החל רש – על מאיר אריאל

החל רש – על מאיר אריאל

השבוע מלאו 22 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. פרשת השבוע שקראנו בשבת הייתה  פרשת "דברים". לכן, את המאמר על מאיר אריאל אקדיש לשיר, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני 11 שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

* תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!

מסביב למדורה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, שפורסם בשבוע שעבר, ציינתי מלאת 80 שנה לפלמ"ח באמצעות העמקה בהמנון הפלמ"ח. בחלקו השני של המאמר אעסוק בשירו של אלתרמן "מסביב למדורה".

הפלמ"ח פעל במשך שבע שנים, עד קום המדינה. מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, בדיוק שבע שנים לאחר הקמת הפלמ"ח ב-15 במאי 1941. הפלמ"חניקים קיוו להשתלב בצה"ל כיחידה אורגנית, אולם בן גוריון, שראה בפלמ"ח יחידה המזוהה עם יריביו הפוליטיים מהקיבוץ המאוחד וכינה אותו "הצבא הפרטי של טבנקין" החליט על פירוק הפלמ"ח בנובמבר 1948.

במלחמת השחרור היה הפלמ"ח חוד החנית של כוח המגן העברי בשלב הראשון, שקדם להקמת המדינה, ועמוד השדרה של צה"ל לאחר הקמתו. אולם מעבר לכוחו הלוחם, היה הפלמ"ח מותג של רוח לחימה, מוסר, ערכים וכן הווי ותרבות. לא בכדי היה הפלמ"ח, בזמן קיומו ועוד יותר מכך, לאחר פירוקו, לאתוס של ממש בתרבות הישראלית.

בדיוק שבוע לפני הקמת המדינה, במלאת 7 שנים להקמת הפלמ"ח, פרסם המשורר נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שיר הלל לפלמ"ח – "מסביב למדורה", שבו הציב באופן תמציתי ובכישרונו הלירי האדיר את נדבכי המיתוס, כלומר את אותם אדני מציאות שהפכו את הפלמ"ח למושא הערצה לדורות. אלתרמן, שהיה בן גוריוניסט מובהק ואף מקורב אישית לב"ג, התנגד בתוקף להחלטתו של ב"ג לפרק את הפלמ"ח ואף יצא נגדה בטורו, אך אירוע זה התרחש חודשים אחדים מאוחר יותר. אלתרמן היה מקורב גם למייסד הפלמ"ח יצחק שדה, ודרכו היה מעורה ביותר בחיי הפלמ"ח, הוזמן להרצות בפני לוחמיו, השתתף בערבי תרבות וקומזיצים שלהם והכיר את ההווי המיוחד שצמח באוהליהם. ב"ילקוט הכזבים" מופיע המשפט הפלמ"חניקי האלמותי: "עושים קומזיץ, אתה תביא כבש, אני מביא את אלתרמן". שם השיר, "מסביב המדורה" הוא שם של קובץ מאמריו של יצחק שדה, שהופיעו תחת שם העט י. נודד.

בטרם אחזור לשיר עצמו – כמה מילים על אלתרמן ועל "הטור השביעי". אלתרמן הוא, לטעמי, גדול המשוררים בתולדות העם היהודי. מבחינתי, הוא ניצב בליגה אחת, ושאר גדולי המשוררים, אלה  שקדמו לו ואלה שבאו אחריו – בליגה אחרת.

