לך אִתה / קובי רכט

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.9.22

הפינה מוקדשת היום לכבודו של המוסיקאי והשחקן קובי רכט, שמחר ימלאו לו 75.

קובי רכט מופיע על הבמות מגיל 9, תחילה בתיאטראות ילדים ובגיל 13 הוא כבר שיחק ב"הבימה", במחזה "יוליוס קיסר". בגיל 16 הקים את להקת הקצב "קובי רכט וכוכבי הלכת". הוא שירת כסולן של להקת פיקוד מרכז. הוא הקריין שמספר את סיפורי הלוחמים בשיר "גבעת התחמושת".

עם שחרורו מצה"ל פתח בקריירת סולו, הקליט שירים ראשונים וב-1968 הוציא עם עדנה גורן תקליט של שירי סשה ארגוב. עד היום מופיעים השניים עם שירי התקליט. ב-1969 השתתף בקברט הסאטירי של חנוך לוין "קטשופ".

ב-1970 החל שיתוף הפעולה הפורה עם קובי אושרת. הם הקימו את צמד "הקוביות". להיטם הגדול היה "למה עכשיו". מאוחר יותר הצטרף אליהם חנן יובל, וההרכב נקרא שלישיית "שובבי ציון", שזכתה לפופולריות רבה, לפרס "כינור דוד" היוקרתי ולתואר להקת השנה.

ב-1972 קובי ואשתו לשעבר איריס יוטבת יצאו לאירופה ופתחו בקריירה בינלאומית. הם הקימו הרכב משותף עם קובי אושרת שנקרא "וירגו". לאורך שנים כתב קובי מוסיקה לסרטים (ואף זכה על כך בפרס אופיר), כתב עם אשתו מחזמר דיסקו, וכשחקן, שיחק בסרטים ובהם "הלהקה", "הוא הלך בשדות" ו"צומת וולקן", שיחק בהצגות, הלחין ועיבד לזמרים אחרים.

ב-1986 עזב רכט את הארץ וחי שש שנים בלוס-אנג'לס. גם בשנותיו בניכר, המשיך ליצור ולהקליט בעברית, הגיע פעמים אחדות בשנה להקלטות בישראל. הוא חזר לארץ ב-1992 והקים עם יושי שדה את להקת "ההוא".

עד היום רכט ממשיך לכתוב מוסיקה ולהופיע בהרכבים שונים, ובאיחודים של הרכבי העבר שלו. הוא הוציא לאורך השנים 13 תקליטים, 6 בעברית ו-7 באנגלית.

שירו שאשמיע מזוהה בעיקר עם אילנה רובינא, המבצעת המקורית שלו – "לך אִתה". קובי רכט כתב את המילים. יחד עם קובי אושרת הוא כתב את המנגינה. אילנה רובינא, שבעוד כחודש ימלאו שנתיים למותה, הקליטה אותו ב-1971 לתקליטה השני "שני הצדדים". השיר זכה להצלחה רבה, צעד בפסגת מצעדי הפזמונים וכיכב במצעד השנתי.

ב-1995, הוציא קובי רכט את תקליטו "קובי רכט", שכמעט את כל שיריו כתב והלחין בעצמו. עם השירים בתקליט נמנית גרסת הכיסוי שלו לשיר "לך אתה".

השיר נכתב בלשון נקבה בגוף שני – אישה אומרת לבן זוגה שהיא רואה בעיניו, בפניו ובזרועותיו שהוא כבר אינו אתה, אלא מאוהב באישה האחרת. והיא אומרת לו, ש"אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך, אז לך אִתה, לך אִתה לשם".

נאחל לקובי רכט להמשיך ליצור, להקליט ולהופיע עוד שנים רבות.

אני רואה שוב בעיניך

שהיית שוב אִתה אתמול

אני רואה איך בעיניך

אתה והיא עכשיו לבד, לבד

אני רואה שוב את פניך

מביטות בי באותו מבט

אני אוחזת בידיך

בידיך הקלות כמעט

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לשם

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לך אִתה לשם

אני רואה שוב בעיניך

האתמול שלך רק היא אִתך

אני רואה איך בידיה

את ראשך כל כך בחום ליטפה

אני רואה בזרועותיך

איך ראשה בזרועותיך נח

אני רואה שוב בעיניך

איך כולה, כולה שלך, כולה

אם היא אמרה שהיא…

פנים אל מול פנים / להקת "בנזין"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.5.22

ביום שישי 4 ביוני 1982, הייתי עדין בטירונות, בסדרת אימונים במשאבי שדה. באותו יום היינו אמורים לצאת הביתה. אך בבוקר, נמסר על ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, צה"ל נכנס לכוננות, והיציאות בוטלו. נמסר לנו שיוצאים לצפון, להתחיל להתארגן. ואנו העמסנו במהירות את כל האוהלים ואת כל הציוד הפלוגתי על "ריוסים" שיצאו צפונה לפנינו, ובפינו שירה אדירה: "יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה / נשארים כל הלילה / עד הבוקר הבא". ביום ראשון פרצה מלחמת שלום הגליל, ועד היום השיר הזה מזוהה אצלי עם המלחמה. האמת היא שאצלי כמעט כל אירוע, אישי או לאומי, מזוהה עם שירים.

השיר "יום שישי" יצא לאור באותו השבוע, אבל הרדיו השמיע אותו ללא הפסק מרגע צאתו. וכך, ימים אחדים לאחר פריצתו כבר הכרנו אותו היטב ושלטנו במילותיו.

"יום שישי" היה תקליט השדרים השני של הלהקה. קדם לו בארבעה חודשים השיר הראשון "חופשי זה לגמרי לבד", שגם הוא היה להיט גדול. השנה מלאו ארבעים שנה ללהקת "בנזין", שפעלה בשנים 1982-1985, ולציון התאריך העגול, אנו מקדישים לה את הפינה.

במיתולוגיה של המוסיקה הישראלית, שתי להקות הרוק המובילות של התקופה, "בנזין" ו"תיסלם", היו יריבות. אני אהבתי את שתיהן, אם כי העדפתי את "בנזין", וכך גם מרבית חבריי. אני לא זוכר שום יריבות כזאת וגם חברי הלהקות מכחישים אותה ומציינים שהם אף שיתפו פעולה והופיעו יחד. לדעתי, מיתוס היריבות הומצא בדיעבד.

