השלום בראי הפוזיציה

המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית, היא אובדן ה"אנחנו" הלאומי והמרתו ב"אנחנו" מחנאי-שבטי-עדרי. אין כמעט יכולת לנהל דיאלוג ענייני רציני על שום נושא, אפילו על נושא כמו הקורונה, שאין לו כל הקשר אידיאולוגי-פוליטי. גם דיון בנושא זה הוא בעיקר דיון של כן ביבי / לא ביבי. וכך גם הדיון הציבורי בשאלת תהליך השלום במזרח התיכון, שמתנהל בראי הפוזיציה.

יש בישראל מחנה המגדיר עצמו "מחנה השלום". תמיד סלדתי מן ההגדרה הזו, שתופסת בעלות על השלום ועל רדיפת השלום ומדירה את בעלי הדעות האחרות מחזון השלום. בשנים האחרונות, נשמעת טענה, שיש בה צדק רב, על פיה שיח השלום בישראל מת. מ"כולם מדברים על שלום" עברנו ל"אף אחד לא מדבר על שלום". השמיעו אותה בעיקר מי שמגדירים עצמם כ"מחנה השלום", שביכו את העובדה ש"השלום הפך כמעט למילה גסה".

והנה, המת קם לתחיה, השלום חזר ובגדול לשיח הציבורי בישראל, ולא רק לשיח אלא למציאות. תהליך השלום במזרח התיכון התחדש בעוצמה רבה. מעגל האיבה הסובב אותנו הולך ומתמוסס. ו"מחנה השלום" מקבל אותו במקלחת של צוננין ובחמיצות.

איני מדבר על הצבעת הרשימה המשותפת נגד ההסכם. הרשימה המשותפת מתנגדת לשלום עם ישראל. היא תומכת במדינות ערב רק כאשר הן נלחמות בישראל או מפעילות נגדה טרור.

אני מדבר על החוגים היוניים, על השמאל הציוני, על "מחנה השלום". במקום לפצוח במחולות, להאיר את השמים בזיקוקי די-נור ולברך "שהחיינו", הם מפנים כתף קרה. תראו… זה לא בדיוק שלום… הם לא בדיוק היו אויבים… אין להם גבול משותף… הם דיקטטורים…

וכי השלום עם מצרים וירדן לא היה שלום עם דיקטטורות? והרי "מחנה השלום" חתר להסכמים עם ארגוני טרור רצחניים. הם היו מוכנים למסור את הגולן לדיקטטור צמא דם שרצח עשרות אלפים מבני עמו. כן, גם חאפז אסד, טבח בעשרות אלפים מבני עמו. אמנם קטני בנו עבות ממותניו, אך הוא עצמו היה רודן שהרבה מאוד דם על ידיו.

אם רק דמוקרטיות הן פרטנר לשלום, הרי שבמזרח התיכון ישראל יכולה לחתום על שלום רק עם עצמה.

כמובן שהסיבות לכתף הקרה אחרות. אחת היא התמוטטות הקונספציה, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

הסיבה השניה היא התנגדות אוטומטית לכל מה שקשור לנתניהו. שאנחנו נפרגן לנתניהו?! נדמה לי שאם נתניהו יגיע להסכם על מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון שבירתה ירושלים, יהיו בשמאל הישראלי מי שיצעקו לו "בוגד" ו"רוצח" ו"ביבי יחלק את ירושלים" ו"פושעי… לדין".

אך גם בצד השני של המתרס הפוליטי קיימת תופעה דומה. פתאום, מי שתמיד העמידו את הביטחון על ראש שמחתם ויצאו נגד הרעיון של "שלום בכל מחיר" – מתייחסים בזלזול לסוגיית מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות ובבוז וחוסר אמון כלפי כל מי שמעלה את הסוגיה.  הבוז שלהם מזכיר לי את הבוז המתנשא ב"מחנה השלום" כלפי ההתנגדות לוויתור על גבולות בני הגנה. פתאום אסור להטיל ספק, להציג קושי, לשקול את המחיר – "שקט, עושים שלום". זה לא רציני. הרי לא צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לראות אותם מריעים לראש האופוזיציה נתניהו שהיה מצליף בממשלה על הפקרת ביטחון ישראל, על הסכם דומה.