אלתרמן חילק את יצירתו השירית לשלושה מדורים. שירה, פזמונאות ו"שירי העת והעיתון". "שירי העת והעיתון" הם בעצם מאמרים פובליציסטיים, הכתובים בלשון שירה, המגיבים על העניינים המרכזיים שעמדו על סדר היום, אך למעשה, במידה רבה, מעצבים את סדר היום. אלתרמן החל לפרסם את שירי העת והעיתון ב"הארץ" ב-1934 בטור שנשא את הכותרת "רגעים", אך מעמדו המרכזי של הטור בחיי היישוב עוצב בעיתון "דבר", עיתונה של הסתדרות העובדים הכללית, בו פרסם אותו החל ב-1942. מידי ערב שבת, בעמוד השני של העיתון, בטור השביעי, השמאלי ביותר, של העמוד, הופיע טורו של אלתרמן. מכאן שמו – "הטור השביעי". "דבר" היה, העיתון הנפוץ ורב ההשפעה ביותר בתקופת היישוב ובימיה הראשונים של המדינה. אך אין ספק שהטור החשוב, המשפיע והפופולרי ביותר בתוכו היה "הטור השביעי" של אלתרמן. לא אחת, עיצב הטור של אלתרמן את סדר היום הלאומי ואת דעת הקהל. פשוטי עם, אנשי רוח ומנהיגי המדינה, ציפו בקוצר רוח, משבוע לשבוע, לטור, מתוך סקרנות – "מה אלתרמן אומר". אלתרמן היה מודע למעמד הטור ולמעמדו שלו, וייחס לשירים אלה חשיבות רבה, לא פחות מלשירתו הפואטית. ואכן, רבים משירי הטור השביעי התנשאו לפסגות של שירה נשגבת, והבולט שבהם הוא "מגש הכסף".

ב"מסביב למדורה" לא מספר אלתרמן על ניצחונות הפלמ"ח ולא על כיבושיו, אלא על רוח הפלמ"ח. היא, רוח הפלמ"ח, הייתה הגורם לניצחונות והיא גם הגורם למעמד הייחודי של הפלמ"ח.

מהם החומרים מהם נוצרה אגדת הפלמ"ח, על פי אלתרמן? בראש ובראשונה – הנכונות חסרת הגבולות של לוחמי הפלמ"ח להקדיש את חייהם לצרכי האומה. בשיר אחר ב"טור השביעי" – "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה", הוא כינה זאת "הם נושאים את עמם עלי שכם". ב"מסביב למדורה" הוא הגדיר זאת "את העול הפשוט מעפר הם נשאו בלי הבט אחורה". חלק בלתי נפרד מהרוח הזו הוא הרעות – "ורעות וקורבן לאין אומר". מרכיב שני הוא העממיות והצניעות, הפשטות הסגפנית של הפלמ"חניקים. המרכיב השלישי – חיי התרבות שלהם, הווי המדורה. המרכיב הרביעי – העובדה שאותה חבורה של נערים הצמיחה סופרים ומשוררים, שהבולטים בהם הם חתני פרס ישראל לימים, משה שמיר, חיים גורי, חיים חפר (שבאותו שבוע פרסם שיר אחר במלאת שבע שנים לפלמ"ח – "בת שבע"), אהרון מגד ואחרים. גם את כתיבת השירה ואת תיעוד ההווי רואה אלתרמן כמשימה שהפלמ"ח לקח על עצמו, כמו כל משימה – "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר, כל מלאכה לשלא משלנו" (אגב, יש הרואים בשורה זו גם ביקורת על הפלמ"חניקים, על התנשאות והדרה של ציבורים אחרים). אלתרמן היה גאון ההיפוכים והאוקסימורונים, וגם כאן מופיע הפרדוקס – דווקא הצניעות והפשטות של הפלמ"ח, היא שהפכה אותו מורם מעם, חומר לאגדות. "בין חגם הגדולים של הדור / אין יפה מחגכם הצנוע", ודווקא הוא מעלה את הפלמ"חניקים על כַּן שמולו עומדת האומה ומשתחווה. אלתרמן המתאר את חיי היומיום הצנועים של הפלמ"חניקים מבהיר ש"מדברים פעוטים נוצרות אגדות. זה החומר".

אני רואה בשיר הזה המשך ל"מגש הכסף", אותו כתב חודשים ספורים קודם לכן. את "מגש הכסף" כתב אלתרמן בראשית מאורעות הדמים בארץ, אחרי החלטת כ"ט בנובמבר, כפרפראזה על משפט מנאום של חיים ויצמן: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". באותם הימים הקשים, אלתרמן, בחושו הנבואי, כתב על טקס הניצחון לאחר המלחמה. האומה תיכון לטקס, לברך על הנס האחד, אין שני, כשהיא "עוטה חג ואימה" (עוד אוקסימורון אלתרמני אופייני). והנה, יעמדו מולה נערה ונער, ויצעדו אל מול האומה. בסוף השיר, אומרים הנערה והנער לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

"מסביב למדורה" מתאר את הנערה והנער בדמותם של לוחמי הפלמ"ח. השיר מסתיים בשורה, המתארת אותו טקס, בו עומדת האומה מול הנערים שהיוו מגש הכסף: " למולכם האומה על ספו של הדרור משתחווה ובוכה".

