צרור הערות ‏22.1.23

* קלונה של החברה הישראלית – פסיקת בג"ץ שפסלה את מינויו של הפושע הסדרתי דרעי לשר, מובנת מאליה.

הבעיה היא בעצם העובדה שנושא מובן מאליו כל כך נדרש לבג"ץ. עובדה זו היא קלונה של המערכת הפוליטית וקלונה של החברה הישראלית.

* 5 הערות בעקבות בג"ץ דרעי – א. מול הטענה על ההחלטה האקטיביסטית של השופטים האקטיביסטים ניצבת העובדה שגם השופטים השמרנים שבשמרנים פסלו את המינוי.

ב. גם דעת המיעוט של השופט אלרון לא קבעה שהמינוי כשר. השופט קבע שהמינוי מותנה בפסיקת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם בעבירה שעבר דרעי יש קלון. חוק יסוד הממשלה שונה בהחלטה פרסונלית רטרואקטיבית כדי להימנע מן ההחלטה של יו"ר ועדת הבחירות. כנראה שגם דרעי יודע שיש קלון בעבירה.

ג. כל העניין של פסיקת בית המשפט אם יש או אין קלון בעבירה זו או אחרת של איש ציבור מוזר ומיותר. ברור שאיש ציבור עבריין – זה קלון. הקלון צריך להיות אוטומטי בכל עבירה פלילית של נבחר ציבור.

ד. איזה עסקנונצ'יק מתלהם של ש"ס נאם, או ליתר דיוק נהם, מול האספסוף ליד ביתו של העבריין הסדרתי, ואיך לא? ניגן על השד הגלותי. "עשרה שופטים אשכנזים…". גזענים אחרים צווחו "לבנבנים". אגב, האם כבוד השופט חאלד כבוב הוא אשכנזי?

ה. בביטוי "השתק משפטי" נתקלתי לראשונה בבג"ץ דרעי. אבל היה ברור לי שמצג השווא של העבריין הסדרתי, שהונה את בית המשפט במצח נחושה כדי לזכות בהסדר טיעון מפנק, יהיה אחד הגורמים המרכזיים לפסילת המינוי מחוסר סבירות קיצוני. כעת, גם אם במסגרת המהפכה המשטרית ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה עילת סבירות, לא יהיה בכך די, כדי להחזיר את העבריין הסדרתי לממשלה. אבל אולי יבטלו גם את עילת ה"השתק המשפטי"?

* השתק משפטי בעברית – הביטוי "השתק משפטי", אולי כיוון שלא התרגלנו אליו, נשמע מרוחק, אקדמי, אליטיסטי, לא מובן לאוזן העברית של רובנו. לי הוא נשמע מכובס.

אהוד מנור כתב שאין מילה בעברית ל"טאקט", אבל יש בעברית מילים למכביר שניתן לתאר בהן בצורה המובנת לכל אוזן את ה"השתק המשפטי". מדובר בשקר, ברמאות, בנוכלות. במשלב לשוני נמוך יותר אפשר לדבר על בלוף. במשלב לשוני גבוה יותר אפשר לדבר על הונאה, מצג שווא, הולכת שולל, ביזיון בית המשפט.

כי מהו ההשתק המשפטי שעשה דרעי? הוא רימה את נשיא בית המשפט השלום, ובאמצעות שקר והונאה שהוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, השיג הסכמה של בית המשפט לעסקת טיעון מפנקת, שבה המאסר הוא על תנאי. זו הייתה הונאה בזמן אמת. כאשר דרעי התחייב, הוא ידע שהוא משקר לבית המשפט, שאין לו שום כוונה לעמוד במילתו, שהוא יפר ברגל גסה את הבטחתו לבית המשפט.  

ולכן גם השופטים השמרניים ביותר, שממעטים ככל האפשר להשתמש בעילת הסבירות, לא יכלו לקבל את הטיעון ההוטנטוטי, ש-400,000 מצביעים יכולים להכשיר שקר גס לבית המשפט וביזיון בית המשפט כמו במעשהו הבזוי של דרעי, העבריין הסדרתי.

* מינוי חברי מרכז לשופטים – לנוכח העובדה שמחצית ההרכב שפסל את מינוי דרעי הם שופטים שמרנים, שמונו בדחיפת איילת שקד, אמר עמית סגל שזו הוכחה שאין למתנגדי המהפכה מה לדאוג. הנה, גם השופטים השמרנים פוסקים על פי דין ולא על פי רצון הפוליטיקאים.

יש הבדל גדול בין המקרים. השופטים השמרנים נבחרו בהסכמה בין הפוליטיקאים והשופטים בוועדה בהרכבה הנוכחי ובמבנה הנוכחי שלה, המחייב הסכמות כי יש צורך בתמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה, במינוי שופט לבית המשפט העליון. יש הבדל של יום ולילה בין הבחירה הזאת, לבחירה למעשה בידי הממשלה, על פי המהפכה של לוין. והגרסה של ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, אף רדיקלית ממנה. ובוודאי כאשר השופטים יודעים שהממשלה תבחר מתוכם את הנשיא הבא, שלבטח יהיה זה השופט הנוח לה ביותר, ואם לא יהיה מספיק נאמן, יביאו מיקור חוץ.

אבל לשיטתו של סגל – אם אין הבדל, למה לשנות? למה לגרום לקרע בעם? למה לגרום לשופטים שימונו להיות חשודים כמינויים פוליטיים? ואם שופטים שמרנים פוסקים כפי שפסקו אתמול, מה דוחף את נתניהו ולוין במהפכה שלהם? האם הם באמת רוצים שופטים שמרנים? לא. האינטרס של נתניהו ולוין אינו שופטים שמרנים, שלבטח נאמנותם היא לדין ולאינטרס הציבורי, אלא בעושי דבריהם.

אם המהפכה תבוצע, אין זה מן הנמנע ששרים ידחפו חברי מרכז לתפקיד שופטים, כדי לקושש קולות בפריימריז. וכך עוד נגיע למינויי שופטים ברמת המינויים של אקוניס ורגב למנכ"לי משרדיהם.

* ייקוב הדין את ההר – סגירת תיק מפאת חוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון – אלו שלוש זכויות שיש לשלול מנבחרי ציבור.

