שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

הביצה, התרנגולת והצמיחה הדמוגרפית

צפיתי בהדמיה של מתחם "לב הגולן" בצנובר ורחב לבי. על רקע השיר "מקום בלב", על אודות מיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם, הדרושים כדי להגשים חלום אחד קטן, הוצג בהדמיה חלום גדול, חזון נפלא של מרכז חברתי, קהילתי, תרבותי, חינוכי מתקדם ביותר, גדול ויפה.

שוטטתי בהדמיה ברחבי המתחם המלא מכל טוב – מרכז חינוך לנוער, מרכז מצוינות מדעית, בריכת שחיה, מגרש כדורגל, אולם ספורט, מגרש טניס, מתחם תרבות, מרכז חדשנות חקלאית, בית ספר למוסיקה, אולפן מחול ואמנויות הבמה, מתחם משפחה, סקייט פארק, משרדי המרכז הקהילתי, קיר טיפוס, מועדון ותיקי הגולן, מתחם בילוי, מגרשי חניה ותחנות אוטובוסים – מה לא?

טוב שיש מי שחושבים בגדול, משרטטים חזון עתידי והדמיה כזו מעידה על ראשיתו של תכנון.

ושאלתי את עצמי – האם יש למתחם כזה היתכנות כלכלית? כלומר, בהנחה שיגויסו המשאבים להקמת המתחם, האם בגודל האוכלוסיה בגולן והפריסה הגיאוגרפית של היישובים, יש היתכנות כלכלית לאחזקת המקום, כך שייתן לתושבים את השירותים שלשמם הוא נועד?

ועל כך השבתי לעצמי שתי תשובות. א. לא. ב. כן.

כלומר, בגודל האוכלוסיה הקיים, התשובה היא לא. אך אסור לנו לחשוב על הגולן בשנים הבאות במספר הנוכחי, אלא על אוכלוסיה בת 50,000 תושבים לפחות ב-2030. יש היתכנות למתחם כזה בעבור אוכלוסיה כזאת. וכל התכנון הגולני חייב להתבסס על הנחה של הכפלת האוכלוסיה הגולנית. זה החזון שלנו לעשור הקרוב, ולהגשמתו עלינו להקדיש את מעיינינו. ההדמיה של לב הגולן היא דוגמית הממחישה לנו את הערך המוסף שהכפלת הגולן עשויה להניב לטובת הקהילה כולה. כך גם תשתיות החינוך, תשתיות הבריאות, תשתיות הכבישים, התחבורה הציבורית וכל תחומי החיים בגולן – כל אלה קטנים וחלשים היום כי אין הצדקה לתשתיות גדולות ומתקדמות יותר בעבור אוכלוסיה דלילה.

וכאשר אנו מדברים על צמיחה דמוגרפית, מיד עולה השאלה הקבועה: רגע, לפני שאתה מדבר על קליטה גדולה – יש לך מה להציע להם בתחום התעסוקה? איך יבואו לכאן אנשים אם לא יהיה להם במה לעבוד וממה להתפרנס? קודם נקים מקורות תעסוקה ואז נקלוט אנשים.

זו שאלת הביצה והתרנגולת של הצמיחה הדמוגרפית – מה קודם למה, תעסוקה או קליטה? בעוד דילמת הביצה והתרנגולת היא בלתי פתירה, לדילמת הצמיחה הדמוגרפית ישי תשובה חד משמעית. הקליטה קודמת לתעסוקה. הקליטה תביא תעסוקה ותיצור תעסוקה. אי אפשר לייצר מקורות תעסוקה לאנשים שאינם. האנשים שיבואו יביאו אתם תעסוקה. חלקם יהיו יזמים שיספקו תעסוקה למספר אנשים. קליטה גדולה מביאה עמה צרכים רבים, צריכה גדולה וביקוש רב שיגדילו את המסחר בגולן, את מערכת החינוך בגולן, את השירותים בגולן, את התרבות בגולן, את כל מערכות החיים. מאז ומתמיד צמיחה דמוגרפית, כמו למשל גלי העליה לארץ ישראל, לפני הקמת המדינה ואחריה, הביאו עמם צמיחה כלכלית (פרוספריטי, בלשון התקופה). כך יהיה גם בקליטה גדולה לגולן.

ובחזרה ל"לב הגולן". באמת התרגשתי לצפות בהדמיה, אבל מרכז כזה לא צריך לקום בצנובר אלא בקצרין, כמרכז משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. אנו אזור אחד וקצרין היא בירת הגולן. ובתור בירת הגולן, מוסדות מן הסוג הזה צריכים להיות בתוכה. קצרין אמורה לתרום את התרומה הגדולה ביותר לצמיחה הדמוגרפית. העצמתה של קצרין היא אינטרס של האזור כולו; היא אינטרס מובהק של המועצה האזורית גולן ויישוביה. הקמת קצרין הייתה יוזמה ודחיפה של יישובי הגולן וחזונם היה שקצרין תהיה בירת הגולן לכל דבר. וחבל שאנחנו פוגעים בעצמנו בהעמקת החיץ בין עיר הגולן והיישובים הכפריים.