יש לזכור ששני השירים, הן "מגש הכסף" והן "מסביב למדורה", נכתבו בעיצומה של מלחמת קיום קשה, טרם הקמת המדינה, בתוך אי הוודאות לגבי עצם היכולת לעמוד במלחמה. אלתרמן, המתאר כבר את טקס הניצחון, מעודד ומנחם ומפיח תקווה ואמונה בלב היישוב.

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר, והוא בוצע בידי להקת פיקוד מרכז והסולנית דורית ראובני, בראשית שנות ה-70, לקראת יום העצמאות ה-25.

אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.

לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ.

הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם

כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח.

וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם,

חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.

הֵם הַקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ

אוֹ שִׁלְּבוּ בַּשִּׂיחָה דְּבַר-וִכּוּחַ.

לִפְנֵיהֶם, עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,

מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָּרוּחַ.

לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ

אוֹתוֹ-לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ.

אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כְּעָפָר

הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה.

לֹא תָּקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר,

לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף.

לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר

רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף.

נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים,

סְעוּדָה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹּמֶר,

וְסִפְלֵי אָלוּמִינְיוּם קְמוּטִים

וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר.

מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?… מִדְּבָרִים פְּעוּטִים

נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר.

מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?

הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.

בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,

וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ…

זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַח. הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר

כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ"…

אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה. וּבוֹכָה. הֲבִינוּהָ.

* "שישי בגולן"

מסביב למדורה (א')

היום, 15 במאי [המאמר יפורסם ביום שישי 15 במאי], מלאו 80 שנה להקמת הפלמ"ח, פלוגות המחץ של "ההגנה". התאריך העברי של האירוע, ולא בכדי, היה ל"ג בעומר, החג שהציונות אימצה וציינה אותו כחג הגבורה.

הפלמ"ח פעל במשך שבע שנים, מהקמתו ב-1941 ועד פירוקו בפקודת בן גוריון לאחר הקמת המדינה. היה זה הכוח המגויס היחיד של "ההגנה", שברובה התבססה על התנדבות של אנשים בשעות הפנאי שלהם. הפלמ"ח היה יחידת העילית של כוח המגן העברי ביישוב היהודי בא"י לפני הקמת המדינה, וחוד החנית של צה"ל במלחמת השחרור, עד פירוקו והשתלבות חטיבותיו בכלל צה"ל. מפקדו הראשון של הפלמ"ח היה יצחק שדה ואחריו יגאל אלון. הפלמ"ח הוקם, בתמיכת הבריטים, בתקופת מלחמת העולם השניה, כדי לפעול בעורף האויב בסוריה ובלבנון, שהיו תחת שלטון צרפת של ממשלת וישי הפרו-נאצית וכדי להילחם בקרבות נגד הצבא הגרמני אם יגיע לא"י. בהמשך פעל הפלמ"ח במלחמה בשלטון הבריטי, בהעפלה ובמלחמה בערבים במלחמת השחרור.

כוחות הפלמ"ח חיו ופעלו בקיבוצי הקיבוץ המאוחד ולאחר מכן גם בקיבוצי "השומר הצעיר", ושילבו אימונים ועבודה. שדרת הפיקוד של הפלמ"ח הייתה של חברי הקיבוץ המאוחד, וטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, היה מעין מנהיג רוחני של הפלמ"ח. ב"ג כינה ברשעות את הפלמ"ח "הצבא הפרטי של טבנקין", יריבו הפוליטי.