הפרקליטות שחתמה על עסקת טיעון עם העבריין הסדרתי דרעי והשופט שהאמין לשקרן הזה ואישר את עסקת הטיעון, יצרו את המשבר.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור – ייקוב הדין את ההר.

לתשומת לבו של מי שמהרהר ברעיון העוועים של עסקת טיעון עם נתניהו.

* הטיל דופי – לא אהבתי את תגובתו של לפיד על פסק הדין. הוא הטיל דופי מראש בנתניהו, והזהיר מפני אי כיבוד פסק הדין. והרי לא נשמע מכיוון נתניהו שום רמז לכוונתו להפר את פסק הדין.

איני חשוד באהדה לנתניהו, אבל אני מאמין שיש לו קווים אדומים, והוא לא יפר את פסק הדין.

אם דרעי היה בן-אדם, הוא היה חוסך מנתניהו את הצורך לפטרו והיה מתפטר בעצמו.

* למחוק מספר החוקים – באחת מהבטחות הבחירות של הליכוד תמכתי ואני תומך מאוד – ביטול ממשלת החילופים הקיימת בחוק יסוד הממשלה.

מלכתחילה כל רעיון ממשלת החילופים אינו ראוי. הרי הייתה בישראל ממשלת אחדות רוטציונית בלי ממשלת חילופים ובלי ראש ממשלה חלופי וכל ההמצאות המוזרות הללו. אמנם פרס לא היה סמל האמינות, בלשון המעטה, ובכל זאת, כאשר פרס ושמיר חתמו על הסכם ולחצו יד, די היה בכך כדי להבטיח שההסכם יכובד.

הפעם הבעיה הייתה שאחד הפרטנרים הוא נתניהו, הידוע כנוכל, שרלטן, רמאי ומפר הסכמים סדרתי. כחול לבן לא סמכה עליו שיכבד את ההסכם ולכן בנתה את המפלצת המסובכת של ממשלת החילופים, והסכם מסועף שיסנדל את נתניהו ויבטיח שההסכם יכובד. והנה, זה לא עזר. הנוכל הונה אותם מלכתחילה, חתם על ההסכם כדי שימשיך להיות ראש הממשלה, ועל יסוד הלקונה שהותיר בהסכם, גנב את הרוטציה באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב.

וכך, גם חוק ממשלת החילופין העקום נכנס לספר החוקים, וגם המטרה שלשמה נכתב לא יצאה לפועל.

ואז קמה ממשלת בנט לפיד. שני מנהיגים נורמטיביים שיכלו לחתום על הסכם רוטציה בלי כל הבלי החילופים. וגם הם, משום מה, חתמו על הסכם חילופים מיותר לגמרי.

וכעת יש המנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות מינוי דרעי לראש ממשלת חילופים, אף שאין רוטציה בין נתניהו לבינו, בניסיון עקום לאנוס את החוק כדי להשאיר את העבריין הסדרתי בממשלה. להערכתי, זה לא יקרה, אבל עצם העובדה שרעיון העוועים הזה עולה, מעידה על נכלוליותו של השלטון הרע הזה.

* כי הוא אשכנזי – למה אולמרט הורשע וישב בכלא? בגלל שהוא אשכנזי.

* הרע מכל העולמות – מציעי חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (שממתינים אתו עד שיחוקקו את חוק ההתגברות האוטומטית) מיתממים: מה, צרפת היא לא מדינה דמוקרטית? היא לא מדינת חוק?

אז קודם כל, גם החוק הנהוג בצרפת הוא מגה-שחיתות. אבל בצרפת יש הגבלת קדנציות. כלומר, חקירות הנשיא מושעות עד אחרי הקדנציה השניה, לכל היותר. מציעי ההצעה כאן, מתנגדים בכל כוחם להגבלת קדנציות של ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לשלוט עשרות שנים, ואם יש חשדות נגדו הן תידחנה ותתיישנה עשרות שנים. כלומר, הם רוצים לקחת צד אחד של החוק הצרפתי, אך ללא האיזונים והבלמים עליו.

זו השיטה של כל נימוקיהם. "בכל הדמוקרטיות בעולם". באיזו מדינה "השופטים בוחרים את עצמם"? הם מיתממים. קודם כל, גם אצלנו השופטים אינם בוחרים את עצמם. השופטים הם שלושה מתוך ועדה של תשעה. יש עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין וארבעה נציגי הממשלה והכנסת. ולמינוי שופט בעליון נדרשת הסכמה של שבעה. ועיני כל מערכות המשפט בעולם נושאים עיניהם בהערצה אל השיטה הישראלית ובהדרגה מתקרבים אליה.

אומרים תומכי המהפכה: בארה"ב הנשיא בוחר את השופטים בבית המשפט הפדרלי העליון והם עוברים שימוע בבתי הנבחרים. מה, ארה"ב לא דמוקרטיה? ובכן, השיטה האמריקאית לבחירת שופטים אכן קלוקלת. אך בארה"ב יש חוקה מסודרת המגינה על האזרח והמיעוט. בארה"ב יש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת והמחוקקת. ויש שני בתי נבחרים עם איזונים ובלמים ביניהם. הנשיא ממנה את השופטים, אך באישור הסנט. וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד הסנט נשלט בידי המפלגה של הנשיא ובאופן כללי בתי הנבחרים עצמאיים ועל הנשיא לנהל מו"מ אתם. אצלנו, לעומת זאת, הכנסת נשלטת לחלוטין בידי הממשלה. בארה"ב השופטים הפדרליים הם מינוי לכל החיים, וכך ההשפעה של נשיא ספציפי על ההרכב – מינורית לטווח רחוק. בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אין כל נגיעה של פוליטיקאים בבחירת שופטים.

אנשי "בכל הדמוקרטיות" אינם מזכירים שבכל הדמוקרטיות בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית על החקיקה, אך מתוכן – קנדה היא היחידה שיש בה פסקת התגברות. אני, אגב, תומך בפסקת התגברות, אם כי ברוב גדול, אבל איני טוען ש"בכל הדמוקרטיות", כי זה פשוט לא נכון.

בכל הדמוקרטיות יש עילת סבירות. אם היא תבוטל בישראל, היא תהיה הדמוקרטיה היחידה שחונקת, למעשה, את הביקורת השיפוטית על תקינות פעילות הרשות המבצעת.

