צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו.

ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

* ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: קחי אותי איתך

קחי אותי אתך / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.4.19

השבוע נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובחרתי להשמיע שיר, שיש המשייכים אותו לשואה, יש החולקים על שיוך זה, וככל הידוע לי, היוצרת עצמה לא הבהירה את כוונתה והותירה את השאלה פתוחה לפרשנות.

השיר הוא שירה של חוה אלברשטיין "קחי אותי אתך", מתוך תקליטה "לונדון". כאשר שמעתי אותו לראשונה, היה לי ברור שהשיר הוא על השואה. לימים, כאשר העמקתי במילותיו, אני פחות משוכנע.

אולם עצם העובדה שרבים רבים מזהים אותו עם השואה, שרים אותו בטקסי יום השואה – גם בטקס יום השואה במתנ"ס הגולן לפני שנים אחדות, כאשר ניהלתי אותו, שרנו אותו; בכלי התקשורת משמיעים אותו ביום הזיכרון – הוא הפך להיות חלק מהקנון של שירת השואה, בין אם זו הייתה כוונתה של חוה מלכתחילה ובין אם לאו.

השיר מדבר על פרידה של אם ובנה. השיר הוא על רקע רכבת. החיבור של פרידה ורכבת, יוצרת בהכרח, באוזן של מאזין יהודי, אסוציאציה של השואה. הילד צועק לרכבת "קחי אותי אתך". ומוסיף "כאן אני נחנק". בשלב זה האם עוד אינה מופיעה, רק הרכבת. אולם בהמשך, כשהאם נכנסת לסיפור, ניתן להניח שהאם נמצאת ברכבת. סביר להניח שזו רכבת הלוקחת את נוסעיה לאושוויץ, והאם מצאה את הדרך להשאיר את הילד מחוץ לרכבת, בתקווה שאיכשהו יסתדר ויינצל, כי גורל הנוסעים ברכבת נחרץ. אך הילד אינו מבין זאת. הוא רוצה את אמא, הוא לא מבין למה היא נטשה אותו, והוא נחנק מדמעות.

בבית השני הילד צועק לעבר אוניה שמפליגה לקראת האושר. כאן, יש להניח, מדובר בספינה המפליגה לארץ ישראל, והילד השרוי בחושך, בגולה הדוויה, מתגעגע אל כדור השמש המסמל את האקלים הארץ ישראלי, מתחנן לאוניה שתיקח אותו.

בפזמון מופיעה האם. כאן יש יחס שונה לפרידה, בין האם והבן. כאן האם אומרת שבכל פרידה יש מוות, אך הבן אומר שבכל פרידה ישנה לידה. יתכן שזאת כבר פרספקטיבה מאוחרת של הילד. האם ידעה שהפרידה הזאת, לפחות בעבורה, היא ראשיתו של המוות. הבן, בדיעבד, מבין שהפרידה הזאת הייתה לידתו מחדש. ולכן הוא צועק לעצמו: "קדימה"! וברמז לאשת לוט, "פוחד שיהפוך לנציב של מלח", כמו אבא ואמא. הוא יודע שהוריו נספו, והוא פוחד להביט לאחור, להיתקע באסון, הוא חותר קדימה, לחיים חדשים. כמו רבים מהניצולים שכל מעייניהם היו לבנות חיים חדשים, משפחה חדשה והדחיקו את השבר הגדול של השואה, אם כדי לגונן על ילדיהם ואם כדי לגונן על עצמם ולאפשר לעצמם את הנורמליות.

בבית השלישי הילד, שמכריז שהוא כבד כמו אבן, מתחנן אל הציפורים בשמיים שייקחו אותו אתן. הצפיה בציפורים שעפות לארץ ישראל והכמיהה להצטרף אליהן, היא מוטיב ידוע, המופיע למשל בשירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", או בשיר "העגורים" שאותו השמענו כאן לא מכבר.

בבית האחרון, האמא, עייפה ומבוהלת, אומר לבנה "קח אותי אתך". ניתן לפרש זאת כפנטזיה של האם, שמאמינה שבנה ניצל והחל את דרכו לחיים חדשים, והיא כל כך הייתה רוצה שהוא ייקח אותו אתה.

אחד הסרטונים של השיר ביוטיוב, מופיע על רקע תמונה בשחור לבן בנוף אופייני לעיירה אירופית במאה שעברה. לאחר מלחמת לבנון השניה, התפרסם יומן של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמה ועוטר בצל"ש לאחר מותו, שכתב במסע לפולין בהיותו צוער בקורס קצינים. הוא מספר שם, שבהיותו בטרבלינקה הוא ביקש מן המדריכה להשמיע את השיר. המשפחה הוציאה את היומן כספרון, לאחר מותו, והכתירה אותו: "קחי אותי אתך".

לעומת זאת, הסופרת והמחנכת עופרה עופר אורן, פירשה בבלוג שלה "סופרת ספרים" פירוש אחר לגמרי, לפיו מדובר בכאב הפרידה של אם מבנה הבוגר שיוצא לדרכו העצמאית, לעומת תחושתו של הבן שהוא נחנק והוא רוצה לפרוש כנפיים כמו הציפורים, כדוגמת השיר "עוף גוזל".

כך או כך, זהו שיר מקסים, שחוה כתבה את מילותיו והלחינה אותו. נאזין לביצועה היפה.

קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי אתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

קחי אותי אתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי אתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי אתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמיים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קח אותי אתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

 

עם אחד אשם בשואה

עם אחד אשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. יבשת שלמה רוויה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה, ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יש עמים שהייתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עמם היה גורף, כהולנד. הייחוד של פולין, הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.

יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן מדינת ישראל חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.

יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כשפולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדיה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל הייתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שונה, והעוקץ הוצא ממנו.

נוסח המסמך המשותף אינו מושלם, יש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר ואולי עוד אפשר לשפרו. אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?

מה לא נכון במשפט "אין עוררין שהשואה הייתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי"? מה פסול באמירה על אודות התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ופשעיו? המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים". זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם. הבעיה העיקרית שאני מוצא במסמך היא בגינוי "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השניה". מן הראוי היה לציין את המספר הרב של פולנים שנהגו כך.

במסמך מופיעה הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – "שהמונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו", וש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה". ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

* "ישראל היום"

צרור הערות 11.7.18

* יעד לאומי – עיקר החצים נגד חוק הלאום מופנים נגד הסעיף האומר: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". גם לי יש ביקורת על הסעיף הזה, אבל מהכיוון ההפוך. הוא מצומצם מידי ואנמי. הוא רק מדבר על האפשרות לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. מן הראוי שחוק היסוד יגדיר את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כיעד לאומי וכערך ציוני שהמדינה מחויבת לו.

* נחרדתי – לא בכדי פרופ' דינה פורת היא ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם". אין עוררין על היותה אחת מחוקרות השואה והאנטישמיות החשובות בעולם.

קראתי מאמרים רבים פרי עטה ושני ספרים שכתבה: "הנהגה במלכוד – היישוב נוכח השואה" ו"מעבר לגשמי" – הביוגרפיה של הפרטיזן והמשורר אבא קובנר.

פעם אחת בלבד היה בינינו קשר – היא יצרה אתי קשר כדי להודות לי על תגובה שכתבתי על פשקוויל שטנה נבזי נגד אלי ויזל ב"הארץ", לאחר שהופיע לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב נגד הסכם הגרעין האיראני.

