צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

בלי חצוצרות ותוף

בראשית שנות האלפיים, החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

****

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד

הוא שב אלי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשעריך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר לקחת מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.12.19

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד; לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.

החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכל שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעתים נוטים לחשוב). המגמה השניה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכל מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם" ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.

שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.

יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכל שפיט ולא הכל משיל. לא הכל מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית; מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?

אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.

כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.

סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרח' בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?

גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאויב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.

את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.

גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.

אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל לבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל לבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל לבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' – אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד".

ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?… אתה יהודי? תתבייש…". בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".

קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עליה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.

איפה הבעיה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.

אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.

המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת; מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.

אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל". וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהייתה "זהירה מדי". הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח", וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.

כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, הייתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.

בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.

ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר הייתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.

גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.

אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים". ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי", למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.

ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.

את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט לנפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.

לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.

השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא".

לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.

כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח". עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעול בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון". הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.

… וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"

שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.

קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.

נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא אחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגניה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון

כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים".

זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.

(קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית).

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שיר הפרחה

שיר הפרחה / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 18.11.19

אסי דיין ביקש בצוואתו, שבהלווייתו ישיר הקהל את שירו "שיר הפרחה". היה זה מחזה סוריאליסטי. בית העלמין של נהלל בגבעת שמרון, הנושא על גבו מורשת של ציונות, חלוציות, חקלאות וביטחון. הלוויה רבת משתתפים של אדם בן 68 שהלך לעולמו. והקהל שר את… "שיר הפרחה".

זה היה מוזר מאוד. בעיניי, אפילו נלעג. אני חושב שמותר ואפילו רצוי לצחוק בהלוויה ובטח לשיר. אבל עם כל הכבוד… שיר הפרחה? זאת המורשת שיוצר חשוב ורבגוני כמוהו משאיר לעולם. שיר ללא שום אמירה? מוזר.

השבוע הבנתי. אסי דיין הקדים את המאוחר בחמש שנים, אבל השבוע האקט שלו, והשיר חסר המסר שלו, הפכו להיות ממש למחאה נגד הפלצנות ונגד עריצות הפוליטיקלי קורקט.

"שיר הפרחה" הוא שיר חביב, קצת שטותניקי, עם מנגינה סוחפת, של זמרת אהובה, מתוך סרט בינוני, שעלה לאקרנים לפני ארבעים שנה בדיוק – "שלאגר". לא בדיוק שירת מופת, מתוך סרט שלא בכדי לא זכה באוסקר.

בדרך כלל שירים כאלה אינם שורדים ארבעה עשורים. מה יש בו ב"שיר הפרחה" שבזכותו הוא שרד. השיר הזה מגלם את אופנת הדיסקו של שנות השבעים והשמונים והוא נשאר להיט של מסיבות הריקודים ובזכות זה הוא שרד. בזכות הלחן המקפיץ של צביקה פיק, ובזכות המילים החביבות והקלילות ובזכות ההומור ואולי גם בזכות העובדה שרבים רוצים להיות קצת, לפעמים, פרחות ופרחים. וכמובן, בזכות עפרה חזה. השיר לבטח לא שרד בהיותו שירה גדולה וגם לא בזכות מסר חשוב.

השבוע התבשרנו שבפסטיגל הקרוב תשיר את השיר אנה זק, אבל לשיר לא יקראו "שיר הפרחה" אלא "שיר" והמילה פרחה תעקר ממנו. מה שמזכיר לי את מי שמבקש לקנות פלפל, אבל בלי פלפלים. הרי כל מה שיש בשיר הוא הפרחה, ואם נוטלים ממנו את הפרחה, לא נשאר ממנו כלום. אבל משטרת הפוליטיקלי קורקט החליטה שהמילה פרחה היא פויה ומי שיאמר פרחה יחטוף עם סרגל על קצות האצבעות.

זה לא חינוכי ולא מתאים לילדים. לא מתאים לילדים? אז אל תשירו את זה בפסטיגל. אני מבין ש"בא לי בימים, בא לי בלילות" – זה מתאים לילדים… העיקר שיבוא להם לצעוק אאא… בלי להשתמש במילה האסורה.

זה פאתטי. זה מגוחך. ואני מודה שזה ממש מעצבן אותי.