לא, המהפכה המשטרית ממש אינה "כמו כל הדמוקרטיות". להיפך, יש בה הרע מכל השיטות. כאילו ישב יריב לוין על חוקות המשטרים השונים ובחר בפינצטה את החוקים הגרועים ביותר, ללא האיזונים שלהם, וכך הוא מציג מצג שווא של "בכל הדמוקרטיות".

* חשיבותם של הבלמים – מינויו של יובל שטייניץ, שאין עוררין על כישוריו וניסיונו, ליו"ר "רפאל", מעיד על כך שמינויים פוליטיים אינם בהכרח שליליים ומושחתים. לעתים הם טובים ומקצועיים. האם פירוש הדבר שאין בעיה במינויים פוליטיים? אם שר היה ממנה לתפקיד יו"ר "רפאל" קבלן קולות במפלגתו, שאין לו כל רקע, או קרוב משפחה, שכל כישוריו הם קרבתו המשפחתית לשר או את אסנת מארק, ברור שמדובר בדבר רע.

אז יש לשלול לחלוטין כל מינוי פוליטי? או לאשר מראש כל מינוי פוליטי? אלו גישות של שחור לבן. יש מרחב בין השחור והלבן והוא מרחב הסבירות. יש מינוי פוליטי שסובל מאי סבירות קיצוני. יש מינוי פוליטי שאין בו כל פגם. ובתווך – הסבירות והמידתיות.

ומי אמר שהשופט כשיר יותר מהשר לקבוע את מידת הסבירות של המינוי? התשובה היא שלשר יש אינטרס לקדם את קבלן הקולות או את בנו ולשופט אין. את המינוי המושחת ניתן לעצור עוד לפני שמגיעים לבג"ץ. יש לשם כך שומרי סף, כמו היועצים המשפטיים של המשרד. ביטול עילת הסבירות והחלפת היועמ"שים בקונסיליירים נועדה לאפשר את מינויה של מארק ליו"ר "רפאל" ומינויים מסוג זה.

האינטרס הציבורי המובהק, הוא לשמור על הבלמים הללו, גם אם מישהו מספר לנו שכל החלטה של השר מבטאת את "רצון הציבור".

* בין מהפכנות ושמרנות – שמרנות מנוגדת במהותה וגם בשמה למהפכנות. היא דוגלת באבולוציה, ברפורמות קונסטרוקטיביות, בצעדים קטנים ואחראים, צעד אחר צעד. שמרנות אינה אוהבת רבולוציות, אינה אוהבת רדיקליות, כלומר עקירת הסדר הקיים מן השורש. שמרנות אינה מתכתבת עם "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", עם "אתמול לא כלום, מחר הכל". שמרנות, מעצם טבעה, אוהבת רשות שופטת חזקה ואיזונים ובלמים, כדי לשמור על הקיים מפני מהפכנים ורדיקלים למיניהם.

מהפכת הבזק הרדיקלית שמובילים נתניהו ולוין מתהדרת בשמרנות, אך אין בינה ובין שמרנות ולא כלום, אפילו לא מראית עין.

* תחרות הדי-9 הקטלני – שני נהגי די-9 נוהגים בפראות ומתחרים ביניהם מי קטלני יותר במלחמה נגד מדינת החוק. האחד לוין, השני רוטמן. לוין מנסה לבטל את עילת הסבירות, כדי להפוך לבלתי אפקטיבית את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת. רוטמן מכריז: שלי יותר גדול. והוא מציע דוגרי – לבטל בגלוי ובמוצהר את הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה, ראש הממשלה והשרים.

ובינתיים, עוכר התקשורת החופשית קרעי, נוהג על די-9 בחזית התקשורת. הוא מנסה לרמוס את התקשורת החופשית בישראל, לסגור את השידור הציבורי על כל אגפיו, בניסיון להפוך את התקשורת הישראלית לערוץ 14, כלומר לערוץ תעמולה ביביסטי בנוסח "קול הרעם מקהיר" הזכור לרע.

קרעי ממשיך את המהלך שנתניהו החל כשר התקשורת וכעת מעשיו נדונים בבתי המשפט. ההסתערות שלו על התקשורת החופשית היא ערוץ נוסף במהפכה המשטרית. כפי שמהפכת לוין נועדה להכפיף את הרשות השופטת לנתניהו, מהפכת קרעי נועדה להכפיף את התקשורת הישראלית לנתניהו.

קרעי, הביריון שמטיף לראש הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, יושב על הדי-9. מי המטורלל שנתן לו רישיון?

* להגן על התינוק – בן דרור ימיני הוא מהעקביים והמנומקים במבקרי מערכת המשפט והאקטיביזם המשפטי לאורך עשרות שנים. לא היה מבקר חריף יותר למערכת בעיתונות הישראלית. הוא דבק בעמדתו, אך הוא יוצא בתוקף נגד המהפכה המשטרית.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים – אף הוא מבקר חריף של המערכת. הוא הציע בעבר רפורמות משמעותיות (שנדמה לי שהיום מערכת המשפט שתקפה אותו ואת הרפורמות שלו בחריפות הייתה קונה אותן בשתי ידיים). גם הוא דבק בעמדתו. וגם הוא מתנגד למהפכה המשטרית. הוא תומך בחלקים ממנה, אך בוודאי אינו מקבל את הקיצוניות הגורפת שלה.

אחד המבקרים החריפים של המערכת באקדמיה הוא הפרופ' למשפטים יואב דותן. גם הוא לא שינה את עמדותיו אך יצא בחריפות נגד המהפכה, קרא להפגין נגדה והוא אישית משתתף בהפגנות נגדה.

רק פרופ' רות גביזון, המבוססת והמנומקת ביותר בביקורתה את מערכת המשפט, לא השמיעה את קולה נגד המהפכה. ולכן, מצדדי המהפכה מנופפים בדברים שאמרה וכתבה בגנות המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי. גביזון לא הביעה התנגדות, כיוון שהיא נפטרה לפני שנים אחדות, ולכן קל לתומכים להשתמש בדבריה. אך אין לי ולו צל צלו של ספק שגם היא הייתה יוצאת נגד המהפכה, בלי לשנות את עמדותיה המקוריות.