נחרדתי מן ה"עליהום" המכוער עליה, בשל הגושפנקא המקצועית שהעניקה למסמך ההבנות הישראלי פולני. דומני שה"עליהום" הזה חרג באופן קיצוני מדיון אקדמי ענייני; אולי מתוך רצון לברוח מדיון כזה, והעדפת שיח פוליטי פופוליסטי בסוגיה.

לא פחות מכך נחרדתי מן הביטוי "בגידה, בגידה, בגידה" שפרופ' באואר (גילוי נאות – באואר היה מרצה שלי בקורס על השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית לפני כ-25 שנים. אגב, מרצה מצוין) הרשה לעצמו להשמיע בתגובה על ההסכם. זו אמירה חמורה ומסיתה, ולבטח שאין בה שמץ של התייחסות עניינית.

* מסכת של צביעות – בין המגנים את ההודעה המשותפת הישראלית פולנית, לא נפקד מקומה של תמר זנדברג. היא, בינתיים, מובילה בתחרות המתלהם התורן. "נתניהו מכר את נשמתו לשטן", היא אמרה. לא פחות. היא, שעלתה להשתטח על קברו של גדול רוצחי היהודים וצוררי היהודים אחרי היטלר, יאסר ערפאת, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא, שאינה מחמיצה הזדמנות לחלות פניו של מכחיש השואה המדופלם ומכחיש קיומו של העם היהודי אבו מאזן, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא ושכמותה לועגים למה שהם קוראים בביטוי הציני המאוס והשחוק "זיקפה לאומית", בכל הקשור לכבוד לאומי, פתאום נהיו רגישים כל כך לכבוד הלאומי. איזו מסכת של צביעות.

* אורי שגיא והעיקרון הפיטרי – אילו, חלילה, ישראל הייתה נסוגה מהגולן, האיראנים היו יושבים היום על חוף הכינרת. והנה, רק השבוע קראתי בפייסבוק איזה קשקוש על כך שבמקרה כזה בכלל לא הייתה מלחמת אזרחים בסוריה, שהייתה הופכת לדמוקרטיה משגשגת עם סיוע אמריקאי ועוד הבלים מסוג זה. מי שכתב את הקשקוש הזה, לא המציא אותו. בדיקת DNA פשוטה תגלה את האבהות על ההבל המופרך הזה – אורי שגיא.

אורי שגיא הוא התגלמות העיקרון הפיטרי, לפיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כשרון". אורי שגיא היה לוחם וקצין מצטיין ב"גולני" – מפקד הסיירת, מג"ד ומח"ט. הוא התקדם עד לתפקיד ראש אמ"ן. הוא היה ראש אמ"ן כושל ומופקר ולא התקדם משם לשום מקום. בתודעה העצמית שלו הוא נשאר עד היום ראש אמ"ן. הוא גם תקוע עד היום בקונספציה שלו, שעלולה הייתה להמיט עלינו אסון לאומי. בהיותו ראש אמ"ן הוא יצר את הקונספציה על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית, להגיע לשלום עם ישראל. כדי להשיג את השלום, כל שנדרש מישראל הוא לסגת מהגולן. ומאז הוא תקוע ולא משתחרר מן הקונספציה המופרכת. לאחר שחרורו התבלט כמחרחר נסיגה מהגולן, וניהל בשם ממשלות ישראליות מו"מ על נסיגה מהגולן (ואח"כ האשימן בכך שהחמיצו את השלום כי "ידם קפאה"). הוא המציא את הקשקוש על כך שמלחמת האזרחים הייתה נמנעת אילו ישראל נסוגה מהגולן. למה? כי האלטרנטיבה הייתה להודות בטעותו, וכנראה שבלקסיקון שלו, המילה "טעיתי" אינה קיימת.

סיפור אישי – עם מינויו של שגיא לניהול המו"מ עם סוריה בידי ברק, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, בחצר ביתו בכפר ביאליק. במשך שעתיים הוא דיבר, בקושי הצלחנו להשחיל מילה, ודבריו היו הזויים ומוזרים. כשיצאנו ממנו המומים, לא האמנו שהאיש הזה היה קצין בכיר בצה"ל. אגב, בספרו "היד שקפאה" הוא סיפר על אותו ביקור, אך הקשר בין הסיפור שלו לבין הביקור, הוא כמו הקשר בין הקונספציה שלו למציאות.

* העלבנו אותם – מדוע אנחנו מותקפים שוב ושוב במתקפות טרור מרצועת עזה, 13 שנה אחרי שנסוגונו ממנה ועקרנו ממנה את כל יישובינו? אחד התירוצים, של אלה שהמושג "טעיתי" לא קיים אצלם בלקסיקון, הוא שהסיבה לכך היא שהנסיגה הייתה חד צדדית ולא בהסכם.

ואללה. הגיוני מאוד. הרי הפלשתינאים לא רצו את כלל רצועת עזה. בכלל, טריטוריה לא מעניינת אותם. מה שהם רצו והם רוצים עד היום זה הסכם עם ישראל. זה חלומם, זו משאת נפשם. ואם הם קיבלו את רצועת עזה ללא הסכם, מה זה שווה? הם כל כך נעלבו מן העובדה שהנסיגה הייתה ללא הסכם, עד עמקי נשמתם. ולכן, בשל העלבון הזה, ב-13 השנים שחלפו הם יורים טילים על יישובים אזרחיים ישראליים, חופרים מנהרות תופת ומציתים את שדותינו.

אילו רק ההתנתקות הייתה בהסכם עם הפלשתינאים, היה פה גן עדן. בדיוק כמו אחרי הסכמי אוסלו.

* אם רק יביט במראה – שונא ישראל החולני, רוגל אלפר, הוא בין השאר "מבקר הטלוויזיה" של דבוקת שוקן. מהי ביקורת הטלוויזיה שלו? לא איזו אמירה מקצועית מעניינת, אלא עוד כלי לביטוי שנאתו החולנית לישראל. הוא פותח את הטלוויזיה ורואה משהו. נניח, אליפות הג'ולים בליכטנשטיין. וזה מיד יעורר בו איזו אסוציאציה. והוא עלול לכתוב משהו כמו "שחקן הג'ולים משליך ג'ולה לבור ואנחנו משליכים לבורות ילדים פלשתינאים לפני שאנו משתמשים בדמם לאפיית מצות לפסח". בקיצור, "ביקורת טלוויזיה".

פשקוויל ה"ביקורת" האחרון עסק בסיקור דרמת חילוץ הילדים בתאילנד. זהו סיקור "מוגזם". למה? כי הוא לא נובע מדאגה לשלום הילדים, אלא "תכליתו לשטוף את הדם שבו מגואלות ידי ישראל. ישראל היא מדינה שאין לה שום בעיה להרוג ולפצוע אלפי ילדים בעזה" ואילו מטרת השידורים היא "להעיד על העובדה שהחברה הישראלית היא רגישה, אמפתית, מוסרית, אכפתית, טובה ומקדשת חיי אדם באשר הם". הוא מסיים את הפשקוויל במילים הללו: "הלב הרחב לתאילנדים שמונגד לעיוורון מוחלט כלפי הסבל שישראל גורמת לילדים פלסטינים, היא סוג של פרוורסיה ממש. פתולוגיה של חברה סאדיסטית שמתנחמדת לזרים רחוקים ובו בזמן רומסת והורגת את הנתונים לשליטתה ואחריותה. הביטו במראה. זה מעורר קבס". דברי הבלע החולניים הללו מתורגמים למהדורה האנגלית של השוקניה, המהווה חלון הראווה של ישראל בקרב האליטה האינטלקטואלית במערב.

