוים, שהייתה למירי נבו. צדי צרפתי היה המנהל האמנותי של הלהקה. הכיוון שהוא הכתיב היה לשיר בקלילות בקלילות, שבקושי ישמעו את קולותיהן.

לפני יציאת השיר, שהיה כמובן הסינגל הראשון של הלהקה, "הליקון" יצרה ציפיות באמצעות הפצת שני סטיקרים סתומים. האחד – "מנגו זה לא רק פרי" והשני "היא גרה בשיינקין".

כשהשיר פרץ, הוא היה הצלחה גדולה, הלהקה הייתה הצלחה גדולה, התקליט היה הצלחה גדולה. ואחרי זמן קצר הלהקה התפרקה. רח' שיינקין ירד מגדולתו. וב-2015 נסגר קפה תמר.

מה שנשאר הוא השיר, והאיש שכתב אותו הוא עכשיו ראש הממשלה.

אז… שלום לכם!

היא כל כך מסובכת

כותבת ספרים במיטה

היא כל כך מסובכת

שמזמן היא עזבה את ביתה

היא כל כך מסובכת

לובשת תמיד שחור

עוד לפני שהיא הולכת

כבר אין לה לאן לחזור, לאן לחזור

גרה בשינקין

שותה בקפה תמר

רוצה לעשות גם סרט קצר

גברים, היא אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

היא כל כך מסובכת

רואה רק הצגת חצות

היא כל כך מסובכת

מסתירה רגליים יפות

היא כל כך מסובכת

החליפה את שמה פעמיים

(היא כל כך מסובכת)

כשלים היא הולכת

היא לא נכנסת למים

גרה בשינקין…

מי צריך אותם, אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

גרה בשינקין…

ציפור שניה / סוזן ופראן

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.6.22

השנה מלאו חמישים שנה לאירוע משמעותי בתולדות התרבות הישראלית – ערב שירי משוררים הראשון, מתוך שלושה, בהפקת גלי צה"ל.

היוזמה לערב הייתה של מפקד גל"צ יצחק לבני. לבני חש שרמת הפזמונים העבריים באותה תקופה לא הייתה טובה דיה וגם קיבל על כך תלונות ממאזינים. לבני, שהיה גם משורר וסופר נפלא, היה איש ספר מובהק, אוהב שירה ושייך למיליה הספרותי, ואף היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ', סבר שהמענה לבעיה יהיה רתימת המשוררים הגדולים לכתיבת פזמונים, כפי שנהוג היה בתקופת שלונסקי ואלתרמן, אך פחות מקובל בשנות השבעים. הוא שיכנע משוררים לכתוב פזמונים להלחנה ומה שחשוב יותר – הוא יזם הלחנת שירה, שלא נועדה להלחנה, ובכך להביא להנגשתה לציבור הרחב.

שלושה ערבי שירי משוררים התקיימו – ב-1972, ב-1973 וב-1980. הערב הראשון הוקדש למשוררי דור המדינה נתן זך, עמיחי, אבידן ודליה רביקוביץ'. הערב השני הוקדש לדור הוותיק של המשוררים ביאליק, טשרניחובסקי, פוגל, פיכמן ולנסקי. הערב השלישי הוקדש לעיר תל-אביב, לציון שבעים שנה להיווסדה. הושמעו בה שירים על תל-אביב של משוררים תל-אביביים. ב-2019 ערכו גל"צ ובית אביחי ערב הוקרה לערבי שירי המשוררים.

טובי המלחינים בארץ נרתמו למשימה וכך גם טובי המבצעים, והתרומה לזמר העברי של המיזם הייתה אדירה. רבים מן השירים נכנסו לפנתיאון של המוסיקה הישראלית. מעבר לתרומה שבערבים עצמם – הם הביאו להלחנת שירי משוררים לאו דווקא לאותם ערבים. יש לציין שזו תופעה ישראלית ייחודית.

כדי לסבר את האוזן, אציג כמה מן השירים באותם ערבים, המצביעים על התרומה הגדולה שלהם לתרבות הישראלית: "שיר לאוהבים הנבונים" של נתן זך, "בלדה לשיער הארוך והשיער הקצֵר" של יהודה עמיחי, שאותו השמענו כאן בפינה, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" של עמיחי, "חמדה" של דליה רביקוביץ', "סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך, "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "ערי נעוריי" של דוד פוגל, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן, שגם אותו השמענו בפינה, "בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לילות לילך" של חיים לנסקי, "דצמבר" של אלתרמן שהשמענו כאן בפינה, "יש לי סימפטיה" של מאיר ויזלטיר, אף הוא הושמע בפינה, "הרחובות ממריאים לאט" של אבידן, "אז היה לה" של לאה גולדברג, "דיון דחוף" של אבידן, המוכר יותר כ"אז למה לנו כל העניין הזה", "יש אשר שקטים הם השמים" של אברהם חלפי, "אני יושב על שפת הרחוב" של נתן זך ועוד.

המנהלים האמנותיים של ערב שירי משוררים הראשון היו הסופר יצחק בן-נר והעיתונאי והמבקר מיכאל הנדלזלץ. השחקנית חנה מרון קראה את מילות כל אחד מן השירים, טרם השמעתו.

השיר שנאזין לו היום, הוא "ציפור שניה", שירו של נתן זך, בלחנו של מישה סגל ובביצוע סוזן ופראן.

מבין שיריו של נתן זך, האהוב עליי ביותר הוא "אני רוצה תמיד עיניים". אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא אחדל". המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, גם "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965).

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.

מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ

לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

השיר זכה לאורך השנים לביצועים רבים, ובהם של חוה אלברשטיין, נורית גלרון, יהורם גאון ומיכל טל. אנו נשמיע את המבצעות המקוריות שהופיעו עם השיר בערב שירי המשוררים – סוזן ופראן. סוזן דבור ופראן אבני הן צמד של שתי זמרות, שתיהן עולות מקנדה שהכירו בישראל. הצמד פעל במחצית הראשונה של שנות השבעים, והתאפיין בסגנון הפולק ובשירי משוררים. הצמד הופיע בשני ערבי המשוררים הראשונים. בערב השני הן שרו את "לילות לילך". למגינת הלב, בשנות השמונים שתי הזמרות ירדו לקנדה.

השיר הישראלי של שלמה גרוניך

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה, שממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך בפסטיבל עין גב. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

הוא שיבח את הקהל שהוא "קהל טוב, אשכנזי כזה". מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חית" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* "שישי בגולן"

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

מורשת ימית

בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.

נחמץ לבי כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה כעבור שנים ספורות.

בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה, ותלמי יוסף. ובמרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.

יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת האם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה שנשכחו מהתודעה. אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית, וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.

מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז, והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. הם יצרו בתוך החולות והשממה בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשיה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. וכאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון.

היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.

****

בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי, היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.

בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה"ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981 נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, שהיה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא הייתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים – הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה, של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום-מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.

כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת "ידיעות ספרים", 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור, המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם, וגם היש הגדול שהם יצרו, לא ריפא את הפצע.    

ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.

השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה "אל נא תעקור נטוע", שהייתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר הייתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק.

השורה "אל נא תעקור נטוע" נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת "עת לטעת ועת לעקור נטוע". חיים חפר כתב אז את השיר "עת", שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל"אל נא תעקור נטוע". היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.

שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר "זה היה ביתי". גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.  

כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ "כלא 6" גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ "כלא 6", בשירה.

השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר "ימית קמה לתחיה". המסר הוא שחבל ימית קם לתחיה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחיה בעקירת גוש קטיף. "הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה". ויש בשיר הרבה זעם, והרבה "אנחנו והם". "בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה". וכמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכל נגדע.

"אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.

אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה

פרידה שלא תשוב יותר".

והוא מוסיף: " מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה

כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה".

ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:

"שוב לא רואים נרות דולקים

בחלונות מאז עזבנו".

בפינה שבועית שלי זה למעלה מ-11 שנים בתכנית "ינשופים", שעברה לאחרונה מרדיו אורנים לרדיוטק, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל"זה היה ביתי", היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשיה וההדחקה.

את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

הרפו מיום הזיכרון

בחברה הישראלית פועלים כוחות צנטריפוגליים, שמנסים לפורר את חישוקי הלכידות החברתית, החוסן הלאומי והממלכתיות. אלה גורמים משמאל ומימין, החותרים לקעקע את הסולידריות החברתית והלאומית.

אחד הביטויים הקיצוניים של תופעה זו הוא הפרובוקציה השנתי ביום הזיכרון, של ארגון השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום", שעם ההקצנה המטורפת וההיגררות אחרי הקצוות המטורפים של שולי השמאל (ובמקביל של שולי הימין) הפכה כמעט למיינסטרים, עד שביקורת עליה הפכה לבלתי לגיטימית.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקבע ערב יום העצמאות. המעבר מן האבל של יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות אינו קל ולמשפחות השכולות הוא קשה במיוחד. ואף על פי כן, צדק בן גוריון שעיצב על החיבור הזה, בשל המסר שעל פיו לא הייתה לנו עצמאות אלמלא הנכונות להילחם על המדינה גם במחיר דמים, והמסר שהנופלים במערכות החיים לא נפלו לשווא, אלא כדי להבטיח את עצמאות ישראל. אין זה יום הזיכרון הפרטי לכל חלל וחלל, אלא יום הזיכרון הלאומי, שבו האומה כולה עוצרת ליום אחד את מהלך חייה הרגיל, מניחה בצד את המחלוקות המשסעות אותה ומתייחדת עם זכר בניה, שהבטיחו ומבטיחים את קיומה.

קמה לפני מספר שנים חבורת הפרובוקטורים הללו, ויצרה פרובוקציה, דווקא ביום הזיכרון הלאומי, למסר אנטי-לאומי, המנוגד לרעיון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – פרובוקציה של טקס זיכרון משותף לחללי המערכה לתקומתה של המדינה וקיומה, עם הרוגי המלחמה נגד תקומתה של המדינה ונגד קיומה. השקשוקה הזאת, המערבת מין בשאינו מינו, מוגדרת כהתייחדות עם "קורבנות השנאה" בלה בלה בלה. זוהי זריית מלח על העצב החשוף ביותר של החברה הישראלית, ופגיעה קשה ברגשות של רובו המכריע של עם ישראל ובעיקר – ברגשותיהן של המשפחות השכולות.

אתם רוצים לציין יחד עם האויב יום זיכרון? אל תעשו זאת ביום הזיכרון הלאומי שלנו. אל תחללו אותו. יש עוד 364 יום בשנה. אתם יכולים לעשות את הפרובוקציה הזאת ב-8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי. הרפו מיום הזיכרון. שמרו על קדושתו כיום התייחדות לאומי של עם ישראל עם בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר. הסירו את ידכם הגסה מיום הזיכרון הלאומי, שבו יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

אל תערבבו את היום הזה עם זכר האויב, זכר המחבלים שרוצחים בנו ונלחמים בנו.