עוד מנופפים לוין ואחרים בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שהתנגד לאקטיביזם וביקר את אהרון ברק ומצטטים מראיונות שהעניק ובהם תקף את דרכם. נכדו של לנדוי, עו"ד אדם ג'ונסון, פרסם בוויינט מאמר בשם שלוש בנותיו של לנדוי, היוצא נגד המהפכה, מסביר מדוע לנדוי בוודאות היה מתנגד לה ומצטט מדברים שכתב באותם נושאים ובהם עמדתו בעניין בחירת השופטים ובעניין עילת הסבירות, המנוגדים בתכלית למהפכה.

יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, לבין שפיכת התינוק עם המים. המהפכה המשטרית שופכת את התינוק עם המים. היא אינה מנסה לתקן את מערכת המשפט אלא להחריב אותה ואת מדינת החוק. לכן, גם מבקרי המערכת מתייצבים להגן על קיומה.

גם אני הקטן, מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי מאז שנות ה-90, תמכתי ברוב הרפורמות של פרידמן ואני רואה במהפכה איום מוחשי על מדינת החוק ועל הדמוקרטיה.

לצד המאבק נגד המהפכה, אולי דווקא הגורמים שציינתי עשויים להציע רפורמה קונסטרוקטיבית, שתוכל להוריד את הממשלה מהעץ ולהביא לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

בימים הקרובים אכתוב את הצעותיי לפשרה.

* השופר של "רצון הרוב" – כל התקשורת הישראלית צריכה לדקלם בצייתנות רק את המסרים של נתניהו, כי זה מה שהרוב רוצה. התקשורת צריכה לבטא את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה. לא?

* שרת ההסברה הבאה – כשאני שומע את צווחותיה המתלהמות, המתבהמות, הפופוליסטיות, הדמגוגיות, שלוחות הרסן של הח"כית הפרובוקטורית גוטליב, אני מבין שרבים סיכוייה להיות שרת ההסברה הבאה.

* חופש ההפגנה ושלום הציבור – חופש ההפגנה היא זכות יסוד של האזרח. היא הביטוי העליון של חופש הביטוי, של חופש המחאה. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אבל אין זכות שהיא בלתי מוגבלת. כן, גם לזכות ההפגנה יש איזונים ובלמים. החברה חייבת לאפשר את זכות ההפגנה, אך גם להגן על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. ולעתים יש סתירה בין השניים.

האם מותר למפגינים לעשות מעשי ונדליזם, להצית מכוניות, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז?

האם מותר למפגינים לחסום צירי תנועה מרכזיים? האם נכון לאפשר למפגינים לחסום את ואדי ערה כפי שקרה במהומות "שומר החומות"? והאם נכון לאפשר למפגינים להתפרע ולהשתולל כמו המפגינים החרדים נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות סלולר בירושלים? והאם נכון לאפשר למפגינים נגד המהפכה המשטרית לחסום את נתיבי איילון?

האם היינו מוכנים לאפשר הפגנה נאצית בישראל? הפגנה של מכחישי שואה?

האם נכון לאפשר הפגנות נגד קיומה של מדינת ישראל?

האם נכון לאפשר מצעד דגלי אש"ף?

האם נכון לאפשר למצעד הגאווה לעבור בשכונת מאה שערים?

האם נכון לאפשר לכהניסטים להפגין בכפר ערבי עם צעקות "מוות לערבים" ו"מוחמד מת"?

האם ניתן להטריד ללא הגבלות את חייהם השלווים של מי שמתגוררים בשכנות לפוליטיקאים ואישי ציבור?

זכות ההפגנה היא זכות קדושה אך אינה בלתי מוגבלת. ולכן, איני נבהל מכך שמשרדי הבט"פ והמשפטים בוחנים בשנים האחרונות חקיקה שנועדה להגן על זכות ההפגנה, אך גם על מגבלותיה. לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרטים של התכנית, אך אני בהחלט בעד עשיית סדר בנושא.

עם הדלפת הידיעה על הצוות שבונה את התכנית, הכל התנערו ממנה. בן גביר הודיע על הפסקת המהלך. בר לב אמר שהורה להפסיק את המהלך (אך המהלך נמשך). כל התקשורת יוצאת נגד המהלך.

אבל אני דווקא תומך בו. אני בעד מגבלות על ההפגנות, אך במקביל על שמירה על מערכת משפט חזקה ועצמאית, שתבטיח אי שימוש לרעה במגבלות בידי השלטון לפגיעה בזכות ההפגנה של מתנגדי השלטון, לסתימת פיות וכדי להבטיח שלא תהיה איפה ואיפה בין מפגינים. ואני בעד משטרה עצמאית ככל הניתן שאינה כפופה לפוליטיקאים, כדי שלא תהפוך לכלי פוליטי של השר הממונה לפגוע במפגינים נגד הממשלה. ובוודאי שאני נגד הכפפת המשטרה לשר, כאשר השר הוא פרחח פשיסט וגזען, כמו השר הנוכחי.

* ובינתיים בבריטניה – ראש ממשלת בריטניה סונאק נקנס בידי משטרת בריטניה, לאחר שתועד נוסע ברכב כשאינו חגור.

כיוון שסונאק הוא ראש הממשלה, ממילא הוא מבטא את רצון הרוב. אם הוא נהג ללא חגורת בטיחות, הרי שרצון הרוב הוא שלא יחגר.

מיהם אותם שוטרים שאף אחד לא בחר אותם, וסביר להניח שהם אשכנזים פריבילגים, שיצאו נגד רצון העם?

אין מנוס ממהפכה משפטית מיידית בבריטניה.

* גלנט עמד בפרץ – במבחן המעשי הראשון של שלטון החוק תחת הממשלה החדשה – הממשלה עמדה במבחן בצורה מהירה ויעילה.

אני כותב בהכללה "הממשלה", כי יש אחריות קולקטיבית, אך הכוונה בראש ובראשונה לשר הביטחון יואב גלנט.

המסר של מקימי המאחז הבלתי חוקי הוא מסר של אנרכיה. הכל מותר לנו. אם אנחנו רוצים להקים ישוב, אנחנו מקימים, אין חוק, אין ממשלה, אין מוסדות תכנון. לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

יואב גלנט נהג בנחרצות, בנחישות ובמהירות ובתוך שעות, טרם כניסת השבת, פינה את ההפגנה הבלתי חוקית (זה לא יישוב. זאת הפגנה).