הדבר המדהים, הוא חוסר המודעות העצמית של אלפר. הרי אילו הוא יביט באמת במראה, הוא יראה מולו תופעה שגם ההגדרות "פרוורסיה", "פתולוגיה" ו"קבס", קטנות עליה.

מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר. שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ברצינות. אלפר סתם פקה פקה.

* הגרלה?! – עניתי על סקר בחירות לראשות המועצה האזורית גולן. איני יודע מטעם איזה מועמד, מלבד העובדה שאין הוא מטעם מיכל רייקין, שבה אני תומך ולה אני עוזר. סקר בחירות זה טוב ויפה, אך התלווה אליו דבר מגעיל. בין המשתתפים בסקר נערכת הגרלה, והזוכים יקבלו 600 ש"ח. מה זה הדבר הדוחה הזה? כל כך לא מתאים לרוח הגולנית. (כתבתי לחֶברה הסוקרת שאיני משתתף בהגרלה וביקשתי שיוציאו אותי ממנה).

* ביד הלשון

קרחנה – חנוך דאום פרסם בטורו ב"7 ימים" רשימה מקסימה ושנונה, כתמיד, על מצוקתו כקרח ומצוקת הקרחים. הכותרת שהוא בחר מצטלצלת בהקשר הקרחתי, אך זו מילה שאינה קשורה באמת לקרחת: קרחנה.

מה זה קרחנה? כך היא מוגדרת ב"מילוג – מילון עברי חופשי ברשת": "השתגעות, בלגן, חוסר מעצורים, בעיקר בהקשר של מסיבות טרנס".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.18

* בזכות ההסכם עם פולין – יש עם אחד שאשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. ויש יבשת שלמה רוויה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה (בהנהגת צ'מברליין). ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ מולוטוב). יש עמים שהייתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עמם היה גורף, כמו הולנד. הייחוד של פולין, הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.

יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן המדינה היהודית, מדינת ישראל, חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.

יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כאשר פולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדי השואה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל הייתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ממשלת ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שעבר את כל שלבי החקיקה ואושר בידי הנשיא שונה, והעוקץ הוצא ממנו.

לצד זה נחתם מסמך משותף, שניסוחו אינו מושלם, שיש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר, אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס ובצדק את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האם אין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?

ועם זאת, יש הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – שלא היו מחנות השמדה פולניים אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה, ושאין הצדקה להאשמת פולין בשואה. ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

* מה פסול מצאו במסמך – אני קורא בעיון את ההודעה המשותפת של ישראל ופולין, מחפש – מה פסול מצאו בה מבקריה, ואיני מוצא. ראשית, בוטל סעיף הליבה בחוק, שעלול היה להלך אימים על חקר השואה והוראתה. ובאשר לתכנים. אכן, "אין עוררין שהשואה הייתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי". יש עם שאשם בשואה – העם הגרמני. כל ניסיון להטיל את האחריות על עמים אחרים, גם אם היו בהם משתפי פעולה רבים עם הנאצים, מוריד מאחריותה של גרמניה לשואה. האמירה "שהמונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו", נכונה. אלו לא היו מחנות פולניים, אלא מחנות גרמניים על אדמת פולין הכבושה. המסמך מתאר את התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ופשעיו, וזו אמת. המסמך מגנה "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השניה". זה סעיף חשוב, אך כאן אני שותף לביקורת על כך שלא צוינה הכמות הגדולה של הפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים. המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים". זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם. זו תופעה הראויה להוקרה, וטוב שפולין גאה באותם אנשי מופת. המסמך מציין בצדק ש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה". גם אזכור העובדה שהמחתרת הפולנית הקימה בתי משפט ששפטו פולנים על שיתוף פעולה עם הנאצים ועל הלשנות על יהודים נכונה.

ראוי היה לשנות ניסוחים אלה או אחרים, אך המסמך כשלעצמו הוא מסמך של אמת. אני מעריך מאוד את פרופ' יהודה באואר שמוביל את ההתנגדות למסמך – הוא היה המרצה שלי בלימודי השואה באוניברסיטה העברית ולמדתי ממנו המון. אך עם כל הכבוד וההערכה, במקרה זה אני מתקשה להסכים אתו.

* עסקה רעה – כותרת מדאיגה ב-ynet מבשרת על עסקה שנרקמת בין ישראל לחמאס, של שחרור מחבלים חיים תמורות גופות חללי צה"ל. אני מקווה שזה "פייק ניוז". אם זה נכון – זו עסקה רעה מאוד. על ישראל להודיע שתמורת גופות חלליה היא תחזיר לאלתר את כל גופות המחבלים שבידינו. יתר על כן, יש לנסות להגיע להסכמה הומניטרית עם האויב, שמעתה ואילך לא מחזיקים עוד בגופות. אבל אין לשחרר אפילו מחבל חי אחד תמורות הגופות.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו על מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות (אילו ראש ממשלה אחר היה נוקט אותה).

* תרבות השקר – החכ"שית עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת והחכ"ש מוסי רז ממרצ, מזמינים אתכן ואתכם לכנס: "צאו מעזה". כן, כן. נשבע לכם ולכן. תאריך האירוע אינו 2004 (אז עוד לא דיברו מרב מיכאלית עם ה"לכם ולכן" המסורבל והעילג הזה), אלא 8.7.2018. וה"צאו מעזה" אינו מכוון לחמאס.

"צאו מעזה" הם דורשים במצח נחושה. ישראל יצאה מעזה ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. וכעבור 11 שנים, ב-2005, במסגרת "ההתנתקות", ישראל יצאה באופן מוחלט מרצועת עזה. הנסיגה הייתה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון. צה"ל יצא מן הרצועה, עד החייל האחרון. ישראל עקרה את יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. ישראל גירשה את אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי ואף המת.

ומאז, עזה נלחמת בנו, תחילה תחת שלטון הרש"פ ואח"כ תחת שלטון חמאס. הם ממשיכים להילחם נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות. אלא שההתנחלויות שנגדן הם נלחמים הן נחל עוז, ניר עם, כרם שלום ושדרות. ומידי יום הם מציתים את שדותיהן של ההתנחלויות הללו. והכיבוש שנגדו הם נלחמים הוא הנגב המערבי. הם רואים בכך ניצול הצלחה. אם הם הצליחו באמצעות טרור ואלימות לסלק אותנו מנווה דקלים וכפר דרום, למה שלא ימשיכו לנתיב העשרה ולבארי?

