צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.10.21

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ הייתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא הייתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא הייתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא הייתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב הייתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא הייתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסיה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות". לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל.

חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם.

אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות, של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכל. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעיה? שוק חופשי, הכל חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל.

מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי יאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש" הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה הייתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי.

כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות הייתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים". וזו טעות פרוידיאנית.   

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדואל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים". והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש – 500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות". ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד".

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שרתתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי.

המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עליה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונות משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל", לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שרת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, הייתה החוליה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף.

במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עליה רבתי של היהודים אל הארץ.

לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים.

אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש?

ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים?  

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם.

בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף". בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת.

חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסיה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי". זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא  נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי". לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסיה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקרבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה". מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי… החברה החרדית היא חממת גידול היהודים".

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פרסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו. בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה… נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפרסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד. למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען". גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה. עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פרסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ. הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסיה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה.  

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים הייתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה.

שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי.

אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה.

גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה הייתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא הייתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות.

גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצדו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות.

יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות.

כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד אתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי.

לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה.

עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל… קיים חשש, אני חייב להגיד אמתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה". צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו.

חרושצ'וב אישר את התכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות. "לא מצאנו חמש מזוודות".

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח.

אבל אני מייחל בכל לבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה". יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה". המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות.  

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה".

במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא".

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון". הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

          * ביד הלשון

מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע.

בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.8.21

* האופציה היחידה – במספר התבטאויות, ערב צאתו לוושינגטון, תיאר בנט את הירושה הקשה שקיבל בנושא האיראני – תאוצה אדירה של איראן לעבר הגרעין, שמקרבת אותה מאוד לפצצה. הוא האשים את נתניהו באחריות לכישלון הזה.

על העובדות אי אפשר להתווכח – אין ספק שהתאוצה האיראנית לעבר הפצצה הגרעינית קרבה אותה מאוד להשגת היעד. אין ספק שזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל השאלה היא על מה בדיוק הביקורת של בנט על נתניהו? זו שאלה חשובה מאוד, כי התשובה עליה תעיד על כוונותיו של בנט לעתיד.

האם הביקורת היא על כך שנתניהו העלה את סוגיית איראן באופן רועש מדי, התעמת בחריפות רבה מדי עם האמריקאים, נאם בפני בתי הנבחרים כנגד רצונו של אובמה ובכך ניטרל את יכולת ההשפעה הישראלית על הסכם הגרעין, ועל כך שהוא דחף את טראמפ ליציאת ארה"ב מתכנית הגרעין? או שהביקורת היא על כך שישראל, תחת שלטונו של נתניהו, לא פעלה בדרך צבאית להשמדת הכורים האיראניים?

אם טענתו של בנט היא הראשונה – הוא טועה בגדול. חובתה של ישראל הייתה להתריע נגד הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני. לא היה שום ערך לעסקה של השפעה על ההסכם תמורת שתיקה. אסור היה לשתוק, ושום השפעה על סעיף זה או אחר בהסכם לא הייתה משנה את מהותו. איני יודע אם החלטתו של טראמפ לצאת מתכנית הגרעין הייתה בשל לחציו של נתניהו, אך היא הייתה נכונה. משמעות ההסכם הייתה מתן חסינות לתכנית הגרעין האיראנית להתקדם ללא הפרעה עד סף הפצצה. מדיניותו של טראמפ לא הייתה רק יציאה מהתכנית, אלא בחירה בנתיב הכלכלי – הפעלת סנקציות כלכליות קשות על איראן, שיגרמו לה להתקפל. בדיעבד, אנו רואים שזה לא עזר. יתכן שעוד קדנציה של טראמפ והמשך הלחץ הכלכלי היו מכניעים את איראן, אך בעיניי זו אשליה. להנהגה האיראנית לא אכפת להרעיב את העם האיראני, כדי להשיג את המטרה הקדושה – נשק גרעיני. או ליתר דיוק, את המטרות שכדי להשיגן מנסה איראן להצטייד בנשק גרעיני. ולכן, גם המשך הלחץ הכלכלי לא היה שובר את איראן והיא הייתה ממשיכה להאיץ בכל המרץ את התכנית.

אם הביקורת של בנט היא על שנתניהו לא החליט על פעולה צבאית – הוא צודק. אכן, המחדל הביטחוני הגדול של נתניהו הוא שישראל לא השמידה את הגרעין האיראני בפעולה צבאית. וכך, האחריות לביטחונה של ישראל עברה לידיו של בנט, שעה שאיראן היא על סף הפצצה. בניגוד לסוגיה הפלשתינאית – סוגיית הגרעין האיראני אינה יכולה להיות מושעית לאורך הקדנציה הזאת, כי אז אנו עלולים לאחר את המועד.

איני יודע מה אמר בנט לביידן בארבע עיניים, וכנראה שלא נדע זאת עוד שנים רבות. אני מצפה ממנו להבהיר לנשיא האמריקאי, שישראל נחושה למנוע את התגרענות איראן, והיא תעשה זאת בדרך האפשרית היחידה – האופציה הצבאית.

על בנט להכשיר לכך את הלבבות גם בישראל. פעולה נגד איראן עלולה לגבות מאתנו מחיר כבד. היא עלולה להמטיר עלינו מאות אלפי רקטות מלבנון, עזה ואיראן. אולם שום מחיר אינו גבוה יותר מהמחיר של איראן גרעינית. ואם אנו נרתעים מפעולה נגד איראן מפחד הרקטות הללו, קל וחומר שנרתע מפעולה נגד הרקטות תחת איום גרעיני איראני. מבחנו של מנהיג היא היכולת לקבל החלטה כזאת. זו החלטה בסדר גודל צ'רצ'יליאני ובן-גוריוני. זה מבחנו המנהיגותי הגדול ביותר של נפתלי בנט.