להקת "בנזין" היא קודם כל יהודה פוליקר, הסולן, הגיטריסט והמלחין של רוב שיריה. בצדק, הלהקה מזוהה בעיקר אתו, ולא בכדי, היא התפרקה כאשר הוא פרץ בקריירת הסולו שלו, עם התקליט "עיניים שלי". חבריה הנוספים היו בנימין קמחי, המכונה בנג'ו (בס), יחיאל אמסלם (גיטרה) ואלי חדד (תופים). הצלע החמישית של הלהקה, היא יעקב גלעד, שכתב את מילות רוב שירי הלהקה, היה המלווה האמנותי שלה וגם מי שהעניק לה את שמה.

האמת היא, שהלהקה עצמה פעלה שבע שנים לפני שהפכה ל"בנזין"; לא רק לשם "בנזין", אלא גם לרמה המוסיקלית והתמלילית שלה ולהצלחה שלה. ב-1975 הלהקה קמה תחת השם "ברקת". כל חבריה התגוררו באזור חיפה והקריות. אף אחד מהם לא התפרנס ממוסיקה. פוליקר היה ספר, חדד צבע, אמסלם טכנאי שיניים ובנג'ו דוור. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות, בעיקר בגרסאות כיסוי.

ב-1981 פוליקר שלח לפזמונאי הפופולרי יעקב גלעד, שהיה מזוהה בעיקר עם יהודית רביץ, בשיא תהילתה, קלטת ובה כמה גרסאות כיסוי וקטעים אינסטרומנטליים שהלחין פוליקר. גלעד שמע – והתאהב. הוא שכנע את הלהקה להעביר הילוך, לעבור לת"א, להתחיל להתפרנס ממוסיקה ופתח לה את כל הדלתות האפשריות.

בפברואר 1982 יצא לאור הסינגל הראשון, "חופשי זה לגמרי לבד", שסימן את דרך ההצלחה של הלהקה וביוני הסינגל השני, "יום שישי". באוגוסט כבר יצא התקליט אריך הנגן הראשון, "עשרים וארבע שעות", ובו הלהיטים "יום שישי", "חופשי זה לגמרי לבד", "גשם", "תני לי סיבה" ועוד. 9 מ-11 השירים נכתבו בידי גלעד והולחנו בידי פוליקר, שהיה הסולן שלהם. את העיבודים עשו חברי הלהקה יחד, כשיהודית רביץ הצטרפה אליהם.

ההצלחה הייתה גדולה. התקליט נמכר בלמעלה מ-50,000 עותקים, "יום שישי" היה לשיר השנה והלהקה – ללהקת השנה ולפרס "ורד הכסף". גם מסע ההופעות של הלהקה היה מוצלח מאוד.

בסוף 1983 יצא תקליטה השני של הלהקה, "משמרת לילה", שזכה לפחות הצלחה, אך בעיניי הוא הטוב מבין שני תקליטי הלהקה. מתוך התקליט הזה אשמיע את השיר האהוב עליי ביותר של הלהקה, "פנים אל מול פנים".

גם את השיר הזה כתב גלעד והלחין פוליקר.

השיר מספר על פגישה באמצע החיים של מי שהיו בני זוג בנעוריהם. הגבר פונה אל האישה ומבקש ממנה להישאר אתו הלילה ולחכות אתו לבוקר שיבוא, לחוש ולמשוך עוד קצת את הרגע המיוחד של המפגש הזה.

הפגישה היא כבר שנים רבות אחרי הפרידה בין בני הזוג. הם עברו דברים רבים ונמצאים במקומות כל כך שונים. וכשהם נפגשו, "הגענו אל עצמנו", הוא אומר. אולי הכוונה שהם הגיעו שוב לחוויה הזוגית שלהם, חוויית האהבה הראשונה. ואולי גם כל אחד הגיע אל עצמו, אל הבתוליות הטהורה שלו, שהיא ה"אני" המזוקק שלו.

הכל השתנה סביב. העיר נראית אחרת, כאילו לא היינו פה. והפגישה הזאת, אולי תתקיים רק פעם בחיים. "הזמן סוגר עלינו, מעגל של שינויים". "מה עבר עליך?", הוא שואל אותה "ומה הביא אותך לפה?". והוא קובע "הלילה את נשארת" ומבקש "חכי אתי לבוקר שיבוא". הוא יודע שיהיה זה לילה חד-פעמי, אך הוא אינו רוצה לוותר עליו, ועל ההזדמנות לטעום פעם נוסף מאהבת הנעורים היפה והתמימה הזאת. "אהבנו פעם באמת ובתמים, כמו שילדים יודעים", והוא רוצה לשחזר את הרגע. וכשהם מתבוננים זה בזה, פנים אל מול פנים, הם רואים זה על זה את השנים. והוא קובע, גם עכשיו, "ואת יפה".

פנים אל מול פנים

פגישה באמצע החיים

הגענו אל עצמנו

ממקומות כל כך שונים.

העיר נראית אחרת

כאילו לא היינו פה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עלייך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים

הזמן סוגר עלינו

מעגל של שינויים.

אז מה עבר עלייך

ומה מביא אותך לפה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים…

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

כתונת פסים / מיטב אמני ישראל

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22

מה משותף ל… (התאזרו בסבלנות, הרשימה ארוכה) ארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?

כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעליה הגדולה של אותן שנים. והיום, אני שב ומכנס אותם, כדי לחגוג יחד את יום הולדתו השמונים של מאיר אריאל, מחבר השיר.

במלאת למאיר אריאל שמונים, אי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה, במותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.

"הנר שלך מאיר עדין בוער", כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות. לפני שבועות אחדים נערכה במסעדת "סוזנה" באניעם הופעה של דורי בן זאב, בערב של שירי מאיר אריאל וסיפורים על אודותיו. בקהל הייתה קבוצה של חניכים מהמכינה הקדם צבאית במיצר. החבר'ה האלה נולדו חמש שנים אחרי מותו של מאיר אריאל, אך הם ידעו על פה את מילות כל השירים, ולא רק המיינסטרים שלו, אלא גם השירים הנידחים והפחות מוכרים. מה מאיר עדיין יותר מנרו של מאיר?

מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה להשמיע דווקא אותו ביום ההולדת השמונים של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של הפלישה מאוקראינה יהיה עליה גדולה של רבים מיהדות אוקראינה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.

הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עמנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.

בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן". מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו, שאותו השמענו כבר בפינה, "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

אחרי הפסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי". "אתה לא נראה כל כך ישראלי". וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר… צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי… למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם". זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עמו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.

בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן". הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור".

ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערביה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.

לפני שנשמיע את השיר, אזכיר עוד שיר של מאיר, שגם אותו השמענו כבר בפינה, "שיר התעסוקה". אנו נמצאים היום בשבוע שבין פרשת "ויקהל" לפרשת "פקודי". שתי הפרשות הללו, שבהשראתן מאיר אריאל כתב את השיר, הרצוף כולו בציטוטים מתוכן, מתארות את בניית המשכן. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים צינים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים". ומי הם אותם פועלים שאת ריחם רוצה מאיר אריאל להסניף; מי הם בוני הארץ? הוריהם של אסתר חיות ושל דודי אמסלם.

לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנולד לפני שמונים שנה בדיוק.

אחד הזמרים שהשתתפו בשיר, הוא הטנור יבגני שפובלוב, אז עולה חדש וצעיר בן 27. שלשום הלך שפובלוב לעולמו בגיל 54. נקדיש את השיר לזכרו.

לפני כמה וכמה שנות אלף

נפרדנו אני ואחי

הוא לכיוון של הקרירים האלה

אני לדרום מזרחי

יובלות על יובלות לא התראינו

ופתאום נפגשנו כאן

לא הכרנו כל כך השתנינו

טוב שהשארנו סימן

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי

בבכי צחק לי אחי

אתה לא נראה כל כך ישראלי

בטח שלא תנכי

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי

למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנכי?

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

פולנים התנפלו על מרוקו

רוסים נכנסו בתימן

מצרים חטפה מטורקיה

שבדרך תקעה את יוון

איך שביניהם הסתבכנו

כבר סופר אף כי לא יאומן

אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו

אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי

אני לא אשתגע לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו…

פינתי השבועית ברדיו: ישראלים מצחיקים

ישראלים מצחיקים / אריאל זילבר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.21

הידיעה על מותו של צבי שיסל הייתה מצערת ועצובה אבל כאשר שמעתי אותה, עלה חיוך על פניי. כי כאשר אני שומע את השם שיסל, עולָה לנגד עיניי תמונתו במערכון "לה-מרמור" ועולֶה לנגד עיניי המערכון של השיעור בקראטה ביידיש עם אורי זוהר, ותמונתו של ויצ'נסו האומלל בסצנת הגנגסטרים ב"כבלים", או בחבורת הבטלנים בסרט האיטלקי "בראוו על הלאנצ'יה" ב"כבלים", או פועל הבמה עם מוני מושונוב שמפיל על ראשו ארגזים בקלטת לילדים "כמו גדולים" ועד שכניה המושבניק, חברו של אריק, הלא הוא שלמה בראבא, בסדרת הטלוויזיה "הנחלה". אין ספק ששיסל הוא אחד הישראלים המצחיקים שפעלו כאן בשישים השנים האחרונות.

בסצנת הפתיחה של תכנית "לול" הראשונה, הציג אורי זוהר את החבורה. את שיסל הוא הציג כמפיק הסדרה והוסיף: "אני יודע שהוא לא נראה מפיק, אבל זה מה שיש לנו".

אז שיסל אולי לא נראה מפיק, אבל הוא היה מפיק ענק והוא אחראי על כמה מההפקות החשובות בתרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות – מפיק מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. תסריטאי, במאי, אמרגן ושחקן.

צבי שיסל נולד בתל-אביב ב-1946. הוא שירת בלהקת פיקוד השריון ועם שחרורו שיחק בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" של שייקה אופיר ובסרטים "השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר ו"חצי חצי" של בועז דוידזון. וכך החל הרומן שלו עם זוהר ודוידזון וחבריהם לחבורת "לול" המיתולוגית.

בגיל 22 היה לאמרגנו של אריק איינשטיין, שכבר אז, ב-1968, היה כוכב גדול ומיתוס בזמר העברי. שנה לאחר מכן הקים עם אריק ודוידזון את חברת התקליטים "הגר" והפיק את תקליטיו של אריק "פוזי", "פלסטלינה", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין", "שירי ילדים" ו"ארץ ישראל הישנה והטובה". הוא הפיק את תכניות הטלוויזיה "לול" ואת הסרט "שבלול" ואת תכנית הטלוויזיה "סע לאט" עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז", שיחק בסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", הפיק את המוזיקה ל"צ'רלי וחצי", ביים את הסרטים "סבבה" ו"החגיגה נמשכת" מסדרת "אסקימו לימון", ביים את קלטת הילדים של אריק איינשטיין "כמו גדולים" ושיחק בה, ביים וכתב עם אריק איינשטיין את התסריט של הסרט "כבלים" ושיחק בו, ביים את קלטת הווידיאו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" וכל אלה הם רק חלק קטן מעשייתו הרבה והעשירה של שיסל במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע כמפיק, במאי, יוצר סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ושחקן.

שיסל מזוהה בראש ובראשונה עם חבר הנפש שלו אריק איינשטיין, שעמו הוא שיתף פעולה משנות השישים ועד מותו של אריק איינשטיין. וכאשר חשבתי על השיר שאשמיע בפינה, המועמדים הראשונים היו שירי אריק איינשטיין, מן התקליטים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה ששיסל הפיק בעבורו. המועמד הטבעי להשמעה הוא השיר "סע לאט", שבו מתאר אריק איינשטיין נסיעה עם חבריו הקרובים ושיסל מככב בו: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות… צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים… צבי אומר שקר לו בראש, לסגור איזה חלון… צבי אומר עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל".