זה מעצבן אותי, כי עיקור השירים הוא אקט אנטי תרבותי. שיר מבטא תקופה ומה שהיה להיט גדול מבטא אותה שבעתיים. פתאום מוחקים תקופה, כי רוח אותה תקופה אינה פי.סי?

גדולי המשוררים כתבו שירים שאינם יכולים לעבור היום, כי בנורמות של היום הם מיזוגיניים. אז מה? נמחק מהתרבות הישראלית שירים נפלאים, כמו "וידוי" של אלכסנדר פן וכמו "זמר שלוש התשובות", "ניגון עתיק" ו"אנקש" של אלתרמן, כי אינם עומדים בתקן המקובל בימינו? מי שלא אוהב – שלא יקשיב ושלא ישיר, אבל שלא ינסה למחוק אותם או לסרס אותם, כי זהו סירוס התרבות. כן, אפשר לשיר את השירים הללו, ללמוד אותם, לאהוב או לשנוא אותם, ולדבר עליהם. ולגנות את המסר שלהם. ולהבין שמדובר בתקופה אחרת.

כשיולי תמיר הייתה קומיסרית החינוך, היא הקימה ועדה לפסילת שירים שאינם מתאימים לתקופתנו הפמיניסטית. ופתאום שירו המקסים של שלום חנוך "קח לך אישה ובנה לה בית" – פסול. כנראה ש"חורשת האקליפטוס" איכשהו עבר להם מתחת לרדאר, כי הרי גם שם, לא עלינו, "אבא על גבעה בנה לה בית" רחמנא לצלן.

במקרה זה טוענת משטרת הפוליטקלי קורקט שפרחה הוא כינוי גנאי עדתי, כלפי מזרחיוֹת. אבל הרי כל דובר עברית יודע שזה לא נכון. כשמדברים על פרחה, על פרחיות, על פרחיאדה, מתכוונים לצורת התנהגות, ואין לכך כל הקשר עדתי. על כך ניתן לומר, שעצם העובדה שאותה צורת התנהגות מוגדרת בשם מזרחי, מעידה על דעה קדומה. על כך משיב מחקרו של הבלשן ד"ר רוביק רוזנטל, חוקר הסלנג, על מקור המילה. אכן, מקור הביטוי הוא מרוקאי. במרוקאית משמעות הביטוי פרחה הוא בדיוק המשמעות המוכרת לנו לפרחה – המונית, קלת דעת, שאין לה ראש למילים ארוכות וכו'. והביטוי שהיה נפוץ בקרב העולים ממרוקו נטמע בסלנג העברי.

אז עכשיו הפכו את "שיר הפרחה", שלא בטובתו, לשיר עם מסר אסור. כאמור, זה לא שיר עם מסר, אבל אם כבר רוצים להלביש עליו מסר, הוא בדיוק הפוך מהטענות נגדו. כיוון שכאן אומרת הדוברת, שגם אם זה לא מוצא חן בעיניכם ואתם רוצים להשתיק אותי, "בא לי לצעוק: אני פרחה".

אף פעם לא היה בתכניתי להשמיע את השיר הזה בפינה הזאת, אבל השבוע יש לכך צידוק של ממש. הפעם זו פינת מחאה נגד הפלצנות. כי לנוכח הטרֶפֶת הזאת, גם לי בא לצעוק אני פרחה. או אם לתמצת את תחושתי על האקט האנטי תרבותי הזה לשתי מילים, אומר בקצרה: יאללה יאללה.

יש לשיר הפרחה למעלה מעשרים גרסאות כיסוי, כולל של המלחין צביקה פיק, מה שמוכיח עד כמה השיר הזה אהוב. לא, אין לי שום כוונה להשמיע את אנה זק ב"שיר". צפיתי בקליפ שלה, והוא אחד הדברים היותר פרחיים שנתקלתי בהם לאחרונה. אשמיע את עפרה חזה, שבקרוב נציין עשרים שנה לפטירתה, ב"שיר הפרחה".

אין לי ראש למילים ארוכות
ואתה מן מילה ארוכה שכזאת.
צ'או ידידי וד"ש לחייך,
בתקווה שתבין את הפרחה.
השמש של פראג' קורעת את הים,
ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שייקחו האורות אני שם,
עם הלקה, הליפסטיק ושאר דאוו'ין.

כי בא לי לרקוד, ובא לי שטויות
בא לי לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק: "אני פרחה".

פנים שלא עושות חשבון,
וג'ינס בסטייל שכתוב בעיתון.
סלסול נצחי בשערות,
ופוסטרים במקום קירות.
רוצה לאהוב כמו בסרטים,
חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.
COME ON BABY המטוס מחכה,
ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.