* הישג מדיני חשוב – מפגש הפסגה של ביידן ובנט מעיד על המשך הידידות העמוקה בין העמים, על כימיה בין שני המנהיגים ועל המשך התמיכה האמריקאית בישראל. תוצאות הביקור הן הישג מדיני חשוב לבנט ולישראל. עיקר ההישג הוא הצהרותיו של ביידן בנוגע לאיראן. בביקורו של הנשיא ריבלין בארה"ב התחייב ביידן שבמשמרת שלו איראן לא תהיה גרעינית. זו הייתה אמירה בעייתית, כי משמעותה הייתה שאם ייחתם הסכם שבו בארבע השנים הקרובות איראן לא תוכן להצטייד בנשק גרעיני – הוא עמד במילתו. הפעם הוא אמר דברים מפורשים – לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני. ומה שחשוב יותר הוא האמירה שעל השולחן יש אופציות נוספות זולת הדיפלומטית, ומשמעות הדבר היא אור ירוק לפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, בין אם זו פעולה אמריקאית או ישראלית.

מה שלא נאמר עדין, הוא שאין די בכך שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, אלא שיש להרוס את תכנית הגרעין כולה, כלומר גם את מה שנעשה עד עתה. לא נאמר שיש להפסיק את ייצוא הטרור מאיראן. ולא נאמרה בפירוש המילה פעולה צבאית. אני מקווה מאוד, שבשיחה בארבע עיניים נאמרו דברים חד-משמעיים יותר.

במהלך ביקורו בארה"ב  התראיין בנט ל"ניו-יורק טיימס" והביע בבירור את התנגדותו למדינה פלשתינאית ואת תמיכתו בהמשך הבניה ביהודה ושומרון. אלו לא עמדותיה של ארה"ב ולא עמדותיו של ביידן, ואף על פי כן ההצהרה הזו לא העיבה על הצלחת הביקור. ביידן הסתפק באמירה רפה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, במה שנראה כמו יציאת ידי חובת השלכת עצם לפלג הפרוגרסיבי במפלגתו.  

* לראשונה מאז שמיר – בפעם האחרונה שבה ראש ממשלת ישראל ביקר בוושינגטון והכריז נחרצות על התנגדותו למדינה פלשתינאית – קראו לו יצחק שמיר. והשמים לא נפלו. לא אז ולא עכשיו. ומרצ בלעו גם את הצפרדע הזאת.

* שמחת החמוצים – כאשר פגישת ביידן ובנט נדחתה, עקב מתקפת הטרור העקובה מדם באפגניסטן, פרצה ברשתות החברתיות צהלת אושר, שמחה וגיל של הביביסטים החמוצים: "ביידן לא סופר את בנט… השפיל את בנט…" וכו'. אילו היה שמץ של אמת בכך, פטריוט ישראלי לא היה חוגג כל כך. הרי כאשר נתניהו המתין במשך שבועות לטלפון הגואל מביידן, אחרי שהספיק לצלצל כמעט לכל מנהיגי העולם, זה היה עלבון לכל פטריוט ישראלי. כך גם כאשר אובמה הפיץ תמונה שלו עם הרגליים על השולחן בשיחת טלפון עם נתניהו. אבל הכת הביביסטית אימצה את הסיסמה הבולשביקית לפיה ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב, כלומר ככל שיהיה רע יותר למדינה, כך יהיה טוב יותר לנתניהו. הרי במשך שנות דור מוחותיהם נשטפו באמונה שהמדינה זה ביבי, ולכן מי צריך את המדינה הזאת אם נתניהו אינו ראש ממשלתה?

אולם למגינת לבם, שמחתם הייתה לשווא. אך טבעי היה שבמהלך מתקפת טרור כזו, מעייניו של נשיא ארה"ב יהיו מופנים בעיקר לטיפול בה. אך למחרת קיבל ביידן את בנט בכבוד מלכים, יצא מגדרו כדי להפגין את הידידות עמו ועם ישראל והצהיר הצהרה חשובה מאוד בנושא איראן. לשווא הם שמחו. בינתיים הם יוכלו להתנחם בכל נפטר חדש מהקורונה.

* תומך במחבל – גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי, פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה במחבל שירה בראשו של לוחם מג"ב ובניסיון הרצח שביצע. לשיטתו, מדובר כאן ברודנים שמביאים חיילים לירות במפגינים תמימים ואיזו חוצפה – אפילו דרך חרך בחומה. הירי ב"מפגינים" הוא פשע, ואילו הירי של המפגינים מוצדק לחלוטין כי זו פעולה של הגנה עצמית. את תושבי עזה הוא מכנה, כהרגלו, תושבי "גטו עזה". אם הם גטו, ברור מי אנחנו בליהוק הבזוי של מכחיש השואה הזה.

דבר אחד התועמלן אינו מזכיר. לפני 15 שנה הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה, במחיר עקירה אכזרית של היישובים הישראלים, גירושם של אלפי יהודים מבתיהם – עד היהודי האחרון, החי או המת, ונישולם מאדמתם. היה זה פיילוט לבחינת הרעיון של נסיגה לקווי 4.6.67 וברור איך ייראה גוש דן אם נחזור עליו גם ביהודה ושומרון. ואז לוי יגדיר את אזרחי המדינה הפלשתינאית תושבי "גטו הגדה" כדי להצדיק את המשך הטרור שלהם נגד ישראל.

הפגנות הן אקט של אזרחים נגד השלטון. השלטון בעזה הוא של חמאס. כאן השלטון שולח את האספסוף ל"הפגנות" ליד גבולם עם ישראל. הכותרת של ה"הפגנות" היא צעדות "שיבה". זו תהיה הכותרת של ה"הפגנות" שממשלת המדינה הפלשתינאית תשגר אם ניסוג מיו"ש. כי מדינה פלשתינאית אינה פתרון למי שחלומם הוא "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מדינה פלשתינאית היא מבחינתם שלב בתכנית השלבים של ערפאת, שנועדה להשמיד את מדינת ישראל.

* כת מסוכנת – במהלך ההצגה "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון ראשל"צ ירד אבי קושניר אל האולם, ופנה לאחת הצופות בבקשה לעטות מסכה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולהציג את ההצגה. הצופה סירבה והוצאה מן האולם.

