לצעוד בעקבי התקוות

אירועי יום הזיכרון באורטל הוקדשו השנה לציון חמישים שנה למלחמת ההתשה.

מלחמת ההתשה, המכונה "המלחמה שלאחר המלחמה" היא המלחמה בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ, שהחלה למחרת מלחמת ששת הימים ונמשכה עד הפסקת האש, כעבור למעלה משלוש שנים, באוגוסט 1970. במקביל נערכה מלחמת התשה גם לאורך הגבול עם ירדן, בעיקר נגד ארגוני המחבלים, עד סילוק הפת"ח מירדן בספטמבר 1970. בגבול סוריה, לאורך הגולן, נמשכה מלחמת ההתשה עד סמוך למלחמת יום הכיפורים, ב-1973.

החזית המרכזית במלחמה הייתה החזית המצרית. המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של המצרים על המוצבים הישראליים לאורך התעלה ופשיטות לשטח ישראל, ותקיפות של חיל האוויר הישראלי בצדו השני של התעלה ואף בעומק מצרים ופשיטות של צה"ל לשטח המצרי.

במלחמת ההתשה בגבול מצרים נפלו 367 חיילים ישראלים ונפצעו 966. בגבול ירדן נהרגו 141 חיילים ואזרחים ישראלים ונפצעו 800. לצערנו, לא מצאנו נתונים על מספר ההרוגים והפצועים במלחמת ההתשה בגבול סוריה.

****

כיוון שלא יכולנו לערוך השנה את הטקס במתכונתו הרגילה, אלא טקס ללא קהל ששודר במדיות הקהילתיות, החלטנו לקצר אותו מאוד. שרנו וניגנו שלושה שירים בלבד, כולם משירי מלחמת ההתשה.

אנחנו לא צריכים

מילים: אבי קורן. לחן: שמואל אימברמן. קורן ואימברמן כתבו את השיר במלחמת ההתשה. לימים אבי קורן סיפר שכתב את השיר לזכר חברו לגרעין הנח"ל אליעזר (לשקה) גרונלנד, שנפל במלחמת ששת הימים ובתקווה ואיחולים שחברו לגרעין יוסקה ריין, שהלך לקורס קצינים ונשאר בקבע כלוחם ומפקד במלחמת ההתשה, יחזור שוב לביתו.

יורם

מילים: עלי מוהר. לחן: יהודה פוליקר. השיר נכתב לזכר חברו של עלי מוהר, יורם ביאלר, שנפל במלחמת ההתשה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשכ"ט, 1969, בהיתקלות עם חוליה מצרית בתעלת סואץ.

מרדף

מילים: ירון לונדון. לחן: נחום היימן. השיר נכתב בתקופת מלחמת ההתשה, בתקופת המרדפים בבקעת הירדן, אחרי חוליות מחבלים שחדרו מירדן לביצוע פיגועים בישראל. השיר מסתיים בתקווה לסוף המרדף – השלום, ובאמירה שרגלינו לעד לא תלאינה לצעוד בעקבי התקוות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

פינתי השבועית ברדיו: ירושלים האחרת

ירושלים האחרת / יזהר כהן
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.2.20

ביום שני שעבר הלך לעולמו יוסי גמזו.

ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-14 בפברואר, הוא אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-82. יוסי גמזו נהג לציין כדבר משמעותי, את העובדה שהוא נולד בוולנטיין דיי – יום האהבה.

יוסי גמזו אינו חדש בתכנית "ינשופים". הוא היה אחד מאורחיה, ואני השתתפתי בה כמנחה אורח.

בפינתנו זו השמעתי מספר שירים של גמזו. אזכיר אותם כדי לסבר את האוזן, ולהיווכח בתרומתו הגדולה לזמר העברי: "ילדי איננו ילד", "הכותל", "לי – לך", "אמרו לי", "מה הוא עושה לה" שהשמעתי בהגיעו לגבורות ו"השעות הקטנות של הלילה" שהשמעתי כאשר הוא קיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים. אלה הם חמישה מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "שיר ערש 1969" ועוד רבים וטובים.

בראשית שנות האלפים החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. במשך כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות, ובעיקר, כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם כאן בפינה זו.

בימיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי ובדרך כלל לא השיב לטלפונים.
בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי. הוא היה גאה בכך שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה. הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים. הספרים נשארים לנצח. תמיד שאלתי אותו, בתגובה, מתי לאחרונה הוא ראה דגים עטופים בעיתונים.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

יוסי גמזו אהב מאוד את ירושלים. עם שחרור העיר כתב שני שירים נפלאים, "הכותל" ו"בשעריך ירושלים". בשני השירים הללו, לצד ההתפעמות והאושר על שחרור העיר, מבטא גמזו גם את כאב הנופלים וכמיהה לשלום. כך גם בשיר שנשמיע היום, "ירושלים האחרת", ללחנו של עמוס מלר ובביצועו של יזהר כהן.

הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד.

יהי זכרו של יוסי גמזו ברוך.

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…