אך לבסוף שיניתי כיוון ובחרתי בשיר "ישראלים מצחיקים" שכתב יהונתן גפן והלחין אריאל זילבר ששר אותו עם להקת "ברוש". זהו שיר הנושא של סרטם של בועז דוידזון וצבי שיסל "ישראלים מצחיקים". והרי אין תיאור הולם יותר את שיסל מישראלי מצחיק, אך הוא איש של חבורה ושל שיתוף פעולה ולכן דווקא ברבים, "ישראלים מצחיקים", זה תיאור שהולם אותו יותר.

"ישראלים מצחיקים" הוא סרט המתיחות הישראלי הראשון, עוד לפני סרטיו של יהודה ברקן, שעלה לאקרנים ב-1978. שמו נגזר מסרט המתיחות האמריקאי "אנשים מצחיקים" שקדם לו בשנה-שנתיים.

איני אוהב את סצנת המתיחות, שהיא וולגרית בעיניי, אבל כאשר הסרט יצא הייתי בן 15 ואז אהבתי מאוד את המתיחות. אהבתי את מתיחות הרדיו של יהודה ברקן ואח"כ את המתיחות באמצעות מצלמה נסתרת. בועז דוידזון הפיק את הסרט, שיסל היה הבמאי ושניהם היו השחקנים. השיר מתאר סצנות מתוך הסרט.

לדוגמה, אחת המתיחות הייתה של חיילת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) שבודקת את התיקים בכניסה לקולנוע, ובהזדמנות זו ממששת לנבדק את הביצים. אומר לו השיר: "לא, אל תנסה אתה לקבוע, זאת היא לא חיילת, זה אני". המסר של השיר – קח בקלות, זה רק סרט, אל תתחמם אני רק מצלם, החיים חתול אתה עכבר, יש לי מצלמה והיא נסתרת, פתי מאמין לכל דבר.

היום, כאשר אריאל זילבר הוא דתי חרד"לי, הוא מצנזר את שיריו ומשנה חלק ממילותיהם. כך גם בשיר הזה. במקום "מי זה שם ישן על אשתך?" הוא שר "מי זה שם ישן? לא אשתך". במקום "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בתחתונים" הוא שר "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בחפצים". נו, זה כבר מוציא את כל העוקץ מהשיר. כבר עדיף לא לשיר אותו.

אנחנו כמובן נשמיע את המקור הלא מצונזר, לזכרו של הישראלי המצחיק שנפרד מעמנו בשבוע שעבר, צבי שיסל. 

אם תשמע פתאום קולות בלילה

תן חיוך קטן, אתה שחקן

מצלמים אותך עכשיו לסרט

ואולי תהיה קצת מפורסם

אם ביום חמסין אתה עם ארטיק

מה פתאום רטוב, יורדים גשמים

זה אני מתיז עם דלי מפלסטיק

תתנהג יפה כי מצלמים

היי אדוני, מה עצבני

למה מרביץ פה, תיתן להציץ

הלו שוטר, למה עוצר

אל תתחמם, אני רק מצלם

תן חיוך נחמד, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

מהעבודה אתה בא הביתה

מי זה שם ישן על אשתך

זהו רק אני ותודה שבאת

כי אני עכשיו מצלם אותך

היי אדוני, מה עצבני…

אם חיילת חיב"ה בקולנוע

תחפש לך בתחתונים

לא, אל תנסה אתה לקבוע

זאת היא לא חיילת, זה אני

תן חיוך קטן, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

היי אדוני, מה עצבני…

פינתי השבועית ברדיו: אישה באבטיח

אישה באבטיח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 8.3.21

ביום העצמאות יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה לסופרת, המשוררת והפזמונאית נורית זרחי.

נורית זרחי בת השמונים נולדה בירושלים ובגיל 5 התייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי. היא עברה עם אימהּ לקיבוץ גבע ומשם לעין חרוד. ילדותה בקיבוץ לא נחרטה בזיכרונה כחוויה חיובית והיא שיתפה בחוויותיה הקשות בספרה "ילדת חוץ".

לצד כתיבתה היא הרצתה באוניברסיטת בן גוריון, הנחתה סדנאות כתיבה ועבדה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". הדבר המרשים בפועלה הספרותי הוא היבול האדיר – לפחות 115 ספרים, רובם ספרי ילדים. עוד טרם זכייתה בפרס ישראל, זכתה נורית זרחי בכל פרס ספרותי אפשרי, ובהם פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס יהודה עמיחי, פרס ראש הממשלה, פרס לנדאו של מפעל הפיס, פרס דבורה עומר על מפעל חיים ופרס בינלאומי לספרות ילדים – עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן שהוענק לה פעמים אחדות.

אותנו בפינה זו מעניינת נורית זרחי בעיקר כפזמונאית. גם כפזמונאית היא מתבלטת בעיקר בשירי ילדים.

אציג כמה מן הבולטים בפזמוניה. השיר "שמלות" שחוה אלברשטיין שרה בלחנו של מתי כספי.

יש אחת לבנה כמו שלג

ואחת כחולה כמו ים

ואחת כמו שמיים תכלת

ואחת אדומה כמו דם

אחת לצאת לביקורים

אחת ללבוש לשעורים

וגם שמלה של מלמלה

לשיר במקהלה.

ולאחר ה"לשיר במקהלה" פוצחת חוה אלברשטיין ב"לללה" בזיוף ילדותי קיצוני, צורם ומצחיק מאוד. והשיר מסתיים ב"שמלה שקיבלתי מסבתא / ממשי עם קישורים / אותה היא לבשה בשבתות ואני בחג פורים".

שיר נוסף שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין ומאוחר יותר גם כספי עצמו הקליט אותו, שיר מקסים, הוא פרידה מתיבת נוח. אני מזמין תכנית ספיישל על שירים שעוסקים בנוח ובמבול. יש עושר של שירים רבים ומקסימים. זה, כידוע, לא השיר היחיד של מתי כספי על נוח. מוכר יותר שירו "נוח", שאותו כתב בעלה לשעבר של נורית זרחי, יורם טהרלב. הייחודי בשירה של זרחי, הוא שהיא בחרה לתאר את הרגע שבו נפרד נוח מאותם זוגות זוגות שעוזבים את התיבה, והוא נשאר בודד עלי אדמות.