לציון 80 שנה להקמת הפלמ"ח, אקדיש את המאמר, בן שני החלקים, לשני שירים: המנון הפלמ"ח ו"מסביב למדורה".

את המנון הפלמ"ח כתב המשורר זרובבל גלעד, מראשוני תנועת הנוער העובד, חבר קיבוץ עין חרוד, פלמ"חניק, איש רוח, מהדמויות המרכזיות בקיבוץ המאוחד ועורך כתב העת שלו "מבפנים" לאורך שנים רבות, מנאמניו של טבנקין וממייסדי התנועה למען א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים.

במהלך קורס המ"כים השני של הפלמ"ח, בקיבוץ אלונים, ב-1942, שאחד מפקדיו היה יצחק רבין, דחק מפקד הקורס מאירק'ה דוידסון מקיבוץ איילון בזרובבל לכתוב שיר חדש לכבוד טקס הסיום של הקורס. בשעת שמירה, כתב זרובבל את השיר, על פי מנגינה רוסית מוכרת, שיר לכת של הצבא האדום – שבשנות השבעים נכתבה לו הגרסה העברית "הלוך הלכה החבריא". מיד עם רדתו מן השמירה, לימד שניים מחבריו את המילים, והם הופיעו בלחן זה בטקס. על פי עדות אחרת, גלעד כתב את השיר, ובתום אימון בקורס הוא קרא אותו באוזני חבריו, והם שידכו את השיר למנגינה. העדות על כתיבת השיר על פי הלחן נראית לי אמינה יותר. השיר פורסם בעמוד השער של עלון הפלמ"ח, והחל מושר הן בטקסי הפלמ"ח והן בערבי הווי מסביב למדורה.

זרובבל חש אי נוחות מכך שהשיר הזה מושר בלחן שאינו עברי מקורי והוא שלח אותו לחברו הטוב עוד מימי תנועת הנוער העובד, דוד זהבי, חבר קיבוץ נען. זהבי כתב לחן, אך לא היה מרוצה וגנז אותו. כעבור זמן מה, שב והוציא את השיר מן המגירה, וכתב את המארש המוכר לנו.

זהבי לימד את השיר תחילה בקיבוצו ואח"כ עבר בין מחנות הפלמ"ח ולימד את הלוחמים את השיר. ביוני 1943 השיר פורסם יחד עם התווים בעיתון הנוער העובד "במעלה" (שבשנות ה-30 זרובבל היה עורכו). מטעמי חשאיות, כותרת השיר הייתה "שיר הפלוגות" ואת המילים "אנו אנו הפלמ"ח" החליפו המילים "אנו ההולכים בסך". כעבור שנה וחצי הוא שב ופורסם, עם הלחן של זהבי, בעלון הפלמ"ח, ושם במקום "כל בחור על המשמר" נכתב "בחורה על המשמר", במסר פמיניסטי מובהק.

יהודה זיו, מוותיקי הפלמ"ח, מספר בעדות ל"זמרשת": "את הוותק בצה"ל נוהגים היום לקבוע באמצעות המספר האישי, ואילו בעת ההיא נעשתה הבחנה זו באמצעות שני הלחנים של 'שיר הפלמ"ח': כשהתואר 'ח'תיאר' ('זקן' בערבית), אשר שימש בלכסיקון הפלמ"ח במשמעות 'ותיק', הוענק מטבע הדברים רק למי שזכה לשיר את 'שיר הפלמ"ח' בנעימתו הראשונה, ואני בתוכם!"

אספר שני סיפורים הקשורים לשיר. האחד, מתוך עדות של אלעד פלד בראיון לעופר גביש. אלעד פלד, לימים אלוף בצה"ל ומנכ"ל משרד החינוך, היה סמ"פ בחטיבת "יפתח" עת פיקד על כוח המגן שהגיע לצפת הנצורה, לקראת שחרור העיר במלחמת העצמאות. מספר פלד: "כשהבריטים פינו את הגליל, צפת הייתה נצורה. קיבלתי הוראה לבחור 35 איש ולצאת לצפת הנצורה. עד שקיבלנו תגבורת היה כבר שלוש בלילה. היינו צריכים ללכת דרך ביריה – עין זיתים, והייתה סכנת קטילה מוחלטת. הגענו לצפת בין 5:00 ל-6:00 בבוקר. פגשנו אנשים שהיו בטוחים שאלו רגעיהם האחרונים. הייתה אתי מחלקה. הוריתי להסתדר בשתי שורות ונכנסנו. צעדנו ברחוב, הלכנו למפקדה, ושרנו את שיר הפלמ"ח. על זה נאמר שצפת ניצלה על המעשה והנס.