תרבות של שקר. מה גורם לחכ"שים רז ותומא-סלימאן לשקר כך, במצח נחושה. וכי מה יעשו? יודו שהנסיגה מעזה הביאה את ההיפך הגמור ממה שהם הבטיחו שתביא? יטילו ספק בקריאתם לנסיגה מיהודה ושומרון, שמא תוצאות הנסיגה מרצועת עזה תחזורנה על עצמן ותהפוכנה את גוש דן ל"עוטף עזה" 2? זאת בעיה. ולבעיה הזאת יש פתרון. לשקר. לחזור על הסיסמה המשומשת "צאו מעזה". ול-700 משאיות ישראליות עם ציוד ואספקה החוצים מידי יום את הגבול העוין והאלים של רצועת עזה הם קוראים "מצור". למה? כי זו תרבות של שקר.

"צאו מעזה" – כך החכ"שים רז ותומא-סלימאן מכנים את כנס תרבות השקר שלהם. ולצד הדוברים מטעם ארגוני שקר עוינים כ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" משתתף בכנס תרבות השקר גם איש מפלגת העבודה עומר בר-לב. מה הוא מחפש שם? מה הוא איבד שם? חיים בר לב מתהפך בקברו.

חכ"ש = חבר כנסת שקרן.

* נבחרים נבערים – שמעתי את ההבל הפרימיטיבי שבקע מלועו של ח"כ אזולאי מש"ס, לפיו רעידת האדמה היא בגלל מתווה הכותל, וחשבתי בבעתה: אלה נבחריך ישראל…

* על מה רעשה הארץ – ברעידת האדמה הגדולה בשנת 749 לספה"נ, שבה נהרגו רבבות מתושבי ארץ ישראל, חרב בית הכנסת הגדול והמפואר בעין קשתות (אום קנאטיר) שבגולן. בית הכנסת העתיק נמצא כעת בשלבי הסיום של שחזורו, לקראת פתיחתו החגיגית בסוכות. וראה זה פלא – בבית הכנסת הזה לא הייתה עזרת נשים נפרדת, לא הייתה הפרדה בין גברים ונשים. נו, רפורמי… אז פלא שהייתה כזאת רעידת אדמה? אזולאי צודק.

* שאלה של זהות – "'אז מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?' מציקים לנו מדי פעם בשיעורי חברה, כאילו חייבים לבחור. סליחה על הנימה האישית, אבל זה בערך כמו שישאלו אותי: 'מה אתה יותר, ממושקף או משופם?'"

ציטוט מבריק זה הוא מספרו של אורי אורבך המנוח, "דתי נורמלי" – קובץ של עשרות ממאמריו לאורך השנים, שאותו אני קורא בימים אלה וממנו אני מתמוגג.

לפני ימים אחדים, במאמר שפרסמתי באחד האתרים, כתבתי ש"כל הניסיונות הפאתטיים להמציא 'לאום ישראלי', שאינו הלאום היהודי, ולהפריד בין יהודיות, ישראליות ועבריות, הם הבל ורעות רוח". וואו וואו, איך השתלחו בי על כך שכיניתי כך את ההבל, ואני הגבתי, והגיבו לי, והגבתי וכעסתי והכעסתי.

ואורבך, בנונשלאנטיות ובאירוניה המאפיינת אותו, פשוט נועץ סיכה ומוציא את האוויר מן הבלון הזה, בלי להתעצבן ובלי לעצבן. וכך הוא ממשיך: "התשובה פשוטה, תתפלאו: אם אסיר את המשקפיים לא אזהה אחרים, אם אוריד את השפם אולי לא יזהו אותי. הישראליות והיהדות שלנו הן הזהות שלנו. הדרך שבה אנחנו מביטים על אחרים והאופן שבו אחרים רואים אותנו. לא צריך להסתיר אותן".

* מה חדש בשפה המכובסת? – "פתיתים" זה ה"חמגשיות" החדש.

* ביד הלשון

כִּבְשַׂת הָרָשׁ – בראיון לרדיו, הגדיר השר יובל שטייניץ את ביטול מתווה הכותל, שבו רחבת הכותל במלואה נותרה אורתודוכסית לחלוטין, אך הוחלט על הקמת עזרת ישראל, באזור אחר בכותל שהיום כלל אינו פעיל – "כבשת הרש". את הניסיון למנוע גם את חיזוק הרחבונת המסכנה והקטנה שבה מתקיימת היום תפילה שוויונית, הוא הגדיר – "זנב כבשת הרש". גילוי נאות – בדברים שכתבתי על הפרשה ימים אחדים קודם לכן, השתמשתי אף אני בביטוי "כבשת הרש". כי באמת, במקרה הזה הזיקה בין המשל והנמשל ממש מתבקשת.

סיפור כבשת הרש הוא משל שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך. דוד, המרובה בנשים ופילגשים לרוב, שלח אל מותו את אוריה החיתי, כדי לרשת את בת שבע, אשתו היחידה. נתן הנביא הביא לשיפוטו של דוד מקרה, של איש עשיר, שלו מִקְנֶה צאן ובקר גדול, שהגיע אליו אורח, והוא שחט את כבשתו היחידה של שכנו העני, הרש, כדי להגישו כאוכל לאורח. דוד אמר בכעס שהאיש הוא בן מוות ושעליו לפצות את שכנו בסכום הגדול פי ארבעה משווי הכבשה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ.

תיקון טעות – בפינתי שעסקה בדרגות העבריות, כתבתי שבריגדיר היא דרגה בין אל"מ לתא"ל. תיקנו את דבריי, בדקתי, ומסתבר שטעיתי – בריגדיר הוא תת אלוף (תא"ל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.7.18

* כישלון מוסרי – כבר חודשיים וחצי בוערת האש בשדותינו. הנגב המערבי עולה באש – השדות, החורש הטבעי. כבר שבועות שתושבי הנגב המערבי אפופים עשן, נושמים עשן. וממשלת ישראל אינה עושה דבר. ממשלת ישראל משלימה ומכילה את מתקפת הטרור הנוראה הזאת.

ממשלת ישראל השלימה עם משוואה חדשה בגבול עזה – מותר להצית את שדותינו, ואם צה"ל "מגיב" באיזה ירי ליד המחבלים, חס וחלילה לא לפגוע במחבל, המחבלים יורים רקטות בלילה על יישובינו.

אין זה כישלון מבצעי. זהו כישלון מוסרי, ערכי. זו ממשלה שמפרה את הברית היסודית שלה עם אזרחיה – להבטיח את שלומם וביטחונם.

אילו הממשלה הייתה מורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור והוא היה נכשל, זה היה כישלון מבצעי. כישלון מבצעי הוא לגיטימי, כי מפיקים ממנו לקחים, משתפרים ומתקנים.

הכישלון המוסרי – בלתי נסלח.

* פרופיל המחבל – בחדשות בערב שבת, נראו צילומים ברורים של מפריחי עפיפוני התבערה. כולם היו מבוגרים. איני יודע אם אלו צילומים של מזל"ט ישראלי או צילומי התפארות של חמאס. אם זהו צילום ישראלי – חמור מאוד שבמקום לירות במחבלים ולסכל את הפיגוע, כפי שהיו עושים אילו היה מדובר במשגרי רקטות, הסתפקו בצילום. אם זהו צילום פלשתינאי – מעניין שאפילו הם אינם מציגים את מחבלים כ"ילדים".

כולם היו מבוגרים, ועדיין נמשכת התעמולה למען "הכלת" הטרור הזה, על ידי הצגתו כילדים שמשחקים בעפיפונים. ולמרבה הצער, הטיעון הזה אינו נשמע רק מפי תועמלני דבוקת שוקן, אלא גם בפי שרים בממשלת ישראל, חברי קבינט, כצחי הנגבי (שהגדיל להגדיר אותם "ילדים בני שמונה") ויואב גלנט.