* "שישי בגולן"

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

בת מצווה לקבלת השבת באורטל

השעה הקסומה ביותר בשבוע, בעבורי, היא השעה שבה נכנסת השבת. השעה שבה אנו נפרדים מן החול, מן השוטף ומתכנסים לאווירה אחרת, אווירת השבת, עם הרוגע והשקט והמנוחה שבה.

השבת, פרשת "שופטים", לפני 12 שנים, התחלנו לערוך בשעה הקסומה הזאת את קבלת השבת הקיבוצית. זו שעה קלה של יופי קהילתי, של יופי תרבותי, של פסק זמן ממרדף החיים לזמן של תרבות, של יחד, של התחברות לשורשינו היהודיים. שעה שאנו שרים שירי שבת, מדליקים נרות שבת, מקדשים על היין והחלה, דורשים את פרשת השבוע, חדים את החידות על פרשת השבוע.

בקבלת השבת אני חש את החיבור שלנו ליהודים בכל מקום בעולם ובכל הדורות שקדמו לנו ושיבואו אחרינו, החווים את החוויה הזאת. אנו עושים זאת בדרכנו, השונה מדרכים אחרות, אך כל הדרכים השונות יוצרות יחד את אחדות האומה; אחדות שאינה אחידות. בעיסוק שלנו בפרשת השבוע, אנו מתחברים למחזור השנה היהודי. יחד אתנו, בכל מקום בעולם שיש בו יהודים, עוסקים בדרכים שונות באותה פרשה, מספרים את הסיפור היהודי ומפרשים בדרכים שונות את אותה התורה. קבלת השבת, לצד החגים היהודיים, היא הביטוי ליהדותנו, לכך שאנו קהילה יהודית, החיה חיים יהודיים, היוצרת יצירה יהודית, בדרכה שלה.

****

קבלת השבת אינה אירוע כמו סדר פסח, טקס יום הזיכרון או חגיגת הביכורים ושאר החגים והמועדים היפים שלנו. היא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צנועה. היא מפגש של כרבע שעה. אולם אין עוד עשיה תרבותית המשתווה אליה בהתמדה; מדי שבת בשבתו. אין עוד פעילות שמתקיימת אחת לשבוע, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים, כ-600 קבלות שבת עד כה. זה יופיה וזה כוחה. וזה גם הקושי שבה. כי התמדה אינה דבר קל. כמי שמארגן וארגן גם אירועים גדולים ובהם האירועים הגדולים ביותר שלנו, אני מכיר את המאמץ הגדול בהכנת אירועים כאלה. אך אני יודע שהרבה יותר קל לגייס שותפים לאירוע גדול וחד פעמי או חד שנתי, מלגייס שותפים לפעילות מתמשכת, שנעשית אחת לשבוע. זה ההבדל בין ספרינט למרתון. אך זה יופיה של קבלת השבת. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע; מחזור של שבעה ימים ושוב אנו מקבלים את השבת. ולכן קבלת השבת, בעיניי, היא עמוד השדרה של התרבות האורטלית.

שני דברים מאפיינים את קבלת השבת שלנו. בניגוד לניסיונות שהיו בעבר באורטל ובקיבוצים אחרים, איננו מכנסים את כל הציבור, ולפני שמגישים לו את האוכל כולם בצוותא עורכים קבלת שבת. ניסיונות כאלה, בעבר, האריכו לכל היותר שבוע או שבועיים. העובדה שקבלת השבת היא וולונטרית, בשעת שראשוני הסועדים מגיעים לחדר האוכל, היא מתרחשת בפינה חדר האוכל, היא מיועדת רק למי שרוצה להשתתף בה – היא הסוד ליכולת להתמיד.

הדבר השני הוא המשפחה המובילה. איני יודע אם יש עוד מקום שבו קבלת השבת מובלת מדי שבת בידי משפחה אחרת. בדרך כלל יש צוות או אדם אחד המתמחה בהובלה והוא מוביל את קבלת השבת. אנו בחרנו בדרך אחרת, קהילתית יותר, משתפת יותר, מעצימה יותר, נותנת במה וביטוי לחברים. הצוות מלווה, מנחה, מארגן – אך עיקר הבמה ניתנת למשפחה. ויכול מאוד להיות שזה הרבה פחות "מקצועי", אך זה הרבה יותר קהילתי. אני מאמין שזו הדרך המתאימה לנו.