מי שאמר את זה היה הרב זיידה הלר, הרב הראשי של צפת. הוא אמר: 'צפת ניצלה על המעשה ועל הנס. המעשה אלו תפילות שאמרו היהודים, והנס זה שהפלמ"ח הגיע'.

כששואלים אותי איך שיר עושה משהו. אני אומר: הנה שיר שהציל עיר".

בזיכרונות של מאיר מייבר איש צפת, הוא כתב: 'אינני יודע איך יראו פעמי משיח, אבל באותה השבת בבוקר, כששמענו את שירת הפלמ"חניקים, שנכנסו לעיר, כולנו הרגשנו את פעמי המשיח".

 את הסיפור השני, מצאתי במקרה לפני כחמש שנים, בנבירתי בארכיון הקיבוץ המאוחד במסגרת עבודת מחקר שכתבתי. ביוני 1956 הרצה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ובאותם ימים ממנהיגי "אחדות העבודה" בפני הוועדה המדינית של מפלגתו. הוא הרצה על סיור מקיף שערך בארה"ב. ושם מצאתי את הפסקה הבאה, על מפגש עם קהילת מיאמי ביץ', פלורידה, בחול המועד פסח. "קהל אדיר, כל יהודי העיר והסביבה הקרובה התכנסו… הייתה לי שם הפתעה נעימה, כשעליתי על הבמה, והנה עלו חצי תריסר חזנים על הבמה, ביקשו לקום וכולם יחד שרו את שיר הפלמ"ח. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד ויצרה מעין פרוזדור נעים להרצאה לא רעה. אותם היהודים שבאו לתומם לשמוע נאום, יצאו במשקל פחות בכיסיהם ממה שנכנסו".

שיר הפלמ"ח מחולק לארבעה בתים, והוא מעין הקוד האתי של הפלמ"חניק וחזון הפלמ"ח.

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,

אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!

מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,

מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר –

כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק

כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!

נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,

שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,

מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,

בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים!

רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, תָּמִיד

אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!‏

הבית הראשון מדבר על האיתנות, החוסן וכושר העמידה של הפלמ"חניקים, במצבי משבר וסערה, כאשר מסביב יהום הסער. ראשנו לא יישח! כלומר, שום דבר לא יגרום לנו לכופף את ראשנו. מה שמאפיין אותנו הוא המסירות המוחלטת והמשמעת: לפקודה תמיד אנחנו! לפני שנים אחדות, יצאה חוברת של אחד מארגוני הסרבנים, שכותרתה המגושמת הייתה לפקודה לא תמיד אנחנו. מעין לעג והתרסה נגד האתוס הפלמ"חניקי. ואכן, רוחם של הסרבנים העריקים היא הפוכה המוחלט של רוח הפלמ"ח – רוחם הרופסת של אנשים שראשם שח תדיר, מתוך בחירה.

הבית השני מבטא את אהבת ארץ ישראל של הפלמ"חניקים. כאמור, הפלמ"ח היה ברוחו של הקיבוץ המאוחד. עיקר האמונה של הקיבוץ המאוחד, אותה הנחיל טבנקין, היה שלמות הארץ. אולם ארץ ישראל השלמה של טבנקין לא הייתה מן הים עד הירדן. הוא לא היה מינימליסט. היא הייתה מן הים עד המדבר, כלומר ארץ ישראל משני עברי הירדן. ומה הגבול המדויק? אין גבול מדויק. את הגבול תקבע המחרשה. לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של יעקב צור על הקיבוץ המאוחד באמונה ומאבק על שלמות הארץ. שם הספר הוא "מן הים עד המדבר", מתוך המנון הפלמ"ח. המשך הבית: "כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר", מתכתב עם פסוק מספר שמואל המתאר את שאול המלך: "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם".