* מה מעסיק את העבריין המשוחרר – כאשר העבריין אהוד אולמרט כיהן כראש הממשלה, הוא הציע לאויב הפלשתינאי את ההצעות המופקרות ביותר שראש ממשלה ישראלי כלשהו העלה על דעתו – מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" זעירים) ונכונות חלקית למימוש תביעת ה"שיבה". הצעותיו נדחו על הסף בידי הפלשתינאים, שאינם מוכנים להתפשר על פחות ממימוש מוחלט של תביעת ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.

במקום למנף את הסרבנות הפלשתינאית לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ולחיזוק ההסברה הישראלית, הוא שיקר במצח נחושה והכחיש את הסירוב הפלשתינאי, כדי לשמר מיתוס שהוא המשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חברו יחדיו בקונספירציה לתפור תיקים נגדו כדי להדיח ראש ממשלה נבחר, ולהשאיר בתודעה את עצמו כמשיח השלום על המדף.

ומה עושה היום הפושע, לאחר שסיים לרצות את עונשו המקוצר? מסתובב מתחנת טלוויזיה זרה אחת לרעותה כדי לתקוף את ישראל על כך שהיא משתמשת בנשק נגד "הפגנות" חמאס בעזה. האויב מצית את הנגב המערבי, ממשלת ישראל "מכילה" ולא מגיבה, והוא תוקף בעולם את ישראל (!) על תגובת יתר. טירוף מערכות.

* צדק וטעה – סיוון רהב מאיר ציטטה בטורה ב"ידיעות אחרונות" מספר פסקאות מעמדת המיעוט של שופט בית המשפט העליון המנוח אדמונד לוי בפסק דין ההתנתקות. קראתי, ואני חותם על כל מילה שכתב. זו הייתה דעתי גם אז. ואף על פי כן אני חושב שהוא טעה בפסק דינו – פסילת ההתנתקות בידי בית המשפט העליון. את גבולות המדינה קובעות הכנסת והממשלה, לא בית המשפט. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב בכך. כפי שבית משפט אינו רשאי למנוע החלטה לכבוש שטח, אין הוא רשאי למנוע החלטה על נסיגה משטח. אדמונד לוי צדק בעמדתו הפוליטית, הערכית, המוסרית, אך שגה בפסיקתו המשפטית.

אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט הישראלי. יותר מכל אחד אחר הוא פסל חוקים, גם בעמדות מיעוט. הוא היה רדיקלי בעמדותיו בסוגיות חברתיות, בנושא זכויות האדם ובנושא המדיני – הוא היה יותר שמאל ויותר ימין, במונחים הפוליטיים, מכל שופט אחר. הוא היה שופט אמיץ, ישר, חכם ומקורי אך טעה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו.

* פגע רע – מירי רגב היא פגע רע, מחרחרת מדנים ושנאה סדרתית. כעת היא מניחה את טלפיה על הכותל, במלחמת מאסף נגד היותו נכס לאומי השייך לעם היהודי כולו – ניסיונה לסכל את מימוש מתווה הכותל ואת הרחבתה של עזרת ישראל – הרחבה השוויונית בכותל. מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להעלות על ראש שמחתה את האינטרס הציוני הלאומי, של חיבור העם היהודי כולו לישראל ולירושלים. רוב מניינו ובניינו של העם היהודי מזוהה עם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. רק שנאת אחים וטירוף אנטי ציוני דוחפים את מדינת ישראל לקרע מיותר עם העם היהודי.

יש לציין שמתווה הכותל הוא ויתור משמעותי של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי למען אחדות ישראל; זו פשרה שבה כל רחבת הכותל, כפי שהיא מוכרת היום, נשארת בהתנהלות אורתודוכסית, והפתרון הוא מחוץ לקופסה – באזור אחר בכותל, מוקמת רחבה המאפשרת תפילה שוויונית. את המתווה הזה יזם ורקם נתן שרנסקי, באחריות לאומית וברגישות. לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא אימץ את המתווה, ובשיתוף פעולה עם שר התפוצות נפתלי בנט העביר אותו בממשלה. נתניהו ובנט הציגו, בצדק, את ההסכם כאחד ההישגים הגדולים של הממשלה. אח"כ נתניהו נכנע לחוצפתם של החרדים האנטי ציונים, שפועלים לפילוג העם ומנסים למנוע מיהודים שדרכם שונה משלהם את כבשת הרש. וכעת, מירי רגב, בגסות רוח אופיינית, מתייצבת לצד החרדים האנטי ציונים, לסיכול המתווה.

אם נותר בראש הממשלה שמץ של אחריות לאומית, עליו להעיף את ידיה הגסות של מירי רגב מכל עיסוק בנושא הרגיש הזה. הדבר האחרון שנדרש בחנות החרסינה הזאת הוא פיל משתולל בדמותה.

* מחויבות לאמת ההיסטורית – ההסכמות עם פולין בנושא "חוק השואה" טובות. איני מקבל את הביקורת עליהן, מצד יאיר לפיד ואחרים. ההסכמות הללו ביטלו את הסעיף החמור והבעייתי, שאיים על חופש המחקר ההיסטורי של השואה ועל ההדרכה בנושא, באמצעות ענישה פלילית על אמירות בנושא המעורבות הפולנית בשואה.

כך, הדיון מתמקד בנרטיב ההיסטורי. וכאן, הפולנים צודקים בשתי טענותיהם העיקריות: א. התנגדות לשימוש במונח "מחנות ההשמדה הפולניים". אכן, לא היו מחנות השמדה פולניים, אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה. ב. התנגדות להטלת אשמה קולקטיבית על העם פולני על השואה. אכן, האשמה על השואה היא על גרמניה ועל העם הגרמני, ולא על העם הפולני.

גם הפולנים הכירו בכך שפולנים רבים מאוד נטלו חלק בשואה ובחומרת העובדה הזאת. עם זאת, הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שאלפי פולנים, יותר מבכל עם אחר, היו חסידי אומות העולם, שהצילו יהודים למרות הידיעה שלהם, שאם ייתפסו, העונש על כך הוא מוות להם ולמשפחותיהם. הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שפולין הייתה כבושה בידי הנאצים, סבלה קשות מן הכובש ומרדה בנאצים.

ראש הממשלה נהג באחריות כאשר חתר לפתרון המשבר עם פולין ולא להחרפתו ויצירת קרע בין המדינות, והקים את צוות המומחים המשותף. הצוות עשה את עבודתו נאמנה, מתוך מחויבות לאמת ההיסטורית.

* עוד רצח המוני – עוד חמישה אמריקאים נרצחו בידי התיקון השני לחוקה האמריקאית.

* אין גבול לציניות – איני יודע אם הם מתואמים, אבל שני תועמלנים אנטי ציוניים מדבוקת שוקן, פרסמו באותו גיליון של השוקניה פשקווילים שבהם הם הגדירו את האנטי ציונות שלהם כ… "ציונות".