כי בא לי לרקוד…

פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה,
פעם תיגמר המסיבה.
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן
בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.

כי בא לי לרקוד…

 

צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.5.19

* העם אמר את דברו – בהיותי בן 11 השתתפתי בהפגנה הראשונה בחיי. הייתה זו הפגנה של תנועות המחאה, בהנהגת מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים.

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים בירושלים באפריל 1974. קצת יותר משלושה חודשים קודם לכן, ב-31.12.73, חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נערכו הבחירות, והמערך בראשות גולדה ניצח, עם 51 מנדטים. העם אמר את דברו, למרות המלחמה והמחדל.

ואכן, הממשלה התפטרה. ועד היום, המחאה נחשבת לאחת מפסגות הדמוקרטיה הישראלית.

איש לא העלה על דעתו לומר את השטות שהפגנות נגד הממשלה מנוגדות לדמוקרטיה, כי "העם אמר את דברו". העם הנו סך כל האזרחים, וכשאזרחים שאכפת להם מפגינים למען שינוי, הם חלק מן העם האומר את דברו. וכאשר מנסים לבצע פוטש נגד הדמוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים, אין סיבה המצדיקה יותר יציאה לרחובות.

* אני תומך בשינוי חוק החסינות – הניסיון הנואל של נתניהו לחקיקה פרסונלית המשנה חוק יסוד כדי למלט עצמו ממשפט ולהעמיד את עצמו מעל החוק כל כך מסריחה, שלידה – ניסיון של נתניהו לקבל חסינות במסגרת החוק הקיים נראה נורמטיבי. אין זה מן הנמנע, שלנוכח הביקורת הציבורית, לא ישונה החוק ונתניהו ישיג חסינות על פי החוק הקיים.

ולכן חשוב לומר – החוק הפרסונלי הופך את השערוריה ליותר מבאישה, אבל עיקר הסירחון הוא בעצם הניסיון להימלט מאימת הדין, בכל דרך שהיא. החסינות נועדה להגן על ח"כים במילוי תפקידם, כדי למנוע מהשלטון לחסום אותם. למשל, שלא יעצרו בשל הפגנה בלתי חוקית, או בשל עליה להר הבית, בשל התבטאות קיצונית או שימנעו מהם ביקור אסירים וכד'. החוק לא נועד לחסן ח"כים החשודים בפלילים מפני משפט על ההאשמות נגדם. שינוי החוק ב-2005, ביוזמת הליכוד, היה תוצאה של שני מקרים שבהם ח"כים נהגו כגילדה ומנעו העמדה לדין של חבריהם. המיאוס הציבורי הביא את הכנסת להבין שעליה לשנות את החוק.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ומן הראוי שנצפה ממנהיגינו, בוודאי מראש הממשלה, להיות מופת של רמה מוסרית גבוהה לאין ערוך יותר מלא להיות עבריין פלילי. אבל לתת חסינות על עבירות פליליות?! איזה פרצוף יהיה למדינה שלנו? על מה נחנך את ילדינו?

אני בעד שינוי חוק החסינות. יש לשנות את החוק כך שיוגדר חד משמעית, שאין שום חסינות ושום אפשרות לחסינות על עבירות מסוג פשע (רצח, שוחד, אונס, גניבה, עבריינות מין וכד').

* תיק 5000 האוסטרי – בעקבות "מערכת יחסים נורמלית בין פוליטיקאי לתקשורת" נוסח תיקי 2000 ו-4000, סגן הקנצלר של אוסטריה נאלץ להתפטר מתפקידו. אפילו לא נפתחה חקירת משטרה. בעצם, בסך הכל גיא פלג קרא הקלטות מהמו"מ בין נוני מוזס ונתניהו, ושטראכה התפטר בתוך פחות מ-24 שעות, מפאת הבושה.

* מהלכים אימים – הלינץ' נגד גדעון סער נועד להלך אימים על ח"כים ישרים אחרים בליכוד, לבל ישכחו שמשימתם העליונה היא לחלץ את נתניהו ממשפט, ושישכחו משטויות כמו מצפון, אתיקה, נורמות וערכים. יש בסיעת הליכוד ח"כים ישרים רבים. השאלה היא כמה מהם אמיצים.

* אחדות לאומית – אהוד בן עזר מאשים את "כחול לבן" באחריות לכל דבר רע שיקרה כאן בשנים הקרובות, כיוון שאינם מצטרפים לממשלת אחדות בראשות נתניהו (כאילו שנתניהו רוצה בה).

