צרור הערות ‏21.5.23

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האויב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה.

בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים.

יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בלבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר, ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות הייתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים.

כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערוריה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שנאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה.

במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם; קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם", "שישרף לכם הכפר", "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!".

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר.

למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד.

אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי.

ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון.

רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אמם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל.

אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה.

בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו.

אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים.

אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעיה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים.

אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם.

אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל אתו.

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, הייתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשניה תהיה לבנון.

הסיבה לכך הייתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה הייתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה.

שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים.

ומי המדינה השניה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון.

כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל.

הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שניה. לא הייתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח.

ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים.

מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערבים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו.

ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אמי הייתה אחראית על הגינה, והייתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית.

רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו אתם – לא עזר. אמי, שהייתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות.

זו חכמת הפדגוגיה; להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש.

(אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

          * ביד הלשון

שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם.

אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה.

שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

* "חדשות בן עזר"

דון קישוט / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.5.23

"שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "דון קישוט", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "טמבל", "אתם זוכרים את השירים", "אחינועם לא יודעת", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר", "ישראלים מצחיקים" – אלה שיריו של יהונתן גפן שהשמענו בפינה זו.

היום נחרוג ממנהגנו ונשמיע שיר שכבר שמענו, "דון קישוט". לא הקדשנו לו פינה, אלא השמענו אותו במסגרת תכנית ספיישל, שעתיים שהוקדשו לאריק איינשטיין, ימים אחדים לאחר מותו. נשוב ונשמיע אותו, כיוון שבאותה תכנית לא העמקנו בכל שיר כמו בְּפינה המוקדשת לו. אז השמענו אותו בביצועו של אריק איינשטיין. הפעם נשמיע את הגרסה של "זהו זה", ולא רק כדי לגוון, אלא גם כיוון שהשבוע התבשרנו שאוניברסיטת בר-אילן החליטה להעניק לחברי צוות "זהו זה" תארי דוקטור לשם כבוד, ועל כך הם ראויים לפינה. אני סבור שבגלגולה הנוכחי של התכנית, רמת המערכונים שלהם בינונית. אבל גולת הכותרת היא גרסאות הכיסוי המקסימות שלהם לקלסיקה של המוסיקה הישראלית, וכזו היא גם גרסתם ל"דון קישוט".

הרשימה המפוארת של שירי יהונתן גפן שהשמענו כאן, ובה פתחנו את הפינה, היא עדות באמצעות דוגמיות ספורות, על כישרונו הרב כמשורר, פזמונאי ומשורר ילדים (אני חושב ש"הכבש הששה עשר" היא פסגת יצירתו) ועל מקומו המרכזי בתרבות הישראלית ותרומתו הרבה לזמר העברי. הרשימה הארוכה מבטאת גם את הערכתי הרבה ליצירתו. כפי שציינתי כאן לא פעם, אני אמביוולנטי ביחס ליהונתן גפן. מצד אחד, אני סולד מהשקפת עולמו הפוליטית ומכתיבתו הפוליטית, מיחסו המנוכר לעם ולמדינה ולציניות שלו. ומצד שני, אני מעריך מאוד את יצירתו ותרומתו. איני רואה כל סיבה שלא להעריך יצירה של יריב פוליטי ואידיאולוגי, חריף ככל שיהיה, כפי שאני אוהב מאוד גם את אריאל זילבר כיוצר, לצד סלידתי מהשקפותיו הקיצוניות, בצד השני של המפה.

הצטערתי מאוד לקרוא אנשי ימין רבים ששטפו את הרשת בדברי שנאה ליהונתן גפן אחרי מותו ולהבעות שמחה על מותו. אני רואה בכך ברבריות לשמה. אינכם חייבים לספוד לו, אבל מה בוער לכם לחגוג את מותו ולהחצין את שנאתכם דווקא אחרי מותו. ערוץ התעמולה הביביסטי 14, התעלם ממותו ולא הקדיש לו אפילו דיווח יובשני עובדתי. התעלמות ממותו של יוצר כל כך מרכזי בתרבות הישראלית היא הפגנה עלובה לא רק של אטימות, אלא גם של חוסר מקצועיות. היא הזכירה לי את "הארץ" שהסתפק בדיווח קצר בתחתית העמוד הראשון לאחר מותה של נעמי שמר.

גם את השיר "דון קישוט" אני אוהב מאוד, למרות שהוא נכתב על רקע פוליטי, מן הצד הפוליטי של יהונתן גפן, אם כי לפני ההקצנה החדה שחלה בעמדותיו במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, השיר עצמו אינו מביע עמדה פוליטית, זולת ההקדשה שלו. השיר מוקדש לאייבי נתן. אך ניתן לשיר את השיר הזה גם על אחרים. וכאן יש לי גם פרט אוטוביוגרפי. במסיבת הגיוס של בני הגרעין שלי, בנות הגרעין הקדישו לי את השיר "דון קישוט". הן עשו זאת בחיבה והערכה הדומה לזו של יהונתן גפן לאייבי נתן.

אייבי נתן היה לוחם שלום, שניהל מלחמות של איש אחד, כנגד כל הסיכויים, למען השלום, כמו גם למען רווחתם של בני אדם במצוקה בעקבות אסונות הומניטריים במקומות שונים בעולם. כטייס במקצועו, ששירת בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה ובחיל האוויר הישראלי במלחמת השחרור, הוא טס ב-1965 טיסת יחיד למצרים, מדינת האויב הקיצוני ביותר של ישראל, כדי לקדם את השלום. הוא חזר על התעלול גם ב-1967 וב-1969 שב למצרים, אך הפעם לא כטייס אלא בטיסה מסחרית מאירופה. הוא נעצר במצרים וגורש והוא ישב בכלא בישראל. איני יודע אם הוא באמת חשב שבידו לנחות במצרים ולשכנע את נאצר לעשות עמנו שלום, אך הוא הצליח להעלות את נושא השלום לכותרות. אפשר לומר שרבות מיוזמותיו היו בעיקר יחצניות ושהוא היה יחצן מוכשר למדיי. אבל הוא היה בהחלט לוחם נחוש. הוא ערך מסע בעולם לקידום השלום ונפגש עם אנשי רוח ותרבות מובילים בעולם כדי לקדם את השלום. ב-1973 הוא רכש ספינה והתקין בה אולפן רדיו, נתן לתחנה הפיראטית שלו את השם "קול השלום" ושידר מן הים מוסיקה טובה לצד סיסמאות שלום. גם עם הספינה הוא ניסה פעמיים להיכנס למצרים, ונבלם בידי המצרים. ב-1978 הוא שבת רעב במשך 45 יום במחאה על ההתנחלויות ביו"ש. בשנות השמונים הוא ניהל, בניגוד לחוק, מגעים עם אש"ף, ואף ישב על כך בכלא.

בשיר, מדמה אותו יהונתן גפן לדון קישוט, גיבורו הספרותי של הסופר הספרדי בן המאה ה-17 מיגל דה-סרוונטס. שם הספר והגיבור בשפת המקור הוא דון-קיחוטה. השם דון קישוט הוא שמו של הספר והגיבור בתרגומו של ביאליק.