קל היה לי ולחבריי לצוות להוביל בעצמנו את קבלות השבת. אני מודה שהחלק הקשה ביותר הוא מציאת המשפחה המובילה והנגנים. יש בכך לא מעט תסכול. תסכול מהתשובות השליליות לפניותיי, ועוד יותר מכך מחברים שאפילו אינם נותנים תשובה שלילית, אלא פשוט מתעלמים. ואף על פי כן, במבחן התוצאה, כבר 600 שבועות זה עובד, יותר מכל פעילות אחרת אי פעם באורטל, ואני חש שיש שכר לעמלי.

****

לא יהיה זה נכון לעסוק בקבלת השבת ולהתעלם מן הפיל שבחדר – המספר הנמוך של משתתפיה. כמובן שהיינו שמחים אילו המספר היה גדול. אשתף במספר תובנות שבעזרתן אני מתמודד עם הסוגיה הכמותית.

* מורי ורבי בוג'ה לימד אותי תובנה שאימצתי: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את האנשים שלא באו, ותמיד הייתי מאוכזב. כאדם מבוגר למדתי לספור תמיד את האנשים שבאו, ותמיד אני מרוצה". ואכן, אני שמח על כל משתתף ומכפיל את השמחה במספר המשתתפים, וזו שמחה גדולה.

* אני מאמין שקבלת השבת נוגעת בהרבה יותר אנשים מן המשתתפים בה בפועל. היא נוגעת בחברים המשתתפים בה אחת ל… בחברים שנכנסים לחדר האוכל ושומעים את השירה ומצטרפים אליה או אפילו רק מאזינים לה. או רק רואים את נרות השבת. או רק טועמים מן החלה. או רק קוראים במידף ועל לוח המודעות ועל לוח המודעות האלקטרוני ובקבוצת הפייסבוק על קבלת השבת ופרשת השבוע (כמה מאתנו, אם בכלל, ידעו מה זאת פרשת השבוע לפני קבלות השבת?). ובחברים שאינם משתתפים אישית אך יודעים שהיא קיימת ושאורטל מקבלת את השבת, גם אם הם עצמם אינם נוטלים בה חלק.

* כפי שציינתי, היכולת להתמיד כל כך הרבה שנים, מדי שבוע, היא בין השאר בזכות האופי הוולונטרי, ולכן אין סיבה להתרגש ממספר משתתפים נמוך.

* אני אופטימיסט-חשוך-מרפא, ותמיד מאמין שאו-טו-טו הרייטינג יעלה ומספר המשתתפים יגדל, וכשזה לא קורה איני מתייאש כי אני ממשיך להאמין שאו-טו-טו וגו'.

* מה שמצער אותי, הוא שטרם מצאנו מסילות אל הנוער, כדי שיהיה שותף בקבלות השבת. ילדים רבים אוהבים את קבלת השבת, וכשהופכים לנערים – מתנערים ממנה. חבל. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בלבו של ילד המשתתף בקבלות השבת, שנשאר בו ובעיתוי הנכון יפרוץ. ואני רואה בעיני רוחי את מי שהשתתפו כילדים בקבלות השבת, מגיעים אליהן עם ילדיהם בעוד ככה וככה שנים. אופטימיסט-חשוך-מרפא כבר אמרתי?

****

לפני שבועיים צוות קבלת שבת התארח ליום השתלמות וגיבוש במכון הווי ומועד ברמת יוחנן. רמת יוחנן היא אימפריה תרבותית, אולי יותר מכל קיבוץ אחר בארץ.

ברמת יוחנן מתקיימת קבלת השבת ברציפות, מדי שבת בשבתו, מאז 1974, כבר 46 שנים. … עד הקורונה. מתחילת הקורונה אין קבלות שבת.

אצלנו, שלהבת קבלת השבת לא כבתה גם בקורונה. בתקופת הסגר ערכנו בכל שבוע קבלת שבת מקוונת. אחרי הסגר ועד חידוש סעודות ליל שבת בחדר האוכל, קיבלנו את השבת בגינה הקהילתית. עם פתיחת חדר האוכל בליל שבת חזרנו אליו. כיוון שראינו שעדיין חברים רבים נמנעים מלעלות לחד"א, אנו עורכים את קבלות השבת לסירוגין בגינה הקהילתית ובחדר האוכל.

זהו כוחה של ההתמדה. היא מחייבת גמישות ויצירתיות והתאמת עצמנו לאילוצי הזמן.

אני גאה במפעל התרבותי היהודי של קבלות השבת האורטלית. מזל טוב לנו לבת המצווה של קבלת השבת. בשבת הבאה כבר נפתח את שנת בר המצווה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.