דיון רציונלי היה בוחן את ההסכם בכובד ראש, על צדדיו השונים, על מחירו ולפיו כל משתתף בדיון יכול היה לקבוע את עמדתו בנדון. דיון כזה היה בוחן את הדרך למזער את המחיר. אבל הדיון הישראלי מוטה פוזיציה, ולכן הוא לא רציני ולא רציונלי.

אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. מיום הקמתה, ישראל מוקפת במעגל איבה, של עשרים מדינות אויב. לכל אורך השנים, העוינות כלפי ישראל הייתה קשה, לוותה בחרם כלכלי, במלחמה דיפלומטית, בטרור ובכוחות משלוח למדינות העימות במלחמות. והנה, החזית הזאת מתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים.

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא אמרו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

אך להסכמי השלום האלה יש מחיר. המחיר הוא התעצמות צבאית דרמטית. ומן הראוי שהממשלה תציג לציבור את המחיר ותקדם דיון ציבורי רציני, האם המחיר מצדיק את התמורה. אני מאמין שהתשובה עשויה להיות חיובית, אך יש להודות שזהו מחיר כבד וכואב. וחובתה של ישראל לפעול כדי למזער אותו.

אנו יודעים שהיום האויב של המדינות החותמות איתנו שלום היא איראן. אבל מחר אותן מדינות עלולות להתהפך עלינו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו בעלות בריתנו והיום הן שתי האויבות הקיצוניות ביותר שלנו. חתמנו על שלום חם עם סאדאת וקיבלנו מלחמה קרה ממובארק. חתמנו על שלום חם עם חוסיין וקיבלנו שלום קפוא עם עבדאללה. היו לנו יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ומאוריטניה והם נותקו כשישראל הגנה על עצמה מפני הטרור הפלשתינאי. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. חתמנו על הסכמים עם אש"ף, שהיו הונאה מן הרגע הראשון. כן, מותר לנו להיות חשדנים.

השלום הוא בשורה גדולה, אך על ישראל לפעול למזעור מחירו. אפשר, למשל, להגיע להסכמה עם ארה"ב שאיחוד האמירויות קיבלה בונוס בגין ראשוניותה, אך התמורה לשאר המדינות תהיה נמוכה הרבה יותר. יש הבדל בין חמקנים לאיחוד האמירויות, לבין חמקנים לסעודיה ועוד 5-6 מדינות, מבחינת המאזן האסטרטגי הכולל. יש לציין, שהתמורה הביטחונית שישראל קיבלה תמורת הסכמתה למכירת החמקנים לאיחוד האמירויות, שנועדה להבטיח את עליונותה האסטרטגית, כולל פצצות שבכוחן להשמיד כורים גרעיניים תת קרקעיים – היא בהחלט מרשימה ומבטיחה.

מצער מאוד, שסוגיה לאומית משמעותית כמו תהליך השלום במזרח התיכון, הופכת כלי שרת לשיח-פוזיציה ילדותי של כן-ביבי לא-ביבי.

(אגב, לא הזכרתי את ביטול/דחיית החלת הריבונות, כי אני לא מאמין לסיפור שיש קשר בין הדברים. נתניהו קיבל רגליים קרות כי נבהל מאיומי הפלשתינאים, האירופים וביידן).    

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

תנאי מוקדם

במאמר שפרסם לאחרונה ב-N-12, ציטט אהוד יערי את איבראהים חמידי, אותו הגדיר "הפרשן מספר 1 בעולם הערבי לענייני סוריה", אומר שהנשיא אסד ויועציו שוקלים את הכדאיות של יוזמה לחידוש המשא ומתן עם ישראל.