גיבור היצירה הוא גבר בגיל העמידה, שבהשפעת ספרים שהוא קרא הוא חושב שהוא אביר ויוצא למלחמות שאין לו סיכוי לנצח בהן. הוא נלחם למען בחורה כפרית פשוטה, שהוא מעניק לה את הכינוי דולצינאה. הוא רוכב על סוס כחוש ששמו רוסיננטה, ולצדו, על חמור, רוכב נושא כליו סנשו פנשו. הספר נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות העולמית.

דמותו של דון קישוט הייתה לסמל של אנשים שנלחמים מלחמות פרטיות בכוחות גדולים מהם, בנחישות ובהתמדה, גם ובעיקר אם הן חסרות סיכוי. מאבקים כאלה מוגדרים "מאבקים דון-קישוטיים" ו"מלחמות בטחנות רוח". דמותו של דון קישוט הייתה השראה ליצירה בשפות רבות ובהן בעברית. אזכיר את השיר המצוין של דני סנדרסון ומזי כהן "דון קישוט".

יהונתן גפן כתב בהערכה ובחמלה על חברו אייבי נתן. הוא מיען את השיר, בגוף שני, לדון קישוט. הוא הציג את פועלו של אייבי נתן כפעולה נאיבית וסיזיפית, אך לא בלעג, אולי קצת בחמלה. "אתה יכול לנוח", הוא אומר לו, הרי "יש כל כך הרבה טחנות רוח, אתה לא תספיק". לכן הוא מציע לו לשים את השריון בתוך תיבה, ומזכיר לו שכבר לא מתים יותר מאהבה, ושגם דולציניאה כבר לא נערה, יש לה כבר שיער שיבה. הגיבורים כבר אינם נלחמים מלחמות יחיד, אלא הולכים לצבא הממוסד, וכל המלחמות עכשיו הן על חשמל, כלומר מבוססים על טכנולוגיה, לא על סוסים וחרבות. "תהיה רגיל", הוא מציע לו, "אל תהיה גיבור".

יהונתן גפן כתב את השיר ב-1971. דוד קריבושי הלחין אותו ויוסי בנאי שר, אך השיר לא תפס ולא הצליח. שנה לאחר מכן שם טוב לוי הלחין אותו מחדש ואריק איינשטיין הקליט אותו לתקליטו "יסמין". בביצוע הזה השיר הצליח וזכה לאהבת הקהל.

כאמור, נאזין לביצוע של "זהו זה".

יהי זכרו של יהונתן גפן ברוך!  

תשים את השיריון בתוך תיבה

כבר לא מתים יותר מאהבה

לדולצינאה יש שיער שיבה

וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

לדולצינאה יש שיער שיבה

וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

דון קישוט אתה יכול לנוח

יש כל כך הרבה טחנות רוח

אתה לא תספיק אתה לא תספיק

אתה לא תספיק דון קישוט

תשתול כמה חבצלות בגן

ותשלם את המיסים בזמן

המלך מת ועל כתרו נפל

וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

המלך מת ועל כתרו נפל

וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

דון קישוט אתה יכול לנוח…

סנשו פנשו לדרכו הלך

וכל האבירים קנו אקדח

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור

דון קישוט אתה יכול לנוח…

צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

פרחים בקנה / להקת חיל תותחנים

פינתי השבועית ברדיוטק 6.2.23

היום הוא יום הולדתו ה-75 של הפזמונאי, המשורר והעורך המוסיקלי דודו ברק, שלאורך 55 השנים האחרונות תרם תרומה משמעותית לזמר העברי.

טובי המלחינים הלחינו את שיריו ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, יאיר רוזנבלום, דובי זלצר, נורית הירש, מוני אמריליו, שייקה פייקוב, יצחק קלפטר, בועז שרעבי ועוד. הוא כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, ולזמרים רבים ובהם שושנה דמארי, מירי אלוני, אילנית, בועז שרעבי, אבי טולדנו ועוד. אזכיר כמה משיריו הבולטים: "חייך וחיי", "ארץ ישראל יפה", "למה ככה", "עגילי דמאר", "היום היום", "דרך ארץ השקד", "בצל כפות תמר", "אחי גיבורי התהילה", "חופשי ומאושר", "כותל המזרח", "ושוב אתכם" ועוד ועוד. הוא כתב למלחינים וזמרים בסגנונות רבים – שירי מולדת, פופ, מוסיקה ים תיכונית ושירי ילדים. הוא זכה להצלחות של שיריו בפסטיבלים השונים ופסטיבלים בינלאומיים, ולפרסים ועיטורים כמו פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, פרס מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית וערב הוקרה בכנס "מי אני שיר ישראלי".

מבין שיריו הרבים, בחרתי להשמיע את "פרחים בקנה". זהו שיר כמיהה לשלום, שנכתב ב-1970, לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, הייתה בתוכנו אמונה, שהתבררה כאשליה, שתבוסת הערבים במלחמת ששת הימים תביא אותם להשלמה עם מציאות קיומה של מדינת ישראל, ולהכרה בחוסר התוחלת במלחמות עם ישראל ולכן – השלום קרוב. אני זוכר מילדותי, שאמי נהגה לומר לי שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר יהיה שלום ולא יהיה צורך שאתגייס. האמונה הזאת התנפצה אל סלעי המציאות במלחמת יום הכיפורים, ומאז שוב ושוב, אחרי אופוריית אוסלו ועוד. אני כבר הייתי מפוכח דיי כדי לא להבטיח הבטחות כאלה לילדיי.

דודו ברק רואה במלחמת ששת הימים את הקרב האחרון. ובעקבותיו יעלה בזמר ורון בוקר נהדר. הנופים שבהם נערך הקרב האחרון, הם הנופים של השטחים ששוחררו במלחמה. הבוקר הנהדר יעלה מן הבקעה להר. אולי מבקעת הירדן להרי השומרון ויהודה. אולי מעמק החולה ועמק הירדן למרומי הגולן. השמש יידום בין עזה לרפיח. הירח ילבין על פסגת החרמון.

הביטוי "השמש יידום" לקוח מסיפור מלחמת יהושע במלכי הדרום. וכך נאמר:  "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'… וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ – בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן! וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו… וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ, כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל".

בתנ"ך נאמר שהנס הגדול הזה, שבו מהלך השמש והירח עמד מלכת כדי להאיר את שדה הקרב לישראל שיגבר על קואליציית אויביו, הוא נס חד פעמי, שלא חזר על עצמו מעולם. על פי שירו של דודו ברק, הנס הזה יחזור על עצמו, אך הפעם לא במלחמה אלא בבוא השלום.

ומה יקרה אז? התיאור הוא של אחרית הימים. את הרעיון של "וכיתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות" מתאר ברק במלים "פרחים בקנה ובנות בצריח". במקום פגזים – פרחים. במקום לוחמים – בנות. אז עוד איש לא חשב על האפשרות של בנות לוחמות בחיל התותחנים ובשריון.

ואז מופיע תיאור מרגש על ילדה קטנה, שבידה זרים, שתצא בשירים ותצמיד סביון לדש בגדו של חייל. השמיים יהיו אז כה בהירים, אולי כיוון שהשמש יידום.

התיאור הזה מזכיר לי הסיפורים על חיילי בעלות הברית מיד עם הידיעה על כניעת גרמניה ותום מלחמת העולם השניה. כך גם בתיאור הבא: "החיילים לעיר יגיעו בעם רב, עם נערות ושיר ועם פרחי זהב".

הנחמה הגדולה על כאב המלחמה, היא שכעת יגיע סוף השכול והמכאוב. ומי שידע מכאוב ושאול, לא עוד ידע שלכת וקרב.

שירים אחרים שנכתבו באותם ימים מבטאים מסר דומה. כך בשירה של נעמי שמר "מחר": "על המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב… ארי בעדר צאן ינהג… שלל כלניות וצבעונים יעלו מתוך ההריסות". וכך בשירו של אריק איינשטיין "שיר אחרי מלחמה": "כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים, כמה טוב שבא שלום. הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים". זאת הייתה האווירה, אך המציאות, לדאבוננו, הייתה ונותרה שונה.

את השיר הלחין אפי נצר, עיבד בני נגרי וביצעה להקת חיל תותחנים, עם הסולנית יהודית שוורץ. על הקלידים – יוני רכטר. בקליפ של השיר ניצבת יהודית שוורץ לצד קנה של תותח כשהיא מוקפת בלוחמי תותחנים. מה שקצת מביך, הוא שפס הקול של ההקלטה קצת ממהר לעומת התמונה…

לימים זכה השיר לגרסת כיסוי של רותי נבון, כשיר הנושא בסדרת התעודה "ירוקות" שעסקה במחנה 80.

את גרסת הראפ כתבו והשמיעו "סבלימינל והצל". בבית אחד הם משחזרים את אווירת התקווה של השיר ומרחיבים אותה. בבית השני הם מעמתים את החלום עם המציאות השונה כל כך. אולם המסר שלהם הוא שאסור להתייאש. קודם כל אסור להתייאש מנחישותנו לקיים את הבית הלאומי שלנו וברמה האישית אסור להתייאש מהחיים בישראל, למרות המלחמות, הטרור והשכול. אך גם אסור להתייאש מהתקווה לשלום.

"סבלימינל והצל" אינם היחידים שהתמודדו עם הפער בין החלום של השיר לבין המציאות. עשה זאת גם דודו ברק עצמו. בשנת השישים למדינת ישראל, הוא הוסיף בית נוסף לשיר. הבית מדבר על כך שהקרב לא נגמר והפגזים עוד מתפוצצים, ואנחנו עדין בכוננות עם פגז בקנה ולא פרח, אך לא מוותרים על חלום השלום:

ככלות שנים אין קץ

הקרב עוד לא נגמר

פגז שוב מתפוצץ

בשוק ובכיכר

אבל אנחנו כאן

עם קנה תותח מוכן

עד יום שלום יזרח ויואר.

מעניין שהוא מתכתב כאן עם "השוק והכיכר" של נעמי שמר, ב"ירושלים של זהב".

אנחנו נאזין לגרסה המקורית של להקת חיל תותחנים.

מזל טוב לדודו ברק, ושיזכה להוסיף וליצור עוד שנים רבות ושאנו נזכה ליהנות משיריו היפים.

כשאביב נרדם ייעור בחיוורון

בשדות האש ייתם הקרב האחרון

ובוקר נהדר מן הבקעה להר

אז יעלה בזמר, ברון.

השמש ידם בין עזה לרפיח,

ירח ילבין על פסגת החרמון

פרחים בקנה ובנות בצריח

ישובו לעיר חיילים בהמון.

ילדה אחת קטנה ובידה זרים,

לעיר הלבנה תצא אז בשירים,

ולחייל נרגש תשים סביון בדש,

והשמיים כה בהירים.

השמש ידם בין עזה לרפיח…

החיילים לעיר יגיעו בעם רב,

עם נערות ושיר ועם פרחי זהב,

וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול

לא עוד ידע שלכת וקרב.

השמש ידם בין עזה לרפיח…

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.7.22

* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו.

אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.

מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עמן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.

הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום אתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום.

הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.

* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פרסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תכניתו – תכנית רייגן. תכנית זו הייתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.

לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.

רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל.

ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.

אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים.

הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות.

יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית.

התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.

* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.

השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.

בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית.

יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.

הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמתיים של השואה שלא הייתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה.

כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.

* טענה מופרכת – הצפיה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.

* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה.

התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').

* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת.

צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות.

לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הייתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן.

יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.

* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה.

יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית', הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי".

וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והייתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהייתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים את זה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת.

כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.

* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה.

מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.

כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופיה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות.

אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.

* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן.

 מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי.

שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.

כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.

* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים.

על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.

* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".

* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.

* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית?

לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ').

היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל.

אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות.

הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד.

בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.

לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.

הבעיה עם רע"ם הייתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך אתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעיה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.

הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים אתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.

* אתגר העליה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעליה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העליה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.

* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.

* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן).

מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.

איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת אתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך". בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכרת הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה".

באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי.

יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.

* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה.

לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפוט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה.

אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.

* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה.

ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע הייתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.

* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.

* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן.

בגרסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.

הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:

ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".

לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם".

* אובססיית השמות – נעמן כהן כתב פעם על חתן פרס ישראל הרב פירר, וחזר שוב ושוב על השם שבדה מלבו – פיהרר. ולבסוף גער בו על כך שכמי שנושא את השם הנורא הזה, איך הוא לא משנה את שמו לשם עברי? כשהערתי על כך, הוא השיב תשובה מתחכמת שאין דבר כזה פירר וזה גלגול של פיהרר. כלומר, גם אם שמו הוא פירר חמישה דורות אחורה, נעמן החליט ששמו פיהרר, ועל כך אין עוררין. אבל נניח שהרב פירר יאמץ את הצעתו של כהן וישנה את שמו לאלימלך פאר, למשל. כהן ימשיך ויכנה אותו אלימלך פאר פיהרר. למה?

אב"א אחימאיר שיעבר את שמו לא רק כדי לשאת בשם עברי, אלא כדי להנציח את שם אחיו, מאיר, שנפל בשרתו כקצין בצבא האדום ב-1919. בניו נולדו שנים רבות לאחר מכן ושמם מלידה היה אחימאיר. איזו משמעות יש לכינויים בשם נעוריו של אביהם. אמסטרדם צדק בדוגמה של נתניהו, שסבו שיעבר את שמו לנתניהו, אביו כבר נולד כנתניהו והוא מצמיד את השם מיליקובסקי גם לבניו של נתניהו, דור רביעי לשם נתניהו. למה?