התועמלנית האנטי ציונית קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נגד ציפי לבני, בשל תמיכתה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך "לבני ונתניהו מייצגים את אותו שיבוש: הוויתור על הישראליות לטובת פנטזיה על בלונדינית יהודית ודמוקרטית. ציפי זה בסך הכל ביבי עם שמלה". בסדר, את האידיאולוגיה האנטי ציונית של לנדסמן אנחנו מכירים. בעיניה יש לבטל את המדינה היהודית ויש למחוק את היהדות, ויש סתירה בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית ולכן על ישראל להיות מדינה לא יהודית וכל ההבלים הללו. החידוש הוא שפתאום לזבל האנטי ציוני הזה היא מדביקה, בציניות חסר בושה, את הכותרת… "ציונות". מהי הציונות, כביכול? "מסגרת ריבונית שבה היהודי נולד מחדש כישראלי". כלומר, את הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שספר היסוד שלה היה "מדינת היהודים", תכניתה הייתה מאז ומעולם מדינה יהודית, והיא הקימה מדינה שהוגדרה: "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל", היא מתארת כפרויקט שנועד למחוק את העם היהודי ולהקים תחתיו עם חדש, משותף ליהודים ולערבים שימחקו את זהותם, והוא ייקרא עם "ישראלי".

ובאותו גיליון, תועמלן אנטי ציוני אחר, דימיטרי שומסקי, פרסם פשקוויל שכותרתו: "בל"ד כמפלגה ציונית". הוא מעלה על נס את ח"כ זועבי, וזה לא חדש. הוא נלהב ממנה בדיוק מהסיבה שהיא הלוחמת הראשית נגד קיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית, ובעד הקמת מדינה חדשה במקומה. החידוש הוא, שאת הצעתה, שהיא מגדירה בשם השקרי "מדינת כל אזרחיה", אך בצדק מציגה אותה כ"ניגודה המוחלט של המדינה הציונית", הוא מציג כ… "ציונות". בדיוק כמו עמיתתו לנדסמן, הוא מציג את הציונות כתנועה שנועדה להקים מדינה לא יהודית. הוא משרבב שברי אמירות מחוץ לכל הקשר של הרצל, ברל כצנלסון וז'בוטינסקי, כדי להמציא את הפירכה הצינית והחולנית, לפיו "מודל מדינת כל אזרחיה של זועבי ראוי להתכנות 'מדינה ציונית' יותר מאשר מדינת המתנחלים הלאומנית דתית האתנוצנטרית של נתניהו וחבר מרעיו".

אין גבול לציניות. מעניין, שגם בתחפושת הפתאומית כ"ציוני", כביכול, הוא לא התאפק והשתלח בהצהרת בלפור, שהיא "הפרה גסה של זכויות היסוד הדמוקרטיות של הערבים הפלסטינים. על פי הסדר הבינלאומי הבלתי שוויוני בעליל אשר נכפה על ערביי פלסטין/ארץ ישראל עם אישור המנדט על הארץ, העם היהודי, חרף היותו מיעוט מבוטל מבין תושביה, קיבל הכרה בזכויותיו הלאומיות, בעוד שעל העם הפלסטיני, שהיווה רוב מוחלט על אוכלוסיית הארץ, נגזר להשלים עם הפיכתו ההדרגתית מרוב למיעוט במולדתו".

כיוון שהתועמלן האנטי ציוני ציטט בציניות שבר משפט של ברל כצנלסון, אצטט את התייחסותו של ברל ליהודים מן הזן של שומסקי, לנצמן וחבריהם לדבוקת שוקן, במאמר לגיליון האחד במאי 1936 של "דבר": "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?… וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי… יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית… אל דומי למצפוננו".

* זו כן – לפני המון שנים שמעתי משפט שנחרט בזיכרוני: "אם מישהו אומר לך, זה לא בגלל הכסף – זה בגלל הכסף". נזכרתי במשפט הזה, כאשר בפשקוויל ב"הארץ" רוגל אלפר כינה את שר האוצר כחלון "השיפוצניק" והוסיף מיד: "ולא, זו לא הערה גזענית". זו כן.

* ביד הלשון

שים קסדה – בפרסומת לחבישת קסדה ברכיבה על אופניים, הביטוי המוביל הוא "שים קסדה". לביטוי הזה כפל משמעות – האחת היא שימת הקסדה על הראש, אך העיקרית היא: צפצף על מי שלועגים לך (או על מי שאתה חושב שלועגים לך) ועשה את הדבר הנכון לביטחונך.

הביטוי "שים קסדה" מתכתב עם הביטויים "שים פס", "שים זין", "שים קצוץ" וכד'. המעניין הוא, שהביטוי ההפוך זהה לחלוטין במשמעותו: "שם זין" ו"לא שם זין" הם היינו הך.

* "חדשות בן עזר"

דברי הימים א: רְחֹבוֹת הַנָּהָר

ספר דברי הימים הוא תקציר ההיסטוריה התנ"כית מנקודת ראותו של שבט יהודה, ובעיקר מנקודת ראותו של בית דוד. מבחינה זו, ספר דברי הימים הוא הפרטיקולרי ביותר בתנ"ך, הוא ספר שבטי יותר משהוא ספר לאומי.

ודווקא מסיבה זו, מעניינת הדרך בה נפתח הספר. הוא נפתח בקיצור תולדות האנושות – רשימה גנאולוגית של שושלת האדם.

יש בכך מסר של אוניברסליזם – העם היהודי הוא חלק מן האנושות. כאשר אנו כותבים ספר על תולדותיו, אנו פותחים אותו בתיאור עץ יוחסין של כלל האנושות, שעם ישראל הוא ענף מתוכו.

מתוך ראיה זו, יש לבחון את מקומו של עם ישראל בעולם, את תפקידו באנושות ואת יחסיו עם העמים. ההיסטוריה הזו קשה ומרה, עקובה מדם ותלאות. השפל ברדיפת היהודים בידי האומות היה השואה. ואף על פי כן, שלוש שנים לאחר השנה, בהכרזת העצמאות נשמעה הקריאה לאו"ם "לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

****

את פרק א בדברי הימים אנו קוראים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ובפרק זה מופיע צמד מילים, בעלות משמעות רבה בזכר השואה – רְחֹבוֹת הַנָּהָר.

בתיאור ההיסטוריה של אדום, מופיע הפסוק: וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. מכאן שרְחֹבוֹת הַנָּהָר הוא שם של מקום, של יישוב באדום. התיאור של שאול המלך האדומי מרחובות הנהר מופיע גם בספר בראשית, פרק לו.

ב-1951 הוציא המשורר אורי צבי גרינברג את ספרו הגדול על השואה – קובץ הקינות שאת רובן פרסם ב"הארץ" החל ב-1945. שעה שהישוב העברי בא"י היה עסוק במאבק בבריטים, בהקמת המדינה, במלחמת השחרור ובקליטת העליה הגדולה, הוא לא ידע להתמודד עם גודל האסון שפקד את העם היהודי. הישוב הדחיק את האסון, וחלק מביטויי ההדחקה היו בושה על ההליכה "כצאן לטבח", כביכול, והתרסה על כך שהעם לא נלחם על חייו, להבדיל מדרכו של היישוב בארץ.

באותם שנים, עיקר עניינו של אצ"ג היה השואה, או בלשונו – החורבן. שירתו על השואה, הייתה קינה על העם היהודי שחרב, שנאה כלפי הצורר הגרמני בכלל וכלפי הנוצרים בכלל ואמונה משיחית בנצח ישראל ובקוממיות היהודית בא"י. הייתה זו שירה גדולה, מפסגות השירה העברית.