מדווח יערי: "במאמר שפרסם בעיתון הסעודי אל-שארק אל-אווסט, העיתון הנפוץ ביותר במרחב הערבי, אומר חמידי כי בכל פעם שסוריה נקלעה למצוקה קשה, בחרו גם הנשיא חאפז אל-אסד וגם בנו בשאר, לפתוח בשיחות עם ישראל במטרה להגיע לוושינגטון דרך השער של ירושלים. הוא מסביר כי סוריה שרויה עכשיו במשבר חמור, הן בגלל ההידרדרות המהירה של המשק המקומי, הקטטות הבלתי פוסקות בין ראשי הצבא וחבורת אנשי העסקים המקיפה את אסד וגם בגין הקיפאון בזירת הלחימה שמתבטא במצב אנדרלמוסי בצד הסורי של הגולן, בהתבססות הטורקית בצפון המדינה ובהתגבשות של הסכם אחדות בין הסיעות היריבות של הכורדים בשטחים שממזרח לנהר פרת בחסות האמריקנים". על פי הדיווח אסד בוחן את האפשרות של מו"מ עם ישראל בחסות משותפת של ארה"ב ורוסיה.

להערכתי, האמינות של ההערכה הזאת קלושה מאוד, עד אפסית. אסד עצמו הכחיש מכל וכל את הידיעה בראיון לסוכנות הרוסית "ספוטניק".

אבל אם הנושא כבר עלה, זו הזדמנות לשפץ את עמדת ישראל באשר למו"מ עם סוריה לשלום.

****

ישראל היא מדינה שוחרת שלום וחפצה בשלום עם מדינות ערב בכלל ועם שכנותיה הקרובות, ובהן סוריה, בפרט. על ישראל להבהיר שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות ועל הגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ.

האמירה הזו סותרת את עמדת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, בדבר מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. הערבים הציבו תנאים מוקדמים למו"מ – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וביוזמה הערבית גם את קבלת תביעת "זכות" השיבה. ישראל, לעומתם, אמרה שהכל פתוח למו"מ, ועל שולחן הדיונים כל צד יכול להעלות כל תביעה ודרישה.

יתכן שהעמדה הזאת הייתה נכונה לשעתה, אך היום היא כבר מיושנת ואינה רלוונטית. כאשר ההתיישבות בגולן היא בשנתה ה-54, כאשר הריבונות הישראלית על הגולן היא בת 39, אחרי שארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, כאשר פרק הזמן שהגולן הוא בידי ישראל הוא כמעט פי שלושה מזה שהוא היה בידי סוריה, אחרי שהסורים דחו את כל הצעות הנסיגה הישראליות, יש לחשב מסלול מחדש. לא עוד "מו"מ בלי תנאים מוקדמים" אלא תנאי מוקדם למו"מ – אין שום שינוי בגבול והגולן הוא מחוץ למו"מ.

על העמדה הזאת קיים קונצנזוס לאומי. במצע של כחול לבן נכתב בפירוש (ובאותיות מודגשות): "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ונושא זה אינו נתון למשא ומתן. נפתח וניישב את האזור". עמדה זו מחייבת את כחול לבן החברה בקואליציה ואת סיעת האופוזיציה הראשית "יש עתיד – תל"ם". לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום. גם השלום עם סוריה צריך להיות במתכונת של "שלום תמורת שלום".

****

אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם "אשרי מפחד תמיד", וגם אופטימיסט חשוך מרפא כמוני צריך לאלף את עצמו להיזהר משאננות ולזכור שלא לעולם חוסן.

ולכן, בנוסף לחשיבות שבהכפלת ההתיישבות בגולן מעצם ההתיישבות כערך ובשל הצורך החיוני בכך לעתיד ההתיישבות בגולן, ללא כל קשר לשאלה המדינית של עתיד הגולן – יש בכך חשיבות גם כדי לסכל כל הזיה עתידית על נסיגה מהגולן. גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון ישארו בידי ישראל ועל כך אפילו מרצ מסכימה (אף שהיא מציעה את הרעיון ההזוי של פיצוי הפלשתינאים בשטח חלופי בנגב), וזאת כיוון שמבחינה מספרית נוצרה שם מציאות בלתי הפיכה. עלינו ליצור מציאות כזאת בגולן.