והוא עומד ומסתכל

כיצד זוגות זוגות

הם נבלעים

בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים

גבוהים גבוהים

נעלמים במחילות

קופצים את תוך הים

וגוחנים אל החולות.

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

את השיר "קילפתי תפוז" הלחין יוני רכטר ושר אריק איינשטיין, בתקליט הילדים שלו "הייתי פעם ילד". הילד מספר בגוף ראשון שהוא קילף תפוז, ומה הוא מצא בו להפתעתו? ילד ישן.

כנראה שיש לנורית זרחי חיבה מיוחדת לבני אדם ששוכנים בתוך פירות. כי על כך היא כתבה את השיר שאותו נשמיע היום – אישה באבטיח. גם את השיר הזה שרה חוה אלברשטיין, ללחנו של שלמה גרוניך.

זהו שיר הנושא של תקליט הילדים של חוה "אישה באבטיח", שנורית זרחי כתבה 9 מ-12 שיריו וטובי המוסיקאים הלחינו את שיריו – מתי כספי, שלמה גרוניך, מישה סגל. זהו שיר מצחיק, המספר על אישה שבחרה לגור דווקא בתוך אבטיח. ובתוך אותו אבטיח גדול נורא היא חתכה חלון וחצבה סלון ותלתה תמונה והכניסה ארון וגידלה בפינה חתול שיצוד עכברים. ואז – מה קרה? פתאום הסתיימה העונה. היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף מצאה בית חלופי – ומעתה היא גרה בתוך גזר. הבעיה היא שהגזר היה קצת צר והיא בקושי הצליחה להיכנס לתוכו.

ברכות לכלת פרס ישראל נורית זרחי.

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים וכיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה

לחפש לה דירה חדשה

היא חקרה שאלה

לא מצאה שום דבר

רק חדרון בתוך גזר

ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

אווווו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים כיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה…

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון, לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

תורו רו רו רו

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

פינתי השבועית ברדיו: דני גיבור

דני גיבור / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.5.19

השבוע מלאו 35 שנים למותה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים מרים ילן-שטקליס.

כילד, גדלתי על שירתה של מרים ילן שטקליס ובמיוחד על הספר "שיר הגדי", וגם כשאני קורא אותם כאדם בוגר, אני נהנה – לא הנאה נוסטלגית של זיכרון ילדות, אלא הנאה של אדם בוגר משירה טובה שמסריה טובים גם למבוגרים. ויש בהם שירים מרגשים ממש.

מרים וילנסקי נולדה באוקראינה ב-1900 למשפחה ציונית. בגיל מוקדם התייתמה מאמה. בגיל 20 עלתה לארץ ישראל. נישאה לפרה-היסטוריון משה שטקליס, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו כעבור שנים אחדות, לאחר ששטקליס עזב אותה לטובת מאיירת ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ילדים לא נולדו להם, ולאחר הפרידה ביניהם לא קשרה עוד קשרים רומנטיים והייתה בודדה וערירית כל חייה. לשמה היא הוסיפה את השם ילן – ראשי התיבות של שם אביה, יהודה לייב ניסן.

אף שלא היו לה ילדים, והיכרותה עם ילדים הייתה דרך ילדים של אחרים, ולגבי יחסיה עם ילדים, יש עדויות סותרות, בין ילדים שאהבו אותה לילדים שפחדו ממנה – אין ספק שבשיריה היא מיטיבה להבין את נפש הילד. לכן, ילדים התחברו אל שיריה, וגם מבוגרים, כי האמת האנושית שהיא היטיבה לבטא, היא האמת האנושית של בני אדם בכל גיל. בכל גיל ניתן להתחבר לשורות כמו "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל".

מרים הייתה משוררת ילדים פורה מאוד, שפרסמה ספרים רבים, ורבים משיריה הולחנו. המוסיקאי המזוהה עמה ביותר הוא שמוליק קראוס. בין השניים נוצר קשר מיוחד, והיא ממש אימצה אותו כבן, ואף שחררה אותו בערבות ממספר מעצרים. הוא הלחין רבים משיריה, תחילה ללהקת "החלונות הגבוהים" ומאוחר יותר למופע ותקליט משיריה, עם ג'וזי כץ.

בין הבולטים בשיריה: "מיכאל", "הבובה זהבה", "רוח רוח", "אצו רצו גמדים", "נתפייסה", "הסבון בכה מאוד", "ג'ינג'י", "ידידי טינטן", "שמש שמש במרום", "לשפן יש בית", "לבדי" (או "לבדיתי") ועוד רבים וטובים.

אנו נאזין לשירה, בלחנו של מקס למפל – "דני גיבור", המוכר יותר כ"פרח נתתי לנורית". כמו רבים משיריה, גם "דני גיבור" פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" ולאחר מכן בספרה "דני", שיצא לאור ב-1943. מאז הוא הופיע בספרים וקבצים נוספים, והוקלט בביצועים רבים.

זהו שיר מורכב, שנפתח בהצהרה, ממשיך בסיפור, ומסתיים בהצהרה. אך בסוף ההצהרה – בראשית הסיפור ובסופו, מופיעה שאלה, הסותרת את ההצהרה.

ההצהרה של דני, שאותה אימץ מהצהרה של אמו, היא שהוא אינו בוכה אף פעם. הוא חכם ונבון, הוא לא פתי קטון, לא תינוק בכיין.

אבל… למה הדמעות זולגות בעצמן? הוא ממחיש זאת בסיפור אהבה ילדי מרגש. הוא נתן לנורית פרח, הוא נתן לה תפוח, הוא נתן לה הכל. והיא… לקחה כל מה שנתן לה, את התפוח אכלה, את הפרח זרקה, והלכה, המנייאקית, לשחק עם ילד אחר… צריך להיות ילד כדי להתחבר לסיפור הזה ולשיר הזה? צריך להיות ילד כדי שהדמעות תרדנה מעצמן?

ברוח שבוע הגבורה שבו אנו נמצאים – שמעתי לא פעם ביקורת על השיר הזה, שכביכול מעביר מסר מצ'ואיסטי, שגיבור אינו בוכה, שהבכי הוא סימן לחולשה ולרכרוכיות. אבל ההיפך הוא הנכון. זהו שיר החותר תחת המסר הזה ונותן לגיטימציה לבכי. הרי ברור שכאשר הדמעות זולגות בעצמן, הילד בוכה. וכותרת השיר על הילד שמזיל דמעות כשאהובתו בוחרת לשחק עם ילד אחר הוא "דני גיבור". כלומר, לא זו בלבד שאין זו בושה לבכות, אין כל סתירה בין הבכי לגבורה.

את סיפורו של השיר הזה, אביא בלשונה של מרים ילן שטקליס, שכתבה עליו:
"אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עליי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהן לצורך זה מאז אדם וחווה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותיי והרגשותיי. על כל פנים, לפתע עלה בזיכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים'. אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: 'אמא אמרה לי: דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגירתי, וחסל.

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור. התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום! – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

מאז, דרכה לבטא את עצמה הייתה בשירת ילדים. ב-1956 היא הייתה הזוכה הראשונה בפרס ישראל לספרות ילדים. ב-9 במאי 1984 מרים ילן שטקליס נפטרה, בת 84. לזכרה, נאזין לשיר, באחד מביצועיו הרבים, והאהוב עליי ביותר – בפי אריק איינשטיין.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פינתי השבועית ברדיו: חיוך ראשון

חיוך ראשון / נחום היימן
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 13.8.18

מחרתיים ימלאו שנתיים לפטירתו של חתן פרס ישראל לזמר עברי, המלחין נחום היימן.

במלאת שנתיים למותו, נערך לפני כשבועיים אירוע ייחודי – אזכרה ליד הבית בו גדל בריגה.

את האירוע יזם וארגן חברי עופר גביש. עופר, חבר קיבוץ יפתח, הוא מוסיקאי, חוקר הזמר העברי, מחנך בזמר וממציא הטיולים המזמרים לפני יותר מעשרים שנה (היום יש רבים המובילים טיולים כאלה). עופר ואני שיתפנו פעולה בכמה ערבי לימוד וזמר, ואנו מתכננים לצאת אתם בקרוב גם באופן מסחרי. בשנים האחרונות, עופר מוביל טיולים מזמרים בעקבות סופרים ומשוררים ויוצרים יהודיים במזרח אירופה. השנה הוא הדריך בבלטיות, והסיור הזה כלל את הבית שבו גדל נחצ'ה היימן.

מספר עופר: "הכל התחיל לפני יותר מחצי שנה כשהחלטנו שאחד הטיולים השנה יהיה לבלטיות, וכשהכנתי את רשימת היוצרים שבאו משם, היה שמו של נחצ'ה מהראשונים שהחלטתי לעסוק בהם. התקשרתי בתמימות אל סי היימן לקבל את הכתובת כדי שנשיר שם משהו משלו. כך עשיתי עם ללי שמר ועם איתמר ארגוב, ועם לאה גולדברג ואחרים. ומה רבה היתה הפתעתי כשהסתבר לי שסי וגם אימהּ אינן יודעות את הכתובת. במאמר מוסגר אומר, שדומני שגם נחצ'ה לא ידע. אני חושב שזה לא כל כך עניין אותו. ואז זה עבר ממדרגת תחקיר למעמד של אתגר, של חידה ואפילו של הרפתקה.

חיפשתי קשרים בלטביה, דרך ארגון 'לימוד'. ניסו למצוא שם מישהו שמתאים לו לבצע חפירות כאלה, אך לשווא. המשכתי לשגרירות, עשו מאמצים, אך מעבר לשלב מסוים לא יכלו להשקיע כוח אדם לעניין. ואז, הלכתי אל מנהל החברה, שמארגנת לנו את התוכנית בטיולים שלנו באזור הזה, והוא איש בעל יצר גילוי והרפתקנות. הוא הלך למרשם התושבים, וגילה שאין בכלל משפחת היימן בריגה בשנת 1934. סי היימן פתרה את העניין, ונזכרה ששם סבה היה גימיניס (ה' הופך ל-ג', ס' בסוף מילה נעלם והנה לך היימן). עם הגימיניס הזה יוליק גורביץ' מנהל החברה כבר הסתדר, ומצא את המשפחה ואת הכתובת.

המחשבה הראשונה היתה להציב שלט על הבית, אבל התברר שצריכים אישור של כל הדיירים ושניים מהם נמצאים בדרום אפריקה ואוסטרליה. אז חשבנו למצוא פארק ציבורי קרוב ומִנְהל הפארקים של ריגה סירב. בקיצור, היתה פעילות ענפה. הרפתקה נאה. כמו שאני אוהב. ואז בשיחה סתמית אמרו לי מהשגרירות: 'אולי במוזיאון היהודי ימצאו מי שיכול לדבר איתם, ולהמשיך בפעולה להצבת השלט'. אמרתי: 'רגע, יש שם מוזיאון יהודי?' וההמשך היה במוזיאון הזה. שם הצבנו את השלט. יש להם פינה של לטביים שעלו לגדולה בישראל ובעולם, ומעכשיו לנחצ'ה יש שם מקום מכובד".

צפיתי ביוטיוב בסרטון מרגש מן הטקס – את סי היימן נרגשת כשהיא מתקרבת לבית בו גדל אביה ברחוב אלכסנדרה סאקה 33. סי היימן ועופר שרים את "מרדף", סי היימן שרה עם הזמר אלעד שודלר, שעמו היא מופיעה בימים אלה, את "אני ממשיך לשיר" ו"חופים". מומלץ.

נחום היימן נולד ב-1934 בריגה. בהיותו בן שלוש, המשפחה עברה לשבדיה, ומשם הפליגה לדרום אפריקה. אחרי שנתיים החליטה המשפחה לעבור לארה"ב. האניה עברה בסואץ ועגנה במקרה בחיפה. בהיותם בחיפה פרצה מלחמת העולם השניה. כשאבא של נחצ'ה שמע על כך הוא הודיע: "יורדים פה". אמא שלו סירבה וכמעט נאחזה בציפורניים, אך המשפחה ירדה מהאניה בחיפה. האניה הפליגה, ובגיברלטר טובעה על ידי משחתת גרמנית.

נחום היימן הלחין למעלה מאלף שירים, אך רק בשנותיו האחרונות החל גם לשיר. והוא שר יפה מאוד, בקולו המחוספס. השיר שבחרתי להשמיע, הוא שירו של אלתרמן, בלחנו ובביצועו של היימן – "חיוך ראשון".

זהו שיר מקסים, אלתרמן במיטבו. האמת היא שאין דבר כזה אלתרמן לא במיטבו, אך בעיניי, זה אחד היפים בשירי האהבה שלו. והדבר המדהים ביותר, הוא שאת השיר הבשל והבוגר הזה הוא כתב בגיל 24. השיר התפרסם בספר שיריו הראשון ופורץ הדרך "כוכבים בחוץ". היה זה אחד משלושת השירים היחידים בספר שפורסמו עוד קודם צאתו, בכתב העת "גזית", בשנת תרצ"ד, 1934, אך לקראת פרסומו בספר הוא הכניס בו לא מעט שינויים. לטענת דן לאור, הביוגרף של אלתרמן, שלושת השירים היו מלכתחילה חלק מן הספר, ואלתרמן החליט לפרסם אותם פרסום מוקדם. זאת, בניגוד למקובל במחקר עד צאת הביוגרפיה, שאלו שירי עלומים שהוא החליט לצרף לספר, היחידים מבין שיריו המוקדמים.

זהו שיר על פגישה של זוג אהובים, לאחר פרידה, אך גם הפגישה הזאת מסתיימת רע. המשורר מיטיב להסעיר את הקורא בסערת האהבה לקראת הפגישה ובעיצומה. איזה תיאור מסעיר:
אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.
אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי!
אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!
רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,
בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

אך המשורר מיטיב גם לכבות אותנו בכבות האהבה, ועם שירת הברבור שלה – אותו חיוך המוגדר כחיוך ראשון, ובעצם הוא אחרון, במילים הקשות:
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב – וּמִתְמוֹטֵט.

רבים משיריו של אלתרמן הולחנו, אך הלחן של נחום היימן לשיר הזה הוא אחד המרטיטים שבהם. אין זה שיר קל להלחנה, אך נחצ'ה צלח אותו בהצלחה מרגשת. המנגינה כל כך מיטיבה לספר את הסיפור, לבאר אותו, להעביר את הרגשות הסותרים המצויים בו; ניתן בהחלט לומר שזוהי פסגה של שני גאונים.

הביצוע של נחום היימן לשיר מקסים. נאזין לו ונזכור את נחום היימן, מעמודי התווך של המוסיקה הישראלית.

אַל תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁבוּעָה נוֹאֶשֶׁת,
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
אֲנִי שֵׁנִית אֵלַיִךְ נֶאֱסַף,
עוֹלֶה אֶל מִפְתָּנֵךְ מִכָּל דְּרָכַי.
וְהַמַּסָּע יָגֵעַ וְאֶבְיוֹן.
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,
אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.

בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,
עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים
וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.
שׁוֹצְפִים יַעֲרוֹתָיו. הַחֹשֶׁךְ מְעַשֵּׁן בְּכָל הָאֲרֻבּוֹת.
פּוֹתֵחַ הֲמֻלּוֹת כְּבֵיבָרִים.

אִם נִשְׁאֲרוּ עֵינַיִךְ לְבַדָּן,
בְּאֵבֶל עִגּוּלִים שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה,
אִם שְׁמֵךְ הַמִּתְרוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת מֵיתָרָיו
נוֹתָר עֲמוּס אָבָק, סָגוּר, וְלֹא נֻגַּן

אִמְרִי לַדּוּמִיָּה רוֹצַחַת הַדְּמָעוֹת,
אִמְרִי לְתוּגָתֵךְ הַזֹּאת הַנּוֹשָׁנָה,
כִּי אֲלֵיהֶן חוֹזְרִים, תָּמִיד חוֹזְרִים רֵיקָם, מֵאֲבוּקוֹת,
מֵעִיר לוֹחֶמֶת, עֲשֵׁנָה,
לוּ פַּעַם, לוּ עוֹד פַּעַם לְחַבְּקָן.

גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.
כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!
פִּרְשִׂי אֶת שְׁתִיקָתֵךְ. הַמֶּרְחָבִים שָׁטִים.
אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.
אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי!
אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!
רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,
בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה.
בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.
אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף,
מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּרכָּרוֹת.
לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד,
בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,
רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה
לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,
כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט.

פינתי השבועית ברדיו: יום יום אני הולך למעונך

יום יום אני הולך למעונך / מתי כספי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 14.5.18

השבוע, ביום חמישי, ימלאו ששים שנה לפטירתו של משורר קצת נשכח, וחבל שנשכח, כיוון שהוא אחד מאבות הספרות העברית החדשה, בן דורו של ביאליק, חתן פרס ישראל לספרות, יעקב פיכמן. פיכמן היה יוצר רבגוני, שיצר בכל תחומי היצירה הספרותית. הוא פרסם למעלה מ־300 ספרים מסוגים שונים: שירה, פזמונאות, תרגומים, סיפורת, ומסות. יצירותיו מגוונות וכוללות אידיליות, שירי ילדים, סונטות ופואמות.

יעקב פיכמן נולד בבלז שבבסרביה ב-1881. הביוגרפיה שלו דומה לזו של רבים מן המשכילים והסופרים בני דורו. הוא גדל בבית דתי, למד במוסדות תורניים, ובמקביל כבר כנער נמשך לקריאת ספרות ההשכלה העברית והספרות הרוסית. בגיל 14 הוא עזב את ביתו והחל לנדוד בין מרכזי התרבות היהודית המתחדשת – באודסה, בוורשה ובווילנה. הוא התחכך עם אנשי התרבות והספרות היהודית, למד מהם, הושפע מהם, אך יצר דרך משלו. ב-1912 עלה לארץ, חזר לאירופה בשליחות, ונתקע בה לאורך כל מלחמת העולם הראשונה, וחזר לארץ אחרי המלחמה.

בכל נדודיו, לא פסקה העשיה הספרותית הענפה שלו – הכתיבה, הביקורת, העריכה, התרגום, הפובליציסטיקה והכתיבה המסאית. הוא עסק גם בהוראה, הוציא ספרי לימוד, עבד כעורך בבתי הוצאה לאור, ייסד וערך כתבי עת ספרותיים. עיקר פועלו היה בארץ ישראל. הוא ערך את הירחון "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים ואת כתבי העת "מעברות" ו"השילוח", ייסד וערך את הירחון "מולדת" לנוער, שנועד לקרב את הנוער לספרות ולשירה. הוא כתב ביוגרפיות של אנשי הספרות העברית, כתב ספרי ילדים, ספרי ביקורת ספרות ועסק רבות בתרגום, כולל תרגום ספרות ילדים. על יצירתו הענפה זכה פיכמן בפרסים חשובים, ובהם פרס ביאליק, הפרס הספרותי החשוב ביותר, בו זכה ב-1945, וגולת הכותרת – פרס ישראל לספרות ב-1956, אחד מראשוני הזוכים בפרס, שנתיים טרם פטירתו.

פיכמן היה משורר ופזמונאי, כלומר הוא כתב שירה וכן שירים להלחנה. בין פזמוניו המוכרים, השירים "אגדה" (המוכר יותר כ"על שפת ים כנרת") ו"אורחה במדבר" (המוכר יותר כ"ימין ושמאל רק חול וחול"). השיר שנשמע היום אינו פזמון, אלא שירה מולחנת. כלומר שיר שלא נכתב להלחנה, אך מתי כספי הנגיש אותו לציבור הרחב שאינו קורא שירה, בלחן הקסום שהעניק לו. השיר הוא "יום יום אני הולך למעונך", מתוך תקליטו השני של מתי כספי, תקליט המופת שלו, המוכר בכינוי "הפעמון", בשל צילום פעמון הכניסה לביתו, על העטיפה. את השיר הלחין מתי כספי לערב שירי משוררים של גל"צ מספר 2, ב-1973. גל"צ הפיק, ביוזמתו ובניהולו של מולי שפירא, שלושה ערבים איכותיים מאוד, של שירה מולחנת – משיריהם של טובי המשוררים, בלחנם של טובי המלחינים ובביצועם של טובי הזמרים. שלושת הערבים הניבו כמה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית. לא מעט מן השירים של ערבי המשוררים השמעתי כאן בפינה. מתי כספי השתתף בשלושת הערבים הללו. בערב הראשון הוא שר את "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך. בשני, כאמור, את "יום יום אני הולך למעונך". בערב השלישי, שהוקדש לתל-אביב במלאת לה 70, הוא שר את שירה של לאה גולדברג "ערב בבית קפה". למרבה הצער את השיר היפה הזה הוא לא צירף לאף תקליט, אינו שר אותו בהופעותיו והשיר אינו מושמע כמעט ברדיו, וכך הוא נעלם מן התודעה.

השיר "יום יום אני הולך למעונך" הוא שיר קצר ומקסים, שיר המיטיב לבטא בכנות סיטואציה שרבים חוו באופן אישי. אני מחובר לשיר הזה מימי נעוריי, בשל תקופה שחשתי שהוא מבטא אותי. את השיר כותב בחור מאוהב, שחושש להוציא מפיו את מילות האהבה. יום יום הוא הולך למעונה של אהובתו, בביטחון שהיום זה היום, היום הוא יאזור אומץ ויאמר לה את שעל לבו, אך אינו מצליח להתגבר על ביישנותו, והוא חוזר הביתה במפח נפש. לא ברור האם הוא הולך אליה בפועל או רק במחשבותיו; האם הוא נעצר על סף דלתה או מבקר אותה. מה שברור הוא, שאת המילה אין הוא אומר.

כשהייתי נער בכיתה י', הייתי מאוהב בנערה, שהייתה ידידה קרובה שלי, ולא העזתי לממש את אהבתי. הייתי מתוסכל מאוד, וכאשר כמעט יום יום הלכתי למעונה, ומילה על שפתיי חרדה, השיר הזה התנגן באוזניי והזדהיתי אותו מאוד. רק כאשר לבי כבר היה במקום אחר, והייתה לי חברה אחרת, סיפרתי לה בדיעבד על אהבתי. לפני שנה בדיוק, אותה נערה, עליזה, נפטרה מסרטן, בגיל 54, ולראשונה העליתי את הסיפור הזה על הכתב.

השיר כתוב בגוף ראשון והוא מופנה בגוף שני אל אהובתו של המחבר. אך הוא הרי אינו מעז לומר לה את שעל לבו, כך שמדובר למעשה בשיחה דמיונית, שהוא מקיים אתה בראשו, בדרכו למעונה, או אולי בלילה במיטתו. הוא מספר לה על אותה מילה החרדה על שפתיו בהלכו יום יום למעונה. היא חרדה בטרם תוגד, אך עד רגע כתיבת השיר היא לא הוגדה, וספק אם תוגד אי פעם. כל יום, כותב המשורר, הוא הולך למעונה אופטימי – היום זה היום, ולכן אור אושרו על ראשו לוהט. אך בשובו לביתו, ילאט כוכבו, ואת האושר יחליף עצב, "וכמוס סוד עצבו, רועד יום יום". ובסוף השיר הוא אומר לה "ואליך לא גונב עוד דבר". למה כוונתו? אני מבין שבשל הקושי שלו להתגבר על ביישנותו ולומר לה את הדברים ישירות, הוא מקווה שאיזה דבר יגונב לאוזניה, אולי ברמז, אולי דרך חבר או חברה משותפים. אבל זה לא קורה, כיוון שהוא אינו משתף איש ברגשותיו ובמחשבותיו, וסוד עצבו נותר כמוס.

מתי כספי, המוסיקאי הגאון, כתב את הלחן הנפלא לשיר המקסים הזה. נאזין לו.

יום יום אני הולך למעונך
ומילה על שפתי חרדה
בטרם עוד תוגד המילה
ואם תוגד יום אחד מי ידע
מי ידע.

יום יום על הדרך למעונך
אור אושרי על ראשי לוהט
ובשובי לי ילאט כוכבי
וכמוס סוד עצבו רועד יום יום.

יום יום אני הולך למעונך
ואלייך לא גונב עוד דבר.