מכחיש הקורונה אבישי מתיה התגולל על קושניר. להלן לקט מקצת מן המקצת של התגובות בדף הפייסבוק שלו: "התפשסטות חריפה ברמות של מגיפה… ה"המגיפה" [המירכאות במקור א.ה.] הזו חושפת את כל הצבועים, את כל הפשיסטים בארון, את כל הדגים המתים שנסחפים עם הזרם הכללי. פרוז'קטורים ענקיים של אור חושפים את כל החושך שהסתתר בין החריצים במשך עשרות שנים… מדינה רעה… הפכנו להיות רעים… מופע אימה… אני בטח ובטח הייתי יוצאת מהמקום איתה ביחד. אותו עניין לסלקציה שהולכת להיות בין תלמידים מחוסנים ולא מחוסנים… הדבר היחיד שמתפשט בקצב מסחרר זה הפשיזם. יותר ויותר אנשים מתגלים כזאבים בעור של כבש… תיאטרון בלהות… יש סרטון של מדען שאומר שבעזרת זריקה יבטלו את הרגש… חבל שהשאר נשארו באולם. טיפשים… כשהחרא צף, מגלים פרצופים אמתיים… המוזרקים איבדו את האנושיות… ניראה שיש מצב שבחומר של פייזר יש משהו שמגביר צייתנות וחוסר מחשבה… לאן הגיעה האנושות לתת תרבות…" וכו' וכו' וכו', כולל קריאה לחרם על כל המופעים של קושניר ושל כל אחד ממשתתפי ההצגה.

פשיסטים פשיסטים פשיסטים סלקציה. הפעם משום מה נעדרו מן התגובות הנאציזם, מנגלה ו"הטלאי הירוק". למה חשוב לי להציג זאת? כדי להראות שהעניין הוא לא רק החיסונים. הכת הזו מתנגדת לכל צעד של מאבק בקורונה.  

אני מכיר אישית מספר אנשים שאינם מתחסנים או שנמנעו מהתחסנות תקופה ארוכה, ודווקא לכן הם הקפידו הקפדת יתר על בדיקות, עטיית מסכה וריחוק חברתי. אני מכיר אחד מהם, שכאשר כבר הוסרה חובת המסכות, הוא המשיך לעטות מסכה במקומות סגורים או במפגשים עם אנשים, כיוון שהוא לא התחסן. אני חושב שמי שאינו מתחסן שוגה. אבל אם הוא אדם אחראי, עליו לגזור על עצמו חומרות רבות מעבר לנדרש.

הבעיה היא שרוב המתנגדים העקרוניים לחיסון, הם גם נגד מסכות, נגד ריחוק חברתי ובכלל משוכנעים שאין קורונה, שזו מזימה של שליטים לרדות בעמי העולם וכו'. והם מסיתים, והם אלימים, והם מנסים להשפיע על אנשים לא להתחסן ולשכנע אותם שהחיסון הוא ניסוי נאצי בבני אדם וכל סיפורי האימה של הכת. הנזק של הכת הזאת נורא ואיום.

* סיבת המוות – תקשורת המיינסטרים לא תספר לכם את זה, אבל ההרוגים בקאבול היו מחוסנים.

* החיץ הנדרש – בראיון ל"7 ימים" מיטיב להמחיש היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, שהיה ידיד קרוב של נתניהו ופרקליטו ומונה על ידו לתפקידו, מדוע אין זה ראוי שנאשם בפלילים יכהן כראש הממשלה. משנשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה 'חולשת אנוש', אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק. "מאוד לא אהבתי את זה. ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא מחמיא 'נאשם'… יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלו צודקות בעיניו ככל שתהיינה".

החיץ הנדרש הוא חוק על פיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. וינשטיין מתייחס בראיון גם לאולמרט ומבחין בין התנהגותו של אולמרט שהתפטר מתפקידו כשעוד היה רק בחזקת חשוד, לבין זו של נתניהו. וינשטיין היה גם פרקליטו של אולמרט. הוא סיפר שעל החלטתו של אולמרט להתפטר הוא שמע ברדיו. וינשטיין התקשר אליו ואמר שלו שהוא עשה טעות. תשובתו של אולמרט הייתה: "בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי".

למיטב הכרתי, וינשטיין עושה הנחה גדולה לאולמרט. גם אולמרט, בדיוק כמו נתניהו, השתמש בכוחו כראש הממשלה בניסיון להסית את הציבור נגד מערכת המשפט. גם הוא, כמו נתניהו, התבכיין על "רדיפה", חזר עד לזרא על המסר הבכייני ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" וגם הוא, כמו נתניהו, הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". הוא טען שהימין הקיצוני עומד מאחורי ההאשמות נגדו, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא על ישראל, כביכול. אז למה הוא התפטר? כי לא הייתה לו ברירה, אחרי ששרי ממשלתו ובכירי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה. כלומר, ההבדל אינו בין אולמרט לנתניהו אלא בין סביבתו של אולמרט שגילתה אחריות לאומית לסביבתו של נתניהו שהתקרנפה.

* האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות – וינשטיין מתנגד להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אחד הנימוקים המרכזיים שלו, הוא בדיוק הנימוק המצדיק את ההפרדה בין התפקידים. וינשטיין לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם. מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים – שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת – היו למכביר. ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד-ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הנדרשים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר". וינשטיין צודק בדבריו, אך מסקנתי הפוכה משלו. בעיניי, האינטרס הציבורי של מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית מחייב הפרדה בין התפקידים, ולא עוד שהאיש שעובד עם ראש הממשלה והשרים באופן שוטף, יצטרך להחליט אם להגיש נגדם כתב אישום. הקשר ההדוק והעבודה המשותפת שלו אתם, מקשה עליו להיות נחרץ במלחמה בשחיתות.