אצ"ג הוחרם בידי הממסד לאחר שהוציא ב-1937 את "ספר הקטרוג והאמונה" שבו ייסר בעקרבים את הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית ואת תנועת העבודה, בעיקר בשיר הנורא בו קילל את קיבוץ משמר העמק בקללה האיומה "אל טל ואל טף". בעקבות התגובה הקשה על ספרו, חדל אצ"ג לכתוב במשך כמעט עשור.

טלטלת השואה החזירה אותו לכתיבה, ושירתו הגדולה החזירה אותו לקונצנזוס. על ספרו הוא קיבל שני פרסי ביאליק ואת פרס ישראל לשירה.

המשורר אבות ישורון הגדיר את אצ"ג בעקבות הספר הזה "גדול משוררי ישראל" והשווה אותו לירמיהו, נביא הזעם והנחמה – שהתריע מפני החורבן וניחם את עמו אחרי החורבן.

ספרו הגדול של אצ"ג על השואה נקרא "רחובות הנהר". כותרת המשנה היא "ספר האיליות והכוח".

בשם רחובות הנהר רומז אצ"ג לנהרות הדם של היהודים שנשפך בשואה על אדמת אירופה, מצד אחד, ולנהר הירדן המסמל את תקומת העם היהודי בארצו לאחר השואה. אך אין לי ספק שהוא בחר בשם הזה לשירו ובחר להכתיר דווקא בשמו של השיר הזה את ספרו, כדי לרמז לעשו. עשו הוא אדום ולאורך הדורות אדום נמשלו לשונאי ישראל, הרומים והנוצרים. בין צאצאיו של עשו ב"בראשית" ופרק א בדברי הימים מופיע עמלק.

מתוך השיר "רחובות הנהר":

וַאֲנִי יֶלֶד הָיִיתִי וְאָבִי קָם מַשְׁכִּים לְשַחֲרִית
אֶל חַלּוֹן פָּתוּחִ, בְּרָן כּוֹכְבֵי בֹקֶר שַׁחֲרִית
– בְּמַלְבֵּן-חֲלּוֹנֵנוּ דָּוִד מַשִּׂיא שִׁיר אֶל הָאֹפֶק..
וְהָאוֹר נוֹהֵר וְגוֹבֵר וְהוֹלֵךְ עִם קוֹלוֹ בְּשַׁחֲרִית;
וַאֲנִי יֶלֶד מִתְרַפֵּק-בְּזִיו-זֶה וְאוֹמֵר בְּכָל דֹּפֶק:
– אָבִי מַנְעִים שִׁיר מִתְּחִילַּת הָעוֹלָם עַד אַחֲרִית!
הַנִּפְלָא בָּעוֹלָם, שֶׁגּוֹי הֲרָגוֹ .. וְיֵשׁ עוֹד שַחֲרִית
בִּלְעָדָיו בָּעוֹלָם – עַל עָרִים וּכְפָרִים וְגוֹיִים.
וְעַל גְּדוֹת נְחָלִים נְאֱסָפִים עֲדָרִים וְרוֹעִים.
וְאֵין שְׁחָקִים מִתְקָשְּׁרִים עֲנָנִים אֲיֻמִּים וְגוֹעִים:
בְּגִין אֲבִי הַשָּׁתוּק בְּדָמַיו.. וְנָפְשׁוֹ בְּאלֹהִים – –

אֲנִי אוֹמֵר לְנַפְשִׁי הַעִבְרִית: אִזְרִי כֹּחַ, הַרְבִּי!
אָכֵן כֻּלּוֹ שֶׁלִּי זֶה בִכְיִּי: זֶה נְהָרִי-וְיַמִּי,
בּוֹ שְׂפוּנִים יַקִּירַי, מְאוֹרַי, גַּם אוֹנִי וְחֲרְבִּי.
בֹּו לֹא יְבֻלַּע לִי. אֲפִיקִים עַד יַרְדֵּן לוֹ כָרִיתִי.

* 929

הפריבילגים

תקומת ישראל מתוך אפר השואה אל קוממיות לאומית היא תופעה שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית. לצד התקומה הלאומית, מן הראוי שנזכור את ניצחונם האישי של שורדי השואה, שמתהום התחתיות, מתוך התופת הנוראה של השואה, עלו לא"י, שיקמו את חייהם, הקימו בית ומשפחה בישראל.

הם עלו לישראל, לחמו במלחמת השחרור ויש מהם שנפלו במלחמה. הם הקימו קיבוצים ומושבים לאורך הגבולות, בנגב ובגליל. חלקם יישבו את ערי מרכז הארץ, והיו שותפים לכינון הכלכלה והתרבות של מדינת ישראל הצעירה. הם היו שותפים מלאים לבניין הארץ והקמת המדינה, ולקליטת העליה הגדולה של שנות החמישים

ועכשיו, בשִֹיחַדָשׁ התוקף לאחרונה את החברה הישראלית, הם הפכו לפתע ל… פריבילגים. ל"מופלים לטובה".

בסרטו התיעודי של חיים גורי, "המכה ה-81", תיאר מיכאל גולדמן גלעד עונש של 80 מלקות שוט שלקה מן הנאצים, ועמד בהן. לטענתו, המכה ה-81 הייתה האדישות שבה חבריו והוא התקבלו בארץ, לאחר עלייתם. גולדמן, קצין במשטרת ישראל, היה בין חוקריו של אדולף אייכמן, לאחר תפיסתו. משפט אייכמן והתהודה הציבורי שקיבל, שינו את היחס לשורדי השואה ולסיפור השואה, בחברה הישראלית.

כעת, לנוכח הגל העכור שפוליטיקת העדתיות יוצרת, אפשר לומר שהצגת העולים מאירופה, שורדי השואה, כקבוצה פריבילגית, היא המכה ה-82.

כשאבי, יוסי הייטנר, היה בן עשר, הוא גורש למחנה הריכוז טרנסיסטריה. שם הוא חווה את שנות נעוריו, שם הוא איבד את אחיו הבכור, האהוב, את סביו וסבתותיו ורבים מבני משפחתו. הוא עצמו לקה במחלת האולקוס, ממנה סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ לבד, כנער, בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, עלה לארץ עם הילדים והנערים היישר לקרבות מלחמת השחרור.

בהיותו חייל, חולה באולקוס, לא היה לו בית בישראל. בחופשות הוא נסע לישון אצל מכר זה או קרובת משפחה אחרת, שכבר עלו לישראל.

ובאמצע שנות החמישים, כשהוא בסך הכל 7 שנים בארץ, הוא ירד לנגב, לסייע לקליטת העליה וללוות את מושבי העולים, כי זה היה צו השעה.

שם, בנגב, הוא פגש את אמי, רחל לבית מסר; אמי, שילדותה נעשקה בשנות השואה, שעד יומה האחרון סכרה את פיה, ורק אחרי מותה למדנו את מוראות ילדותה והסבל הנורא שחוותה. לאחר שנים אחדות במחנה עקורים בגרמניה היא עלתה עם הוריה לישראל, והתגוררה בבית ערבי נטוש, ללא גג, באָזוּר. שש שנים לאחר עלייתה, בעודה עולה חדשה, היא ירדה ללמד עברית את ילדי העולים במושבים בנגב.