היעד – 50,000 יהודים בגולן בשנת 2030. זה לא בשמים. זה בידינו.

****

… ואם הסורים מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על החזרת האדמות היהודיות בחורן לישראל תמורת שלום.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ"ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.

ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה"אשמתם בגדתם" ו"אז אל תבואו אלינו (פתאום ה"אני אני אני אני ואני" הפך ל"אנחנו") בטענות" של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולים שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח"כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה.

עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד"ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמשירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל הייתה בין הראשונות להסיר מגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עליה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה לפני שבועות אחדים החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה: "יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב"ד [גאון אב בית דין] וביד"צ [בית דין צדק] יצ"ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח"ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה"אבסורד" של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: "ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה … אי אפשר גם וגם". מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: "השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין".

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: "הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו". שלושה שקרים בפסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: "בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי".

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו"ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן.

בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים אתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם "מפלגת צלח א-דין". אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפרסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של "עיתונאים", מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ"ייננים" שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר "ביזה את אלוהים". עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו "גוליית" שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה"ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין "התשה – המלחמה שנשכחה", יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע"ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

            * ביד הלשון

גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: "חתימה טובה" או "גמר חתימה טובה"? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך "חתימה טובה" ובעדות אשכנז "גמר חתימה טובה". בחסידות חב"ד מקובל לברך "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל "גמר חתימה טובה", כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.9.20

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית הייתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות הייתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב לבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה לבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב לבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עמה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן אתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב הייתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת הייתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו".

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן, עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה"ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.  

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה… אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכל קשקוש מקושקש… כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה… שהם יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו אתם כל עוד הבעיה הפלשתינאית לא תיפתר". או בקיצור, קשקוש מקושקש.  

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי, טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

"איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונא אוהבו:" (אבות דרבי נתן כג).

מצד שני… אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום.

אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום.

וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו"מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פרסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: "אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים".

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פרסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים.

וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד"ר נתניהו.

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייתה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח"כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: "עכשיו תורך". פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. "ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה"ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים… היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו". ומשפט המפתח במאמרו של סגל: "אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות".

נעזוב לצורך העניין את ארה"ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה "דעתך". זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השניה היא סיוון רהב מאיר: "רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים'. רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים' ונקבל אישור לפתוח אותו' ".

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: "למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעיה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי".

אוייי מסכנה שלי… חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.  

ה"תשליך" הוא "מנהג שלהם" כלומר של החרדים. ואח"כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: "הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור". הרי ברור…  אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?  

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים.

עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה"ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות.

כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה"ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה"ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה"ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעמם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ.

סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התכנית "זהו זה". ומתוך התכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן הטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם "ארץ קטנה עם שפם" ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של "שנאת ישראל" והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, "המדינה זה אני" ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו "מלאך חבלה" – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר "ארץ קטנה עם שפם" הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה"אני, אני ואני" הייתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, "אנטארקטיקה" שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של "זהו זה".

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר?

באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהרים.

האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מ' ממשפחה למשפחה.

והיה שמח! וגם שמענו קול שופר.

באורטל שנת תשפ"א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה.

הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש"ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* השנה החדשה – שנת תִּשְׁאָ"ף.

            * ביד הלשון

אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה.

על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל.

מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל.

ישראל אפשטיין, לוחם האצ"ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא.

המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית"ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ"ל במלחמה.

14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית"ר, נפלו במלחמת השחרור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.9.20

* הישג גדול לנתניהו – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין הם בשורה גדולה למדינת ישראל ושינוי אסטרטגי במקומה במזרח התיכון. ההסכמים מפוררים את האחדות הערבית סביב היוזמה הערבית, שהיא תכתיב התאבדות למדינת ישראל. אלו שתי החוליות הראשונות בשרשרת, ומדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליהן.