וינשטיין מספר בראיון על היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתניהו, שהיה מרשו בעבר, ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. "אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה – 28 בדצמבר 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה". הסיפור הזה ממחיש את ניגוד העניינים המובנה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* אל אנושיות – בחירתה של מרב מיכאלי להביא ילד לעולם, עוררה עליה חמת זעם בקרב הפמיניסטיות הרדיקליות שדוגלות ב"אל-הוריות", שראו בה מופת והנה היא "בגדה" בהן.

אידיאולוגיית האל-הוריות מעוררת בי סלידה. היא מעוררת בי סלידה גם כפמיניסט. כן, אני פמיניסט, וכפמיניסט אני חושב שאישה שאינה אמא אינה מגשימה מרכיב מרכזי במהותה כאישה.

אך למה לי לדבר על נשים? כגבר, אדבר על גברים. בעיניי, גבר שאינו אבא אינו מגשים מרכיב מרכזי במהותו כגבר. ובעצם, יותר משאני מגשים כאבא את מהותי כגבר, אני מגשים כאבא את מהותי כאדם. וכך גם אישה – בהיותה אמא היא מגשימה את אנושיותה.

בעיניי, אל-הורות כאידיאולוגיה, היא אל-אנושיות.

בעיניי זו "אידיאולוגיה" אגואיסטית ומפונקת.

הצו הקטגורי של קאנט: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". אם "אידאולוגיית" האל-הורות תהיה לחוק כללי, יהיה זה קץ האנושות.

* מיכאליזם – במקום להיאבק נגד העברית – היאבקו בעד שוויון מגדרי.

* מהי דרמה? – כותרת: "דרמה בעליון. רומן זדורוב שוחרר למעצר בית". ואילו הוחלט שלא לשחררו, מה הייתה הכותרת? "דרמה בעליון. רומן זדורוב לא ישתחרר".

* פסטיבל זדורוב – כשצפיתי בפסטיבל התקשורתי סביב המעבר למעצר בית של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בכל הערכאות וכעת הוא ממתין למשפט חוזר, עם השידורים החיים מהמוקד בכלא שטה והמוקד בקצרין, נזכרתי בסטיקר הישן "היכונו לביאת המשיח". אפילו ללינוי אשרם לא הייתה כזו קבלת פנים. התחרפָנּוּ.

* הטובים לתקשורת – ארבעת העיתונאים שאני מעריך ביותר בתקשורת האלקטרונית הם עמית סגל, יאיר שרקי, קלמן ליבסקינד ומיכאל שמש. במקרה או שלא במקרה, אני מניח שלא במקרה, ארבעתם דתיים (שלושת הראשונים דתיים-לאומיים והרביעי חרדי). לכך בדיוק כיוון אורי אורבך במאמרו המיתולוגי ב"נקודה", 1987, "הטובים לתקשורת". ברור שכאשר הוא דיבר על "הטובים" הוא לא התכוון לעשבים שוטים מן הסוג של התועמלן שמעון ריקלין, אלא לעיתונאים מצוינים כמו אלה שציינתי.

טוב, ברור שאהוד יערי הוא בצמרת של הצמרת של העיתונאים המוערכים עליי, אבל זה קצת מקלקל לי את המסר.  

* בהזיות עצמי – אריאל זילבר הופיע במתחם צנובר שבגולן. זילבר בן 78, פה ושם התבלבל במילים, אבל האנרגיות… איזה אנרגיות! ועם כל הדבדואדודו והברות הג'יבריש למיניהן. הוא שר את כל הקלסיקות שלו, כשהוא מלווה את עצמו בקלידים ודני דורצ'ין מלווה אותו במפוחית וחצוצרה. והוא שר גם מעט משיריו החדשים, הפחות מוכרים. פה ושם קצת הטפות דתיות, אבל במידה. "רוצי שמוליק", "שמש שמש", "החברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "אנחנו במסך עשן", "תן לי כח", "אגדה יפנית", "ואני ראיתי ברוש", "בטי בם", "אני שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים", "שרית הספרית" שהוא כתב ללהקת הנח"ל וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר בעצמו ועוד ועוד. איך הוא מסתדר עם כל שיריו מהתקופה החילונית? יש לו סיפור על ר' נחמן שאמר שכל השירים בלשון הקודש הם שירי קודש. והוא הסביר ששירי האהבה של גבר לאישה הם אלגוריה לאהבה של הקב"ה לעם ישראל. נו, אם זה מה שמאפשר לו להמשיך לשיר את שיריו המקסימים, אז למה לא? פה ושם הוא שינה את המילים. ב"אני שוכב לי על הגב" הוא החליף את "אני שוקע לאטי בהזיות על מין" ל"אני שוקע לאטי בהזיות עצמי". ב"חבר להגנת הטבע" הוא החליף את "משיכה מינית, משיכה פנימית" ל"משיכה פנימית, משיכה פנימית". וב"מיליארד סינים" במקום "בין הסדינים שלי החדשים מקיים עם האישה שלי יחסים" – "בין הסדינים שלי החדשים לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה". אבל למה? הרי זה עם האישה שלך!

והיה גם קטע הזוי. הוא שר עם כל הלב, אקפלה, את "להתראות במבול הבא", שירו האקולוגי, ופתאום הוא עצר באמצע השיר והתחיל לצעוק בגרון ניחר שכל מה שהוא כתב בשיר זה שטויות, שאין שום התחממות כדור הארץ, שזאת "דת חדשה" ומשקרים לנו וכו'.

אבל בסך הכל – זאת הייתה הופעה נפלאה, תחת שמי הגולן היפים. יופי של דרך לסיים את השנה היוצאת.

* אם לא ייצא לנו לדבר – ביי! ואם לא ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה טובה!

… ואם ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה רעה?

          * ביד הלשון

ראש צורים – את הפינה הקודמת הקדשנו לקיבוץ הדתי עין צורים, שהוקם מחדש בחבל לכיש אחרי שנפל בתש"ח, כאחד מיישובי גוש עציון.

לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, הוקם במקום בו ישב עין צורים המקורי, קיבוץ חדש, אף הוא של תנועת הקיבוץ הדתי – ראש צורים, המנציח בשמו את עין צורים המקורית. השם לקוח מנבואת בלעם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשׁוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

ראש צורים עלה לקרקע בטו באב תשכ"ט, יולי 1969.

