כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

דרשה לטו בשבט ולשבת שירה תשפ"א

בקבלת השבת בבית הכנסת, התפילה שבה מקבלים את השבת, לפני תפילת ערבית לשבת, מופיעה סדרה של מזמורי תהלים. באחד המזמורים הללו, מזמור צח, מופיעים הפסוקים הבאים:

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

התיאור הזה של הטבע הצוהל ושמח לפני ה', שיבוא לשפוט את הארץ בצדק, הוא תיאור נפלא. המשורר רואה בעיני רוחו את הים רועם, את הנהרות מוחאים כף ואת ההרים מרננים.

את צהלת הטבע אנו רואים באביב, כאשר כולו פורח, שמח ומשמח לב אדם. טו בשבט הוא חג חורפי, אך יש בו כבר ניצני פריחה – עצי השקד הם הראשונים שפורחים כבר בתקופה זו והשנה אנו צופים בפריחה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, ובמראה אביבי כבר עכשיו.

הגולן מתאפיין בשינוי הנוף שלו בעונות השנה. ובכל עונה הטבע צוהל וההרים מרננים בצורה המתאימה לו. בחורף אנו נהנים מזרימות נפלאות בנחלים ובמפלים – הטבע שוצף וקוצף, נהרות ימחאו כף.

את המנהג לקבל את השבת ואת מתכונת קבלת השבת יצרו המקובלים בצפת במאה ה-16. הם גם אלה שיצרו את סדר טו בשבט. השנה, בשל הסגר, איננו יכולים לקיים סדר טו בשבט כהלכתנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובקבלת השבת המוקלטת הזאת, נקיים מקצת מנהגי הסדר.  

השבת אנו קוראים את פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. גולת הכותרת שלה היא חציית ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה. השבת מכונה שבת שירה, כיוון שבפרשה מופיעה שירת הים ובהפטרה – שירת דבורה.

אנו מקדישים את קבלת השבת הזו לטו בשבט, ראש השנה לאילנות. הציונות היא שקבעה את טו בשבט כחג הנטיעות. השנה, בשל המצב, לא נוכל לקיים את טקס הנטיעות המסורתי.

הציונות, הַשיבה לארץ ישראל, החזירה את העם היהודי לנוף הטבעי שלו ולאחריות שלו ליישב אותה, לייצר לעצמו את המזון, לנטוע בה עצים, לכסות אותה במרבדי גנים.

כאשר יהודי התפלל בגולה את תפילת הגשם – הוא התפלל לגשם בארץ ישראל. כאן, בארץ, אנו מגשימים את תפילת הדורות. כאן חידשנו את החגים החקלאיים. ואם בגולה הקשר שלנו לארץ היה וירטואלי, קשר של לדבר-על, כאן בארץ זהו קשר של לעשות-את.

כתבה נעמי שמר:

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

באמצעות הנטיעה בנינו את הבית השלישי.

עכשיו, במצב הקורונה, אנו נמנעים מרבים ממנהגינו הטבעיים ביותר, וחלק ניכר מחיינו עבר למישור הווירטואלי, שגם הוא יותר לדבר-על מאשר לעשות-את. כך שיש ממד של גולה במציאות הקורונה; אנו גולים משגרת חיינו ואורח חיינו האהובים. ואנו מאחלים לנו ולכל יושבי תבל, לגבור על הקורונה ולחזור במהרה לחיינו הרגילים והבריאים, לחיים עם המפגש, עם החיבוק, עם הקשר האנושי הבלתי אמצעי. ושנחזור במהרה לחגוג את חגינו כמיטב המסורת האורטלית.

שבת שלום וטו בשבט שמח!

סגר טו בשבט

במשך 21 שנים, מאז שנת 2000, הובלתי מדי שנה סדרי טו בשבט; באורטל וביישובים נוספים בגולן ובגליל, בשלוחות המתנ"ס, בבית הספר "אביטל" במכללת תל-חי; סדרים יישוביים ואזוריים, לעתים מספר סדרים בשנה (בימים שסביב טו בשבט).

השנה, שנת הקורונה, לצערי הרב, אחווה טו בשבט ללא סדר.

אחרי שכתבתי את הפתיחה הזאת, חיטטתי קצת בתיקיית טו בשבט, ומצאתי שזה לא מדויק. פעמיים ביטלנו סדרי טו בשבט אזוריים באורטל בשל סופות שלגים; ב-2008 וב-2016. בעקבות הביטול ב-2008 פרסמתי מאמר במידף שכותרתו "שלג על קיבוצי"; כותרת המתכתבת עם השיר "פירות חמישה עשר" של נעמי שמר, העוסק בטו בשבט (חמישה עשר – ט"ו) בגולה, ונפתח במילים "שלג על עירי". וב-2016 הכותרת הייתה… "סגר טו בשבט". כתבתי, ולא ידעתי מה כתבתי. הלוואי עלינו שסגר יהיה שוב רק בגלל שלג.

****

המנהג של סדר טוב בשבט – מקורו בשכונה שלנו, בצפת. במאה ה-16 הייתה בצפת פריחה רוחנית ודתית אדירה. את תיקון ליל טוב בשבט תיקנו האר"י ו"גוריו". האר"י הוא "האלוהי רבי יצחק", ר' יצחק לוריא, מנהיגם של המקובלים בצפת. במשנה נאמר על טו בשבט שהוא ראש השנה לאילן. במשנה, הכוונה למועד הקובע אם פרי שייך לשנת המס הקודמת או הבאה. המקובלים הפכו את המועד לחגיגת ראש השנה לפרי האילן.

מתיאורו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, אנו למדים שהתיקון היה טקס הנותן ביטוי להשתתפות האדם בשמחת העצים. עיקרו – אכילת פירות רבים, וסביבם – ברכות ולימוד תורה הקשורים לפירות.

המקובלים קבעו תיקונים שונים, שנועדו לתקן את המקולקל בעולם. אחד מהם הוא תיקון טו בשבט או סדר טו בשבט, במתכונת דומה לסדר פסח. הטקסט הראשון של סדר טו בשבט, שנמצא בידינו, מופיע בספר "חמדת ימים", שיצא לאור ב-1763. זהו ספר קבלה, שמחברו אינו ידוע. בספר מופיעים תיקוני חג שונים. בטו בשבט – תיקון חטא גן העדן. המשתתפים אוכלים מפירות הארץ, ומברכים עליהם בהתכוונות לפירות שמימיים, פירות גן עדן. זהו מנהג רווי במיסטיקה יהודית. הוא נועד להשפיע על הבורא, לקרב את גאולת ישראל.  

המאפיין את תיקון ליל טו בשבט לעומת תיקונים אחרים: א. יש בו אוכל. ב. כל המשפחה משתתפת בו ולא רק גברים.

טקסט נוסף של סדר טו בשבט מאותה תקופה מופיע בספרון שנקרא: "פרי עץ הדעת". בסדר – טקסטים מן התנ"ך, המשנה וספר הזוהר העוסקים בעצים, צמחים ופירות. בסדר שותים ארבע כוסות: לבן, לבן מהול באדום, אדום מהול בלבן, אדום. הצבעים מסמלים את עונות השנה. בסדר מופיעים 30 מיני פירות. סדר הפירות מסמל עליה במדדים שמימיים של תוך וחיצוניות. הפירות מחולקים לשלוש קטגוריות: פירות שאנו אוכלים וזורקים את הגלעין. פירות שאנו אוכלים וזורקים את הקליפה. בסיום – פירות שנאכלים בשלמותם, שאין בהם פסולת.

המנהג התפשט בקהילות שונות. בעשרות השנים האחרונות הוא חודש בארץ ישראל, לאו דווקא במתכונת הקבלית, אלא במתכונת של חגיגת פירות: אכילת פירות, קריאת טקסטים נבחרים על פירות, שמחה ושירה.

****

אני נוהג להוביל סדרי טו בשבט עם שתי הגדות שאני אוהב מאוד. האחת היא של החברה למתנ"סים, שאותה ערך ד"ר יעקב מעוז. השניה היא מכון "שיטים" שאותה ערך בוג'ה.

ההגדה של מעוז מנסה לשחזר את המהלך הקבלי של הסדר המקורי, עם טקסטים מכל התקופות ושירים בני ימינו. ההגדה של בוג'ה מתמקדת בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הסדרים שאני מנחה לבד, אני נוהג להנחות עם ההגדה של החברה למתנ"סים. את הסדרים שהנחיתי עם בוג'ה, הנחינו עם ההגדה של מכון "שיטים".

במשך שנים רבות הנחיתי סדרים בגולן ובגליל עם בוג'ה, ואירחנו בהם את עזריה אלון, שליווה אותנו בהסברים מרתקים על כל אחד משבעת המינים. את אחד הסדרים ערכנו באורטל ב-2007, כסדר אזורי, ובו אירחנו את עקורי גוש קטיף שעברו לגולן. לפני שבע שנים עזריה אלון נפטר. השנה בוג'ה נפטר.

את הסדר האחרון עם בוג'ה, הנחיתי לפני שלוש שנים באורטל. הסדר הוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. לקראת האירוע הדפסנו הגדה אורטלית מיוחדת, ובה סיפורים אורטליים על עצים, ושילבנו סיפורים מן המטע באורטל לדורותיו עם ברכות לבוג'ה וכמובן שירה.

בשנה שעברה ערכנו באורטל סדר אזורי. הקדשנו אותו לאיחולי החלמה לבוג'ה. רציתי להקדיש השנה את סדר טו בשבט האורטלי לזכרו של בוג'ה. נאלץ לדחות זאת לשנה הבאה.

התלבטתי תחילה אם לערוך סדר בזום או במודל מקוון כלשהו, אך הגעתי למסקנה שאי אפשר לשחזר את החוויה, שהאכילה והשתיה והשירה במרכזה, לצד הלימוד, בצורה מקוונת.

אבל פטור בלא כלום – אי אפשר. טקס קבלת השבת, שהוקלט אמש בהובלת צוות קבלת שבת, ויעלה הערב ב-18:30 בקבוצת הפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ, עוסק בטו בשבט ויש בו מעט ממנהגי הסדר.

שנזכה לחדש את מסורת סדר טו בשבט בשנה הבאה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לכרוע על חוף הסליחה (ליום השנה למותה של לאה גולדברג)

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, אני מוביל את הערב "כל נדרינו" בקיבוץ אורטל, התכנסות תרבותית משמעותית ומרגשת, שבה אנו עוסקים בתכני יום הכיפורים בקריאה ושירה, מתוך מחזור שאני עורך לקראת היום הגדול.

לפני שנים אחדות, אחד השירים ששרנו היה שירה של לאה גולדברג "סליחות". לאחר ששרנו את השיר, קם אחד המשתתפים, ואִתְגֵר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה אירוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף… ניחוח לילו של הגוף".

ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים". שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.

פרשנות אחרת לשיר, אותה שמעתי פעם מפי המשורר וחוקר הספרות אלישע פורת ז"ל, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אמה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.

מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה האירוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (ויתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן". אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן", שיתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.

בימים אלה חל יום השנה ה-51 למותה של לאה גולדברג.

* תבור – תרבות יהודית ישראלית

צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.