הבית השלישי מתאר את היכולות של הפלמ"חניקים, כסיירים ולוחמים מצוינים, הדבקים במשימה וחותרים למגע ולכן אף אויב לא יעצור אותם. "נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים, מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל, בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים!"

המילים "נתיב לנשר בשמים" מתכתבות עם פסוק מספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה – לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה".

הכותב מודה שיש שאלות הנשגבות מבינתו. ארבעתן קשורות בניווט, סמל לקשייו בהתמצאות בעולם ובהבנתו. איך יודע הַנֶּשֶׁר לנווט את דרכו בַּשָּׁמַיִם? כיצד מנווט הנחש את דרכו בין הסלעים? כיצד יורדי הים המפליגים אל הים הרחב, האינסופי, מצליחים לנווט בהצלחה אל יעדם? ומהי הדרך בה מצליח הגבר להגיע אל לב אהובתו?

על פי זרובבל, הסייר הפלמ"חניק גבר על התעמולה שנפלאה מהחכם באדם, משורר משלי – הוא יודע את  נתיב הנשר בשמים.

הבית האחרון מתאר את הנכונות חסרת הגבולות של הפלמ"חניק להתגייס ולהירתם לכל משימה שתוטל עליו, בגלוי ובסתר, באור היום ובמחשך.

מה שחסר במילות השיר זו התייחסות לשילוב של העבודה והאימונים והחיים בקיבוצים. הסיבה לכך, היא שהשיר נכתב עוד בטרם התקבל הסדר העבודה והאימונים, שנבע ממשבר כלכלי שאיים על קיום הפלמ"ח.

* "שישי בגולן"

כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

דרשה לטו בשבט ולשבת שירה תשפ"א

בקבלת השבת בבית הכנסת, התפילה שבה מקבלים את השבת, לפני תפילת ערבית לשבת, מופיעה סדרה של מזמורי תהלים. באחד המזמורים הללו, מזמור צח, מופיעים הפסוקים הבאים:

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

התיאור הזה של הטבע הצוהל ושמח לפני ה', שיבוא לשפוט את הארץ בצדק, הוא תיאור נפלא. המשורר רואה בעיני רוחו את הים רועם, את הנהרות מוחאים כף ואת ההרים מרננים.

את צהלת הטבע אנו רואים באביב, כאשר כולו פורח, שמח ומשמח לב אדם. טו בשבט הוא חג חורפי, אך יש בו כבר ניצני פריחה – עצי השקד הם הראשונים שפורחים כבר בתקופה זו והשנה אנו צופים בפריחה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, ובמראה אביבי כבר עכשיו.

הגולן מתאפיין בשינוי הנוף שלו בעונות השנה. ובכל עונה הטבע צוהל וההרים מרננים בצורה המתאימה לו. בחורף אנו נהנים מזרימות נפלאות בנחלים ובמפלים – הטבע שוצף וקוצף, נהרות ימחאו כף.

את המנהג לקבל את השבת ואת מתכונת קבלת השבת יצרו המקובלים בצפת במאה ה-16. הם גם אלה שיצרו את סדר טו בשבט. השנה, בשל הסגר, איננו יכולים לקיים סדר טו בשבט כהלכתנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובקבלת השבת המוקלטת הזאת, נקיים מקצת מנהגי הסדר.  

השבת אנו קוראים את פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. גולת הכותרת שלה היא חציית ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה. השבת מכונה שבת שירה, כיוון שבפרשה מופיעה שירת הים ובהפטרה – שירת דבורה.

אנו מקדישים את קבלת השבת הזו לטו בשבט, ראש השנה לאילנות. הציונות היא שקבעה את טו בשבט כחג הנטיעות. השנה, בשל המצב, לא נוכל לקיים את טקס הנטיעות המסורתי.

הציונות, הַשיבה לארץ ישראל, החזירה את העם היהודי לנוף הטבעי שלו ולאחריות שלו ליישב אותה, לייצר לעצמו את המזון, לנטוע בה עצים, לכסות אותה במרבדי גנים.

כאשר יהודי התפלל בגולה את תפילת הגשם – הוא התפלל לגשם בארץ ישראל. כאן, בארץ, אנו מגשימים את תפילת הדורות. כאן חידשנו את החגים החקלאיים. ואם בגולה הקשר שלנו לארץ היה וירטואלי, קשר של לדבר-על, כאן בארץ זהו קשר של לעשות-את.

כתבה נעמי שמר:

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

באמצעות הנטיעה בנינו את הבית השלישי.

עכשיו, במצב הקורונה, אנו נמנעים מרבים ממנהגינו הטבעיים ביותר, וחלק ניכר מחיינו עבר למישור הווירטואלי, שגם הוא יותר לדבר-על מאשר לעשות-את. כך שיש ממד של גולה במציאות הקורונה; אנו גולים משגרת חיינו ואורח חיינו האהובים. ואנו מאחלים לנו ולכל יושבי תבל, לגבור על הקורונה ולחזור במהרה לחיינו הרגילים והבריאים, לחיים עם המפגש, עם החיבוק, עם הקשר האנושי הבלתי אמצעי. ושנחזור במהרה לחגוג את חגינו כמיטב המסורת האורטלית.

שבת שלום וטו בשבט שמח!

סגר טו בשבט

במשך 21 שנים, מאז שנת 2000, הובלתי מדי שנה סדרי טו בשבט; באורטל וביישובים נוספים בגולן ובגליל, בשלוחות המתנ"ס, בבית הספר "אביטל" במכללת תל-חי; סדרים יישוביים ואזוריים, לעתים מספר סדרים בשנה (בימים שסביב טו בשבט).

השנה, שנת הקורונה, לצערי הרב, אחווה טו בשבט ללא סדר.

אחרי שכתבתי את הפתיחה הזאת, חיטטתי קצת בתיקיית טו בשבט, ומצאתי שזה לא מדויק. פעמיים ביטלנו סדרי טו בשבט אזוריים באורטל בשל סופות שלגים; ב-2008 וב-2016. בעקבות הביטול ב-2008 פרסמתי מאמר במידף שכותרתו "שלג על קיבוצי"; כותרת המתכתבת עם השיר "פירות חמישה עשר" של נעמי שמר, העוסק בטו בשבט (חמישה עשר – ט"ו) בגולה, ונפתח במילים "שלג על עירי". וב-2016 הכותרת הייתה… "סגר טו בשבט". כתבתי, ולא ידעתי מה כתבתי. הלוואי עלינו שסגר יהיה שוב רק בגלל שלג.

****

המנהג של סדר טוב בשבט – מקורו בשכונה שלנו, בצפת. במאה ה-16 הייתה בצפת פריחה רוחנית ודתית אדירה. את תיקון ליל טוב בשבט תיקנו האר"י ו"גוריו". האר"י הוא "האלוהי רבי יצחק", ר' יצחק לוריא, מנהיגם של המקובלים בצפת. במשנה נאמר על טו בשבט שהוא ראש השנה לאילן. במשנה, הכוונה למועד הקובע אם פרי שייך לשנת המס הקודמת או הבאה. המקובלים הפכו את המועד לחגיגת ראש השנה לפרי האילן.

מתיאורו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, אנו למדים שהתיקון היה טקס הנותן ביטוי להשתתפות האדם בשמחת העצים. עיקרו – אכילת פירות רבים, וסביבם – ברכות ולימוד תורה הקשורים לפירות.

המקובלים קבעו תיקונים שונים, שנועדו לתקן את המקולקל בעולם. אחד מהם הוא תיקון טו בשבט או סדר טו בשבט, במתכונת דומה לסדר פסח. הטקסט הראשון של סדר טו בשבט, שנמצא בידינו, מופיע בספר "חמדת ימים", שיצא לאור ב-1763. זהו ספר קבלה, שמחברו אינו ידוע. בספר מופיעים תיקוני חג שונים. בטו בשבט – תיקון חטא גן העדן. המשתתפים אוכלים מפירות הארץ, ומברכים עליהם בהתכוונות לפירות שמימיים, פירות גן עדן. זהו מנהג רווי במיסטיקה יהודית. הוא נועד להשפיע על הבורא, לקרב את גאולת ישראל.  