תיקון טעות בפינה על עין צורים: כתבתי על פינוי הנשים והילדים מיישובי גוש עציון. כוונתי הייתה לאימהות והילדים. נשים שלא היו אימהות נשארו להגן על היישובים, לצד הגברים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.

הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.

על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.

וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.

הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.

אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.

האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם. 

(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.

יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

          * ביד הלשון

לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.21

* פוטש – במחלוקת בין נתניהו לגנץ בנושא מינוי שר המשפטים גנץ צודק לחלוטין. חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה למנות שר משפטים בניגוד לדעתו של ראש הממשלה החלופי. ובכלל, נתניהו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נמצא בניגוד עניינים מובהק וחובתו להתנזר מכל נגיעה בכל נושא הקשור למשרד המשפטים ובוודאי במינוי שר המשפטים. הוא רוצה למנות שר משפטים צייתן שיפטר את היועמ"ש וימנה אנשים "נוחים" לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי שיפעלו לביטול משפטו.

הצעדים של נתניהו הם לא פחות מפוטש. אפילו בסטנדרטים של נתניהו, אדם שבז לשלטון החוק ולמוסדות המדינה וסולד מממלכתיות, צעדו היום הוא חציית קו אדום.

בנקודה אחת אני חלוק על גנץ. אני סבור שהוא לא צריך להיות שר המשפטים. יש צורך בשר ביטחון מלא ובשר משפטים מלא. עליו למנות אדם אחר לתפקיד.

* יעד לאומי – מי שמנע תקציב למדינת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי קשה כדי לגנוב את הרוטציה – אין לו שום בעיה שלא יהיה בישראל שר משפטים. בכל מצב שבו יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, והסתירה הזו הולכת וגוברת מיום ליום, הוא מכפיף את האינטרס הלאומי לפרטי. אין בעיניו כל ערך לשום דבר לאומי, אלא ערך פונקציונלי של שירות תאוות השררה שלו.

החלפתו היא יעד לאומי פטריוטי ראשון במעלה.

* עזות מצח – אלו תועפות של עזות מצח ואלו תהומות של העדר בושה צריכים להיות לנתניהו כדי להציע לגנץ (!), לא פחות… רוטציה. הרי הם חתמו על הסכם רוטציה לשלוש שנים והסיבה היחידה לכך שנגררנו לסיבוב הרביעי היא הפרת ההסכם בידי נתניהו, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה. הרי אין למדינת ישראל תקציב, כיוון שנתניהו שתל בהסכם הקואליציוני את לאקונת התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

על פי "מקורות זרים" מציע נתניהו לגנץ רוטציה של שנה לגנץ, שנתיים לנתניהו ועוד שנה לגנץ. וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שיש ולו אחוז אחד של סיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה השניה? בסך הכל, כאשר הוא מבין שהקרקע נשמטת תחתיו ואין הוא יכול להקים ממשלה, הוא מנסה למצוא דרך לנסיגה טקטית מראשות הממשלה לשנה כדי לחזור בגדול לעוד שלוש שנים.

חזקה על גנץ שהוא מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני הליכה שבי אחרי השקרים והפיתויים של נתניהו. אם כי הוא עלול לעשות קולות של מו"מ עם נתניהו כדי לשדרג את מעמדו במו"מ על ממשלת השינוי כדי להבטיח שיישאר שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית (אגב, יש היגיון רב בציפיה שלו להישאר שר הביטחון).

* רדו מהחלופי – על פי הפרסומים על אודות המו"מ בין בנט ללפיד על הקמת ממשלת אחדות לאומית, הרוטציה בין השניים תכלול את תפקיד ראש הממשלה החלופי, כמו בממשלה הקודמת.

חבל. רצוי לרדת מהתואר חסר הערך והמשמעות הזה. לא חייבים לחקות את כל ההסדרים של הממשלה הקודמת. נקודת המוצא במו"מ על הקמת הממשלה הקודמת הייתה שנתניהו יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה, ולכן יש למסמר את ההסכם באופן שלא יאפשר את הפרתו. כזכור, גם זה לא עזר. פשוט, נתניהו לא יכול אחרת.

אבל הסכם שאינו עם נתניהו אינו זקוק להסדרים כאלה. בנט ולפיד הם אנשים נורמטיביים, הגונים באופן בסיסי, אף אחד מהם אינו מוליך שולל את רעהו, לאף אחד מהם אין כוונה להפר את ההסכם, שניהם אנשים ענייניים ויהיה להם עניין משותף בהצלחת הממשלה. את כל ההסדרים ההזויים כמו תפקיד ראש הממשלה החלופי, ראוי לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא כן באשר לפריטטיות. העיקרון הזה צריך להישמר כדי לאפשר לממשלה להיות באמת ממשלת אחדות לאומית בין נציגי השקפות עולם שונות, בלי מאיוריזציה של צד אחד, שינסה לכפות את השקפתו. אין להשיג זאת על ידי אינפלציה של שרים, כמו בממשלה הקודמת, אלא באמצעות קיומו של מנגנון כמו קבינט או מטבחון פריטטי, שבו תתקבלנה בהסכמה החלטות בנושאים שנויים במחלוקת.

* לא להיחפז – בנט מבקש לסיים את המו"מ על הקמת ממשלת האחדות בהקדם, כך שמיד עם תפוגת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה ניתן יהיה להציג אותה לנשיא.

אני מעריך שהסיבה לכך היא רצונו שלא לחשוף את עצמו ואת חבריו למסע הלחצים הכבד מצד נתניהו ושלוחיו, אלא לגדוע את המסע בעודו באיבו. יש בכך תבונה רבה. ואף על פי כן, אני חושב שהוא שוגה. לא צריך למהר. יש לתת לנתניהו להיכשל ואז להפעיל לחץ כבד על המפלגות החרדיות להצטרף לממשלת האחדות.

* ג'ורה – ביב השופכין, הידוע בכינויו יהיר נתניהו, הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. את מה שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו, הוא מעביר דרך הג'ורה של יהיר. הוא המנכ"ל של תעשיית השקרים וההסתה שאבא שלו הוא היו"ר שלה. גם בבית המשפט הוא משפריץ את מי השופכין, גם על השופטת.

ההתפרעות החוליגנית שלו, ביזוי בית המשפט, הצרחות על השופטת, השפרצת השופכין לכל עבר – כל אלה הם פרי באושים של מי שכל חייו חונך על כך שהכל מותר לו, כי המשפחה שלו היא מעל הכל, היא מעל החוק והמדינה קיימת למענה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – כאשר פלשתינאים מתפרעים בירושלים, מכים שוטרים, עורכים מעשי לינץ' ביהודים, מתנכלים ליהודים ומעלים בגאווה את התמונות בטיק-טוק ובתור הזדהות עמם חמאס תוקף ברקטות את אזרחי ישראל – על ממשלת ישראל לדון בתוכה ולהחליט מה התגובה הישראלית; הביטחונית, המדינית וכו', החל בשאלות טקטיות מקומיות כמו כן או לא מחסומים בשער שכם וכלה בשאלות אסטרטגיות כמו כיצד להגיב ומתי על ירי הרקטות ומה ההשלכות של כל סוג של תגובה או הימנעות מתגובה. נקודת המוצא לכל דיון וכל החלטה בנושא הוא ברור – כל מי ששותף לדיונים ולהחלטות הללו מצוי בצד הישראלי של המתרס.

איימן עודה, ראש הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרסם הודעת תמיכה בלתי מסויגת בפורעים הערבים. הייתה זו הזדהות ללא סייג עמם, עם מטרותיהם, עם מעשיהם; ציוץ לאומני, קנאי, לוחמני. לתשומת לבו של כל מי שמעלה על דעתו שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת יכולה להיות שותפה בקואליציה.

ודי, מספיק עם הסיסמה האינפנטילית של "פוסל ערבים" וכו'. די לברוח מהמציאות. בצבא מלמדים אותנו להבחין בין עמית לטורף. גם בפוליטיקה עלינו להבחין בכך. עופר כסיף וחבר מרעיו אינם עמיתים. הם טורפים. שומר הסף של כל קואליציה צריך לבחון כל פרטנר בראש ובראשונה בשאלה: הלנו אתה אם לצרינו? "לנו", הכוונה למדינת ישראל, לא למחנה פוליטי.

* ברית הקנאים – אין שום הצדקה להתפרעויות החוליגנים הפלשתינאים בירושלים – גם לא התפרעויות החוליגנים הכהניסטים, ולא רק כי "הם התחילו" (גל האלימות הזה החל במעשי אלימות כלפי יהודים שהופצו בגאווה בטיק-טוק), אלא כי באופן מוחלט, אין הצדקה למעשים הללו ויש לדכא אותם ביד ברזל.

אבל האלימות הערבית אינה מצדיקה בשום אופן את האש הזרה של הלהב"ה, האלימות של החוליגנים הכהניסטים האלה. להב"ה היא הקו-קלוקס-קלאן הישראלית. זאת מוטציה גזענית של היהדות ועל מדינת ישראל לדכא אותה ביד ברזל, באפס סובלנות. הדוצ'ה של הארגון, גופשטיין, הוא שותפו הפוליטי של בן גביר ובן גביר הוא הנציג הפוליטי של הלהב"ה.

הקנאים הערבים אינם זקוקים ללהב"ה כדי להצית את האש. גם הקנאים הכהניסטים אינם זקוקים להתפרעויות הערבים כדי להשתולל. אבל אלה ואלה תופסים טרמפ על כל הזדמנות כדי לעורר תבערה גדולה. הברית הטמאה של הקנאים מכאן ומכאן מסכנת את בירת ישראל ואת שלומה.

באין מנהיגות בישראל, אין משילות בירושלים והזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו.

* תועמלן הטרור – ערבים התנכלו ליהודים חרדים, סטרו על פניהם ותקפו אותם והפיצו את התמונות בגאווה בטיקטוק. מעשי הבריונות הללו היו האות ללילות שבהם ירושלים ולאחרונה גם אזורים אחרים ביו"ש בוערים בהתפרעויות אלימות קשות, ששיאן – לפחות שני מעשי לינץ' ביהודים. כהזדהות עם הפורעים, חמאס שיגר מרצועת עזה עשרות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

איך מגדיר זאת גדעון לוי ב"הארץ"? "האלימות הפלסטינית היא המוצדקת והמאופקת שבמעשי ההתנגדות האלימה לעוולות".

* שיחזרו לאמריקה – בכתבה חשובה מאוד של אוהד חמו בחדשות 12 הוא התערבב בין הפורעים בירושלים וניסה לברר מה הם רוצים. "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים… שהיהודים יחזרו לאמריקה" וכו'. חמו שאל האם עליו לחזור למרוקו ועיראק, ארצות המוצא של הוריו, והתשובה הייתה חדה, חלקה, אינה משתמעת לשני פנים: כן.

ובדיוק על כך נסוב הסכסוך.

* ריטואל בלפור – בשעה שירושלים בוערת, התפרעויות קשות של ערבים, התפרעויות של בריוני להב"ה – מפגיני בלפור היו חייבים להמשיך את הריטואל? ועוד להתעמת עם המשטרה שקורסת תחת עומס האירועים? ועוד בשבוע שבו נגוזה האפשרות שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה? מה הם רוצים, לכל הרוחות?

* למה אין בחירות – אחד הטיעונים של המנסים להציג את הרש"פ ואפילו את רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה תוך עקירה אכזרית של כל יישובינו בה, גירוש כל הישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם כ"קיבוש", הוא שהפלשתינאים אינם מצביעים בבחירות. הנה, זה ה"אפרטהייד" – ליהודים יש זכות בחירה ולפלשתינאים אין.

זה שקר, כמובן, וכמו כל שקר יש בו גרעין אמת. גרעין האמת הוא שכבר 15 שנים אין בחירות ברש"פ. השקר הוא שישראל אשמה בכך. האמת אחרת. בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 חמאס ניצח את פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן. אבו מאזן ידע שאם תהיינה בחירות לנשיאות, רבים הסיכויים שיפסיד. ולכן הוא מונע מאז קיום בחירות הן לרשות המחוקקת והן לנשיאות. השנה הדיקטטור החליט לערוך בחירות, אך כנראה שהוא עומד לחזור בו, כי על פי הסימנים הוא שוב יפסיד. ישראל כלל אינה צד בעניין.

* משת"פים – הפופולריות של לוסי אהריש בקרב הציבור הישראלי מאתגרת תועמלנים אנטי ישראליים כרוגל אלפר, שמפעל חייהם הוא השמצת מדינת ישראל והצגתה כמדינת אפרטהייד וכישות פשיסטית שאזרחיה היהודים הם גזענים. איך הוא פותר את הבעיה? "עם ערבים כאלה, משת"פים, הציונות תמיד הסתדרה היטב". כלומר ערבי שאינו אנטי ישראלי לאומני קנאי הוא בוגד. ורק ליהודים מותר לבגוד בעמם.

* בלתי מוסרי – זוג סרבני חיסונים הדביקו 38 ילדים בפרדס חנה.

סרבנות חיסונים – בלתי מוסרית!

          * ביד הלשון

חצה את הרוביקון – מאמרו של נחום ברנע במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" נפתח במילים "נפתלי בנט חצה את הרוביקון".

משמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. מקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

על פי החוק הרומאי, נהר הרוביקון בצפונה של איטליה היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, שיוליוס היה מושלהּ. חציית הנהר בידי כוחותיו של יוליוס קיסר, אחרי שהסנאט הרומי הדיח אותו מכל תפקידיו, הייתה מהלך הפתיחה של מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לכוחותיו של פומפיוס. יוליוס ניצח במלחמה והשתלט על רומא.

* "חדשות בן עזר"

טרלול צדקני

לפני עשר שנים מינתה אותי שרת התרבות והספורט לימור לבנת למועצה הלאומית לספריות הציבוריות. המעמד המשפטי של המועצה הוא כשל דירקטוריון של חברה ממשלתית. אחרי שהשבתי בחיוב על ההצעה, נשלחה אליי חוברת. חוברת? ספר! מסמך ניגוד עניינים עב כרס. עשרות עמודים שנכנסו לקרביים כדי לוודא שאין לי שום ניגוד עניינים.

מדובר בתפקיד התנדבותי. תפקיד שאי אפשר להפיק ממנו שום תועלת אישית; בסך הכל הזדמנות לתרום לחברה ולתרבות הישראלית בנושא הספריות. ופתאום – לעמוד מול שאלון חטטני; חקירת שתי וערב לוודא שאין … ניגוד עניינים.

לב התחקיר היה הניסיון לוודא שאיני שייך לגוף הבוחר במפלגתו של השר. השרה לבנת הייתה בליכוד. הגוף הבוחר בליכוד הוא כלל המתפקדים למפלגה. מדובר ב-120,000 איש. משמעות הדבר היא שכל אחד מחברי הליכוד מנוע מלהיות חבר באיזושהי מועצה ציבורית / דירקטוריון וכו' של ארגון הקשור למשרד שבראשו עומד שר מן הליכוד.

ברור מה עומד מאחורי אותו תחקיר – מינויים פוליטיים מושחתים של קבלני קולות וחברי מרכז לעמדות כוח ממשלתיות ללא כל קשר לקישוריהם. מינויים מן הסוג שעליהם הורשע צחי הנגבי. הבעיה היא שבמקום להיאבק נגד מינויים כאלה, הרחיקו לכת לקיצוניות שניה, שפוגעת ביכולת התפקוד של המדינה ומדירה מאות אלפי אזרחים מהיכולת לתרום למדינה בגופים הללו. מדובר במשפוט ובירוקרטיזציה שבסופו של דבר אינם אלא כסת"ח. המושחתים ימצאו דרך לעקוף את ההנחיות הללו, אבל הן כובלות את ידי הנורמטיביים. ורוב האנשים, כן, אפילו רוב הפוליטיקאים, הם נורמטיביים.

כדי לא להשאיר את הקוראים במתח אציין שעברתי את הסף וכיהנתי קדנציה במועצה. לא לפני שחתמתי על מסמך ניגוד עניינים, שלא אגע בשום נושא הקשור לספריית הגולן לפחות עשר שנים לאחר תום תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן (שהספריה האזורית שייכת לו).

****

המשפוט הטהרני הזה לא פסח גם עלינו, המועצות האזוריות. לפני שנים אחדות נקבע שחברים בוועדי היישובים אינם יכולים להיות חברי מליאת המועצה האזורית, מחשש לניגוד עניינים.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הוא העיקרון שחברי מליאת המועצה מחויבים לטובת המועצה ותושביה ולא ליישוב שהם מייצגים. כך זה היה תמיד, גם לפני החוק הזה. ובכל זאת, הרי חברי המליאה הם נציגי היישובים, שנבחרו בידי חברי היישוב. כך קובע החוק. כלומר,  המחוקק הבין שמי שייצגו בצורה המיטבית את האינטרס האזורי של המועצה, הם האנשים שקיבלו את אמון חברי יישוביהם לייצג אותם במליאה. מדוע שלא יהיו אלה חברי הוועדים הנבחרים ביישובים? מדוע יש ניגוד אינטרסים בין חברות בוועד היישוב לחברות במליאה ואין ניגוד עניינים בין עצם החברות ביישוב ובחירה בידי תושבי הישוב לבין החברות במליאה? האם מי שאינו חבר בוועד היישוב פחות אכפתי כלפי בוחריו ביישוב מאשר חבר הוועד? ואולי התושבים ביישוב יבחרו כנציגם למועצה דווקא את מי שילחם על האינטרס של היישוב, גם בניגוד לאינטרס האזורי? מי שקבעו את התקנה הזאת, בסך הכל כסת"חו. הנה, הם עשו משהו כדי למנוע ניגוד עניינים…