סמוטריץ' ובן גביר, התומכים באנרכיסטים ובאנרכיה, זעמו, רקעו ברגליים, ניסו לסכל זאת, אך גלנט התעלם וביצע את חובתו כשר בממשלה, את חובתו כלפי החוק ואת חובתו כלפי ביטחון ישראל. לצעדו של גלנט יש חשיבות רבה גם כמסר שהוא שר הביטחון, הוא ולא סמוטריץ', הוא ולא בן גביר.

השאלה היא האם גלנט התווה את הדרך שבה תלך הממשלה? האם סמוטריץ' ובן גביר ייצרו משבר קואליציוני? האם הם יצליחו לסחוט מנתניהו הענקת סמכויות שיפקיעו מידי גלנט את הסמכות? האם נתניהו, שעד כה, ייאמר לזכותו, העניק גיבוי לשר הביטחון, לא יברח כפי שעשה בפרשת אזריה?

מהר מאוד נתחיל לקרוא על גלנט השמאלני. ולא רק מחוגי הימין הרדיקלי, אלא גם מן החוגים הביביסטיים, כיוון שמרגע שגלנט הוא שר הביטחון, נתניהו רואה בו איום. בקרוב בציוצי יאיר נתניהו: גלנט השמאלן.  

דמיינו איך המדינה הייתה סוערת אילו ממשלת השינוי הייתה מפנה את ה"מאחז".

* משילות שכזו – מנהל רשות מקרקעי ישראל, משה קוינט,  טוען שקק״ל מעכבת נטיעות בדרום, המתוכננות ליום א׳ הקרוב, במטרה למנוע פלישה לקרקעות, שאמורות לשמש בעתיד להרחבת כביש חוצה ישראל. הנטיעות תואמו עם המשטרה בתקציב גדול, אך קק״ל (המשמשת כזרוע הביצוע) נמנעת מלאשר אותן.

ככה נראית ה"משילות" של ממשלת מלא מלא מלא.

* יוצא שכרה בהפסדה – הדו-קרב בפתח כל מקצה בשלב המוקדמות ב"נינג'ה ישראל" אמנם מוסיף מתח ועניין לטווח קצר, אך בעטיו אובדים כבר בתחילת התחרות כמה מטובי המתחרים. בראיה רחבה, שכרה של התחרות יוצא בהפסדה.

* הספר שאיני כותב – נסעתי ביום שישי לאירוע במרכז. כל הדרך הלוך מהגולן לאפעל וכל הדרך חזור, שוחחתי ארוכות עם אחד מעמיתיי להנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. הוא הוזמן לשאת הרצאה על המאבק, והתקשר אליי בתחושה שהוא אינו זוכר כלום, שהכל מעורבב בזיכרונו, הוא לא זוכר מה קדם למה ומה נעשה מתי ואיך והרבה פרטים נמחקו מזיכרונו. בשתי השיחות הארוכות מאוד עשיתי לו סדר בעניינים. שבתי ותיארתי את פרטי המאבק, את המדיניות, את הפעולות, את הכרונולוגיה ואפילו את התאריכים המדויקים של פעולות אלו ואחרות.

בתום השיחה הוא שאל אותי שאלה שרבים שואלים אותי – מדוע איני כותב ספר על המאבק? הרי באמת מדובר במאבק לאומי הרואי, יוצא דופן, ואסור לתת לו להיעלם בתהום הנשיה. הראשון שהציע לי לכתוב על המאבק, כבר לפני יותר מעשרים שנה, היה מורי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, המומחה מספר 1 בארץ ובעל שם עולמי לתנועות חוץ פרלמנטריות ומאבקים שהובילו, והוא ראה ייחוד במאבק שלנו.

מדוע איני כותב את הספר הזה? הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק. אני מעורב מכדי לכתוב מחקר מקצועי, שמחייב ריחוק מסוים. איך אתאר את הדברים שעשיתי וכתבתי? איני רוצה לכתוב על עצמי אך גם איני יכול להעלים את חלקי.

אפשרות נוספת היא לכתוב ממואר, כלומר לכתוב בגוף ראשון את זיכרונותיי כדובר הוועד בזמן המאבק. אילו הייתי יו"ר הוועד או ראש המועצה האזורית גולן, אולי הייתי עושה כן. אך עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, לא הייתי מספיק חשוב כדי לכתוב את סיפור המאבק כזיכרונותיי.

אני מייחל לכך שיקום ההיסטוריון שיחקור את המאבק ויכתוב עליו. כמובן שאסייע לו ככל יכולתי. הלוואי שיהיה זה מישהו מן הדור הצעיר בגולן, שייקח על עצמו את המשימה.

* מפגש עם אניטה שפירא – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, ערך מפגש עם כלת פרס ישראל, ההיסטוריונית הדגולה פרופ' אניטה שפירא, עם צאת ספרה האוטוביוגרפי "ככה זה היה" (שקניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו). אניטה, בת 82, הייתה כתמיד מרתקת, חיונית מאוד, חכמה מאוד, בעלת חוש הומור ויודעת היטב לשלוט בשיחה בנועם אך באסרטיביות ולנווט אותה לכיוונים הרצויים בעיניה.

בשלב השאלות, הפניתי אליה שתי שאלות, הנוגעות לדברים שסיפרה. היא סיפרה שהחלה לעבוד על ביוגרפיה של המשורר אורי צבי גרינברג, אך אחרי כמה חודשי מחקר הגיעה למסקנה שאת הביוגרפיה שלו צריך לכתוב סופר או משורר. שאלתי אותה, אם כך, איך היא כתבה את הביוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר? נכון שברנר היה גם מנהיג ואיש ציבור, אך כך גם אצ"ג. אניטה השיבה שאת הפרוזה של ברנר היא מבינה, אך היא חשה שרבים משיריו של אצ"ג אינה מבינה, ולכן נכון שמשורר יכתוב עליו.

זו סוגיה מעניינת. האם ביוגרפיה על סופרים ומשוררים ראוי שיכתבו אנשי ספרות או היסטוריונים? את הביוגרפיות על עגנון ואלתרמן כתב חוקר הספרות דן לאור. את הביוגרפיות על שלונסקי ופן כתבה חוקרת הספרות חגית הלפרין. את הביוגרפיה על מאיר אריאל כתב חוקר הספרות נסים קלדרון.

אבל את הביוגרפיה המצוינת על יונתן רטוש כתב שוקה פורת, שהוא בכלל מזרחן. וכאמור, אניטה שפירא עצמה כתבה ביוגרפיה מצוינת על ברנר. ואגב, אפשר גם לשלב. קלדרון הוא חוקר ספרות, אך מושא הביוגרפיה שלו, מאיר אריאל, אינו רק משורר אלא גם מוסיקאי. ולכן קלדרון נעזר במוסיקאי עודד זהבי שנתן את הרקע המוסיקלי ללחניו.

שאלתי השניה נגעה לסיפורה על המחקר האחרון שעשתה. היא החלה מחקר על תולדות חקר הארכיאולוגיה בארץ, ואט אט המחקר התמקד בסיפור הר הבית. וכעת היא החליטה לעזוב אותו, כי כל נושא הר הבית מזוהה עכשיו עם בן גביר, והיא לא רוצה לעסוק בכך. שאלתי מה גרם להחלטתה? האם היא חוששת שהממצאים של מחקרה ישפיעו לרעה על השיח הציבורי?

היא השיבה, שמרגע שבן גביר השתלט על כל הנושא הציבורי של הר הבית, היא חשה מיאוס מעצם הנושא והמשך הטיפול שלה בו מעורר בה קבס, ולכן הפסיקה את המחקר.

הצטערתי על כך מאוד, כי אני בטוח שזה מחקר מרתק וחשוב. ואני מקווה ומייחל שבמהרה בימינו בן גביר יחזור לממדיו הטבעיים ואניטה צעירה מספיק כדי לחזור למחקרה ולפרסם אותו בימים טובים יותר.

          * ביד הלשון

על כיסאו לא ישב זר – ינקי דרעי, בנו של העבריין הסדרתי, צייץ: "על כיסאו לא ישב זר". זהו ציטוט מהברכות אחרי ההפטרה. הדברים נאמרים על דוד המלך.

שַׂמְּחֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מָגֵן דָּוִד:

הפסוק, מתוך ברכות ההפטרה, מדבר על כך שאלוהים הוא מגן דוד והוא נשבע לו שמלכות ביתו תהיה מלכות עולמים, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית.

בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עליה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאויב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים.

יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 ( ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בניה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבניה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו- 290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבניה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהייתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות… לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון…. שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר… אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים".

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים הראשונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל.

הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא הייתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו הייתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן.

אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה.

כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והייתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהייתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים.

נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו.

כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב… אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה… ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח".

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל.

חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ".

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצדו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה".

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' הייתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים".

וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עמם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פרסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו.  

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור' ". אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שניה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל'. ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום". האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

          * ביד הלשון

כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל". לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפרסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע". בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה". כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו: https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.7.22

* ואם הבעיה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה.

הבעיה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעיה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעיה. אם הבעיה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעיה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא היא המשבר החמור ביותר.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עליה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.

בעיה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.

* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.

החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" "מדינה נורמלית", היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית". הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העליה לארץ ונגד עידוד עליה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עליה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכל' ". הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו". כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר". וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר". הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.

עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעליה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי־יהודים ורבע־יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד… היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם — ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות — ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעיה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעיה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית".

כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, הייתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא". וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום.

אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב.

וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי לסכלה.

* הכוונה לפרס סוקולוב – נעמן כהן: "עיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא-ציוני". עיריית ת"א אינה יכולה להעניק את פרס אוסישקין ללא-ציוני, כי אין היא מעניקה את פרס אוסישקין. פרס אוסישקין הוא של קק"ל. כנראה שכוונתו של נעמן היא לפרס סוקולוב, על שמו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ומי שהעניק את השם "תל-אביב" לתרגומו לעברית של ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד", שהוענק, אוי לחרפה, לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי.

* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה", אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה.

אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.

* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעיה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעיה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר".

ועכשיו כל המתייפיפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה.

אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.

* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה".

אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.

* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות?

ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית –  מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והייתה כוכבית של שדה חובה ולא הייתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר הייתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).

אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?

          * ביד הלשון

עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה".

מה פירוש עלה לגנ"מ? עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.

המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.7.22

* ציר הרשע – עם כל האיחודים והפילוגים, הרשימות והמיקומים, אסור לשכוח את מטרת-העל: לסכל את הקמת ממשלת ציר הרשע של בן-גביר נתניהו.

* התמודדות משולשת – הריצה המשותפת של כחול לבן ותקווה חדשה היא בשורה מרעננת וחשובה לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות. יש מקום למפלגת מרכז-ימין ביטחוניסטית גדולה, שתהווה אלטרנטיבה שלטונית, ושבכל מקרה תהיה כוח משמעותי בהכרעה על פני המדינה לאחר הבחירות.

טוב שיש מרוץ תלת-ראשי על ראשות הממשלה, ולא רק התמודדות בין נתניהו ללפיד, שתקל על נתניהו להציג את יריבו כבוגד, אנטי ציוני ואנטי יהודי וכל הארסנל הביביסטי ובכך "לחמם את השטח" שלו. זה כבר לא "אני או הוא" וזה טוב וחשוב. וחשוב יותר, קיומו של הכוח זה עשוי לסכל את שני האיומים החמורים – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית.

אני מאחל הצלחה לרשימה החדשה.

עם זאת, לאיחוד הזה יש צד מכוער – התרגיל המסריח שנעשה ליועז הנדל וצביקה האוזר, סיעת דרך ארץ. כל התירוצים להצדקת מעשה הנבלה רק מכערים אותו יותר. גדעון סער הוכיח במעשהו, שקל יותר לצאת ממפלגת הביביזם, מאשר להוציא את הביביזם מתוכו.

* הטוב בשרי הממשלה – יועז הנדל הוא הטוב בשרי ממשלת ישראל. בשנת כהונתו במשרד הוא עשה לאין ערוך יותר מכל מה שנעשה בעשר השנים שקדמו לו. בפריסת הסיבים, שהקפיצו אותנו ממעמד של סף מדינה שלישית לטופ העולמי וברפורמות רבות נוספות. יועז הנדל, יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית, מגלם את הציונות הממלכתית, את האחריות הלאומית ואת האתיקה בפוליטיקה.