מרב מיכאלי נולדה מרב מיכאלי. היא נושאת את שם אביה שנקרא מיכאלי. גם סבה נקרא מיכאלי. אבל הסבא מצד האמא היה ישראל קסטנר. האמא שינתה את שמה לשמו של בעלה. אבל נעמן מקפיד להצמיד למיכאלי את שם נעוריה של אמה. למה? הרי בסרבול הטרחני שלו, הוא יכול היה להצמיד לכל אחד גם את השם המקורי של אמו או סבתו (אני מקווה שלא נתתי לו רעיון).

נעמן טוען שהוא מקפיד לא לכנות אישים בשמות החיבה שלהם: בוז'י, ביבי, בוגי, יוסי, רפול ואריק. יש בכך היגיון. אבל כאשר הוא כותב על חיים אורון, הוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר ג'מוס. למה? כידוע, שם החיבה של אורון הוא ג'ומס. כך הכל קוראים לו זה עשרות שנים. אבל באיזה ראיון ישן, כשנשאל אורון על מקור הכינוי, הוא סיפר שבילדותו, כיוון שהיה גדול וחזק, הוא קיבל את השם ג'מוס, שהשתנה לימים לג'ומס. ומאז, נעמן שמקפיד לא לכתוב כינויים ושמות חיבה מקפיד לכנות את אורון במקור הישן של כינויו. למה?

למה? ככה. אין טעם לחפש היגיון באובססיה.

* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו.

אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה.

אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור.

הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":

"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?

… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים".

בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר".

"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה".

בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נב:

"משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".

כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.3.22

* אומה במבחן – בשעה כזו, אומה חסונה מתלכדת לעמידה איתנה ולמלחמה באויב.

בוז למי שעושים פוליטיקה קטנה ורוקדים על הדם.

* הלנו הם אם לצרינו – ערביי ישראל אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. עליהם להחליט – הלנו הם אם לצרינו.

אנו מציעים להם השתלבות במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. אין הצעה הוגנת מזאת.

כעת נדרשת הנהגת ערביי ישראל להירתם בכל כוחה לעצירת מתקפת הטרור של מחבלים אזרחי ישראל. אם הם אינם אתנו במלחמתנו בטרור – משמעות הדבר שהם עם המחבלים בטרור נגדנו.

* גינוי שכזה – חד"ש הוציאה הודעת גינוי לטבח בבאר שבע. גינוי? הבא נקרא את ההודעה במלואה: "חד"ש מגנה את הפגיעה הרצחנית באזרחים בב"ש. דרך האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי בכלל ובנגב בפרט ואינו חלק ממאבקם הצודק של ערביי ישראל נגד הנישול והדיכוי. אנו כבר שומעים את המסיתים מתכוונים להשתמש בטרגדיה כדי להצית תבערה גזענית ולהוביל לאלימות נגד אזרחים ערבים. אסור לתת להם לנצל רצח של חפים מפשע כדי להוביל לעוד אלימות".

אז מה היה לנו שם. הפתיחה – כסת"ח, חד"ש יצאה ידי חובתה בגינויצ'יק. ואז – מאבק צודק, נישול, דיכוי, גזענות, אלימות נגד ערבים וכו' וכו'. כלומר, ברור מי הצד הרע בסיפור – מי מנשל, מדכא, גזען, אלים. אגב, הנישול והדיכוי אינם בשטחים "אקבושים", כי הרי גם הנגב הוא שטח כבוש. המאבק שבשמו המחבל רצח ארבעה אזרחים צודק. אלא שיש לנהל אותו אחרת. הרי זו ממש התשתית הרעיונית לרצח הבא, שיבוצע בידי עוד מישהו שחושב שהמאבק צודק, אבל חושב שיש לנהל אותו ברצחנות.

האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי? האם שכחנו מה קרה כאן במאי האחרון, בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות". האם שכחנו שיישובים יהודים בנגב היו במצור וכנופיות הטרור והפשע הבדואיות שלטו בדרכי הנגב ולא איפשרו מעבר של יהודים? ומי אם לא הרשימה המשותפת ובתוכה חד"ש הסיתה לפרעות הללו?

ואם מישהו לא מבין מה לא בסדר ב"גינוי" הזה, שינסה לחשוב על "גינוי" ברוח זו למעשי הטבח של עמי פופר או ברוך גולדשטיין.

* התבטאות אומללה – "דבריי הוצאו  מהקשרם", אמר אלון שוסטר, בהתייחס לדברים שאמר בראיון לאחר הטבח בבאר שבע. כיוון שלא שמעתי את הראיון כולו, איני יודע מה היה ההקשר המלא ומה היו דבריו במלואם. גם בלי לשמוע, ברור לי שמי שטוען שהוא הצדיק את הטבח – שקרן. הרי הוא קרא לתגובה נחרצת נגד האלימות. אבל עצם הדברים שאמר, ובמיוחד בעיתוי שאמר אותם, חמורים מאוד. "אסור לשכוח שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל שגתה קשות באפליה של המגזר הבדואי". חמור מאוד.

אני מעריך ומוקיר את אלון שוסטר, אף שלמעלה משלושים שנה אנו מצויים במחלוקת אידיאולוגית עמוקה, משני צדי המתרס בתנועה הקיבוצית – הוא מהיונים ואני מהניצים. אני מעריך אותו, כי הלב נמשך אחרי המעשים, ומעשיו הם הגשמת הציונות בהתגלמותה, ולא בדיבורים. שוסטר היה ראש המועצה האזורית שער הנגב ב"עוטף עזה" בשנים 2002-2018, הימים הקשים ביותר של מתקפות הרקטות והטרור על היישובים, כולל בימים הקשים של "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". ובימים האלה הוא הנהיג את תושבי האזור לעמידה איתנה ונחושה, לדבקות באדמתם ואף הוביל לפיתוח ואכלוס היישובים גם תחת אש. הוא גילה מנהיגות מופתית במבחן העליון של מנהיגות, וזכה על כך לשבחים מכל חלקי המפה הפוליטית. עוד אזכיר שהוא היה שר חקלאות מצוין. הוא הבין שתפקיד שר החקלאות הוא לקדם ולפתח את החקלאות בישראל ולא להרוג אותה, כפי שמנסה יורשו. הדבר היחיד שבו אני מתגעגע היום לממשלה הקודמת, הוא תפקודו של שר החקלאות.

אין בכל אלה כדי להמעיט בחומרת התבטאותו של שוסטר לאחר הטבח. יש לציין שאין זו ההתבטאות ההזויה הראשונה שלו, היו לו עוד מעידות מסוג זה בעבר, ולפעמים קשה להבין איך לשונו פולטת שטויות כאלו. אך אין בהתבטאויות אלו כדי להמעיט ממעשיו למען ההתיישבות והביטחון.   

* דמגוגים חסרי אחריות – למעלה ממאה וארבעים שנות התיישבות ציונית, הם למעלה ממאה וארבעים שנות מאבק על הארץ, מאבק דמים. גם ההרוגים בטבח בבאר שבע אינם האחרונים. זה מחיר הנחישות שלנו להיאחז בארץ. את האלטרנטיבה אנו מכירים היטב.

זו שעה לחוסן לאומי. וחבל שפוליטיקקים דמגוגים חסרי אחריות סוג ז', פוצחים במחולות סוערים על דם אחינו, כדי להסית נגד הממשלה ולעשות הון פוליטי. והם קוראים לעצמם… "מנהיגים".

עלובי נפש.

* הערפד – הכהניזם נבנה על דם. ככל שנשפך יותר דם, טוב יותר לכהניסטים. ולכן, לכל מקום שבו נשפך דם, מגיע במהירות הערפד הכהניסט ופורץ במחולות על הדם.

* איך לעשות זאת אחרת – האזרחים שעצרו את מסע הטבח בבאר שבע, הם אזרחים למופת, גיבורים לאומיים הראויים לצל"ש על מעשיהם. ואכן, הם זכו לשבחים מכל עבר, ובראש ובראשונה מראש הממשלה.

ואז בוצע הנוהל האוטומטי של לקיחת הנשק לבדיקה בליסטית לצרכי החקירה. יתכן שלקיחת הנשק לצרכי חקירה היא הכרח המציאות. אם כן, חשוב מאוד לעשות זאת נכון.

בראש ובראשונה, על המשטרה להודיע ליורים שהם פעלו נכון, שיש להם גיבוי על המעשה ושהמשטרה מוקירה אותם על פעולתם המהירה ומצילת החיים ובקרוב מאוד תמצא את הדרך לבטא זאת בטקס רשמי ופומבי עם צמרת המשטרה. לאחר מכן, יש לומר להם שלצורך החקירה יש צורך בבדיקה בליסטית של הנשק, שתעשה באופן מידי והנשק יוחזר להם בתוך שעות, מיד בתום הבדיקה. עד אז, הם יכולים לבחור האם להמתין בתחנה או לנסוע לביתם. אם הם חוששים, המשטרה תאבטח אותם בשעות הללו, עד שיקבלו חזרה את הנשק.

במקביל, על המשטרה להוציא הודעה לתקשורת ברוח זו. דומני, שפעולה כזו, תאפשר מצד אחד לקיים את הבדיקה ומצד שני לא לתת לגיבורים תחושה שהם חשודים במשהו, לא ליצור בציבור תחושה שהמשטרה משפילה אותם ולא לתת לדמגוגים ורוקדים על הדם למיניהם תחמושת להסתה (למרות שהם כבר ימצאו במה להיאחז כדי לגזור קופון מהאסון, כדרכם).

* נשק צמוד – בעקבות גל הטרור, צה"ל החליט שכל החיילים יצאו הביתה עם נשק.

כשהייתי חייל, בסדיר ובמילואים, היה מובן מאליו שחייל יוצא הביתה עם נשק. הנשק הוא חלק מן החייל הקרבי, ואין דבר כזה שהוא בלעדיו. רק כשבניי היו חיילים, נחשפתי לתופעה המוזרה, ההזויה, של חיילים קרביים שמאפסנים את הנשק בבסיס לפני צאתם הביתה.

חיילים צריכים להיות חמושים גם כדי לתת מענה מידי במקרה של פיגוע וגם כחלק מחינוך החייל למהותו כלוחם. יש לחזור לנוהל הישן והנכון.

ובאותו עניין – לנוכח גל הטרור, על צה"ל להחזיר לאלתר את הנשק לצוותי הכוננות ביישובי הגולן ובאזורים האחרים שבהם הנשק נלקח מן היישובים לפני קרוב לשנתיים. החשש מגניבת הנשק מופרך, כי עיקר ביזת הנשק היא דווקא מבסיסי צה"ל ולא מהנשקיות ביישובים. אם תהיה חדירה ליישוב ולא יהיה מי שייתן מענה מיידי, יהיה טבח. ואז יוחזר הנשק ליישובים. עדיף להחזירו לפני האסון.

ועדת החו"ב של הכנסת דנה בנושא וקראה לצה"ל להחזיר את הנשק לצוותי הכוננות. על צה"ל לעשות זאת מיד. מדובר בפיקוח נפש.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם החליטה לגנות את הציונות ולהגדיר אותה גזענות (1975), כינס רבין את ממשלתו והיא החליטה על הקמת מיידית של ארבעה יישובים חדשים בגולן. זה המקור למושג "תגובה ציונית הולמת".

האם צריך היה את ההחלטה האנטישמית באו"ם כדי לקבל את ההחלטה הציונית החשובה הזאת? לא. אדרבא, כבר היו גרעינים לארבעת היישובים וחלקם כבר ישבו באופן זמני ביישובי הגולן. אבל יש משמעות למסר, לאמירה למי שמתנכל לציונות, שהוא ישיג את ההיפך. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

האם צריך היה את הטבח בבאר שבע כדי להחליט על הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב? לא. התכנית כבר קיימת. אולי גם עיתוי ההחלטה בממשלה על חמישה מבין היישובים האלה נקבע מראש. אבל יש חשיבות רבה למסר. יש חשיבות לכך, שמי שחושב שהוא יקפל אותנו מארצנו באמצעות טרור, ישיג את ההיפך המוחלט.

זה המענה הנכון. לא התלהמות, לא הפגנות פרועות חסרות תכלית, לא ריקודים על הדם, לא הפיכת הלוויות להפגנות פוליטיות ובטח לא הצגות דוחות כמו של הכהניסט בכנסת. כל אלה ביטויים לחולשה, לרפיסות, לבכיינות, להתפרקות החוסן הלאומי. אלו הצגות שמזמינות טרור. המענה הראוי – ציונות של "אף על פי כן". כך נהגנו מראשית הציונות וזו הדרך הנכונה.

* הציונות בהתגלמותה – לאחר ההחלטה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הכוללת הקמת יישובים חדשים ולאחר ההחלטה על הקמת עיר ויישוב כפרי בנגב בשבוע שעבר – הממשלה החליטה השבוע על הקמת ארבעה יישובים יהודים ויישוב בדואי אחד בנגב. בקרוב תובא לאישור הממשלה ההצעה להקמת עוד 5 יישובים יהודיים.

זו הציונות בהתגלמותה. העליה לארץ ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הם ייעודה של מדינת ישראל.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר.

* מתנגדי ההתיישבות בנגב – כאשר גוש אמונים החל את מפעל ההתיישבות ביש"ע, עמדו מולם מפגינים מהקיבוץ הארצי והשומר הצעיר וקראו לעברם: "לכו לגליל ולנגב".

היום מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם – מרצ, מתנגדים להתיישבות בנגב. שרי מרצ הצביעו בממשלה נגד הקמת היישובים החדשים.

* בנגב ייבחן העם בישראל – מן הראוי היה שפסגת שרי החוץ תיערך בירושלים, בירת ישראל. כנראה שמבחינת האורחים, טרם בשלה השעה למהלך כזה. במצב זה, קיום הפסגה בשדה בוקר, קיבוצו של בן-גוריון, מייסד המדינה והאיש המזוהה עם קיומה יותר מכל אדם אחר, היא הברקה; זה הביטוי הסמלי ביותר להכרה בצדקתה של ישראל.