בעבר זה היה שונה. חברי המליאה היו המזכירים או מרכזי המשק של היישובים במועצה. אני ייצגתי את אורטל במליאה בשנים 1987-1999. נבחרתי למליאה כשנבחרתי למזכיר הקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז, במקום המזכיר שקדם לי. נשארתי נציג אורטל במליאה לבקשת שני המזכירים שבאו אחריי, וחברותי במליאה נמשכה בקדנציה השניה שלי כמזכיר. החליף אותי במליאה המזכיר הבא אחריי. בחמש השנים האחרונות אני שוב חבר במליאה, הפעם בזכות העובדה שאיני חבר במזכירות אורטל. מניסיוני אני יכול לקבוע חד-משמעית, שהמחויבות של חברי המליאה לטובת הגולן בתקופה שכיהנו בה מזכירי היישובים לא נפלה כהוא זה מכפי שהיא היום. ולכן, מן הראוי היה שהמליאה תהיה מורכבת מן ההנהגות של היישובים. כלומר, טוב היה אילו מזכירת אורטל הייתה הנציגה במליאה, ולא אני. בסופו של דבר, נציגי היישובים במליאה הם חלק מהנהגת היישוב, רובם ממלאים תפקידים מרכזיים ביישוב, חלקם מזכירים או יושבי ראש ועדים לשעבר. האם המחויבות שלהם ליישוב שהם מייצגים קטן יותר מאשר של חברי הוועד או המזכירות הנוכחית? כמובן שלא. ולכן, אין שום היגיון בשיגעון, זולת כסת"ח. ואם המטרה היא למנוע ניגוד עניינים מושחת – אל דאגה, מושחתים יידעו לעקוף כל כסת"ח.

את הטרלול הצדקני, הכסת"חי של ניגוד העניינים, אני יכול להציג בעוד שתי עובדות שאני קשור אליהן; המעידות על ההחמרות המיותרות בשנים האחרונות.

שרון פז אגאי, מנהל המרכז הקהילתי, היה חבר מזכירות אורטל כשנבחר לתפקיד. עם כניסתו לתפקיד הוא נדרש לעזוב את המזכירות, כדי למנוע ניגוד עניינים. איזה ניגוד עניינים יכול להיות בין ניהול המרכז הקהילתי לחברות במזכירות היישוב? החשש שמנהל המרכז יעדיף את האינטרס של היישוב שלו על פני האינטרס האזורי. וכאשר הוא פרש מהמזכירות, היישוב שלו פחות חשוב לו? הוא לא עלול לנהוג כך? כאשר החברה למתנ"סים והמועצה בוחרים תושב לניהול המרכז, יש לסמוך על מחויבותו לתפקידו, בלי הכסתוח הזה. שרון נאלץ לעזוב את המזכירות, אבל המשיך לשאת תפקיד מרכזי ביישוב – מרכז ועדת צעירים. האם היה איזה ניגוד עניינים כתוצאה מכך? כמובן שלא. גם אני ניהלתי את מתנ"ס הגולן, במשך כמעט עשור. ובמקביל, ,הייתי חבר מזכירות אורטל ורכז הקליטה של קיבוץ. מה השתנה מאז? כלום, זולת כסת"ח.

דוגמה נוספת קשורה לתפקידי כיו"ר עמותת מדרשת השילוב. היה עליי לחתום על הסדר ניגוד עניינים כחבר מליאה, כיוון שהמועצה תומכת במדרשת השילוב. וזה הגיוני. נאסר עליי להיות שותף להצבעה במליאה הנוגעת לתקציבים למדרשת השילוב. מקובל לחלוטין. נאסר עליי להיות נוכח במליאה שעה שנדון בו נושא שקשור למדרשת השילוב. זאת כבר הגזמה. אבל נאסר עליי להחליף מילה עם ראש המועצה או בעלי תפקידים במועצה בכל מה שקשור למדרשת השילוב. זה כבר טרלול צדקני.

בעבר הלא רחוק זה לא נדרש. מייסד המדרשה וראש המדרשה, חברי הטוב הרב אביה רוזן, לא היה רק חבר מליאה אלא גם חבר הנהלה. בניגוד אליי, שמכהן כיו"ר בהתנדבות, הוא ראש המכינה בפועל, בשכר. ברור שהוא לא השתתף בהצבעות על תקציבים למדרשת השילוב. אבל אף אחד לא העלה על דעתו שיש סתירה בין חברותו במליאה ובהנהלה של המועצה לפעולתו למען המדרשה מול ראשי המועצה. אבל תקנות הכסת"ח הולכות ומחריפות ומחמירות. במקום להתעסק בשחיתות אמתית, ממציאים ניגודי עניינים דמיוניים כדי לסמן וי שעשו משהו. כסת"ח – כבר אמרנו?

****

אני כותב זאת כהמשך למאמרי הקודם, שבו הזכרתי את האמירה שחברי מליאה שהם חברי אגש"חים לא יוכלו להצביע בנושאים כלכליים במליאה. כאילו אין די בתקנות הטהרניות – יש להוסיף על כך החמרות משלנו.

יקב הגולן, בראשית, מי גולן, הארגונים הכלכליים של הגליל העליון ועמק הירדן הם רק חלק מן הארגונים שבבעלות יישובי הגולן והסביבה. מי יושב במועצות המנהלים שלהם? לרוב מרכזי המשקים או יו"רי ההנהלות הכלכליות של היישובים. זה הרי מובן מאליו. ולאורך עשרות שנים, האינטרסים של הארגונים האזוריים מקודמים בידי נציגי היישובים השותפים, מתוך הבנה שאין ניגוד עניינים בין הארגון ושותפיו; שהצלחת החברה או הארגון היא הצלחת השותפים בה. הטרלול הזה טרם הגיע לארגונים הללו, וכולנו מרוויחים מכך.

כך בדיוק צריכה להיות השותפות בין המועצה והיישובים. אבל המשפוט, הבירוקרטיזציה, הצדקנות והכסת"ח כובלים את ידינו ופוגעים בנו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"