העובדה שגנץ, תאב הנקם על הנדל שהציל אותו מעמידה בראש ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת; ממשלה שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים, ושגדעון סער נכנע לתכתיב הזה ומכר את יועז, היא שערורייה מכוערת, והעדפת אינטרסים עסקניים זרים על האינטרס הציבורי.

* לא בכל מחיר – לאן פניה של דרך ארץ? מן הסתם, השותפה הטבעית של דרך ארץ היא ימינה. טוב שמתנהל מו"מ ביניהם וחיבור ביניהם הוא רצוי וחשוב. אך לא בכל מחיר. על איילת שקד להבהיר מעל לכל ספק, שאין בכוונתה לחבור לגוש בן-גביר נתניהו. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהכהניסטים ועוזריהם הנם פסולי חיתון. זה צריך להיות הקו האדום של דרך ארץ.

בעיניי, בעלי הברית הטבעיים של הרשימה הזאת, הם כחול-לבן/תקווה חדש ולכן חשוב להתגבר על המשקעים ולהימנע מתקיפת גנץ וסער (למרות שסער הפקיר את חייליו).

הלוואי שניתן יהיה לשכנע את בנט לחזור בו מפרישתו ולעמוד בראש הרשימה.

* פתרונות פרגמטיים – כתבתי לאחרונה שיש לי שני קווים אדומים של ייהרג ובל יעבור – לא קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ולא קואליציה עם הכהניסטים ועוזריהם. נשאלתי בעקבות זאת, אם כך – האם אני מוכן לישיבה עם נתניהו? תחת נתניהו?

תשובתי היא שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית ואני רואה באופן שלילי במיוחד את סכנת חזרתו לתפקיד. עם זאת, בפוליטיקה אי אפשר לקבל כל מה שאנחנו רוצים ואין מנוס מפשרות. אי אפשר לקבוע כל דבר כקו אדום, ויש להסתפק בקווים אדומים רק על מה שהוא באמת ייהרג ובל יעבור, כמו קואליציה עם פסולי החיתון – הכהניסטים או המשותפת. בתוך המגבלה הזאת, יש לנסות להגיע אל הטוב ביותר.

ככל שיהיה בכנסת כוח משמעותי שיעמוד על הקווים האדומים הללו, תסוכלנה הסכנות של ממשלת נתניהו בן גביר או של ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. אפשרית, למשל, ממשלה בראשות גנץ שתכלול את החרדים או חלקם. ותתכן ממשלת אחדות רוטציונית של גנץ ונתניהו, בתנאי שגנץ יהיה ראשון (כי אם נתניהו יהיה ראשון ההסכם יופר ורוטציה לא תהיה, כפי שכבר ראינו) ובלבד שתיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת לא יהיו בשליטת גוש נתניהו. יהיה צורך למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים, גם אם יכללו פשרות כואבות, ובלבד שפסולי החיתון לא יהיו חלק מהם.

* שני שותפים – מכל חטאיו של נתניהו, והם רבים, החמור ביותר, שיהיה לדראון עולם, הוא הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. לא סתם לגיטימציה – הוא עשה לילות כימים במשך שבועות, כדי לאנוס את הציונות הדתית לשריין את הכהניסט. הוא אפילו שריין מקום בליכוד לח"כ סופר מהציונות הדתית בתמורה למקום שיינתן שם לכהניסט.

נתניהו אינו גזען ואינו כהניסט ואין לי ספק שהוא סולד מן התועבה הכהניסטית לא פחות ממני. אבל אצלו כל עניין לאומי כפוף לאינטרס הפרטי. הוא בוטח בכהניסטים שיתמכו בכל חוק שינסה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה זאת. והתוצאה המחרידה: בסקר בערוץ 12 33% (!) מוכנים לראות את בן-גביר שר בממשלת ישראל. נורא ואיום! בדרך הזאת גם יגאל עמיר ייראה כשיר לתפקיד שר בממשלה.

נתניהו הוא האשם העיקרי, אך לא היחיד. יש לו שני שותפים. האחד הוא התקשורת. איני נוהג, בדרך כלל, לדבר בהכללה על "התקשורת", אך במקרה הזה התקשורת התמסרה לבן-גביר עוד לפני הלגיטימציה שקיבל מנתניהו. יתכן שבעשור השלישי של המאה ה-21 התקשורת אינה יכולה לנהוג באחריות כפי שנהגה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, והיא החרימה אותו. אבל הקיצוניות השניה, של הפיכתו לחביב התקשורת, צמאת הרייטינג, שיודעת שאדם נשך כלב = ידיעה, ואין לה כל קווים אדומים, בנתה אותו. בן-גביר הפך ליקיר התקשורת, הסחבק של השדרים והמראיינים והם היו לאידיוטים השימושיים שלו. והשותף השני הוא בג"צ, שכבר בתקופת כהנא שוב ושוב העדיף את פֶּטיש חופש הביטוי על כל אינטרס ציבורי אחר, ובשורה של ניצחונות יצר את הלגיטימציה לכהניסטים.

ועכשיו, איך נחזיר את השד לבקבוק?

* התמצית המזוקקת של הביביזם – כך כתב לי ביביסט מצוי: "תלך כפרה על כל ביביסט חתיכת אשכנזיפת מצוי תחזור לגרמניה מאיפה שבאת".

זה פרי הביאושים של הביביזם. זאת הערוגה הרעילה שנתניהו, בנו ובני טיפוחיו משקים מדי יום. זאת התגלמות הביביזם. זה יהיה פרצופה של המדינה, אם חלילה גוש בן גביר יזכה ב-61 מנדטים.

* חובה לקרוא! – עיתונאי הימין קלמן ליבסקינד פרסם ב"מעריב" מאמר חשוב מאוד ומהימן מאוד, על הטרור שמפעילה התעשיה הביביסטית כנגד אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני, שאינם סוגדים לנתניהו. הבעיה במאמר שלו, היא שהוא עושה הנחה לנתניהו, כאילו מדובר ב"קבוצה קיצונית" בקרב תומכיו, בעוד מי שעומד בראשה הוא נתניהו עצמו.

* מפלגת שוקן – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד קלגס אקיבוש יאיר גולן ונגד מרצ על עצם האפשרות שהקלגס הזה יתמודד על הנהגתה. החרה החזיק אחריו רוגל אלפר, שהוסיף שמרצ אינה רלוונטית ויש להקים מפלגת שמאל חדשה. הוא גם מציג את מהותה: "השמאל הישראלי חייב להכיר בכך ששומה עליו לוותר על הציונות".