… אני יודע שהקריאה הזאת תיפול על אוזניים ערלות. גם ביום הזיכרון הזה תיערך הפרובוקציה המכוערת הזאת.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בבני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"

שבחי ירושלים / אביהו מדינה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.4.22

בפינה זו, שאנו משדרים כבר למעלה מ-11 שנים, קבעתי לי חוק בל יעבור – לעולם לא לחזור פעמים על אותו שיר. והנה, מסתבר שמבלי משים עברתי על החוק הזה. כששמעתי על הענקת פרס ישראל לזמר עברי לאביהו מדינה, כתבתי מאמר על אודותיו ועלעלתי בחומרים ישנים שכתבתי עליו. וכך מצאתי ששידרתי פעמיים שיר של אביהו מדינה, פעם אחת תחת הכותרת "ימלא פי" ובפעם השניה תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

לא, לא אשמיע היום את השיר הזה בפעם השלישית, אבל את הפינה אקדיש לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בחמשת העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוזיקה הישראלית.

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית". תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוזיקה שלו היא מוזיקה ישראלית. לא "המוזיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוזיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוזיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו את חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

למאמר שכתבתי על מדינה נתתי את הכותרת "פרח בגננו". שירו החשוב והמצליח ביותר של אביהו מדינה, הוא "הפרח בגני", שכתב לזוהר ארגוב לפסטיבל הזמר המזרחי – השיר שבנה את הקריירה של זוהר ארגוב. את השיר הזה השמענו כאן בפינה, לא מכבר.

השיר שנאזין לו, הוא שיר שהפך לשיר עם אהוב מאוד – "שבחי ירושלים".

הסיפור הבא הוא מאמצע שנות ה-70. מספר אביהו מדינה: "חזן ירושלמי התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לזכות בפסטיבל הזמר המזרחי הקרוב שייערך בירושלים, ומבקש שאכתוב לו פיוט. אמרתי לו: 'אדוני! אני כותב שירים. לא פיוטים'. והחזן ענה: 'מר מדינה. אתה אולי לא יודע, אבל כל מה שכתבת – זה פיוטים' ".

לחזן ולפייטן קוראים יגאל בן חיים. כתב על הסיפור ג'קי לוי: "לבסוף הוסכם שאביהו מדינה ילחין שורה אחת מהמקורות, ונראה איך ילך. מדינה פתח תנ"ך. תפס אותו העניין שהאירוע אמור להתרחש בירושלים, ואחרי כוס קפה וחצי שעה, השיר כבר היה מוכן. הקלטת נשלחה, אך כל תגובה לא הגיעה. שבועיים חלפו. חודשיים עברו. הפסטיבל עבר ונשכח.

עברו שנים. יותר מעשור. יום אחד פונה דקלון לאביהו ואומר לו שהוא מסיים הקלטות, אבל חסרה לו הרצועה ה-12 והאחרונה לאלבום. 'אולי יש לך משהו במגירה?' אביהו אמר שאין לו זמן. 'בוא תחטט, ואם תמצא משהו – הוא שלך'. מי יידע למה דקלון הולך דווקא על הקסטה המאובקת ההיא שבקרטון הכי מעוך. 'זה בכלל פסוק מהתנ"ך. מה הקשר לשאר השירים באלבום?' הקשה מדינה, ודקלון אמר: 'תעזוב אותך. זה השיר האחרון, מי ישים לב'.

כך, פחות או יותר, נולדה הקלאסיקה 'שבחי ירושלים'. אחת היצירות החשובות של אביהו מדינה. אחד מסיפורי הפספוסים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. ומשפט גאוני אחד: כל מה שכתבת – זה פיוטים!"

מי שנתן לשיר הזה את מנת הדחף הגדולה שלו הייתה גליקריה. בראיון ל"7 ימים" בעקבות זכייתו בפרס, סיפר מדינה שכאשר היא ביקשה ממנו את השיר, הוא אמר לה: "אבל השיר הזה הוא בעצם נגדכם, נגד היוונים". אבל גליקריה התעקשה, ואמרה שהיא אוהבת את השיר ורוצה לשיר אותו. אז הוא הסכים, אך הזכיר לה שזה השיר של הניצחון של אבותינו על אבותיכם.

מילות השיר הן שני פסוקים עוקבים ממזמור קמז בתהילים:

שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה' הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן.

כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.