אני דווקא תומך בכך ש"כחול לבן" תצטרף לממשלת אחדות בחמישה תנאים: א. נתניהו יתחייב לא לנסות כל דרך מילוט מאימת הדין. ב. נתניהו יתחייב שאם יוגש נגדו כתב אישום לאחר השימוע, בו ביום הוא יתפטר מתפקידו. ג. נתניהו יתחייב לשים קץ למסע ההסתה נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. ד. נתניהו יודיע שכל עוד בראש הממשלה ניצב חשוד בפלילים, לא יתקיים כל דיון על שינוי במעמד המערכת המשפטית, מפאת ניגוד עניינים קיצוני. ה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי שרי "כחול לבן".

* רצון העם – בדף הפייסבוק של בוגי יעלון, רובץ מארב אוטומטי של טוקבקיסטים, שפותח באש של "תגובות", על כל רשומה שהוא מעלה. עשרות "תגובות" של הסתה, נאצה וניבולי פה. אחת לדוגמה, מהרשומה האחרונה, כללה את המשפט: "שופטי בג"ץ צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח". אגב, אתמול קראתי בדף של אחד מתועמלני נתניהו הנחותים ביותר, שהעיתונאי מוטי גילת צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. וניסיתי לחשוב, על איזה סעיף הם ייכנסו לכלא? והתשובה: כי זה "רצון העם".

* היד שמאכילה אותי – מישהו כתב לי, שכאשר אני מבקר את נתניהו, אני נושך את היד שמאכילה אותי, כי בזכותו ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

עצם צורת החשיבה על "היד שמאכילה" אינה גישה של אזרח חופשי, אלא של עבד נרצע. בירכתי את נתניהו על חלקו בהצהרת טראמפ. אבל אני לא אוכל מהיד של אף אחד. ההכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן, היא בראש ובראשונה הישג היסטורי של 52 שנות התיישבות בגולן של חבריי ושלי (אני רק 35 שנים). בזכות ההתיישבות ניצחנו חמישה ראשי ממשלה שהובילו לנסיגה מהגולן ולעקירת כל יישובי הגולן. אחד מהם הוא נתניהו, הן בקדנציה הראשונה והן בקדנציה השניה. בעצם, עד מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* חדשות מרעננות – איני מכיר את המועמדת לתפקיד מבקר המדינה עו"ד מיכל רוזנבוים, אבל בעצם העובדה שהמפלגות החרדיות תמכו באישה כמועמדת לתפקיד, אני רואה חדשות טובות ומרעננות.

* יעד מדיני – החלטת הפרלמנט הגרמני להגדיר את BDS כתנועה אנטישמית, היא הוכחה לכך שאין לנו כל סיבה להתייאש מאירופה. על ישראל ועל הארגונים היהודיים באירופה להציב יעד מדיני – החלטות דומות בפרלמנטים נוספים באירופה.

* תועמלן אנטישמי – אין זה מקרי שדווקא גרמניה היא הראשונה להגדיר את ה-BDS תנועה אנטישמית. הרי הם מבינים משהו באנטישמיות ויודעים לזהות את התופעה.

הנה, תגובה אנטישמית של תועמלן אנטישמי על ההחלטה: "החלטה הזויה ומקוממת, שנובעת מסחטנות ישראלית. גרמניה הפכה לסוכנות התעמולה של הקולוניאליזם הישראלי".

התועמלן האנטישמי – גדעון האו האו.

* אחריות – אני מברך את נתניהו על חזרתו למדיניות העמימות באשר לפעילות בסוריה, אחרי שעברנו את הבחירות.

* הרתעה – לא יכול היה להיות לארגוני הטרור חלום מתוק יותר מפיגוע ראווה גרנדיוזי בעיצומו של האירוויזיון, שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו (כדוגמת הטבח במינכן, אם לא למעלה מזה). העובדה שהם לא עשו כן, מעידה שלא איבדנו את כוח ההרתעה. האויב הבין שהתגובה על מעשה כזה תהיה כזו, שהוא לא יוכל לעמוד בה.

עובדה זו מעצימה את תחושת ההחמצה ממה שקרה כאן ב-14 החודשים האחרונים. בתקופה זו, האויב הצליח לעצב כללי משחק ששחקו את ההרתעה הישראלית. על פי הכללים, כאשר הם פותחים במתקפת רקטות על האוכלוסיה האזרחית בישראל, צה"ל מגיב בתקיפות בעזה, אך ברגע שהם חשים שאינם יכולים עוד להכיל את התגובה, הם מחליטים על הפסקת אש וישראל מקבלת זאת. כלל המשחק השני, הוא שהפסקת האש משמעותה הפסקת ירי הרקטות ותקיפות חיל האוויר, אך חזרה לשגרת טרור ההצתות, שאותם ישראל מכילה, ומבליגה עליהם.

על ישראל להשתמש בכוח הרתעתה כדי לשנות את כללי המשחק הללו. להעביר לידיעת האויב, שמתקפת רקטות תביא לתגובה שרק ישראל תחליט מתי היא תסתיים, והיא תהיה קשה הרבה יותר מבסבבים הקודמים, ושדין הצתה כדין רקטה. וברגע שהאויב יפגע בריבונותנו בצורה זו או אחרת, צה"ל יכה בו בעוצמה רבה, הרבה יותר מבשנה האחרונה.

יש לציין לשבח את שני הרמזים המרתיעים בסבב האחרון – החיסול הממוקד ומיטוט רבי קומות. הייתה זו עליית מדרגה בתגובת ישראל, שעשויה לְגָבּוֹת את המסר המרתיע.

לצד כל אלה, אני בעד המשך והאצת מאמצי ההסדרה, אך בתנאי אחד – הפסקה מוחלטת של ההצתות ושל ההתפרעויות על הגדר.

* פרצוף עגל – הדבר שבלט במיוחד בפרובוקציה האנטי ישראלית של האיסלנדים באירוויזיון, היה המבע הריק והמטומטם על פניהם של הפרובוקטורים.

* סיכום האירוויזיון – לא ראיתי את התחרות, למעט שירו של קובי מרימי. אני יכול לקבוע שמכל השירים שראיתי – הוא היה הטוב ביותר. ובלי קשר – בעיניי הוא היה מקסים. ראיתי רק מאמצע המופע האמנותי – החל בעידן רייכל ואת ספירת הקולות. עידן רייכל היה מצוין. ננה בננה הייתה בושה. מדונה הייתה משעממת. בר רפאלי יפהפיה.

ואפרופו בר רפאלי – כשבני אסף היה בערך בן 17, בר רפאלי הופיעה על המרקע. אמרתי לו: "אתה רואה? כזאת אני רוצה שתביא". ומה ענה החצוף? "תביא אתה. מה אתה רוצה ממני".

* ככה? – לא יפה. אירחנו אתכם כל כך יפה. נתנו לכם חומוס ושמש. ככה?

* מחדל לאומי – תאונה, אפילו תאונה קשה, עלולה לקרות. העובדה שמישהו עשה טעות, אפילו אם היא גבתה חיי ארבעה פועלים, היא טעות, נכון יותר טעות פושעת, של אדם אחד.

אולם כאשר 20 פועלים נהרגים ב-20 יום בתאונות עבודה, ומספר ההרוגים בתאונות במשך שנה הוא עשרות – זהו מחדל לאומי. מחדל, שמחייב שינוי דרסטי בהתמודדות המדינה עם הבעיה, בחקיקה, בפיקוח, באכיפה, בהכשרה ובהסברה. לשם כך יש ממשלה.

אין בקביעה זו, כמובן, להפחית מאחריותו של כל יזם, קבלן, מנהל עבודה ופועל.

* אפשר להתבולל בישראל? – גדעון סער נמצא תחת מתקפת מלקחיים של השמאלימין הרדיקלי, כיוון שלבתו יש חבר ערבי. מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין הולם בו על התבוללות בתו, וכמוהו שליחים-טוקבקיסטים רבים שמנצלים את ההזדמנות להלקות אותו כנקמה על שאינו הולך בסך בתמיכה עיוורת במנהיג (שגם בנו יצא עם לא יהודיה, אגב) ורון כחלילי מדבוקת שוקן שמח לאידו על כך ש"הגולם קם על יוצרו", כלומר סער הוא חלק מהגזענים/לאומנים שיצרו את האווירה הגופשטיינית וכו'. כחלילי מעודד זוגיות מעורבת דווקא כיוון שכמו גופשטיין הוא רואה בה התבוללות, והוא מסכם בשורת מחץ אוטו-אנטישמית טיפוסית: "כשם שמאות עמים וקהילות נמחקו במהלך ההיסטוריה, כך גם העם היהודי צועד בגאון אל סופו".

מעבר לגסות הרוח של כניסה חודרנית לחיים אישיים של מישהי ושל עליהום ציני על פוליטיקאי בשל חייה הפרטיים של בתו, אומר אמירה כללית.

בימי המשבר בנושא מיהו יהודי, שפירק ממשלה ב-1958, אמר יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, שההגדרה שלו למיהו יהודי אינה מי שאמו יהודיה, אלא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני מקבל זאת. ואני רואה את המשכיותו של העם היהודי כחשובה מאוד, ורואה חשיבות רבה בכך שהיהודי כפרט יראה עצמו אחראי לכך.

אבל במדינת ישראל, המדינה היהודית, בעלת הרוב היהודי, שתרבותה יהודית, ששפתה עברית, אין סכנת התבוללות. ובמקרה של זוגיות בין יהודי/ה ללא יהודי/ה, סביר להניח שהלא יהודי יתבולל בתוך העם היהודי ולבטח צאצאציו וצאצאי צאצאיו (אלא אם כן היהודי בוחר ומצהיר שהוא יוצא מן העם היהודי ועובר לעם אחר). לעומת זאת, בגולה, סביר להניח שהיהודי יתבולל בסביבת הרוב. לכן, ירידה מהארץ, למשל, מסוכנת לעתיד היהודי הרבה יותר מזוגיות עם לא יהודי. הסבירות שילדיו ונכדיו של היורד מן הארץ לא יהיו יהודים, גדול לאין ערוך מהסבירות שילדיו של מי שהתחתן עם לא יהודיה יצאו מן הקולקטיב היהודי.

לכן, משימתנו הציונית היא לחזק את החינוך הציוני ואת הזיקה של היהודים הישראלים לארצם, לעמם ולמדינתם כדי לצמצם את הירידה, לפעול להגברת העליה לארץ של יהודים בגולה, ולחזק את הזיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל וליהדות. וכן, לא לרדוף את היהודים בגולה שנישאים ללא יהודים, אלא לקרב אותם ואת בני זוגם ליהדות ולקהילה היהודית, כדי לא לאבד את צאצאיהם.

* הצעה – מוצע בזאת להחליף את שמו של עין פִּיק בדרום הגולן לעין פֵייק, על שמו של טראמפ.

* מוסמך לידה – היום, ערב לג בעומר, לפני 24 שנים, היה היום המאושר בחיי. ביום הזה הייתי לאבא. היום שבו נולד עמוס, בני בכורי.

לקראת אותו אירוע, בזבזתי מזמני היקר על אחד הדברים המטומטמים ביותר שעשיתי בחיי, אם לא ה- ; השתתפתי בקורס הכנה ללידה.

איני יודע איך זה היום, אך אז היה זה טרנד כל כך חזק, שמובן מאליו היה שכל יולדת ובן זוגה חייבים לעבור את הקורס. אחרת… איך התינוק ייצא? אז למדתי לנשום ובסך הכל הרגשתי כל כך פאתטי.

והכי מעליב, זה שלא קיבלתי בסוף תעודה שאני מוסמך ללדת.

* ביד הלשון

הכפר הירוק – לאחר מותו של בן גוריון בדצמבר 1973, הונצח שמו באתרים לאומיים כמו נמל התעופה לוד, קריית הממשלה ואוניברסיטת הנגב וברחובות במרבית ערי ישראל.

מה שפחות ידוע, הוא שבן גוריון הונצח כבר בחייו. היכן? בכפר הירוק.

איך זה? הרי הכפר הירוק נקרא על שמו של לוי אשכול, יריבו המר ביותר של בן גוריון באחרית ימיו?

במקור, שמו של בית הספר החקלאי לא היה "הכפר הירוק", כלומר הכפר שצבעו ירוק, אלא "כפר הירוק", כלומר הכפר של הירוק. מיהו הירוק? גרין. ירוק ביידיש. גרין היה שמו המקורי של בן גוריון, בטרם עברת את שמו. מייסד הכפר, חתן פרס ישראל לחינוך גרשון זק, היה מקורב לב"ג והעריץ אותו (ואף היה יועצו לענייני תכנון ובניה) והחליט לקרוא לכפר על שמו, מתוך כוונה שיחנך על ערכי יישוב הארץ והפרחת השממה ברוח חזונו של בן גוריון. אך כיוון שב"ג לא הסכים להנצחה בחייו, זק התחכם.

אולם הרמז כנראה היה דק מן הדק עד שאיש לא הבחין בו. כפר הירוק כונה בפי כל הכפר הירוק. ולאחר פטירתו של לוי אשכול (1969), נקרא המוסד: "הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול".

* "חדשות בן עזר"