אני מציע שם למפלגה הזאת: שוקן.

* יהודה ושומרון – במוסף "גלריה" נערך ראיון עומק עם הכתבת הפוליטית המצוינת של ערוץ 12 דפנה ליאל. המסר המרכזי שלה לאורך כל הראיון, הוא שבכוונתה להתמיד ולדבוק בקו המקצועי שלה, המבחין בין ידיעה לדעה, בין חדשות לפובליציסטיקה. היא אינה פובליציסטית. היא מביאה מידע, חשיפות, פרשנות, לא מביעה את דעותיה. היא אינה מתנגדת למי שנוהגים אחרת, אך זו דרכה.

היא משלמת על כך מחיר. הפרשנים המזוהים פוליטית חוטפים הרבה אש, אך גם חיבוק גדול מן הצד שלהם. היא חוטפת אש משני הצדדים. בעיני השמאלנים היא "ביביסטית", כיוון שהיא מתנגדת לחוק הנאשם, חושפת מידע נגד אישים מן השמאל ואינה מתייצבת כאוטומט. בעיני הימנים היא "שמאלנית", ולו כיוון שהיא מעזה להיות בתם של אלון ורחל ליאל.

היא מתעקשת לא לחשוף את עמדותיה הפוליטיות, אך מדגישה שהיא מתונה. וברור שההשוואה היא בראש ובראשונה להוריה הקיצוניים.

ליאל הסבירה שהיא מקפידה לא להשתמש במושג "כיבוש" ולא תשתמש בו, כי זה מושג טעון הצובע לא רק אותה אלא גם את המידע שתביא כמוטה, ותגרום לציבור גדול לאטום את עצמו מחשיפה למידע שלה. באיזה מושג היא משתמשת? "השטחים". זה, כביכול, מושג נייטרלי.

כאן היא טועה. יש מושג נייטרלי אחד: יהודה ושומרון. השמות בעברית של האזורים הללו. מה זה "השטחים"? הרי יש שטחים בכל מקום בארץ. יש שטחים לבניה בראשל"צ ויש שטחים חקלאיים בנגב ושטחי אש בגליל. המושג "השטחים" כתחליף ליהודה ושומרון, הוא מושג פוליטי שמסרב לקרוא לחבלים אלה בשמם העברי.

גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה ביהודה ושומרון – אין שום סיבה שלא יקרא להם בשמם. ביטויים כמו "השטחים המשוחררים", "חבלי המולדת", "ערש האומה", "לב הארץ", הם אכן מוטים. לא כן הקריאה הפשוטה של השטחים הללו בשמם. יהודה ושומרון. אין שום סיבה לכנותם בשם אחר.

* האולימפיאדה היהודית – איני יודע מה הערך הספורטיבי של המכביה, אבל אני יודע שאי אפשר להגזים בחשיבות ערכה הלאומי, הציוני. אין עוד אירוע, כמו המכביה, שמרכז סביבו כך את העם היהודי על כל תפוצותיו, בישראל, סביב מדינת ישראל. המכביה היא אירוע המחזק את הזהות היהודית של הספורטאים ובני משפחותיהם ואוהדיהם מקהילותיהם השונות. וגם מי שהזהות היהודית משנית בעבורו אחרי הזהות האזרחית בגולה שבה הוא חי – כל חיזוק של המרכיב היהודי בזהותו חשוב. המכביה מחזקת את הסולידריות היהודית, בין היהודים בקצוות תבל ובעיקר, בין יהודי הגולה לבין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

לפני קום המדינה, המכביה הייתה הזדמנות אדירה לעליה בלתי לגלית; ספורטאים ואוהדים יהודים רבים שבאו למכביה, לא חזרו לגולה; "נעלמו" ונטמעו בקרב היישוב היהודי בארץ. גם אחרי קום המדינה ספורטאים רבים עלו לארץ בעקבות המכביה. הבכיר שבהם הוא טל ברודי. נקווה שכך יהיה גם הפעם.

המכביות האחרונות לא זכו להתעניינות רבה בישראל. זה סימפטום לחוסר ההתעניינות בישראל לענייני העם היהודי. אני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. את המכביה הקודמת ליוו פשקווילים של רוגל אלפר נגד האולימפיאדה ה"גזענית" של "טוהר הגזע"… טוב, משחר קיומו של העם היהודי, ליוותה אותו אנטישמיות. ואין אנטישמיות בזויה ונחותה יותר מאנטישמיות של יהודים.  

* העבודה הקשה ביותר – האמירה של ג'וחה, שההתעמלות הכי טובה היא השינה, מזכירה לי שנינה של יהודה הראל: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום, כי אי אפשר לצאת ממנה למנוחה.

          * ביד הלשון

איתמר – אִיתָמָר הוא יישוב קהילתי חקלאי-דתי השוכן על רכס גדעונים, דרומית-מזרחית לשכם, סמוך לכפרים עוורתא ובית פוריכ, ומשתייך למועצה האזורית שומרון. תחילה נקרא היישוב על ידי המייסדים בשם "תל חיים" על שם תל חייא, תל ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית הנמצא ביישוב. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, ושינתה את שמו  לאיתמר, על שם הדמות המקראית איתמר בן אהרן הכהן, שלפי המסורת קבור בכפר עוורתא הסמוך ליישוב.

איתמר נמצא בתל-רוג'ייב, סמוך למקום שבו שכן היישוב אלון מורה, אך נעקר על פי פסיקת בג"צ, כיוון שישב על אדמות פרטיות של פלשתינאים. איתמר קם על אדמות מדינה. היישוב עלה לקרקע ב-1984. בספטמבר 2012 אישר שר הביטחון אהוד ברק בניית יותר מ-500 יחידות דיור חדשות באיתמר, אך באוקטובר 2015 חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאישור התוכנית בשל חששו מלחץ בינלאומי. ביוני 2014 נחנכה שכונת "נופי ארומה", הקרויה על שם העיר המקראית הסמוכה ארומה, וביולי 2015 נחנך שלב ב' של השכונה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

מעשה בלעם של מוסף "הארץ"

ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במונח המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

בשבוע שעבר התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* "שישי בגולן"