מוות סתמי לחיים סתמיים – על שירתו של חנוך לוין

על כך שחנוך לוין היה כישרון נדיר, אין עוררין. אין מחלוקת על יצירתיותו, מקוריותו, גאונותו. גם הקשים והמרים במבקריו, לא יתווכחו על יכולתו להמם, למגנט, להפנט את הקורא ובעיקר את הצופה במחזותיו. היותו מחזאי, במאי ומשורר יוצא דופן, היא מוסכמה שאי אפשר להפריכה.

המחלוקת הגדולה היא על מסריו של חנוך לוין, על תמונת עולמו. מאמר זה ינתח את חנוך לוין על פי שיריו, אך ניתן בהחלט להשליך משיריו על מחזותיו. תמונת העולם הבאה לידי ביטוי בשירים, היא תמונת העולם שעל הבמה.

עיקר הביקורת שנמתחה על חנוך לוין, עסקה בעמדותיו הפוליטיות השמאליות הרדיקליות, כפי שבאו לידי ביטוי בכמה ממחזותיו הסאטיריים ובראשם "מלכת אמבטיה". האמת היא, שכתיבתו הפוליטית שולית למדי במכלול כתיבתו. אך מכתיבתו הפוליטית הסאטירית ניתן ללמוד על מכלול כתיבתו, על דרך חשיבתו ועל תמונת עולמו.

חנוך לוין מזוהה כ"שמאלן", אולם אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה הכרה בצדקת הפלשתינאים, למשל. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / חייל שחור מכה חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור. / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. // ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן / חייל שחור מכה חייל לבן / אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. … לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / נפלו חייל שחור, חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור / ואין חייל לבן ואין שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / על לוח ריק רק מלך ומלכה" ("שחמט").

חנוך לוין אינו מציג כאן צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות מעמדיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים.

האמונות שמלעיטים בהם את העם, כדי שייצא למלחמה, אינן אלא נפיחה, שכל מה שיישאר ממנה הוא הריח הרע. אבל למען הנפיחה הזאת, חיילים נפצעים, מאבדים את אבריהם, נהרגים. העיקר "שהמלכות שלמה". "יום יבוא וכל הסיבות / הכוונות הטובות והרעות / יהיו לאבק פורח. / וגם מן הנוד, באשר הוא נוד / לא יוותרו הרבה כוונות, אבל יישאר הריח. // ומה נאמר לבנינו ביום ההוא / כשכל הסיבות שהיו / ייהפכו לאבק פורח? / שרצינו בטוב, בלב תמים / ועכשיו איננו יודעים / איך נשאר לנו רק הריח. / אך נומה ילד, אל תפחד / הרי המלכות היא שלמה. / לרוב הדודים יש רק רגל אחת / אבל המלכות היא שלמה. / וכל הדודות מסביב לבור / מחכות לך, ילד גיבור. / אבל המלכות היא שלמה" ("המלכות היא שלמה").

לוין בז למלכות השלמה, לסיבות בעטיין עם יוצא למלחמה. המלכות השלמה היא בעיניו ביטוי לשיגעון הגדלות של המלך והמלכה, כאשר מי שמשלמים את המחיר הם הדודים שיש להם רק רגל אחת, והילד הגיבור שסופו בבור, בגלל אותן דודות פתיות ותמימות, שמאמינות לכל אותן סיבות שקריות, שסופן שייהפכו לאבק פורח.

הכעס על הדודות מגיע לשיאו בכעס על האב בשיר "כשתעמוד על קברי", השיר שעמד בלב הסערה הציבורית סביב המחזמר הסאטירי "מלכת אמבטיה": "אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / ואתה עומד מעליי, אבי // אל תעמוד אז גאה כל כך / ואל תזקוף את ראשך, אבי. / נשארנו עכשיו בשר מול בשר / וזהו הזמן לבכות אבי. // אז תן לעיניך לבכות על עיניי / ואל תחריש למען כבודי / דבר מה שהיה חשוב מכבוד / מוטל עכשיו לרגליך, אבי, / ואל תאמר שהקרבת קורבן / כי מי שהקריב הייתי אני / ואל תדבר עוד מילים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / בקש אז ממני סליחה, אבי".