הוריי היו בין מייסדי היישוב מבועים שבנגב, שם הקימו את משפחתנו, ותמיד ראו את ימיהם בנגב כתקופה היפה בחייהם.

אלה הם "הפריבילגים"; מושא השנאה והקנאה של עסקני העדתיות חסרי הבושה.

* "ישראל היום"

פינתי השבועית ברדיו: אפר ואבק

אפר ואבק / יהודה פוליקר
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 9.4.18

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחול ביום חמישי, אני מקדיש את הפינה למלאת שלושים שנה לצאת התקליט והמופע "אפר ואבק", תקליט מופת, מטובי התקליטים שנוצרו כאן; תקליט חשוב ופורץ דרך בעיצוב זיכרון השואה בישראל.

"אפר ואבק" הוא יצירה משותפת של שני יוצרים מוכשרים, אז בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שהביאה את סיפורם המשפחתי, כבנים לשורדי שואה, פוליקר ליוצאי סלוניקי, יוון, וגלעד ליוצאי פולין.

יהודה פוליקר היה אז בשיא הצלחתו ותהילתו. לאחר פירוק להקת הרוק "בנזין", שהוא היה הדמות המרכזית בה, הוא הוציא את התקליט המצליח מאוד "עיניים שלי", שבו הביא את התרבות ממנה צמח, התרבות היוונית. ב"אפר ואבק", חזר פוליקר, אחרי שני תקליטים בסגנון יווני, ליצירת רוק, אך הפעם ליצירה בעל תוכן ייחודי, קשה וכואב, ובהחלט ניתן למצוא בו, לפחות בחלק מן השירים ובהם השיר שנשמע היום, את השפעת המוסיקה היוונית.

גלעד, שכתב עשרה מ-12 השירים ופוליקר, הביאו את סיפורם כמי שגדלו בבתים של שורדי השואה, בצל הטראומה של השואה, שנכחה מאוד בבתיהם. סיפורם, כפי שבא לידי ביטוי בתקליט ובסרט "בגלל המלחמה ההיא" שיצא באותה שנה ועקב אחרי יצירת התקליט, והשתתפו בו גם הוריהם של פוליקר וגלעד, פתחו צוהר לנושא שעד אז לא היה קיים בשיח הישראלי על אודות השואה – "הדור השני לשואה", כפי שמאז ועד היום מקובל לכנות אותו. אגב, כבן לשורדי שואה, איני מתחבר להגדרה הזאת. איני רואה בעצמי בשום אופן דור שני לשואה, אלא דווקא דור שני לתקומה ודור ראשון לילידי הארץ בזכות הוריי שעלו לכאן. אבל בשיח הישראלי, מקובל מאוד הדיבור אפילו על דור שלישי לשואה. זה החל בתקליט זה.

התקליט האיר גם על שואת יהדות יוון, שהייתה מוכרת פחות בציבור, ובכלל על השואה של היהודים הספרדיים, הלא אשכנזים, שהנאצים הצליחו להגיע אליהם. הייתה בחשיפה הזאת חשיבות, בהבנה שהשואה אינה עניין של עדות מסוימות, אלא של העם היהודי כולו.

שני השירים הראשונים מבין שירי התקליט שגלעד ופוליקר יצרו, הם "התחנה הקטנה טרבלינקה" ו"פרחים ברוח" שנכתבו עבור תכנית בגלי צה"ל שעסקה בנושא הלא מוכר של "הדור השני". בערב יום השואה באותה שנה, נערך ב"צוותא" המופע המיתולוגי המשותף של פוליקר ושלמה ארצי, עליו סיפרתי לפני חודשים אחדים כאשר השמעתי את שירו של ארצי "בגרמניה לפני המלחמה".

כשאני מכנה את התקליט – יצירת מופת, כוונתי היא לכך שאין זה תקליט שיש בו כמה שירים מופתיים, אלא שהוא אוסף של יצירות יוצאות דופן באיכותן, אחת אחרי השניה, הן בטקסטים, הן בלחנים והן בביצוע – בשירה ובנגינה.

מבין השירים בתקליט אזכיר את "אפר ואבק", "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "שיר אחרי הגשם", "פרחים ברוח", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "רדיו רמאללה" ו"בגלל".

לאחר צאת התקליט, יצא פוליקר למופע "אפר ואבק", שזכיתי לצפות בהופעת טרום בכורה שלו בקיבוץ העוגן. לפני שנים אחדות, השתתפתי בביצוע של התיאטרון הקהילתי של צפון הגולן של השיר, ליתר דיוק – הזעקה, "בגלל", בטקס יום השואה של המתנ"ס. חיבור נוסף שיש לי לתקליט הזה, הוא העובדה שהוא יצא בשנה שבה אמי נפטרה. אמי שחוותה את השואה בילדותה, לא דיברה עליה מעולם, ורק אחרי מותה נחשפנו לסיפור הקשה של ילדותה.

השיר שנשמיע הוא שיר הנושא של התקליט, והשיר האהוב עליי ביותר מבין שירי התקליט – "אפר ואבק".

אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, החליטה לנסוע לראשונה לפולין. יעקב חשש שהיא תתקשה לעמוד במעמסה הרגשית הכרוכה בחזרה למקום הנורא, שבו נעשקה ילדותה. הוא התנגד לנסיעתה וניסה לשכנע אותה, ללא הצלחה, לחזור בה מהחלטתה. בין השאר הוא כתב לה את השיר הזה, שמאוחר יותר פוליקר הלחין.

"ואם את נוסעת" הוא שאל את אמו, "לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק".

בבית הראשון מתאר גלעד את המקום אליו היא נוסעת. העיר שלך היא חורבות. גם ביום אביב עם לילות לילך, ביום יפה לדוג בנהר – זו לא העיר שאת זוכרת, אלא עיר שקמה על חורבותיה. כאשר הוא מדמיין את פגישתה עם נופי ילדותיה, לבו של גלעד נשבר בתוכו. והוא מזכיר לאמו: "שם הייתה ואינה ילדותך, אישה קטנה". הדגש הוא על "ואינה". ומה יש שם היום? "אנשים שאיש לא מכיר. אין אפילו בית שיזכיר". וגם בתחנה איש לא מחכה.

"קחי מעיל, יהיה לך קר", הוא מפציר בה. "כסף כיס, גביש סוכר". ובדברי הפרידה הדואגים והעצובים ממנה לפני נסיעתה, מהדהדים מילים שאולי שמעה מהוריה, באותם ימים אפלים ורחוקים.

"הנצח הוא רק אפר ואבק" אומר גלעד לאמו. המשפט הזה סתום במקצת, אך המסר שלו קשה. האפר הוא אפר הנספים במחנות ההשמדה. האפר הזה נשאר לנצח. אבל האם הנצח הוא רק אותו האפר? ומהו האבק? הרי אנו מדברים על האבק כביטוי לדבר שחולף במהרה. יש משהו חידתי במשפט הזה, אבל הוא מותיר במאזין משקע כבד ומעיק, שמועצם במנגינה ובשירה של פוליקר, שבשורה זו מביא את זעקת השיר לשיאה.

יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר.
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים.
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת…

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לבכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.

לאן את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר.