* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.
מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.
הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.
הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.
הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.
מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.
החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.
בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.
* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.
יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.
* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.
יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.
ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.
יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.
* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.
* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"
אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?
* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.
* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.
ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".
שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.
* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.
נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.
נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.
נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.
נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית.
בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.
* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.
כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.
הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.
מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.
קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.
ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.
אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.
טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.
חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.
צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.
לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.
* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.
במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.
ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.
* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.
מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.
לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.
על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.
* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.
(פאוזה – כמה דקות של צחוק).
עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!
והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.
ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.
חוק הרדיקלים השלובים.
* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?
קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.
* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.
אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.
אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור. "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.
ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".
אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.
* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.
האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?
* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.
מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.
מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.
אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.
* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.
אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?
אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.
זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.
כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.
* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.
מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.
הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").
עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.
מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.
אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.
פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.
* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.
מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.
בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).
* ביד הלשון
יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.
מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.
לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 