כאשר רע"ם הצביעה לפני חודשים אחדים בעד החוק להנחלת מורשת בן גוריון, הרשימה המשותפת יצאה נגדה במסע הסתה על כך שהצביעה בעד ה"נכבה". וביום הפסגה כתב "אל-אחבר" הלבנוני: "השרים הערבים צריכים להבין מה הרקע שבגללו בחרה ההנהגה הישראלית במקום הזה: עבור הציונים יש סמליות להתנחלות שדה בוקר – מייסד הישות הישראלית, דוד בן גוריון, חי בה עד יומו האחרון במטרה לעודד את ההתנחלות בנגב, ושם הוא גם נקבר", נכתב. "דבר שני הוא שהמנגנונים הביטחוניים והפוליטיים הגבירו בשלב הזה את ההתנכלות לתושבי הנגב בניסיון להמשיך את הייהוד בו על חשבון תושביו המקוריים".

אכן אכן. הם צודקים. ביום שבו ממשלת ישראל החליטה על הקמת יישובים חדשים בנגב התארחו בנגב שרי החוץ של ארבע מדינות ערביות ובהן מצרים שלחמה נגדנו בנגב. וכבר אמר בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

* אויב השלום – אחמד טיבי יצא נגד פסגת שרי החוץ בשדה בוקר. זה לא מפתיע מצד מי שהתנגד להסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שהוא נגד שלום עם ישראל.

* ריצת אמוק פייסנית – אני מאמין שאחד ההישגים של פסגת שדה בוקר יהיה ביטול ההחלטה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. זה חשוב מאוד ואין לזלזל בכך כלל וכלל. אך ראוי לזכור – הבעיה הזאת שולית לעומת סכנת הגרעין האיראני. וכאן ארה"ב, במדיניותה הפייסנית, דוהרת להסכם מסוכן. מסוכן לישראל, מסוכן למזה"ת, מסוכן לעולם. ומסוכן גם לארה"ב.

* קשקוש – בנט הוא ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינת פלשתינאית עצמאית והוא ראש הממשלה הראשון מאז ועידת מדריד שאינו מקיים מו"מ עם הפלשתינאים.

ליהודה ושומרון הוא קורא יהודה ושומרון. אז הייתה לו איזו מעידונת והוא אמר "הגדה המערבית".

אם לקשקוש הזה הם נטפלים, הם באמת לא מצאו שום עילה לתקוף אותו. והרי ברור שהחטא היחיד שלו, הוא שהוא העז להיות ראש הממשלה ולעבור על האיסור מספר 1 של דת פולחן האישיות: "על כיסאו לא ישב זר".

* מחדל האוניברסיטה – הנהלת אוניברסיטת ב"ג השאירה באוניברסיטה סטודנטים שהקימו "משמרת צניעות" איסלמיסטית והטילו טרור על סטודנטיות בדואיות שהתלבשו "לא צנוע", עד סיכון חייהן.

האוניברסיטה לא דיווחה על הסטודנטים למשטרה. נשיא האוניברסיטה הסביר שהאוניברסיטה טיפלה בפרשה באופן "פנימי".

* מודה ועוזב? – יאיר גולן: "ההליכה למחוזות של השואה הייתה טעות".

אה, הוא אמר את זה על נאום זלנסקי.

* מפלגה משיחית – במאמר ב"ישראל היום" לציון שלושים שנה להקמת מרצ (מאיחוד בין מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח – רצ ושינוי) היטיב פרופ' אודי לבל להגדיר אותה – תנועה משיחית. "הטרגדיה שלה היא שבניגוד מושלם ל'נאורות' המפלגתית הזו, לתדמית של מפלגה כל כך חילונית ומוסרית, היא תמכה במשיחיות בהסכמי אוסלו. מפלגה שהייתה אמונה על שיח של זכויות אדם וליברליזם, שלום ופמיניזם, תמכה בהבאת רב-מרצחים ללב ליבה של ישראל. אדם שלא רק פעל במודע למניעה מתמדת של סיום הסכסוך, אלא היה הגורם המרכזי להשחתת המרחב הפלשתיני, להרג מתנגדיו, לעינוי משתפי פעולה עם ישראלים, להגליית פלשתינאים מתונים, ולדיכוי כל סיכוי לכך שיהיה סיכוי לפשרה בסוף התהליכים המדיניים… גם אם למפלגה יש תדמית של 'שלום וזכויות אדם', היא עשויה להיות אינפנטילית מספיק כדי לעשות טרגדיות ולחולל קטסטרופות מדיניות בדיוק בתחומים אלו, להוביל לכך שהארץ תהפוך למרחץ דמים, שהשלום יורחק עשרות שנים, שהמיליטריזציה תתגבר, שתומכי הפשרה יתמעטו, שהקיצונים יתגברו ושהמלחמות יחודשו".

במאמר תגובה בטור שלו בעיתון, סינגר יוסי ביילין על המפלגה, שבראשה עמד. יש לציין, שעוד בהיותו במפלגת העבודה, מטעמה כיהן כסגן שר החוץ, הוא היה האדריכל של אוסלו ואח"כ של הקריסה המדינית שבאה לידי ביטוי בהצעות המופקרות של ברק לערפאת בקמפ-דיוויד. אין בו שום ספקות ושום חרטה באשר לדרך, להיפך, הוא טוען שמרצ צדקה בכל הדרך יותר מכל מפלגה אחרת והיא המפלגה שראתה יותר מכל מפלגה אחרת את הנולד.

לקרוא ולשפשף את העיניים ולא להאמין. לא להאמין שאדם כל כך מנותק מן המציאות מילא תפקיד כל כך מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנות ה-90. הנה דוגמית לניתוקו מן המציאות – הוא חוזר על הבדיחה השחוקה, שמי שאשם במתקפת הטרור הקשה והעקובה מדם ביותר בתולדות הסכסוך, שהחלה בספטמבר 2000, היה ראש האופוזיציה אריק שרון שביקר בהר הבית. והרי היום ידוע שכבר חצי שנה לפני פרוץ המתקפה אמ"ן הציג לראש הממשלה ברק לא רק את המתווה המדויק של מתקפת הטרור, אלא דייק אפילו בעיתוי (ואפשר לקרוא על כך בהרחבה בספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם אלוף מיל' עמוס גלעד "המתריע"). מה שגרם לגלי הטרור הרצחניים היה הכנסת ערפאת וצבאו ליהודה, שומרון ועזה. מה שהוביל למתקפה של שנת 2000, שגבתה יותר מאלף נרצחים ישראלים ומוגרה רק במבצע "חומת מגן", היה פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, ברק התערטל מכל הקווים האדומים של ישראל והפך כל "לאו" של רבין ל"הן". אולם בתמורה הוא דרש הסכם שלום והכרזה על סיום הסכסוך. משמעות הדבר הייתה ויתור פלשתינאי על דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים; פסגת האסטרטגיה האש"פית. ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה של ברק ואת מתווה קלינטון המבוסס עליה והוציא לפועל את המתקפה שכבר הייתה ערוכה ומוכנה (והעניק לה את שם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא"). כחלק ממסע הטרור, הפיצה התעמולה האש"פית את השקר שהיא תגובה לביקור שרון בהר הבית. ויוסי ביילין, אדריכל המחדל, מדקלם את השקר הזה. אגב, נניח שזה היה נכון – אפשר לקבל את הטיעון האנטישמי שרגל יהודית טימאה את הר הבית וזו סיבה המצדיקה רצח של יותר מאלף ישראלים ושליחת עשרות מחבלים לפיגועי התאבדות רצחניים באוטובוסים, מסעדות, קניונים, מלון ודיסקוטק?

אילו יוסי ביילין היה אדם הגון, הוא היה מתנצל בפני הציבור הישראלי על האסון שהמיט עליו, או לכל הפחות מסתגר בביתו מבושה. אך ללא בושה הוא מגדיר את עצמו ואת מפלגתו כמי שראו את הנולד. ראיתם את הנולד?!

בראיית הנולד המוזרה הזאת, אפשר להיווכח בנקל באמצעות הציטוט הזה מראיון של יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26 בספטמבר 1993, פחות משבועיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* צמא לבמות – ב-2016 נערך כנס הקמתו מחדש של "הזרם המרכזי" במפלגת העבודה, הזרם הניצי, שהיה דומיננטי במפלגה עד הסכם אוסלו. עם הדוברים המרכזיים בכנס נמנה נחמן שי. שי, לצד חברים נוספים במפלגתו, היה בין החותמים על הצעת חוק הלאום, שהייתה מרחיקת לכת יותר מהנוסח הסופי, המרוכך. ב-2018, בראיון ל"מקור ראשון", הוא אמר שאינו שמאל ואינו שמאלן והגדיר את השמאלנות – "כתם". המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה קראה להשעות אותו מכל תפקידיו במפלגה, בשל דברים אלה.

בשבוע שעבר הוא השתתף בכנס של הגוף האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה", תחת הכותרת הנבזית "בין קייב לרמאללה", והיה הדובר המרכזי בכנס.

דומה שנחמן שי צמא לבמות. ובאשר לתוכן הבמה – הוא כבר יתאים את עצמו.

אגב, לאור עמדותיו, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו בפריימריז. חשבתי שאני מכיר את עמדותיו. כנראה שהוא עצמו אינו מכיר אותן.

* יש יומן חדשות – אני נהנה להאזין ליומן הערב בגל"צ. אחרי ארבע שנים, שוב יש יומן חדשות בגל"צ. ארבע שנים הופקעה שעת היומן לטובת שעת תעמולה זולה, מתלהמת, בריונית ואלימה. ואני שמח לשמוע שוב את ירון וילנסקי כאיש חדשות, ולא כילד כאפות נזוף וכנוע של ברדוגו.

* ראוי לפרס – לפני כעשר שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בקיבוץ שער הגולן, בעקבות מכתב השחקנים שבו הודיעו שלא יופיעו בהתנחלויות.

הוויכוח היה סוער, קשה ונוקב, ובמידה רבה היה זה שיח של חרשים. אני ניסיתי למשוך את הדיון למשמעות של החרם ועל כך שאין דבר זר יותר לתרבות ולאנשי תרבות מחרם כזה. הוא ניסה למשוך את הדיון לאקיבוש / נישול וכו'. לא רציתי להיגרר לדיון הפוליטי, כי העמדה שלי היא שגם לשיטתם; גם אם נניח, לצורך הדיון, הם צודקים בעמדותיהם – הצעד שלהם הוא בגידה בתרבות, בתיאטרון, באמנות; בגידה במהותם כאמנים.

השקפותיו הפוליטיות של קוטלר רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני סבור שפרס ישראל מגיע לו, כי אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה לתיאטרון הישראלי זה למעלה משישים שנה. ועל כך ניתן פרס ישראל.

דעותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות לפרס. החרמת ההתנחלויות בהחלט מעיבה על הפרס, ואף על פי כן, הוא ראוי לו. ובכלל, הגיעה השעה להפסיק עם הספורט הלאומי של סקנדל מדי שנה סביב הפרס, בשל התבטאות זו או אחרת של חתן זה או אחר. זה מריח מקארתיזם. הבה נכבד את ההחלטות המקצועיות של ועדות הפרס. ובלי הכותרות על "זעם ב…". די עם הזעם האוטומטי, תרגיעו. שחררו.

אבל כמובן שקריאה כזו תיפול על אוזניים ערלות. אושיית התרבות הדגולה מירי רגב תצווח כהרגלה ככרוכיה, תקבל את דקת השידור המיותרת שלה, היא אינה יכולה בלי זה. ואח"כ תתחיל תחרות הצווחות של חקייניה.

* חוסר מודעות – תגובתו של עודד קוטלר על פרס ישראל שהוענק לו, שהוא קיבל את הפרס למרות שהוא שמאלני, מבטאת לא רק חמוציות והתבכיינות, אלא גם חוסר מודעות עצמית ובעיקר חברתית.

* על המפה – לפגוש גיבור ילדות זה דבר מרגש. אז את ירון זהבי אמנם לא פגשתי, אבל טל ברודי הרצה באורטל במוצ"ש. ואני מודה שהתרגשתי עוד לפני שפתח את הפה.

טל ברודי לא השתחרר כהוא זה מהמבטא האמריקאי הכבד, וגם אחרי 57 שנים בישראל, העברית שלו די עילגת ורצוצה. ואף על פי כן, יש מעט אנשים שאני חש שאנו דוברים אותה שפה כמו טל ברודי – שפת הציונות והפטריוטיות, בלי לגמגם, בלי להצטדק ובלי להתנצל.

* כנס מחקרי גליל – ב-22-24.3 נערך כנס מחקרי גליל ה-24 של המכללה האקדמית תל-חי. אני השתתפתי ביום האחרון במושב בנושא: "התמודדות עם משבר ושינוי בערי הצפון – בין פריפריה לסְפָר". הרציתי על מחקר שערכתי, במסגרת קבוצת מחקר של מכון שמיר למחקר והמכללה האקדמית תל-חי, שעסקה במיתוג ערים ותחושת המקום של תושבי הערים, בנושא המרתק: מיתוג נצרת עלית כנוף הגליל. מבין המושבים שבהם נכחתי נהניתי במיוחד ממושב ארכיאולוגי בנושא: הגליל והגולן – מסע היסטורי ארכיאולוגי בין תקופות.

* נצחונו של הכישלון – אנשים אוהבים לספר על הצלחות וניצחונות. כישלונות, אנו מעדיפים להדחיק. זאת, חרף העובדה שלעתים ניתן ללמוד דווקא מהכישלונות לא פחות מאשר מן ההצלחות. על מבצע אנטבה יצאו סרטים, אינספור ספרים, אני אישית שמעתי לאורך השנים הרצאות רבות מאוד, ומלחמות הקרדיט על המבצע, הן בדרג המדיני והן בדרגים הצבאיים, לא שככו גם כמעט יובל לאחר האירוע. להצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל הכישלון יתום. מי הולך לדבר ולספר על הטבח במעלות והכישלון הנורא והרה האסון של מבצע החילוץ? אך מי יודע אם היינו מגיעים לאנטבה, בלי הפקת הלקחים ממעלות. והרי היה גרף שיפור מפיגוע מיקוח אחד למשנהו בשנתיים שבין שני האירועים, שהיו עתירי פיגועי מיקוח.

המפגש השני בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית הוקדש לפעולות של היחידות המובחרות בצה"ל. איש שייטת 13 אל"מ (מיל') דב בר הרצה על הפשיטה לאי גרין במלחמת ההתשה. הוא פיקד על הכוח של השייטת בפשיטה וקיבל את עיטור המופת על הקרב. הוא תיאר את הקרב ולא חסך מאתנו את הפחדים והלבטים שליוו אותו לפני הפעולה ובמהלכה. הוא אף אמר בסיום, שאינו בטוח שהמטרה של הפעולה הזו הצדיקה את מחיר הדמים הכבד. הוא סבור שחיל האוויר יכול היה להשיג אותה תוצאה לפחות ללא הפשיטה.

לאחר מכן הרצו אורי צפריר ואמנון פלד, לוחמים ומפקדים בסיירת מטכ"ל – אורי על הטבח במעלות ואמנון על מבצע אנטבה. הכותרת של הרצאותיהם הייתה משותפת – "ניצחונו של הכישלון. מאירוע מעלות ועד אנטבה". אורי צפריר דיבר על תחושותיו הקשות לנוכח הכישלון הצורב והאסון הכבד, שאותם הוא תיאר בלי לייפות דבר. הוא סיפר שהוא בן להורים שורדי שואה, כל אחד מהם – היחיד ממשפחתו, ואמר שהליכתו לסיירת מטכ"ל נבעה מהסיפור שלהם ומהתובנה שאסור שנהיה שוב חסרי אונים כמו בשואה. ומראות הטבח במעלות היו בעבורו, מהבחינה הזאת, מכה בפרצוף. במסגרת ההרצאה על מבצע אנטבה, הוקרן סרט אנימציה קצר באנגלית, על אמיר, לוחם בצוות שעליו פיקד אמנון, שהתמה המרכזית בו הייתה היותו בן לשורדי שואה והמשמעות של עובדה זו בתפקידו כלוחם במבצע אנטבה.

היה זה ערב מרתק ומרגש.

שלושת המרצים קיבלו כמתנה את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* הצלילים עולים והלב נרעד – מופע של שלום חנוך בצנובר. האולם מלא עד אפס מקום, מבני נוער ועד הסבים שלהם. לצדו של שלום שניים מזקני השבט, מאבות המזון של המוזיקה הישראלית – אלי מגן שניגן על קונטרבס, גיטרה בס ושר ומשה לוי (שעם השנים דומה יותר ויותר לשלום חנוך) על הקלידים ואקורדיון. לצדם שני נגנים צעירים שטרם פגשתי – המתופף עופרי נחמיה ורפאל כהן על הגיטרה החשמלית.

שלום פתח בשישה שירים חדשים, מתקליטו החדש. צריך הרבה ביטחון עצמי לפתיחה כזו, עם רצף של שירים בלתי מוכרים. "לשירים האלה הקהל מקשיב. לשירים המוכרים אתם כבר לא מקשיבים. אתם שרים". אח"כ הוא עודד את הקהל לשיר את שיריו המוכרים מכל הזמנים.

גדלתי על שלום חנוך, או אולי נכון יותר שגדלתי עם שלום חנוך. וכל שיר זרק אותי לתקופה אחרת בחיי, שבה הייתי בהופעה או קניתי את התקליט. החל ב"אדם בתוך עצמו" ב"צוותא", בשנות השבעים, ליל אהבה בצמח, "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח" בפארק הירקון בשנות השמונים, "יציאה" ביקב הגולן ועוד מופעים רבים; כנראה שהוא הזמר שצפיתי במספר ההופעות הרב ביותר שלו. ובשנים האחרונות – מופע בפארק ראשל"צ שחלקו השני היה מופע האיחוד של להקת "תמוז" והמופע המשותף עם מתי כספי באמפי-שוני. ושירי הסיום במופעים לזכר מאיר אריאל. הלכתי להופעה עם בתי הצעירה שבגילה הלכתי ל"אדם בתוך עצמו" ועם בני האמצעי שבגילו צפיתי ב"מחכים למשיח", וכל כך נהניתי לראות אותם מכירים ושרים את השירים שנולדו שלושים שנה ויותר לפניהם.   

המופע היה מצוין, הנאה גדולה. אושר של ממש. גם הקהל הגולני היה נהדר ושלום חנוך ממש התמוגג. ובתחושה שלי – גם אריק איינשטיין ומאיר אריאל היו שם.

          * ביד הלשון

עשהאל – אחד משני האזרחים שחתרו למגע, פעלו בגבורה, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הטבח בבאר שבע, ששמו טרם פורסם (היורה השני, בעל החולצה האדומה) הוא תושב היישוב הקהילתי התורני עשהאל שבמועצה האזורית הר חברון.

עשהאל הוא יישוב בחבל יתיר, הממוקם בדרום יהודה, בין הנגב להר חברון. היישוב נישא לרום של 680 מ' וצופה על יער יתיר, היער הגדול בישראל והגדול בעולם שניטע בידי אדם באזור חצי מדברי. היישוב עלה לקרקע לפני עשרים שנה, ב-2002. שני הגרעינים הראשונים שעלו לנקודה נטשו אותה בשנים הראשונות. הגרעין השלישי שמנה תחילה שתי משפחות עלה לקרקע ב-2012 והפך אותה ליישוב של קבע, המונה 84 משפחות ו-250 ילדים. היישוב קלט בתוכו משפחות רבות מעקורי גוש קטיף.

היישוב נקרא על שמו של עשהאל בן צרויה, מגיבוריו של המלך דוד, אחיהם של יואב, שר צבאו של דוד ואבישי. על פי דברי הימים, צרויה הייתה אחותו של דוד, כלומר עשהאל ואחיו היו אחייניו. עשהאל נרצח בידי אבנר בן נר, שר צבאו של שאול. כנקמה, יואב בן צרויה רצח את אבנר. "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב, יח).

* "חדשות בן עזר"

פרשת "תולדות" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת באורטל, 5.11.21

פרשת "תולדות" מספרת סיפור משפחתי סוער שכל טלנובלה, יצירתית ככל שתהיה, תחוויר לידו. מה לא היה כאן? אבא שאוהב ילד אחד ואמא שאוהבת ילד שני. בן בכור שמוכר את בכורתו לאחיו הצעיר תמורת נזיד עדשים. קנוניה של האמא והבן נגד האבא והאח כדי לגנוב את הברכה. אח הנמלט מבית אביו מפחד אחיו שמבקש להורגו.

דיברנו על כך הרבה בשנים קודמות. הפעם אני רוצה להתמקד בפסוק אחד בפרשה. בתחילת הפרשה מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא כתב החידה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים, מהפסוק שלנו: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך לזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל והטילה על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

נשיר יחד את השיר.

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"