זהו הישג גדול של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. מי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.

החמיצות בקרב חלק ממחנה השמאל להסכמי השלום הללו, מגחיכה את התואר שאותם אנשים מתהדרים בו – "מחנה השלום".

* בקליפת אגוז – ישראל חותמת על הסכמי שלום. הפלשתינאים משגרים רקטות על אזרחי ישראל. זה הסיפור בקליפת אגוז.

* טקס קבורה – אהוד יערי החכם: "זה טקס הקבורה של היוזמה הערבית". זאת חשיבותו העיקרית של האירוע.

* הנרמול הבא – בעקבות הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין, הגיע הזמן לנרמול עם מצרים וירדן. לא?

* קיצור תולדות השלום – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין חשובים ומשמחים מאוד. אבל כדי להימנע מאופוריה, הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים ובו הסכמי נרמול מרחיקי לכת. ב-1981 נרצח סאדאת ומובארק צפצף על כל ההסכמים והפך שלום חם למלחמה קרה. החליף אותו מורסי שניסה לרצוח גם את המעט שנשאר מן הפורמליסטיקה של השלום. א-סיסי שיפר את המצב וחימם מעט את השלום, אך הוא עדין רחוק לאין ערוך מן השלום עליו חתמנו ותמורתו שילמנו מחיר כבד מאוד.

ב-1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. הוא לא התקיים אפילו יום. אפילו שעה. אפילו דקה. כעבור תשעה חודשים הוא בוטל.

ב-1993 וב-1995 נחתמו הסכמי אוסלו א' ו-ב' עם אש"ף. ההסכמים היו הונאה של ערפאת וכמובן שרק הרחיקו את השלום.

ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, שלום חם ומנורמל. ב-1998 מת חוסיין ובנו עבדאללה, שהחליף אותו, הולך בדרכי מובארק.

ב-1994 כוננו ישראל ותוניסיה יחסים דיפלומטיים, שכללו משרדי אינטרסים בשתי המדינות שתפקדו כשגרירויות בפועל. תוניסיה ניתקה את היחסים ב-2000 עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית).

ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים. מרוקו ניתקה אותם בפרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000.

ב-1999 ישראל ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, עם שגרירויות בשתי המדינות. מאוריטניה ביטלה את מצב המלחמה עם ישראל עליו הכריזה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. ב-2008, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" להגנת יישובי הדרום בעקבות ירי הרקטות מאז הנסיגה מגוש קטיף, מאוריטניה ניתקה את היחסים עם ישראל.

איני מציין זאת כדי להשבית שמחות, חלילה, או לרפות ידיים. אנו עם אוהב שלום ורודף שלום וההסכמים עם שתי המדינות, וכנראה מדינות נוספות תצטרפנה אליהן, הם הישג מדיני גדול לישראל, שעשוי להשיא רווחים כלכליים וביטחוניים.

אבל פרספקטיבה היסטורית לא תזיק. בכל זאת, אנחנו פה במזרח התיכון.

* ביטול מוחלט – מסר מדאיג של טראמפ. אם ינצח בבחירות הוא נחוש לחתום על הסכם עם איראן, שיהיה טוב יותר מההסכם של אובמה.

כל הסכם, שאינו ביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני, הוא הסכם רע.

* שלום עושים עם אויבים? – בהודעת הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" על כך שתפגין בבלפור במוצאי ראש השנה, כתב דובר הארגון אדם קלר: "הכישלון הגדול בהיסטוריה של המדינה – וביבי בורח". לאן ביבי בורח? לחתימת הסכמי שלום של ישראל עם מדינות ערב. הוא הרי דובר גוש "שלום". הוא היה אמור לברך על כך. לא?

זה מזכיר לי סיפור שכתב מייסד גוש שלום ומנהיגו אורי אבנרי בביוגרפיה שלו "אופטימי", כרך 2, על הדיון בתנועתו בעקבות הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.  

