פינתי השבועית ברדיו: דני גיבור

דני גיבור / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.5.19

השבוע מלאו 35 שנים למותה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים מרים ילן-שטקליס.

כילד, גדלתי על שירתה של מרים ילן שטקליס ובמיוחד על הספר "שיר הגדי", וגם כשאני קורא אותם כאדם בוגר, אני נהנה – לא הנאה נוסטלגית של זיכרון ילדות, אלא הנאה של אדם בוגר משירה טובה שמסריה טובים גם למבוגרים. ויש בהם שירים מרגשים ממש.

מרים וילנסקי נולדה באוקראינה ב-1900 למשפחה ציונית. בגיל מוקדם התייתמה מאמה. בגיל 20 עלתה לארץ ישראל. נישאה לפרה-היסטוריון משה שטקליס, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו כעבור שנים אחדות, לאחר ששטקליס עזב אותה לטובת מאיירת ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ילדים לא נולדו להם, ולאחר הפרידה ביניהם לא קשרה עוד קשרים רומנטיים והייתה בודדה וערירית כל חייה. לשמה היא הוסיפה את השם ילן – ראשי התיבות של שם אביה, יהודה לייב ניסן.

אף שלא היו לה ילדים, והיכרותה עם ילדים הייתה דרך ילדים של אחרים, ולגבי יחסיה עם ילדים, יש עדויות סותרות, בין ילדים שאהבו אותה לילדים שפחדו ממנה – אין ספק שבשיריה היא מיטיבה להבין את נפש הילד. לכן, ילדים התחברו אל שיריה, וגם מבוגרים, כי האמת האנושית שהיא היטיבה לבטא, היא האמת האנושית של בני אדם בכל גיל. בכל גיל ניתן להתחבר לשורות כמו "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל".

מרים הייתה משוררת ילדים פורה מאוד, שפרסמה ספרים רבים, ורבים משיריה הולחנו. המוסיקאי המזוהה עמה ביותר הוא שמוליק קראוס. בין השניים נוצר קשר מיוחד, והיא ממש אימצה אותו כבן, ואף שחררה אותו בערבות ממספר מעצרים. הוא הלחין רבים משיריה, תחילה ללהקת "החלונות הגבוהים" ומאוחר יותר למופע ותקליט משיריה, עם ג'וזי כץ.

בין הבולטים בשיריה: "מיכאל", "הבובה זהבה", "רוח רוח", "אצו רצו גמדים", "נתפייסה", "הסבון בכה מאוד", "ג'ינג'י", "ידידי טינטן", "שמש שמש במרום", "לשפן יש בית", "לבדי" (או "לבדיתי") ועוד רבים וטובים.

אנו נאזין לשירה, בלחנו של מקס למפל – "דני גיבור", המוכר יותר כ"פרח נתתי לנורית". כמו רבים משיריה, גם "דני גיבור" פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" ולאחר מכן בספרה "דני", שיצא לאור ב-1943. מאז הוא הופיע בספרים וקבצים נוספים, והוקלט בביצועים רבים.

זהו שיר מורכב, שנפתח בהצהרה, ממשיך בסיפור, ומסתיים בהצהרה. אך בסוף ההצהרה – בראשית הסיפור ובסופו, מופיעה שאלה, הסותרת את ההצהרה.

ההצהרה של דני, שאותה אימץ מהצהרה של אמו, היא שהוא אינו בוכה אף פעם. הוא חכם ונבון, הוא לא פתי קטון, לא תינוק בכיין.

אבל… למה הדמעות זולגות בעצמן? הוא ממחיש זאת בסיפור אהבה ילדי מרגש. הוא נתן לנורית פרח, הוא נתן לה תפוח, הוא נתן לה הכל. והיא… לקחה כל מה שנתן לה, את התפוח אכלה, את הפרח זרקה, והלכה, המנייאקית, לשחק עם ילד אחר… צריך להיות ילד כדי להתחבר לסיפור הזה ולשיר הזה? צריך להיות ילד כדי שהדמעות תרדנה מעצמן?

ברוח שבוע הגבורה שבו אנו נמצאים – שמעתי לא פעם ביקורת על השיר הזה, שכביכול מעביר מסר מצ'ואיסטי, שגיבור אינו בוכה, שהבכי הוא סימן לחולשה ולרכרוכיות. אבל ההיפך הוא הנכון. זהו שיר החותר תחת המסר הזה ונותן לגיטימציה לבכי. הרי ברור שכאשר הדמעות זולגות בעצמן, הילד בוכה. וכותרת השיר על הילד שמזיל דמעות כשאהובתו בוחרת לשחק עם ילד אחר הוא "דני גיבור". כלומר, לא זו בלבד שאין זו בושה לבכות, אין כל סתירה בין הבכי לגבורה.

את סיפורו של השיר הזה, אביא בלשונה של מרים ילן שטקליס, שכתבה עליו:
"אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עליי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהן לצורך זה מאז אדם וחווה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותיי והרגשותיי. על כל פנים, לפתע עלה בזיכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים'. אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: 'אמא אמרה לי: דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגירתי, וחסל.

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור. התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום! – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

מאז, דרכה לבטא את עצמה הייתה בשירת ילדים. ב-1956 היא הייתה הזוכה הראשונה בפרס ישראל לספרות ילדים. ב-9 במאי 1984 מרים ילן שטקליס נפטרה, בת 84. לזכרה, נאזין לשיר, באחד מביצועיו הרבים, והאהוב עליי ביותר – בפי אריק איינשטיין.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פינתי השבועית ברדיו: חיוך ראשון

חיוך ראשון / נחום היימן
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 13.8.18

מחרתיים ימלאו שנתיים לפטירתו של חתן פרס ישראל לזמר עברי, המלחין נחום היימן.

במלאת שנתיים למותו, נערך לפני כשבועיים אירוע ייחודי – אזכרה ליד הבית בו גדל בריגה.

את האירוע יזם וארגן חברי עופר גביש. עופר, חבר קיבוץ יפתח, הוא מוסיקאי, חוקר הזמר העברי, מחנך בזמר וממציא הטיולים המזמרים לפני יותר מעשרים שנה (היום יש רבים המובילים טיולים כאלה). עופר ואני שיתפנו פעולה בכמה ערבי לימוד וזמר, ואנו מתכננים לצאת אתם בקרוב גם באופן מסחרי. בשנים האחרונות, עופר מוביל טיולים מזמרים בעקבות סופרים ומשוררים ויוצרים יהודיים במזרח אירופה. השנה הוא הדריך בבלטיות, והסיור הזה כלל את הבית שבו גדל נחצ'ה היימן.

מספר עופר: "הכל התחיל לפני יותר מחצי שנה כשהחלטנו שאחד הטיולים השנה יהיה לבלטיות, וכשהכנתי את רשימת היוצרים שבאו משם, היה שמו של נחצ'ה מהראשונים שהחלטתי לעסוק בהם. התקשרתי בתמימות אל סי היימן לקבל את הכתובת כדי שנשיר שם משהו משלו. כך עשיתי עם ללי שמר ועם איתמר ארגוב, ועם לאה גולדברג ואחרים. ומה רבה היתה הפתעתי כשהסתבר לי שסי וגם אימהּ אינן יודעות את הכתובת. במאמר מוסגר אומר, שדומני שגם נחצ'ה לא ידע. אני חושב שזה לא כל כך עניין אותו. ואז זה עבר ממדרגת תחקיר למעמד של אתגר, של חידה ואפילו של הרפתקה.

חיפשתי קשרים בלטביה, דרך ארגון 'לימוד'. ניסו למצוא שם מישהו שמתאים לו לבצע חפירות כאלה, אך לשווא. המשכתי לשגרירות, עשו מאמצים, אך מעבר לשלב מסוים לא יכלו להשקיע כוח אדם לעניין. ואז, הלכתי אל מנהל החברה, שמארגנת לנו את התוכנית בטיולים שלנו באזור הזה, והוא איש בעל יצר גילוי והרפתקנות. הוא הלך למרשם התושבים, וגילה שאין בכלל משפחת היימן בריגה בשנת 1934. סי היימן פתרה את העניין, ונזכרה ששם סבה היה גימיניס (ה' הופך ל-ג', ס' בסוף מילה נעלם והנה לך היימן). עם הגימיניס הזה יוליק גורביץ' מנהל החברה כבר הסתדר, ומצא את המשפחה ואת הכתובת.