גם כאן, עיקר הביקורת היא על חוסר התוחלת וחוסר התכלית במלחמה ובמוות, ועל האנשים הטיפשים והתמימים המקריבים את חייהם ואת חיי ילדיהם, למען הכבוד והגאווה.

שיר נוסף המתאר את חוסר התוחלת במלחמה הוא "בוא אליי חייל נחמד". "הטבח מגיש בשר לרב הטבחים/ רב הטבחים מגיש בשר לתותחים / כל האנשים אחים מתחת לפרחים / כשרועמים התותחים הילדים בוכים. / בוא אליי חייל נחמד / שב אצלי על המשלט / שב, תנוח, אל תירא / ותשוב לעפרך // אחינו איש אמיץ היה על משמרתו נפל / וגם הקימו אבן על בשרו המקולל / היה לו לאחינו דם אבל הדם נזל / לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל". שוב, אותו המסר. אין משמעות לאומץ ולגבורה, הכל סתם. הכל ציני. הלוחמים אינם אלא בשר תותחים, שאותו מגיש הטבח – הרמטכ"ל, הגנרל, לרב הטבחים – המלך והמלכה, הפוליטיקאי.

חנוך לוין כתב גם ביקורת חברתית. וגם כאן, אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להלחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.

"יש לי שתי משאיות יפות / אחת שחורה והשניה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר פועלים לעבודה. / פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה. / השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה. // וכדי למנוע זאת גם בעתיד / עשיתי לי לחוק בל יעבור / שכל פועל אשר במשאית / חייב לשיר שירי חדווה ודרור".

כמו בתיאור המלחמה, כך גם בתיאור החברה, לוין מתאר מציאות של סדום, שבה החזקים – מקביליהם של המלך והמלכה, המוּנָעִים בידי רדיפת הבצע בלבד, מקבילתה של רדיפת הכבוד, משחקים בחייהם שאינם נחשבים של הפועלים, מקביליהם של החיילים. וגם כאן, המשפחה של הפועל מוכנה לשלם, ללא שאלות, כמו המשפחות של החיילים. והפועלים אינם מתמרדים, אלא מקבלים את הגזירה בהכנעה. ואם הם שרים שירי דרור, אל לשירים הללו להטעות אותנו. אין אלה שירי התרסה של מורדים, אלא שירים בפקודה של בעל המשאית / הממסד / המלך והמלכה.

חוסר הסולידריות בא לידי ביטוי בשירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

ואם אין כל תקווה, היאוש מולך בכל, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון היאוש יותר נוח, אבל מהותית, היאוש הוא אותו יאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת" אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה…" יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה" ("לונדון", מתוך המחזה "אורזי המזוודות").

בכל שיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.

אין לו שירי אהבה. ואם יש אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. "אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט ואמר לה זאת אבל הוא לא אמר / החורף קר היה וכבר עבר / על האדון כמעט והגברת כבר. // גברת כבר טיילה עם האדון כמעט / היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד / הלילה חם היה והירח שט / על הגברת כבר ועל אדון כמעט. // והשיר מסתיים: "שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר. / אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. / עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר. // גברת כבר התגוררה בבית קט, / כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, / עכשיו לא מתגורר בו אף אחד / לא הגברת כבר ולא אדון כמעט" ("הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר").

אבל זה עוד כלום, לעומת השיר הבא: "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אלי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון" (אין מקום לשנים על עמוד חשמל").

ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – אחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהייתה ונשארה, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם. "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / … כי הזמן את העצב ליד המתים קובר" ("בצער לא רב").

זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – יאוש מוחלט. עולם שחור משחור, ואם יש זיק של תקווה ושל אור, הם לא נועדו אלא ליצור אשליה של תקווה, שמהר מאוד נמוגה ומשאירה טעם רע של החמצה. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":

כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאימי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק  / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה".

גאון גאון אבל… בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?

* תבור – תרבות ישראלית