ולכן, מה הפלא שהגוש המתקרא גוש שלום, לוחם נגד השלום עם המפרציות, כיוון שמדובר בשלום עם ישראל. כלומר, הסיסמה "שלום עושים עם אויבים" לא תקפה אצלם כאשר האויב הוא ישראל.

* עלוקות אנרכיסטיות – מובילי מחאת בלפור הודיעו שישעו את ההפגנות בזמן הסגר. שמחתי לשמוע את ההודעה, כיוון שזהו סוף סוף גילוי של אחריות, אולי אפילו קמצוץ של סולידריות, מצד המחאה הזאת.

אבל הרי אחת הבעיות המרכזיות של המחאה היא העדר מנהיגות. עובדה זו מנוצלת בידי קומץ האנרכיסטים שתופסים על המחאה טרמפ ולוקחים אותה למקומות חמורים. מה הם יעשו הפעם?

אז כבר קיבלתי הודעה לתקשורת של אדם קלר, דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" שמצפצף על ההודעה הזאת ומודיע "סגר לא סגר אנחנו נפגין בבלפור" במוצאי החג. סביר להניח שהם לא היחידים וקבוצות אנרכיסטיות נוספות תנהגנה כך. ולא אתפלא אם תהיה זו הפגנה פרועה ואלימה במיוחד.

שמא הנהגת המחאה (אם יש דבר כזה) והציבור ההולך להפגנות יבינו סוף סוף שעליהם למצוא דרך להתנער מהעלוקות האנרכיסטיות שהשתלטו על המחאה בניסיון לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה?

* סכנה לדמוקרטיה – התנגדות לסגר היא עמדה לגיטימית לחלוטין. אי ציות לסגר הוא צעד בלתי לגיטימי, אנטי דמוקרטי. אי ציות המוני עלול להוביל לאנרכיה.

הסלחנות כלפי סרבנות בצה"ל, הקריאות להפר פסיקות של בית המשפט ועכשיו האיומים באי-ציות, הם סכנה לדמוקרטיה.

* שר המחדל – בממשלה צרה, כל ליצמן יכול היה להכתיב את ההחלטות. בממשלת אחדות, יש הרבה יותר חופש פעולה ויכולת לקבל החלטה עניינית.

ליצמן היה שר הבריאות בתקופת המחדל שתוצאתו היא הסגר שבעטיו הוא התפטר.

* ניגוד עניינים – התנהלותו והתנהגותו של נתניהו הן ההסבר וההוכחה לכך שיש ניגוד עניינים מובהק במצב שבו נאשם מכהן כראש ממשלה, ולכן על החוק למנוע זאת, או לכל הפחות לחייב את ראש הממשלה, במצב כזה, לצאת לנבצרות.

אנו רואים איזה נזק נגרם למדינה ולחברה כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכות החוק והמשפט של המדינה; מכפיש אותן, מעליל עליהן עלילות, מפיץ עליהן תאוריות קונספירציה מטורללות, מפקיע זמן שידור למופעי אימים של הסתה נגדן. זו חבלה נוראה במדינת ישראל בידי ראש הממשלה.

ניתן לומר, מנגד, שלא צריך להכליל. אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, לא בנתניהו, הוא היה נוהג אחרת. הוא היה יודע להבחין בין עניינו האישי לענייני המדינה ולמחויבותו הלאומית. הוא היה אומר שהוא בטוח בחפותו, יש לו אמון מלא בבית המשפט והוא מאמין שיוכיח במשפט את חפותו. בכך הוא היה מסתפק ובמקביל היה מנהל את ענייני המדינה בצורה נקיה.

אבל אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, שאינו נתניהו, הוא כבר מזמן היה מתפטר.

* ארור – הדבר הנתעב והנאלח ביותר שמתרחש בימים אלה, הוא המאבק למען המחבל הרוצח בן-אוליאל, אדם שפועל בשם תורת הגזע הכהניסטית, ששורף להנאתו תינוקות ערבים, שערך טבח במשפחה שכל פשעה הוא היותה ערבית.

ארור כל מי ששותף למאבק הזה.

* ריקוד הדמים – אחרי שהמחבל הרוצח בן העוולה בן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, חבריו הכהניסטים רקדו בחתונת דמים של אחד מחבריהם סביב תמונת התינוק, שחברם שרף למוות, ודקרו את תמונתו. בן גביר היה נוכח במקום.

עכשיו, כדי לחלצו מהכלא, תומכיו טוענים שהוא לא הרוצח, כפי שהם מעלילים את עלילת הדם שהשב"כ רצח את רבין.

כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, איני תומך בעונש מוות למחבל בן אוליאל. אבל אני מקווה שהוא ינמק בכלא עד אחרון ימיו ולא יראה אור יום.

* זה לא העם שלנו – בנאומו בעצרת האו"ם, אחרי שבן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, אמר נתניהו: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מילים כדורבנות! והנה, עכשיו, בנו הג'ורה שותף לקמפיין בעד הרוצח. למה? כי כעת המטרה היא למוטט את מדינת החוק ואת מערכת המשפט של מדינת ישראל. והמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* ירוק עד – לפני שנים אחדות הייתי שותף למאבק נגד קידוחי נפט בגולן (פעלתי בעיקר באופן עצמאי, כיוון שהקו של מטה המאבק היה מיליטנטי לטעמי, אך שיתפתי אתם פעולה). התנגדנו לאופי הקידוח וגם לסוג האנרגיה בה מדובר. בסופו של דבר לא נמצא נפט, אבל הרווחנו מהקידוח כי נמצא מאגר מי תהום ליד אלוני הבשן.

המסר המרכזי במאבק היה שהיום העולם ומדינת ישראל צועדים לנושא של אנרגיה נקיה – רוח ושמש, ובאלה יש לנו יתרון יחסי ואלה האפיקים בהם עלינו לפעול, בלי לזהם את הסביבה.

ואכן, אלה אפיקי האנרגיה שהגולן בחר, אך מיד החלו ארגונים ירוקים, בגולן ומחוצה לו, במאבק נחרץ נגד טורבינות הרוח בגולן. וכשהערתי להם: "אי אפשר לומר רק מה לא. אמרו מה כן", תשובתם הייתה: אנרגיית שמש.

ואכן, אנו הולכים בגדול גם על אנרגיית שמש, בשדות פאנלים סולאריים. ומי יוצא נגד המיזם? לא טעיתם. הירוקים. בין השאר הם יוצאים נגד פאנלים סולאריים על מאגרי המים. זה מכער, הם טוענים, ומסתיר את הנוף הנפלא של המאגרים. אגב, הירוקים נאבקו נגד הקמת המאגרים.

אני עצמי חובב טבע. גדלתי בבית של חובבי טבע, חברי החברה להגנת הטבע. השתתפתי עם הוריי בצעדות ומחאות של החברה, והייתי שותף למאבקים ירוקים גם בבגרותי. אבל אני נגד קנאי דת פנאטיים. של כל דת. גם של דת האקולוגיה.

* מצבה לספר האלמוני – ישראל אפשטיין היה לוחם אצ"ל, שכינויו היה גונדר אביאל, שיצא בשליחות המחתרת לרומא, נאסר, ונהרג במהלך בריחה מן הכלא, ב-1946. ב-1957 הסופר הרוויזיוניסטי ד"ר יהודה מרגולין, כתב את הביוגרפיה שלו, לבקשת אחיו. לאחר שכתב את הספר, הודיעו לו הפונים אליו שהם פוסלים את הספר ואוסרים עליו לפרסם אותו.

מרגולין כתב מכתב לתפוצה של מספר ידידים ונוגעים לדבר, שבו תבע את עלבונו ומתח ביקורת חריפה על ההחלטה. בגיליון האחרון של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, התפרסם המסמך הזה. מלבד העובדה שהוא כתוב ביד אמן, הוא נכתב בדם לבו. זהו מסמך אנושי מאלף, ומרתק מבחינה היסטורית. עיקר המסר שלו, הוא שציפו ממנו לכתוב פלקט תעמולתי מפלגתי ולהציג את גיבור הספר כאנדרטה ולא כאדם. הוא מזכיר כדוגמה את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, שבו נראה אריה קטן – גור אריה יהודה, הגובר על האריה הגדול, האימפריה הבריטית. הוא לא רצה לפסל אנדרטה של אריה, אלא לספר סיפור על אדם, בשר ודם, אדם אמתי, עם חולשות אנוש, אדם מן השורה, לא מנהיג מלידה, לא איש השורה הראשונה, שנסיבות החיים העמידו אותו במבחן עליון והוא עמד בו.

יש בו ביקורת נוקבת, גם אם חלקה חבויה בין השיטין, על גישה אנטי אינטלקטואלית של בגין ושל תנועת החירות ומוסדות התנועה הלאומית, בניגוד לרוחו של ז'בוטינסקי, שהיה בעצמו סופר ומשורר. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, נדרש אומץ לפרסם את המסמך בבטאון של מסדר ז'בוטינסקי, ועל כך ראוי יוסי אחימאיר להערכה. אחימאיר כתב מבוא למסמך, שבו סיפר את סיפורו של מרגולין ואת הרקע לאירוע.

מרגולין נשא במכתבו את דגל חירות היוצר. ניכר בו כאב עצום על אובדן של ספר שכה עמל עליו (אך לא העז להמרות את דין התנועה ולפרסם אותו על דעת עצמו). מסתבר שאין זה הספר הראשון שלו שירד לטמיון. כתב היד של ספר שכתב על ה"ניאו-ציונות" ב-1939 נתפס בידי הנאצים, טרם פורסם, והושמד. ספר שני, "על החרות", שכתב במחבוא במשך חמש שנים במחנות ריכוז סובייטיים נתפס בידי שוביו והושמד לעיניו.

מרגולין ציטט מספרו "מסע לארץ עצורים": "צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באיבו, וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולגודה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!"  

* חפץ חיים – ליווינו את בוג'ה לדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ בית העמק. וכפי שאמר אחד הסופדים: "בוג'ה זה בית העמק ובית העמק זה בוג'ה".

בדברי ההספד שלי, ציטטתי מתהלים את "מי האיש החפץ חיים" וגו'. נאמר לי לאחר מכן, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (1836-1933).

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים – חייהם נצח!

* איחוליי – איחוליי לשנת תשפ"א הם שהרמות הכוסית לקראת שנת תשפ"ב לא תהיינה בזום.

* שנה וברכותיה – תכלה שנה וקללותיה. ואין ספק שזו לא הייתה מן השנים היפות שידענו; שנת הקורונה ותוצאותיה הכלכליות והחברתיות.

אבל הייתה זו גם שנת ברכה. שנה ברוכה מאוד בגשמים. שנה שבה הכינרת התמלאה, שנתיים אחרי שכמעט נעלמה. שנה שבה המאגרים בגולן גלשו. שנה שבה כל הנחלים והמפלים גאו, שצפו וקצפו.

הייתה זו השנה ברוכת הגשמים השניה ברציפות, וזה כבר ממש נדיר.

השנתיים הנפלאות הללו באו אלינו אחרי חמש שנות בצורת. ולכן, למען ההגינות, מגיעות לנו עוד שלוש שנים ברוכות כל כך. אחר כך נדבר.

תחל שנה וברכותיה! שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

שנהיה לראש ולא לזנב – אחד ממנהגי סעודת ליל ראש השנה הוא אכילת ראש של דג או של כבש. כנראה שהמקור היה אכילת ראש של איל, זכר לעקידה.

את אכילת הראש מלווים באיחול "שנהיה לראש ולא לזנב".

המקור לביטוי הוא בדברים כח, יג: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". ומפרש הרמב"ן, שעם ישראל יהיה בראש העמים ולא יהיה משועבד לעמים אחרים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"