המחשבה הראשונה היתה להציב שלט על הבית, אבל התברר שצריכים אישור של כל הדיירים ושניים מהם נמצאים בדרום אפריקה ואוסטרליה. אז חשבנו למצוא פארק ציבורי קרוב ומִנְהל הפארקים של ריגה סירב. בקיצור, היתה פעילות ענפה. הרפתקה נאה. כמו שאני אוהב. ואז בשיחה סתמית אמרו לי מהשגרירות: 'אולי במוזיאון היהודי ימצאו מי שיכול לדבר איתם, ולהמשיך בפעולה להצבת השלט'. אמרתי: 'רגע, יש שם מוזיאון יהודי?' וההמשך היה במוזיאון הזה. שם הצבנו את השלט. יש להם פינה של לטביים שעלו לגדולה בישראל ובעולם, ומעכשיו לנחצ'ה יש שם מקום מכובד".

צפיתי ביוטיוב בסרטון מרגש מן הטקס – את סי היימן נרגשת כשהיא מתקרבת לבית בו גדל אביה ברחוב אלכסנדרה סאקה 33. סי היימן ועופר שרים את "מרדף", סי היימן שרה עם הזמר אלעד שודלר, שעמו היא מופיעה בימים אלה, את "אני ממשיך לשיר" ו"חופים". מומלץ.

נחום היימן נולד ב-1934 בריגה. בהיותו בן שלוש, המשפחה עברה לשבדיה, ומשם הפליגה לדרום אפריקה. אחרי שנתיים החליטה המשפחה לעבור לארה"ב. האניה עברה בסואץ ועגנה במקרה בחיפה. בהיותם בחיפה פרצה מלחמת העולם השניה. כשאבא של נחצ'ה שמע על כך הוא הודיע: "יורדים פה". אמא שלו סירבה וכמעט נאחזה בציפורניים, אך המשפחה ירדה מהאניה בחיפה. האניה הפליגה, ובגיברלטר טובעה על ידי משחתת גרמנית.

נחום היימן הלחין למעלה מאלף שירים, אך רק בשנותיו האחרונות החל גם לשיר. והוא שר יפה מאוד, בקולו המחוספס. השיר שבחרתי להשמיע, הוא שירו של אלתרמן, בלחנו ובביצועו של היימן – "חיוך ראשון".

זהו שיר מקסים, אלתרמן במיטבו. האמת היא שאין דבר כזה אלתרמן לא במיטבו, אך בעיניי, זה אחד היפים בשירי האהבה שלו. והדבר המדהים ביותר, הוא שאת השיר הבשל והבוגר הזה הוא כתב בגיל 24. השיר התפרסם בספר שיריו הראשון ופורץ הדרך "כוכבים בחוץ". היה זה אחד משלושת השירים היחידים בספר שפורסמו עוד קודם צאתו, בכתב העת "גזית", בשנת תרצ"ד, 1934, אך לקראת פרסומו בספר הוא הכניס בו לא מעט שינויים. לטענת דן לאור, הביוגרף של אלתרמן, שלושת השירים היו מלכתחילה חלק מן הספר, ואלתרמן החליט לפרסם אותם פרסום מוקדם. זאת, בניגוד למקובל במחקר עד צאת הביוגרפיה, שאלו שירי עלומים שהוא החליט לצרף לספר, היחידים מבין שיריו המוקדמים.

זהו שיר על פגישה של זוג אהובים, לאחר פרידה, אך גם הפגישה הזאת מסתיימת רע. המשורר מיטיב להסעיר את הקורא בסערת האהבה לקראת הפגישה ובעיצומה. איזה תיאור מסעיר:
אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.
אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי!
אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!
רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,
בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

אך המשורר מיטיב גם לכבות אותנו בכבות האהבה, ועם שירת הברבור שלה – אותו חיוך המוגדר כחיוך ראשון, ובעצם הוא אחרון, במילים הקשות:
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב – וּמִתְמוֹטֵט.

רבים משיריו של אלתרמן הולחנו, אך הלחן של נחום היימן לשיר הזה הוא אחד המרטיטים שבהם. אין זה שיר קל להלחנה, אך נחצ'ה צלח אותו בהצלחה מרגשת. המנגינה כל כך מיטיבה לספר את הסיפור, לבאר אותו, להעביר את הרגשות הסותרים המצויים בו; ניתן בהחלט לומר שזוהי פסגה של שני גאונים.

הביצוע של נחום היימן לשיר מקסים. נאזין לו ונזכור את נחום היימן, מעמודי התווך של המוסיקה הישראלית.

אַל תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁבוּעָה נוֹאֶשֶׁת,
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
אֲנִי שֵׁנִית אֵלַיִךְ נֶאֱסַף,
עוֹלֶה אֶל מִפְתָּנֵךְ מִכָּל דְּרָכַי.
וְהַמַּסָּע יָגֵעַ וְאֶבְיוֹן.
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,
אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.

בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,
עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים
וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.
שׁוֹצְפִים יַעֲרוֹתָיו. הַחֹשֶׁךְ מְעַשֵּׁן בְּכָל הָאֲרֻבּוֹת.
פּוֹתֵחַ הֲמֻלּוֹת כְּבֵיבָרִים.

אִם נִשְׁאֲרוּ עֵינַיִךְ לְבַדָּן,
בְּאֵבֶל עִגּוּלִים שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה,
אִם שְׁמֵךְ הַמִּתְרוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת מֵיתָרָיו
נוֹתָר עֲמוּס אָבָק, סָגוּר, וְלֹא נֻגַּן

אִמְרִי לַדּוּמִיָּה רוֹצַחַת הַדְּמָעוֹת,
אִמְרִי לְתוּגָתֵךְ הַזֹּאת הַנּוֹשָׁנָה,
כִּי אֲלֵיהֶן חוֹזְרִים, תָּמִיד חוֹזְרִים רֵיקָם, מֵאֲבוּקוֹת,
מֵעִיר לוֹחֶמֶת, עֲשֵׁנָה,
לוּ פַּעַם, לוּ עוֹד פַּעַם לְחַבְּקָן.

גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.
כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!
פִּרְשִׂי אֶת שְׁתִיקָתֵךְ. הַמֶּרְחָבִים שָׁטִים.
אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.
אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי!
אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!
רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,
בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה.
בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.
אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף,
מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּרכָּרוֹת.
לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד,
בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,
רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה
לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,
כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט.

פינתי השבועית ברדיו: יום יום אני הולך למעונך

יום יום אני הולך למעונך / מתי כספי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 14.5.18

השבוע, ביום חמישי, ימלאו ששים שנה לפטירתו של משורר קצת נשכח, וחבל שנשכח, כיוון שהוא אחד מאבות הספרות העברית החדשה, בן דורו של ביאליק, חתן פרס ישראל לספרות, יעקב פיכמן. פיכמן היה יוצר רבגוני, שיצר בכל תחומי היצירה הספרותית. הוא פרסם למעלה מ־300 ספרים מסוגים שונים: שירה, פזמונאות, תרגומים, סיפורת, ומסות. יצירותיו מגוונות וכוללות אידיליות, שירי ילדים, סונטות ופואמות.

יעקב פיכמן נולד בבלז שבבסרביה ב-1881. הביוגרפיה שלו דומה לזו של רבים מן המשכילים והסופרים בני דורו. הוא גדל בבית דתי, למד במוסדות תורניים, ובמקביל כבר כנער נמשך לקריאת ספרות ההשכלה העברית והספרות הרוסית. בגיל 14 הוא עזב את ביתו והחל לנדוד בין מרכזי התרבות היהודית המתחדשת – באודסה, בוורשה ובווילנה. הוא התחכך עם אנשי התרבות והספרות היהודית, למד מהם, הושפע מהם, אך יצר דרך משלו. ב-1912 עלה לארץ, חזר לאירופה בשליחות, ונתקע בה לאורך כל מלחמת העולם הראשונה, וחזר לארץ אחרי המלחמה.

בכל נדודיו, לא פסקה העשיה הספרותית הענפה שלו – הכתיבה, הביקורת, העריכה, התרגום, הפובליציסטיקה והכתיבה המסאית. הוא עסק גם בהוראה, הוציא ספרי לימוד, עבד כעורך בבתי הוצאה לאור, ייסד וערך כתבי עת ספרותיים. עיקר פועלו היה בארץ ישראל. הוא ערך את הירחון "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים ואת כתבי העת "מעברות" ו"השילוח", ייסד וערך את הירחון "מולדת" לנוער, שנועד לקרב את הנוער לספרות ולשירה. הוא כתב ביוגרפיות של אנשי הספרות העברית, כתב ספרי ילדים, ספרי ביקורת ספרות ועסק רבות בתרגום, כולל תרגום ספרות ילדים. על יצירתו הענפה זכה פיכמן בפרסים חשובים, ובהם פרס ביאליק, הפרס הספרותי החשוב ביותר, בו זכה ב-1945, וגולת הכותרת – פרס ישראל לספרות ב-1956, אחד מראשוני הזוכים בפרס, שנתיים טרם פטירתו.

פיכמן היה משורר ופזמונאי, כלומר הוא כתב שירה וכן שירים להלחנה. בין פזמוניו המוכרים, השירים "אגדה" (המוכר יותר כ"על שפת ים כנרת") ו"אורחה במדבר" (המוכר יותר כ"ימין ושמאל רק חול וחול"). השיר שנשמע היום אינו פזמון, אלא שירה מולחנת. כלומר שיר שלא נכתב להלחנה, אך מתי כספי הנגיש אותו לציבור הרחב שאינו קורא שירה, בלחן הקסום שהעניק לו. השיר הוא "יום יום אני הולך למעונך", מתוך תקליטו השני של מתי כספי, תקליט המופת שלו, המוכר בכינוי "הפעמון", בשל צילום פעמון הכניסה לביתו, על העטיפה. את השיר הלחין מתי כספי לערב שירי משוררים של גל"צ מספר 2, ב-1973. גל"צ הפיק, ביוזמתו ובניהולו של מולי שפירא, שלושה ערבים איכותיים מאוד, של שירה מולחנת – משיריהם של טובי המשוררים, בלחנם של טובי המלחינים ובביצועם של טובי הזמרים. שלושת הערבים הניבו כמה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית. לא מעט מן השירים של ערבי המשוררים השמעתי כאן בפינה. מתי כספי השתתף בשלושת הערבים הללו. בערב הראשון הוא שר את "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך. בשני, כאמור, את "יום יום אני הולך למעונך". בערב השלישי, שהוקדש לתל-אביב במלאת לה 70, הוא שר את שירה של לאה גולדברג "ערב בבית קפה". למרבה הצער את השיר היפה הזה הוא לא צירף לאף תקליט, אינו שר אותו בהופעותיו והשיר אינו מושמע כמעט ברדיו, וכך הוא נעלם מן התודעה.

השיר "יום יום אני הולך למעונך" הוא שיר קצר ומקסים, שיר המיטיב לבטא בכנות סיטואציה שרבים חוו באופן אישי. אני מחובר לשיר הזה מימי נעוריי, בשל תקופה שחשתי שהוא מבטא אותי. את השיר כותב בחור מאוהב, שחושש להוציא מפיו את מילות האהבה. יום יום הוא הולך למעונה של אהובתו, בביטחון שהיום זה היום, היום הוא יאזור אומץ ויאמר לה את שעל לבו, אך אינו מצליח להתגבר על ביישנותו, והוא חוזר הביתה במפח נפש. לא ברור האם הוא הולך אליה בפועל או רק במחשבותיו; האם הוא נעצר על סף דלתה או מבקר אותה. מה שברור הוא, שאת המילה אין הוא אומר.

כשהייתי נער בכיתה י', הייתי מאוהב בנערה, שהייתה ידידה קרובה שלי, ולא העזתי לממש את אהבתי. הייתי מתוסכל מאוד, וכאשר כמעט יום יום הלכתי למעונה, ומילה על שפתיי חרדה, השיר הזה התנגן באוזניי והזדהיתי אותו מאוד. רק כאשר לבי כבר היה במקום אחר, והייתה לי חברה אחרת, סיפרתי לה בדיעבד על אהבתי. לפני שנה בדיוק, אותה נערה, עליזה, נפטרה מסרטן, בגיל 54, ולראשונה העליתי את הסיפור הזה על הכתב.

השיר כתוב בגוף ראשון והוא מופנה בגוף שני אל אהובתו של המחבר. אך הוא הרי אינו מעז לומר לה את שעל לבו, כך שמדובר למעשה בשיחה דמיונית, שהוא מקיים אתה בראשו, בדרכו למעונה, או אולי בלילה במיטתו. הוא מספר לה על אותה מילה החרדה על שפתיו בהלכו יום יום למעונה. היא חרדה בטרם תוגד, אך עד רגע כתיבת השיר היא לא הוגדה, וספק אם תוגד אי פעם. כל יום, כותב המשורר, הוא הולך למעונה אופטימי – היום זה היום, ולכן אור אושרו על ראשו לוהט. אך בשובו לביתו, ילאט כוכבו, ואת האושר יחליף עצב, "וכמוס סוד עצבו, רועד יום יום". ובסוף השיר הוא אומר לה "ואליך לא גונב עוד דבר". למה כוונתו? אני מבין שבשל הקושי שלו להתגבר על ביישנותו ולומר לה את הדברים ישירות, הוא מקווה שאיזה דבר יגונב לאוזניה, אולי ברמז, אולי דרך חבר או חברה משותפים. אבל זה לא קורה, כיוון שהוא אינו משתף איש ברגשותיו ובמחשבותיו, וסוד עצבו נותר כמוס.

מתי כספי, המוסיקאי הגאון, כתב את הלחן הנפלא לשיר המקסים הזה. נאזין לו.

יום יום אני הולך למעונך
ומילה על שפתי חרדה
בטרם עוד תוגד המילה
ואם תוגד יום אחד מי ידע
מי ידע.

יום יום על הדרך למעונך
אור אושרי על ראשי לוהט
ובשובי לי ילאט כוכבי
וכמוס סוד עצבו רועד יום יום.

יום יום אני הולך למעונך
ואלייך לא גונב עוד דבר.

 

פינתי השבועית ברדיו: שלח את עמי

שלח את עמי / האחים והאחיות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 2.4.18

סיפור יציאת מצרים הוא האפוס ההיסטורי הגדול ביותר המספר על ערכי החירות – הלאומית, החברתית והאישית.

יתכן מאוד שבמסגרת האופנה להפוך את חג העצמאות ליום הנכבה, את חג פורים לטבח האכזרי בגויים, את יום השואה ליום שמזכיר לנו תהליכים ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל לפרובוקציה מכוערת של טקס זיכרון משותף לחללינו ולמחבלים, בקרוב יהיו מי שיהפכו את פסח ליום הכאה על חטא על מכת בכורות האכזרית.

אבל אני סולד מהאופנות הללו ומאמין שכך גם הרוב המוחלט של עם ישראל, ופסח תמיד יהיה בעבורנו חג החירות. סיפור יציאת מצרים, הסיפור הלאומי שלנו, היה גם לסיפור חירות אוניברסלי, לסיפור של שנאת העבדות ואהבת החופש. רעיון החירות הוא מסר יהודי לעולם כולו, ושוחרי חופש שאבו ממנו השראה לאורך הדורות.

ככזה, הוא היה גם לסיפורם של השחורים המדוכאים בארה"ב, שראו בו את האב טיפוס של המאבק נגד העבדות ובכלל של מאבק השחורים לחופש.

בפסח לפני שש שנים השמענו כאן את להקת "אל תקרא לי שחור" בשיר "יום יבוא". שיר זה מבוסס על נאומים של המנהיג מרטין לותר קינג, שבהם הוא הזדהה עם משה רבנו, נושא מסר החירות, שהיה בטוח שיום החירות בא יבוא, אך הוא כנראה לא יזכה להיות שותף לו, אלא רק לראותו מנגד, כמשה על הר נבו.

השיר "שלח את עמי", שנשמיע היום, הוא שיר עם של השחורים בארה"ב, המזדהים עם משה, המצווה על פרעה בשם האלוהים: "שלח את עמי". LET MY PEOPLE GO. בגרסה העברית, כדי להתאים למנגינה, נוספה לציטוט מן התורה המילה "נא": "שלח נא את עמי".

השיר היה שיר עם של ממש, לא רק במובן זה שכתב אותו "עממי", אלא בכך שהוא באמת הושר בפי ההמונים, כביטוי למאווייהם. מוביל השירה שר שורה והקהל משיב לו, במילותיו של משה: שלח את עמי.

כך, כמו שירת חזן וקהל בבית הכנסת, שרו את שירי העם של ההמונים השחורים באמריקה. ואכן, השיר הזה נשמע כמו תפילה.

את השיר תרגם לעברית אפרים דרור (טרוכֶה) מתרגם ומבקר מוסיקה. דרור נולד ב-1903 בורשה, עלה לא"י ב-1925, ולאורך עשרות שנים תרגם לעברית את מיטב הקלאסיקה המוסיקלית העולמית – אופרות, אורטוריות, שירי עם, שירי מלחמה, המנונים, מחזות זמר ועוד. דרור שלט בשפות רבות, ותרגם לעברית משבע שפות. בנוסף לכך הוא היה מבקר מוזיקה וחבר בוועדת המונחים המוסיקליים באקדמיה ללשון עברית. הוא מוערך מאוד בחוגי מקצוע ונחשב למתרגם מעולה.

השיר זכה לביצועים רבים בעברית, כולל ביצועים של חזנים מפורסמים. הוא פופולרי מאוד, לאורך עשרות שנים, בסדרי פסח בקיבוצים, וגם אנו, באורטל, שרנו אותו השנה בסדר.

מבין הביצועים, נשמע את ביצועה של להקת "האחים והאחיות" משנות ה-70 של המאה שעברה.

פסח כשר ושמח!

מַהֵר, מֹשֶׁה, צַוֵּה פַּרְעֹה:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
מִצְוַת הָאֵל אֱמֹר נָא לוֹ:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
קוּמָה, לֵךְ נָא
אֶל כְּבַד הַלֵּב הָרַע,
צַו לוֹ בִּשְׁמִי:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!

מָסַר מֹשֶׁה אֶת דְּבַר שַׁדַּי:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
וָלֹא – אַכְּךָ בְּמַכּוֹתַי
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
שְׁמַע נָא, זוֹ הִיא
זוֹ הִיא מִצְוַת הָאֵל:
הָבָה, שְׁלַח נָא,
שְׁלַח אֶת יִשְׂרָאֵל!

הִגִּיעַ יִשְׂרָאֵל לַיָּם:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
טָבְעוּ מִצְרַיִם עִם רִכְבָּם:
שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!
זֶה הוּא קֵץ
כְּבַד הַלֵּב הַהוּא:
כָּכָה כָּל אוֹיְבֵינוּ –
כֵּן תָּמִיד יֹאבְדוּ!

פינתי השבועית ברדיו: אני רואה לך בעיניים

אני רואה לך בעיניים / אתי אנקרי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 27.3.18

את השיר שאשמיע היום אני יכול לשמוע ברדיו, בתקליט, ביוטיוב. אבל לא בהופעה חיה. למה? בשל הדרת גברים.

זכיתי להיות בהופעות רבות של אתי אנקרי, בגלגולה כחילונית ובגלגולה כדתיה.

הפעם האחרונה הייתה לפני כ-8 שנים, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. היה עליי להחליט היכן היא תופיע. היא כבר הייתה דתיה ופופולרית מאוד בקרב הציבור הדתי, ולכן אך טבעי שההופעה תהיה בשלוחה הדתית של המתנ"ס, ביישוב חספין. אלא שבשלוחת חספין לא מקובל שתהיה הופעה של זמרת, אלא אם זו הופעה לנשים בלבד.

ולכן המופע היה בשלוחה הדרומית של המתנ"ס, ביישוב בני יהודה. המופע התקיים באולם הספורט. כל הכרטיסים נמכרו מראש ובנוסף לטריבונה שהייתה מלאה, הוספנו עוד שורות רבות של כסאות על הפרקט.

הרוב המוחלט של הקהל היה דתי. כולל גברים דתיים רבים. הדבר שימח אותי מאוד. אני מכבד מאוד את הדתיים, אבל איני מכבד ולא כיבדתי מעולם את השטות הזאת של "קול באישה ערווה". ולכן, שמחתי מאוד לראות כל כך הרבה גברים דתיים, חובשי כיפות, באים לשמוע קול באישה. התחושה שלי הייתה שקול באישה – קדוּשה. כי באמת, הייתה תחושה של קדושה בהופעה הזאת.

בראיונות שהיא נתנה באותה תקופה, אתי אנקרי נשאלה על סוגיית ההופעה בפני גברים, והיא נהגה לומר שהיא עוד לא הגיעה לרמה הזאת, של הימנעות מהופעה בפני גברים. התשובה הזו ציערה אותו צער כפול. ראשית, על עצם התפיסה המעוותת כאילו בהדרת גברים משירת נשים יש איזו רמה רוחנית גבוהה. ושנית, כי היה ברור שלכך היא מכוונת, וזו רק שאלה של זמן.

לכן, לא הופתעתי כאשר היא הכריזה שמעתה היא מופיעה אך ורק בפני נשים. לא הופתעתי, אך בהחלט התאכזבתי.

כאשר אני משמיע שיר של אתי אנקרי ברדיו, אני עושה שרות לגברים המודרים, שאינם יכולים ליהנות ממנה בהופעה.

השיר שאשמיע הוא השיר שבו נחשפתי לזמרת הנפלאה הזאת, והתאהבתי מיד. היה זה בתכנית אירוח בערב שבת בערוץ היחיד, איני זוכר אם הייתה זו תכנית בהנחיית רבקה מיכאלי, מני פאר או דודו טופז. זה היה כמדומני ב-1989. המנחה הזמין זמרת צעירה ובלתי מוכרת, שעד אז לא שמעתי את שמה, והיא שרה שני שירים – "אני רואה לך בעיניים" ו"לך תתרגל אתה". שני שירים מקסימים, בביצוע נפלא של זמרת נפלאה, יפהפיה, עם מימיקה של שחקנית, שכתבה והלחינה את השירים כמו את מרבית שיריה. בקיצור – כישרון בלתי נדלה.

"אני רואה לך בעיניים" הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון, בהפקתו של אלון אולארצ'יק. שירים נוספים באותו תקליט, מלבד השניים שהזכרתי, הם "לוליטה", "עד מתי", "געגוע" ועוד.

התקליט היה הצלחה היסטרית, הוא הגיע למעמד אלבום פלטינה כפול, מכר למעלה מ-60,000 עותקים וזיכה את הזמרת החדשה בתואר זמרת השנה.

זהו שיר מקסים – מילותיו ולחנו, והעיבוד של אולארצ'יק.

הכותבת מאוהבת בגבר, אבל מה שהיא רואה לו בעיניים, מעורר בה אותות אזהרה. היא רואה שהוא אוהב אותה, והוא מקנה לה ביטחון, הוא יעטוף אותה בבית וחום, אבל הוא יסגור אותה. הוא יבנה לה קירות, הוא יתקין מנורות, כי הוא באמת אוהב אותה, והוא רוצה שיהיה לה אור, הוא יאהב אותה כמו שאיש לא יכול.

הוא יסלח לה והוא ירשה לה. מה הוא ירשה לה? לשוטט. אבל בין קירות. כלומר לא יהיה לה חופש, אלא לכל היותר אוטונומיה בתוך קירות הבית שהוא יבנה לה. הקירות הללו אמנם מעניקים לה ביטחון וחום, אבל שוללים ממנה את החירות.

היא רואה בעיניים שלו שהוא יעניק לה בית וחום. אבל היא רואה את הכל. היא רואה גם את הרע, היא אינה רוצה להישאב לאהבה הזאת, שעלולה להיות חונקת. ומשפט המפתח של השיר – "רק אותי לא רואה בתוך הכחול". באין לה חירות, היא נמחקת, היא אינה קיימת. עם כל הביטחון והנוחות, היא תאבד את הזהות.

היא בוחרת בחֵרות. "טוב לי מחוץ לקירות", היא מצהירה. היא יודעת שהיא תתגעגע לבית. אבל "טוב לי מחוץ לקירות, להתגעגע לבית". היא מעדיפה להתגעגע לאזור הנוחות של הבית החם בין הקירות, כאשר היא חופשיה, מאשר להתגעגע לחופש, כאשר לא תהיה לה בחירה, כי היא תהיה כבולה בתוך הקירות.

היא רוצה אהבה, אבל היא יודעת שאהבה חונקת, חוסמת, היא כלא. היא תחפש אהבה אחרת.

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית סוגר אותי, אם היית יכול

רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
רואה לך בעיניים
שיותר מהכל –
היית סוגר אותי,
אם היית יכול

היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור

רואה לך בעיניים,
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכל
אני רואה לך בעיניים,
רואה את הכל
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול

הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות –
שיהיו לי שמיים

אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכל –
רק אותי לא רואה בתוך הכחול

הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית.

 

פינתי השבועית ברדיו: ויקיפדיה

ויקיפדיה / חנן בן ארי
פינתי ברדיו "אורנים" 19.3.18

בפינתנו הערב, אעשה דבר שלא עשיתי עד כה בפינותינו – אצטט את עצמי. כלומר, אקרא קטע מתוך מאמר שלי. המאמר נכתב ביולי אשתקד.

"מתוך אירועי השבוע: ביקור היסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, שהחליט להעלות קומה את היחסים בין שתי המדינות. דו"ח קשה של ה-OECD על מצב מערכת הבריאות בישראל. דו"ח חמור על מצב החינוך המיוחד בישראל.

כך מציגים זאת עדרי האוטומטים. עדר א: נהנתניהו החריב את מערכות הבריאות והחינוך בישראל כחלק מהחורבן הכללי ו… בידוד מדיני… סרבן שלום… אקיבוש… אפרטהייד. עדר ב: הישג מדיני אדיר של גדול מנהיגינו מאז משה רבנו, שקידם באופן דרמטי את מדינת ישראל בכל תחומי החיים – יחסי חוץ, מערכות החינוך והבריאות ורק התשקורת ה0מולנית ושלוחתה ה-OECD רודפת אותו בפייק ניוז ו… הקרן החד"שה להשמדת ישראל… אובמה הצורר המוסלמי האנטישמי… גרבוז.

ואילו אזרחים ישראליים בעלי שכל ישר, יודעים שהמציאות מורכבת, שיש לממשלה הנוכחית הישגים וכישלונות, שיש בישראל אורות וצללים, שיש לפרגן ולשבח על הראוי לשבח, לבקר את הראוי לביקורת ולתקן את הטעון תיקון".

את הטקסט הזה, המותאם לאירועי שבוע אחד, ניתן לכתוב מדי שבוע, מדי יום. הרי אנו יודעים שכל מי שאינו טוען שצה"ל הוא צבא קלגסים רצחני כובש ומבצע פשעי מלחמה לתיאבון, בהכרח יטען שישראל היא מדינת משטרה שמשטרתה בראשות השמאלן הקיצוני אלשייך תופרת תיקים ומדיחה עדי שקר כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהדיח את ראש הממשלה הנבחר, שאולי קיבל איזה סיגר מחבר. וכן הלאה וכן הלאה.

אני סולד מן העדריות הזאת, מן האוטומטיות הזה, מן המחשבה המחנאית שטופת המוח.

ולכן, מיד כאשר שמעתי לראשונה, לפני חודשים אחדים, את שירו של חנן בן ארי "ויקיפדיה", התאהבתי בו. למרות שאני חושב שהכותרת שהוא נתן לשיר היא החמצה, כיוון שהיא אינה אומרת דבר ואינה מרמזת למסר של השיר.

בן ארי כתב את השיר יחד עם קרן פלס. השיר עוסק באותה תופעה שעליה כתבתי, אך הם תוקפים אותה מכיוון אחר – יותר מכיוון הסטיגמות הקיימות בחברה על הקבוצות השונות בתוכה. מעבר לכך שכל הסטיגמות הללו שקריות, הבעייתיות היא עצם ההתייחסות האפריורית לכל קבוצה כבעלת מתאם רעיוני מוחלט בתוכה, שאם רק תאמר לי מה דעתך בנושא אחד, אדע מה דעתך בכל שאר הנושאים, כי זו עסקת חבילה, זה סט של מחשבות, ואין אתה בן חורין לחשוב באופן עצמוני ולגבש עמדה שלך, אינדיבידואלית, שלא על פי תכתיב השבט.

פלס ובן ארי מיטיבים להגדיר זאת: "כמה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח". זו פתיחה מוחצת של השיר, ובעיניי היא לוז המסר. כמה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח. זה נכון בהתייחסות האוטומטית אל הקבוצה האחרת, שאותה אתה שונא וברור לך שאתה יודע בדיוק מה כל אחד ואחד מחבריה חושב על כל נושא ונושא, כי אתה אוטומט וברור לך שהכל אוטומטים כמותך. אך ה"כמה נוח לזרום" הזה, אינו מיוחד רק לסטיגמה על האחר, אלא גם על קביעת העמדה העצמאית של הפרט. בתוך עדר, כאשר אין צורך לחשוב, כאשר הפרט נתון לשטיפת מוח, הוא יכול להאמין להכל – לכל קונספירציה מטורללת ככל שתהיה, לכל התבכיינות של השבט – חסרת שחר ככל שתהיה, לכל דמוניזציה של היריב, קיצונית ומפלצתית ככל שתהיה; בתוך העדר, קל מאוד להיסחף אחרי הקיצונים, בתוך העדר קל מאוד להיהפך לקרנפים; לעדר של קרנפים. וגם של גמלים שמתעקשים לא לראות את הדבשת של עצמם.

אצל האוטומטים אין הטלת ספק, אין ביקורת עצמית, אין הומור (לרדת בציניות על היריב זה לא הומור). מה שיש אצל האוטומטים, הוגדר בידי פלס ובן ארי: "רק לתייג ולנבוח, להסית ולזבוח לאלילי הרייטינג אייטמים בכל הכוח". וכאן הם כבר מתייחסים לנטיה של העדרים האוטומטיים לשיימינג כלפי מי שהם מגדירים, בצדק או שלא בצדק, כאנשי העדר האחר, לאלימות המילולית, להסתה ולפולחן האישיות. בהמשך הם מציגים את התופעה של "הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות", כלומר כל אחד מתויג לאיזו מגירה, ומרגע זה ברור מיהו ומהו – הוא הסטריאוטיפ של אותה מגירה. אם הוא במגירה השמאלנית הוא בוגד. אם הוא במגירה הערבית הוא מחבל מתאבד. אם הוא חרד – הוא שודד. ואם הוא מתנחל, הוא כמובן רצח את רבין. הרי ברור שחצי מיליון המתנחלים הם חצי מיליון רוצחיו של רבין, לא ככה? כל חילוני הוא כופר מלוכלך, כל הנשים למטבח, כל הרוסים הרוסים על סטלין.

וכן הלאה וכן הלאה, וחנן זועק: "אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בוויקיפדיה". כיהודי דתי, הוא מבקש להסיר ממנו את כל הסטריאוטיפים על מה שהוא אמור להיות, בתור שכזה: "אני לא המתנחל, לא נציג של אלוהים, לא דוס שמדיר נשים, לא גשר בין המגזרים". אז מה הוא מבקש? "תמחקו את כל מה שידעתם עליי עד היום". כי לא ידענו עליו כלום. ידענו עליו כאחד ממגירה מסוימת. הוא מבקש ש"לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו", ולא עוד שהכל יהיה "גלוי וידוע מראש קלישאות-קלישאות".

אז אנחנו ניתן לחנן בן ארי, לשיר עכשיו את הסיפור שלו.

כמה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח
רק לתייג ולנבוח, להסית ולזבוח לאלילי הרייטינג אייטמים בכל הכוח
הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות
לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות
שכל שמאלני הוא בוגד, כל ערבי מחבל מתאבד
כל חרדי הוא שודד וכל המתנחלים רצחו את רבין
כל תל אביב טבעונית, כל נתיבות מסורתית עממית,
כל הדתיים פרימיטיביים עם ציצית ועל הדרך מחקו את דארווין.

אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב

תקראו לי דון קישוט שמעז לקרוא תיגר
שימו לי פרס על הראש וגיליוטינה בכיכר
השדים זמנם עבר והמלך הוא עירום
תמחקו את כל מה שידעתם עליי עד היום
לא אני לא המתנחל, לא נציג של אלוהים
לא דוס שמדיר נשים, לא גשר בין המגזרים
יישרפו המגזרים, תשרפו דעות קדומות
לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו
כי אם הכול גלוי וידוע מראש קלישאות-קלישאות
לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות
שכל מזרחי מקופח, כל חילוני הוא כופר מלוכלך
כל הנשים למטבח וכל הרוסים הרוסים על סטאלין
כלו כבר כל הקיצים, כל חבר כנסת קופה של שרצים
כל האתיופים רצים ואלו שלא שרים עם רייכל

אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בוויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב

עוד יבוא יום…

יום יבוא ולא תכלאוני בשום כלוב
לא תסכמו אותי בוויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
עירום באתי ואשוב
אז אל תכלאוני בשום כלוב
לא תכלאוני בשום כלוב

פינתי השבועית ברדיו: בערבות הנגב

בערבות הנגב / יפה ירקוני
פינתי ברדיו "אורנים" 12.3.18

אנו קרבים ליום העצמאות השבעים של ישראל. מלחמת השחרור פרצה חצי שנה לפני הקמת המדינה, מיד לאחר הכרזת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, בניסיון של הערבים למנוע בכל מחיר את הקמתה של מדינה יהודית.

מותו של חיים גורי, לפני שבועות אחדים, העלה את המודעות לשירי תש"ח, שגורי כתב את היפים שבהם. את השיר שנשמיע היום לא כתב משורר, אלא שחקן; שחקן תיאטרון וקולנוע פופולרי, שפה ושם כתב פזמונים – רפאל קלצ'קין.

קלצ'קין כתב גרסה עברית, מותאמת לקרבות מלחמת השחרור, לשיר הסובייטי "בקצה היער". את השיר הסובייטי כתב פיוטר מאמאיצ'וק והלחין ליאוניד שוכין. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ב-1943. מאמאיצ'וק היה חייל בצבא האדום. הוא כתב את מילות השיר לזכר חבר בשם אנדריי פופוב שנהרג בהגנת העיר לנינגרד, כלוחם ביחידת פרטיזנים. המילים התפרסמו בעיתון הדיוויזיה בה שרת מאמאיצ'וק והגיעו למלחין לאוניד שוכין.

השיר תורגם לעברית כבר באמצע שנות ה-40, ונקרא "שם הרחק ביער". לא ידוע מי היה המתרגם המקורי. השיר המתורגם היה פופולרי בקיבוצים ובתנועות הנוער. במשך השנים הוא זכה לתרגומים נוספים לעברית וליידיש. מי שחידש את השיר הזה, תחת הכותרת "שיר הפרטיזן", הוא לא אחר מאשר זוהר ארגוב, שלזכרו הקדשנו את אחת הפינות האחרונות. ארגוב חיבר אותו במחרוזת לשיר "אשת חיל". אחריו חידשה אותו זהבה בן. ב"שירונט" מיוחסות המילים והמגינה של "שיר הפרטיזן" בביצוע זוהר ל"עממי".

קלצ'קין לא תרגם את השיר במדויק, אך לא הרחיק לכת ממנו. הוא התאים את הסיפור לתנאי מלחמת השחרור בארץ ישראל. מילותיו לא התאימו במדויק ללחן המקורי, והוא נעזר במנשה בהרב שהכניס שינויים קלים במנגינה.

לאחר כתיבת השיר, הגיש אותו קלצ'קין לחברת להקת ה"חישטרון" יפה ירקוני. שיר נוסף שכתב קלצ'קין והלחין בהרב באותם ימים, ואף הוא ניתן ליפה ירקוני, הוא "האמיני יום יבוא". שני השירים הללו הם מסמלי תש"ח.

"בערבות הנגב" הוא שיר ציוני מאוד, המבטא מסר של נחישות ועמידה מול האויב, למרות המחיר הכבד של המלחמה. את המסר הציוני מבטאת האם השכולה: "הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ בְּיַתְמוּת וּשְׁכוֹל, הֵם לֹא יַעַקְרוּנוּ, בְּנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל". השיר מסתיים במילותיו של הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה".

גבורתה של האם לאחר קבלת הידיעה על נפילת בנה, מזכיר לי שיר אחר מאותה תקופה, שירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו", שנכתב ב-1945. זוהי בלדה מספרת על נפילתו בגיבורים של שאול בגלבוע, ועל הרץ שמגיע לאמו של שאול, למסור לה את הבשורה. אלתרמן תמלל את אמו של המלך בשורות הבאות:
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

על מי כתב קלצ'קין את "בערבות הנגב"? הוא לא הזכיר את שם החלל, אולם מקובלת היום הסברה של חוקר הזמר נחומי הרציון, שהשיר נכתב לזכרו של ראובן זלינגר, חברו של קלצ'קין ושכנו, שנפל בקרב על קיבוץ גת, ב-13 במרץ 1948, מחר לפני 70 שנה.

וכך כתב נחומי: "ראובן זלינגר נפל מאש כוחותינו. שיירה שלנו שנעה דרומה עם אספקה ליישובי הדרום, פתחה באש תופת על עמדת אבטחה של כוחותינו ליד קיבוץ גת. כדי להעמיד את השיירה על טעותם בזיהוי, פשט ראובן זלינגר, מפקד העמדה, את חולצתו וגופייתו, והניפהּ כדגל לבן. למרות זאת נהרג מיד ואחריו כל חבריו. אבי שהיה קצין מודיעין בכיר בחזית הדרום, בירר את העובדות וספרן לאמי.

מנשקה בהרב ניגן באותה התקופה ב"דולפין בר", בר-מסעדה שהיה ממוקם עד שנות ה-80 ברחוב שלום עליכם פינת בן-יהודה בת"א. קלצ'קין הופיע שם מדי פעם, הן כאורח והן כחלטורה. הוריי נהגו לשבת שם עם מכרים עוד בטרם הקמת המדינה ושנים אח"כ. כאשר אבי היה בחזית, הייתה אמי נפגשת שם עם חברות. כאשר נודע על נפילתו של רובקה, הלכה להטביע את יגונה במשקה, וסיפרה על כך לבעל המקום, שסיפר למנשקה (כדי שינסה לשמח את אמי). זה סיפר לקלצ'קין, ויחד, במקום לשמחהּ, ישבו וחיברו שיר לזכרו".

גרסה אחרת מייחסת את השיר לזכרו של שייקה ספקטור, לוחם הפלמ"ח שנפל אף הוא בקרבות הנגב. שייקה הוא אחיו של צבי ספקטור, מפקד כ"ג יורדי הספינה, שאבדה במצולות. אגב, ראוי לתקן עוול היסטורי – מדובר בכ"ד יורדי הסירה, שכן ל-23 אנשי הפל-ים התלווה גם קצין בריטי. לטענת משפחת ספקטור, קלצ'קין הכיר את שייקה ואת סיפורה של משפחתו. אפשר להבין את השיוך לספקטור בשורותיה של האם:
אֶת בְּכוֹרִי שָׁכַלְתִּי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם,
וְאוֹתְךָ גִּדַּלְתִּי לְמָגֵן הָעָם.

אנו לא נכריע בשאלה הזאת. לא בכדי קלצ'קין לא נקב בשמו של החייל. כנראה הוא העדיף להשאיר אותו באלמוניותו, כסמל למי שהיו מגש הכסף שעליו נתנה לנו מדינת היהודים, וגם כדי לאפשר לאנשים שונים לייחס אותו ליקיריהם ולהזדהות אתו.

בעיצומה של מלחמת השחרור, כתב המחזאי והסופר יגאל מוסנזון מחזה על המלחמה, שזכה בפופולריות גדולה. השם שהוא נתן למחזה, הוא שם שירו של קלצ'קין – "בערבות הנגב".

פרודיה מוכרת על השיר הזה, ואם זכרוני אינו מטעני היא מופיעה גם באחד מספרי חסמב"ה, של יגאל מוסנזון, היא
בערבות הנגב, מתרוצץ גמל
מתרוצץ גמל, שעוד לא אכל
שעוד לא אכל, לחם עם בצל.
אנו, בתנועה, נהגנו לשיר את הפרודיה הזאת בנסיעות ארוכות, כאשר כל שתי מילים הושרו לאורך כל מנגינת השיר: "בערבות הנגב / בערבות הנגב / בערבות הנגב" וכו' וכו'.

בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב מִתְנוֹצֵץ הַטַּל,
בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל,
לֹא נָשַׁם הַנַּעַר וְנָדַם הַלֵּב,
אֶת בְּלוֹרִית הַשַּׂעַר רוּחַ תְּלַטֵּף.

הֲלוּמַת עַצֶּבֶת וְיָגוֹן נוֹרָא,
אֵם זְקֵנָה נִצֶּבֶת וְנוֹשֵׂאת דְּבָרָהּ,
הַדִּמְעָה נִגֶּרֶת מֵעֵינֵי אִמְּךָ,
בָּא כַּדּוּר עוֹפֶרֶת וַיְפַלַּח לִבְּךָ.

אֶת בְּכוֹרִי שָׁכַלְתִּי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם,
וְאוֹתְךָ גִּדַּלְתִּי לְמָגֵן הָעָם.
הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ בְּיַתְמוּת וּשְׁכוֹל,
הֵם לֹא יַעַקְרוּנוּ, בְּנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל.

אָז צָעַד קָדִימָה נַעַר גְּבַהּ-קוֹמָה,
וְיֹאמַר לָהּ – "אִמָּא, אַל לָךְ בְּדִמְעָה!
בַּחוּרֵינוּ, אִמָּא, בִּימֵי פְּקֻדָּה,
מוּל שׂוֹנְאֵינוּ, אִמָּא, כְּחוֹמַת פְּלָדָה.

מוּל שׁוֹדֵד וּמֶלֶךְ צְמֵא-דָּמִים עוֹיֵן,
תְּנִינִי וְאֶהְיֶה לָךְ אָנֹכִי לְבֵן".
בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב הוּא לָחַץ יָדָהּ,
אִם תִּרְצוּ, חֶבְרַיָּה, אֵין זוֹ אַגָּדָה!

פינתי השבועית ברדיו: קצר פה כל כך האביב

קצר פה כל כך האביב / יהודה פוליקר
פינתי ברדיו "אורנים" 5.3.18

חתן פרס ישראל לספרות, שיחולק ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, הוא דוד גרוסמן.

גרוסמן הוא אחד הסופרים הטובים והאהובים בישראל, והוא גם אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי כמעט את כל ספריו, אם כי טרם הספיקותי לקרוא את האחרון, "סוס אחד נכנס לבר". מכל ספריו, אהבתי במיוחד את יצירת המופת שלו "עיין ערך אהבה". שמעתי לא מעט אנשים שאמרו שלא הצליחו לסיים את הספר ונטשו אותו באמצע. קשה לי להבין זאת. אני זוכר את עצמי יושב שעות על גג בית ברח' נאצר בעזה, בשיא האינתיפאדה הראשונה, ובכל רגע שאיני במשמרת, גמעתי את הספר בצמא, וסיימתי לקרוא אותו ביום אחד. שני ספרים נוספים נפלאים בעיניי הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה".

גרוסמן הוא גם סופר ילדים נפלא; אחד הסופרים שילדיי גדלו עליו, עם ספרים קסומים כמו "איתמר מטפס על קירות", "איתמר וכובע הקסמים השחור", "איתמר פוגש ארנב", "איתמר צייד החלומות", "נמר בפיג'מה", "ספר השיאים של פוז" ועוד רבים וטובים.

בכתיבתו המסאית, אהבתי את "דבש אריות" – המסה שכתב על שמשון המקראי. לעומת זאת, לא אהבתי את "הזמן הצהוב", שהתפרסם תחילה כחוברת מיוחדת של המגזין "כותרת ראשית", זמן קצר לפני האינתיפאדה. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן, מחכמי התורה של מרצ, רחוקות משלי, ומה שמאפיין אותן, אצלו כמו אצל מרבית חבריו, הוא הקיבעון; הדבקות הדתית בדרך שנוסתה וכשלה, והם לא שמו לב שאבד עליה כלח. בחוגים מסוימים נחשב "הזמן הצהוב" לספר נבואי, שחזה, כביכול, את האינתיפאדה. אני ראיתי בו בעיקר ערימת מילים צדקנית. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם שם לקסיקון של "מילים מכובסות", נדמה לי שהוא המציא את המושג. בין השאר "מצא את מותו", כביטוי שנאמר על פלשתינאים, והוא שאל בסרקזם: מה, הוא יצא מהבית לחפש את מותו ומצא אותו? ולמה זאת דמגוגיה? כיוון שמדובר במונח מוכר, שאנו משתמשים בו גם לתיאור ישראלים שמתו, והוא הציג זאת כדה-הומניזציה של הפלשתינאים, וכיבוס האמירה שאנחנו רצחנו אותו. אולם מזמן הגעתי להכרה שסופרים – טובים ככל שיהיו, וגרוסמן הוא אחד הטובים שבטובים, לא ניחנו בתבונה פוליטית ולא במוסר אנושי, יותר מחנוונים, ירקנים, נהגי מוניות, חקלאים, שרברבים, מהנדסים ומורים. הם בסך הכל מיטיבים לנסח את עמדותיהם.

גרוסמן אינו משורר או פזמונאי, אלא אם כן הוא כותב למגירה, אך לעתים רחוקות הוא מפרסם שיר. אני אוהב מאוד את שירו "שירת הסטיקר", שאותו השמעתי בפינה זו, בביצוע "הדג נחש".

היום נשמע את שירו "קצר פה כל כך האביב". במלחמת לבנון השניה נפל בנו של גרוסמן, סמ"ר אורי גרוסמן. אורי גרוסמן היה שייך ל"צוות בניה" – צוות בחטיבת השריון 401, בפיקודו של רס"ן בניה ריין, שהורכב במלחמה כצוות לחילוץ פצועים. הצוות הגיע למקומות המסוכנים ביותר, וחילץ לוחמים ופצועים תחת אש. באחד המקרים חילץ "כוח בניה" שמונה לוחמי הנדסה מפומ"ה פגועה, תחת אש. במהלך החילוץ ספג הטנק של הצוות פגיעה ישירה של טיל נ"ט מתקדם והארבעה, ובהם אורי גרוסמן נהרגו במקום. לאחר המלחמה הוענק לאנשי הצוות צל"ש אלוף על חירוף הנפש והאומץ אשר גילו במהלך הקרבות.

בהספדו על בנו, אמר דוד גרוסמן, בין השאר: "כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בה גם אם אין כל סיכוי שתצליח בה. עקבנו בהשתאות אחרי המאבק שלך להתקבל לקורס מפקדי טנקים. איך לא ויתרתָּ למפקדים שלך, כי ידעת שאתה יכול להיות מפקד טוב, ולא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה, ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.

וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו, ויודע את סגולותיו. ובאמת, מרגע שכופפתָּ את הצבא כולו, ונעשית מפקד, היה ברור איזה מפקד ואדם אתה. ואנחנו שומעים היום מחבריך ומחייליך על המפקד והחבר, על זה שהיה קם לפני כולם כדי לארגן את הכול, והולך לישון רק אחרי שכולם נרדמו…

…כשיצאת ללבנון, אמא אמרה, שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה 'תסמונת אליפלט' שלך. פחדנו מאוד, שכמו אליפלט שבשיר, אם יצטרכו לרוץ להציל פצוע, אתה תרוץ ישר מול האש, ואתה תהיה הראשון שיתנדב להביא מלאי-תחמושת-שאזל-כבר-מזמן. ושכפי שהיית כל חייך, בּבּית ובבית הספר, ובשירות הצבאי שלך, וכפי שתמיד התנדבת לוותר על יציאה לחופשה – כי החייל האחר צריך את החופשה יותר ממך, או מפני שבבית של ההוא המצב קשה יותר – כך בדיוק תפעל גם שם, בלבנון, אל מול פני המלחמה הקשה…

היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות אתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ אתו".

חמש שנים לאחר נפילתו של אורי, פנה גרוסמן ליהודה פוליקר, וביקש ממנו להלחין שיר שכתב לזכר בנו – "קצר פה כל כך האביב". בשיר, מדמה דוד גרוסמן את בנו לאביב, העונה היפה כל כך, אך הקצרה כל כך, אותו רגע קצר בין אדר לניסן, שופע חיים, שיכור ומבושם, נסער ומשולהב, אבל עוד רגע ייבול ויצהיב, קצר פה כל כך האביב. וכך גם אורי, אותה מתנה קצרת מועד, מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב – רק ניתן לי ותכף נלקח.

ברכות לחתן פרס ישראל דוד גרוסמן.

יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם –
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות –
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא –
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

פינתי השבועית ברדיו: פרת משה רבנו

פרת משה רבנו / רבקה מיכאלי
פינתי ברדיו "אורנים" 26.2.18

בכנס "לשון ראשון" בנושא הלשון העברית, שהתקיים החודש, כבכל שנה בראשל"צ, זכה הסטיריקן, העיתונאי, הסופר והפזמונאי אפרים סידון בפרס ע"ש מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית. והוא בהחלט ראוי לפרס. יעידו על כך קטעי הסאטירה שלו, עוד מימי הטור הסאטירי שהיה שותף לו ב"העולם הזה" – "Zoo הארץ", שממנו צמח ספר הפולחן "?Zoo ארץ Zoo", תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש", סדרת הטלוויזיה שכתב "קרובים קרובים", הפינה הסאטירית "האגף הסגור" במסגרת תכנית האירוח "סופשבוע", מערכונים ופזמונים סאטיריים בתכנית "סיבה למסיבה", "החרצופים" ועוד. יעידו על כך גם ספרי הילדים המקסימים שכתב, כמו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", "מעלה קרחות", "אוזו ומוזו מכפר קקארוזו", "שירים רעים לילדים טובים", בסך הכל למעלה משלושים ספרים, חלקם ספרים שמנגישים לילדים את סיפורי התנ"ך ומאהיבים את התנ"ך עליהם. הוא גם כתב גרסאות עבריות לקלסיקות של הספרות העולמית כמו "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר, "ספר הג'ונגל" ועוד. בכל אלה ניכר כישרון הכתיבה, ההומור, היצירתיות והמקוריות. וכן, אהבת השפה העברית.

מבין פזמוניו, השמענו כבר בפינתנו את "נעמה" ו"לבשתי שמלה של נשף" בפי חווה אלברשטיין ואת "במצב הנוכחי" – השיר הפותח את תכניות "ניקוי ראש".

בשנים 1976-79 הוקרנה בטלוויזיה, אז עוד היה ערוץ אחד בלבד, תכנית האירוח הפופולרית של ירון לונדון "עלי כותרת", שבה הוא אירח את הדמויות המרכזיות ביותר בחברה, בתרבות ובפוליטיקה בישראל.

בין הראיונות שובצו קטעים מוסיקליים, שנוגנו בידי להקה בהובלת רוני וייס, עם יוסי לוי, עמי פרנקל ונגנים אחרים. בין השאר, הם ניגנו ושרו או ליוו אמנים, בשירים שיועדו במיוחד לתכנית זו. אחד המוכרים שבהם הוא שירו של אריק לביא "גיל נסע לחו"ל", שהיה להיט גדול. את כל השירים הלחין ועיבד רוני וייס. חלק מן השירים יצאו בתקליט: "עלי כותרת: השירים המשוגעים".

אחד השירים הללו, שלו נאזין היום, הוא "פרת משה רבנו", שאת מילותיו כתב אפרים סידון, הלחין רוני וייס ושרה רבקה מיכאלי. בחרתי בשיר זה, בשל המשחק הלשוני של חתן פרס מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברי. סידון לקח את השם הסלנגי של החיפושית "מושית השבע" – "פרת משה רבנו", ותהה. החיפושית כל כך קטנה, מה פתאום קוראים לה פרה? וחוץ מזה, איזה שם ארוך לחיה כל כך קטנה, היא התאוננה. ולכן היא מבקשת, אם זה לא קשה, פשוט מאוד לקרוא לה, מרת פרת משה. וכך מבית לבית מתחלפים שמותיה, ואין היא מרוצה מאף שם, עד שבסוף היא מבקשת מכל אחד, פשוט לקרוא לה "בואי", והיא תבוא מיד.

ברכות לחתן פרס מאיר אריאל לשנת 2018, אפרים סידון.

פרת משה רבנו
בקול התאוננה,
שיש לה שם מאוד ארוך
והיא הרי קטנה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
מרת פרת משה.

פרת משה רבנו
הצטערה נורא,
השם נראה לא מתאים,
חושבים שהיא פרה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
החברה משה.

פרת משה רבנו
חשבה שזה טיפשי,
משה זה שם של בחורים,
ולא של חיפושית.
לכן היא מבקשת,
עכשיו מכל אחד,
פשוט לקרוא לה: "בואי",
והיא תבוא מיד.

פינתי השבועית ברדיו: שתי דפיקות לב (עד סוף הקיץ)

שתי דפיקות לב (עד סוף הקיץ) / אלי מגן
פינתי ברדיו "אורנים" 19.2.18

מחרתיים יחול יום הולדתו השבעים של אלי מגן. אלי מגן הוא בראש ובראשונה נגן קונטרבס וגיטרה בס.

הוא נגן הקונטרבס המוביל בישראל בתחום הג'אז, והנו חלק בלתי נפרד מכל אירוע ג'אז בארץ. הוא נגן קונטרבס קלסי, שבמשך 33 שנים ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, עד צאתו לפנסיה לפני שלוש שנים. והוא נגן גיטרה בס וקונטרבס במוסיקת הרוק ובמוסיקה הקלה, ובמשך למעלה מארבעה עשורים הוא מלווה את טובי הזמרים בישראל, ובהם אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, "הגשש החיוור", יהורם גאון, צביקה פיק ועוד רבים וטובים. הוא ניגן בתקליטיהם וליווה אותם בהופעות. הוא גם ניגן לאורך שנים רבות בתכניות טלוויזיה רבות, למבוגרים ולילדים, ודומני שפרצופו מוכר לקהל הרחב הרבה יותר משמו. את הקריירה שלו החל כגיטריסט בלהקת הנח"ל, ולאחר שהבסיסט השתחרר, הוא החל לנגן בגיטרה בס, ודני סנדרסון שהתגייס ללהקה, החליף אותו כגיטריסט.

אלי מגן הוא גם זמר, אם כי הקריירה שלו כזמר אינה רצופה, היו בה הפסקות רבות וארוכות ונדמה לי שמתוך בחירה אין הוא נמצא במרכז. חבל, כי הוא זמר מצוין, עם קול נעים ויפה. הוא שר וניגן בשני הרכבים איכותיים ביותר בשנות ה-70 המוקדמות, "כיף התקווה הטובה" ו"אחרית הימים", מחלוצי הרכבי הרוק הישראלי. בין שיריהם "העץ הוא גבוה", "אין מקום לשנים על עמוד חשמל", "יש לי יומולדת" ו"פתחי לי את הדלת" של "אחרית הימים", "בלדה לעוזב קיבוץ" ו"ד"ר יארינג" של "כיף התקווה הטובה".

בשנים האחרונות הוא שב להופיע ולהקליט כזמר, ואני רוצה לציין במיוחד תקליט איכותי ביותר ולא מוכר, שהוציא לפני יותר מעשור, של שירי המשורר מירון איזקסון – "אדם". הוא הוציא תקליט כפול, "איש העולם הבא" המשלב גרסאות חדשות לשיריו הישנים עם שירים חדשים.

פסגת הצלחתו כסולן הייתה בשיר "שתי דפיקות לב", המוכר יותר כ"עד סוף הקיץ". השיר הוא מתוך פס קול הסרט "שתי דפיקות לב", סרטו של שמואל איברמן מ-1972, בכיכובם של יהודה ברקן ומונה זילברשטיין. את שיר הנושא כתב אהוד מנור, הלחין מישה סגל ואלי מגן שר. השיר היה להיט גדול, שעמד פעמיים בראש המצעד והגיע למקום השישי במצעד הפזמונים השנתי של אותה שנה. הוא נקרא אז בשם הסרט, "שתי דפיקות לב".

לימים, הזמרים שביצעו גרסאות כיסוי שלו, נתנו לו את השם "עד סוף הקיץ", כפי שמתחיל הפזמון. בין מבצעי השיר חוה אלברשטיין, דני ליטני בגרסת בלוז יפה, מוטי פליישר ועוד.

השיר מתאר את חידת האהבה; האוהב המבקש סימני היענות בפני אהובתו, ומנחם את עצמו שעד סוף הקיץ יידע את התשובה.

אלי מגן, בגרסה המקורית, שר את השיר בגוף שלישי. דני ליטני שר אותו בגוף שני. חוה אלברשטיין שרה את הבית הראשון בגוף שני, את הבית השני בגוף שלישי, והיא שרה בית נוסף:
נדמה לי שראיתי את עיניך
נחות עלי בדרך מול השמש.
באור בין הערביים
היה לי רגע בית.
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב?

נאזין לגרסה המקורית, היפה, בביצועו של אלי מגן מתוך פס קול הסרט. נאחל לאלי מגן עוד הרבה שנות שירה ונגינה.

ניסיתי להדביק את צעדיה,
כתפה שוב בכתפי כמעט נוגעת.
חיכיתי לעיניה,
חיכיתי לעיניה,
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב?

עַד סוֹף הַקַּיִץ
אֵדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה,
אֶת פֵּשֶׁר הַקּוֹלוֹת אֶלְמַד,
אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת,
אֶפְתֹּר אֶת הַפְּחָדִים
בְּסוֹף הַקַּיִץ שׁוּב אֵשֵׁב בֵּין יְדִידִים.

אני רוצה פתאום לחזור הביתה
אבל צִלָהּ שוב בצלי כמעט נוגע.
הנה אנחנו שניים,
שלובי צִלֵי ידיים,
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב?

עַד סוֹף הַקַּיִץ…