המאפיין את תיקון ליל טו בשבט לעומת תיקונים אחרים: א. יש בו אוכל. ב. כל המשפחה משתתפת בו ולא רק גברים.

טקסט נוסף של סדר טו בשבט מאותה תקופה מופיע בספרון שנקרא: "פרי עץ הדעת". בסדר – טקסטים מן התנ"ך, המשנה וספר הזוהר העוסקים בעצים, צמחים ופירות. בסדר שותים ארבע כוסות: לבן, לבן מהול באדום, אדום מהול בלבן, אדום. הצבעים מסמלים את עונות השנה. בסדר מופיעים 30 מיני פירות. סדר הפירות מסמל עליה במדדים שמימיים של תוך וחיצוניות. הפירות מחולקים לשלוש קטגוריות: פירות שאנו אוכלים וזורקים את הגלעין. פירות שאנו אוכלים וזורקים את הקליפה. בסיום – פירות שנאכלים בשלמותם, שאין בהם פסולת.

המנהג התפשט בקהילות שונות. בעשרות השנים האחרונות הוא חודש בארץ ישראל, לאו דווקא במתכונת הקבלית, אלא במתכונת של חגיגת פירות: אכילת פירות, קריאת טקסטים נבחרים על פירות, שמחה ושירה.

****

אני נוהג להוביל סדרי טו בשבט עם שתי הגדות שאני אוהב מאוד. האחת היא של החברה למתנ"סים, שאותה ערך ד"ר יעקב מעוז. השניה היא מכון "שיטים" שאותה ערך בוג'ה.

ההגדה של מעוז מנסה לשחזר את המהלך הקבלי של הסדר המקורי, עם טקסטים מכל התקופות ושירים בני ימינו. ההגדה של בוג'ה מתמקדת בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הסדרים שאני מנחה לבד, אני נוהג להנחות עם ההגדה של החברה למתנ"סים. את הסדרים שהנחיתי עם בוג'ה, הנחינו עם ההגדה של מכון "שיטים".

במשך שנים רבות הנחיתי סדרים בגולן ובגליל עם בוג'ה, ואירחנו בהם את עזריה אלון, שליווה אותנו בהסברים מרתקים על כל אחד משבעת המינים. את אחד הסדרים ערכנו באורטל ב-2007, כסדר אזורי, ובו אירחנו את עקורי גוש קטיף שעברו לגולן. לפני שבע שנים עזריה אלון נפטר. השנה בוג'ה נפטר.

את הסדר האחרון עם בוג'ה, הנחיתי לפני שלוש שנים באורטל. הסדר הוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. לקראת האירוע הדפסנו הגדה אורטלית מיוחדת, ובה סיפורים אורטליים על עצים, ושילבנו סיפורים מן המטע באורטל לדורותיו עם ברכות לבוג'ה וכמובן שירה.

בשנה שעברה ערכנו באורטל סדר אזורי. הקדשנו אותו לאיחולי החלמה לבוג'ה. רציתי להקדיש השנה את סדר טו בשבט האורטלי לזכרו של בוג'ה. נאלץ לדחות זאת לשנה הבאה.

התלבטתי תחילה אם לערוך סדר בזום או במודל מקוון כלשהו, אך הגעתי למסקנה שאי אפשר לשחזר את החוויה, שהאכילה והשתיה והשירה במרכזה, לצד הלימוד, בצורה מקוונת.

אבל פטור בלא כלום – אי אפשר. טקס קבלת השבת, שהוקלט אמש בהובלת צוות קבלת שבת, ויעלה הערב ב-18:30 בקבוצת הפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ, עוסק בטו בשבט ויש בו מעט ממנהגי הסדר.

שנזכה לחדש את מסורת סדר טו בשבט בשנה הבאה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל